אותם מלכים ונסיכים שקרישנה שיחרר אחרי מותו של גַ'רָאסַנְדְהַה, 20,800 במספר, היו שליטיהן של ארצות שונות בעולם. גַ'רָאסַנְדְהַה כבש אותם כולם בעוצמתו הצבאית. הוא כלא אותם במערה בהר שביצר במיוחד למטרה הזו, ואלה הוחזקו שם זמן ממושך מאד. עתה, עם שיחרורם בחסדו של קרישנה, הם נראו אומללים למדי; בגדיהם בלויים ופרצופיהם כמושים מהזנחה גופנית. הם היו חלשים מרעב ופניהם איבדו כל חן וזוהר. אברי גופם הידלדלו מן המאסר הממושך ולא תיפקדו עוד כראוי. אולם חרף סבלם הנורא, היתה זו הזדמנות נפלאה להגות בווישנו, אישיות אלוה.

והנה עתה הוא ניגלה לעיניהם—צבע גופו הנשגב כצבעו של ענן שאך התקדר בשמים. קרישנה הופיע לפניהם בדמותו כווישנו—עוטה לתפארת מלבושי משי צהובים, ואוחז בארבע ידיו אַלָה, קונכיה, דיסקוס ופרח לוטוס. פסי זהב ביצבצו על חזהו ופטמות חזהו נראו כניצני פרח הלוטוס. עיניו הרחבות נראו כמו עלעלי הלוטוס, ופניו המחייכות גילמו את סמל השלווה והשיגשוג הנצחיים. עגילים מנצנצים קישטו אותו להפליא, וקסדתו היתה משובצת באבנים יקרות ערך. ענק הפנינים שעדה, הצמידים והאצעדות כולם בהקו ביופי עילאי; במיוחד ברקה אבן הקַוּסְתוּבְּהַה התלויה על צוארו. הריבון ענד גם זר פרחים קסום. עתה, אחרי מצוקה כה רבה, למראה דמותו ויופיו העילאי, הם הביטו בו עד כלות לבבם—כמו לגמו נקטר בעיניהם, כמו ליקקו את גופו בלשונם, כמו הריחו את ניחוחו באפם, וכמו חיבקו אותו בזרועותיהם. הם עמדו עתה מול אישיות אלוה ודי היה בכך כדי למחות את התגובות לחטאיהם כולם. או אז, ללא כל סייג או מעצור הם התמסרו לאל. בבהגווד-גיטה נאמר שמבלי להתנקות מכל תגובות החטא, לא ניתן להתמסר כליל לכפות רגלי הלוטוס של האל. ולמראהו של קרישנה, גם כל תלאות העבר נשכחו מהם. בידיים צמודות ובמסירות רבה הם נשאו לו אז תפילות:

״אל יקר, הו אישיות אלוה העילאי, אדון כל האלים-למחצה, אתה מסלק מיד את כל מכאוביהם של דבקיך שמסורים לך כליל. קרישנה יקר, הו התגלמות נצחית של חדווה וידע, אתה אינך מתכלה לעולם ומשום כך הרינו משתחווים לפני כפות רגליך. בחסדך נטול הסיבה שיחררת אותנו מכלאו של גַ'רָאסַנְדְהַה, אולם עתה אנו מתפללים שתשחרר אותנו משבי האנרגיה המשלה של הקיום החומרי. הפסק עבורנו את המעגל האינסופי הזה של לידה ומוות. התנסינו דיינו בסבלות החיים החומריים; טעמנו עד תום את טעמם המר ומשום כך הרינו מבקשים עתה את מקלט כפות רגליך. הו אל יקר, הורג הזד מַדְהוּ, אנחנו מבינים עתה שגַ'רָאסַנְדְהַה הינו נקי מאשמה; למעשה, רק בחסדך נטול הסיבה נושלנו מממלכותינו, כי התגאנו מאד על מעמדנו כמלכים ומושלים. מלך או שליט שמבוסם מדי מיוקרתו או מכוחו הכוזבים, אינו מסוגל להבין את מעמדו האמיתי ואת נצח החיים. בהשפעת אונך המשלה, שוטים שכאלה מתיהרים מאד על מעמדם; כמו אותו אויל שחושב את חזיון התעתועים שבמדבר למקווה מים. הסכלים סבורים שקנייניהם החומריים יגנו עליהם. שקועים בעינוג חושים, הם טועים לקבל את העולם החומרי הזה כמקום של תענוגות נצחיים. הו אל, הו אישיות אלוה העילאי, אנו מודים שקודם התגאנו מאד על שיפעתנו החומרית. חדורי קנאה ורצון להשתלט על זולתנו, נלחמנו כל הזמן על עליונות, אפילו במחיר חייהם של אזרחים רבים.״

זוהי מחלתה של עוצמה מדינית. מלך או אומה שמתעשרים, מנסים מיד להשתלט בכוח הזרוע ולמשול על מדינות אחרות. כמותם מנסים אנשי המסחר לכבוש את השוק עם מוצר מסוים ולשלוט בקבוצות מסחר מתחרות. מוקסמת מיוקרה כוזבת ומתעתועי השיפעה החומרית, החברה האנושית עוד מוסיפה ומידרדרת, ובמקום לחתור לתודעת קרישנה, רק מחוללת תוהו ובוהו ומערערת את השלווה. במצב שכזה רק טבעי שהאנשים שוכחים את מטרת החיים האמיתית—השגת חסדו של וישנו, אישיות אלוה העילאי.״

המלכים המשיכו: ״לא בחלנו באמצעים נלוזים להגשמת שאיפותינו הפוליטיות, ובסך הכול גרמנו למותם של אזרחים רבים, או שפיתינו אותם למות לשוא. לא זכרנו בכלל שאתה נמצא איתנו תמיד בצורת המוות האכזר. ברוב אשליתנו הובלנו כה רבים למוות, שוכחים שגם אנחנו אמורים למות. אלא שלא ניתן להתחמק מתגובתו של גורם הזמן, שמיצג אותך; איש אינו מחוסן מפני השפעתו האדירה. ואכן, שילמנו על פשעינו ונושלנו מכל שיפעה, ועתה אנו עומדים לפניך כמו קבצני רחוב. אולם אנו רואים את זה כחסד רב ומבורך כלפינו, כי כך נופצה גאוותנו הכוזבת ולמדנו שברצונך יכולים כל הנכסים להיעלם בן רגע. בחסדך נטול הסיבה אנו מסוגלים עתה להגות בכפות רגלי הלוטוס שלך, וזוהי זכייתנו הגדולה ביותר. הכול יודעים שהגוף הינו בסך הכול מקום לטיפוח מחלות, ועכשיו, מבוגרים יותר, במקום להתגאות על גופנו החסון, אנחנו נחלשים מיום ליום. די לנו מתענוגות חושים ומן האושר הכוזב שמקורו בגוף. בחסדך הבנו שרדיפה אחרי אושר שכזה אינה שונה מחיפוש אחר מים בחזיון התעתועים שבמדבר. איננו מעוניינים גם בתוצאות מעשינו הטובים, כגון עריכת הקרבות לצורך התעלות לעדן. אף שחיי העינוגים ששם נראים אולי קוסמים מאד, למעשה אנחנו מבינים עתה שאין כל אושר בעולם הזה. אנחנו רק מתפללים שתורה לנו בחסדך כיצד לעסוק בשירותך הנשגב, ולא עוד לשכוח את יחסינו הנצחיים עמך לעולם. איננו מבקשים אפילו גאולה ממעורבות חומרית; כי אם זה רצונך שנשוב וניוולד במיני חיים שונים—זה לא אכפת לנו. תפילתנו רק שלא נשכח עוד את כפות רגליך בשום מצב. אל יקר, אנחנו מתמסרים עתה לכפות רגליך ומשתחווים לפניך, הו ריבון עליון, אישיות אלוה, קרישנה, בנו של וַסוּדֵוַה. אתה נשמת-העל שבלב כול, אתה הַרי שמסלק את המצוקות החומריות כולן. שמך גם גווינְדַה, או מקור כל עונג; כי מי שפועל להשבעת חושיך, גם חושיו שלו מסוּפקים מוכנית. אתה שם קץ ליסורי דבקיך ומשום כך נודעת תהילתך לעד. קבל נא אותנו כמשרתיך המסורים.״

קרישנה, מגינן של הנשמות המסורות וים של חסד לדבקיו, השיב אז למלכים המשוחררים בקול עמוק, רב משמעות, ורווי בשגב ומתיקות. ״מלכים יקרים,״ הוא אמר, ״זוהי ברכתי לכם: מהיום והלאה תעסקו בשירותי המסור, ולא תנטשו אותו עוד לעולם. ברכתי אותכם לפי משאלתכם. דעו כי אני יושב בלבכם תמיד כנשמת-העל, וכיוון שעתה הפניתם את פניכם אלי, אדאג תמיד, כאדונו של כל אחד, ליעץ לכם כראוי, כדי שלא תשכחו אותי, ובהדרגה אף תתעלו ותשובו הביתה לאלוהות. בחירתכם לנטוש כל שאיפה להנאה חומרית ולהתמסר כליל לשירותי הינה ביטוי למזלכם הטוב. מעתה והלאה רק חיי חדווה תדעו. הדברים שהגדתם בתפילתכם כולם אמת לאמיתה. אין ספק שמעמד רם ונישא למי שאינו מודע לקרישנה מהווה בסך הכול סיבה לנפילה. אדם כזה נופל קרבן לאנרגיה המשלה. מלכים רבים בעבר—כגון הַיְהַיַה, נַהוּשַׁה, וֵנַה, רָאוַנַּה ונַרַקָאסוּרַה, חלקם אלים-למחצה וחלקם זדים—שהיו סוררים והתיהרו ברוב טיפשות על עמדתם, נפלו ממעמדם הרם ונושלו מכתר המלוכה.״

״על כל אחד מכם, המיטלטלים וסופגים את מכות החיים המותנים, להבין שכל דבר חומרי מתחיל ברגע מסוים, גדל, מוסיף ומתרחב, מתכלה בהדרגה, ונעלם לבסוף. הגופים החומריים כולם נתונים לששה מצבים שכאלה, וגם הקניינים היחסיים שנצברו בידי הגוף הזה, יתכלו. מכאן שאל לו לאיש להתקשר לדברים בני חלוף. כל עוד מצוי האדם בגופו החומרי, עליו להיזהר מאד במגעיו הארציים. מי שמבקש איפוא, לחיות את חייו החומריים בצורה המושלמת ביותר, צריך לעסוק בשירותי הנשגב ולבצע ביושר את חובותיו, על-פי מעמדו המסוים. מאחר שכולכם משתייכים למעמד הקְשַׁתְרייות, עליכם לחיות ביושר ולבצע את החובות היאות למעמד המלוכה; עליכם גם להפוך את אזרחיכם למאושרים מכל בחינה. שימרו על כל כללי הקְשַׁתְרייַה. אל תולידו ילדים סתם למען עינוג חושים; ראו את טובת כלל האנשים. הלידה בעולם החומרי הינה תוצאתן של תשוקות מעוּותות מחיים קודמים, ומי שנולד נגזר עליו לציית לחוקי הטבע הנוקשים, כגון לידה ומוות, מצוקה ואושר, זכייה ואובדן. מכל מקום, אין להיטרד משניויות שכאלה, אלא להתמקד כליל בשירותי וכך לשמור על מֵחְשָב יציב ומסופק תמיד. הדבק מבין שהכול בא ממני ומשום כך אינו סוטה משירותי המסור לעולם. רק כך ניתן לחיות בשמחה בקיום החומרי. במילים אחרות, על האדם להפוך שווה נפש לגוף החומרי ולתוצאות הלוואי שלו ולעולם לא להיות מושפע מאלה. עליו למצוא סיפוק מלא בפעילותה של הנשמה הרוחנית, ועליו לעסוק בשירותו של נשמת-העל. על מֵחְשָבו להתמקד רק בי, עליו להיות דבקי ולסגוד לי ולהשתחוות רק לי. בדרך זו יעלה בידו לחצות בקלות רבה את ים הבערות ולבסוף לשוב אלי. לסיכום, עליכם להעסיק את חייכם כליל בשירותי.״

עתה, משסיים הוראותיו למלכים ולנסיכים, קרישנה דאג לנוחיותם והורה לאמות ולמשרתים רבים לטפל בהם. הוא ביקש מסַהַדֵוַה, בנו של גַ'רָאסַנְדְהַה, לספק את כל צרכיהם, גם לנהוג עמם ברוב כבוד. על-פי הוראותיו, סַהַדֵוַה חלק להם כבוד והעניק להם תכשיטים, מלבושים, זרי פרחים, ושאר אביזרים. ואחרי שהתרחצו והתלבשו כיאות, הם נראו שמחים ומרוצים. או אז הוגשה להם ארוחה דשנה. קרישנה דאג לנוחיותם כיאה למעמדם המלכותי, ואלה, מאושרים מטיפולו הרחום של האל, זהרו כל כך, עד כי פניהם נראו כמו הכוכבים הנוצצים במרום אחרי תקופת הגשמים. לבושים ועדויים להפליא, הם הושבו, איש איש, על מרכבה משובצת בזהב וביהלומים ורתומה לסוסים מעוטרים. עתה משנוכח שהם טוּפלו כהלכה, קרישנה ביקש מהם בקול מתוק לשוב לממלכתם. קרישנה, בנדיבותו שאין כמוה בתולדות העולם, שיחרר את המלכים משביו של גַ'רָאסַנְדְהַה, והמלכים, מסופקים כליל, יצאו אז לעבר ממלכתם, מזמרים את שמו הקדוש, הוגים בדמותו, ומפארים את עלילותיו הנשגבות. האזרחים בארצותיהם שמחו מאד לשובם, ושמחו במיוחד מששמעו על יחסו הרחום של קרישנה אליהם. המלכים החלו לנהל את ענייני הממלכה על-פי הוראותיו של קרישנה, והם ונתיניהם העבירו את ימיהם באושר. זוהי דוגמה לחברה מודעת לקרישנה. אם כל אנשי העולם היו מחלקים את החברה על-פי תכונותיהם החומריות לארבעה מעמדות, לצורך התקדמות חומרית ורוחנית, ואם היו עוקבים אחרי הוראותיו של קרישנה שבבהגווד-גיטה, החברה האנושית כולה היתה הופכת למאושרת. זהו הלקח שיש ללמוד מאירוע זה.

עתה, אחרי שבְּהִימַסֵנַה הביא למותו של גַ'רָאסַנְדְהַה, ובנו, סַהַדֵוַה, חלק כבוד לקרישנה, כראוי, שב קרישנה עם בְּהִימַסֵנַה וארג'ונה להַסְתינָאפּוּרַה. משהגיעו אל מבואות העיר, הם תקעו בקונכיותיהם, והכול, מבינים למישמע הצלילים מי הם הבאים, נמלאו מיד שמחה. רק אויביו של קרישנה נעצבו. די היה בצלילי קונכיתו של קרישנה לנסוך חדווה בלב תושבי העיר, כי הבינו שגַ'רָאסַנְדְהַה מת. עתה היה ביצוע טקס הרָאגַ'סֻוּיַה כמעט ודאִי. בְּהִימַסֵנַה, ארג'ונה וקרישנה, אישיות אלוה, באו אז לפני המלך יוּדְהישְׁטְהירַה והשתחוו לפניו, והלה האזין ברוב קשב לסיפור הריגתו של גַ'רָאסַנְדְהַה ושיחרורם של המלכים. הוא שמע גם על התכסיס שננקט, דבר שהעצים עוד את אהבתו הטבעית לקרישנה; דמעות שמחה זלגו מעיניו, והוא כמו נאלם דום מהתרגשות וכמעט שלא יכול היה לדבר.

אחרי מותם של שׂישׂוּפָּאלַה, שָׂאלְוַה ופַּוּנְּדְּרַה, סכל נוסף הופיע, דַנְתַוַקְרַה המרושע מלך קַרֻוּשַׁה. גם איש זה חפץ להרוג את קרישנה; הוא ביקש לנקום את מותו של שָׂאלְוַה ידידו. בזעמו הרב, הוא הופיע לזירת הקרב אפילו לא חמוש כהלכה, גם ללא כל מרכבה. נשקו היחידי היה כעסו הנורא, שבער בו להשחית. בידו היתה אלה, וכולו היה אדיר כל כך, עד כי עם כל פסיעה שלו, הזדעזעה האדמה. מיד כאשר קרישנה הבחין בו פוסע כך חדור ברוח קרב, גם הוא ירד ממרכבתו, כי על-פי כללי המלחמה קרב מתנהל רק בתנאים שווים. גם קרישנה תפס אז באלה ונעמד לפני האיש, והלה נעצר מיד, מפסיק את צעדת המלחמה, ממש כמו שגלי ים סוערים נבלמים בחוף.

עם אלתו בידו, הוא נעמד, יציב ואיתן, ואמר לקרישנה: ״למזלנו הטוב ולשמחתנו הרבה, זכינו סוף סוף להיפגש איתך קרישנה, פנים אל פנים. אתה אחרי הכול בן דודי ולא יאה להרוג אותך כך. אלא שלמרבה הצער הרגת את ידידי שָׂאלְוַה וזו היתה טעות חמורה מצדך. ולא די לך במותו, ידוע לי שגם אותי אתה רוצה להמית. ובגלל שאתה נחוש בדעתך, חובתי להרוג אותך. עתה אנפץ אותך באלתי לרסיסים. קרישנה, אף שאתה קרוב שלי, אתה שוטה גמור. אתה גדול אויבינו והיום אהרוג אותך, ממש כשם שמסירים מורסה מגוף באמצעות ניתוח. אני איני זונח ידידים ואף תלוי בהם וחב להם הרבה מאד. רק מותך יוכל לפרוע את חובי לשָׂאלְוַה ידידי.״

כמו שמאלף פילים מנסה לשלוט בחיה באמצעות מכות קלשונו, ניסה עתה דַנְתַוַקְרַה זה לשלוט בקרישנה באמצעות מילים בוטות. הוא סיים את ניאוצו, ואז, שואג כמו אריה, הוא היכה עם אלתו על ראשו של קרישנה. למרות שהמכה היתה עזה, קרישנה לא זז אפילו מילימטר, גם לא חש שום כאב. עם אלתו שלו, הקַוּמודַקִי, הוא היכה אז במיומנות רבה על חזהו של דַנְתַוַקְרַה מכה אדירה, שפילחה את לבבו לשניים. מקיא דם, שערו פרוע, צנח אז דַנְתַוַקְרַה פשוט איברים, ובתוך דקות ספורות כל שנשאר מן הרשע היה גופה שרועה על הקרקע. וממש כמו אחרי מותו של שׂישׂוּפָּאלַה, לעיני כל מי שהיה שם, חלקיק זעיר של זוהר רוחני עזב את גוף הזד ובדרך מופלאה ניטמע בתוך גופו של קרישנה.

לדַנְתַוַקְרַה זה היה גם אח, וידֻוּרַתְהַה, שנמלא עתה יגון וצער. מתנשף בכבדות מכאב ומחימה, הוא הופיע עתה לפני קרישנה עם חרב ומגן בידיו, כדי לנקום את מות אחיו. כוונתו היתה כמובן, לחסל את קרישנה, אלא שקרישנה, מבין שהלה מחפש הזדמנות לדקור בו בחרבו, קרא מיד לגלגל הסוּדַרְשַׂנַה שלו, החד כתער, ומבלי להשתהות, ערף את ראש האיש, על קסדתו ועגיליו.

עתה, אחרי שהרג את שָׂאלְוַה והחריב את מטוסו המופלא, ואחרי שהרג את דַנְתַוַקְרַה ואת וידֻוּרַתְהַה, סוף סוף יכול היה קרישנה להיכנס לעירו. איש מלבדו לא מסוגל היה להמית לוחמים אימתנים כאלה, ומשום כך כל האלים-למחצה מעדן ואנשים על-פני האדמה שיבחו אותו עתה ופיארו את שמו. חכמים וסגפנים גדולים, תושבי כוכבי הסידְדְהַה והגַנְדְהַרְוַה, הוידְיָאדְהַרים, ואָסוּקי והמַהָאנָאגים, המלאכיות היפיפיות, תושבי פּיתְרּילוקַה, היַקְשׁים, הקינְנַרים והצָ'ארַנּים כולם עלצו מאד והמטירו אז פרחים ממעל ושוררו שירי הלל לנצחונו.

ובדְוָארַקָא, קישטו התושבים את פני העיר כמו לכבוד חג, ובשעה שקרישנה פסע ברחובות, כל בני הוְרּישְׁנּי ולוחמי היַדוּ צעדו בעקבותיו ברוב כבוד.

כאלה הן עלילות שעשועיו של קרישנה, אדון כל הכשפים וריבון עולם התופעות. רק סכלים, כמו בעלי חיים, חושבים שקרישנה לעיתים מובס, אלא שהוא הינו אישיות אלוה העילאי, ואיש לא מסוגל להביסו. הוא מנצח את כולם תמיד, והוא האל האחד ויחיד; השאר כולם כפופים לו וממלאים את פקודותיו.

יום אחד הגיעו שמועות לאוזני בַּלַראמה ששני פלגי משפחת הקוּרוּ, האחד בראשות דוּריודְהַנַה, והשני בראשות הפָּאנְּדַּוים, נערכים למלחמה ביניהם. הרעיון שישמש בסך הכול כמתווך בין הנצים וינסה למנוע קרב, לא נראה לו כלל, והרעיון שלא יוכל ליטול חלק פעיל בקרב ולהצטרף אף לאחד מן הצדדים היה ממש בלתי נסבל. משום כך בחר לעזוב את דְוָארַקָא, באמתלה של מסע לאתרים קדושים. תחילה הוא ביקר באתר הקודש פְּרַבְּהָאסַקְשֵׂתְרַה. הוא רחץ שם, ריצה את הבְּרָאהְמַנּים המקומיים, והעלה מינחות לאלים-למחצה, לפּיתָא, לחכמים הדגולים ולכלל האנשים, כמצוות הפולחן הוֵדי. על-פי הוודות, זו הדרך לבקר במקומות קדושים. אחר כך, בלוית כמה בְּרָאהְמַנּים מכובדים, הוא החליט לבקר במקומות שונים לאורך נהר הסַרַסְוַתִי. ובזה אחר זה ביקר בפְּרּיתְהוּדַקַה, בּינְדוּסַרַה, תַריתַקֻוּפַּה, סוּדַרְשַׂנַתִירְתַה, וישָׂאלַתִירתַה, בְּרַהְמַתִירתַה וצַ'קְרַתִירתַה. הוא ביקר גם באתרים שעל גדות הסַרַסְוַתִי לכיוון מזרח. אחר כך הוא ביקר באתרים החשובים שליד נהר היַמוּנָא ונהר הגנגס, ובהדרגה הגיע לנַיְמישָׁארַנְּיַה.

מקום קדוש זה קיים עדיין בהודו, ובימים עברו שימש במיוחד להתכנסויות של חכמים לצורך דיונים בנושאים רוחניים ובהגשמה עצמית. באותה עת התנהלה שם הקרבה גדולה בקהל של קדושים ויודעי נשגב דגולים. כנסים כאלה נועדו להימשך אלפי שנים. כאשר בַּלַראמה הופיע שם, מיהרו כל משתתפי הטקס—חכמים דגולים, סגפנים, בְּרָאהְמַנּים ומלומדים—וקמו ממקומותיהם לכבודו. היו שהשתחוו לפניו בהוקרה, והחכמים והבְּרָאהְמַנּים המבוגרים יותר נתנו לו ברכתם בעמידה. בַּלַראמה הושב אז במושב נאה וכל הנוכחים החלו גם לסגוד לו. הנאספים כולם נעמדו לכבודו כיוון שידעו שהוא הינו אישיות אלוה. השכלה או ידע מתבטאים בידיעת האל; משום כך, אף שבַּלַראמה הופיע עתה על-פני האדמה כקְשַׁתְרייַה, ידעו הנוכחים את זהותו.

למרבה הצער, בַּלַראמה, אחרי שכבר נסגד וישב על מקומו, הבחין שרומַהַרְשַׂנַּה, תלמידו של וְיָאסַדֵוַה (ההתגלות הספרותית של אלוהים), יושב עדין על כסאו הרם, הוְיָאסָאסַנַה. הוא לא קם ממושבו, גם לא חלק כבוד; בגלל שנבחר לשבת על כס הכבוד, הוְיָאסָאסַנַה, חשב עצמו בטיפשותו לגדול יותר מאלוהים, ולא קם ולא השתחווה לפני האל.

בַּלַראמה נזכר עתה בתולדות האיש: הלה נולד למשפחת סֻוּתַה, כלומר משפחה מעורבת שבה האשה ממשפחת בְּרָאהְמַנּים והאב קְשַׁתְרייַה. מכאן, שגם אם חשב את בַּלַראמה לקְשַׁתְרייַה, לא אמור היה להישאר על מושבו. ״באסיפה הזו רבים הבְּרָאהְמַנּים המלומדים והחכמים הדגולים,״ בַּלַראמה חשב, ״מדוע שאיש ממוצא נחות כזה יתפוס את המושב הרם?״ הוא גם הבחין שהלה, בנוסף לכך שלא ירד ממושבו, גם לא קם ונעמד לכבודו כאשר נכנס לכנס. חוצפה כזו לא היתה כלל לרוחו ועוררה את חמתו.

מי שיושב על הוְיָאסָאסַנַה אינו אמור בדרך כלל לקום ולקבל את פני באי האסיפה, אלא שעתה היה המצב שונה לחלוטין, שהרי בַּלַראמה אינו סתם איש רגיל. רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה נבחר אמנם על-ידי הבְּרָאהְמַנּים לשבת על הוְיָאסָאסַנַה, אולם צריך היה לנהוג כמו כל אותם מלומדים גדולים ששם ולדעת מיהו בַּלַראמה. לאל חולקים כבוד תמיד, גם כאשר הנסיבות אינן מחייבות זאת לגבי אדם רגיל. קרישנה ובַּלַראמה שניהם הופיעו במיוחד כדי לשוב ולכונן את עקרונות הדת. ובבהגווד-גיטה נאמר שההתמסרות לאל מהווה עקרון הדת העליון. גם השרימד בהאגותם מאשש ששירות מסור לאלוהים מהווה שלמות הדתיות.

רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה למד אמנם את כל הוודות, אולם לא הבין את עקרון הדת העליון. כיצד יכול היה בַּלַראמה לתמוך במעמדו? ניתנה לאיש הזדמנות להפוך לבְּרָאהְמַנַּה מושלם, אולם כיוון שנכשל ביחסיו עם העליון, שבה ועלתה שאלת מוצאו הנחות. הלה זכה אמנם במעמד של בְּרָאהְמַנַּה אולם למעשה לא נולד לבְּרָאהְמַנּים, אלא למשפחת פְּרַתילומַה. על-פי הוודות יש שני סוגים של משפחות מעורבות—אַנוּלומַה ופְּרַתילומַה. כאשר הגבר ממוצא גבוה ומוצאה של האשה נחות, נקרא ילדם אַנוּלומַה; וכאשר מוצאה של האשה גבוה ממוצא הגבר, נקרא הילד פְּרַתילומַה. רומַהַרְשַׁנַּה היה ממשפחה כזו כיוון שאביו היה קְשַׁתְרייַה ואמו ממשפחת בְּרָאהְמַנַּה. רק בגלל שהבנתו הרוחנית לא היתה מושלמת, בַּלַראמה נזכר עתה במוצא הפְּרַתילומַה שלו. הרעיון הוא שכל אחד זכאי להפוך לבְּרָאהְמַנַּה, אולם אם הוא תופס מעמד כזה ללא הבנה מתאימה, הרי שהתעלותו למעמד של בְּרָאהְמַנַּה בטלה.

לנוכח יהירותו והבנתו הלקויה, בַּלַראמה החליט עתה להעניש אותו. הוא אמר: ״איש זה ראוי לעונש מוות. כי למרות שהוא ניחן בכישורים המתאימים, כתלמידו של וְיָאסַדֵוַה, ולמרות שלמד את הספרות הוֵדית ממורו הנעלה, הוא לא הראה כניעות וצייתנות בנוכחות האל.״ כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, בְּרָאהְמַנַּה ואיש מלומד באמת ניכר באצילותו ובנועם הילכותיו. והנה רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה, אף שהיה מלומד מאד וניתנה לו הזדמנות להתעלות למעמד של בְּרָאהְמַנַּה, הוא לא למד התנהגות נאותה. מכאן שמי שמתגאה על קנייניו החומריים, לא יכול לפתח את מעלותיו הטובות של בְּרָאהְמַנַּה. למדנותו דומה לאבן החן שמעטרת את ראש הנחש. למרות האבן היקרה, הנחש נשאר נחש, והוא מפחיד ממש כמו כל נחש אחר. מי שאינו הופך לעניו וצנוע, כל לימודי הוודות והפּוּרָאנּות וידיעתו הרבה בשָׂאסְתְרַה הינם בסך הכול לבוש חיצוני, כמו תחפושתו של שחקן מרקד על במה.

בַּלַראמה שקל: ״הופעתי כדי לשים קץ לאותם נוכלים שאינם טהורים בלבם אולם מציגים עצמם כמלומדים ודתיים מאד. מן הדין להמית אנשים כאלה, כדי שלא יוסיפו עוד על חטאיהם.״

בַּלַראמה נמנע אמנם מליטול חלק בקרב בקוּרוּקְשֵׂתְרַה, ואף-על-פי-כן, משום מעמדו, היה כינונם של עקרונות הדת חובתו הראשונית. לאור כל שיקוליו, הוא הרג אז את האיש, מכה אותו בגבעול של קוּשַׂה, שהיה בסך הכול עשב פעוט. ואם ישאל מישהו כיצד יכול היה בַּלַראמה להרוג באמצעות סתם עשב, התשובה ניתנת בשרימד בהאגותם בשימוש במילה פְּרַבְּהוּ (אדון). מעמדו של הריבון הינו נשגב תמיד וכל-יכול, ומשום כך הינו חופשי לפעול כרצונו, ואינו כפוף כלל לחוקי החומר. משום כך גם לא מפליא בכלל שהרג את רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה במכת גבעול הקוּשַׂה.

הנוכחים כולם הצטערו מאד על מותו של רומַהַרְשַׁנַּה ונשמעו גם צעקות ובכיות. למרות שקהל המלומדים ששם ידע שבַּלַראמה הינו האל, הם לא היססו למחות על מעשהו. הם אמרו בענוה: ״יַדוּנַנְדַנַה יקר, המעשה שעשית אינו תואם לדעתנו את עקרונות הדת; אנחנו, הבְּרָאהְמַנּים, מינינו את רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה על-פי כללי הדת למעמדו הרם למשך כל ההקרבה הזו. כולנו בחרנו בו לשבת על הוְיָאסָאסַנַה, ומי שיושב על הכסא הרם אינו אמור להתרומם לכבוד אדם שבא. אנחנו גם ברכנו אותו בחיים ארוכים. מאחר שפעלת מבלי לדעת כל זאת, נראה שהמעשה שעשית שווה ממש להמתת בְּרָאהְמַנַּה. אל יקר, גואל הנשמות הכושלות, אין ספק שאתה מכיר את כל כללי הוודות. אתה אדון כל כוחות הנסתר; ומשום כך גם ברגיל אינך כפוף לשום כללים כאלה. אולם בחסדך נטול הסיבה כפר נא על מעשה ההריגה הזה. אתה בעצמך תבחר את הדרך לכפר, חשוב רק מעשה הכפרה, כדי שאחרים ילמדו מדוגמתך. שהרי פועלו של איש דגול מהווה אמת מידה לשאר האנשים.״

האל השיב: ״אכן, מחובתי לכפר על המעשה הזה שנכון אולי עבורי, אולם אינו נכון לאחרים. עלי לבחור בכפרה אשר מומלצת בכתובים המוסמכים. ביכולתי גם להשיב את רומַהַרְשַׁנַּה לחיים ולהעניק לו אריכות ימים וגם חוסן וחושים בריאים. אשמח גם להעניק לו כל דבר אחר כרצונכם. אשמח לעשות הכול כדי להגשים את משאלתכם.״

דבריו של בַּלַראמה מאששים לחלוטין שאישיות אלוה הינו חופשי לפעול כרצונו. גם אם נחשוב שהריגת רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה לא היתה נכונה, מיד ביכולתו לבטל את זה ועוד להרבות את הברכה. מכאן שאין לחקות את מעשיו של האל; צריך רק לקיים את הוראותיו. כל ציבור הנאספים עתה הבינו שאף שגינו את מעשה ההריגה, ביכולתו של הריבון לפצות אותם מיד, ואפילו עם רווח גדול יותר. מכל מקום, כיוון שלא רצו גם להמעיט משליחותו של הריבון, כולם התפללו עתה: ״אל יקר, השאר נא את מעשה ההריגה המופלא הזה באמצעות עשב הקוּשַׂה. כיוון שרצית להרוג את רומַהַרְשַׁנַּה, אל תשיב אותו אל החיים. בו בזמן אל נא תשכח שכולנו, בְּרָאהְמַנּים וחכמים מלומדים, הבטחנו לו חיים ארוכים, ואל לה לברכה הזו להתבטל.״ בקשתם של הבְּרָאהְמַנּים נשארה כחידה, כיוון שרצו מצד אחד לשמור על ההבטחה שנתנו לרומַהַרְשַׁנַּה שימשיך ויחיה עד סוף ההקרבה, אולם גם לא רצו לבטל את מעשה ההריגה.

