טבע, הנהנה ותודעה

בראשית הפרק ה-13 של הבהגווד-גיטה ארג'ונה שואל את קרישנה: "ברצוני לדעת אודות פְּרַקְרִתי (טבע) ופּוּרוּשַׁה (הנהנה), אודות השדה ויודע השדה, ואודות ידע ומושא הידע".(ב.ג. 13.1)

וקרישנה משיב: "הו בן קוּנְתי, גוף זה נקרא השדה, והיודע אותו נקרא יודע השדה.(ב.ג. 13.2)

דע כי גם אני הוא יודע הגוף בגופים כולם, והבנת הגוף ויודעו נקראת ידע. זו דעתי."(ב.ג. 13.3)

ארג'ונה שואל לגבי ששה נושאים (או למעשה לגבי ארבעה, כיוון שפְּרַקְרִתי ופּוּרוּשַׁה כאן זהים לשדה ויודע השדה).

פְּרַקְרִתי ופּוּרוּשַׁה מהווים שני עקרונות הקיום הראשוניים – העקרון הנשי והעקרון הגברי. אלה שני עקרונות נצחיים שעומדים בבסיס היש הרוחני, ומתרחבים לשורש הקיום החומרי.

הפּוּרוּשַׁה הוא הזכר, המקור, הבסיס שממנו נובע הכול ועליו נשען הכול. הוא הנהנה העליון, האישיות העליונה, והמודע העליון, ממנו מתרחב הכול – למען חדוותו הרוחנית שמתעצמת לעד. הוא האלוהים.

פְּרַקְרִתי הינה נקבית ומתרחבת מהפּוּרוּשַׁה. זו האנרגיה על שלל צורותיה שנובעת מהאל ומשרתת ומשתתפת בהנאתו הנצחית.

כלל האנרגיה האלוהית (הפְּרַקְרִתי) נחלקת ל-3 קטגוריות:

1. האנרגיה הרוחנית (בסנסקריט – צ'ית שַׁקְתי, או אנרגיה מודעת). היא נחשבת לאונו הפנימי של האל ומרכיבה את הקיום הרוחני הסַת-צ'ית-אָנַנְדַה (נצחיות,מודעות ועונג). היא מאפשרת את הקיום הרוחני ואת הנאתו הרוחנית של האל משלל יחסים וטעמים בעולם הרוחני.
2. האנרגיה החומרית, או הטבע החומרי, נחשבת לאון החיצוני של האל ומרכיבה את העולם החומרי. היא א-סַת, משמע שתוצרי החומר מצויים בשינוי מתמיד של התהוות והתכלות ואינם נצחיים. היא א-צ'ית, או בלתי מודעת. היא גם ניר-אָנַנְדַה, או משוללת כל חווית עונג. היא מורכבת מ-8 יסודות – 5 גשמיים: אדמה, מים, אש, אויר ואתר (מרחב), ו-3 סמויים: נפש (מַנַס), אינטליגנציה (בּוּדְדְהי), וזהות כוזבת או אגו כוזב (אַהַנְקָארַה).
3. האנרגיה הגבולית (בסנסקריט היא נקראת תַטַסְתְהַה, או קו החוף שמתכסה לסירוגין במים, עם תנועת הגלים) אלה כלל הנשמות (אנחנו). גם הן מטבע רוחני (סַת-צ'ית-אָנַנְדַה), אלא שבגלל קטנותן הן מתכסות לעיתים בחומר, או מזדהות איתו וחושבות עצמן לחומר (או לגוף החומרי שמורכב מ-8 היסודות לעיל ונראה כמו חי כל עוד מצויה בו נשמה). אנרגיה זו מורכבת מאינספור נשמות שכמו הפּוּרוּשַׁה, האל, גם הן מודעות ובעלות אישיות רוחנית נצחית, וניחנות ברצון חופשי, כדי לאפשר יחסי אהבה בינן לבין האל. אלא שהאל הוא עצום ואינסופי והן מזעריות.

