שייך לקטגוריות 
וידאו
|
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב |
|
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי |
|
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה |
שאלה
האם ניתן להזכר בגלגולים קודמים?
זכירת גלגולים
רבים שאני מכיר זוכרים את חייהם הקודמים. ראיתי גם מקרים שקבוצת אנשים זוכרים את יחסיהם מחיים קודמים, משמע זוכרים אחד את השני מהחיים הקודמים. לפי תורת היוגה, הזכרונות נישאים בגוף הסמוי, בנפש. ברגע המוות, רק הגוף החומרי נפרד למרכיביו. הגוף הנפשי ממשיך להתקיים ומקבל מאבא ואמא חדשים את גופו הבא. בדרך כלל אדם שוכח את גלגוליו בקודמים, כמו שרובנו שוכחים את טראומות העבר, אך ניתן להעלות את הזכרונות ומלהזכר בחיים הקודמים, ואף גלגולים רבים אחורה.
השאלה הגדולה של היוגי אינה מה היה בחיים הקודמים, אלא מה יהיו חייו הבאים.
גלגולים
שלום,להבנתי זו אינה השאלה של היוגי איך יראו חיו בגילגול הבא..אלה איך נראים ויראו חיו בגילגול הנוכחי.יוגי אינו שייך לשום קאסטה(ורנה)ואינו רחוק או קרוב יותר לבורא ועצמו מכל מעמד גבוה אחר,לצורך העינין הברהמינים..מזוית ראיתי מי שעושה עבודה רוחנית למען הגילגול הבא מפספס את החיים עצמם ואת העינין כולו שמאפשר שיחרור בחיים הנוכחים,שיחרור מקרמה בכל רגע כאן ועכשיו.לחיות את החיים בעוצמה בהתבוננות פנימה,חקירה ושאלת שאלות מי אני,מה מניע אותי בחיים,מאיזה מקומות "האני" פועל,ממקום חשוך או מואר..? זוהי זוית ראיתי. תודה.
לעזוב את הגלגולים
יוגי אמיתי מתרגל יוגה על-מנת להשתחרר מהגלגולים בעולם החומרי; אין הוא מעוניין אך לשפר את מצבו בחייו החומריים הבאים. את זה עושה הקַרְמי, אדם מטריאליסט שמתרגל דת כדי לשפר את הקַרְמַה שלו. היוגי חפץ להשתחרר לחלוטין מהעולם החומרי, עולם הסבל של לידה ומוות חוזרים ונשנים, ולשוב לחברתו הנצחית של האל. זאת ניתן לעשות באמצעות בְּהַקְתי יוגה. בבְּהַגַוַד-גִיתָא (4.9) נאמר: "הו אַרְג’וּנַה, מי שיודע את טבעם הנשגב של התגלותי ומעשי, אינו שב ונולד בעולם החומרי, לאחר נוטשו את גופו, אלא מגיע למשכני הנצחי."
טבע מקורי והשתקפויות
האם הגוף והנפש שלנו הן השתקפות של הנשמה שלנו, במילים אחרות הקרמה שלנו היא כמו שהיא בגלל הטבע של הנשמה שלנו בעולם הרוחני?
השתקפות האישיות המקורית
הגוף והנפש הם אכן השתקפות חומרית – מוגבלת ומעוות – של הנשמה. טבע הנשמה הוא נצח, ידע וחדווה, וההשתקפות החומרית של טבע זה היא הפכית – הגוף חולף, מלא בבערות ומלא בסבל. באופן דומה, הנפש היא כלי קיבול חומרי לנשמה. טבע הנשמה הוא אהבה, אך בשעה שהנשמה מתכסה בזהות כוזבת, טבעה מתהפך ולובש את טבע התאווה. לנשמה טבע אישי נצחי, המתבטא ביחסי הנשמה עם האל. מכל מקום, אין קשר ישיר בין הטבע הנצחי לבין הקַרְמַה שלנו. הקַרְמַה שלנו היא תוצר שלוש מידות הטבע, ואלו הם פועל יוצא של הזהות הכוזבת, או האגו המולבש על הנשמה.
הבהרה
היא נשלחת לעולם החומרי. היא מקבלת אז גוף ונפש חומריים, המחקים את גופה ואישיותה הרוחניים, ודרך עקרון הזהות החומרית (אַהַנְקָארַה)…איך אתה מסביר את זה אם כתבת כאן שאין קשר ישיר בין האישיות הרוחנית לבין הגוף והנפש?
אישיות חומרית רוחנית
יש קשר ואין קשר. הגוף והנפש החומריים הם השתקפות מעוותת של הגוף-נפש הרוחניים. זה הקשר. בנוגע לאישיות, כל עוד האדם מותנה למידות הטבע, המעצבות אישיות חומרית המבוססת על אַהַנְקָארַה, או זהות כוזבת, אין קשר בין האישיות החומרית לבין האישיות הרוחנית. האישיות החומרית מבוססת על הכמיהה להיות אדון ונהנתן, מנטאליות הנוגדת את היחסים עם האל, בשעה שהאישיות הרוחנית מתבטאת בגוונים, או רַסות שונות של יחסי שירות אוהב לקְרישְׁנַה. כאשר הנשמה משתחררת מהשפעת הזהות הכוזבת, מתגלה האישיות המקורית.
חלומות
האם חלומות הם המחשה לכך שהעולם החומרי חולף? האם יש חלמות שקרישנה מתגלה בהם? איך אפשר להבדיל בין חלום על קרישנה לבין חלום שבו קרישנה באמת נוכח? או שאין כל הבדל? האם יוגים שהם לא "בוגים" או "רוגים" לא חולמים? האם יש דרכים להפוך את החלימה למציאות אלנטרנטיבית כמו שהאינדיאנים עושים? האם אפשר דרך החלימה להגיע לאמת או למשכנו של האל?
חלומות
יש חלומות שבהם קְרישְׁנַה והמורה הרוחני מתגלים באמת. חלומות כאלה מתאפיינים בבהירות ובעוצמה רבה. ניתן לדעת גם שהגוּרוּ או קְרישְׁנַה הופיעו בחלום כאשר הפרטים תואמים את גרסת הכתבים, משמע שקְרישְׁנַה, למשל, מופיע ומורה דברים התואמים את דברים שאמר בבְּהַגַוַד-גִיתָא.
כל אחד חולם. יש חלומות בזמן שינה עמוקה שכמעט לא זוכרים, יש חלומות המתרחשים כאשר השינה לא עמוקה, ואז ממש זוכרים אותם. נאמר שמי שממעיט באכילה, במיוחד לפני השינה, שנתו תהיה עמוקה וכך חלומות נים-לא-נים לא יטרידו את מנוחתו.
לא שמעתי על חלימה כדרך להגיע לאמת או למשכנו של האל, אך הכתבים מספרים על יוגים שסוגדים לאל ומציעים לא שירות ודברי ערך בדמיונם באהבה רבה, וכך מגיעים בסופו של דבר למשכנו של האל. אך מדובר רק ביוגים שלא היה בידם להקדיש דבר לאל מחוסר כל, ומשום שרצו כל כך להקדיש לו את היקר מכל, עשו זאת בדמיונם. האל יכול לקבל את מנחותיו של הבְהַקְתי יוגי אפילו אם אלו מוצעים בדמיון.