כיאה למעמדו העילאי, מצא אז בַּלַראמה פתרון מושלם. הוא אמר, ״מאחר שהבן נוצר מגוף האב, הוודות מורות שהבן הינו נציג האב. ומשום כך אוּגְרַשְׂרַוָא סֻוּתַה, בנו של רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה, ימלא מעתה את מקום אביו וימשיך בדיון על הפּוּרָאנּות. גם ברכת החיים הארוכים שאיחלתם לאב תעבור אליו. הוא יזכה בכל הברכות שהענקתם—חיים ארוכים, גוף בריא ללא כל הפרעות וחושים איתנים.״

בַּלַראמה הפציר שיבקשו גם בנוסף לברכה הזו לבנו של רומַהַרְשַׁנַה, עוד ברכה כלבבם, והוא ישמח להגשימה מיד. הוא הציג עצמו כמו קְשַׁתְרייַה רגיל ואמר שאינו יודע כיצד יכפר על מעשהו הנורא, אולם הוא נכון לעשות בשמחה כל שידרש.

הבְּרָאהְמַנּים, מבינים את כוונתו של האל, הצביעו אז על כפרה שתביא להם ברכה: ״ישנו פה זד, בַּלְוַלַה בנו של אילְוַלַה. זד רב כח זה מופיע כאן מדי שבועיים—ביום הירח המלא וביום הירח החסר—ומחבל ומפריע מאד בביצוע הקרבן. הו בן משפחת דַשָׂארְהַה, בקשתנו שתהרוג אותו ברוב טובך, וזו תהיה כפרתך. כאשר הזד הזה מופיע, הוא משליך עלינו כל מיני דברים טמאים כמו מוגלה, דם, צואה, שתן ויין. עם זוהמה כזו הוא מטמא את המקום הקדוש. אחרי שתהרוג אותו, תוכל להמשיך את סיורך לאתרי הקודש לעוד שניים עשר חודשים, וכך תתנקה כליל מחטאך. זו הצעתנו.״

לקרישנה היו 16,108 נשים, לכל אחת עשרה בנים, כולם שווים לאביהם בשיפעה, בכוח, ביופי, בחכמה, בתהילה, בעושר ובפרישות. ״כאב כך הבן.״ הנשים כולן היו בנות מלכים, ומאחר שקרישנה שהה במחיצתן תמיד ולא עזב את ארמונן, אלה חשבו שהוא כרוך אחריהן כליל ונתון לשליטתן. כל אחת חשבה שקרישנה הינו בעלה הצייתן, אולם קרישנה לא נמשך אף לאחת מהן; קרישנה הוא אָאתְמָאראמה, או מסתפק בעצמו, ומכאן שאיש אינו יקר לו במיוחד גם איש אינו אויבו, ואף-על-פי-כן חשבה כל אחת מן הנשים שמעמדה שלה יחודי והינה יקרה לו מאד. למעשה, יחסו היה שווה לנשותיו כולן, ורק כדי לשמח אותן הוא נהג עמן כבעל מושלם, אף שלעצמו לא היה זקוק גם לאשה אחת. אלה מכל מקום, כיוון שהיו נשים, הרי שלא הבינו את מעמדו הרם או את האמת אודותיו.

הנסיכות הללו היו כולן יפות להפליא ומאוהבות בקרישנה כליל—מאוהבות בעיניו דמויות עלעלי הלוטוס, בפניו היפיפיות, בזרועותיו הארוכות, באוזניו הרחבות, בחיוכו הענוג, בדיבורו המבדח ובנועם מילותיו. כדי למשוך את לבו הן התלבשו בצורה מצודדת, מנסות לשבות אותו בקסמיהן. הן חייכו אז בחן נשי, גם הזיזו גבותיהן—שולחות חיצי אהבה חדים כדי לעורר את תשוקתו אליהן. ואף-על-פי-כן לא הצליחו להסעיר את רוחו, גם לא לרגש את יצרו המיני. פירושו של דבר שקרישנה לא קיים מעולם יחסי מין עם נשותיו הרבות, אלא לצורך הבאת ילדים.

אפילו אלים-למחצה גדולים כמו ברהמה אינם פוגשים בקרישנה, והנה, מלכות דְוָארַקָא בנות המזל זכו בו כבעל וכבן לוויה אישי. הם חיו יחדיו כבעל ואשה, וקרישנה, כבעל מושלם, ידע כיצד להגביר בכל רגע את החדוה הנשגבת שבמגעיהם ההדדיים—כאשר היו מחייכים זה לזה, משוחחים, או סתם מתרועעים. לכל אחת מן הנשים היו מאות ואלפי אמות, אולם כל אחת נהגה לקבל את פניו של קרישנה בעצמה ולהגיש לו מושב נאה, לסגוד לו באביזרי סגידה כפי שנדרש, לרחוץ את כפות רגליו, להציע לו עלי לעיסה, לעסות את רגליו כדי להפיג את עייפותו, לצנן אותו במניפה, לדאוג לנוחיותו, להגיש לו משחת עץ סנדל ובשמים ושמנים ריחניים, לענוד זר פרחים על צוארו, לסרק את שערו, לסייע לו לשכב על יצועו, ולעזור לו ברחצתו. הן בעצמן שירתו אותו בכול, ובמיוחד כאשר אכל, וכך עסקו בשירותו תמיד.

לכל אחת מ-16,108 הנשים היו עשרה בנים, ולהלן רשימת בניהן של שמונה הנשים הראשיות: בניה של רוּקְמינִּי היו פְּרַדְיוּמְנַה, צ'ָארוּדֵשְׂנַּה, סוּדֵשְׂנַּה, צָ'ארוּדֵהַה, סוּצָ'ארוּ, צָ'ארוּגוּפְּתַה, בְּהַדְרַצָ'ארוּ, צָ'ארוּצַ'נְדְרַה, ויצָ'ארוּ וצָ'ארוּ. אף לא אחד מהם היה נחות במעלותיו מאלה של אביהם האלוהי. גם לסַתְיַבְּהָאמָא היו עשרה בנים ושמותיהם בְּהָאנוּ, סוּבּהָאנוּ, סְוַרְבְּהָאנוּ, פְּרַבְּהָאנוּ, בְּהָאנוּמָאן, צַ'נְדְרַבְּהָאנוּ, בְּרּינַדְבְּהָאנוּ, אַתיבְּהָאנוּ, שְׂרִיבְּהָאנוּ ופְּרַתיבְּהָאנוּ. המלכה שאחריה היתה גָ'אמְבַּוַתִי, שבכור בניה היה סָאמְבַּה. ואלה הם בניה: סָאמְבַּה, סוּמיתְרַה, פּוּרוּג'ית, שַׂתַג'ית, סַהַסְרַג'ית, ויגַ'יַה, צ'יתְרַקֵתוּ, וַסוּמָאן, דְרַוידַּה וקְרַתוּ. קרישנה אהב את עשרת הבנים הללו במיוחד. עשרת בניה של סַתְיָא, בתו של נַגְנַג'ית היו וִירַה, צַ'נְדְרַה, אַשְׂוַסֵנַה, צ'יתְרַגוּ, וֵגַוָאן, וְרּישַׁה, אָאמַה, סַנְקוּ, וַסוּ וקוּנְתי. מביניהם קוּנְתי היה רב עוצמה במיוחד. עשרת הבנים של קָאלינְדִי היו שְׂרוּתַה, קַוי, וְרּישַׁה, וִירַה, סוּבָּאהוּ בְּהַדְרַה, שָׂאנְתי, דַרְשַׂה, פּוּרְנַמָאסַה, והצעיר, סומַקַה. בניה של לַקְשְׁמַנָּא, בתו של מלך מַדְרַס היו פְּרַגְהושַׁה, גָאתְרַוָאן, סימְּהַה, בַּלַה, פְּרַבַּלַה, אוּרְדְהְוַגַה, מַהָאשַׂקְתי, סַהַה, אוגַ'ה ואַפַּרָאג'יתַה. בניה של מיתְרַוינְדָא היו ורּיקַה, הַרְשַׁה, אַנילַה, גְרּידְהְרַה, וַרְדְהַנַה, אַנְנָאדַה, מַהָאמְּסַה, פָּאוַנַה, וַהְני וקְשׁוּדְהי. ולבְּהַדְרָא נולדו הבנים סַנְגְרָאמַג'ית, בְּרּיהַתְסֵנַה, שׂוּרַה, פְּרַהַרַנַּה, אַריג'ית, גַ'יַה, סוּבְּהַדְרַה, וָאמַה, אָאיוּ וסַתְיַקַה. בנוסף לשמונה המלכות הראשיות, היו לקרישנה עוד 16,100 נשים, לכל אחת מהן עשרה בנים.

בכורה של רוּקְמינִּי, פְּרַדְיוּמְנַה, נישא ממש עם לידתו למָאיָאוַתִי, ואחר שב ונישא לרוּקְמַוַתִי, בתו של רוּקְמִי, אחי אמו, וממנה נולד לו אחר כך בנו אַנירוּדְדְהַה. משפחתו של קרישנה—נשים, בנים ונכדים, ולעיתים אפילו גם נינים—מנתה איפוא, יחדיו קרוב למיליארד איש.

רוּקְמִי היה אחיה של רוּקְמינִּי, אשתו הראשונה של קרישנה. במלחמתו עם קרישנה הלה נפגע וגם בוזה, אולם לבקשתה של אחותו, ניצלו חייו. מאז שמר האיש טינה עזה לקרישנה וראה אותו אויב מושבע. ואף-על-פי-כן נישאה בתו לבנו של קרישנה, ונכדתו לנכדו של קרישנה, אַנירוּדְדְהַה. זה הפתיע קצת את מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית והוא שאל עתה את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: ״מפליא שרוּקְמִי וקרישנה, שהיו עוינים כל כך זה את זה, שבו והתאחדו בקשרי נישואים בין צאצאיהם.״ סקרן לגבי המסתורין הזה, מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית ביקש עתה הבהרה, כי שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היה יוגִי מושלם שיודע עבר, הווה ועתיד ודבר לא ניסתר מעיניו. יוגִי שכזה מסוגל לראות לפרוטרוט כל מה שהתרחש בעבר, מה שמתרחש עכשיו, וזה שעתיד להתרחש, ומשום כך דבר לא נעלם ממנו. וכזו היתה תשובתו:

פְּרַדְיוּמְנַה, בנו הבכור של קרישנה שנולד לו מרוּקְמינִּי, היה אל האהבה עצמו. הוא היה יפה כל כך ומצודד עד כי רוּקְמַוַתִי, בטקס הסְוַיַמְוַרַה שלה בחרה רק בו לבעל. לנגד עיניהם של קהל הנסיכים היא ענדה לו זר פרחים, ובקרב שהתחולל עמם אחר כך הוא יצא המנצח. בלית ברירה נאלץ אז רוּקְמִי למסור לו את הבת היפיפיה. ולמרות שלא סלח לקרישנה על שחטף את אחותו ולא חדל מללבות את שינאתו, הוא לא יכול היה שלא לאשר את הנישואים, ולוּ רק כדי לשמח את רוּקְמינִּי, וכך הפך פְּרַדְיוּמְנַה לחתנו. בנוסף לעשרה בנים היתה לרוּקְמינִּי גם בת אחת יפה מאד בעלת עיניים גדולות, שנישאה לבַלִי, בנו של קְרּיתַוַרְמָא.

רוּקְמִי היה אמנם אויב מושבע של קרישנה, אולם את אחותו אהב מאד וחפץ לשמח אותה מכל בחינה. משום כך, כאשר אַנירוּדְדְהַה, נכדה של רוּקְמינִּי, צריך היה להתחתן, הלה הציע לו את נכדתו רוצַ'נָא. התרבות הוֵדית אינה מעודדת במיוחד נישואים שכאלה בין בני דודים ישירים, אולם כדי לשמח את רוּקְמינִּי, רוּקְמִי מסר את בתו ואת נכדתו לבנו ולנכדו של קרישנה. או אז משתם המשא ומתן ונקבעו נישואיהם של אַנירוּדְדְהַה ורוצַ'נָא, יצאה שיירת כלולות גדולה מדְוָארַקָא ללוות את החתן. הם יצאו לעבר בְּהוגַ'קַטַה, שם קבע רוּקְמִי את משכנו אחרי חטיפת אחותו. בראש השיירה עמד הסב, הלא הוא קרישנה, ואליו התלוו בַּלַראמה, גם אשתו הראשונה רוּקְמינִּי, בנם פְּרַדְיוּמְנַה, סָאמְבַּה בנה של גָ'אמְבַּוַתִי, ועוד רבים מבני המשפחה.

הם הגיעו בשלום לעיר, גם ערכו ללא כל הפרעה את טקס הנישואים, אלא שאז הסית מלך קַלינְגַה את רוּקְמִי, ידידו, להזמין את בַּלַראמה למשחק שח ולנצחו בהתערבות. התערבויות והימורים שכאלה לא היו בלתי שיגרתיים בין מלכים, ומי שהוזמן להתערבות, לא היה רשאי לסרב. שְׂרִי בַּלַרָאמַגִ'י לא היה מומחה גדול בשח, דבר שהיה ידוע למלך קַלינְגַה, ומשום כך יעץ לרוּקְמִי לשחק עמו, כדי לנקום במשפחתו של קרישנה. ובַּלַראמה, אף שלא הצטיין במיוחד, היה נלהב מאד לתחרויות ומשחקים. נענה להזמנה, הוא התיישב אז לשחק. הם התערבו על מטבעות זהב; תחילה על מאה מטבעות, אחר כך על אלף, ואחר כך על עשרת אלפים. ורוּקְמִי ניצח בכל פעם ובַּלַראמה הפסיד.

מלך קַלינְגַה, שמֵח להפסד, ניצל את ההזדמנות כדי לעקוץ את קרישנה ובַּלַראמה. הוא התלוצץ על חשבונם וגם חשף בכוונה שיניים לעבר בַּלַראמה. אלא שבַּלַראמה, בגלל שהפסיד, היה חסר סבלנות מעט והלעג הקניט אותו. שוב התערב רוּקְמִי, ועכשיו על 100,000 מטבעות זהב, אך למרבה המזל, הפעם זכה בַּלַראמה. אולם למרות שבַּלַראמה זכה, רוּקְמִי ניסה בערמומיותו להכריז שבַּלַראמה הפסיד, והוא עצמו זכה. השקר הצית מיד את חמתו של בַּלַראמה. כעסו היה כה פתאומי ועז עד כי דמה לנחשול אדיר בים בליל הירח המלא. ברגיל עיניו של בַּלַראמה אדמדמות מעט, אולם עתה בגלל הכעס אלה התאדמו מאד. הפעם בַּלַראמה הזמין להתערבות וקבע סכום של מאה מליון מטבעות. שוב פעם הוא זכה על-פי כללי השח, ושוב ניסה רוּקְמִי בעורמתו להכריז שהוא עצמו ניצח. הוא פנה אפילו לתמיכתם של הנסיכים ששם, ובמיוחד ציין את שמו של מלך קַלינְגַה. והנה אז נשמעה פתאום בת קול משמים שהכריזה כי על-פי הצדק והיושר בַּלַראמה ניצח במשחק, וטענתו של רוּקְמִי שהוא המנצח הינה שקר וכזב.

אולם למרות הקול האלוהי, רוּקְמִי עמד על דעתו שבַּלַראמה הפסיד, ומעיקשותו ניכר שהמוות מרחף כבר על ראשו. מבוסם מעצתו הנלוזה של ידידו, הוא לא החשיב במיוחד את האותות הפלאיים ופתח גם הוא בעקיצות: ״בַּלַרָאמַגִ'י יקר, אתם שני האחים בסך הכול רועי בקר. אתם יודעים אולי לרעות פרות, אולם כיצד הפכתם מיומנים כל כך בשח או בירי חיצים בקרב—אמנויות שנועדו למעמד הנסיכים בלבד?״ למישמע הלעג וצחוקם הרם של שאר הנסיכים בחבורה, היה עתה זעמו של בַּלַראמה נורא. ללא מילה נוספת הוא תפס באלתו והיכה את רוּקְמִי על ראשו. חבטה אחת ודי, ורוּקְמִי צנח ומת. כך הוא נהרג ברגע המבורך של נישואיו של אַנירוּדְדְהַה.

תקרית שכזו אינה חריגה במיוחד בקרב קְשַׁתְרייות. עתה חשש מלך קַלינְגַה שהוא יהיה הבא בתור וניסה לנוס על נפשו. אולם עוד לפני שהספיק להרחיק כמה פסיעות, תפס אותו בַּלַראמה, וכיוון שהלה חשף קודם שיניו בצחוק, בַּלַראמה ניפץ עתה את כל שיניו עם אלתו. הוא תפס גם את שאר הנסיכים שצידדו ברוּקְמִי ובידידו מלך קַלינְגַה ושבר להם ידיים ורגליים. הם לא ניסו לנקום, גם לא להתנגד, ורק רצו להימלט משם, ממרחץ דמים כזה.

במהלך כל הסיכסוך הזה שבין בַּלַראמה לרוּקְמִי, קרישנה לא פצה את פיו. הוא ידע כי תמיכתו בבַּלַראמה תצער את רוּקְמינִּי, ואם יגנה את מעשה ההרג, בַּלַראמה יצטער. משום כך, למרות שכל זה התרחש ביום הנישואים, הוא לא מחה, וכך שמר על יחסים חמים עם בַּלַראמה, גם לא עירער את יחסיו עם רוּקְמינִּי. על-פי כללי הטקס הושבו אז החתן והכלה על מרכבה ויצאו לעבר דְוָארַקָא בליווי שיירת הכלולות. קרישנה, הורג הזד מַדְהוּ, בעצמו גונן על כל השיירה, שעזבה עתה את בְּהוגַ'קַטַה והתקדמה ברוב שמחה לדְוָארַקָא.

פעם אחת אישיות אלוה, מעניק הידע לישויות החיים—החל מברהמה וכלה בנמלה הסתמית—ישב בחדר השינה של רוּקְמינִּי, שעסקה בשירותו בסיוע אמותיה הרבות. קרישנה ישב על המיטה והאמות נופפו עליו בצָ'אמַרות (מניפות מזנב יאק שמיועדות לסילוק זבובים).

מגעיו של קרישנה עם רוּקְמינִּי כבעל מושלם הינם גילוי מושלם של השלמות העליונה של אישיות אלוה. הוגי דעות רבים מציגים תפיסה של האמת המוחלטת על-פיה אלוהים אינו יכול לעשות דבר זה או אחר. אלה פוסלים את האפשרות שהאל, או האמת המוחלטת העליונה, יתגלה בדמות אדם. אולם האמת שונה: אי אפשר לכפוף את אלוהים לפעילות החושית הבלתי מושלמת שלנו. הוא אדון כל העוצמה ושורה בכול, וכמו שברצונו העילאי הוא בורא את היקום, מקיים אותו ומחריבו, ביכולתו גם להופיע כאן כמו אדם רגיל, לצורך הגשמת משימתו העילאית. בבהגווד-גיטה נאמר שהוא מופיע כל אימת שחלה הסתאבות בביצוע החובות האנושיות. שום גורם חיצוני לא מכריח אותו לבוא; הוא יורד באמצעות אונו הפנימי כדי לשוב ולכונן פעילות תקינה בחברה האנושית, כמו גם כדי להכחיד את הגורמים המפריעים להתפתחותה של החברה. עתה, בהתאמה גמורה עם העקרון הזה—שהוא יורד ברצונו החופשי לצורך תענוגו הנשגב—הוא הופיע בדמותו הנצחית כשְׂרִי קרישנה בשושלת היַדוּ.

ארמונה של רוּקְמינִּי היה מגומר להפליא. חופות בד רבות היו תלויות על תקרותיו, מעוטרות בתחרה שזורה במחרוזות פנינים. הוא הואר כולו בשלל אבני חן נוצצות. היו בו גנים של עצי בַּאֵלַה וצָ'אמֵלי, שפרחיהם נחשבים לריחניים מכל פרחיה של הודו. רבים מן הצמחים הללו היו פזורים שם במלוא פריחתם והעצימו את יפי הארמון. ניחוחם הקסום משך אליו המוני דבורים הומות, ובלילה ריצד אור הירח הענוג מבעד לחרירי הרשת שבחלונות. גם רבו שם עצי פָּאריגָ'אתַה שמימיים עמוסי פרחים, והרוח הקלילה הפיצה ניחוחם בכול. בקירות הארמון בערה קטורת בשומה שעשנה חמק מבעד לתריסים. המזרונים בחדרים היו מצופים בסדינים לבנים ודמו לקצף החלב; כי ממש כמותו אלה היו לבנים ורכים. באוירה שכזו קרישנה ישב שם בנוחות, נהנה משירותן של רוּקְמינִּי והאמות.

רוּקְמינִּי היתה להוטה מאד לשרת את אישיות אלוה כבעל; היא בעצמה רצתה לשרת את האל. היא לקחה מן האמה את מניפת הצָ'אמַרַה והחלה לנפנף אותה עליו. ידית הצָ'אמַרַה היתה עשויה זהב ומשובצת באבני חן. אולם עתה, בידה של רוּקְמינִּי זו הפכה יפה עוד יותר בגלל הטבעות הנוצצות שעיטרו להפליא כל אחת מאצבעותיה. פעמוני קרסול משובצים באבני חן קישטו את רגליה וצילצלו בנועם בין שיפולי הסארי שלה. חזה הגבוה היה משוח בקוּנְקוּמַה ובזעפרן, והגוון האדמדם שביצבץ מן החזה המכוסה העצים עד מאד את יופיה. על חלקו התחתון של אגנה הגבוה היא ענדה חגורת תחרה משובצת יהלומים, וענק זוהר היה תלוי על צוארה. ומעל לכול, כיוון שעסקה בשירותו של קרישנה—אף שבאותה העת היתה כבר אם לבנים בוגרים—בכל שלושת העולמות לא היתה נאוה וחטובה ממנה. ובאשר לפניה היפות—שיערה הגלי, עגיליה היפיפיים, חיוכה וענק הזהב לצוארה בהצטרפם יחדיו היו כמימטרים של נקטר; מעל לכל ספק ניכר היה שהיא הינה אלת המזל המקורית שתמיד דרוכה לשירות כפות רגלי הלוטוס של נָארָאיַנַּה.

בני הסמכא הדגולים מקבלים את עלילותיהם של קרישנה ורוּקְמינִּי בדְוָארַקָא כגילוי עלילותיהם של נָארָאיַנַּה ולַקְשְׁמִי, שמאופינות בפאר ובשיפעה רבה. עלילותיהם של רָאדְהָא וקרישנה בוורינדאוון לעומת זאת, חדורות באוירת כפר פשוטה, השונה לחלוטין מן הליטוש העירוני של דְוָארַקָא. מעלותיה של רוּקְמינִּי היו מזהירות וללא רבב וקרישנה התרצה מהתנהגותה כליל.

קודם, כאשר קיבלה רוּקְמינִּי את פרח הפָּאריגָ'אתַה מנָארַדַה מוּני, סַתְיַבְּהָאמָא נמלאה קנאה ודרשה מיד פרח דומה ממנו. למעשה, היא לא פויסה עד שהבטיח עץ שלם. והוא אכן קיים את ההבטחה, והעץ הובא לארץ מממלכת עדן. עתה, מאחר שסַתְיַבְּהָאמָא זכתה בעץ, קרישנה ציפה שגם רוּקְמינִּי תתבע לה משהו. אולם רוּקְמינִּי, שקולה ומרוצה משירותה, אפילו לא הזכירה את המאורע. קרישנה חפץ לראות אותה נרגזת; משום כך תיכנן כיצד יהפכו פניה היפות קצת כעוסות. אף שהיו לו יותר מ-16,100 נשים, עם כל אחת מהן נהג בחיבה משפחתית; הוא היה יוצר בינו לבינן כל מיני מצבים שבהם היתה האשה, באהבה, כועסת וגם מבקרת, וקרישנה נהנה מזה. מכל מקום, כיוון שלא הצליח למצוא כל פגם ברוּקְמינִּי, שהיתה דגולה מאד ושקועה תמיד בשירותו, הוא חייך עתה באהבה רבה ואמר לה. רוּקְמינִּי היתה בתו של המלך רב הכוח בְּהִישְֳׁמַקַה. קרישנה לא קרא עתה בשמה, אלא כינה אותה הנסיכה. ״נסיכה יקרה, כמה מפתיע. אישים רבים בני מלכים ביקשו לשאת אותך. לא כולם היו אמנם מלכים, אולם כולם ניחנו ברוב שיפעה ועושר של מעמד האצולה; כולם מחונכים היטב, מלומדים, מהוללים בין מלכים, יפי מראה, רבי כישורים, נדיבים, חזקים ונעלים מכל בחינה, ובשום אופן לא בלתי מתאימים או בלתי ראויים. ומעל לכול, אביך ואחיך לא התנגדו לנישואים האלה. אדרבה, הם אישרו אותם כליל וכבר נתנו מילת כבודם לשׂישׂוּפָּאלַה. הלה היה מלך גדול ונטרף מתאוה אליך. אני בטוח שאם היית נישאת לו, היה נשאר תמיד סמוך אליך, משמש אותך כמשרת נאמן.״

״אני ממש לא כלום בהשואה אליו וכישוריו. בודאי כבר בעצמך הבחנת בזה. מפתיע שדחית את שׂישׂוּפָּאלַה ובחרת במישהו נחות לאין ערוך כמותי. איני ראוי בכלל להיות לך בעל, כיוון שאת כל כך יפה, שקולה, רצינית ונעלה. שמא מותר לשאול מה הניעך להינשא לי? אני יכול כמובן, לכנות אותך אשתי היפיפיה, אולם כדאי שתדעי את מצבי האמיתי—אני נחות מכל אותם הנסיכים שחפצו להינשא לך.״

״קודם כל, כפי שידוע לך, מרוב פחד מפני גַ'רָאסַנְדְהַה, לא העזתי לחיות ביבשה ובניתי בית זה מוקף בים. זה סוד שאין מענייני לחשוף לאחרים, אולם את צריכה לדעת שאיני אמיץ כל כך. למעשה, אני מוג לב ומפחד מהם. גם מצבי אינו בטוח כלל, כי מלכי האדמה כולם עוינים אותי. בעצמי, במלחמותי עמם, עוררתי את איבתם כלפי. טעם נוסף לפגם הוא שהתישבתי על כס המלכות של דְוָארַקָא, למרות שאין לי זכות לכך. נכון שזכיתי בממלכה אחרי שהרגתי את דודי, קַמְּסַה, אלא שזו היתה צריכה לעבור לרשות סבי; כך שלי עצמי אין חזקה עליה. ובנוסף, מטרת חיי אינה מוגדרת. האנשים מתקשים להבין אותי; מה מטרתי העליונה? הם יודעים כמובן שהייתי בן רועים בוורינדאוון, והיו מצפים שאלך בעקבות אבי המאמץ ואשמור אמונים לשְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי וחברותיה בנות הכפר. אלא שלפתע פתאום נטשתי אותם. רציתי להפוך לנסיך מפורסם. אולם ממלכה לא השגתי, גם לא יכולתי לכהן כנסיך. האנשים מבולבלים לגבי מטרת חיי; הם אינם יודעים האם אני רועה בקר, האם אני נסיך, האם אני בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה או בנו של וַסוּדֵוַה. ומשום שמטרת חיי אינה ברורה, אלה יכולים לכנות אותי הולך בטל. אני מופתע שבחרת לך בעל לא יוצלח שכזה.״

״בנוסף גם אינני מלוטש כל כך, במיוחד בגינוני חברה. גבר אמור להסתפק באשה אחת, ואילו אני נישאתי, כידוע, לנשים רבות—יותר מ-16,000. איני מסוגל לספק את כולן כבעל מהוקצע. גם התנהגותי אינה יפה כל כך איתן, דבר שבודאי ידוע לך. לעיתים אני אפילו מאמלל אותן. כיוון שהתחנכתי בילדותי בכפר, איני מעורה ביותר בנימוסי העיר, ואיני יודע כיצד לספק את נשותי במילים מתוקות ובהתנהגות מעודנת. הנסיון מוכיח שכל אשה שהתקשרה אלי והלכה אחרי, נעזבה לבסוף לבכיות עד קץ ימיה. בוורינדאוון גופִּיות רבות היו קשורות אלי, אולם נטשתי את כולן. ועתה אף שלכאורה חיות, אלה כל הזמן בסך הכול בוכות מרוב געגועים אלי. שמעתי מאַקְרֻוּרַה ומאוּדְדְהַוַה שמאז שעזבתי את ורינדאוון, כל חברי הרועים והגופִּיות ורָאדְהָארָאנִּי, גם אבי המאמץ נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כולם בוכים לא הפסק. עזבתי אותם לעולמים, ועתה אני מתרועע עם מלכות דְוָארַקָא, אלא שגם איתכן איני מתנהג כראוי. כל זה מצביע על אופי בלתי יציב; אינני בעל שניתן לסמוך עליו במיוחד. ההתקשרות אלי מביאה בסך הכול לחיים של אומללות.״

״נסיכתי היפיפיה כדאי גם שתדעי שאני חסר פרוטה תמיד. מיד עם לידתי נישאתי ללא גרוש לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שם גדלתי כרועה פרות. לאבי המאמץ היו אמנם, מאות ואלפי פרות, אולם אף לא אחת היתה שלי. בסך הכול מינו אותי לדאוג ולטפל בהן. גם כאן דבר אינו שלי ואני שרוי תמיד בחוסר כול. אולם מדוע להתלונן על מצבי הדל; בעבר הייתי חסר כול, אז מדוע שאתמה שגם עכשיו אין לי דבר? הבחנת אולי שגם דבקי אינם משופעים מאד; גם הם עניים בנכסים ארציים. העשירים ורבי הנכסים אינם נוטים להתמסר אלי; אלה אינם מוצאים עניין בתודעת קרישנה. מכל מקום, אדם שהתרושש, אם בכוח הזרוע ואם בכורח הנסיבות, אולי יפנה אלי, אם נקרית לו הזדמנות. אנשים שמתגאים על עושרם, גם אם זוכים להתרועע עם דבקי, אינם ששים לנצל זאת כדי לפתח מודעות אלי. במילים אחרות, אנשים עניים ימצאו בי אולי עניין כלשהו, בעוד שהעשירים אינם מתעניינים בכלל. משום כך מסתבר שבחירתך לא היתה נבונה ביותר. אף שאת נראית חכמה ומחונכת כיאות בידי אביך ואחיך, שגית מאד בסופו של דבר בבחירת שותפך לחיים.״

״אך לא נורא; עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. את חופשיה לבחור לך בעל מתאים ששווה לך בשיפעה, ביחוס משפחתי, בעושר, ביופי, בהשכלה—מכל בחינה. שגיאת העבר תוכל להיסלח, ועתה את רשאית לעצב את דרך החיים הראויה לך. אדם אינו אמור להינשא למישהו נחות או נעלה ממנו. בתו היקרה של המלך וידַרְבְּהַה, איני סבור ששקלת בתבונה רבה לפני נישואיך, ומשום כך שגית בבחירתך. שמעת בטעות שאני בעל אופי נאצל, אף שלמעשה הייתי בסך הכול קבצן. בחרת בי בלי לראות אותי או לבדוק את מצבי, פשוט מתוך שמיעה. זה לא היה נבון ביותר. אולם כפי שאמרתי, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא; אפילו עתה ביכולתך לדחות אותי ולבחור לך לשותף אחד מכל אותם הנסיכים הקְשַׁתְרייות הדגולים.״

קרישנה הציע לרוּקְמינִּי להיפרד ממנו בשעה שהיו לה כבר ילדים גדולים רבים. הצעתו היתה איפוא, לגמרי בלתי מתקבלת על הדעת. שהרי בתרבות הוֵדית אין בכלל גירושים בין בעל לאשה, ובמיוחד לא בגיל מתקדם שכזה—רוּקְמינִּי היתה כבר אם לבנים נשואים. כל אחת מהצעותיו של קרישנה נראתה בעיני רוּקְמינִּי מטורפת לחלוטין; היא הופתעה שמסוגל היה לומר דברים כאלה. ברוב פשטותה, היא נמלאה עתה בחרדה הולכת וגוברת לעצם המחשבה על פרידה.