שלוש אנרגיות אלה הינן פְּרַקְרִתי, או נקביות, ביחס לאל, כלומר שהינן תלויות ונשענות על האל ונועדו להשתלב בחדוותו. מכל מקום, ישנן נשמות שכמהות לממש את עצמאותן המזערית (שישנה להן מהיותן אנרגיה גבולית) וחפצות לטעום את טעם הפּוּרוּשַׁה (כלומר, להתכחש למהותן ולתפקידן הנקבי ביחס לאל ולנסות לממש סיפור עצמאי, זכרי). אלה משחקות כאן בקיום החומרי כאילו הן הפּוּרוּשַׁה (אני במרכז, אני הכי, אני "אלוהים") – אני האדון, אני הנהנה – ואילו האנרגיה החומרית היא הפְּרַקְרִתי עליה הן מנסות להשתלט ולהשתמש בה כשדה פעילותן או שדה הנאתן.

שאלתו של ארג'ונה מופנית להבנת הפּוּרוּשַׁה והפְּרַקְרִתי ברמה זו של העולם החומרי, או להבנת ההבדל שבין הטבע החומרי לתודעה. קרישנה משיב כי הגוף החומרי, משולל התודעה, נקרא השדה, ומי שיודע אותו הוא הפּוּרוּשַׁה, או הנשמה הרוחנית המודעת, שמנסה להתענג עליו ולחוות דרכו את עולם החומר.

אולם קרישנה מוסיף כי בגוף ישנו פּוּרוּשַׁה, או יודע נוסף – הוא עצמו בהיבטו כנשמת-העל שנמצא בגופים כולם ויודע את הגופים כולם.

כנשמת-העל הוא מי שמאפשר את מסעה החומרי של ישות החיים ומלווה אותה בגופים השונים. הוא מי שמתאם את מארג הקַרְמות האדיר של כלל הישויות שכאן, ומי שמאפשר את התלכדות החומר לשלל צורותיו ומופעיו. הוא יושב בלבה של כל ישות חיה יחד עם הנשמה היחודית, ונמצא בכל אטום ובין כל אטום.

זה מתואר בספרות הוֵדית כשתי ציפורים היושבות על אותו עץ. האחת טועמת מפירותיו המתוקים והמרים של העץ והשניה צופה. הציפור הטועמת זו הנשמה היחודית, או כל אחד מאיתנו, והציפור הצופה זהו נשמת-העל, או האלוהים שבלב.

בגוף זה ישנם אם כן, שני פּוּרוּשׁות, או שתי ישויות מודעות: האחד זהו המודע העליון, הפַּרַם פּוּרוּשַׁה, או האל כנשמת-העל שנמצא בגופים כולם ויודע אותם כולם. המודע השני זו הנשמה, שבאה לעולם החומרי כדי לטעום את טעם הפּוּרוּשַׁה. היא כבולה בגוף ונודדת בעולם הקארמה בגוף אחר גוף, כדי להגשים את מאווייה האגוצנטריים.

"ישות החיים שבטבע החומרי פוסעת כך בנתיבי החיים ומתענגת על שלוש מידות הטבע, כתוצאה מהתרועעותה עם הטבע החומרי. וכך היא פוגשת בטוב וברע שבמינים השונים. אולם בגוף זה שוכן גם נהנה נוסף – נשגב. זהו הריבון, אדון הקניינים העליון, שקיים כמשגיח ונותן הרשות, וידוע כנשמת-העל." (ב.ג. 13.22-23)

קרישנה מוסיף ומסביר את טבע השדה, או טבע הגוף החומרי עליו מנסה להתענג ישות החיים, ותגובות הגומלין שבו:

"חמשת היסודות הגדולים (אדמה, מים, אש, אויר, אתר), עצמי כוזב (אנרגיה סמויה אשר מאפשרת את ההזדהות הכוזבת של הנשמה הנצחית עם גופה), תבונה (אינטליגנציה, או אנרגיה סמויה שמאפשרת אבחנה, סיווג, שיקול דעת וכו'), נפש (אנרגיה סמויה שמאפשרת את תפקודי החשיבה, הרגש והרצון. מהווה מאגר כלל הרשמים והתשוקות – נחשבת לחוש האחד עשר ומהווה מרכז כל החושים), הבלתי נגלה (הטעמים הסמויים שמתנים את פעולותיה של ישות החיים, או הקומבינציה היחודית לכל ישות חיה של שלוש מידות האנוכיות – בערות, להיטות וטובות), עשרת החושים (חמשת חושי המידע – חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח, חוש הטעם, וחוש המישוש, וחמשת חושי הפעולה – הלשון המדברת, ידיים, רגליים, אבר המין ופי הטבעת), חמשת מושאי החושים (מראה, צליל, ריח, טעם ומגע), משיכה, דחייה, שמחה, צער (ארבעה אלה מהווים תגובות הגומלין שבשדה, או בגוף והם שונים מישות חיים אחת לשניה – מה שמושך ישות חיים אחת יכול להיות דוחה לאחרת, וכו'), סך כל המרכיבים (טבעו של הגוף השלם, שמעבר לטבעם המסוים של כל אחד ממרכיביו), סימני החיים (תודעה או מודעות לחיים ולכן גם פחד הישרדותי), ואמונות (כלל האמונות הגלויות והסמויות שמתנות את חיפושנו אחר אושר) – אלה נחשבים בקצרה לשדה הפעולות ותגובות הגומלין שבו." (ב.ג. 13.6,7)