גלגול נשמות
יש אינסוף יקומים, האם הגלגול נשמות מתחולל בכל יקום בנפרד? או שגם בין יקומים שונים?
גלגול מיקום ליקום
יש מקרים של מעבר בין יקום ליקום, אך זה רק בהתערבות ישירה של האל. אחרת גלגול הנשמות מתרחש בתוך היקום, בין שלל מערכות הכוכבים שבתוך היקום.
תספורת דבקים
מה משמעות התספורת שיש לדבקים? האם יש קשר לכיפה של היהודים או לפאותיהם?
תספורת רוחנית
דבקים מגלחים לרוב את שער ראשם. זה נועד לשמירה על ניקיון, גם כדי להשתחרר מתודעה גופנית. אך יש דבקים שבשלב מסוים של חייהם בוחרים לא להתגלח. גם זה נועד, בהיבט אחר, לשחרור מתודעה גופנית.
יש דבקים שמגדלים בפדחת הראש ציצת שיער. זה ניקרא סיקה. זה נועד להבדיל אותם מבודהיסטים וסוגי יוגים אחרים. בנוסף, נאמר שהאל תופס את הדבק הטובע באוקיינוס החומר ומושה אותו ומביאו לעולם הרוחני. בעבר, כאשר היוגים תרגלו יוגה מיסטית, הסיקה הייתה המקום שבו נאגר הכוח המיסטי. אולי זו הסיבה שהבּהַקְתות לא מגלחים את פדחת הראש.
אני לא יודע לגבי הכיפה והפאות, אך מבחינה מילונית ניתן לפרש את פאת הראש כקצה הראש או פדחת הראש.
תרגום למוסיקה
הרא קרישנה! אני מעוניינת לקבל תרגום על הבהג'נים, וגם, מה זה קריטנים? וגם, הייתי שמחה שיהיה באתר במוסיקה את המנטרה "הרא קרישנה", תודה גורי
מוסיקה של קרישנה
אנחנו עובדים כעת על תרגום השירים לעברית. תפני אלי באופן אישי ופרטי לבי איזה תרגומים את מעוניינת.
בְּהַגַ'ן הינו תפילה אישית בצורת שיר. בדרך כלל שרים זאת באופן חרישי ומתוק. קִירְתַן הינו שירה בציבור של שמות האל. לרוב שרים קִירְתַן עם כלי מוזיקה רבים והתלהבות רבה. הודעתי למי שצריך, והוא יעלה לאתר את מנטרת הַרֵא קְרישְׁנַה. מכל מקום, אפשר לפנות אלי בקשר לקירְתַנים נוספים.
!תודה!
הרא קרישנה!!!!! תודה!!! המוסיקה נהדרת!!! תודה לשיאם ולכולם!
בקתי מהי?
אני מחפש מאמר בסיסי יותר להבין מה פרוש בהקתי. האתר מרתק ואני נהנה מאוד מהמוסיקה ברגעים אלו ממש אבל למתחילים כמוני שרוצים להבין מה פרוש המושג קצת קשה למצוא הפניה/מאמר פה.
מה זה בהקתי?
נסה את המאמר "מה זה יוגה". כמו כן, כול המאמרים בקטגוריה של "בהגוד-גיתא" אמורים לתת להתייחס לבהקתי. חלקם ראשוניים למדי. תודה על העניין.
איך יוצאים מדיכאון?
לפי בהקטי יוגה, אני יודע שהסיבה היא שהנשמה בגלל הגאווה רצתה להיות אלהים בעצמה ולכן הגענו לכאן ובגלל קרמה רעה אנחנו סובלים בגהינום הסמסרה.
מה אפשר לעשות בזמן משברים ודיכאון כדי להרגיש את האהבה של אלהים שזה הטבע האמיתי שלנו? משהו שיהיה יעיל ומהיר…
איך יוצאים מדיכאון
משברים ודיכאון הינם קשים משום שבהיותנו בם נראה שאין לזה סוף. אם היינו רואים את הסוף, או יודעים שאלו קיימים למען מטרה גבוהה יותר, היינו מקבלים אותם באהבה, והם היו מפסיקים להיות בגדר סבל (כי היינו רואים את הסבל כמחיר שיש לשלם כדי להגיע למטרה). עצתי לך, במצב של משבר וייאוש, להתרועע עם אנשים מתקדמים בבְּהַקְתי. פשוט על ידי מגע איתם תתחבר בהדרגה לטבע הרוחני שלך שמעבר לכל דיכאון ומשבר. הבעיה היא שבזמן הסבל אין סבלנות, אך הדבר שצריך יותר מכול זה הרבה סבלנות. אין תרופות פלא מיידיות שפותרות באמת את המצוקה. לכן אנשים פונים לעיתים לפתרון קל והורסני – סמים. הבעיה לא התחילה כעת, אלא היא תולדה של שנים רבות, אף גלגולים רבים. משברים ודיכאון הם פועל יוצא של הרבה טראומות ותפיסות חיים שגויות, ואין דרך של "זבנג וגמרנו" להתמודד איתן. הפתרון? סָאדְהוּ סַנְגַה – התרועעות עם אנשים מתקדמים בבְּהַקְתי. בחברה של דבקים מתקדמים בבְּהַקְתי ניתן למצוא בהדרגה טעם לחיים שמעבר לחומר, למצוא חברה ואהבה אמיתית, לפתח תקווה גדולה למפגש עם האלוהות, ולהשיג תובנות לגבי סיבת הסבל ונפתולי הנפש, גם תמיכה רגשית והבנה. אלו בהדרגה יבשילו לפתרון אמיתי. רבים מוצאים נוחם למצוקותיהם בקִירְתַן, או שירת הַרֵא קְרישְׁנַה בחברת דבקים. אלו העצות הצנועות שביכולתי לתת לך על רגל אחת. בהצלחה.
בשר
למה בדתות המערביות, כמו הדת היהודית מותר לאכול בשר, למה אלוהים מרשה את זה, ואיך אפשר לשכנע מישהו בדתות האלו להפסיק עם זה? לידיעתי החיות שהורגים היהודים עושים את זה בדרך דתית שלא גורמת סבל לחיה וכך הם מראים חמלה למרות הרצח, מה דעתך על זה?
בשר ביהדות?