קרישנה המשיך: ״אחרי הכול, עליך להתכונן לחייך הבאים. לכן אני מציע שתבחרי לך מישהו שיכול לעזור לך בחיים אלה ובבאים, כי אני איני יכול לסייע כלל. נסיכה יפיפיה, כידוע לך, בני מעמד הנסיכים, לרבות שׂישׂוּפָּאלַה, שָׂאלְוַה, גַ'רָאסַנְדְהַה, דַנְתַוַקְרַה, ואפילו אחיך הבכור רוּקְמִי, כולם הינם אויבי. אלה אינם מחבבים אותי בכלל ואפילו שונאים אותי עד עמקי נשמתם. רק כדי ללמד לקח אותם גאותנים שהתיהרו כל כך על נכסיהם מבלי להתחשב באיש, הסכמתי לחטוף אותך, כרצונך; כי למעשה, אין בי כל אהבה אליך, אף שאת אהבת אותי עוד טרם נישואינו.״

״קודם כבר הסברתי שאיני מוצא עניין רב בחיי משפחה ובאהבה שבין בעל לאשה. מטבעי איני נוטה לאלה, גם לא לילדים, לבית ולקניינים. כמו דבקי, גם אני איני להוט אחר כל הדברים החומריים הללו. למעשה, אני מעוניין בהגשמה עצמית בלבד; רק זה מענג אותי, ולא חיי משפחה.״ קרישנה פסק לפתע מדבריו ונדם.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בר הסמכא הגדול, מעיר שקרישנה בילה כמעט את כל זמנו עם רוּקְמינִּי, וזו התגאתה מעט על מזלה הרב, על שאינו נוטש אותה ולוּ לרגע. אלא שקרישנה אינו אוהב למצוא גאוה בדבקיו, וכאשר זו עולה, הוא ממהר ומדכא אותה בדרכים כלשהן. גם עתה היו מילותיו מכאיבות עד מאד ורוּקְמינִּי רק הסיקה מהן, שלמרות גאותה, קרישנה יכול לנטוש אותה בכל רגע.

רוּקְמינִּי ידעה שבעלה אינו אדם רגיל; הוא אישיות אלוה העילאי, אדון שלושת העולמות. מעולם לפני כן היא לא שמעה אותו אומר מילים קשות כאלה וחששה עתה מפני פרידה. מבועתת מאימה לבה החל הולם בעוז. היא לא השיבה לדבריו ורק בכתה בחרדה, כמו טבעה בים של צער. חרש היא סרטה את הריצפה עם ציפרוני רגליה, שהפיצו נוגה אדמדם סביבן. דמעותיה הורודות התערבבו עם האיפור השחור שעל ריסיה וזלגו מטה, שוטפות את הקוּנְקוּמַה והזעפרן מחזה. מחרדה נשמתה נעתקה והגה לא יצא מפיה. ראשה שחוח, היא עמדה שם ללא ניע, כמו מקל. בגלל כאב האימה והצער אבד לה שיקול דעתה, ומרוב חולשה היא איבדה ממשקלה והצמידים שלפרקי ידיה התרופפו. גם מניפת הצָ'אמַרַה ששימשה לשירותו של קרישנה נשמטה. מוחה וזכרונה התערפלו והיא איבדה את הכרתה. שערה הסדור נפרע והיא צנחה לארץ כמו עץ בננה שנכרת ברוח.

קרישנה הבין עתה שרוּקְמינִּי לא קיבלה את דבריו כהלצה. היא חששה ברצינות מפרידה ומרוב חרדה נקלעה כעת למצבה. קרישנה מלא מטבעו באהבה לדבקיו, ולמראה מצבה של רוּקְמינִּי, לבו התרכך מיד והוא נמלא חמלה. היחסים שבין קרישנה לרוּקְמינִּי הם יחסי לַקְשְׁמִי-נָארָאיַנַּה. משום כך הוא הופיע עתה לפניה עם ארבע ידיים. הוא ירד מן המיטה, הרים אותה בזרועותיו ושם את ידיו הקרירות על פניה, מחליק את השיער שנפרע. הוא ייבש את חזה הרטוב, ואחר כך, נפעם מעוצמת אהבתה, הוא אימץ אותה אל לבו.

אישיות אלוה הינו מומחה בהצגת דברים בהתאם להבנתו של כל אחד, ועתה הוא ניסה לחזור בו מכל אשר אמר. הוא מפלטם היחיד של דבקיו הטהורים ומיטיב לדעת כיצד לספק אותם. משנוכח שרוּקְמינִּי לא הבינה את הלך רוחו המבודח, הוא חפץ לסלק את בלבולה ושוב אמר:

״רוּקְמינִּי יקירתי, בתו של מלך וידַרְבְּהַה, אל נא תביני אותי לא נכון. אל תתאכזרי אלי כל כך. אני יודע שאת קשורה אלי ברצינות ובכנות; את הרי בת לוויתי הנצחית. אותן מילים שפגעו בך אינן נכונות בכלל. רציתי רק להקניט אותך מעט וציפיתי שתשיבי לי באותה רוח. למרבה הצער קיבלת את הדברים ברצינות; אני מצטער מאד על כך. ציפיתי ששפתיך האדומות ירעדו מזעם, ציפיתי גם שתנזפי בי במילים רבות. הו שלמות האהבה, מעולם לא ציפיתי שכזה יהיה מצבך. ציפיתי שתחזירי לי מבט נוקב, ממצמצת בעיניך ברוגז, וכך אוכל לחזות בפניך היפות עוטות חימה.״

״אשתי היפיפיה, את יודעת שאנו, אנשי משפחה, טרודים תמיד בענייני הבית ומתגעגעים לרגע שנוכל ליהנות ולהתבדח קצת יחדיו. זהו בילויינו הנפלא ביותר. למעשה, אנשי משפחה עובדים קשה מאד, יומם וליל. אולם לאות יום העמל כולה נמוגה כאשר שבים ונפגשים ומבלים בצותא.״ קרישנה הציג עצמו כמו איש משפחה רגיל שנהנה להתלוצץ עם אשתו, ושב עתה והפציר ברוּקְמינִּי שלא תתיחס לדבריו ברצינות.

או אז, מפויסת ממילותיו העדינות, היא החלה להבין שלא התכוון לדבריו מקודם; הוא רצה רק להשתעשע בבדיחות הדעת. רגועה, היא השתחררה עתה מפחד הפרידה ושבה והביטה בפניו בעליזות, בפנים חייכניות כתמיד. היא אמרה: ״אדוני בעל עיני הלוטוס, נכונה קביעתך שאיננו זיווג מתאים. כיצד אוכל לישוות למעמדך ורמתך? אתה הרי מאגר המעלות כולן, אישיות אלוה העילאי והבלתי מוגבל. כיצד אוכל להיות בת זוג ראויה לך? איש לא ישווה לך, אדון כל הגדולה, שליט שלוש האיכויות, ומושא סגידתם של האלים-למחצה הגדולים כגון ברהמה ושיווה. אני לעומת זאת בסך הכול תוצר שלוש מידות הטבע, שמהוות מכשול בפני כל התקדמות בשירותך המסור. כיצד איפוא, אוכל להתאים לך? נכון גם אמרת בעלי היקר, שהפחד ממלכים הניס אותך אל מי הים. אולם מי אלה מלכי העולם החומרי? איני חושבת שאלה בני האצולה שכאן, אלא שלוש מידות הטבע. הן שליטותיו האמיתיות של העולם. ואילו אתה מצוי בלבו של כל אחד, נבדל מכל מגע עם המידות הללו.״

״דיברת על איבה תמידית בינך לבין המלכים הארציים. אך מיהם המלכים הללו? הלא הם החושים. עזים ואימתנים, אלה שולטים בכול. אולם אתה הינך אויבם, כי לעולם אינך נכנע להם; אתה הוא הְרּישִׁקֵשַׂה, כלומר אלה כפופים לך. אלי, אמרת שמשולל אתה עמדת שלטון וכוח בעולמנו, וגם זה נכון. כמותך, גם משרתיך אשר קשורים לכפות רגלי הלוטוס שלך ויתרו על כל עמדה של עליונות בעולם זה. זאת משום שכל עמדה חומרית הינה שחורה משחור בעיניהם, כיוון שבכוחה לבלום כל התקדמות לעבר הארה רוחנית. המשרתים בוחלים בכל עמדה כזו, וכך גם אדונם. נכונה לחלוטין גם קביעתך שאינך כמו סתם אדם רגיל שמטרת חייו ברורה. אפילו דבקיך ומשרתיך, שידועים כחכמים והקדושים הדגולים—אפילו אותם איש לא מכיר ולא יודע מהי תכליתם. בחברה האנושית הם נחשבים למטורפים ותבוסתנים, ולאדם הפשוט נשארת מטרתם אפופה במסתורין. הנחותים באדם אינם מסוגלים לדעת אותך או את משרתיך. מכוסים בטומאתם אלה אינם מסוגלים אפילו לשער את תפארת עלילותיך ועלילות דבקיך. הו בלתי מוגבל, בשעה שאפילו מעשי דבקיך נשארים חתומים בפניהם, כיצד יוכלו להבין את פועלך ומניעיך? אונים ושפעים לאינספור עסוקים בשירותך, ובו-זמנית שוהים במקלטך.״

״תיארת את עצמך כחסר כול, אולם זו אינה דלות. מאחר שדבר אינו קיים מלבדך, הרי שאינך זקוק לדבר—אתה בעצמך הכול. ולא כמו אחרים, אינך צריך להשיג דבר מחוץ לך. ומאחר שאתה מוחלט, הרי שהסתירות כולן מתישבות בך; למרות שדבר אינו שלך, אין איש עשיר ממך. כיצד בעולם זה יכול אדם להיות עשיר מבלי להחזיק בקניינים? אולם אתה מוחלט ומיישב את הסתירה. בוודות נאמר שעל אף שאתה משולל ידים ורגלים חומריות, אתה מקבל את מינחות האהבה של דבקיך. גם אין לך עינים ואוזנים חומריות, ואף-על-פי-כן ביכולתך לראות הכול בכל מקום וגם לשמוע. והנה, למרות שאינך מחזיק בקניינים, אותם אלים-למחצה גדולים להם סוגדים האנשים, באים לסגוד לך ולהתחנן לחסד. כיצד אפשר איפוא, לסווג אותך בקרב עניים?״

״אדוני, נכון אמרת גם שעשירי העם אינם סוגדים לך. מבוסמים משיפעתם החומרית, אלה מקדישים את קנייניהם כליל לתענוגות חושים. ברוב בערותו, עני שמתעשר מתכנן מיד כיצד להתענג, מבלי לדעת מה ראוי לו לעשות בכסף שהרויח בעמל ויזע רב. בתעתועי האנרגיה המשלה הלה סבור שהשקיע את כספו כהלכה בעינוגי חושים, מתעלם לחלוטין משירותך הנשגב. אמרת שחסרי הכול יקרים לך מאד; דבקים כאלה נוטשים הכול ורוצים אותך בלבד. ואכן, קדושים כמו נָארַדַה מוּני, שהינם חסרי כל נכסים חומריים, יקרים לך מאד, וגם אתה בלבד יקר להם.״

״אמרת שנישואים מצליחים בין אנשים שווים במעמדם החברתי, ביופים, בעושרם, בכוחם, בהשפעתם ובפרישותם. אלא שכל המעלות הללו מקורן בחסדך. אתה הינך המקור העילאי והמושלם לשפעים כולם. ומי שזוכה באלה, זוכה בהם בחסדך בלבד. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה מתואר, גַ'נְמָאדְיַסְיַה יַתַהַהּ: אתה המקור העליון ממנו נובע הכול, אתה גם מקור כל עונג. משום כך המתקדמים בידע מבקשים רק להשיג אותך, ודבר לא זולתך. וכדי לזכות בחסדך, אלה נטשו הכול—אפילו את ההיטמעות בברהמן הנשגב. אתה מטרת החיים העליונה, מאגר כל הטוב לישויות החיים. מי שמניעיהם נכונים, רוצים רק אותך, וכדי לזכות בכך הם נכונים להקריב הכול. רק כאלה ראויים לזכות בחברתך. בחברה של משרתים ומשוּרת בתודעת קרישנה לא עוד צריך לסבול ממכאובים ועונג של חברה חומרנית, שמתפקדת כולה על בסיס המשיכה המינית. כל גבר ואשה צריכים איפוא, לנסות ולהפוך לחברים בחברתך—חברת המשרתים והמשוּרת. אתה הוא אישיות אלוה; איש אינו עליון ממך, גם איש אינו שווה לך. חברה מושלמת היא חברה שבה אתה מהווה המרכז, האדון העליון, וכל השאר עוסקים בשירותך. במבנה חברתי מושלם שכזה, הכול הינם מאושרים ומלאי חדווה לעד.״

״אלי, אמרת שרק הקבצנים מהללים את תפארתך, וגם זה נכון מאד. אולם מי אלה אותם קבצנים? אלה הם דבקים מתקדמים, אנשים בני חורין, ומי שמצויים בשלב הנזירות. אלה כולם נשמות דגולות ומסורות שעוסקים בפיאורך בלבד. הקבצנים המדומים הללו נכונים לסלוח אפילו לנורא שבחוטאים. שקודים בחתירתם להתקדמות רוחנית, הם נושאים בכל פגעיו וקשייו של העולם החומרי מבלי להיטרד. בעלי היקר, אל תחשוב שבחרתי בך מחוסר נסיון; למעשה, עשיתי זאת בהשראתן של כל הנשמות הדגולות הללו. בעקבות הקבצנים הנשגבים הללו החלטתי להקדיש גם את חיי לכפות רגלי הלוטוס שלך.״

״אמרת שאתה חסר פרוטה וזה נכון, כי הענקת עצמך כליל לקדושים ולדבקים הללו. יודעת את כל זה, דחיתי אפילו אישים דגולים כמו ברהמה ואינְדְרַה. אלי, גורם הזמן כפוף כליל לשליטתך. וזה, מה רב כוחו ועוצמתו—בתוך שניה ביכולתו לזרוע הרס בכל עבר בבריאה. בהשואה לזה חשבתי שגַ'רָאסַנְדְהַה, שׂישׂוּפָּאלַה ודומיהם שחפצו להינשא לי, אינם יותר מסתם חרק פשוט.״

״בן וַסוּדֵוַה אדיר הכוח, אולי נכון דברת כשאמרת שהפחד מפני הנסיכים החזקים הניע אותך למצוא מיסתור בתוך מימי הים, אולם נסיוני עמך שונה. במו עיני ראיתי כיצד חטפת אותי בעוז לנגד עיניהם של כל הנסיכים הללו. בטקס נישואי, פשוט בהרעדת מיתר הקשת, הנסת את כל אלה והענקת לי מקלט אצל כפות רגליך. אני עדיין זוכרת כיצד חטפת אותי, ממש כמו אריה שעט בעוז על טרף, מניס כהרף עין את כל שאר החיות הקטנות.״

״הו אלי בעל עיני הלוטוס, איני מבינה את קביעתך שכל אשה או איש שמצאו בך מקלט, מבלים את ימיהם בצער. מתולדות העולם מסתבר שמלכים כמו אַנְגַה, פּרּיתְהוּ, בְּהַרַתַה, יַיָאתי וגַיַה, היו כולם קיסרי העולם ורבי שיפעה וכוח מאין כמותם. אולם כדי לזכות בברכת כפות רגליך, אלה נטשו את מעמדם הרם והלכו ליער לתרגל צומות וסיגופים. ומי שבחר מרצונו במעמד כזה—זונח הכול למען כפות רגליך—האם אפשר לומר שהוא שרוי רק בקינה וצער?״

״יעצת לי שלא מאוחר עדין לעזוב אותך ולבחור לי איש אחר מקהל הנסיכים. אולם אלי, ידוע לי היטב שאתה הינך מאגר המעלות כולן, והקדושים הדגולים כמו נָארַדַה מוּני למשל, הקדישו את חייהם לשורר את תפארתן. די למצוא מקלט באיש קדוש כזה, כדי להשתחרר מכל טומאה חומרית, ואלת המזל נכונה להאציל כל ברכותיה על מי שבא במגע ישיר עם שירותך. לאור כל זה, מיהי האשה אשר שמעה ולו רק פעם, ממקור מוסמך, על תהילתך ובדרך כלשהי זכתה לטעום את מתק כפות רגליך דמויות הלוטוס, אשר תהיה טפשה כל כך להינשא למישהו בן העולם הזה אשר חושש תמיד ממוות, חולי, זיקנה ועוד לידה? משום כך, לא בפזיזות בחרתי בכפות רגליך; היתה זו החלטה שקולה ונבונה. אדוני, אתה אדון כל שלושת העולמות. אתה נשמת-העל שבלב כול, ומשום כך ביכולתך להגשים את מאוויי דבקיך בעולם זה ובבא. בחרתי בך לבעל משום שלפי ראות עיני אתה בלבד ראוי לכך. גם אם תשליך אותי למיני חיים שונים, בתגובה למעשי נושאי הגמול, איני חוששת כלל. אני רק מתחננת להשאר תמיד צמודה לכפות רגליך. כי ביכולתך לגאול את דבקיך מן הקיום החומרי האשליתי ואתה נכון להעניק את עצמך להם תמיד.״

״יעצת לי לבחור אחד מן הנסיכים כגון שׂישׂוּפָּאלַה, גַ'רָאסַנְדְהַה או דַנְתַוַקְרַה, אולם מה מעמדם בעולמנו? כמו שוורים שעובדים בפרך, יומם וליל, בגת בדריכת השמן—גם אלה מתיגעים קשות לקיים את משפחתם. הם משולים לבהמות משא, לחמורים; הם מבוזים כמו כלבים, ומסכנים כמו חתולים. הם מכרו את נשמתם לנשותיהם, כמו עבדים. רק אותה אשה חסרת מזל שמעולם לא שמעה על תפארתך, תסכים לקבל גבר שכזה לבעל. כי מי שיודעת אודותיך—שיודעת שתפארתך אינה מושרת רק בעולמנו, אלא גם בהיכליהם של אלים-למחצה כגון ברהמה ושיווה—זו תבחר בך בלבד לבעל. האנשים בעולם זה הינם בסך הכול גופים מתים. ישות החיים האמיתית מכוסה בגוף הזה, שאינו אלא שק עור שמקושט בזקן ובשפם, בשיערות גוף, בציפורנים ובשיער ראש. ובתוך הגוף המקושט הזה ישנם אגדי שרירים, מספר עצמות וצנוריות דם, מעורבבים תמיד בצואה, בשתן, בליחה, במיצי מרה ובאויר מזוהם, אשר עליהם מתענגים רימות וחידקים שונים. האשה הסכלה חושבת גוף מת זה לבעל, ובבערותה אוהבת אותו כבן לוויתה היקר. זאת משום שלא זכתה לטעום את טעם החדווה הנצחית של כפות רגליך.״

״בעלי בעל עיני הלוטוס, אתה מסתפק בעצמך; מכאן שלא חשוב לך האם אני יפה או ברוכה במעלות. משום כך גם לא מפתיע שאינך קשור אלי; וזה טבעי, שהרי אין שום אשה שבכוחה לקשור אותך, גם הנשגבה והיפה מכול. אולם בין אם אתה קשור אלי ובין אם לאו, אני רק מתפללת שמסירותי ולבבי יוקדשו לך תמיד. גם מידת הלהיטות הינה יציר כפיך, וכאשר אתה מביט עלי בלהט, זו הנפלאה שבברכות חיי, כי רק לרגעים מבורכים כאלה אני מיחלת.״

כך הבהירה רוּקְמינִּי כל אחת ממילותיו של קרישנה, שאמר כדי לעורר בה כעס של אהבה, ועתה משסיימה, השיב לה קרישנה: ״אשתי הענווה, נסיכתי היקרה, בדיוק להסבר הזה ציפיתי, ורק למטרה הזו אמרתי את מהתלתי, שנועדה להסתיר ממך את כוונתי האמיתית. מטרתי הושגה עתה. הסברך הנפלא לכל אחת ממילותי הינו נכון ומקובל עלי. הו רוּקְמינִּי היפה, היקרה לי בנשים, כמה נפלא לדעת מה רבה אהבתך אלי. ללא הבדל מה תשוקתך ומשאלתך, לא משנה גם מה תרצי ממני, היי סמוכה ובטוחה שאני נכון תמיד לשירותך. אכן עובדה היא שדבקי, חברי הקרובים ומשרתי הינם פטורים תמיד מכל טומאה חומרית, אף שאינם נוטים אפילו לבקש ממני גאולה כזו. אלה לעולם אינם רוצים דבר ממני לבד מלעסוק בשירותי. אולם כיוון שהם תלויים בי כליל, הרי שאם לפעמים הם מבקשים דבר מה, זה אינו דבר חומרי. ובמקום שמשאלות ומאוויים כאלה יהפכו סיבה לשיעבוד חומרי, אלה הופכים מקור לגאולה מן העולם החומרי.״

״אשה צדיקה, אהבתך לבעלך הועמדה עתה במבחן נאמנות, ועברת את הבחינה בהצלחה רבה. אף שניסיתי להסעיר אותך במילים רבות שאינן נאות או ראויות לאופיך, מפתיע שמסירותך אלי לא ניגרעה במאומה. אשתי, אני הוא מעניק כל הברכות, אפילו עד ברכת הגאולה מן העולם החומרי; אני בלבד יכול שים קץ למשך קיום החומרי ולקרוא חזרה הביתה לאלוהות. מי שסוגד לי לצורך ברכה חומרית כלשהי, מסירותו אלי מזויפת; הלה מבקש בסך הכול אחר אושר חומרי שמגיע לשיאו בהנאה המינית. אין ספק שמי שמוכן לסבול ולהסתגף לצורך השגת אושר שכזה, הינו מושלה כליל על-ידי אוני החיצוני. רק סכלים עוסקים בשירותי לצורך השגת רווח חומרי ועינוג חושים. אושר חומרי שמבוסס על חיי מין מצוי אפילו בנחותים שבמיני החיים, כגון חזירים וכלבים. מדוע לפנות ולבקש ממני אושר שכזה, שמצוי אפילו בתנאי חיים עלובים ובזויים? אלה שאינם רוצים אותי ולהוטים רק אחרי אושר חומרי—עדיף שישארו בתנאיהם השפלים.״

הטומאה החומרית הינה עזה עד מאד, ובגללה עובדים כולם בפרך, יום ולילה, למען אושר חומרי. הפגנת דתיות, חיי צנע, סגפנות, אהבת אדם, עזרה לזולת, פוליטיקה, מדע—מאחורי כל אלה מצויה תמיד תועלתנות חומרית כלשהי. אותם חומרנים שמבקשים להחיש את הגשמת מטרתם החומרית, סוגדים לרוב לאלים-למחצה השונים, ולעיתים מתוך נטיה חומרית כלשהי הם סוגדים לאלוהים. אולם לפעמים, כאשר אדם שכזה משרת את האל ברצינות, אפילו שממשיך ומטפח את תשוקתו החומרית, הריבון מסלק בחסדו את מקורות אושרו החומרי. או אז, מנושל מכל שמחה חומרית, הלה פונה כולו לשירות מסור וטהור.

קרישנה המשיך: ״הטובה והיקרה שבמלכות, מעל לכל ספק ברור לי שאת פטורה כליל משאיפה חומרית; תכליתך רק לשרת אותי, ומזה זמן רב שאת עוסקת בשירות טהור. מסירות טהורה למופת שכזו אינה מקנה רק גאולה מן העולם החומרי; זו מרוממת את הדבק לעולם הרוחני, לעיסוק נצחי בשירותי. מי שמכור מדי לאושר חומרי אינו יכול לשרת בדרך שכזו, ונשים שלבן טמא מתאוה ומתשוקות חושבות רק על דרכים לעינוגי חושים, אף שכלפי חוץ הן מציגות עצמן כמו דבקות גדולות.״

״אשתי הנערצת, יש לי אמנם אלפי נשים, אולם איני חושב שגם אחת מהן אהבתה אלי גדולה יותר. הוכחה מעשית למעמדך העילאי היא שמעולם אפילו לא ראית אותי לפני הנישואים; רק שמעת עלי ממישהו ודי היה בזה כדי לשמור לי אמונים. יכולת לבחור לך בעל מקרב נסיכים רבים, כולם יפים, עשירים ומוכשרים, אולם רצית רק בי. התעלמת מאלה, וברוב מיומנות שלחת לי מכתב סודי שמזמין לחטוף אותך. בשעת החטיפה ניסה אחיך למחות בכוח ונלחם איתי, ואני, אחרי שהבסתי אותו, עוד הישחתתי את גופו. ובטקס הנישואים של אַנירוּדְדְהַה, כאשר כולנו שיחקנו שח, התחולל עוד קרב, שפרץ מחילוקי דעות מילוליים, ואז הרג אותו אחי הבכור, בַּלַראמה. הופתעתי שלא פצית אפילו הגה ולא מחית בכלל במשך כל ההתרחשות הזו. בגלל החרדה מפני פרידה שמרת על שתיקתך כל אותה עת. אשתי היקרה, בשתיקתך הזו קנית אותי לעד; לעד אהיה נתון לשליטתך. שלחת אלי שליח עם הזמנה לחטוף אותך, ומשנוכחת שחל עיקוב ועוד לא באתי, חשך עליך עולמך. הסקת אז שגופך היפיפה אינו ראוי למגעו של איש אחר, והחלטת להתאבד ולשים לו קץ. רוּקְמינִּי יקרה, אהבתך הנפלאה תשאר תמיד שמורה בנשמתי. ובאשר לי, אין בכוחי לגמול לך על מסירותך הטהורה.״

אין ספק שקרישנה, אישיות אלוה, אינו זקוק ליחסים כמו בעל, בן או אב, שהרי הכול שייך לו ונתון לשליטתו. הוא גם אינו זקוק לסיועו של איש לצורך סיפוקו. הוא אָאתְמָאראמה, או מסתפק בעצמו; הוא מוצא את מלוא העונג בעצמו ואינו נזקק לשום עזרה חיצונית. מכל מקום, בשעה שהוא יורד לכאן ומשחק כבן אנוש, הוא ממלא את תפקידו של בעל, בן, ידיד או אויב בשלימות המירבית.

התרבות הוֵדית מתירה ריבוי נשים, בתנאי שאף לא אחת מהן תזכה ביחס רע. כלומר, אדם רשאי להינשא לנשים רבות, רק אם ביכולתו לספק אותן כולן באופן מושלם. קרישנה הינו מורה-העולם; ומשום כך, אף שאינו זקוק לאשה, הוא התרחב לדמויות רבות, כמספר נשותיו, וחי עם כל אחת מהן כבעל למופת, מקפיד לקיים את כל הכללים וההתחיבויות שעל-פי ההוראות הוֵדיות, על-פי החוק החברתי, ועל-פי המוסכמות. לכל אחת מ-16,108 נשותיו היה ארמון משלה עם משק בית משלה ואוירה המיוחדת רק לה. כך האל האחד הציג עצמו כ-16,108 בעלים למופת.

סיפורו של בְּהַוּמָאסוּרַה—כיצד חטף 16,000 נסיכות מארמונותיהם של מלכים שונים ושמר אותן בשבי וכיצד הומת אחר כך בידי קרישנה, אישיות אלוה המופלא—מתואר כולו על-ידי שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי למלך פּרִיקשׁית בספר שרימד בהאגותם. הזדים נוטים תמיד להציק לאלים-למחצה. ואכן, זד זה, בְּהַוּמָאסוּרַה, הפך חזק כל כך, עד שגזל בכוח את המיטריה מכס המלכות של האל-למחצה וַרוּנַּה. הוא גזל גם את עגיליה של אַדיתי, אמם של האלים-למחצה, גם כבש חלק מהר מֵרוּ שבעדן והשתלט על האזור הידוע כמַנּיפַּרְוַתַה. אינְדְרַה מלך עדן בא אז אל קרישנה לדְוָארַקָא, להתלונן על הרשע.

קרישנה שמע את התלונה ובלווית אשתו סַתְיַבְּהָאמָא מיהר אל משכנו של בְּהַוּמָאסוּרַה. על גבו של גַרוּדַּה שניהם טסו אז לעבר פְּרָאגְגְ'יותישַׁפּוּרַה, בירתו של הזד. העיר היתה מבוצרת היטב ולא קל היה לחדור אליה. ראשונים ניצבו ארבעה מבצרים אימתניים ששמרו על ארבעת צדדי העיר. כל צד היה מוגן גם בצבא אדיר. תעלת מים שהקיפה את העיר היוותה מכשול שני עם גדר חשמלית לגדותיה. הביצור הבא היה אַנילַה, שהינו סוג של גאז, ולבסוף הוקמה שם רשת מתיל דוקרני, יציר כפיו של הזד מוּרַה. אפילו במונחי התחכום המדעי של היום נראה שהעיר היתה מוגנת להפליא.

אולם קרישנה עם בואו ניתץ מיד את ארבעת המבצרים באלתו ואת הצבא הניס לכל עבר במטח חיצים בלתי פוסק. בעזרת גלגל הסוּדַרְשַׂנַה המהולל הוא פרץ את הגדר החשמלית; נפרצו גם תעלות המים ומכשול הגז, ורשת התיל נופצה כליל. עם צלילי קונכיתו הוא זיעזע את לב הלוחמים והוציא מכלל פעולה את מכונות הירי שהיו שם. ולבסוף נופצה חומת העיר באלתו הבלתי מנוצחת.

קול קונכיתו דמה לקול הרעם האדיר שבזמן חורבנו של היקום. בגלל הרעש האיום, התעורר הזד מוּרַה משנתו ויצא מיד לראות מה קרה. היו לו חמישה ראשים והוא הירבה לחיות בתוך המים. זוהר כשמש בעת החורבן ולוהט כאש, הוא היה כה מסנוור, עד שקשה היה להביט בו בעין גלויה. הוא תפס מיד בקלשונו ופרץ לעבר אישיות אלוה, כאילו היה נחש גדול שמתקיף את גַרוּדַּה. זעמו היה נורא, כמו עמד לכלות את שלושת העולמות. הוא השליך תחילה את קלשונו לעבר הציפור, נושאו של קרישנה, והשמיע שאגות רמות, כשאגת אריה, מחמשת פיותיו. השאגה האדירה פשטה בחלל ופרצה מתחומי העולם אל החלל החיצון ואל מרחבי היקום כולו—מעלה ומטה ובכל עשרת הכיוונים.