מעניין לציין את יחסי הגומלין שבין הגוף ליודעו. הנשמה, או יודע הגוף, הינה אמנם מטבע רוחני, נצחי ומודע, אלא שבעולם החומרי היא מצויה בגוף ומזדהה איתו. בגלל ההזדהות הזו היא הופכת מותנית ומוגבלת לגוף שבתוכו היא נמצאת ומסוגלת לדעת את גופה ואת העולם שסביבה על פי מגבלות גופה (בגוף של כלב למשל, יכולת הידיעה של הנשמה את עצמה ואת העולם מוגבלת לתודעה כלבית).

הידע הודי מחלק את רמות הידיעה או את רמות הגוף לחמישה שלבים:

1. השלב הראשון נקרא אַנְנַה-מַיַה, או תלות הקיום במזון (אַנְנַה – דגנים, מזון). זהו שלב הקיום הנמוך ביותר של חיים. התודעה ממוקדת כולה בצרכים הגופניים הבסיסיים ותופסת את העולם כספק של אלה. חיים ברמת קיום זו הינם חיים אמֵביים חד-תאיים וכיוצא בזה, המשוללים תפיסה של נפרדות ופחד.
2. בשלב השני, שנקרא פְּרָאנַה-מַיַה, מתעוררת מודעות לחיים (פְּרָאנַה – אויר החיים). עם המודעות לחיים מתעוררת אבחנה בנפרדות שביני לאחר ומתעורר לכן פחד מהעולם ועולה הצורך בהגנה. בעולם החי החרקים למשל, מאפיינים מצב קיום כזה.
3. השלב השלישי נקרא מַנַה-מַיַה או שלב הצרכים הרגשיים-נפשיים (מַנַה – נפש). שלב זה מרחיב את התודעה להזדקקות לאחר, או לרמה מסוימת של יחסים וקשר. יונקים למשל, מצויים בשלב זה.
4. השלב הרביעי נקרא גְ'נָאנַה-מַיַה, או שלב הידע וחקירת האמת (גְ'נָאנַה – ידע). זהו שלב שמאפיין את גוף האדם ולא יצורים נמוכים מזה. האדם בשלב זה מתחיל להבין את טבעו הרוחני השונה מטבעו החומרי הזמני.
5. השלב החמישי והעליון נקרא אָנַנְדַה-מַיַה, או הבנת הטבע המלא חדווה של האל והשתלבות בחדווה רוחנית זו (אָנַנְדַה – חדווה). זהו שלב של ידיעה וחוויה שמעבר לחומר, או שלב השלמות הרוחנית.

שלושת השלבים הראשונים מבטאים רמות שונות של שדות פעולה, או גופים, ואילו שני השלבים האחרונים מאפשרים חריגה מידיעת השדה (הגוף) לידיעת היודע, והתרחבות הידיעה של היודע (הנשמה) עד למלוא שלמותה.

למרבה הצער אף שגוף אדם מאפשר התעלות מעבר למישור החייתי של אכילה, שינה, מין והגנה שמאפיינים את שלושת השלבים הראשונים, רבים האנשים, או החברות האנושיות, שמתנהלים במישור זה בלבד.

חברה שנשלטת על-ידי מידת הבערות והאטימות ומתמקדת בעינוג חושים ובכוחניות משוללת חוק אפשר לומר עליה שהיא בשלב הראשון של אננה-מיה.