מצטרף לתשובה של גד אליך, ומוסיף סימוכין מ…התורה (-: גם בגן עדן נאמר בהתחלה לאכול רק מפרי העץ הזורע זרע ומן העשב הזורע זרע (בראשית א פסוק 29 – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה"),
ויתרה מכך-וזה במיוחד מתחבר למה שגד כתב – כדאי לקרוא את מה שקרה ביציאת מצריים. במדבר העם התלונן על שה' הוציא אותו ממצריים, ואמרו "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (במדבר,יא,ד-ה).וה' נתן להם בשר-פשוט כי הם ביקשו,לא כי זה טוב למישהו,ועל הדרך גם הביע את כעסו על כל העניין.ובסופו של דבר, על התאוה הגדולה שלהם לבשר, הם שילמו ביוקר-ה' הכה בהם "מכה רבה מאד", והמקום נקרא – "קברות התאווה". ללמדנו שאכן הבשר ניתן רק בגלל שביקשו אותו ולא בגלל שהיה בו צורך, וגם שהבשר מביא את היצר החייתי-תאוותני שלנו לידי ביטוי.כך שאולי באמת גם לפי היהדות עדיף שלא נאכל בשר,ורק מי שלא מצליח להשתלט על תאוותו-שיהרוג יצורים אחרים… ("וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר–כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם. כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא: יַעַן, כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם…וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו–הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם–טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד. לד וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים" (במדבר יא, פס' יח-כ וגם לב-לד)
בשר תאווה
בשר תאווה – מי שמתאווה לבשר לא מסוגל לפתח אהבה לאל. כל שהאל רוצה באמת מהאדם זה אהבה. הוא רוצה לאהוב ולהיות אהוב. כיוון שנוצרנו בצלמו, גם אושרנו זה לאהוב אותו ולחוש אהובים ומושגחים על-ידו. מכל מקום, אכילת בשר חוסמת את היכולת לאהוב ולחוש אהובים על ידי האל.
מי שמתאווה לבשר, ממילא מתעלם מבעל הבשר. אין את ליבו להשתתף בסבלו. מכאן שליבו הופך אטום. הוא מרוכז בצרכיו ולא מפנה מקום בליבו לחמלה, להשתתפות בצער. כשם שליבו אטום למישהו שהבשר שייך לו, כך ליבו יהיה אטום לבן/בת זוגו ויראה אותו/אותה לא כמישהו המזמין אותו ליחסים, לאהבה, אלא כבשר, כמושא לתאווה. המושג "תאוות הבשר" הינה בעלת כפולת משמעות – תאווה לבשר ותאווה מינית. מי שמתאווה לבשר, כפי שאינו רואה את בעל הבשר, החיה, כמישהו, כך הוא לא יראה את האדם לפניו כמישהו, אלא כמשהו שנועד לצרכיו, כמושא מיני שנועד לתאוותו. כמובן שיש דרגות שונות לתאווה. יש שתאוותם כה גדולה שהתעלמותם מבעלי הבשר תהיה גסה, ויש שתאוותם עדינה, כך שיחסיהם עם השני יהיו קצת יחסים עם המישהו, קצת תאווה למשהו, משיכה מינית.
מי שרואה את האחר כמישהו, כנשמה רוחנית, ממילא יראה גם את עצמו כמישהו, כנשמה רוחנית, כבן אהוב של האל. לכן תתפתח בו כמיהה לאהבת אלוהים. מי שלא מבין עצמו כנשמה רוחנית, לא יכמה לממש טבע זה. מכאן, כיצד יהיה צמא לאהבת האל?
בנוסף, מי שאוכל, עקב תאווה, את בניו של האל, כיצד יזכה בחסדו? מנקודת המבט של האל כולנו שווים, כולנו בניו. אדם הנתון לתאווה לא יכול לראות זאת. ראייתו הינה אינטרסנטית. אם הוא מאמין באלוהים, תאוותו תגרום לו להאמין שאהבת האל אליו היא לספק את כל תאוותיו. אך לא היא. מטרת האל הינה לשחרר את האדם מכבלי התאווה.
העבודה הרוחנית, או המשא לעבר יחסים עם האל, מתחילה עם התנקות מתאווה וויתור על אכילת בשר.
אכילת בשר וחופש מדת
גם בוֵדות של הודו מותר לאכול בשר. לא רק בדתות מערביות. למה אלוהים מרשה זאת? אלוהים מרשה הרבה דברים שאין הוא מרוצה מהם. למה? כי זה רצונו של האדם. אלוהים בחסדו הרב עוזר לאדם, אפילו הרע ביותר, לממש את רצונותיו. זה חסדו – לתת לך חופש מסוים לעשות את שבא לך לעשות. אבל אל תאשים את אלוהים בתוצאות מעשיך. ממש כמו שאל לפושע להאשים את הממשלה על שהוא יושב בבית הסוהר.
אפשר לשכנע מישהו לא לאכול בשר אם הוא מעוניין להשתכנע. למה אתה ניטפל כל כך לאנשים דתיים? עושה רושם שאתה עצמך הפכת את הצמחונות לדת שלך. אתה כל הזמן עסוק במלחמות דת. היוגי לא מתעניין במלחמות דת שכאלו.
אם היית פעם הולך לבית מטבחיים ורואה מה קורה לפרה שנשחטת באופן כשר, דתי, לא היית חושב שהיא לא סובלת.
התנתקות מחברה חומרית
האם תוכל להסביר,מהי הכוונה ב"התנתקות מחברה חומרית"?
הרי כולנו חומרנים,עד שאנחנו לא,
ועל מנת לעבור טרנספורמציה
הרי שעלינו להיפגש במתרגלי בהקתי יוגה,לא כן?
ואם צריך להתנתק מחברה חומרית,
אז איך ניפגשים?
תודה.
התנתקות מחברה חומרית
התנתקות מחברה חומרית משמעה לא לקחת חלק באווירה נהנתנית וחומרנית. ניתן להתרועע עם אנשים חומרניים א. באופן פרקטי, במסגרת עבודה או עיסוק משותף, ללא מעורבות רגשית. יש לשים לב אם מתפתחת "ויברציה" של נהנתנות ולנסות לא לשתף (פנימית) פעולה עמה, ב. להתרועע עם אנשים נהנתנים כן באופן רגשי, אך לשים לב שרגש זה מתפתח לכיוון נכון. למשל, להתרועע מתוך חמלה אליהם – להבין שרוח הנהנתנות שלהם זו תגובה למצוקה פנימית ובאופן אישי לא להימשך לאווירת הנהנתנות. ג. להתבונן עמוק בתוכנו ולראות איפה וכיצד אווירת הנהנתנות מהדהדת בתוכנו, ולוותר עליה (באמצעות בְּהַקְתי יוגה). ד. אם כל האמצעים האלו לא עוזרים, יש להתנתק עד כמה שאפשר מחברה שכזאת. לא ניתן באמת להתנתק מחברה שלילית בלי התחברות לחברה חיובית, לחברה של דבקים שמתרגלים את חייהם הרוחניים ברצינות רבה. זה יעזור ביותר להתנתק מאווירת הנהנתנות והחומרנות שבתוכנו. למעשה, בעיית ההתרועעות עם חומרניים היא בעיה שלנו. זו רוח החומרנות שבנו שכה שלילית לחיים רוחניים, שמשתקפת ומתעצמת בחברה נהנתנית.