קרישנה ראה את הקלשון המתקדם, ובזריזות שלף שני חיצים בידיו והשליך אותם עליו, מנפץ אותו לרסיסים. בו-זמנית, עם עוד חיצים רבים הוא שיסע גם את פיות הזד. והלה, משנוכח שתכסיסו סוכל, הסתער עם אלתו בזעם. אולם קרישנה עם אלתו שלו היכה בחזרה ושבר את אלתו של מוּרַה עוד בטרם זו פגעה. משולל כל נשק, ניסה עתה הזד להתקיף עם זרועותיו החסונות, אלא שקרישנה עם הסוּדַרְשַׂנַה-צַ'קְרַה ערף אז את חמשת הראשים מגוף הזד והלה צנח למים, כמו פסגתו של הר שמתגלגלת אל הים לאחר שנפגעה מברקו של אינְדְרַה.

לזד היו שבעה בנים—תָאמְרַה, אַנְתַריקְשַׁה, שְׂרַוַנַּה, ויבְּהָאוַסוּ, וַסוּ, נַבְּהַסְוָאן ואַרוּנַּה. יהירים, מלאי חימה, ותאבי נקם על מות האב, אלה התכוננו עתה לקרב. חמושים בכלי הנשק הדרושים, הם הציבו זד נוסף, פּיטְהַה, כמפקדם במלחמה, ולפקודתו של בְּהַוּמָאסוּרַה כולם פתחו יחדיו במיתקפה.

הם השליכו על האל את כלי נשקם כגון חרבות, אלות, רומחים, חיצים וקלשונים, אלא שלא ידעו שכוחו של אישיות אלוה הינו בלתי מוגבל, גם בלתי מנוצח. וקרישנה אכן, ניפץ בחיציו את כל כלי המשחית של אנשיו של בְּהַוּמָאסוּרַה לרסיסים קטנים, כמו גרגירי תבואה. הוא הטיל אז את נשקו במפקד הצבא ובעוזריו וכולם צנחו לארץ—השריון שלגופם מנותץ, וראשיהם, רגליהם, זרועותיהם וירכיהם קטועים. כך אלה נשלחו כולם לממלכתו של שר המוות, יַמַרָאגַ'ה.

בְּהַוּמָאסוּרַה נקרא גם נַרַקָאסוּרַה על שהיה בנה של אישיות האדמה. מה רב היה עתה זעמו למראה חיליו, מפקדיו ולוחמיו—כולם שרועים מתים בשדה הקרב ממכות נשקו של אישיות אלוה. הוא יצא אז בעצמו מן העיר עם צבא פילים אדיר שנולדו וגודלו על חוף הים והיו עתה מסוממים מאד. מחוץ לעיר הם ראו את קרישנה ואשתו, שניהם יפיפים להפליא מרחפים במרומים, כמו ענן שחור שמסתיר את השמש ונוצץ בהבזק הברק. בְּהַוּמָאסוּרַה השליך מיד את נשקו, שַׂתַגְהְנִי, שבמכה אחת בכוחו להמית מאות לוחמים. גם שאר עוזריו השליכו כלי נשקם באל. אלא שקרישנה הדף את כל אלה בחיציו מעוטרי הנוצה. התוצאה היתה שכל החילים והמפקדים צנחו לארץ מבותקי זרועות, רגלים וראשים. גם סוסיהם ופיליהם צנחו עמם וכלי נשקם נופצו כליל.

קרישנה נלחם מעל גבו של גַרוּדַּה, וגם הלה סייע לו בקרב; הוא היכה עם כנפיו את הסוסים והפילים וסרט את גבותיהם וראשיהם עם ציפורניו ומקורו החד. הכאב הרב הניס את הפילים משדה הקרב, ועתה נותר בְּהַוּמָאסוּרַה לבדו להלחם עם קרישנה. רוגז על גַרוּדַּה ועל הבהלה שיצר בקרב החילים והפילים, הוא היכה אותו אז במלוא כוחותיו, מכה עזה אף מברק, אלא שגַרוּדַּה איננו עוף רגיל וחש את המכה כמו שפיל מרגיש טפיחה מזר פרחים.

סוף סוף נוכח בְּהַוּמָאסוּרַה שאינו יכול להביס את קרישנה בתחבולותיו; נסיונותיו להמית אותו סוכלו כולם. רק עוד נסיון אחד ואחרון נותר—לתפוס קלשון ולהשליך אותו באל. אולם אז, עוד לפני שהזד הספיק לגעת בקלשון, קרישנה כבר ערף את ראשו ברוב מיומנות עם גלגל הסוּדַרְשַׂנַה החד, והראש, מעוטר בעגילים וכתר, צנח על שדה הקטל. קרובי הזד צווחו כולם מאכזבה, ואילו הקדושים נשאו אמרי הלל לגבורתו של קרישנה, והאלים-למחצה מעדן המטירו ממטרי פרחים.

או אז הופיעה אישיות האדמה לפני האל וענדה לו זר וַיְגַ'יַנְתִי עשוי כולו מרגליות. היא החזירה גם את עגיליה של אַדיתי המשובצים בזהב ובאבנים יקרות, גם השיבה את מיטריתו של וַרוּנַּה, ובנוסף נתנה לקרישנה אבן חן אחת. היא נשאה לו אז תפילות—לאישיות אלוה ואדון כל היקום, שהינו מושא סגידתם של הנעלים שבאלים-למחצה. היא השתחוותה לפניו אפיים ארצה ובמסירות רבה אמרה:

״הינני משתחווה לפני האל שנושא תמיד ארבעה סמלים—קונכיה, גלגל, פרח לוטוס ואלה—והינו אדון כל האלים-למחצה. אלי, קבל נא את השתחוותי. אתה הינך נשמת-העל וכדי להיענות לכמיהת דבקיך, אתה יורד עלי אדמות בהתגלויות שונות, נשגבות כולן, שתואמות בדיוק את נטיות הסגידה של הדבקים. שוב קבל נא את השתחוותי לפניך.״

״אלי, פרח לוטוס צומח מטבורך, זר פרחי לוטוס מעטר תמיד את צוארך, ועיניך נפתחות כעלעליו של לוטוס ומסבות לכן שמחה לכול. כפות רגליך דמויות הלוטוס כה רכות ועדינות; הינן מושא סגידתם של דבקיך הטהורים ונוסכות שלווה ורוגע בלבבותיהם דמויי הלוטוס. משום כך, שוב ושוב הריני משתחווה לפניך.״

״דרכי הדת, פרסום, קניינים, ידע ופרישות—חמשת השפעים הללו מצויים בך כליל ואתה הוא מקלטם. אף שאתה שורה בכול, הופעת כבנו של וַסוּדֵוַה. קבל נא את השתחוותי, הו אישיות אלוה העילאי וסיבת כל הסיבות. אתה בלבד הינך מקור ומאגר כל ידע. שוב הריני משתחווה לפניך. אף שאינך נולד, אתה הינך אבי עולם התופעות כולו. אתה גם המקור והמקלט לכל שלל האונים. אתה גורם התגלותן של כלל התופעות, אתה חוק הסיבה והתוצאה שכאן. לכן הינני משתחווה לפניך.״

״ובאשר לשלושת האלים—ברהמה, וישְׂנּוּ ושיווה—אלה אינם בלתי תלויים בך. בשעת הצורך, לצורך בריאת עולם התופעות, אתה בורא את ברהמה, שהינו היבט הלהיטות שלך. לצורך קיום העולם אתה מתרחב בעצמך לוישְׂנּוּ, שהינו מאגר כלל הטובות. ואחר כך אתה מופיע כשיווה, אדון מידת הבערות, וכך מחריב את הבריאה. אולם חרף בריאתן של שלוש מידות הטבע החומרי, מעמדך הנשגב אינו ניפסד; לעולם אינך סבוך, כמו ישות חיים אחרת, בשלוש המידות הללו.״

״למעשה, אתה הינך הטבע החומרי, אתה אבי כל היקום, ואתה גם הזמן הנצחי שגורם לצירופם של הטבע והבורא החומרי. ואף-על-פי-כן אתה נשגב תמיד ומעבר לפעילות החומרית. אלי, הו אישיות אלוה העילאי, אני יודעת שאדמה, מים, אש, אויר, שמים, חמשת מושאי החושים, מֵחְשָב, החושים ושליטיהם, זהות עצמית, כמו גם כלל האנרגיה החומרית—כל הנע והדומם בעולם התופעות—נשען למעשה, עליך. ומאחר שהכול נוצר ממך, הרי שדבר אינו נפרד ממך; ובו בזמן אתה נשגב לכול ושום דבר חומרי אינו זהה לאישיותך. מכאן שבו-זמנית הכול זהה לך וגם שונה ממך, וכל אותם הוגי דעות שמנסים להפריד אותך ממשהו, בסך הכול שוגים.״

״אלי היקר, נער זה, בְּהַגַדַתְתַה, הינו בנו של בני בְּהַוּמָאסוּרַה. הוא מזועזע עתה מן המוות המחריד ומבולבל מאד וגם נפחד. הבאתי אותו כדי שיכנע לכפות רגלי הלוטוס שלך. אנא, גונן עליו ותן לו את ברכת כפות רגליך. הבאתי אותו אליך כדי שתגאל אותו מן התגובות הנפשעות לחטאי אביו.״

קרישנה הבטיח אז לאמא אדמה חסינות מפני כל פחד. הוא אמר לבְּהַגַדַתְתַה, ״אל תירא״. אחר כך הוא נכנס לארמונו של בְּהַוּמָאסוּרַה, אשר שפע כולו בעושר ומותרות. בארמון קרישנה מצא 16,100 נסיכות אותן חטף הזד והחזיק בשבי. עתה, למראה האל נכנס אל הארמון, כל הנערות הללו נִשבו כליל ביופיו והתפללו לחסדו נטול הסיבה. הן החליטו בלבן כי רק אותו יקבלו כבעל. כל אחת נשאה תפילה להשגחה העליונה שתגשים את משאלתה. ברצינות ובכנות הן הציעו את לבן לכפות רגלי הלוטוס שלו ברוח של מסירות טהורה. וקרישנה, כנשמת-העל שבלב כול, הבין את תשוקתן הטהורה והסכים לקבל אותן כולן לנשותיו. הוא דאג להן למלבושים נאים ותכשיטים, וכל אחת הושבה על אפיריון ונישאה לדְוָארַקָא. נישלחו עמן גם שלל אוצרות אדירים שנאספו מן הארמון ומרכבות, סוסים, אבני חן וממון, כמו גם חמישים פילים לבנים שקרישנה לקח משם, כל אחד בעל ארבעה חתי שנהב.

אחרי כל זה, קרישנה הגיע עם סַתְיַבְּהָאמָא לאַמַרָאוַתִי, בירת כוכבי העדן, ונכנס לארמונם של המלך אינְדְרַה ואשתו, סַצִ'ידֵוִי. אלה ערכו להם קבלת פנים, ואז קרישנה מסר לאינְדְרַה את עגיליה של אַדיתי.

מכל מקום, בשובם מבירתו של אינְדְרַה, סַתְיַבְּהָאמָא נזכרה בהבטחתו של קרישנה להעניק לה צמח של פרחי פָּאריגָ'אתַה. ועתה, מנצלת את ההזדמנות, היא קטפה בעצמה את הצמח ושמרה אותו על גב גַרוּדַּה. בעבר נָארַדַה הביא פרח שכזה לאשתו הבכירה של קרישנה, רוּקְמינִּידֵוִי, וסַתְיַבְּהָאמָא משום כך פיתחה מן רגש נחיתות; גם היא חפצה בפרח שכזה מבעלה. וקרישנה, מבין את טבעה של תחרות נשית שכזו, חייך וגם שאל מיד: ״מדוע רק פרח אחד? ברצוני להעניק לך עץ פרחים שלם.״

למעשה, קרישנה לקח עמו בכוונה את סַתְיַבְּהָאמָא, כדי שתוכל לקטוף בעדן את הצמח בעצמה. אלא שתושביו של עדן, לרבות אינְדְרַה עצמו, נרעשו מאד בגלל המעשה; סַתְיַבְּהָאמָא קטפה בלי רשותם צמח שאינו אמור להימצא על-פני האדמה. אינְדְרַה ועוד אלים-למחצה גילו התנגדותם, אולם קרישנה, כדי לשמח את אשתו האהובה, היה עיקש והחלטי. קרב פרץ אז בין האלים-למחצה וקרישנה, וכמו תמיד, יצא הוא המנצח. ברוב שמחה הובא אז שתיל הפָּאריגָ'אתַה שבחרה אשתו לארץ ונשתל בדְוָארַקָא בגינת ארמונה של המלכה. בגלל העץ המופלא הפכה גינת ביתה קסומה ויפיפיה. עם הצמח ירד גם ניחוחו המופלא, גם ברבורים שמימיים היגרו לשם, נמשכים לצוף ולניחוח.

החכמים הדגולים, כגון שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, לא העריכו ביותר את התנהגותו של אינְדְרַה. קרישנה בחסדו הלך אליו, לאַמַרָאוַתִי שבעדן, והשיב לו את עגילי אמו, שנגזלו בידי בְּהַוּמָאסוּרַה, והלה שמח מאד לקבל אותם. אולם כאשר אחר כך קרישנה חפץ בצמח הפָּאריגָ'אתַה, אינְדְרַה פתח במלחמה. אין ספק שהיתה זו אנוכיות גרידא. הוא התפלל לאל וגם כפף ראשו לפני כפות רגליו, אולם הפך את עורו ברגע שהשיג את מטרתו. כזו דרכם של אנשים חומרניים. אלה מעוניינים רק בתועלתם האישית, ולצורך זה הם נכונים לכפוף ראשם בפני כל איש ואף להתרפס. אולם ברגע שעניינם תם, קצה גם ידידותם. מסתבר שלא רק בקֶרב עשירי הארץ מצויה התנהגות כזו; זו מצויה אפילו באלים-למחצה כמו אינְדְרַה ודומיו. עושר רב מדי הופך אדם לאנוכי. דבקים גדולים כמו שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מגנים אדם כזה, כי בגלל אנוכיותו הלה דוחה את תודעת קרישנה. במילים אחרות, עושר רב מדי מהווה מכשול להתקדמות בתודעת קרישנה.

אחר כך קרישנה ערך את נישואיו ל-16,100 הנסיכות שהציל משביו של בְּהַוּמָאסוּרַה. הוא הרחיב עצמו ל-16,100 דמויות ובו-זמנית נישא לכל אחת מהן בארמון נפרד, באותו רגע מבורך. הוא ביסס בזה את העובדה שהוא, ולא איש מלבדו, הינו אישיות אלוה העילאי. ומאחר שהוא הינו האל, הרי שדבר אינו בלתי אפשרי עבורו; הוא בעל כל העוצמה, מצוי בכול, ובלתי נכחד, ומכאן שהתרחשות כזו אינה מפליאה במיוחד. בכל אחד מן הארמונות הללו של יותר מ-16,000 הנסיכות היו גינות יפות, גם רהיטים ואביזרים כמותם אין בנמצא בכל רחבי תבל. אין כל הגזמה בסיפור הזה. מלכותיו של קרישנה כולן הינן התרחבויות של אלת המזל, לַקְשְׁמִיגִ'י, וקרישנה חי עמן בארמונות נפרדים ונהג עמן ממש כמו בעל רגיל.

אסור לשכוח שקרישנה, אישיות אלוה, שיחק עתה כבן אנוש; וכמו אדם רגיל, למרות השיפעה המופלאה שהפגין בנישואיו ליותר מ-16,000 נשים ביותר מ-16,000 ארמונות, הוא הקפיד לקיים עם נשותיו יחסי בעל-אשה כנהוג בבתים רגילים. כמה קשה איפוא, להבין את תכונותיו של הברהמן העליון, אישיות אלוה. אפילו אלים-למחצה כברהמה אינם מסוגלים לרדת לפשר עלילותיו. והנה, אפילו שאישיותו הינה סתומה לאלים-למחצה גדולים, כל הנשים בנות המזל הללו זכו באל כבעל.

קרישנה והמלכות, ביחסיהם כבעל ואשה, חייכו זה אל זה, שוחחו, התבדחו, התחבקו וכן הלאה, ואהבתם התהדקה והתעצמה עוד ועוד. כך הם נהנו יחדיו מאושר נשגב בחיי משפחה. אלפי אמות עסקו בשירותה של כל מלכה, אולם היא עצמה עסקה בשירותו של קרישנה. בעצמה נהגה לקבל את פניו כאשר נכנס לארמון, בעצמה הגישה לו כר נאה למושב, הציעה לו את חפצי הסגידה, גם רחצה את כפות רגליו במי גנגס ונתנה לו עלי לעיסה ועיסתה את רגליו. כך היו המלכות מפיגות את עיפותו מן השהות הממושכת בחוץ. הן היו מצננות אותו במשב מניפה, מציעות לו בשמים ריחניים משמני פרחים, מעטרות אותו בזרי פרחים, מסרקות את שערו, מזמינות אותו להשתרע ולנוח, רוחצות אותו במו ידיהן ומגישות לו מאכלים ערבים. הן עשו כל זאת בעצמן, מבלי להסתייע באמות. במילים אחרות, קרישנה ומלכותיו השונות הדגימו עלי אדמה חיי משפחה למופת.

אחרי שובו של אַקְרֻוּרַה מהַסְתינָאפּוּרַה ודיווחו על מצבם של הפָּאנְּדַּוים, חלו התפתחויות נוספות. הפָּאנְּדַּוים נשלחו לבית עשוי מדונג, שהובער אחר כך באש, והכול חשבו שהם מתו שם יחד עם אמם, קוּנְתִי. המידע הגיע לקרישנה ובַּלַראמה, ולאחר התיעצות, שניהם החליטו לצאת להַסְתינָאפּוּרַה לנחם את קרוביהם. אין ספק שהם ידעו שהפָּאנְּדַּוים לא ניספו בבערה, ואף-על-פי-כן רצו לנחם את קרוביהם האבלים. בהַסְתינָאפּוּרַה הם ביקרו תחילה את בְּהִישְׁמַדֵוַה, שהיה ראש המשפחה. הם ביקרו גם את וידוּרַה, את גאָנְדְהָארִי ואת דְרונַּה, כי פרט לאלה, איש משושלת הקוּרוּ לא הצטער על האובדן; השאר למעשה, יחלו למות הפָּאנְּדַּוים. מכל מקום, בפני אותם כמה, ובראשם בְּהִישְׁמַדֵוַה, שנעצבו על התקרית, קרישנה ובַּלַראמה הביעו את צערם, מבלי לחשוף את המצב לאשורו.

ובינתיים בדְוָארַקָא, נקשר קשר לגזול את אבן הסְיַמַנְתַקַה מסַתְרָאג'ית. ראש הקושרים היה שַׂתַדְהַנְוָא. כמו אחרים, גם הוא רצה להינשא לסַתְיַבְּהָאמָא, בתו היפיפיה של סַתְרָאג'ית. סַתְרָאג'ית הבטיח את ידה למועמדים רבים, אולם שינה את דעתו, ולבסוף העניק אותה לקרישנה, יחד עם אבן הסְיַמַנְתַקַה. סַתְרָאג'ית לא שמח למעשה, להיפרד מן האבן יחד עם בתו, וקרישנה, קורא את לבו, נאות לקחת את הבת, אולם השיב לו את האבן. עתה מששבה לו האבן, סַתְרָאג'ית המרוצה, לא נפרד ממנה כלל.

מכל מקום, בהעדרם של קרישנה ובַּלַראמה, היו רבים שזממו לגזול ממנו את האבן היקרה, ביניהם אפילו שני דבקים, אַקְרֻוּרַה וקְרּיתַוַרְמָא. אלה הצטרפו לקשר כיוון שחפצו שהאבן היקרה תהיה ברשותו של קרישנה; הם ידעו שקרישנה רצה בה, גם ידעו שסַתְרָאג'ית לא מסר אותה כראוי. האחרים הצטרפו בגלל אכזבה וכעס על שלא זכו בסַתְיַבְּהָאמָא. עתה כמה מהם הסיתו את שַׂתַדְהַנְוָא להרוג את סַתְרָאג'ית ולקחת את האבן.

לרוב עולה השאלה מדוע דבק גדול כמו אַקְרֻוּרַה השתתף בקשר? ומדוע השתתף בו קְרּיתַוַרְמָא, שגם הוא היה דבק? בני הסמכא כגון גִ'יוַה גוסְוָאמִי, משיבים שאף שאַקְרֻוּרַה היה דבק גדול, הוא קולל על-ידי תושבי ורינדאוון, כיוון שלקח מהם את קרישנה. הוא נאלץ ליטול חלק בקשר נפשע בגלל שפגע ברגשותיהם. וקְרּיתַוַרְמָא, אף שהיה דבק, זכה להתרועעות קרובה עם קַמְּסַה, בעטיה הוא נטמא בתגובות נפשעות שגררו אותו לקשר.

לילה אחד, בעידודם של כל המשתתפים בקשר, נכנס שַׂתַדְהַנְוָא לביתו של סַתְרָאג'ית והרג אותו בשנתו. היה זה איש חוטא ושפל. אולם אף שברוב פשעיו, היו ימיו ספורים עתה, הוא החליט להרוג את סַתְרָאג'ית בעודו ישן. למרות שהנשים בבית כולן התעוררו וצעקו בקול, הוא טבח אותו ללא רחם לעיניהן, ממש כמו שוחט שטובח חיותיו בבית מטבחיים. גם סַתְיַבְּהָאמָא, אשתו של קרישנה, היתה שם בליל הרצח, שהרי קרישנה נעדר בדיוק מביתו. היא פרצה בבכי מר ואמרה, ״אבי היקר! אבי היקר! באיזו אכזריות הומתת!״ מכל מקום, גופתו של סַתְרָאג'ית לא הובאה מיד לשריפה, כי תחילה סַתְיַבְּהָאמָא רצתה ללכת אל קרישנה להַסְתינָאפּוּרַה, לספר לו על המוות הנורא. ובינתיים נשמרה הגופה במיכל שמן. זאת כדי שקרישנה יוכל לראות אותה עם שובו, ולנקוט בצעדים מתאימים נגד שַׂתַדְהַנְוָא.

בהַסְתינָאפּוּרַה סיפרה לו סַתְיַבְּהָאמָא על הרצח, וקרישנה, כמו אדם רגיל, קונן מרה על חותנו. אין ספק שצערו היה מוזר, שהרי בעצמו הינו נשגב לפעולות ולתגובות כולן. אולם עתה, בתפקיד אדם, הוא השתתף כליל ביגונה של סַתְיַבְּהָאמָא, ועיניו מלאו דמעות, והוא אמר בכאב, ״הו, מאורעות מעציבים התרחשו!״ קרישנה ובַּלַראמה מיהרו אז ושבו עם סַתְיַבְּהָאמָא לדְוָארַקָא, ושם תיכננו כיצד להרוג את שַׂתַדְהַנְוָא ולקחת ממנו את האבן. אף שהלה היה פורע חוק ידוע, הוא פחד מקרישנה, וחשש משובו.

עתה, מודע לתכניתו של קרישנה להרוג אותו, הוא חיפש מסתור אצל קְרּיתַוַרְמָא. אלא שהלה השיב לו, ״לעולם לא אסכים לפגוע בקרישנה ובבַּלַראמה, הם אינם אנשים רגילים; הם אישיות אלוה. מי יוכל להינצל ממוות אם פגע בהם? איש לא יכול להינצל מכעסם.״ קְרּיתַוַרְמָא עוד הוסיף שקַמְּסַה, למרות כל עוצמתו והזדים הרבים שעמדו לעזרתו, לא ניצל מחמתו של קרישנה. גם גַ'רָאסַנְדְהַה הובס שמונה עשרה פעמים מידו ושב כל פעם מאוכזב מכשלונו.

משלא מצא מקלט בקְרּיתַוַרְמָא, שַׂתַדְהַנְוָא התחנן אצל אַקְרֻוּרַה לעזרה. אלא שגם הלה השיב לו, ״קרישנה ובַּלַראמה שניהם הינם אישיות אלוה, ומי שמודע לכוחם הבלתי מוגבל לא יעז לפגוע בהם לעולם או להלחם עמם. כוחם אדיר, וברצונם בלבד נברא כל היקום הזה, גם מתקיים ומתכלה. למרבה הצער, אנשים, בתעתועי האנרגיה המשלה, אינם מבינים את עוצמתו של קרישנה, אף שעולם התופעות נתון כליל לשליטתו.״ כדי להדגים זאת הוא תיאר כיצד קרישנה, כשהיה בסך הכול בן שבע, הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה, והחזיק אותה שבעה ימים תמימים, כמו שילד רגיל אוחז במיטריה קטנה. הוא הסביר לשַׂתַדְהַנְוָא בפשטות שתמיד יוקיר את קרישנה וישתחווה לפניו—נשמת-העל שבכל דבר נברא וסיבת כל הסיבות. עתה, משלא מצא מקלט גם באַקְרֻוּרַה, שַׂתַדְהַנְוָא החליט למסור לו את האבן. הוא עלה אז על סוס מהיר, שמסוגל לדהור שש מאות ק״מ ואף יותר ללא הפסקה, ונס כל עוד נפשו בו מן העיר.

לקרישנה ולבַּלַראמה נודע אז על בריחתו, ומיד עלו על מרכבתם, שדמותו של גַרוּדַּה חקוקה על דגלה, ויצאו בעקבותיו. קרישנה רגז עליו ורצה גם להמית אותו, במיוחד בגלל שהרג את סַתְרָאג'ית, שהיה בוגר ונעלה ממנו. סַתְרָאג'ית היה חותנו של קרישנה, והשָׂאסְתְרַה מורה להעניש מי שפוגע בנעלה יותר, או גוּרוּדְרוּהַה, כמידת פשעו. קרישנה היה נחוש איפוא, להמית עתה את הפושע.

ליד בית-גן אחד בעיר מיתְהילָא, שבק פתאום סוסו של שַׂתַדְהַנְוָא והתפגר. ללא סוסו, הלה התחיל עתה לרוץ במהירות. מתוך הגינות, גם קרישנה ובַּלַראמה ירדו ממרכבתם, ורצו אחריו רגלי. או אז קרישנה אחז בנשק הדיסקוס שלו, ותוך כדי מרוצתו ערף את ראשו של הנמלט. אולם אף שחיפש בין בגדיו, הוא לא מצא עליו את אבן הסְיַמַנְתַקַה. ״לשוא הרגנו את האיש הזה,״ הוא אמר לבַּלַראמה, ״האבן לא איתו.״ ובַּלַראמה הציע, ״זו מן הסתם שמורה בידיו של מישהו אחר בדְוָארַקָא. עדיף שתחזור לשם ותחפש אותה.״ הוא גם הביע את רצונו להישאר כמה ימים במיתְהילָא, כי מלכהּ היה חבר קרוב שלו. קרישנה שב איפוא, לדְוָארַקָא, ובַּלַראמה נכנס לעיר.

מלך מיתְהילָא שמח מאד לבואו של בַּלַראמה וקיבל את פניו ברוב כבוד ובהדר. כדי לרצותו, הוא העניק לו מתנות רבות. מספר שנים נשאר שם בַּלַראמה כאורחו של גַ'נַקַה המלך. באותה הזדמנות, גם בא לשם דוּרְיודְהַנַה, בכורו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, ללמוד ממנו את אמנות קרב האלה.

אחרי מותו של שַׂתַדְהַנְוָא, קרישנה שב לדְוָארַקָא. כדי לשמח את אשתו, הוא סיפר לה שהרג את הרוצח, אולם סיפר גם שאת האבן לא מצא ברשותו. או אז, על-פי כללי הדת, קרישנה ביצע עם סַתְיָבְּהָאמָא את טקסי הדת למת, ובטקס נכחו כל בני המשפחה, קרובים וידידים.

אַקְרֻוּרַה וקְרּיתַוַרְמָא, שהיו משתתפים בולטים בקשר, עודדו את שַׂתַדְהַנְוָא להרוג את סַתְרָאג'ית. ועתה מששמעו על מות האיש ועל שובו של קרישנה, הם שניהם נטשו את דְוָארַקָא. בהעדרו של אַקְרֻוּרַה חשו לפתע כל תושבי העיר באיומן של מגיפות ושל פורענויות דומות. זו היתה מעין אמונה תפלה, שהרי בנוכחותו של קרישנה לא יתכנו בצורת, מגפה וכיוצא בזה. ואף-על-פי-כן, ניכרו עתה בדְוָארַקָא הפרעות כשלהן. פעם במחוז קָאשִׂי, על גבול וָארָאנַּסִי, היתה בצורת חמורה, ללא כל גשמים. מלך קָאשִׂי השיא אז את בתו, גָאנְדינִי, לשְׂוַפְּהַלְקַה, אביו של אַקְרֻוּרַה, על-פי עצתו של אסטרולוג. ואכן, מיד אחרי הנישואים החלו גשמים לרדת במחוז. בגלל כוחו העל-טבעי של האב, גם הבן, אַקְרֻוּרַה, נחשב חזק כמותו, ונוצר הרושם שבמקום שבו נמצא הוא או אביו, לא יתרחשו בצורת, מגפה ושאר פורענויות הטבע. מדינה נחשבת למאושרת אם הינה פטורה מבצורת, ממגפות, ומחום או קור עזים, ואם כל אזרחיה מרוצים מבחינה נפשית, רוחנית וגופנית. ואם חלה הפרעה, מבינים האנשים שאישיות מבורכת נעדרת עתה. בדְוָארַקָא הילכו עכשיו שמועות שבהעדרו של אַקְרֻוּרַה מתחוללים דברים לא מבורכים. זקני העיר הבחינו גם בסימנים רעים שמקורם בהעדרה של אבן הסְיַמַנְתַקַה. השמועות הגיעו גם אל קרישנה. הוא החליט לקרוא אז לאַקְרֻוּרַה מממלכת קָאשִׂי. הלה היה דודו, ועם שובו לעיר, קרישנה כיבד אותו תחילה כמו נעלה יותר. קרישנה הינו נשמת-העל שבלב כול ויודע את המתרחש בכל לב; מובן שגם ידע הכול על מעורבותו של אַקְרֻוּרַה בקשר ועתה הוא פנה אליו, מחייך.

הוא כינה אותו הנדיב באנשים ואמר, ״דודי היקר, ידוע לי מזמן ששַׂתַדְהַנְוָא השאיר את אבן הסְיַמַנְתַקַה ברשותך. כרגע אין יורש חוקי לאבן, כי לא היה לסַתְרָאג'ית כל בן. בתו אינה זקוקה אמנם לאבן, אולם בנה שמתעתד לבוא, נכדו של סַתְרָאג'ית, יהפוך ליורש טבעי, אחרי ביצוע כל טקסי הירושה.״ מרמז שסַתְיַבְּהָאמָא הרה, קרישנה הסביר שבנה הינו יורש האבן האמיתי, ומן הסתם יקח אותה אליו.

הוא עוד אמר, ״אדם רגיל אינו יכול להחזיק באבן אדירה כזאת. אולם אתה אדם צדיק במעשיך ותוכל איפוא, לשמור עליה. רק בעיה אחת ישנה; אחי בַּלַראמה, אינו מאמין לי שהאבן ברשותך. לכן, הו איש נדיב, הראה נא לי את האבן לעיני קרובי, כדי שירגעו. לא תוכל להכחיש את מציאות האבן אצלך, כי השמועות כולן מספרות שהתעשרת מאד והתחלת לערוך הקרבותיך על במת זהב.״ הכול ידעו על מעלותיה של האבן; זו העניקה לבעליה כמעט תשעה מונדים של זהב טהור מדי יום. ואַקְרֻוּרַה חילק את הזהב הרב הזה ברוחב לב בהקרבות. שיפעתו האגדית היוותה עדות וראיה לקרישנה שהאבן ברשותו.

בידידות ובנועם קרישנה כך הצביע על האמת לאמיתה. או אז, מבין שדבר לא ניסתר מידיעתו, אַקְרֻוּרַה הביא בפניו את האבן הזוהרת כחמה, מכוסה כולה בבד. קרישנה אחז באבן והראה אותה לקרוביו וידידיו, ובנוכחותם השיב גם את האבן לאַקְרֻוּרַה, שידעו כי מעתה זו תשמר ברשותו בעיר.

סיפור אבן הסְיַמַנְתַקַה הינו רב משמעות. בשְׂרִימָד-בְּהָאגַוַתַם נאמר שמי ששומע או מספר אותו, או אפילו סתם נזכר בו—ישתחרר מכל קלון, גם מן התגובות לחטאיו, ויזכה בשלוה בשלמותה.