חברה שמבוססת על חוק או אפילו על כללים דתיים של עשה ואל תעשה, כדי לאפשר לחבריה ביטחון, סדר פנימי, ומיתון היצר דרך אירגון חברתי-כלכלי הולם – חברה כזו שמבוססת על מידת הלהיטות והישגיות תחרותית הינה בשלב הפראנה-מיה.

חיי קהילה המבוססים על יחסים ונתינה הדדית אלה חיים במישור השלישי, מַנַה-מַיַה. חיים כאלה נשלטים על-ידי מידת הטובות.

כאשר קהילה שמה במרכזה את אידאל הצמיחה הרוחנית הריהי עוברת לשלב הרביעי. ובשלב החמישי ההתמקדות הינה ישירה באל מתוך כמיהה לקשר אהבה ישיר עמו והשתלבות בחדוותו המתרחבת לעד. (תיאור זה של חמשת השלבים נכון לא רק לגבי חברות אלא גם לגבי שלבי ידיעה, או התרחבות התודעה, של האדם היחיד.)

ידע במלוא מובנו הינו אם כן הבנת הגוף ויודעו. כלומר, אבחנה בין חומר לרוח או בין חומר לתודעה, והבנת שני סוגי היודעים, או המודעים – האל והנשמה היחודית.

אין זה ידע תאורטי-אינטלקטואלי אלא ידע שמושג עם ניקוי הלב מאינטרסנטיות אגוצנטרית (או התעלות מעל השפעתן של שלוש מידות האנוכיות – טובות, להיטות ובערות).

ואכן, קרישנה אומר:

"צניעות; ענווה; אי אלימות; סובלנות; פשטות; … נקיון, יציבות, שליטה עצמית; העדר עצמי כוזב (אגו); … יחס שווה לנעים ולבלתי נעים; התמסרות מתמדת וטהורה לי (לאל); התרחקות מההמון; הבנת החשיבות שבהגשמה עצמית; וחיפוש אחר האמת – אלה כולם אני רואה כידע, ומלבדם הכול הינו בסך הכול בערות." (ב.ג. 13.8-12)

ניתן לשאול: "אבל יש כל כך הרבה ידע רלוונטי בעולם בתחומי הפיזיקה, הביולוגיה, הכימיה, הפסיכולוגיה, הפיסיולוגיה, הרפואה ועוד ועוד… האם כל זה בערות?"

הספרות הוֵדית אכן מגדירה שלושה סוגים של ידע – ידע האמת (וידְיָא), או אבחנה בין חומר לרוח; ידע בבערות (אַ-וידְיָא), או ידיעת החומר והעולם החומרי. ידע זה נחשב בבערות כי גם אם הינו מורכב ומסובך מאד ודורש כישורים שכליים גבוהים, אין בכוחו לשחרר את הנשמה מהזדהותה האשליתית (הנבערת) עם חומר; אי-ידע, (אַ-גְ'נָאנַה) או חשכת הבערות.

תהליך הידע הינו איפוא, תהליך של התנקות, או היטהרות, ומתבטא בטוהר מידות, ולאו דוקא תהליך של למידה או איסוף מידע ומיומנויות. מטרתו הסרת הכוזב וגילוי האמת. הכוזב זה הזדהותה של הנשמה עם החומר והאגו החומרי, ונסיונה לממש דרכם את אושרה, בעוד שהאמת היא חזרה לטבעה האמיתי, הרוחני.

ועתה לשאלה האחרונה של ארג'ונה – מהו מושא הידע. קרישנה אומר:

"עתה אסביר לך את מושא הידע, שביודעך אותו, תטעם את טעם הנצחיות…(ב.ג. 13.13)

הוא הינו מקור אורם של כל המאורות, הוא נשגב לחשכת החומר ובלתי ניגלה, הוא הידע, מושא הידע ומטרת הידע. הוא נמצא בלב כול."(ב.ג. 13.18)

האלוהות הינה אם כן, מושא הידע העליון, היא גם מטרת הידע.

מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

• על אגו וקנאה
• טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה
• התרבות הוֵדית ופסיכולוגיה מונעת
• הליכה בנתיבים זרים מסוכנת
• פרק 15 של הבהגווד גיטה
• שלוש מידות הטבע
• תקציר הבהגווד גיטה
• הבנת הפרק ה-13 של הבהגווד גיטה
• המורה והתלמיד
• עוד...