חומרנות משמעה שאני כמה להתענג (למשל, על רכושו של האל) בנפרד מהאל. כמיהה שכזו גורמת לי לראות את האל כמושא של קנאה ולא להיות מסוגל/ת לפתח יחסים עימו. בתור בניו של האל, אנו יכולים להתענג (על רכושו של האל) אך במסגרת היחסים שלנו איתו. רק באופן כזה ניתן באמת להתענג בעולם תוך צמיחה רוחנית וללא הסתבכות חומרית.
הבנה של אמונתך
גד שלום רב
כבר זמו רב קורא אני כאן באתר זה את דבריך מסיבה מאוד אישית להבין ולו במעט את הדרך שבת משפחה פוסעת בה.
איני מיתמר להבין הכל יש בי הרבה שאלות
אודה לך אם תסביר לי, מה יקרה לפי אמונתך בסוף התהליך, שאמנותך תהיה המקובלת לאדם או קבוצה זה לא משנה שלא ילך בדרך זו, וכל רצונו הכן הוא לחיות את חייו לפי דרכו ואמונתו שלו
אודה לך על הסברך לנושא זה
מאמין ולא מאמין
דויד שלום, אני שמח להמשיך את הקשר שנוצר.
השאלה שלך, אם אני לא טועה, היא מה גורלו של מי שתודעת קְרישְׁנַה היא אמונתו, לבין אדם שאמונתו אחרת. בבְּהַגַוַד-גִיתָא (9.25) נאמר: "הסוגדים לאלים-למחצה, ייוולדו בקרב אלה; הסוגדים לאבות הקדומים, יצטרפו אליהם; הסוגדים לשדים ורוחות ייוולדו בין היצורים שכאלה; והסוגדים לי, יחיו עמי." אמונותיו של האדם מנחות את פועלו ומושאי סגידתו. מי שסוגד לאלוהים וזוכר רק אותו בעת המוות, יגיע למשכנו שבעולם הרוחני. מי שסוגד לאבות הקדומים וזוכר אותם בעת המוות, יגיע אליהם. וכו. בבְּהַגַוַד-גִיתָא נאמר שמה שאתה זוכר בעת מותך יכתיב את חייך הבאים. מתרגל הבְּהַקְתי חפץ לחדש יחסיו עם אלוהים ולשוב אליו בעת מותו. לכן הוא מקדיש את תרגולו ותפילתו לנקות את ליבו מכל סייג חומרי, כך שבליבו תישאר רק כמיהה טהורה ליחסים ושירות לאל. אך מי שאין זו כמיהתו ואמונתו היא במימוש חומרי, ימשיך להתגלגל בעולם החומרי ויתנסה במגוון חיים חומריים, עד שיתעייף מחיי החומר. עייפות זאת תכין אותו לשינוי אמונותיו, וכאשר הוא יפגוש בְּהַקְתי יוגי מתקדם שילהיב אותו להיפגש עם ולשרת את האל, אמונתו תשתנה וגם הוא יחפוץ לשוב ליחסיו המקוריים עם האל. במילים אחרות, לפי הפילוסופיה של תודעת קְרישְׁנַה, כולנו נשוב בזמן זה או אחר ליחסים עם האל. השאלה היחידה היא מתי נהיה מוכנים לזה. מי שמתרגל תודעת קְרישְׁנַה כעת כבר מוכן לזה, ומי שלא, יהיה מוכן לזה מתישהו בעתיד – בחיים הבאים או בעוד מיליוני גלגולים.
מתי מישהוא מת
מתי מתרחש מוות–ברור שזה שיקול של הסמכות העליונה–אבל האם ידע מוסמך מתי הגוף הזה—או איך זה קורה במציאות? תודה רבה
מי מחליט מתי עוזבים את הגוף?
המוות מתרחש לאור החלטה של סמכות גבוהה יותר. מי שאינו דבק באל, ההחלטה מתי ימות נתונה בידיו של אל המוות, ימראג'ה. אך מי שמסור לאל, האל מחליט ישירות לגבי הזמן הראוי לו לשוב אליו. יש כאלה שיכולים להתחבר לאותם אישים המחליטים על רגע עזיבת הגוף ויודעים במדויק את זמנם. כיוון שזמן עזיבת הגוף הוא הרגע החשוב בחיים, אותו רגע הקובע את היעד הבא, וכיוון שרק מעטים יודעים מתי רגע זה יתרחש, העצה היא להתכונן לרגע זה תמיד – כאילו המוות יכול לקרות כל שנייה. עליך לחיות כאילו המוות יכול לקרות כל שנייה, ולכן לא להיות קשור מדי לחולף.
מוות וקרמה
אבל סביר להניח שאם לאדם יש קרמה שקורית לו כרגע אז היא צריכה להמשיך עד שהוא משלם את הכל ובגלל זה המוות לא יבוא, לא?
החיים במלכות האלוהים
אם אתה עוזב ונכנס לממלכה הרוחנית—-זה קורה בעיניים פקוחות? שאתה שם אתה זוכר שהיית כאן בעולם הצורות? ומה עם הקרובים לך–לגוף הכוונה—האם הקשר איתם אובד לתמיד—כמו שהיה עד לעכשיו?
בין חומר לרוח
כשאתה מגיע לממלכה הרוחנית, איפה שהו אתה מודע למסע שעשית בעולם הקַרְמַה, לסבל העצום שעברת שם; אתה זוכר שלחיות בלי קְרישְׁנַּה זה הסבל הגדול ביותר, ואין אתה רוצה זאת יותר. זיכרון תלוי בקְרישְׁנַה. אם קְרישְׁנַּה רוצה הוא יכול להעניק לך את היכולת לזכור כל דבר מהעבר שלך. אך למה שייתן לך לזכור את כל הטראומות שעברת בחיי החומר? מוטב לזכור את קְרישְׁנַּה – את מתיקותו, יופיו, אהבתו ועלילותיו.
כל אלו שהקשר עימם מבוסס על הגוף – כמו אישה, ילדים והורים, כמו בני ארצך וכו' – הקשר עימם מבוסס על אשליה גופנית ואובד עם עזיבת הגוף. אך מי שהיחסים עימו הם לא רק גופניים, אלא מבוססים על שירות משותף לאל, קשר זה, בצורה זו או אחרת, יישמר גם בממלכה הרוחנית.
יכולת רוחנית
האם לכל אדם יש את היכולת להיות רוחני וגם כן מדוע אדם אחד הוא יותר מפותח רוחנית מהשני?
כולם שווים
כול אחד הוא רוחני מטבעו, משמע שלכל אחד יש יחסים נצחיים עם אלוהים, אך במצבו המותנה הוא שכח אותם. מכאן שאין שאלה של יכולת להיות רוחני; הנקודה היא אך לעורר את הטבע הרוחני הנצחי שלנו.
כל אחד במסע הרוחני שלו נמצא בנקודת התקדמות שונה. בהתאם לנקודה זו הוא נראה מפותח יותר או פחות לעומת ההתקדמות של האחרים. בסופו של דבר כולם יגיעו לשיא ההתפתחות ולשלמות רוחנית.