תחילה הילכה השמועה שחמשת האחים הפָּאנְּדַּוים עם אמם קוּנְתִי ניספו בשריפה—מזימתו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה—שפרצה בבית הלכּה שבו התגוררו. מכל מקום, בטקס הנישואים של דְרַוּפַּדִי היו כאלה שזיהו אותם, והשמועה הופצה שהם חיים. ואכן חיים, הם שבו אז לבירתם, הַסְתינָאפּוּרַה, והכול יכלו לחזות בהם פנים אל פנים. הידיעה הגיעה גם לאוזניהם של קרישנה ובַּלַראמה, וקרישנה, משתוקק לראות אותם, החליט ללכת לשם.

הפעם הוא ביקר בעיר כנסיך בן מלכים, בלווית מפקד חילו, יוּיוּדְהָאנַה, וחילים רבים. הוא לא הוזמן אמנם, אולם הלך לשם ברוב אהבתו לפָּאנְּדַּוים, דבקיו המסורים. הוא גם לא הודיע על בואו, וכשאלה ראו אותו פתאום, הם מיהרו לקום ממושבם. קרישנה נקרא מוּקוּנְדַה כיוון שמי שמצוי במגע מתמיד עמו או שרואה אותו בתודעת קרישנה מלאה—הלה משתחרר מיד מן החרדות החומריות כולן. ובנוסף, גם מתברך במלוא החדווה הרוחנית.

מה רבה היתה אז שמחתם של הפָּאנְּדַּוים, כמו התעוררו מעלפון או שבו לחיים. אדם ששרוע בחוסר הכרה, חושיו ואברי גופו דוממים, וכאשר הוא שב לעשתונות, מיד אלה שבים לפעולה. כך קיבלו הפָּאנְּדַּוים את קרישנה—כמו שבו להכרתם ונמלאו חיים. קרישנה חיבק אז כל אחד מהם, ומעצם מגעו של אישיות אלוה, היטהר לבם מכל תגובות הזוהמה החומרית, ועתה הם חייכו בחדווה רוחנית, מפיקים מפניו סיפוק נשגב. שְׂרִי קרישנה, אף שהינו אישיות אלוה העילאי, שיחק בתור אדם רגיל והשתחווה מיד ונגע בכפות רגליהם של יוּדְהישְׁטְהירַה ובְּהִימַה, שהיו בני דודים בוגרים. את ארג'ונה הוא חיבק כחבר בן גילו, ושני האחים הצעירים, נַקוּלַה וסַהַדֵוַה, נגעו, מתוך כבוד, בכפות רגליו שלו. או אז, משתמו חילופי הברכות הללו על-פי כללי הטקס, כיאה למעמדם של הפָּאנְּדַּוים ומעמדו של קרישנה, הוצע לקרישנה כיסא מורם. ואז, ישוב בנוח, הופיעה לפניו דְרַוּפַּדִי, הכלה הצעירה—יפה להפליא, כולה חן נשי טבעי—וברכה אותו וחלקה לו כבוד. גם שאר בני היַדוּ שבאו עמו זכו בקבלת פנים נאותה, ובמיוחד סָאתְיַקי, או יוּיוּדְהָאנַה, שכובד במושב נאה. עתה, לאחר שכולם כבר ישבו, תפסו גם חמשת האחים הפָּאנְּדַּוים את מושבם לצדו של קרישנה.

אחרי הפגישה עם חמשת האחים, קרישנה הלך לבקר את אמם, שְׂרִימַתִי קוּנְתִידֵוִי, שהיתה דודתו מצד אביו. הוא השתחווה לפני דודתו וגם נגע בכפות רגליה. והיא, בעינים דומעות מאהבה, חיבקה אותו ברגש עז. היא שאלה אותו לשלום משפחת אביה—אחיה וַסוּדֵוַה, אשתו, ושאר בני המשפחה. גם קרישנה שאל אותה לשלום משפחת הפָּאנְּדַּוים. אף שהיו ביניהם קשרי משפחה, קוּנְתִי—מיד עם פגישתם—היתה מודעת למעמדו כאישיות אלוה העילאי. היא נזכרה עתה בפורענויות שפקדו את חייה לאחרונה, וכיצד בחסדו בלבד היא ובניה נצלו מאלה. היא ידעה שללא חסדו, איש לא יכול היה להציל אותם מתקרית האש שזממו דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ובניו. בקול חנוק היא גוללה אז לפניו את כל קורותיהם.

היא אמרה, ״קרישנה יקירי, זכור לי היום ההוא ששלחת את אחי אַקְרֻוּרַה לברר את מצבנו. פירושו של דבר שאתה זוכר אותנו תמיד. משום כך הבנתי אז ששום סכנה לא נשקפת לנו עוד, ורק ברכה מצפה לנו ולעולם לא נהיה משוללי הגנה. אפילו שהקוּרַוים, בני משפחתנו, ינסו להטיל אותנו לקשיים, אני בטוחה שתזכור אותנו ותדאג לבטחוננו. אותם דבקים שהוגים בך בלבד, הינם מחוסנים מפני הסכנות החומריות כולן. קל וחומר דבקים כמותנו, אותם אתה זוכר בעצמך. איזה מזל רע יכול לפקוד אותנו עוד? בחסדך רק ברכה נדע. אל לאיש מכל מקום, לחשוב שהחסד המיוחד הזה כלפינו פירושו שאתה נוטה למישהו ומתעלם מאחר. אתה אינך מפלה איש; אינך מעדיף איש, גם אינך עוין. אתה הרי אישיות אלוה ושווה ביחסך לכול, וכל אחד יכול לבקש את הגנתך המיוחדת. אולם למרות שאתה שווה לכולם, אתה נוטה במיוחד לאותם דבקים שהוגים בך תמיד. אלה קשורים אליך בעבותות של אהבה ואינם יכולים לשכוח אותך ולוּ לרגע. אתה מצוי בלב כול, וכיוון שהדבקים זוכרים אותך תמיד, גם אתה מתיחס אליהם בהתאם. אפילו שאם אוהבת את ילדיה כולם, היא דואגת במיוחד לאותו אחד שתלוי בה לחלוטין. קרישנה יקירי, אני בטוחה שאתה, אשר יושב בלב, יוצר תמיד מצבים מבורכים לדבקיך המסורים.״

המלך יוּדְהישְׁטְהירַה פיאר אז את קרישנה כאישיות אלוה וידיד הכול. אולם כיוון שגילה דאגה מיוחדת לפָּאנְּדַּוים, המלך גם אמר: ״קרישנה, איננו יודעים איזה מעשים צדיקים ביצענו בחיינו הקודמים שבעקבותם אתה כל כך חנון עמנו. אפילו היוגִים הגדולים שמתרגלים הגות מתמדת במטרה לתפוס אותך, אינם זוכים כה בקלות בחסד שכזה, גם אינם מסוגלים לזכות בתשומת לב אישית מצדך. משום כך איני מבין מדוע אתה כה מיטיב עמנו. איננו יוגִים; אדרבה, אנחנו קשורים לטומאות הארציות—אנשי משפחה שמעורבים בתככים מדיניים ובשאר ענייני החומר. באמת שלא מובן לי כיצד זכינו בחסד שכזה.״

לבקשתו של יוּדְהישְׁטְהירַה, קרישנה נאות להישאר בהַסְתינָאפּוּרַה למשך ארבעת חודשי עונת הגשמים. תקופה זו נקראת צָ'אתוּרְמָאסְיַה ובמשכה נוהגים המטיפים והבְּרָאהְמַנּים, שברגיל מרבים בנדודים, להישאר במקום אחד ולנהל אורח חיים מחמיר. קרישנה הינו אמנם מעל לכל הכללים הללו, אולם הסכים להשאר מתוך אהבתו לפָּאנְּדַּוים. אזרחי הַסְתינָאפּוּרַה זכו עתה לראות אותו מדי פעם, ומשום שראו אותו בעיניהם, לבם הוצף כולו בחדוה נשגבת.

יום אחד, במהלך שהותו עם הפָּאנְּדַּוים, הוא וארג'ונה החליטו לצאת לצוד ביער. שניהם התישבו אז על מרכבה שדמותו של הַנומָאן מתנוססת על דגלה. דמותו של הַנומָאן מצויה תמיד על דגל מרכבתו של ארג'ונה, ומכאן הוא נודע גם כקַפּידְהְוַגַ'ה. (קַפּי פירושו הַנומָאן, ודְהְוַגַ'ה פירושו דגל.) ארג'ונה יצא ליער עם קשתו וחיציו הבלתי מחטיאים, עוטה כולו כסות מגן, לצורך תירגול הריגת אויבים. הוא נכנס במתכוון לאותו חלק שמאוכלס ביותר בנמרים ובצבאים, ובשאר חיות היער. קרישנה לא הלך לשם כדי לתרגל ירי בחיות, שהרי הוא מושלם בעצמו ואינו צריך לתרגל דבר. הוא התלווה אל ארג'ונה כדי לצפות בתירגולו, כי בעתיד יצטרך להרוג אויבים רבים. ביער ארג'ונה הרג בחיציו נמרים, חזירי בר, ביסונים, גַוַיות (סוג של חית פרא), קרנפים, צבאים, ארנבים, קיפודים ועוד. אותם חיות שהתאימו לשמש כקרבן, נשלחו בידי משרתים אל מלך יוּדְהישְׁטְהירַה, ואילו חיות הטרף, כגון נמרים וקרנפים הומתו כדי לשמור על סדר. חובתם של המלכים הקְשַׁתְרייות לשמור אפילו על חיים שלווים ביער.

עייף וצמא מן הציד, ארג'ונה הלך אז עם קרישנה אל גדות היַמוּנָא. כאשר שני הקרישנה, כלומר קרישנה וארג'ונה (גם ארג'ונה נקרא לעיתים קרישנה, וכמותו גם דְרַוּפַּדִי), הגיעו אל גדות הנהר, הם שטפו ידים, כפות רגלים ופה, ושתו וגם נחו. אולם אז פתאום ראו על הגדה פוסעת לבדה נערה יפיפיה בגיל נישואים. קרישנה ביקש מידידו ארג'ונה ללכת ולשאול אותה מיהי, וארג'ונה מיהר אז לפקודת חברו ופנה אל הנערה היפה. גופה היה מצודד, שיניה בוהקות, ופניה מחייכות. הוא שאל אותה, ״נערה נאוה, את יפה עד מאד וחזך מורם—אמרי נא לי מי את. מה מפתיע שאת משוטטת כך סתם לבדך. מה מטרת בואך לכאן? רק ניתן לנחש שאת מחפשת לך בעל. אם תסכימי לגלות לי את תכליתך, אנסה לסייע לך להגשימה.״

הנערה היפה היתה אישיות נהר היַמוּנָא. היא השיבה, ״אדוני, אני בתו של אל השמש ועסוקה עתה בסיגופים קשים כדי לזכות בווישנו כבעל. אני סבורה שמאחר שהוא הינו אישיות אלוה, הרי שהינו היחידי שראוי להינשא לו. עתה גיליתי לך את משאלתי, כיוון שביקשת.״

היא המשיכה, ״אני יודעת שאתה הוא ארג'ונה גיבור החיל. דע איפוא, שמלבד וישנו, איני מוכנה לקבל איש כבעלי. זאת משום שהוא מגינן היחיד של ישויות החיים ומעניק הגאולה לנשמות המותנות. כמה אודה לך אם תתפלל אליו שיתרצה ממני.״ יַמוּנָא ידעה שארג'ונה הינו דבק מסור מאד לאל, ואם יתפלל אליו, קרישנה לא ידחה את בקשתו. פניה ישירה לקרישנה אינה נושאת תמיד תוצאות, בעוד שהפניה אליו דרך דבקו מבטיחה הצלחה תמיד. היא עוד אמרה, ״שמי קָאלינְדִי ואני מתגוררת בתוך מי היַמוּנָא. אבי בנה לי בטובו בית בתוך המים, ונשבעתי שלא אצא משם עד שאמצא את קרישנה.״ ארג'ונה מיהר אז ונשא אל קרישנה את המסר, אף שכנשמת-העל שבלב כול, הוא כבר ידע הכול. ללא עוד דיבורים, קרישנה נאות אז לקבל אותה והזמין אותה למרכבה, ויחדיו נסעו כולם אל המלך יוּדְהישְׁטְהירַה.

אחר כך ביקש המלך מקרישנה שיסייע לו לבנות בית בתכנונו של האדריכל הדגול וישְׂוַקַרְמָא, אדריכלה השמימי של ממלכת עדן. קרישנה מיהר אז והזמין את האיש, ועל-פי רצון המלך, הלה בנה עיר מופלאה. אחרי זה המלך יוּדְהישְׁטְהירַה ביקש מקרישנה להישאר עמם מספר ימים, כדי להוסיף ולהנעים להם בחברתו, וקרישנה נאות להישאר שם עוד ימים רבים.

אחד מבילויו במהלך אותה תקופה היה הענקת יער הקְהָאנְּדַּוַה, אשר היה שייך לאינְדְרַה, כמינחה לאַגְני, אל האש. ביער צמחו עשבי מרפא שונים שהיו דרושים לאל-למחצה כדי לחדש את נעוריו. הלה מכל מקום, לא ניסה לאכּל את היער לבדו, אלא ביקש את סיועו של קרישנה. לפנים הוא נתן לקרישנה את גלגל הסוּדַרְשַׂנַה, ומשום כך ידע שקרישנה מרוצה ממנו. וקרישנה, חפֵץ לספק אותו, הפך לרכבו של ארג'ונה, ושניהם יצאו ליער קְהָאנְּדַּוַה. ואַגְני, אחרי שכילה את כל היער, העניק לארג'ונה ברוב סיפוק את קשת הגָאנְּדִּיוַה, ארבעה סוסים לבנים, מרכבה, אשפת חיצים שאינה מתרוקנת לעולם, גם שני חיצי קסם אדירי עוצמה ששום לוחם לא מסוגל להביס אותם. בשעה שהיער נשרף כולו באשו של אַגְני, היה שם זד אחד, מַיַה, שארג'ונה הציל אותו. רשע זה הפך עתה לידיד גדול, וכדי לגמול תודה לארג'ונה, הוא בנה בית אסיפות קסום בעיר הבנויה. היו פינות בבית שהיו מטעות כל כך, עד שדוּרְיודְהַנַה, בביקורו, לגמרי התבלבל וחשב אדמה למים ומים לאדמה. וכך, פגוע משיפעת הפָּאנְּדַּוים, הוא הפך אז לאויב מושבע.

אחרי מספר ימים קרישנה ביקש את רשות המלך יוּדְהישְׁטְהירַה לשוב לדְוָארַקָא. ומשקיבל רשות, הוא שב לארצו בלווית סָאתְיַקי, מנהיג היַדַוים ששהו עמו בהַסְתינָאפּוּרַה. גם קָאלינְדִי שבה עמו. ובדְוָארַקָא, ביום מתאים על-פי חישוביהם של אסטרולוגים מומחים, הוא נישא לה ברוב טקס והדר, לשמחתם של הקרובים משני הצדדים.

מלכי אַוַנְתִיפּוּרַה (שידועה כיום כאוּגְ'גַ'ין) היו וינְדַה ואַנוּוינְדַה, שניהם כפופים לשלטונו של דוּרְיודְהַנַה. היתה להם אחות אחת, מיתְרַוינְדָא, שהיתה כלילת מעלות, מלומדת ורבת חן. היא היתה בת אחת מדודותיו של קרישנה. בכנס נסיכים היא אמורה היתה לבחור לה בעל, אולם רצתה בכל לבה את קרישנה. וקרישנה היה שם וחטף אותה ממש לעיניהם של כל הנסיכים, ואלה, ללא יכולת התנגדות, נשארו כך סתם עומדים זה מול זה ובוהים.

אחר כך קרישנה נישא לבתו של מלך קושַׂלַה. שם המלך היה נַגְנַג'ית והוא היה צדיק מאד והקפיד בטקסי הפולחן הוֵדי. בתו היפיפיה נקרא סַתיָא, ולעיתים גם נָאגְנַג'יתִי, כלומר בתו של נַגְנַג'ית. המלך חפץ להעניק את ידה לאותו נסיך שיכניע שבעה שוורים רבי עוצמה ועוז שהיו ברשותו. אלא שאיש מבין המלכים לא הצליח להביס את השוורים, ולא זכה איפוא, ביד הבת. השוורים היו חזקים מאד ודי היה בריח של נסיך כדי להצית את חמתם. רבים הנסיכים שהגיעו לשם וניסו את כוחם, אולם במקום לגבור על השוורים אלה הובסו כולם. בכל המדינה פשטה אז הידיעה שסַתיָא תושג רק אם ינוצחו שבעת השוורים. גם קרישנה שמע על כך, והכין עצמו ללכת לקושַׂלַה שבארץ אַיודְיָא. בלווית חילים רבים הוא בא לשם, כמו לביקור מדיני שגרתי.

רבה היתה שמחת המלך משנודע לו שקרישנה בא לבקש את יד בתו ובכבוד ובהדר הוא יצא לקבל את פניו. הוא הציע לו מושב נאה ושאר פריטים כמקובל בקבלת פנים—הכול ערוך בטעם ובסדר. גם קרישנה השתחווה לפניו ברוב כבוד, חושב אותו כבר לאבי אשתו.

גם שמחתה של סַתיָא היתה רבה משהבינה שקרישנה בא לשאת אותה; בעלה של אלת המזל נאות ברוב טובו לקבל אותה. שנים שהיא נשאה בלבה את התשוקה הזו וגם ביצעה סיגופים רבים כדי להגשים את משאלתה. היא חשבה עתה, ״אם השתדלתי בכל כוחי לעשות מעשים צדיקים, ואם רק את קרישנה רציתי תמיד, אפשר שעתה קרישנה יגשים את כמיהתי.״ היא נשאה לו תפילות בלבה, ״איני יודעת כיצד אוכל לרַצות את אישיות אלוה. הוא אדון הכול. אפילו אלת המזל שסמוכה לו תמיד ושיווה וברהמה ושאר האלים-למחצה אשר על הכוכבים השונים כולם כנועים בפניו ומשתחווים לו תמיד. לעיתים הוא יורד עלי אדמות בהתגלויות שונות כדי להגשים את רצון דבקיו. הוא כה אדיר ונשגב. כיצד אוכל לספק אותו?״ רק בחסדו נטול הסיבה, היא חשבה, הוא מתרצה מדבקו; כי אלמלא כן, אין כל דרך להשביע אותו. שְׂרִי צ'איטניה אמר אותה תפילה ממש בפסוקי השׂיקְשָׁאשְׁטַקַה שלו: ״אלי, הינני משרתך הנצחי, אלא שבדרך כלשהי נפלתי לתוך הקיום החומרי. חסד גדול תעשה למשרת נצחי זה אם תמשה אותי ותניח אותי כגרגר אבק על כפות רגלי הלוטוס שלך.״ רק ענוה ורוח של שירות יכולים לרצות את האל. הגישה אליו נפתחת בפנינו ככל שאנו משרתים אותו יותר, תחת הדרכתו של המורה הרוחני. אולם איננו רשאים לדרוש ממנו גמול או חסד על השירות הזה. הוא חופשי לקבל אותו או לדחותו; ואף-על-פי-כן אין דרך לספק אותו מלבד זו.

המלך נַגְנַג'ית היה דתי מאד, ועתה הוא סגד לקרישנה בארמונו כמידת ידיעתו ויכולתו. הוא כך הציג עצמו בפני האל: ״אלי, אתה הינך אדון עולם התופעות כולו, אתה נָארָאיַנַּה, מקלטם של כל היצורים החיים. אתה מסופק בעצמך, בשפעיך האישיים. כיצד ביכולתי להעניק לך משהו, וכיצד אוכל לרצות אותך עם מנחותי? אין זה בכוחי, שהרי אני בסך הכול ישות חיים נטולת ערך ללא שום כישורים לעסוק בשירותך.״

קרישנה הינו נשמת-העל שבלב כול, ומשום כך הבין את לבבה של סַתיָא, הנסיכה. הוא התרצה גם מן הסגידה והכבוד הרב ומן המושב הנאה שהציע לו המלך, מן המזון שהגיש לו, ממקום המגורים וכו'. הוא העריך שגם המלך, גם הבת—שניהם להוטים לזכות בו כקרוב. מחייך, הוא אמר אז בקול עמוק, ״נַגְנַג'ית מלכי היקר, כידוע לך, שום מלך או נסיך אשר נאמן למעמדו, לא יבקש דבר מאיש, אפילו הלה הינו רם מעלה ויחוס. המלומדים בוודות אוסרים בקשה שכזו ומגנים אותו קְשַׁתְרייַה שמפר את הכללים. ואף-על-פי-כן הריני מבקש את יד בתך היפה. זאת כדי לכונן ביננו יחסים, כאות הערכה לקבלת הפנים הנפלאה שערכת לי. מן הראוי גם שתדע שהמסורת במשפחתי היא שאיננו משיבים דבר כתמורה על הבת. לא נוכל לשלם את המחיר שקבעת עבורה.״ במילים אחרות, קרישנה רצה בידה של סַתיָא מבלי לעמוד בתנאים ולהכניע את שבעת השוורים.

בוחן את דבריו, השיב המלך: ״אלי, אתה הינך מאגר כל עונג, כל שיפעה וכל סגולה. אלת המזל, לַקְשְׁמִיגִ'י, מצויה תמיד על חזך. מי יכול להיות בעל טוב יותר לבתי? בתי ואני תמיד התפללנו לכך. הו ראש שושלת היַדוּ, בודאי ידוע לך הנדר שנדרתי בעבר להשיא את בתי למועמד מתאים שיעבור בהצלחה את המבחן שקבעתי. המבחן נקבע כדי לבדוק את עוז רוחו של החתן לעתיד. אולם אתה קרישנה, החזק בגיבורים, ואני בטוח שלא תתקשה בכלל להכניע את השוורים. עד עתה אלה הביסו כל נסיך; כל מי שניסה לרסן אותם יצא באברים שבורים.״

המלך עוד ביקש: ״קרישנה, אם רק תאות לרסן את השוורים הללו, אין ספק שתיבחר כבעל של בתי.״ קרישנה הבין מדבריו שאינו חפץ להפר את נִדרו. וכדי להגשים את משאלתו הוא הידק חגורתו והיה נכון לקרב. הוא התפצל אז לשבעה, וכל קרישנה תפס מיד בשור ושם רסן באפו, מכניעו כמו היה בסך הכול שור צעצוע.

רבת משמעות ההתחלקות הזו לשבע. סַתיָא בת המלך ידעה שקרישנה נישא כבר לנשים רבות, ואף-על-פי-כן היתה קשורה אליו. קרישנה התחלק איפוא, לשבע רק כדי לעודדה. פירושו של דבר שקרישנה הינו אחד, אולם יכול להתרחב לדמויות ולהתרחבויות לאינספור. הוא נישא אמנם לאלפי נשים, אולם בשעה שהיה עם אחת, לא היו האחרות בלעדיו, שהרי ביכולתו באמצעות התרחבויותיו האישיות להרועע עם כולן בו-זמנית.

עתה, אחרי שקרישנה הכניע את השוורים, אלה עם רסן באפם, איבדו את כל כוחם וגאוותם, גם את שמם ופרסומם, וקרישנה גרר אותם אחריו כמו ילד שמושך בשור משחק מעץ. נדהם למראה מפגן עליונות שכזה, מיהר המלך בשמחה והביא את בתו לקרישנה, וקרישנה קיבל אותה אז כאשתו ונישואים נחוגו ברוב טקס והדר. גם מלכותיו של המלך כולן שמחו מאד שבתן, סַתיָא, נישאה לקרישנה. ומאחר שהמלך והמלכות כולם שמחו באירוע המבורך הזה, חגגה גם כל העיר. קונכיות ותופי דוּד וצלילי נגינה ושיר נשמעו בכול, הבְּרָאהְמַנּים המלומדים הרעיפו ברכות על הזוג הצעיר, והאזרחים כולם התקשטו במלבושים ובעדיים משלל צבעים.

וכזו היתה הנדוניה שהעניק המלך המרוצה: תחילה הוא נתן להם עשרת אלפים פרות ושלושת אלפים אמות צעירות מקושטות עד צואר. עד היום נהוג בהודו, במיוחד בקרב מעמד האצולה, להעניק נדוניה. וכאשר נסיך נישא, לפחות שתיים עשרה אמות בנות גילה של הכלה ניתנות עימה. המלך העניק גם 9,000 פילים ופי מאה מרכבות, כלומר, 900,000. פי מאה מזה הוא העניק סוסים, כלומר, 90,000,000, ופי מאה משרתים. האמות והמשרתים הללו קוימו בידי הנסיכים כאילו היו ילדיהם או בני משפחתם. אחר כך נפרד מלך מחוז קושַׂלַה מבתו ומחתנו הדגול והושיב אותם במרכבה, ונתן להם ללכת לביתם, מוקפים בחיל משמר חמוש כהלכה. הם יצאו אז במהירות לעבר ביתם החדש, ולבו שלו הוצף באהבה.

לפני נישואיה של סַתיָא עם קרישנה, רבים היו הנסיכים מבין שושלת היַדוּ ואחרים שקראו תגר על השוורים בנסיון לזכות בידה. משנודע למיתחרים המובסים בני השושלות האחרות שקרישנה הכניע את השוורים וזכה בבת, רק טבעי שנמלאו קנאה. ועתה, במסעם לדְוָארַקָא, כל אותם מתוסכלים כיתרו אותם והתקיפו בחיצים את שיירת הכלולות. הם ירו חיצים כמו ממטרי גשמים עזים, אולם ארג'ונה, ידידו הטוב של קרישנה, נענה להתגרות ולבדו הביס אותם בקלות, ברצונו לגרום שמחה לקרישנה לרגל נישואיו. הוא תפס מיד בקשתו גָאנְּדִּיוַה והבריח את כל הנסיכים—הוא אפילו לא הרג אותם—ממש כמו אריה שכל שאר החיות נסות מעצם מרדפו. או אז נכנס ראש שושלת היַדוּ, עם אשתו החדשה ונדוניה גדולה, ברוב פאר לדְוָארַקָא העיר, וחי שם עם אשתו בשלום ובשלוה.

לקרישנה היתה דודה נוספת, אחות אביו, בשם שְׂרוּתַקִירְתי. זו נישאה וחיה במחוז קֵקַיַה, והיתה לה בת בשם בְּהַדְרָא שחפצה מאד להינשא לקרישנה. אחיה מסר אותה לאל ללא כל תנאי, וקרישנה נאות לקבל גם אותה לאשה. אחר כך הוא נישא ללַקְשְׁמַנָּא, בתו של מלך מַדְרַס, שהיתה מבורכת בשלל מעלות. גם אותה קרישנה חטף בכוח, ממש כמו שגַרוּדַּה חטף את כד הנקטר מידי הזדים. קרישנה חטף אותה לעיניהם של נסיכים רבים בטקס הסְוַיַמְּוַרַה. בטקס זה אמורה הנסיכה לבחור לה בעל מקרב נסיכים רבים.

תיאור חמשת הנישואים שבפרק זה איננו סוף פסוק. קרישנה נישא לעוד אלפי נשים. זאת רק אחרי שהרג את הזד בְּהַוּמָאסוּרַה; כי כל אלפי הנערות הללו היו שבויות בארמונו של הרשע, וקרישנה שיחרר אותן ואז נישא להן.

בסביבות דְוָארַקָא היה מלך ושמו סַתְרָאג'ית, שהיה דבק גדול של אל השמש. הלה העניק לו אבן חן מיוחדת בשם סְיַמַנְתַקַה, בעטיה נתגלתה מחלוקת בין המלך לבין שושלת היַדוּ. אחר כך יוּשב הסיכסוך וסַתְרָאג'ית הציע לקרישנה את בתו, סַתְיַבְּהָאמָא, גם את אבן החן. בנוסף לנישואיו עם סַתְיַבְּהָאמָא, הביאה תקרית האבן גם לנישואיו של קרישנה עם גָ'אמְבַּוַתִי, בתו של גָ'אמְבַּוָאן. שתי החתונות הללו נערכו לפני הופעתו של פְּרַדְיוּמְנַה, שתוארה בפרק הקודם. וזהו הסיפור כיצד פגע המלך סַתְרָאג'ית בבני היַדוּ, וכיצד אחר כך התעשת והציע את אבן הסְיַמַנְתַקַה לקרישנה, כמו גם את בתו.

כיוון שסַתְרָאג'ית היה דבק גדול של אל השמש, הפכו יחסיהם בהדרגה ידידותיים מאד. מרוצה ממנו, העניק לו אז האל-למחצה אבן מיוחדת במינה, אבן הסְיַמַנְתַקַה. וכאשר סַתְרָאג'ית ענד את האבן לצוארו, הוא נראה ממש כמו חיקוי שלו. או אז, עונד את האבן, הוא היה נכנס לדְוָארַקָא, והכול חשבו שאל השמש בא לראות את קרישנה. הם ידעו שהאלים-למחצה פוקדים מדי פעם את ביתו של אישית אלוה, וכולם, למעט קרישנה, התבלבלו, וחשבו שזהו אל-למחצה. אף שסַתְרָאג'ית היה מוכר בדְוָארַקָא, בגלל האור הרב שהפיצה האבן שלצוארו, איש לא זיהה אותו. וכך, יום אחד, חושבים אותו לאל השמש, כמה מנכבדי העיר מיהרו אל קרישנה ודיוחו על בוא האל לראות אותו. קרישנה בדיוק שיחק בשח. אחד המכובדים אמר: ״נָארָאיַנַּה יקר, אלוה העילאי. בחלקך המוחלט כנָארָאיַנַּה או וישנו אתה בעל ארבע ידים ואוחז בסמלים שונים—קונכיה, גלגל, אַלָה ופרח לוטוס. למעשה, אתה אדון הכול. אולם אף שאתה אלוה עליון, הופעת בוורינדאוון כבנה של ישׂודָאמָאתָא, שלעיתים אפילו קשרה אותך בחבלים, ועל שום כך אתה נודע כדָאמודַרַה.״

ממש כמו תושבי דְוָארַקָא, גם מנהיג פילוסופית המָאיָאוָאדַה, שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, מאשש שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, נָארָאיַנַּה. אף שהדגיש את היבטו הבלתי אישי של האל, הוא לא דחה את הדמות האישית. לדבריו, כל צורה בעולם החומרי נתונה לבריאה, לשימור ולכליון; רק דמותו של אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה, אינה חומרית, ואינה כפופה איפוא, למגבלות כאלה. כדי לשכנע אותם חסרי תבונה שחשבו את קרישנה לאדם רגיל, הוא תיאר את אלוהים כמשולל אישיות יחודית. אולם חוסר אישיות זה פירושו שאישיותו אינה מותנית לחומר; פירושו שגופו אינו חומרי ואישיותו נשגבת.

תושבי דְוָארַקָא כינו את קרישנה דָאמודַרַה. הם קראו לו גם גווינְדַה, כלומר, שהוא אוהב מאד פרות ועגלים; וכדי לציין את קשריהם ההדוקים עמו, הם קראו לו יַדוּנַנְדַנַה. הוא בנו של וַסוּדֵוַה, שנולד בשושלת היַדוּ. הם כינו אותו בעוד שמות רבים, ולבסוף קראו לו אדון כל היקום, גאים על היותם שם אזרחים, שיכולים לראות אותו יום יום.

למראה סַתְרָאג'ית בעיר, הם נמלאו גאוה, כי אף שקרישנה חי שם כמו אדם פשוט, הנה אלים-למחצה באים לראות אותו. הם עתה דיוחו לקרישנה שאל השמש, שגופו זוהר כולו, מבקר אותו. מתושבי דְוָארַקָא מסתבר שביקורו של אל השמש בדְוָארַקָא לא היה דבר מופלא כל כך; בכל רחבי תבל הרי ידעו כל מי שמחפשים את אישיות אלוה, שהאל הופיע כבן משפחת היַדוּ ומתגורר בדְוָארַקָא. מכל מקום, היתה זו הזדמנות לתושבים להביע את שמחתם. קרישנה, אישיות אלוה השורה בכול, חייך רק לדברי התושבים. מרוצה מיחסם, הוא הבהיר להם שהאיש שחשבו אותו לאל השמש הינו בסך הכול המלך סַתְרָאג'ית, שמבקר בעיר כדי להפגין את שיפעתו, שמקורה באבן היקרה שקיבל מאל השמש.