הקשר בין יהדות, עבודת אלילים ועשיה מאהבה...
איך ניתן להתעלות מעל עבודת האלילים המופגנת הקיימת בשיטה המופיעה באתר והנוגדת לעקרונות הבסיסיים ביותר של המסורת המכובדת והנושנה שלי, שלך ושל כל באי האתר ועדיין לספוג את הרעיונות המופשטים והיפים הקיימים בדרך חיים זו? האם זה אפשרי? האם ניתן לנתק את החלק המיתולוגי-אמוני שנחשב לכפירה מוחלטת ע"פ דרכו של עם ישראל ולמרות זאת להמשיך ולדבוק בעקרונות המופשטים והערכיים של הדרך? הכיצד?
דת שלי, דת שלך
יש אנשים שמגדירים כל ייחוס דמות ואישיות לאלוהים כעבודת אלילים. מכל מקום, אין להגדרה זו ביסוס פילוסופי מוצק, גם הגדרה כזאת מקשה על פיתוח יחסי אהבה לאל. ללא אהבה שכזאת, לא ניתן באמת להשתחרר מהעוינות הקיימת בין בני האדם וכה מכערת את העולם.
התפיסה של "דת שלי, דת שלך" היא חומרנית ולא רוחנית, ומצביעה על חוסר הבנה לגבי הנשמה ואחדותה ויחסיה עם האל.
לפי תפיסת היוֹגַה, דת אמיתית היא אחת – זו שמרוממת את האדם, אף בדרכים שונות, לאהבת אלוהים.
תגובה לגד היקר באמת
יחוס אישיות לאלוהים קיים באופן חד משמעי לאורך כל הספרות התנ"כית המונותיאיסטית. אין בזה כל פסול, כל עוד אותו יחוס ניתפס כאמצעי להבין בשפה האנושית את מטרת האל במקרה ספציפי כזה או אחר("חרון אף", "הצטער בליבו" וכ'ו) ולא כיחוס אישיות/דמות ממשי. העיקרון המונותיאסטי היה קיים מראשית בריאת העולם התרבותי והתבסס באופן רשמי החל מעליית חזון יחוד האל שעל פי המסורת העברית החל באברהם אבינו. בדיקה מעמיקה תגלה שבבסיס התרבות התיאולוגית של דת ההינדוהיזם הקדומה והבודהיזם המאוחרת יותר, קיימת התייחסות מונותיאיסטית אל האל(פראג'פאטי-האל הבורא, האבא של כל יצורי תבל-"ספרות הברהמנה" בהינדואיזם המקורי). הרצון והצורך של עמי הארצות להתקרב אל אותה ישות מופשטת, גרמו לאנשים מתוך בורותם לייחס לאל יחוסים אנושיים ובכך "לפגוע" בעיקרון היחוד המופשט שבו. אם השנים נוצרה חלוקה בתוך עיקרון הכוח המאוחד של האל והחלו אנשים להתייחס לאל כאל מספר דמויות אליליות מופרדות. הרעיון שכל התכונות הבאות לידי ביטוי בעולם כפופות תחת ישות אחת, היה קשה לציבור האנושי שהחל להפריט את האל האחד לשלל אלילים ובכך לחלק את כוחו ומהותו לישויות נפרדות. מכאן הדרך לכל אגדות המיתולוגיה האליליות השונות היתה קצרה. אנו שואפים לאמת האבסולוטית וכל צורת ביטוי חורגת של המהות האלוהית המתבטאת בעולמינו, דורשת את נתינת דעתינו על כך, כיוון שקל מאוד לגלות לעולמות שקריים. הגדרה שכזו כלל וכלל לא מקשה על פיתוח יחסי האהבה לאל. ההפך הוא הנכון! כאשר ישנה אחדות התייחסותית אל הבורא ואין צד רע או טוב, יפה או מכוער אלא הכול אחד! אז המסקנה היא שיש פה מקום אך ורק לאהבה. שלא כמו בספורי המיתולוגיה של הדתות האליליות (כולל בוודות-"הריג וודה סמהיטה") בהן יש כל הזמן תככחים, מזימות, מאבקים ומלחמות בין האלים השונים. קל מאוד להשתמש במושגי ה"אהבה ללא גבולות", אך קשה יותר ליישמם. אהבה שכזאת לא קיימת בעוינות שבין אלילי הוודות המכערת את העולם, אהבה שכזו יכולה להתקיים רק במצב של אחדות האל הכללית וללא חלוקה כזו או אחרת בכוחו הכלל עולמייקומי.
המונחים "דת שלי או דת שלך" לא באו להמחיש בעלות מסוימת אלא שייכות למקור מסויים. התתייחסות למונחים אלו כאל משקפי בעלות חומרית ולא רוחנית היא על משקל "הפוסל במומו פוסל". אכן כן, חוסר הבנתינו לגבי הנשמה ו א ח ד ו ת ה ויחסיה עם האל, מצריך אותנו להעמיק בלימודינו ולא להסתפק במונחים ערטילאיים כגון "אהבה ללא גבול", אלא לשאוף ולנסות ולממש את הדיבור הזה אל תוך המעשים שלנו. רוב דתות העולם דוגלות בלדבר יפה, אך בפועל לא ממשות את הדיבור אל תוך המעשים. יש מקום לחפש היכן קיימת חוכמה שנותנת כלים לביצוע מעשי של האימרות היפות.
אני מאמין שהיוגה ככלי יכול באמת לרומם את האדם בדרכים שונות ולהביא לאהבת האל, כל עוד היא אינה כוללת הטמעת אמונות כוזבות, אלא משוללת מהן ודוגלת באובייקטיביות ובתפיסת האחדות הכוללת הן בדיבור והן במעשה.
אלוהים עם תארים וללא תארים
גיל שלום.
כפי שאתה אומר, ייחוס אישיות ודמות קיימים לאורך כל הספרות התנ"כית. כמו כן, ייחוס כזה קיים גם בספרות הוֵדית. אתה מפרש זאת כאמצעי להבין את מטרת האל, אך לא כמציאות. אני, מאידך, מבין זאת כמציאות העליונה. אלוהים הוא שלם ומושלם. לומר שאין לו דמות ואישיות גורע משלמותו. בנוסף, אתה מסביר שאנשים ניכסו לו אישיות כדי להבין את מטרתו. כיצד יש לו מטרה אם אין לו אישיות? בדבקותך בעקרון הייחוד המופשט אתה הופך את אלוהים ממישהו למשהו, לעקרון פילוסופי בלתי אישי.
האם תיאור פרסונאלי מקטין בהכרח את האל? כמובן, אם אתה מייחס לו דמות חומרית מוגבלת, אתה מגביל את הלא מוגבל. אך אל תדאג. ספרות היוֹגַה מלמדת שאלוהים הוא אחד ובעל דמות ואישיות בלתי מוגבלים. כיצד? זה מוסבר במאמרים רבים באתר. אלוהים, על פי היוֹגַה, שרוי מעבר לזמן ולחלל החומריים, הוא המקור להם ושולט עליהם. לכן הוא יכול להופיע בדמויות שונות בו זמנית ועדיין להישאר אחד, הוא יכול להיות בעל דמות ואישיות, ובו זמנית לשמור על ייחודיותו ואחדותו. למעשה, הטבע השלם של האלוהות כולל מופשט ולא מופשט בו זמנית, ממש כמו השמש וקרני השמש. אך אתה מכיר רק בטבע המופשט שלו, וזה לא שלם. לפי הפילוסופיה שלך, כדי לשמור על עקרון הייחוד המופשט, יש לשלול מאלוהים כל תכונה "מאנישה". הפילוסופיה של היוֹגַה, מכל מקום, מייחסת לו באופן מופלא דמות ואישיות (על באמת, לא כאמצעי של שפה), שאינם מחללים את ייחודו. בדבקותך בייחוד המופשט כעקרון עליון, אתה מפשט ומפשיט את אלוהים מכל יכולותיו. האם אתה לא סוגד לאלוהים המשולל אלוהות?
אלוהים בתורה הוא אובייקט לאהבה. האם ניתן לאהוב אותו כמהות מופשטת, אם לא ניתן באמת לייחס לו כל תכונה מלבד קיום?
אגב, הפילוסופים הניאו-פלטוניים אימצו לראשונה את עקרון הייחוד המופשט והפכו את אלוהים ממישהו חי לעקרון, לאידיאת השלמות. אם תבדוק את מקורות היהדות, תחילת המגמה לשלול מאלוהים את אישיותו ולהפוך אותו למופשט ראשיתה לא באברהם אלא ברס"ג, שבא במגע בבבל (במאה ה-9) עם נציגי הפילוסופיה האתיאיסטית היוונית (הניאו-פלטוניסטים), ויצא "להגן" על היהדות מפני אלו ש"הלעיזו" עליה שהיא דת של אנשים שלוקחים את אלוהים באופן רציני מדי ומייחסים לו תכונות חומריות השוללות ממנו את גדולתו האמיתית ומופשטותו. למד בבקשה את ספר "אמונות ודעות" של רס"ג. שם מתגלה התהליך הפרשני היווני מפורשות. היה צריך את רס"ג והרמב"ם להסביר לחכמי המקרא ה"בורים" את האמת הפילוסופית הנעלה, מבית מטבחם של האתיאיסטים היוונים. היה צריך את רס"ג להסביר שהנביאים לא פגשו באמת את אלוהים אלא רק את השכינה, את צילו. גם קרא בבקשה את דעתו של אחד מ"בורי" ישראל, הרמב"ן, על הרמב"ם ודעותיו היווניות על אלוהי ישראל. אנא, למד את ההיסטוריה היהודית שלך, ובבקשה, אל "תרעה בשדות זרים"; אל תנסה לפרש את ההינדואיזם ללא ידע ותובנות ראויות.
אם אלוהים בורא ומשגיח, מן הסתם הוא בעל רגש, רצון, שכל וגוף לבצע את אלה. אך אם הוא ייחוד מופשט, אין הוא אלא מושא שכלי פילוסופי – אלוהים מת.
אדם שמפתח את יחסיו לאל ומתנסה בסיפוק פנימי עצום מיחסים אלו, אין את ליבו לשנוא, ולקנא באחר. במצב זה הוא יכול לפתוח את ליבו ולאהוב אף את אויביו. אך אדם ללא אלוהים (חי), אנוכיותו גוברת עם הזמן, וכך הוא יהיה סיבת ההרס בעולם.
בקיצור – לטעמי רעיון הייחוד המופשט אינו אלא אתיאיזם באצטלה דתית. זה האסון התיאולוגי הגדול ביותר שנפל על האנושות; רעיון זה אחראי להרס האנושי שבו אנו שרויים. אך זה צפוי. ככול שקַלי יוּגה תתקדם, כך פחות ופחות אנשים יחפצו באלוהים בעל אישיות ודמות. זאת משום שבמהלך הזמן האגו האישי (והקולקטיבי) מתנפח והולך, ואדם עם אגו מנופח רוצה להיות עצמאי ולא ממש כפוף לסמכות שתובעת ממנו להיות כפוף לה. אדם כזה או שיהפוך את אלוהים ל"ייחוד מופשט" שאינו רלוונטי לחיי היום יום שלו, או שפשוט יהפוך עצמו לאתיאיסט.
אגב, נאמר ויש עובדי אלילים. למה לבוז להם ולא לחוש חמלה, כחלק מעשיה מאהבה?
הסיפור הודי
אלילי הודות אינם צורות שונות של אלוהות אחת שהתפצלה. בחינה מעמיקה מגלה שאלילים אלו אינם אלא משרתים של קרישנה, המקור לכל. אין תכונותיהם מושלמות והן נתונים למידות הטבע החומרי ברובם, כפי שמתוארות בבהגוד-גיתא (טובות, להיטות, בערות). העובדה שהם אלימים זה משום שאינם מושלמים תמיד, ושעליהם לתפקד כסוהרים של העולם החומרי, בית הכלא לכל הנשמות הזדוניות, בין השאר. כך גם קרישנה עצמו נוהג לכאורה באלימות, אלא שלאור השקפת הגיתא, שהנשמה נצחית והתגלגלה בכלא הסמסרה (גלגול נשמות), הוא מעניק חסד, בדחפו אותנו, המוגבלים והנוטים לטעות, לעבר ידע אודות המציאות הרוחנית. ידע, בניגוד לנכסים חומריים, נשאר לנצח, ומתממש גם בגלגולים הבאים במידה ויהיו. לכן, נדמה לך שהסיפורים הודיים מכערים את העולם, אך ביהדות "חוסך שבטו שונא בנו", וכך גם מתנהגים קרישנה והאלים למחצה. עם זאת, קרישנה בייחוד מתנהג ע"פ "חנוך לנער ע"פ דרכו" והוא בעל חסד ורחמים עד אין קץ. יש לראות זאת בהקשר הנכון, שכן אנו בנויים להגיב באהבה רק אחרי שקיבלנו אהבה, ומכאן שעלינו לזהות את החסד האלוהי תוך טיפול במחשבות השליליות שמכסות אותו כמו ענני סערה. גם חבר דתי שלי אמר שלא ניתן לומר על אלוהים דבר חיובי, כי זה מפחית מגדולתו. אך חשוב על כך: אם לא ניתן לייחס לאלוהים שום דבר חיובי, מה הצורך באל כזה? זה לא אלוהים שכולו טוב, זה בסה"כ עב"ם פילוסופי תוצר של מוח מוגבל. אלוהים הוא הדבר הנשגב ביותר מכל מה שקיים – ואת גבולותיו לא ניתן לדעת באמצעות השכל, רק