סַתְרָאג'ית, מכל מקום, לא בא לראות את קרישנה; מבוסם כולו מן האבן היקרה, הוא הציב אותה במקדש אחד והעסיק בְּרָאהְמַנּים בסגידתה. זוהי דוגמה לאדם חסר תבונה, שסוגד לדברים חומריים. בבהגווד-גיטה נאמר שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים-למחצה, שהינם יצירי העולם החומרי, לצורך השגת תוצאות מידיות מפועלם. המילה ״חומרני״ פירושה מי שמבקש לענג את חושיו בתוך העולם החומרי. למרות שקרישנה אחר כך ביקש ממנו את האבן, סַתְרָאג'ית סירב למסור אותה וסגד לה במקדש לצורך מטרותיו שלו. ואכן, מי לא יסגוד לאבן שכזו? אבן הסְיַמַנְתַקַה הפיקה מדי יום כמות זהב גדולה. המידה למדידת זהב נקראת בְּהָארַה, ועל-פי הוודות, בְּהָארַה אחת שווה לכ-7 ק״ג זהב; מונד אחד שווה לכ-37 ק״ג זהב, והאבן הפיקה כ-80 ק״ג זהב מדי יום. ובנוסף, כפי שמוסבר בוודות, במקום שבו נסגדה האבן לא תתכן בצורת, גם שום פורענות אחרת, כגון מגפה או חולי.

קרישנה רצה ללמד את העולם שהטוב מכול צריך להינתן לשליט המדינה. המלך אוּגְרַסֵנַה משל על שושלות רבות והיה סבו של קרישנה. קרישנה ביקש מסַתְרָאג'ית שיתן לו את האבן. הוא הסביר שהטוב ביותר צריך להימסר למלך. אולם סַתְרָאג'ית, שהפך לחומרני מדי בגלל סגידה לאלים-למחצה, סירב להצעה; הוא חשב שנבון יותר לסגוד לאבן ולהפיק ממנה את 80 ק״ג הזהב היומיים שלה. אדם חומרני שזוכה בכמות זהב גדולה שכזו מדי יום, אינו מעונין בתודעת קרישנה. לכן לעיתים, כדי ליטות לו חסד מיוחד, קרישנה מרושש אותו מנכסיו החומריים כולם, וכך הופך אותו לדבקו. סַתְרָאג'ית אם כן, סירב לציית להוראה של קרישנה, ולא מסר לו את האבן.

אחרי התקרית הזו, אחיו הצעיר של סַתְרָאג'ית, פְּרַסֵנַה, חפץ גם הוא להפגין את שיפעת המשפחה. הוא לקח את האבן, ענד אותה לצוארו, ורכב על סוס אל תוך היער. בעודו מסתובב כה וכה, מציג את עושרו החומרי לראוה, התקיף אותו פתאום אריה גדול, והרג אותו ואת סוסו ולקח את אבן הסְיַמַנְתַקַה למערתו. השמועה הגיעה לאוזניו של מלך הגורילות, גָ'אמְבַּוָאן, והלה הרג את האריה במערה ולקח לו את האבן. הוא היה דבק גדול של הריבון כבר מזמנו של רָאמַצַ'נְדְרַה, ולא ייחס איפוא, לאבן חשיבות רבה, ונתן אותה לבנו הקט כצעצוע למשחק.

ובדְוָארַקָא העיר, משבושש פְּרַסֵנַה, אחיו הצעיר של סַתְרָאג'ית, לשוב מן היער עם האבן היקרה, נמלא המלך סַתְרָאג'ית בדאגה. כמובן, הוא לא ידע שאחיו הומת בידי אריה, אותו הרג אחר כך גָ'אמְבַּוָאן. הוא רק חשב שזהו קרישנה, שחפץ באבן, וכאשר ניתקל בסירובו, הוא מן הסתם גזל אותה בכוח מאחיו וגם הרג אותו. וממחשבה צמחה לה כבר שמועה, וסַתְרָאג'ית דאג להפיץ אותה בעיר כולה.

השמועה הכוזבת שקרישנה רצח את פְּרַסֵנַה וגזל את האבן היקרה פשטה כמו אש, וקרישנה, כדי להזים את ההשמצה הנתעבת, יצא ליער עם כמה מתושבי העיר, כדי למצוא את האבן. עם חשובי העיר הוא חיפש אחר פְּרַסֵנַה, ומצא אותו הרוג בידי אריה. הוא מצא גם את האריה שהומת בידי גָ'אמְבַּוָאן, שמוכר יותר כרּיקְשַׁה. רּיקְשַׁה זה הרג את האריה בידיו בלבד, ללא כל נשק. הם מצאו אחר כך מנהרה ביער שהובילה לביתו של רּיקְשַׁה. יודע שהתושבים יפחדו להיכנס לשם, קרישנה ביקש מהם להישאר בחוץ, ולבדו נכנס למנהרה החשוכה. שם הוא נוכח שאבן הסְיַמַנְתַקַה היקרה ניתנה לבנו של רּיקְשַׁה כמשחק, וכדי לקחת את האבן מן הילד, הוא התקרב ונעמד מולו. אולם המטפלת שהשגיחה על הילד, ראתה פתאום את קרישנה למולה ונבהלה. היא גם חשבה שהוא עלול לגזול ממנו את האבן היקרה, וצווחה ברוב אימה.

לשמע הצווחה, הגיע גָ'אמְבַּוָאן, כעוס נורא. למעשה, הוא היה דבק גדול של קרישנה, אלא שבחמתו, לא הכיר את אדונו, וחשב אותו לסתם אדם פשוט. זה מחזירנו אל פסוק מהבהגווד-גיטה שבו מורה האל לארג'ונה להיפטר מכעס, חמדנות ותאוה, אם ברצונו להתעלות למישור הרוחני. שלושה אלה שוכנים בלב במקביל, ובולמים כל התקדמות בנתיב הרוחני.

עתה, מבלי להכיר את אדונו, גָ'אמְבַּוָאן הזמין אותו לקרב. קרב גדול התחולל אז בין השניים, כמו היו נשרים עוינים. נשרים ידועים במלחמתם האכזרית על טרף הפגרים. תחילה הם נלחמו בכלי נשקם, אחר באבנים, ובעצים גדולים, ואז בידיהם, ולבסוף באגרופים, מכים מכות עזות כברקים. כל איש מהם ציפה לנצחונו, אולם הקרב נמשך ימים, לילות כבקרים. וכך חלפו להן עשרים ושמונה יממות.

גָ'אמְבַּוָאן היה אמנם היצור החזק בתקופתו, אולם עתה, לאחר מהלומות בלתי פוסקות מאגרופיו של קרישנה, פרקי גופו התרופפו וכוחותיו אזלו. תשוש כולו ושטוף זיעה, הוא תמה, מי זה היריב שהצליח להחליש אותי? גָ'אמְבַּוָאן היה מודע לכוחו העל-אנושי, משום כך, משנחלש ממכותיו של קרישנה, הוא הבין כי זהו אדונו הנערץ, אישיות אלוה העילאי. תקרית זו הינה רבת משמעות עבור הדבקים. בהתחלה גָ'אמְבַּוָאן לא הצליח לזהות את קרישנה, כיוון שתבונתו כוסתה בזיקה חומרית; הוא היה קשור לבנו ולאבן היקרה, ולא רצה לתת אותה. למעשה, הוא ממש רתח למחשבה שקרישנה מנסה לגזול אותה. כזה הוא המצב החומרי; גם אם רב כוחו של איש, אין זה מסייע לו להבין את קרישנה.

קרישנה רצה להשתעשע קצת ולשחק בהיאבקות עם דבקו. דפי השרימד בהאגותם מלמדים שאישיות אלוה ניחן באותן תכונות ונטיות כמו בן אנוש. לעיתים גם הוא חפץ להשתעשע בקרב פנים אל פנים, לצורך הפגנת כוחו. הוא בוחר לו אז דבק מתאים, שנכון לרַצות אותו בדרך זו. קרישנה רצה להשתעשע כך עם גָ'אמְבַּוָאן, ואף שהלה היה דבק מטבעו, הוא לא ידע שזהו קרישנה, הוא לא ידע גם שעם חוזקו הגופני הוא משרת עכשיו את אדונו. מכל מקום, ברגע שקרישנה התרצה ממלחמתו, הוא הבין מיד כי יריבו הינו אלוה העליון עצמו. המסקנה הינה איפוא, שרק דרך שירות זוכים ומבינים את קרישנה. ולעיתים קרישנה מפיק עונג גם ממלחמה.

גָ'אמְבַּוָאן אמר אז לריבון, ״אלי, עתה ברור לי מי אתה. אתה הינך אישיות אלוה העילאי, וישנו, מקור כוחו של כל אחד, גם מקור עושרו, תהילתו, יופיו, חכמתו ופרישותו.״ גם הוֵדָאנְתַה-סוּתְרַה מאששת את דבריו של גָ'אמְבַּוָאן. נאמר שם שאלוהים הינו מקור הכול. גָ'אמְבַּוָאן זיהה עתה את קרישנה כווישנו, האלוה העליון: ״אלי, אתה בורא את כל בוראיהם של סדרי היקום.״ זהו משפט חשוב מאד עבור אותו אדם רגיל שנוטה להתפלא מפועליו של אדם בעל כשרון מזהיר. הוא נפעם כולו מהמצאותיו של המדען, אך גָ'אמְבַּוָאן אומר שגם אם אלה הינן מופלאות עד מאד, קרישנה הינו ממציאו של המדען. והוא אינו בורא מדען אחד בלבד, אלא מליונים וטריליונים בכל רחבי תבל. עוד אמר גָ'אמְבַּוָאן: ״אתה אינך בורא את הבוראים בלבד, אתה בורא גם את החומרים שמשמשים אותם בוראים-כביכול.״ המדענים מנצלים את יסודות החומר ואת חוקי הטבע החומרי כדי ליצור מהם דבר נפלא. אולם למעשה, היסודות הללו, גם חוקי הטבע, הינם בסך הכול יצירי האל. זוהי הבנה מדעית אמיתית. פחותי התבונה, שנפעמים כל כך מהמצאותיו המופלאות של המדען, אינם מנסים כלל להבין מי הוא שברא לו את מוחו היצירתי.

גָ'אמְבַּוָאן המשיך: ״אלי, גם גורם הזמן, שמצרף יחדיו את כל היסודות החומריים, מייצג אותך. אתה הינך גורם הזמן העליון, שבתוכו נוצר הכול, נשמר, ולבסוף נכחד. אתה החומרים שבבריאה, ואתה גורם הזמן; גם כל אותם שמשתמשים בחומרים ומנצלים אותם לטובתם, הם חלקיקיך. מכאן שישות החיים אינה בורא עצמאי. לימוד כל הגורמים הללו לעומקם מוכיח שאתה הינך השליט העליון ואדון הכול. משום כך אני מסיק שאתה אותו ריבון שלו אני סוגד כרָאמַצַ'נְדְרַה. אדוני רצה לבנות גשר על הים, ובעצמי ראיתי כיצד רגש הים מעצם מבטו בלבד. הים סער, וכל החי שבו, כגון לויתנים, כרישים ודגי תימינְגילַה, כולם נבעתו בפחד. [דג התימינְגילַה יכול לבלוע אפילו לויתנים גדולים בבליעה אחת.] הים נאלץ להיכנע ולאפשר לרָאמַצַ'נְדְרַה לחצות אותו לאי לַנְקָא [כיום חושבים שזה צילון]. עד היום מרבים לספר בבניית הגשר הזה שעל הים מכֶף קומורין לצילון. אחרי שהושלמה בניית הגשר, אש הוצתה בממלכתו של רָאוַנַּה. ובמהלך הקרב עמו, כל אחד מאבריו נפגע ואף נחתך לחתיכות מחיציך החדים, וגם ראשו נפל והתגלגל על פני האדמה. עתה אני מבין שאתה הוא אדוני רָאמַצַ'נְדְרַה. כי איש לא ניחן בכוח אינסופי שכזה; גם איש מלבדו לא מסוגל להביס אותי בקרב.״

קרישנה התרצה מתפילותיו ומדבריו, וכדי להפיג את מכאובי גופו, הוא העביר את כף יַדוּ דמוית הלוטוס על גופו כולו, ומיד תשישות הקרב חלפה כלא היתה. קרישנה כינה אותו אז גָ'אמְבַּוָאן המלך, כי הוא היה מלך היער ולא האריה, אותו הרג במו ידיו, ללא כל נשק. קרישנה סיפר שבא לבקש ממנו את אבן הסְיַמַנְתַקַה. כי מאז שנגנבה, משמיצים אותו חסרי תבונה. הוא בפשטות הסביר, שהחזרת האבן תטהר את שמו. גָ'אמְבַּוָאן הבין הכול, וכדי לרצות את אדונו, מיהר אז ומסר לו את האבן, גם הביא לו את בתו שלו, גָ'אמְבַּוַתִי, שבדיוק בשְלה לנישואים.

נישואי גָ'אמְבַּוַתִי ומסירת אבן הסְיַמַנְתַקַה—כל זה התרחש במערה בהר. ומחוץ למנהרה, אף שהקרב נערך עשרים ושמונה ימים, תושבי דְוָארַקָא המתינו שניים עשר ימים בלבד, ואז, חוששים לרע מכול, גם עיפים ורצוצים, הם שבו אל העיר, מבלי לדעת מה באמת קרה.

בני המשפחה, כלומר דֵוַקִי, אמו של קרישנה, אביו וַסוּדֵוַה, אשתו רוּקְמינִּי וכל שאר ידידיו, קרוביו ותושבי הארמון—כולם הוכו בצער למראה האזרחים שבים בלי קרישנה. בגלל אהבתם, הם גינו כולם את סַתְרָאג'ית, שהיה סיבת ההעלמות, וקראו לו בשמות גנאי. אחר כך הם סגדו לאלה צַ'נְדְרַבְּהָאגָא והתפללו לשיבתו של קרישנה. והאלה, מרוצה מסגידתם, מיהרה להעניק להם ברכות. ממש באותו רגע הופיע קרישנה שם, בלווית אשתו החדשה, גָ'אמְבַּוַתִי. מה רבה היתה שמחת כולם. שמחת קרוביו של קרישנה וכל האנשים בדְוָארַקָא היתה כמו שמחתם של מי ששב אליהם יקירם, שכבר חשבו אותו למת. תחילה חשבו שקרישנה הסתבך בקרב קשה, ותיקוותם אבדה כמעט שעוד ישוב. אולם עתה מששב, ולא לבד, אלא עם עוד אשה, גָ'אמְבַּוַתִי, הם מיהרו לחגוג את המאורע.

אוּגְרַסֵנַה זימן אז לפגישה את כל המלכים החשובים; גם סַתְרָאג'ית הגיע. ובפני כל המליאה קרישנה סיפר כיצד השיג את אבן הסְיַמַנְתַקַה מגָ'אמְבַּוָאן. אחר כך הוא מסר את האבן היקרה לסַתְרָאג'ית, שעמד שם נכלם ומבויש על שסתם טפל עליו אשמה. הלה קיבל את האבן לידיו, אולם נשאר שותק וחפוי ראש. לפני המלכים והמושלים הוא לא אמר דבר; רק בביתו החל חושב כיצד לכפר על מעשהו המחפיר. הוא היה מודע לעבירתו החמורה, גם ידע שהוא חייב למצוא מוצא ולהשיב לו את יחסו הטוב של קרישנה.סַתְרָאג'ית חפץ מאד להיפטר מן החרדה הזו, שהביא על עצמו בסכלותו, בגלל משיכתו למשהו חומרי, כלומר לאבן הסְיַמַנְתַקַה. הוא הצטער בכנות על מעשהו, ובאמת ובתמים רצה לכפר עליו. קרישנה מתוכו עורר את תבונתו, והוא החליט להעניק לו את האבן ואת בתו היפיפיה, סַתְיַבְּהָאמָא. לא היה מוצא אחר, ומשום כך ערך עתה את טקס הנישואים לבתו וקרישנה. הוא נתן לאל את בתו ואת האבן. סַתְיַבְּהָאמָא היתה יפה להפליא ורבת כישורים, ואף שרבו המחזרים שביקשו את ידה, סַתְרָאג'ית ציפה לחתן מתאים. בחסדו של קרישנה, הוא החליט עתה למסור אותה. קרישנה, מרוצה ממנו, הסביר שאינו זקוק לאבן: ״עדיף שזו תישאר במקדש כמקודם, וכולנו נתברך ממנה. בזכותה לא נדע בדְוָארַקָא בצורת, מגפות, או חום וקור עזים.״

נאמר שקופידון, שהינו חלק ישיר של אישיות אלוה, וָאסוּדֵוַה, שלפנים נשרף לאפר מכעסו של שיווה, נולד עתה לקרישנה מרחמה של רוּקְמינִּי. זהו קָאמַדֵוַה, האל-למחצה מעדן שבכוחו לעורר תשוקות מיניות. קרישנה, אישיות אלוה העילאי, מתרחב להתרחבויות מדרגות שונות. ההתרחבות המרובעת שלו—וָאסוּדֵוַה, סַנְקַרְשַׁנַּה, פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה—הינה מקטגורית וישנו במישרין, בעוד שהאל-למחצה קָאמַה, או קופידון, שנולד אחר כך מרחמה של רוּקְמינִּי, אף שנקרא פְּרַדְיוּמְנַה, אינו אותו פְּרַדְיוּמְנַה שמקטגורית וישנו, אלא משתייך לקטגורית הגִ'יוַה-תַתְתְוַה, שלצורך תפקידו כאל-למחצה בעדן, הואצל עליו מכוחו העילאי של פְּרַדְיוּמְנַה. זוהי גירסת הגוסְוָאמִים. משום כך, אחרי שנשרף בכעסו של שיווה, הוא נטמע בגופו של וָאסוּדֵוַה, ושב ונולד לקרישנה וזכה שוב בגופו; הוא הוחדר במישרין מקרישנה לרחמה של רוּקְמינִּי. וכיוון שנולד מקרישנה, הרי שדמה לו בתכונותיו עד מאד.

היה זד אחד, שַׂמְבַּרַה, שנוּבא שימות בידי פְּרַדְיוּמְנַה זה, ומאחר שידע על הנבואה, מיד כשנודע לו על הוּלדת הילד, הוא הופיע שם בדמות אשה וחטף את הפעוט מחדר אמו, עוד בטרם מלאו לו עשרה ימים. אחר השליך אותו הזד לתוך הים. אולם נאמר, שמי שמוגן בידי קרישנה, איש לא יכול להרוג אותו, ומי שקרישנה חפץ להמיתו, איש לא יכול להציל אותו. ואכן, כאשר הושלך הילד, היה שם דג גדול שמיד בלע אותו. אחר כך נתפס הדג בידי דייג ונמכר לזד שַׂמְבַּרַה ונמסר אז לטבח שיתקין ממנו מאכל ערב. זדים ורָאקְשַׁסים נוהגים לאכול בשר, דגים ושאר מיני מאכלים לא צמחוניים. גם הזדים רָאוַנַּה, קַמְּסַה והירַנְּיַקַשׂיפּוּ, אף שנולדו לאבות בְּרָאהְמַנּים וקְשַׁתְרייות, נהגו לאכול בשר ללא כל הבחנה. עד היום מכנים בהודו אוכלי בשר ודגים כזדים או רָאקְשַׁסים.

והנה, כאשר חתך הטבח את הדג, הוא מצא בבטנו תינוק יפיפה. היתה שם במטבח שפחה אחת, מָאיָאוַתִי. לפנים זו היתה רַתי, אשתו של קופידון, והלה מסר מיד את התינוק להשגחתה. מבולבלת ונרעשת היא תמהה, כיצד נשאר בחיים התינוק היפה בקרביו של דג. החכם נָארַדַה הופיע אז והסביר הכול—כיצד נולד פְּרַדְיוּמְנַה, כיצד נחטף בידי הזד והושלך לים וכו'. כך נגלה כל הסיפור למָאיָאוַתִי, שבעבר היתה רַתי, אשתו של קופידון. מָאיָאוַתִי זכרה שהיתה אשתו של קופידון; אחרי שנשרף בזעמו של שיווה, היא ציפתה תמיד לשובו בגוף חומרי. במטבחו של שַׂמְבַּרַה היא עסקה בבישול הדַהְל והאורז, אולם עתה, משזכתה בתינוק שכזה, והבינה שהיה זה קופידון, בעלה, רק טבעי שדאגה לו באהבה רבה ורחצה וניקתה אותו. כבדרך פלא, גדל הילד במהירות רבה, ובתוך זמן קצר הפך לעלם יפיפה. עיניו היו כעלעלי הלוטוס, זרועותיו ארוכות, מגיעות עד לברכיו, וכל אשה שראתה אותו נשבתה בקסמיו.

נוכחת שבעלה לשעבר, קופידון, שנולד עתה כפְּרַדְיוּמְנַה, הפך לעלם יפה תואר, גם מָאיָאוַתִי נשבתה בהדרגה ביופיו ונמלאה בתאוה; כולה חיוכים ונשיות מצודדת, היא הביעה את תשוקתה להתייחד עמו. מתפלא, פְּרַדְיוּמְנַה שאל אז, ״תחילה היית כאם אוהבת, ועתה את מתאווה לי כאשה. מדוע חל בך השינוי הזה?״ רַתי אז השיבה, ״אדוני היקר, אתה למעשה, בנו של קרישנה. הזד שַׂמְבַּרַה גנב אותך בטרם מלאו לך עשרה ימים והשליך אותך לים. דג גדול בלע אותך, וכך הגעת אל השגחתי. אלא שלפנים היית קופידון, ואני הייתי אשתך; ומשום כך טבעית משיכתי אליך. שַׂמְבַּרַה חפץ להמיתך, וברשותו כשפים רבים. השכם איפוא, לפני שישוב וינסה, והרוג אותו בכוחך האלוהי. מאז חטיפתך שרויה אמך, רוּקְמינִּידֵוִי, ביגון, כמו ציפור הקוּרַרִי שאיבדה את גוזליה. מאז שנעלמת לה היא אינה חדלה מלקונן, כמו פרה שבוכה על עגלהּ שנלקח.״

למָאיָאוַתִי היה ידע בכוח על-טבעי. כוחות על-טבעיים ידועים בדרך כלל כמָאיָא. וכדי לגבור על אלה, ישנו כוח על-טבעי נוסף שנקרא מַהָאמָאיָא. מָאיָאוַתִי הכירה את כוח המַהָאמָאיָא, ועתה היא העניקה און מיוחד זה לפְּרַדְיוּמְנַה כדי שיוכל לגבור על כוח כשפיו של הזד. מצויד בזה, פְּרַדְיוּמְנַה אז הופיע לפני שַׂמְבַּרַה והזמין אותו לקרב; במילים פוגעניות הוא ניסה לעורר את חמתו ולהניעו להילחם עמו. ואכן, חש הזד כמו נחש שנבעט. נחשים אינם סובלים בעיטות משום אדם או חיה, ומכישים מיד.

שַׂמְבַּרַה, שכמו חטף בעיטה מדבריו, אחז מיד באלתו ויצא לקראתו. בחימה שפוכה הוא חבט אז בפְּרַדְיוּמְנַה, כברק המכה בהר, הוא גם שאג בקול אדיר כרעם. פְּרַדְיוּמְנַה התגונן באלתו שלו, וגם חבט בזד בעוז, וקרב אדיר החל אז בין השניים.

שַׂמְבַּרָאסוּרַה, שהכיר כשפים רבים, התרומם אז לאויר ונלחם ממרומים. הוא למד את כשפיו מזד נוסף, מַיַה. משמים הוא השליך אז נשק גרעיני על גופו של פְּרַדְיוּמְנַה. ופְּרַדְיוּמְנַה, כדי להדוף את מתקפתו, נזכר בכוח על-טבעי נוסף, מַהָאוידיָא, השונה מן המַגיַה השחורה ומבוסס על מידת הטובוּת. שַׂמְבַּרַה, שהבין כי אויבו לא יובס בקלות, פנה עתה לכשפים של הגוהְיַקים, הגַנְדְהַרְוים, הפּישָׂאצ'ים, הנחשים והרָאקְשַׁסים. אולם את כולם סיקל פְּרַדְיוּמְנַה בכוח המַהָאוידיָא החזק יותר. הזד הובס עתה כליל, ופְּרַדְיוּמְנַה שלף את חרבו החדה וערף כהרף עין את ראשו, על קסדתו ושלל אבני החן שעיטרו אותו. וממעל, שמחים על נצחונו ומות הזד, החלו האלים-למחצה מעדן להמטיר פרחים.

מָאיָאוַתִי, אשתו של פְּרַדְיוּמְנַה, היתה בקיאה באמנות הריחוף בחלל. וכך הגיעו השניים במהירות לדְוָארַקָא העיר. הם חלפו מעל לארמונו של קרישנה, ואז החלו נוחתים, כמו ענן שצונח עם ברק. אגף הארמון הפנימי נקרא אַנְתְהַּפּוּרַה (מדור פנימי). היו שמה נשים רבות, ופְּרַדְיוּמְנַה ומָאיָאוַתִי התישבו עתה ביניהן. למראה פְּרַדְיוּמְנַה, עם לבושו הכחול, זרועותיו הארוכות, שערו המסתלסל, עיניו היפיפיות, פניו הורדרדות המחייכות, ותכשיטיו ועדייו, תחילה סברו כל הנשים שזהו קרישנה. מה רב מזלן, הן חשבו, על שזכו פתאום בנוכחותו, וחיפשו מיד מסתור בפינות הארמון.

מכל מקום, משנוכחו שאינו זהה ממש לקרישנה, מסקרנות הן התקבצו שנית, חפצות להתבונן בו ובאשתו. מיהו היפיפה הזה, הן תמהו, מעלות כל מיני השערות. גם רוּקְמינִּידֵוִי היתה שם, יפה ממש כמותו, עם עיניה דמויות הלוטוס. למראהו רק טבעי שנזכרה בבנה שלה, ומוצפת באהבה אמהית, חלב החל ניגר משדיה. ״מיהו העלם היפיפה הזה שעולה ביופיו על כולם?״ היא תמהה. ״מיהי אותה צעירה בת מזל שזכתה לשאת אותו ברחמה ולהיות לו לאם? ומי זו האשה שמתלווה אליו? כיצד הם נפגשו? אם בני שלי, שנחטף ממש מחדר היולדות, עדיין בחיים, הוא מן הסתם נראה כמו נער זה.״ ברגש אמהי היא הבינה כי זהו ילדה האבוד. ובנוסף, הרי דמה כל כך לקרישנה; ממש מפליא כיצד ניכרו בו סימניו כולם. בגלל האהבה העצומה שחשה בטחונה גבר שזה אכן בנה שבגר. גם סמנים מבורכים ניגלו עתה—רעד הופיע בזרועה השמאלית.

קרישנה עם אביו ואמו, וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, באו בדיוק לשם. כאישיות אלוה, קרישנה מבין הרי הכול, אולם בחר לשתוק. אך ברצונו הגיע אז גם נָארַדַה החכם וגולל לפניהם את סיפור המעשה כולו—כיצד נחטף פְּרַדְיוּמְנַה מחדר היולדות, כיצד גדל ובא עתה עם אשתו מָאיָאוַתִי, שלפנים היתה רַתי, אשתו של קופידון. מה רבה היתה תדהמתם—תחילה החטיפה המסתורית, ואז צמיחתו הפלאית, ועתה שיבתו של הבן, שכבר חשבו אותו למת ולא קיוו כמעט עוד לשובו. עתה, נוכחים שזה פְּרַדְיוּמְנַה, הם החלו מקבלים את פניו בעליצות. בזה אחר זה כל בני המשפחה—דֵוַקִי, וַסוּדֵוַה, שְׂרִי קרישנה, בַּלַראמה, רוּקְמינִּי וכל שאר הנשים—חיבקו אותו וחיבקו גם את אשתו. השמועה פשטה מיד בעיר, ותושבים מלאי פליאה החלו להופיע להוטים לראות אותו. הם כולם אמרו, ״שב הבן המת. מה יותר משמח מזה?״

שרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר שבתחילה כל בנות הארמון, כולן אמהות ואמהות חורגות של פְּרַדְיוּמְנַה, חשבו אותו לקרישנה ונבוכו קצת, כי התאוו להתיחד עמו. ההסבר לכך הוא שפְּרַדְיוּמְנַה דמה ממש לקרישנה, ובנוסף היה הרי גם קופידון עצמו. לא מפליא איפוא, שאמהותיו, גם כל אשה אחרת, יתבלבלו בדרך זו. נאמר שגופו דמה כל כך לקרישנה, שאפילו אמו שלו חשבה אותו לאל.

קרישנה חטף את רוּקְמינִּי, והנסיכים, ובראשם גַ'רָאסַנְדְהַה, רתחו כולם מזעם. מוכי הלם מיופיה, הם צנחו קודם מגב סוסיהם ופיליהם. אולם עתה שבו לעשתונותיהם, והחלו מכינים את נשקם. הם שלפו קשתות וחיצים ובדהרה, על מרכבות, על סוסים ועל פילים, הם החלו לדלוק אחר קרישנה. אלא שחיילי היַדוּ יצאו נגדם, כדי לבלום את התקדמותם. קרב אדיר התחולל אז בין שני המחנות. מתנגדיו של קרישנה, בהנהגת גַ'רָאסַנְדְהַה, היו כולם לוחמים מיומנים. הם שיגרו את חיציהם בחילי היַדוּ כמו ענן שממטיר גשמיו בעוז על פסגת הר. ענן שנקבץ על פסגתו של הר אינו זז כמעט, ומשום כך עוצמת גשמיו עזה יותר מאשר בכל מקום אחר.

הנסיכים נלחמו במלוא אונם, נחושים בדעתם להביס את קרישנה ולהוציא את רוּקְמינִּי מידיו. ורוּקְמינִּי, ישובה לצד קרישנה, צפתה במטר החיצים שנפל על חילי היַדוּ. מפוחדת, היא הביטה בפניו של קרישנה בהכרת תודה, על שנכון היה להסתכן כל כך בעבורה. עיניה נעו כה וכה, והיא נראתה עצובה עד מאד. קרישנה הבין מיד את לבבה וניסה לעודד אותה במילותיו: ״רוּקְמינִּי שלי, אל תדאגי. חילי היַדוּ יהרגו תכף את כל חילי האויב.״

ואכן, בדיוק אז פקעה סבלנותם של מפקדי צבא היַדוּ בהנהגת בַּלַראמה, שידוע גם כסַנְקַרְשַׁנַּה וגַדַדְהַרַה; נמאס להם ממתקפתם המבזה של חילי האויב והם החלו לשלח חיציהם בסוסים, בפילים ובמרכבות, ובתוך זמן קצר החלו נסיכים וחילי האויב לצנוח, ומיליוני ראשים מבותקים נראו מתגלגלים בשדה הקרב, על קסדותיהם ועגיליהם. ידי החילים נגדעו בעודן אוחזות בקשתות, בחיצים ובאלות; ראשים נערמו בערימות, והיו גם ערימות סוסים. החילים, הגמלים, הפילים והחמורים כולם צנחו לארץ כרותי ראש.

גַ'רָאסַנְדְהַה ושאר הלוחמים נוכחו אז שהם מובסים בהדרגה בידי חיליו של קרישנה, וחשבו שמטופש להסתכן כל כך ולהפסיד בקרב עבור שׂישׂוּפָּאלַה; הוא בעצמו צריך להילחם ולשחרר את רוּקְמינִּי מידיו של קרישנה. אולם כיוון שנוכחו שאינו חזק דיו, כולם החליטו שלא לבזבז עוד את כוחותיהם לשוא, וחדלו מקרב ופרשו.