באמצעות חוויה ישירה תחת השגחתו העליונה. איש לא יכול לשוות לו, פשוט משום שהדבר נוגד את טבענו כמשרתים נצחיים שלו, המקבלים את ייחודיותינו וגדולתנו מהתמסרות לאישיות הגדולה ביותר שקיימת. אנו נבראים כך, וזו התוכנית של הבורא. כל אפשרות אחרת תבאס אותנו ותגרום לנו להרגיש ש"אנו לא מוצאים את עצמנו". אם ברצונך בתפיסת האחדות הכוללת – הרי שרצונך בהתרועעות עם דבקים. כיצד המוח המוגבל שלנו יודע את הידע הייחודי אודות האחדות המוחלטת? אין הוא יכול לעשות זאת מתוך עצמו. לפי הספרות הודית, ניסיון שכלתני כזה לדעת את האמת ייקח מיליוני שנים או לידות במקרה הטוב… בהם תצטרך להיות מחוסר כל ולחיות בסגפנות מחמירה ובריכוז מאומץ ומתמד. אך אם תלך בדרך ההשגחה האלוהית, ותלמד באופן מעשי ע"י מתן שירות, כמו שאדם לומד לרכב על אופניים באופן מעשי, אז קרישנה ירשה לעצמו להתערב בחייך באופן כזה שתשיג שלמות בידע. על כך מדברת הבהגוד-גיתא. ההתרועעות עם דבקים, או חסדו של המורה הרוחני, הוא ה"זרז" שמביא אותך לידע נכון החופשי מספקולציות. אם תנסה לעשות זאת ללא המורה הרוחני (זהירות! לא לנסות זאת בבית…), תפשוט רגל ותמצא עצמך נטול חדווה (אננדה). זה יימשך ולא ייגמר בזמן סביר… אננדה או חדווה נוצרת מיחסים, בעוד שהחיפוש הפילוסופי אחר האחדות מרחיק אותך מיחסים, ומרכז אותך בעצמך. מהר מאוד תגלה שיש התנגשות ביניהם, אלא אם כן תסמוך על חסד האל שיעצב את חייך באופן שיביא לך הארה. אלא שעליך לרצות זאת, ולהיות מוכן לפעול למען כל מטרה. אין צורך לפעול למען מטרות סוטרות, לכן על האל להחליט מה תהיה מטרתך, בדיוק כמו שמורה למתמטיקה קובע את תוכן השיעורים ולא התלמיד. את זה תדע באמצעות פיתוח מנטליות של שירות מסור. אם כך, הפעולות של האל בודות נדמות אלימות, אלא שהם מהוות את הטריגר הזריז ביותר לקבלת ידע אודות האחדות עבור אותם אנשים. בדיוק כמו עקדת יצחק, איוב וסיפורים תנ"כיים אחרים שנויים במחלוקת. למען האמת, המריבות של האלים אחד עם השני מהוות חסד, משום שאין הדבר מאיים על הסדר הקוסמי בו "הכל נשען עליי כמו פנינים אשר שזורות על חוט", כך אומר קרישנה בבהגוד-גיטא ומוסיף שהכל נתון להשגחתו. הן מהוות חסד משום שהן משקפות את הטבע האנושי, ומוכיחות שכדי להיות חופשי מקטנוניות ואנוכיות דבר לא יעמוד לך באמת כמו לתת שירות מסור טהור 24 שעות ביממה. אם תסתכל ותראה, גם ההיסטוריה של אירופה, של סין ושל יפן שנלמדות בבתי הספר ובאוניברסיטאות מכוערות לא פחות ואף הרבה יותר ממאבקי האלים, שבצד האינטרסים גם חושפים תובנות רוחניות חשובות הנדירות אצל מנהיגי העולם. אם אתה רוצה ללמוד על אהבה, עליך ללמוד שירות מסור לקרישנה, ודי לך לקרוא את "בהגוד-גיתא כמות שהיא" בתרגום פרבהופאדה כדי להבין מהו הסטנדרט של דבק במונחי כבוד ונתינה ליצורים חיים. אין גבול לאהבתו של דבק לקרישנה ומה שקיים, כמו גם של קרישנה לדבק.
יחסים
האם יחסי מין שלא לצורך הבאת ילדים הם עברה לאדם שמשנן את השם הקדוש?
אהבה וסקס
יחסי מין, אף לצורך הבאת ילדים, מסעירים את הגוף והנפש, מחזקים את הנטייה לנהנתנות וסופם שמפתחים את האגו החומרי. התוצאה היא שקשה להתחבר לקְרישְׁנַה ולשם שלו. מכל מקום, אם יחסי המין נעשים במסגרת דְהַרְמית, כדי להביא ילדים לעולם ולעזור להם להתקדם רוחנית, תוך השתדלות לא לעורר את רוח ההתענגות, יש להניח שההשפעה המעוררת והמגרה תחלוף במהרה, ואפשר יהיה להמשיך במסע הרוחני.
אם נגדיר עבירה כמשהו שפוגם או מעכב את ההתקדמות הרוחנית, אז כן, יחסי מין שלא לצורך הבאת ילדים מהווים עבירה כנגד השם הקדוש. העבירה ה-9 כנגד השמות הקדושים היא לרצות לממש את התשוקות החומריות למרות הידיעה שתשוקות אלו הן אבן נגף רצינית להתקדמות רוחנית.
זוגיות אינטימית ומספקת, ובו זמנית ויתור על יחסי מין, אפשריים תוך הדרכה נכונה. הרעיון הוא להחליף את הסקס באהבה אמיתית. תהליך זה של החלפת המשיכה המינית בידידות עמוקה, הוא הסוד והאומנות הגדולה ביותר של זוגיות.
התנזרות מינית
להערכתי זוהי פרשנות של הפשט ולא של הדרש.סקס יכול להיות מקור לצמיחה רוחנית באם נעשה בהתכוונות לכך.מהות האישה היא התרחבות והכלה בכל הבט בחיים כולל במין..התנזרות ממין היא מזוית ראייתי שייכת לפחד לפגוש את עצמינו בסיטוארציה שעלולה לפתח אנוכיות,אך עשויה לפתח אהבה,התמסרות,נתינה ,קבלה של כל אחד מהשותפים בסקס,אם קבלת הכלים שנרכשים דרך היוגה.היוגה לפי הבנתי מקרבת אותנו לחיים ואינטימיות עם עצמינו ואם הסובבים אותנו,והמפגש בסקס שנעשה תוך התכווננות רוחנית להתפתחןת ,הוא אחד האיפשורים המאוד משמעותיים בחיים.והמנעות מהחויה הזו להערכתי זה כמו לחיות במקום ללא אנשים שם אין מפגש של נשמות,ורק מפגש של נשמה אם נשמה יכול ליצור שינוי.תנסו בבית.
אמהות ונשיות
אכן, כאשר אשה היא אמהית, היא מרחיבה ומכילה – חומרית ורוחנית. אך כאשר היא בוחרת להיות נשיית (מעבר ליחסים דְהַרְמיים עם בעלה), היא מצמצמת את הרוחניות שלה ושל בן זוגה ומרחיבה את המעורבות בחומר של כל מי שבא איתה במגע.