היו נסיכים שמתוך נימוס ניגשו אל שׂישׂוּפָּאלַה, ומצאו אותו מדוכדך עד מאד, כמו אדם שאיבד את אשתו; פניו קמלו, כוחותיו נטשו אותו, וזוהרו גווע. אלה אמרו לו אז: ״הי שׂישׂוּפָּאלַה, אל תיפול כל כך ברוחך. אתה בן מעמד הנסיכים וגדול הלוחמים. מדוע שתושפע כל כך משמחה או מצער שבין כה וכה אינם נמשכים לעד? התעודד. אל תתן לאכזבה להשתלט עליך בגלל כישלון זמני. אחרי הכול, אנחנו איננו המבצעים העליונים; כולנו מרקדים על-פי רצונו של העליון, כמו בובות ביד קוסם, ובחסדו סובלים בצרה או נהנים בשמחות, שמאזנים בסופו של דבר זה את זה.״

סיבת כל התבוסה הנוראה הזו היה טבעו הקנאי של רוּקְמִי, אחיה הבכור של רוּקְמינִּי. ועתה, לאחר שתכנן להשיאה לשׂישׂוּפָּאלַה, כמה התאכזב לראות אותה נחטפת בידיו של קרישנה. הוא ושׂישׂוּפָּאלַה, ידידו ומי שהיה אמור להיות גיסו, שבו אמנם איש איש לביתו, אלא שרוּקְמִי לא נרגע. הוא החליט ללמד את קרישנה לקח בעצמו. הוא קיבץ את חילותיו שלו—צבא בן אלפי פילים, סוסים, מרכבות וחילים—וחמוש באלה הוא יצא בעקבותיו של קרישנה לעבר דְוָארַקָא. כדי לזכות בהוקרת קהל הנסיכים השבים, הוא הבטיח בפניהם, ״כולכם לא הצלחתם לעזור לשׂישׂוּפָּאלַה לשאת את אחותי, אולם אני איני יכול להרשות לקרישנה לחטוף אותה. אני אלמד אותו לקח. עכשיו אני הולך לשם.״ הוא הציג עצמו כמו מצביא גדול, ואז נשבע בנוכחותם, ״עד שלא אנצח את קרישנה ואשיב את אחותי, לא אשוב לעירי קוּנְּדּינַה. כולכם עדים לנדרי וגם תיראו אותי מגשים אותו.״

הוא סיים את נאומו הרברבני, עלה על מרכבתו, והורה לרכבו לנסוע בעקבותיו של קרישנה. הוא אמר, ״אני רוצה להלחם עמו מיד. רועה פרות זה הפך גאותן מאד בגלל דרכיו הערמומיות להלחם בקְשַׁתְרייות. אולם היום אלמד אותו לקח מר. כיוון שחטף ברוב חוצפה את אחותי, היום ילמדו אותו חיצי החדים שיעור חשוב.״ אדם אויל זה, רוּקְמִי, נבער לחלוטין למידת כוחו ומעשיו של הריבון, החל אז להשמיע בעזות מצח איומים.

ברוב טיפשותו, הוא הגיע עד מהרה לפני קרישנה וחזר ואמר לו, ״עצור לרגע, בוא להלחם איתי!״ הוא מתח אז את קשתו, וירה שלושה חיצים אימתניים בגופו של קרישנה. הוא גם כינה את קרישנה ״הנתעב בבני שושלת היַדוּ״, וביקש ממנו לעצור לרגע כדי שיוכל ללמד אותו לקח. ״אתה נושא את אחותי כמו עורב שגונב חמאה מזוככת שנועדה להקרבות. אתה גאה מאד על כוחך הצבאי, אולם אינך מסוגל להלחם על-פי הכללים. גנבת את אחותי; עתה אגאל אותך מיוקרתך הכוזבת. תוכל להחזיק באחותי רק עד אשר חיצי ינעצו אותך לאדמה לעד.״

למישמע דברי הטירוף הללו, קרישנה שיגר בין רגע חץ שקרע את מיתר קשתו של רוּקְמִי, לפני שיוכל לשלוח חץ נוסף. אלא שרוּקְמִי לקח אז קשת אחרת וירה עוד חמישה חיצים בקרישנה. שוב קטע קרישנה את מיתר הקשת, ושוב אחז רוּקְמִי בקשת נוספת. אלא שהפעם, כדי ללמדו לקח, קרישנה קרע את המיתר וגם ירה בו שישה חיצים, ועוד שמונה—ארבעה חיצים הרגו את ארבעת סוסיו, חץ נוסף המית את רכבו, ושאר השלושה ניפצו את גג מרכבתו, לרבות דגלו.

עתה, מרוקן מחיציו, רוּקְמִי נעזר בחרבות, במגינים, בקלשונים, ברומחים, ובשאר כלי נשק שנועדו לקרב פנים אל פנים. אולם קרישנה ניפץ גם את אלה כליל. בלית ברירה, לאחר שנסיונותיו כולם עלו בתוהו, שלף רוּקְמִי את חרבו ורץ במהירות לעבר קרישנה, כמו זבוב שמזנק לאש. אלא ששוב, ברגע שהגיע, קרישנה ניפץ את נשקו לרסיסים. קרישנה שלף אז את חרבו שלו וכבר עמד להרוג אותו, אולם אז נפלה רוּקְמינִּי לרגליו, מבינה שאינו מוכן לסלוח לאחיה עוד, וכולה רועדת מאימה וצער היא התחננה אל בעלה.

תחילה היא כינתה את קרישנה ״יוגֵשְׁוַרַה״, כלומר, מי שניחן בשיפעה ובאון בלתי נתפסים. קרישנה הינו בעל עוצמה בלתי נתפסת בעוד שכוחו הצבאי של אחיה מוגבל. קרישנה גם אינו ניתן למדידה, בעוד שאחיה נמדד על כל צעד וצעד בחייו; הוא אינו משול אפילו לחרק עלוב ביחס לכוחו האינסופי של קרישנה. היא כינתה את קרישנה גם כאל כל האלים-למחצה. ישנם אלים-למחצה רבים, כגון ברהמה, שיווה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה; אולם קרישנה הינו אלוהם ואדונם של כל האלים הללו, בעוד שאחיה אינו אפילו סתם אדם רגיל, אלא השפל שבשפלים, כיוון שלא ידע בכלל על קרישנה. במילים אחרות, מי שאינו מבין את מעמדו האמיתי של קרישנה, הינו הנחות באנשים. רוּקְמינִּי קראה לקרישנה גם ״גַ'גַתְפַּתי״, או אדון כל הבריאה החומרית, לעומתו אחיה הינו בסך הכול נסיך.

רוּקְמינִּי השוותה כך את מעמדו של רוּקְמִי לזה של קרישנה והתחננה ברגש לחייו, עתה ברגע המבורך הזה, ממש לפני איחודה עם קרישנה. למעשה, עכשיו נחשף טבע האשה שבה. היא שמחה להינשא לקרישנה בשעה שיועדה לאחר, אולם לא רצתה בגלל זה לאבד את אחיה, שאחרי הכול אהב את אחותו הצעירה וחפץ להשיאה למי שלדעתו היה עדיף יותר. בשעה שהתפללה כך לחייו, גופה כולו רעד מחרדה, פניה כמו יבשו, וגרונה נשנק. בגלל הרעד, תכשיטיה התרופפו ונפלו לארץ והתפזרו. קרישנה נמלא מיד חמלה והסכים לא להרוג את הסכל, אולם חפץ להעניש אותו מעט. הוא כפת אותו בבד וגילח את שפמו, את זקנו ושערו, משאיר חלקות שיער בלתי גזוזות פה ושם.

ובינתים הצליחו חילי היַדוּ בפיקודו של בַּלַראמה להכניע את צבאו של רוּקְמִי, כמו פיל שתולש את גבעולי הלוטוס הרכים במים. כלומר, הם רוצצו את כוחותיו כמו שפיל רומס את פרחי הלוטוס ברגליו, בשעת רחצתו. מכל מקום, רבה היתה הפתעתם משראו את מצבו של רוּקְמִי. בַּלַראמה במיוחד נכמרו רחמיו על גיסתו, שזה עתה נישאה, וכדי לשמחה, הוא בעצמו התיר את רוּקְמִי מקשריו, וכדי לרצותה יותר, הוא גם נזף בקרישנה, כאחיו הבכור. ״קרישנה, לא נהגת כשורה בכלל. זהו מעשה מביש, שנוגד את מסורת משפחתנו! גזיזת שיערו של אדם וגילוח שפמו וזקנו משולים כמעט להריגתו. מה שהיה היה, עתה הפך רוּקְמִי לגיס, לקרוב משפחה, ולא צריך היית לעולל לו זאת.״

עתה, כדי להרגיע את רוּקְמינִּי הוא אמר, ״אל תצטערי עוד על אחיך ומראו המוזר. כל אחד סובל או נהנה כתוצאה ממעשיו.״ הוא רצה שתבין שאחיה סובל כתוצאה ממעשיו, ומשום כך אינו ראוי לחמלה רבה כל כך. הוא שוב פנה אל קרישנה ואמר, ״קרישנה יקירי, לקרוב משפחה צריך לסלוח, גם אם חטא וראוי להמיתו. כי כאשר הוא הופך מודע לאשמתו, מודעותו בעצמה כבר שווה למוות, ואין עוד צורך להרוג אותו.״ ועתה שוב לרוּקְמינִּי, הוא הסביר שחובתו של קְשַׁתְרייַה בחברה האנושית הינה נוקשה מאד. על-פי כללי המלחמה גם אח יכול להפוך לאויב, ואז לא יהסס הקְשַׁתְרייַה להרוג אותו. במילים אחרות, בַּלַראמה לימד את רוּקְמינִּי שלא היה כל פסול באכזריות שגילו קרישנה ורוּקְמִי זה כלפי זה, למרות קשרים משפחתיים. הוא הסביר שהקְשַׁתְרייות הינם דוגמה אופיינית לדרך החיים החומרית; הישגים או קנינים חומריים מנפחים את גאותם ומשום כך במלחמותיהם על ממלכה, אדמה, רכוש, נשים, יוקרה או כוח, אלה מנסים להשפיל ולבזות את יריבם כמידת יכולתם. הוא גם הסביר לרוּקְמינִּי שזיקתה לאחיה רוּקְמִי, שעורר את איבתם של אנשים כה רבים, הינה פסולה והולמת אנשים חומרניים. כי אחרי הכול, אופיו לא היה מכובד ביותר, בהתחשב בדרך שבה נהג בידידים שונים. אלא שרוּקְמינִּי, כאשה פשוטה, חשה חיבה עזה אליו, ואף שלא היה ראוי להיות אחיה, היא חמלה עליו.

״בנוסף״, הוסיף בַּלַראמה, ״ההבחנה הזו שבין אדם נייטרלי לבין אויב או ידיד מקורה בתפיסת חיים גופנית. זהו אונו המשלה של הריבון שמתעתע באנשים סכלים שכאלה. הנשמה הרוחנית הינה בעלת אותה איכות רוחנית בכל הגופים החומריים. אלא שמחוסר הבנה נוטים לראות רק את ההבדלים הגופניים שבין אדם לחיה, בין מלומד לנבער, או בין עשיר לעני, שבסך הכול מהווים כסות לנשמה הרוחנית הטהורה. הבחנה שכזו, שמבוססת כולה על הגוף, הינה ממש כאילו היינו מבדילים בין אש לאש בגלל שזו בוערת על חומר בערה שונה. ההבדלים שבין צורות וגדלים בחומר הבערה אינם גוררים הבדלים שכאלה באש. גם בשמיים אין הבדלים של צורה או גודל.״

כך פייס אותם בַּלַראמה בהוראות חוכמה ומוסר. הוא גם אמר: ״הגוף הזה הינו חלק מכלל התופעה החומרית. ישות החיים, או הנשמה הרוחנית, שבאה במגע עם חומר, מתגלגלת מגוף לגוף ברדיפה אחר הנאה אשליתית, וזה ידוע כקיום החומרי. המגע הזה של ישות החיים עם עולם התופעות החומרי אינו מיזוג מוחלט, גם לא היבדלות. אין ספק כמובן, גיסתי הענווה, שהנשמה הינה סיבת הגוף החומרי, ממש כשם שהשמש הינה מקור האור, הראייה, והצורות שבקיום החומרי. הדוגמה הזו של השמש מבהירה מאד את מעמדה של ישות החיים ומגעיה עם העולם החומרי. השמש זורחת עם בוקר, וחומה ואורה מתפשטים בהדרגה במשך כל היום. השמש הינה סיבת כל התהוות חומרית וכל צורה או דמות; היא שגורמת להתרכבות החומרים ולהתפרקותם. מכל מקום, עם שקיעתה, או תזוזתה למקום אחר, לתופעות אין עוד מגע עמה. תוצאות השפעותיה ניכרות אמנם בחלק כדור הארץ המזרחי, אף שעברה כבר למערבי, אלא שהיא עצמה נגלית רק בחלק המערבי. בדומה לכך, ישות החיים מקבלת או מייצרת גופים שונים בנסיבות מסוימות, ועמם גם מערכות שונות של יחסים גופניים, אולם ברגע שהיא נוטשת את גופה המסויים, אין לה עוד דבר עמו. גם אין לה דבר עם הגוף הבא שתקבל. למעשה, היא חופשיה תמיד מכל מגע גופני שכזה. ומכאן, שהופעת הגוף והיעלמותו אינם קשורים ממש בישות החיים, ממש כשם שהתמלאות הירח והתמעטותו אינם חלים עליו באמת. כאשר הירח נראה כמו מתמלא, אנו טועים לחשוב שהוא גדֵל, וכאשר נראה שהוא מתמעט, אנו חושבים שהוא קטֵן. אלא שלמעשה, הירח נשאר כמות שהוא תמיד; ללא כל קשר לתופעת ההתמלאות וההתקטנות.״

״התודעה בקיום החומרי, ניתן להשוותה לשינה או חלימה. בשנתו, חולם האדם על התרחשויות מדומות, וחווה אפילו בשמחה ובצער בעטיין. כמותו סובל אדם השרוי בתודעה חומרית, שבעצמה הינה כמו חלום; סבלו מקורו בתוצאות קבלת הגוף ונטישתו אחר כך. תודעת קרישנה הינה היפוכה של תודעה חומרית. במילים אחרות, מי שהתעלה לתודעת קרישנה, משתחרר מתפיסות חיים כוזבות.״

כך הורה להם בַּלַראמה ידע רוחני. או אז הוא פנה אל גיסתו: ״רוּקְמינִּי בעלת החיוך הענוג, אל תתני למניעים כוזבים שמקורם בבערות להעציבך. עצבות מקורה בסך הכול במושגים מוטעים, ודיון מעמיק בטבעם של חיים אמיתיים יכול להפיג אותה מיד. לימדי למצוא את שמחתך על מישור זה בלבד.״

למישמע הוראות מאירות שכאלה, רוּקְמינִּי נרגעה ונמלאה שמחה. אומללותה היתה רבה למראה מצבו העלוב של אחיה, אולם עתה היא התעשתה ושבה לאיזונה. ובאשר לרוּקְמִי, הלה לא הצליח לעמוד במילתו, גם לא להגשים את משימתו; הוא יצא מביתו עם צבא גדול כדי להביס את קרישנה ולשחרר את אחותו, והנה, כל חיליו אבדו וכל צבאו, והוא עצמו הושפל. אולם אף שלבו נשבר, בחסדו של הריבון יכול היה להמשיך את חייו עד תום מועדם. הוא היה קְשַׁתְרייַה, וזכר איפוא, את הבטחתו שלא ישוב לעיר קוּנְּדּינַה מבלי להרוג את קרישנה ולשחרר את אחותו. ועתה משנכשל, הוא החליט בכעסו שלא לשוב עוד לבירה. הוא בנה לו בקתה קטנה בכפר בְּהוגַ'קַטַה והתגורר שם עד סוף ימיו.

או אז, לאחר שהביס את כל המתנגדים וחטף את רוּקְמינִּי בכוח, קרישנה הביא אותה הביתה לעירו, דְוָארַקָא, ושם נישא לה על-פי כללי הטקס. אחרי נשואיהם, קרישנה הפך למלך היַדוּ שם. התושבים כולם עלצו, חגיגות נחוגו בכל בית, ובשמחתם הם לבשו בגדי פאר והתקשטו במיטב התכשיטים, ואיש איש כמידת אפשרותו, הביא אז מתנות לבני הזוג. הבתים ביַדוּפּוּרי (דְוָארַקָא) כולם קושטו בדגלים ובסרטים ובפרחים. שער מיוחד הותקן בכל בית לרגל האירוע, ומשני צדדיו הונחו כדים גדולים מלאים במים. העיר כולה הדיפה ניחוחות בעירתן של קטורות מעולות, ובלילה אלפי מנורות הפיצו זוהרן, מקשטות כל בית.

לרגל הנישואים העיר לבשה שמחה, מעוטרת בשפעת עצי בננה ועצי עלי לעיסה. שני עצים אלה נחשבים למבורכים מאד באירועים חגיגיים. נאספו שם גם פילים רבים, שנשאו את מלכיהם המכובדים של מדינות ידידותיות. הפיל הינו קל דעת מטבעו ונוטה לשעשועים, וכאשר הוא מבחין בצמחים או בעצים קטנים, הוא עוקר אותם מיד ומשליך אותם לכל עבר. וכך, כל הפילים ששם, כמו שיכורים, החלו לעקור ולפזר את עצי הבננה ועצי עלי הלעיסה. אולם למרות כל העצים המושלכים, נראתה העיר יפיפיה.

מן המלכים הידידותיים הופיעו שם הקוּרַוים, מיוצגים על-ידי דְהרּיתַרָאשְׁטְרַה, חמשת הפָּאנְּדַּוים, המלך דְרוּפַּדַה, המלך סַנְתַרְדַנַה, כמו גם בְּהִישְׁמַקַה, אביה של רוּקְמינִּי. בגלל החטיפה התגלעה אי הבנה כלשהי בין שתי המשפחות. אולם אחרי שבַּלַראמה פנה אל המלך וחכמים וקדושים שונים דיברו על לבו, הוא נאות לנכוח בטקס. למרות שתקרית החטיפה לא היתה מאורע נעים ביותר לממלכת וידַרְבְּהַה, לא היה זה בלתי שגרתי בין קְשַׁתְרייות. למעשה, חטיפה היתה מעורבת כמעט בכל נישואים. והמלך בְּהִישְׁמַקַה נטה הרי כבר מלכתחילה להשיא את בתו היפיפיה לקרישנה. בדרך כלשהי, מטרתו הושגה עתה, אף שבנו הבכור הושפל בקרב, והוא שמח מאד להצטרף אל כל החוגגים. בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה נזכר שגם מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה וילדי הרועים מוְרּיְנְדָאוַנַה השתתפו בטקס. מלכים מממלכות קוּרוּ, סְרּינְגַ'יַה, קֵקַיַה, וידַרְבְּהַה וקוּנְתי באו לדְוָארַקָא לרגל המאורע, על כל פמליתם המלכותית.

סיפור חטיפתה של רוּקְמינִּי נכתב כשיר וסופר בכל מקום על-ידי קריינים מקצועיים. המלכים ששם, ובמיוחד בנותיהם, נפעמו כולם ונהנו מתיאור גבורתו של קרישנה. האורחים, גם כל תושבי העיר, עלצו למראה הזוג, קרישנה ורוּקְמינִּי. במילים אחרות, הריבון העליון המקיים כול ואלת המזל התאחדו עתה, לשמחת כלל האנשים.

קרישנה, מרוצה מדבריה של רוּקְמינִּי, לחץ אז את ידו של הבְּרָאהְמַנַּה ואמר: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, כמה אני שמח שרוּקְמינִּי להוטה להינשא לי, כיוון שגם אני להוט להשיג את ידה. בתו של בְּהִישְׁמַקַה שבתה את מחשבותי כליל, עד כי בלילות לעיתים שנתי נודדת בגללה. נראה שאחיה הבכור סידר את נישואיה עם שׂישׂוּפָּאלַה מתוך עוינות כלפי. אני נחוש איפוא, והחלטי ללמד לקח את כל הנסיכים הללו. ממש כמו עץ פשוט שבטיפול הולם מפיקים ממנו אש, אני אטפל בנסיכים הרשעים ואוציא, כמו אש, את רוּקְמינִּי מביניהם.״

עתה, יודע את המועד המדויק שנקבע לנישואים, קרישנה חפץ להיחפז ולעזוב. הוא ביקש מרכבו, דָארוּקַה, לרתום את הסוסים למרכבתו ולהתכונן לנסוע לממלכת וידַרְבְּהַה. קרישנה רק השמיע פקודתו, ומיד היה מוכן כבר הרכב עם ארבעה סוסים מיוחדים. שמותיהם ותיאורם של הסוסים נזכרים בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה. הראשון, שַׂיְוְיַה, היה ירקרק; השני, סוּגְרִיוַה, היה אפרפר כמו קרח; השלישי, מֵגְהַפּוּשְׁפַּה, היה כמו ענן חדש; והאחרון, בַּלָאהַקַה, היה בצבע האפר. הסוסים נירתמו ליצול, והמרכבה היתה מוכנה לדרך. קרישנה עזר אז לבְּרָאהְמַנַּה לטפס, והושיב אותו במושב לצידו. הם יצאו בדהרה מדְוָארַקָא, ובתוך לילה הגיעו למחוז וידַרְבְּהַה. דְוָארַקָא מצויה בחלקה המערבי של הודו, וממלכת וידַרְבְּהַה מצויה בחלקה הצפוני. לפחות 1600 ק״מ מפרידים ביניהן, ובכל זאת הצליחו הסוסים, במהירותם האגדית, להגיע ליעדם—העיר קוּנְּדּינַה, בתוך לילה, או בשתיים עשרה שעות.

המלך בְּהִישְׁמַקַה לא התלהב ביותר להעניק את בתו לשׂישׂוּפָּאלַה. אולם חש מחויב, בגלל אהבתו לבנו הבכור, שערך את ההסדר. מתוך חובה הוא גם קישט את העיר לקראת הטקס ועשה את כל ההכנות הדרושות להצלחתו. מים הותזו ברחובות והעיר כולה נוקתה. כיוון שהודו נמצאת באזור טרופי, מזג האויר שם יבש, ואבק מצטבר תמיד ברחובות ובכבישים; משום כך, לפחות פעם ביום צריך להתיז עליהם מים, ובערים גדולות כמו כלכותה, אפילו פעמים ביום. דגלים וסרטים צבעוניים ניתלו ברחובות, ובצמתים חשובים ניבנו שערים. העיר כולה קושטה להפליא. ויופיה עוד התעצם בזכות תושביה, גברים כנשים, כולם מהודרים בבגדים נקיים ובמשחת עץ סנדל ובענקי פנינים ובפרחים. קטורת בערה בכל מקום, וניחוחות כמו אגוּרוּ בישמו את האויר. שפע של מזון הוגש לכוהנים ולבְּרָאהְמַנּים, וכמצוות הטקס, אלה גם זכו בתרומות ובפרות לרוב, ואז הם שוררו את מזמורי הוודות.

בת המלך, רוּקְמינִּי, היתה יפה עד מאד, כולה זכה וצחת שיניים. הרצועה המבורכת נקשרה כבר לפרק ידה, הושמו עליה תכשיטים שונים, ובד משי ארוך לכסות את חלק גופה העליון והתחתון. הכוהנים המלומדים זימרו לה מַנְתְרות מגוננות מן הסָאמַה וֵדַה, רּיג וֵדַה ויַג'וּר וֵדַה. ואחר כך זימרו את מזמורי האַתְהַרְוַה וֵדַה והעלו מנחות לאש כדי לבטל את השפעתן של התלכדויות כוכבים שליליות.

המלך בְּהִישְׁמַקַה היה רב נסיון וידע כיצד לנהוג בבְּרָאהְמַנּים ובכוהני הדת בטקסים מעין אלה. את הבְּרָאהְמַנּים הוא כיבד במיוחד והעניק להם זהב וכסף בשפע, גם דגנים מעורבים במולסה, ופרות מקושטות בתכשיטי זהב. דַמַגְהושַׁה, אביו של שׂישׂוּפָּאלַה, ערך גם הוא טקסי פולחן רבים שתכליתם להביא מזל למשפחתו. הוא נודע כדַמַגְהושַׁה בגלל יכולתו האדירה לרסן אזרחים עבריינים. דַמַה פירושו לרסן, וגְהושַׁה פירושו מפורסם; הוא התפרסם איפוא, בשליטתו באזרחים. הוא היה בטוח שבכוחו הצבאי יוכל לגבור על קרישנה, אם יבוא וינסה להפריע לטקס הנישואים. משום כך, אחרי שביצע טקסים מבורכים שונים, הוא אסף את חילות צבאו, צבא המַדַסְרַוי, ועם פילים רבים, מעוטרים בענקי זהב, ומרכבות וסוסים מקושטים כמותם, הוא יצא לדרך. אף שלא שכח לחלוטין את הנישואים, נראה היה שדַמַגְהושַׁה עם בנו ומרעיו הולכים לקוּנְּדּינַה בראש ובראשונה כדי להילחם.

משנודע לבְּהִישְׁמַקַה, המלך המלומד, שדַמַגְהושַׁה ופמליתו הגיעו, הוא יצא מיד את העיר לקבל את פניהם. מחוץ לשער העיר היו גנים רבים, שבהם הוזמנו האורחים להתמקם. על-פי שיטת הנישואים הוֵדית, אבי הכלה אמור לארח את מחנהו הרב של החתן ולשכן אותו במקומות נאים במשך שנים או שלושה ימים, עד גמר טקס החתונה. במחנהו של דַמַגְהושַׁה היו אלפי אדם, ביניהם מלכים שהבולטים מהם היו גַ'רָאסַנְדְהַה, דַנְתַוַקְרַה, וידֻוּרַתְהַה ופּוּנְּדְּרַקַה. היה זה סוד גלוי לכול שרוּקְמינִּי נועדה להינשא לקרישנה, אלא שאחיה הבכור, רוּקְמִי, סידר את נישואיה לשׂישׂוּפָּאלַה. הילכו גם שמועות שרוּקְמינִּי שלחה שליח לקרישנה. החילים ציפו איפוא, להפרעה מצדו—שיבוא וינסה לחטוף אותה. אף שלא היו נטולי חשש, כולם היו נכונים להילחם בו בעוז ולמנוע כל נסיון חטיפה שכזה. כאשר נודע לשְׂרִי בַּלַראמה שקרישנה עזב לקוּנְּדּינַה בלווית בְּרָאהְמַנַּה בלבד, וששׂישׂוּפָּאלַה נמצא שם עם כל צבאו הרב, הוא חשש מיד שכוונתם לתקוף את קרישנה. ועם צבא כביר של מרכבות, חיל רגלים, סוסים ופילים גם הוא הגיע לקוּנְּדּינַה.

ובינתים, בארמון, ציפתה רוּקְמינִּי לבואו של קרישנה. וכאשר לא בא, וגם לא הבְּרָאהְמַנַּה שנשא את מכתבה, היא נמלאה חרדה וקוננה כבר על מזלה הרע. ״רק לילה אחד נותר עד ליום הנישואים, והבְּרָאהְמַנַּה, גם שְׂיָאמַסוּנְדַרַה, לא שבו. איני מוצאת את הסיבה לכך.״ מתוך תקווה קלושה היא חשבה שאולי קרישנה אינו מרוצה בגלל סיבה כלשהי ודחה את הצעתה, והבְּרָאהְמַנַּה לא שב, מאכזבה. אולם אף שחשבה על סיבות שונות לעיקוב, היא ציפתה לבואם בכל רגע.

היא חשבה גם שאולי האלים-למחצה כמו ברהמה, שיווה והאלה דוּרְגָא אינם מרוצים. נאמר שהאלים נוטים להתרגז כאשר אינם נסגדים כראוי. אינְדְרַה למשל, התרגז על תושבי ורינדאוון כאשר נוכח שאינם סוגדים לו (כיוון שקרישנה הפסיק את האינְדְרַה-יַגְ'נַה), ורצה להעניש אותם. רוּקְמינִּי חשבה עתה שכיוון שלא הירבתה לסגוד לשיווה ולברהמה, אפשר שהם כועסים ומנסים להכשיל את תכניתה. ואולי האלה דוּרְגָא, אשתו של שיווה, תומכת ועומדת לצדו של בעלה. שיווה ידוע כרוּדְרַה, ואשתו ידועה כרוּדְרָאנִּי. השמות רוּדְרָאנִּי ורוּדְרַה מציינים מי שרגילים להטיל את זולתם לקשיים ולגרום להם למרר בבכי עד סוף ימיהם. רוּקְמינִּי חשבה על האלה דוּרְגָא כגיריגָ'א, בתם של הרי ההימליה. הרי ההימליה הינם קרים וקשים מאד. היא חשבה שכמותם גם האלה דוּרְגָא הינה קשת לב וקרה. כך, בחרדתה לראות את קרישנה, רוּקְמינִּי, שהיתה בסך הכול ילדה, חשבה אודות אלים-למחצה שונים. הגופִּיות סגדו לאלה קָאתְיָאיַנִי כדי לזכות בקרישנה כבעל; גם רוּקְמינִּי חשבה עתה על האלים-למחצה, לא לצורך ברכות חומריות, אלא בהקשר לקרישנה. אין כל פגם בתפילה לאלים-למחצה למען חסדו של קרישנה, ורוּקְמינִּי היתה שקועה כולה במחשבות עליו.

למרות שהרגיעה את עצמה שהזמן לא תם וגווינְדַה עוד יכול לבוא, היא חשה שהתקוה קלושה. דמעות זלגו מעיניה, וכאשר גברו יותר, היא עצמה את עיניה ביאוש. אולם בעודה שקועה כל כך במחשבות, סימנים מבורכים החלו להופיע בגופה. רעד חלף בעפעפה השמאלי, בזרועותיה ובירכיה. רעד באברי הגוף האלה מציין שדבר טוב עתיד להתרחש.

או אז, מלאה כולה בחרדה, היא ראתה את הבְּרָאהְמַנַּה השליח. קרישנה, נשמת-העל שבלב כל חי, הבין את חרדתה; ומיהר אז ושלח את הבְּרָאהְמַנַּה לארמון, לבשר לה על בואו. למראה הבְּרָאהְמַנַּה, רוּקְמינִּי גם הבינה את הרעד המבורך שבגופה, ומיד נמלאה חדווה. בחיוך היא שאלה אם קרישנה כבר הגיע. הבְּרָאהְמַנַּה השיב שבן שושלת היַדוּ, שְׂרִי קרישנה, אכן בא; הוא עוד עודד אותה בהבטחה שקרישנה יחטוף אותה, ויהי מה. שמֵחה כל כך על בשורתו, רוּקְמינִּי חפצה להעניק לבְּרָאהְמַנַּה את כל שברשותה. אולם כיוון שלא מצאה דבר ראוי למתנה, היא רק השתחוותה. משמעות ההשתחוות לפני אדם מכובד היא שהמשתחווה מכריז בכך על מחויבותו לאותו אדם. במילים אחרות, רוּקְמינִּי רמזה שתשאר אסירת תודה לבְּרָאהְמַנַּה הזה לעד. כל מי שזוכה בחסדה של אלת המזל, כמו אותו בְּרָאהְמַנַּה, אין ספק שיהיה מבורך תמיד בשפע חומרי.

כאשר נודע למלך בְּהִישְׁמַקַה שקרישנה ובַּלַראמה הגיעו, הוא הזמין אותם לחזות בטקס הנישואים של בתו. הוא דאג גם לשכן אותם ואת כל חיליהם בבית גינה נאה. כדרך המנהג הוֵדי, הוא הגיש להם גם דבש ובגדים נקיים. הוא לא אירח כך רק את קרישנה, בַּלַראמה, או גַ'רָאסַנְדְהַה; הוא קיבל את פניהם של מלכים ונסיכים רבים, איש איש בהתאם לכוחו האישי, לגילו ולנכסיו החומריים. סקרנים ותאווים, תושבי קוּנְּדּינַה התקבצו אז סביב קרישנה ובַּלַראמה, ולגמו את נקטר יופים. בעינים דומעות הם חלקו להם את הוקרתם החרישית. בשמחה הם צפו בקרישנה, חושבים אותו לבן זוג מתאים לרוּקְמינִּי. בלהיטותם לאחד את השניים, הם נשאו תפילה לאל: ״אלוה יקר, אם ביצענו בחיינו מעשה חסד כלשהו שהצליח לספק אותך, אנא רחם עלינו וקבל את ידה של רוּקְמינִּי.״ מסתבר שרוּקְמינִּי היתה נסיכה אהובה מאד, והתושבים כולם התפללו למזלה הטוב. בינתיים, לבושה ברוב פאר ומוגנת על-ידי שומרי ראש, יצאה רוּקְמינִּי מן הארמון כדי לבקר במקדשה של אַמְבּיקָא, האלה דוּרְגָא.

הסגידה לדמויות האלים במקדשים היתה קיימת מאז ראשית התרבות הוֵדית. ישנה קבוצת אנשים שמתוארת בבהגווד-גיטה כוֵדַה-וָאדַה-רַתַה; אלה מאמינים רק בטקסי הפולחן הוֵדיים, ולא בסגידה במקדש. כדאי מכל מקום, שאותם סכלים יתנו את דעתם לכך שאף שנישואיהם של קרישנה ורוּקְמינִּי נערכו לפני 5,000 שנה, נהגו כבר אז לסגוד במקדשים. בבהגווד-גיטה הריבון אומר, יָאנְתי דֵוַה-וְרַתָא דֵוָאן: ״הסוגדים לאלים-למחצה יגיעו למשכנם של האלים-למחצה.״ רבים סגדו לאלים-למחצה, ורבים סגדו לאלוהים במישרין. הסוגדים לאלים-למחצה סגדו במיוחד לברהמה, לשיווה, לגַנֵּשַׂה, לאל השמש, ולאלה דוּרְגָא. אפילו משפחות המלוכה סגדו לשיווה ולדוּרְגָא; היו גם אלים-למחצה מישניים יותר, שנסגדו על-ידי אנשים סכלים ונחותים. מכל מקום, הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים סגדו לווישנו, אישיות אלוה העילאי, במישרין. הבהגווד-גיטה מגנה את הסגידה לאלים-למחצה, אולם לא אוסרת אותה; נאמר בה במפורש שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים-למחצה השונים לצורך ברכות חומריות. והנה, אף שרוּקְמינִּי בעצמה הינה אלת המזל, היא הלכה עתה למקדשה של האלה דוּרְגָא. זאת משום שהסגידה לאלה היתה מסורת משפחתית. בשרימד בהאגותם מתואר שבשעה שרוּקְמינִּי צעדה לעבר מקדשה של דוּרְגָא, בתוך לבה היא חשבה רק על כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. מכאן שהליכתה לשם לא דמתה לזו של סתם אדם רגיל, שהולך כדי להתחנן לברכה חומרית; קרישנה היה מטרתה היחידה. האמת היא שכל מי שמבקרים במקדשיהם של האלים-למחצה, מטרתם הינה קרישנה, שהרי זה הוא שמיפה את כוחם של האלים להעניק להם ברכות.

רוּקְמינִּי פסעה לעבר המקדש שקטה ורצינית. אמה וחברתה פסעו לצדה, אשת בְּרָאהְמַנַּה צעדה במרכז, ומקיפים אותה, צעדו שומרי ראש מלכותיים. (עד היום נוהגות בהודו כלות לפני נישואיהן ללכת למקדש של אל-למחצה.) התהלוכה פסעה לצלילי כלי נגינה, כגון תופים, קונכיות, ושופרים מסוגים ומגדלים שונים כגון פַּנַּוַה, תוּרְיַה, ובְּהֵרי, שיצרו יחדיו צליל מבורך וערב עד מאד. אלפי נשותיהם של בְּרָאהְמַנּים מכובדים היו שם, כולן לבושות במלבושים נאים ועדיים תואמים. הן הגישו לרוּקְמינִּי זרי פרחים, משחת עץ סנדל, ומלבושים צבעוניים שונים, כדי לסייע לה בסגידתה לשיווה ולדוּרְגָא. כמה מהן היו זקנות מאד והיטיבו לזמר את התפילות. ועתה, כשרוּקְמינִּי והשאר חוזרים אחריהן, הן הובילו את התפילות לפני דמות האלה.

רוּקְמינִּי התפללה לאֵלָה ואמרה, ״דוּרְגָא יקרה, הריני משתחווה לפניך, גם לפני ילדיך.״ לדוּרְגָא ארבעה ילדים מפורסמים: שתי בנות—אלת המזל, לַקְשְׁמִי, ואלת הלימוד, סַרַסְוַתִי—ושני בנים, גַנֵּשַׂה וקָארְתְתיקֵיַה, כולם נחשבים לאלים ואלות למחצה. נהוג לסגוד לאלה עם ילדיה המפורסמים, וגם רוּקְמינִּי נהגה כך. מכל מקום, תפילותיה היו שונות. ברגיל מתפללים לאֵלָה עבור עושר חומרי, פרסום, רווח, כוח וכיוצא בזה. אולם רוּקְמינִּי חפצה רק בקרישנה כבעל, ומשום כך התפללה שהאלה תתרצה ותברך אותה. כיוון שרצתה את קרישנה בלבד, הרי שסגידתה לאלים-למחצה אינה פסולה. חפצים שונים הוצעו אז לאֵלָה כגון מים, מנורות אש שונות, קטורת, מלבושים, זרי פרחים, ומאכלים שונים מותקנים מגְהי, כמו פּוּרים וקַצ'ורים. הוצעו לה גם פירות, קני סוכר, עלי לעיסה ותבלינים. רוּקְמינִּי הציעה את כל זה במסירות רבה, על-פי כל הכללים בהנחיית נשות הבְּרָאהְמַנּים הזקנות. אחרי הטקס הנשים הגישו לה את שאריות האוכל כפְּרַסָאדַם, והיא קיבלה את זה בכבוד רב. היא גם השתחוותה לפני הנשים ולפני האלה, ואז, משתם כל טקס הסגידה, היא אחזה ביד אחת מחברותיה ויצאה מן המקדש, בלויית השאר.

הנסיכים והמבקרים שבאו לקוּנְּדּינַה לרגל הנישואים כולם התקהלו עתה מחוץ למקדש, מתאוים לראות את רוּקְמינִּי. הנסיכים במיוחד השתוקקו לראות אותה, איש איש מהם חושב לזכות בה לאשה. כאחוזי הלם הם צפו בה אז, חושבים שהבורא ברא אותה במיוחד כדי לבלבל את דעתם של כל הנסיכים אבירי הרוח. גופה היה חטוב להפליא ומתניה צרים. היו לה עינים ירוקות, שפתים ורדרדות, ופנים יפיפיות מעוטרות בשיערה הפזור ובעגילים. לכפות רגליה היא ענדה צמידים משובצים באבני חן. בוהק גופה ויופיה כמו צוירו ביד אמן, שהפליא לחזור על תיאוריהם של המשוררים הגדולים. חזה מתואר כגבוה מעט, ומסתבר מזה שהיתה בסך הכול נערה צעירה, לא יותר מבת שלושה עשרה או ארבע עשרה. יופיה נועד במיוחד למשוך את לבבו של קרישנה. למרות שהנסיכים כולם צפו עתה באיבריה החטובים להפליא, היא לא נמלאה כל גאוה. עיניה נעו באי שקט, וכאשר חייכה בפשטות, כמו ילדה תמה, ניראו שיניה כפרחי לוטוס. היא פסעה באיטיות לביתה, מצפה שקרישנה יחטוף אותה בכל רגע. רגליה נעו כמו ברבור במלוא הדרו, ואצעדותיה צלצלו רכות.

כפי שהזכרנו כבר, כל הנסיכים הגיבורים שנאספו שם נירעשו כל כך מיופיה של רוּקְמינִּי, עד שכמעט איבדו את הכרתם. מלאי תאוה, הם השתוקקו, ללא תקווה, לזכות בידה, משווים את יופים שלהם לשלה. שְׂרִימַתִי רוּקְמינִּי מכל מקום, לא התעניינה באיש מהם; בלבה היא רק ציפתה שקרישנה יבוא וישא אותה משם. בשעה שסידרה את התכשיטים שעל אצבע ידה השמאלית, היא הביטה במקרה אל הנסיכים, ופתאום הבחינה בקרישנה ביניהם. אף שמעולם לא ראתה אותו לפני כן, היא תמיד חשבה עליו; ומשום כך לא התקשתה לזהות אותו בין קהל המלכים. קרישנה, מתעלם מאלה, ניצל את ההזדמנות והרים אז את רוּקְמינִּי על מרכבתו, שעל דיגלה התנוססה דמותו של גַרוּדַּה. הוא התקדם לאט וללא פחד, חוטף אותה כמו אריה שחוטף צבי מלהקת תנים. ובינתים גם בַּלַראמה הופיע בזירה, בלווית צבא חילי שושלת היַדוּ.

גַ'רָאסַנְדְהַה, שהובס כבר פעמים רבות בידי קרישנה, החל לשאוג: ״כיצד זה קורה? קרישנה חוטף את רוּקְמינִּי מאיתנו ללא כל התנגדות! מה ערך היותנו לוחמים וקשתים עזים? הי נסיכים, ראו! מעשה זה מכפיש את שמנו. כאילו חטף התן את שללו של האריה.״

אחרי שזכה בחסדו של קרישנה, מוּצ'וּקוּנְדַה, צאצאה המהולל של שושלת איקְשְׁוָאקוּ, הקיף את האל במערה, ויצא. ובחוץ, כמה הופתע למצוא שמידות האנשים קטנו למימדים ננסיים. גם העצים קטנו מאד, והוא הסיק מכך שהתקופה הינה תקופת קַלי. משום כך, מבלי להסיח דעתו, הוא יצא מיד לעבר צפון, ולבסוף הגיע להר גַנְדְהַמָאדַנַה. עצים רבים צמחו שם כגון עץ הסנדל ועצי פרחים שונים שניחוחם נסך חדווה בלב כל מי שבא לשם. הוא החליט להישאר בהר הזה ולבצע סיגופים עד סוף ימיו. כנראה שמקום זה מצוי בחלקם הצפוני ביותר של הרי ההימליה, במקום שבו שוכנים נַרַה-נָארָאיַנַּה. המקום קיים עד עצם היום הזה ונקרא בַּדַריקָאשְׂרַמַה. שם, שוכח כל מכאוב ועונג וכל שאר שניויות העולם החומרי, הוא עסק בסגידה לקרישנה. ואילו קרישנה שב אז לסביבות העיר מַתְהוּרָא והחל להילחם בחיליו של קָאלְיַוַנַה. הוא הרג אותם כולם, בזה אחר זה, ואחר כך אסף את השלל מן הגופות. אנשים גדולי מידות העמיסו אז על-פי הוראתו את השלל על עגלות שוורים ונשאו אותו לדְוָארַקָא.

ובינתיים שב גַ'רָאסַנְדְהַה והתקיף את העיר, הפעם עם צבא אדיר יותר, בן עשרים ושלושה אַקְשַׁוּהינִּים.

שְׂרִי קרישנה, שרצה להציל את מַתְהוּרָא ממתקפתו השמונה עשרה של צבא עצום שכזה מבלי לגרום למותם של המוני חילים, וגם כדי להתפנות לעיסוק חשוב יותר, נטש אז את המערכה מבלי להילחם. כמובן, הוא לא פחד בכלל. אולם הציג עצמו כמו אדם רגיל שנבהל ממספר רב כל כך של חילים ומשאבים. ללא כל נשק בידו, הוא פרש מקרב, ואף שכפות רגליו היו רכות כעלעלי הלוטוס, הוא צעד רגלִי למרחקים.

גַ'רָאסַנְדְהַה, שחשב שקרישנה ובַּלַראמה נבהלו הפעם מכוחו ונסים עתה, החל לרדוף אחריהם עם כל מרכבותיו, סוסיו וחיליו. הוא חשב שהם סתם אנשים פשוטים וניסה לחשב את מעשיו של האל. קרישנה ידוע כרַנְצְ'הור, או ״מי שנמלט משדה הקרב״. בהודו, ובמיוחד בגוּגַ'ראט, ישנם מקדשים רבים של קרישנה שידועים כמקדשים של רַנְצְ'הורְגִ'י. ברגיל, מלך שנוטש מערכה מבלי להילחם, נקרא מוג לב. אולם כאשר קרישנה משתעשע כך, סוגדים לו הדבקים. הזדים מנסים תמיד לאמוד את שיפעתו או את כוחו של אלוהים, בעוד שהדבקים רק מתמסרים לו וסוגדים לו. אם נצעד בעקבותיהם של הדבקים הטהורים, גם אנו נבין שקרישנה, רַנְצְ'הורְגִ'י, פרש מקרב לא מפחד, אלא משום שעמדה מטרה אחרת לנגד עיניו. המטרה, כפי שעוד יתגלה, היתה להספיק ולקבל את מכתבה הסודי של רוּקְמינִּי, אשתו הראשונה לעתיד.

נטישת הקרב הינה ביטוי לאחד מששת שפעיו. קרישנה הינו החזק מכול, העשיר מכול, המפורסם מכול, החכם מכול, היפה מכול, וגם הפרוש מכול. בשרימד בהאגותם נאמר בבירור שהוא עזב את שדה הקרב למרות כוחו הצבאי הרב. שהרי אפילו לבדו, ללא צבאו, היה יכול להביס את כל צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה, כמו בשבע עשרה הפעמים הקודמות. מכאן שנטישת הקרב היתה בסך הכול ביטוי לשיפעתו העילאית—מעלת הפרישות.

שני האחים צעדו למרחקים, ואז, כמו התעייפו. כדי להפיג את לאוּתם, הם טיפסו על הר גבוה שמזדקר אלפי מטרים מעל לפני הים. ההר נקרא פְּרַוַרְשַנַּה בגלל שיורדים בו גשמים בלתי פוסקים. פסגתו היתה מכוסה תמיד בעננים שנשלחו בידי אינְדְרַה. גַ'רָאסַנְדְהַה חשב כמובן, ששני האחים מפחדים מצבאו ומצאו להם מסתור בהר. תחילה ניסה אמנם למצוא אותם. אולם אחרי חיפושים ממושכים לשוא, הוא החליט לכתר את הפסגה באש וכך ללכוד ולהמית אותם. הוא הקיף את הפסגה בשמן, הוא הצית הכול באש, והלהבות פשטו מהר. אולם קרישנה ובַּלַראמה קפצו אז מראש ההר אל מרגלותיו—מרחק של 140 ק״מ. וכך, בעוד פסגת ההר מיתמרת בלהבות, הצליחו השניים להתחמק מעיניו של גַ'רָאסַנְדְהַה. והלה, בטוח ששניהם נשרפו לאפר, לא מצא עוד טעם במלחמה. מרוצה מהצלחת מאמציו, הוא עזב את מַתְהוּרָא ושב לביתו בממלכת מַגַדְהַה. ואילו קרישנה ובַּלַראמה שמו פעמיהם לעבר דְוָארַקָא, העיר המוקפת בים.

אחר כך נשא בַּלַראמה את רֵוַתִי, בתו של המלך רַיְוַתַה, שליט מחוז אָאנַרְתַה. זה מסופר בספר התשיעי של השרימד בהאגותם. אחרי נישואיו של בַּלַראמה, קרישנה נישא לרוּקְמינִּי, בתו של המלך בְּהִישְׁמַקַה, שליט מחוז וידַרְבְּהַה. קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, וָאסוּדֵוַה, וכמותו, רוּקְמינִּי הינה אלת המזל העילאית, מַהָא-לַקְשְׁמִי. על-פי הצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, התרחבותם של קרישנה ושְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי הינה בו-זמנית; קרישנה מתרחב לדמויות שונות מקטגורית וישנו-תַתְתְוַה, ושרימתי רָאדְהָארָאנִּי מתרחבת באמצעות אונה הפנימי לדמויות שונות מקטגורית שַׂקְתי-תַתְתְוַה, או אלות המזל הרבות לאינספור.

שמונה סוגי נישואים מקובלים בתרבות הוֵדית. המכובדים ביותר אלה נישואים שנקבעים על-ידי הורי החתן והכלה. במועד שנקבע, הולך החתן ברוב פאר אל בית הכלה, ושם זו ניתנת לו בנוכחות בְּרָאהְמַנּים, כוהנים וקרובי משפחה. אולם ישנן גם שיטות נוספות, כגון נישואי גַנְדְהַרְוַה ונישואי רָאקְשַסַה. רוּקְמינִּי נישאה לקרישנה בנישואי רָאקְשַׁסַה. כלומר, היה עליו לחטוף אותה לנגד עיניהם של מתחרים רבים, כגון שׂישׂוּפָּאלַה, גַ'רָאסַנְדְהַה, שָׂאלְוַה ועוד. אף שרוּקְמינִּי יועדה כבר לשׂישׂוּפָּאלַה, קרישנה חטף אותה מזירת הנישואים, ממש כשם שגַרוּדַּה חטף את כד הנקטר מידיהם של הזדים. רוּקְמינִּי, בתו היחידה של המלך בְּהִישְׁמַקַה, היתה יפה להפליא. היא נודעה כרוּצ'ירָאנַנָא, או ״מי שפניה היפיפיות נפתחות כמו פרח הלוטוס״.

דבקיו של קרישנה להוטים תמיד לשמוע אודות מעשיו הנשגבים. מעשיו, כגון מלחמה, חטיפה, ומנוסה מקרב, כולם הינם נשגבים ומצויים במישור המוחלט. ומשום כך מעוררים עניין נשגב בדבקים. דבק טהור אינו מבדיל ביניהם; גם לא מעדיף לשמוע אחד מאלה ולדחות אחר. מכל מקום, ישנו סוג של דבקים לכאורה, הפְּרָאקְרּיתַה סַהַג'ייָא, שלהוטים מאד לשמוע אודות הרָאסַה-לִילָא של קרישנה עם הגופִּיות, אך לא אודות מלחמותיו עם אויביו. זאת משום שאינם מבינים שאלימותו ואהבתו לגופִּיות שתיהן מתבצעות במישור המוחלט ונשגבות באותה מידה. הדבקים הטהורים שמטים אוזן קשבת לתיאורי עלילותיו של קרישנה שבשרימד בהאגותם, נהנים ממעשים אלה כולם, ואינם דוחים טיפה אחת מהם.

וזהו סיפור חטיפתה של רוּקְמינִּי: המלך בְּהִישְׁמַקַה, מלך וידַרְבְּהַה, היה רב כישורים ודבק גדול. היו לו חמישה בנים ובת אחת. בנו הראשון היה רוּקְמִי; השני היה רוּקְמַרַתְהַה; השלישי היה רוּקְמַבָּאהוּ; הרביעי והצעיר ביותר נקרא רוּקְמַקֵשַׂה, והחמישי נקרא רוּקְמַמָאלִי. לאחים היתה גם אחות אחת, רוּקְמינִּי, שהיתה יפה וצנועה, ונועדה להינשא לקרישנה. קדושים וחכמים רבים, כגון נָארַדַה מוּני, נהגו לבקר בארמונו של בְּהִישְׁמַקַה, ובאופן טבעי יצא לרוּקְמינִּי לשוחח עמם, וכך, לשמוע אודות קרישנה. ופשוט משמיעה, היא החליטה להתמסר לכפות רגלי הלוטוס שלו ולהיות לאשתו. גם קרישנה שמע אודותיה. היא היתה מאגר המעלות הנשגבות כולן: תבונה, רוחב לב, יופי נדיר, והתנהגות צדיקה. וגם הוא החליט שהיא מתאימה להיות לו לאשה. בני המשפחה וקרוביו של בְּהִישְׁמַקַה כולם חשבו להשיא את רוּקְמינִּי לקרישנה. אלא שאחיה הבכור, רוּקְמִי, מתעלם מרצון הכלל, בחר לחתן אותה עם שׂישׂוּפָּאלַה, שהיה אויב מושבע של קרישנה. כמה נעצבה רוּקְמינִּי שחורת העינים משנודע לה על ההסדר. אולם כבתו של מלך, היא הבינה בתככים מדיניים, והחליטה שהשתקעות בצער לא תועיל עתה; דרושים צעדים מעשיים. לאחר שיקול דעת היא החליטה לשלוח מסר לקרישנה. וכדי שלא תרומה, היא בחרה בבְּרָאהְמַנַּה מיומן כשליח. בְּרָאהְמַנַּה מיומן שכזה הינו איש אמת תמיד ודבק של וישנו. ועתה, הוא נשלח ללא דיחוי לדְוָארַקָא.

מיד עם הגיעו לשערי העיר, הוא הודיע לשוער על בואו, והלה הביא אותו אל הארמון, שם ישב קרישנה על כס זהב. מאחר שהבְּרָאהְמַנַּה שימש כשליחה של רוּקְמינִּי, הרי שזכה לראות את קרישנה, אישיות אלוה וסיבת כל הסיבות. הבְּרָאהְמַנַּה נחשב למורם הרוחני של כל מעמדות החברה. שְׂרִי קרישנה, שביקש ללמד את הכללים הוֵדיים כיצד לקבל פניו של בְּרָאהְמַנַּה, קם מיד ממושבו והציע אותו לאיש. ואז, ישוב על כס זהב, קרישנה החל לסגוד לו ממש כשם שהאלים-למחצה סוגדים לו עצמו. הוא לימד בכך שהסגידה לדבקו חשובה יותר אפילו מן הסגידה לו.

אחר כך התרחץ הבְּרָאהְמַנַּה, סעד את ארוחתו, ונשכב לנוח על מצע ממשי רך. קרישנה ניגש אליו אז חרש וברוב כבוד הניח את רגליו בתוך חיקו והחל לעסות אותן. הוא גם אמר לו, ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, אני מקווה שאינך מתקשה בקיום כללי הדת, אני מקווה גם שמֵחְשָבך שליו תמיד.״ האנשים בחברה נחלקים על-פי מעמדות מקצועיים שונים, וכאשר שואלים לשלומם, זה צריך להיעשות על-בסיס משלח ידם. משום כך, כאשר שואלים לשלומו של בְּרָאהְמַנַּה, יש לנסח את השאלה בהתאם למצבו ובדרך שלא תטריד אותו. שלוה נפשית הינה בסיס ליושר, לנקיון, ליחס שווה לכול, לשליטה עצמית ולסובלנות. ועם שקונים ידע ויודעים כיצד ליישם אותו בחיים, הופכים משוכנעים לגבי האמת המוחלטת. הבְּרָאהְמַנַּה ידע שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, ואף-על-פי-כן קיבל את שירותו, כדי לשמור על מוסכמות החברה הוֵדית. קרישנה שיחק כבן אנוש רגיל, וכקְשַׁתְרייַה ואיש צעיר, היתה זו חובתו לכבד בְּרָאהְמַנַּה שכזה.

קרישנה המשיך: ״הו הטוב בבְּרָאהְמַנּים, היה שמח בחלקך, כי בְּרָאהְמַנַּה מסופק לא יסטה מחובותיו לעולם; ועצם מילוי החובות, ובמיוחד עבור בְּרָאהְמַנַּה, די בו כדי להגשים את שלמות המאוויים כולם. אפילו מישהו עשיר כמו אינְדְרַה, מלך עדן, אם אינו מסופק, הרי שיאלץ להתגלגל מכוכב לכוכב, ולעולם לא ימצא את אושרו. בעוד שמי שמסופק בתוכו, גם ללא מעמד גבוה יֵדע להיות מאושר בכל מקום.״

הוראתו של קרישנה לבְּרָאהְמַנַּה הינה רבת משמעות. משמעותה שבְּרָאהְמַנַּה אמיתי אינו נטרד לעולם. כיום, בתקופת קַלי, ישנם בְּרָאהְמַנּים-כביכול שחיים חיים בזויים כמו שׂוּדְרות או אף נחותים מאלה, ואף-על-פי-כן מבקשים להיחשב לבְּרָאהְמַנּים לכל דבר. למעשה, בְּרָאהְמַנַּה אמיתי דובק בחובותיו, ולעולם אינו עוסק בחובותיו של שׂוּדְרַה או של נחות מזה. הספרים המוסמכים מורים שבמצבים קשים במיוחד אפשר שבְּרָאהְמַנַּה יעסוק במשלח ידו של קְשַׁתְרייַה או אפילו של וַיְשְׂיַה, אך לעולם לא של שׂוּדְרַה. קרישנה מכריז כאן שבְּרָאהְמַנַּה שמקפיד לקיים את כללי הדת, לא יטרד גם לנוכח קשיים.

ולסיכום, קרישנה אמר: ״הינני משתחווה לפני הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים, כיוון שהבְּרָאהְמַנּים מסופקים תמיד והוַיְשְׁנַּוים פועלים תמיד לרווחת כלל החברה. הם ידידיה הטובים ביותר של האנושות, הם פטורים מזהויות כוזבות, ותמיד שלווים.״

עתה ביקש האל לדעת אודות השליטים (הקְשַׁתְרייות) בממלכתו של הבְּרָאהְמַנַּה. הוא חקר איפוא, האם האזרחים שמחים שם. כישוריו של מלך נמדדים על-פי מצב האנשים בממלכתו. אם אלה שמחים מכל בחינה, פירושו של דבר שהמלך הינו ישר דרך ומבצע כראוי את חובותיו. קרישנה אמר שאותו מלך שאזרחיו שמחים, הינו יקר לו מאד.

מובן שקרישנה הבין שהבְּרָאהְמַנַּה נושא עמו מכתב סודי, ומשום כך אמר, ״אם אינך מתנגד, תוכל עתה לדבר על שליחותך.״ הבְּרָאהְמַנַּה, מאושר ממגעיו הנשגבים עם הריבון, סיפר אז את סיפור משימתו. הוא הוציא את מכתבה של רוּקְמינִּי ואמר: ״אלה הן מילותיה של הנסיכה רוּקְמינִּי: 'קרישנה יקר, הו הנקי מרבב והיפה מכול, כל בן אנוש שזכה לשמוע על דמותך הנשגבת ועלילותיך, מיד, דרך אוזניו, נמשך כולו לשמך, לתהילתך ולמעלותיך. מכאוביו החומריים נמוגים כליל, והוא קובע את דמותך בלבו. מתוך אהבה נשגבת שכזו, הוא רואה אותך תמיד בתוכו, וכך מתגשמים מאווייו כולם. גם אני שמעתי אודות תפארת מעלותיך. ואולי אני חסרת בושה ומבטאת את עצמי בצורה ישירה מדי, אולם שבית את לבי. כנערה צעירה ולא נשואה, אפשר שתפקפק ביציבות נפשי. אולם מוּקוּנְדַה יקירי, מבני האנוש אתה האריה העילאי, אתה הנעלה באנשים. וכל נערה שטרם עזבה את ביתה, גם הצנועה שבנשים, תיפול שבי אחרי אופיך המופלא, חוכמתך, שיפעתך ומעמדך, ותיתאווה להינשא לך. אני יודעת שאתה בעלה של אלת המזל ומלא חסד לדבקיך; משום כך החלטתי להפוך לשפחתך הנצחית. אלי היקר, חיי ונשמתי מוקדשים לכפות רגלי הלוטוס שלך. בחרתי בך לבעל, ולכן אני מתחננת שתקבל אותי לאשה. אתה האדיר מכול, הו בעל עיני הלוטוס. עתה אני שייכת לך. כמה זה בזוי שתן יבוא ויחטוף את טרפו של האריה. מהר איפוא, ובוא לגונן עלי, לפני שאלקח בידי שׂישׂוּפָּאלַה ונסיכים כמותו. אלי, בחיי הקודמים אפשר שהירבתי במעשי צדקה לטובת הכלל כגון חפירת בארות ונטיעת עצים, או שערכתי טקסי פולחן וקרבנות ושרתתי אנשים נעלים כגון המורה הרוחני, הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים. ואולי ריציתי במעשים הללו את אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה. אם זה כך אלי, מי יתן ואתה, קרישנה, אחיו של בַּלַראמה, תבוא לכאן ותתפוס בידי, כדי ששׂישׂוּפָּאלַה ומרעיו לא יוכלו לגעת בי.'״

נישואיה של רוּקְמינִּי לשׂישׂוּפָּאלַה כבר נקבעו. משום כך היא הציעה שרק חטיפתה תוכל לשנות את המצב. נישואים כאלה, שבהם נחטפת הנערה בכוח, נקראים נישואי רָאקְשַׁסַה, והם נהוגים בקרב קְשַׁתְרייות, כלומר אנשי שררה חדורי רוח קרב. נישואיה נקבעו ליום המחרת, ומשום כך היא הציעה שקרישנה יבוא בהסתר ויחטוף אותה, ואז ילחם עם שׂישׂוּפָּאלַה ובני בריתו, כגון מלך מַגַדְהַה. היא ידעה שאיש לא יכול להביס את קרישנה ואין ספק שינצח בקרב, ומשום כך כינתה אותו אַג'יתַה—הבלתי מנוצח. כדי שבני משפחתה הרבים, לרבות נשים, לא יפצעו או יהרגו בקרב, אם זה יתרחש בארמון, חשבה רוּקְמינִּי בת המלך, כמו מדינאי מיומן בתכסיסים מדיניים, על פיתרון הולם.

היא הסבירה שנהוג במשפחתה לבקר לפני כל נישואים במקדשה של האלה דוּרְגָא, שהינה אלת המשפחה. (המלכים הקְשַׁתְרייות היו ברובם וַיְשְׁנַּוים שסגדו לווישנו בדמותו כרָאדְהָא-קרישנה או לַקְשְׁמִי-נָארָאיַנַּה; רק לרווחתם החומרית הם נהגו לסגוד לאלה דוּרְגָא. אף שלעולם לא טעו, כמו שעושים רבים פחותי תבונה, וחשבו שהאלים-למחצה הינם שווים ברמתם לאלוהים ומשתייכים לקטגורית הווישנו-תַתְתְוַה). כדי למנוע הרג מיותר של בני משפחה, רוּקְמינִּי הציעה לחטוף אותה בדרכה למקדש או בשובה ממנו.

היא גם הסבירה מדוע היא להוטה כל כך להינשא לקרישנה, אף שיועדה לשׂישׂוּפָּאלַה, שהיה כשיר ומתאים בהחלט, כבנו של מלך דגול. היא אמרה שאיש לדעתה אינו גדול מקרישנה. אפילו שיווה, שנודע כמַהָאדֵוַה וגדול כל האלים-למחצה, אינו גדול ממנו. אפילו הוא מנסה לרצות את קרישנה כדי להשתחרר מהסתבכותו עם מידת הבערות שבטבע החומרי. ולמרות שהוא הגדול שבנשמות הדגולות, המַהָאתְמות, הוא שומר על ראשו את מי הגנגס הטהורים שנובעים מבקע במעטפת היקום שבקעה אגודלו של וישנו. שיווה הינו אחראי למידת הבערות החומרית, וכדי לשמור על מעמדו הנשגב, הוא הוגה תמיד בווישנו. רוּקְמינִּי הבינה שלא קל כל כך לזכות בחסדו של קרישנה, שהרי אפילו שיווה צריך להיטהר כדי לזכות בזה; קל וחומר היא, שהינה בסך הכול בתו של מלך קְשַׁתְרייַה. היא היתה מוכנה להקדיש את חייה לסיגופים קשים ולצומות ולחיי צנע. ואם לא יתאפשר לה בחיים אלה לזכות בחסדו של קרישנה, הריהי מוכנה להמשיך בסיגופים חיים אחר חיים. בבהגווד-גיטה נאמר שהדבקים הטהורים מבצעים את שירותם המסור מתוך החלטיות רבה. החלטיות שכזו, כמו החלטיותה של רוּקְמינִּי, הינה המחיר היחידי שיש לשלם כדי לזכות בחסדו של קרישנה, וזו הדרך להצלחה העליונה בתודעת קרישנה.

הבְּרָאהְמַנַּה סיים אז להסביר את דבריה של רוּקְמינִּי ואמר: ״קרישנה יקר, ראש שושלת היַדוּ, נשאתי אליך את מכתבה הסודי של רוּקְמינִּי; עתה זה נתון לשיקולך, ותחליט כרצונך. מכל מקום, אם ברצונך לעשות משהו, זה חייב להעשות מיד, כי לא נותר זמן רב לפעולה.״