בהמשך להתנזרות
..ובתשובתך הינך מחזק את תחושתי שאין להמנע מקשר מיני עם בן זוג ואפילו חשוב לעודד עשיה רוחנית מינית,לימוד רוחני מכיל בתוכו כל האלמנטים הרוחנים הקיימים בחומרים כמו ברוח,אין דבר בעולם להערכתי שאינו רוחני כמו,שאין רוחני שלא יכול להפך בהתכוונות שגויה מתוך בערות,ללא רוחני..כולל לימוד רוחני שלעיתים עלול לפתח אגו לדוגמא..אולי במקום לתמוך בהמנעות מסקס בין בני זוג ולתת הסברים למה לא,לתת איפשור של למה כן..להערכתי תומך ברוח היוגה.תודה על התיחסותך.אום
נפש וגוף כזהות
האם הנפש והגוף הם לא מישהו גם? האם הם לא אישיות, האם לא צריך להתייחס אליהם כמישהו?
נפש וגוף לעומת הנשמה
הגוף והנפש מהווים את הזהות הכוזבת של האדם. הם אלה שמסתירים את הנשמה, את המישהו האמיתי (או שמאחריהם המישהו האמיתי מסתתר). לאמיתו של דבר, במישור הרוחני המוחלט, גוף-נפש-נשמה – חד הם. לנשמה גוף ואישיות רוחניים, שאינם נפרדים ממהותה. אלוהים והנשמה, שניהם מישהו-משהו בלתי נפרדים. רק במישור החומרי, השרוי במישור חומרי-יחסי, שהינו חיקוי מעוות לטבע הרוחני, יש הפרדה בין הגוף/נפש החומריים, לבין הנשמה. כול עוד אנו מזהים עצמנו עם גופנו/נפשנו החומריים, משמע שאנו תופסים עצמנו כחומר ושוכחים את זהותנו וצרכינו הרוחניים, אנו משליכים זהות חומרית זאת גם על האחר. במצב זה, למרות שבעינינו החומריות אנו רואים רק חומר, אנו מדמים את הגוף והנפש של האחר למישהו, פועל יוצא של תודעתנו הרוחנית המקורית. השלב הראשון בתרגול רוחני זה להבין את ההבדל בין המישהו למשהו. מי שהשתחרר מהזהות הגופנית, רואה סביבו רק מישהו/משהו שחד הם – הוא רואה את כלל החומר כמתייחס לאל ושייך לאל. הוא רואה את האל בכול דבר ודבר, גם לא רואה דבר כנפרד ממנו. הוא רואה בכל גוף את הנשמה הכמהה ליחסים עם קְרישְׁנַה.
במישור הרוחני כל עצם הינו בעל מהות וזהות אישית, מושא ליחסים אישיים. הנשמה במישור זה רואה הכול כמהויות אישיות הקשורות בשירות אוהב לאל. כל קשריה עם מהויות אישיות אלו סב סביב היחסים עם האל. במישור הרוחני, למשל, האבנים בעלות תודעה ייחודית, העננים בעלי תודעה ייחודית – הכול בעל מהות אישית ייחודית. במישור החומרי, לחומר אין מהות אישית. מכל מקום, בהתאמה לטבע הרוחני, אנו מחפשים בחומר, חסר המהות ומשולל האישיות, את מהותו ואת אישיותו. בהופכנו מותנים לחומר ואפופים בזהות כוזבת, למרות שאנו רואים רק חומר סביבנו, אנו חפצים, תולדת טבענו הרוחני, לראות את החפצים סביבנו כבעלי אישיות ומהות, אך כעת באופן המתייחס לנו ולצרכינו החומריים ולא לצרכיו וסיפוקו של האל. זאת אנו עושים על ידי הגדרת החפצים שסביבנו כבעלי מהות ואישיות הנובעים מתפיסת זהותנו הכוזבת. השולחן, לדוגמא, הינו משטח בעל ארבע רגליים. לאור הצורך הנפשי לייחס לכול דבר מהות, נייחס למשטח זה מהות שולחנית. לפעמים אף נייחס לו טבע אישי. למשל, השולחן ה"רע" פגע בי, המחשב לא "אוהב" אותי, המכונית "בגדה" בי ורגליי "לא רוצות" לנוע.
אפלטון ואריסטו, מאבות הפילוסופיה המערבית, זיהו שבכל דבר יש צורה וחומר, משמע מישהו/משהו, אך משום שלא הייתה להם גישה לידע רוחני, הם פיתחו פילוסופיות לא מושלמות כהסבר לזאת. התובנות החלקיות שלהם הן הבסיס כיום לפילוסופיה המערבית ולדתות המבוססות עליה.
הגוף החומרי הוא לא מישהו, הוא משהו. אך כאשר אתה אוהב מישהו באמת, אין אתה רוצה להתענג על גופו (או הדברים הקשורים לגופו); אתה תרצה לראות את הגוף קשור ומשרת את בעל הגוף. נאמר שאתה רואה ארנק ברחוב. אם אתה מכיר את בעל הארנק ואוהב אותו, לשנייה לא תרצה להפריד את הארנק מבעליו ולהתענג עליו, אלא תרצה להביאו אליו במהירות האפשרית. כך אדם שעיניו הרוחניות נפקחו, לא מפריד בין המישהו למשהו אף במישור החומרי.
אלוהים לא ברא אותנו?
אלוהים לא בורא נשמות? הוא לא ברא אותנו? האם אלוהים הוא לא הבורא של כל מה שיש? הוא לא המקור הראשוני שהכל נובע ממנו? אם אלוהים והנשמה שניהם קיימים לעד, האם אין כאן איזשהו שוויון ביניהם שלא מסתדר?
בין בריאה לנצח
בבְּהַגַוַד גִיתָא 2.20 קְרישְׁנַה אומר: "הנשמה אינה נולדת, גם לא מתה לעולם. היא לא התהוותה, אינה מתהווה, ולא תתהווה. היא חסרת ראשית, בת נצח, קיימת לעד וקדמונית, ואינה נשמדת עם כליון הגוף." הנשמות הן אנרגיה של אלוהים. אלוהים והאנרגיות שלו חד הם. אין מצב שאלוהים היה ללא האנרגיות שלו, ממש כמו שההגדרה "מלך" כוללת את קיומה של ממלכה, או ששמש אינה שמש ללא הקרניים שלה. לכן, כשם שאלוהים הוא נצחי, כך גם הנשמות נצחיות. מכל מקום, הנשמות כפופות לאל כי האנרגיה של האל נועדה לשימושו ותענוגו. כאשר אנו אומרים שהאחד הפך לרבים לצורך יחסים, אנו מציגים את המציאות הרוחנית באופן שנוח לתפיסה שלנו. אך לאמיתו של דבר, אלוהים הוא אחד ורבים בו זמנית. הוא אחד כי אין מלבדו דבר, אך הוא רבים, משום שבתוך הווייתו יש ריבוי – אלוהים והאנרגיות שלו מאפשרים ריבוי אינסופי. בוֵדות (קַטְהַה אוּפַּנישַׁד 2.2.13) נאמר: "האל העליון נצחי והנשמות נצחיות, האל העליון מודע, גם הנשמות מודעות. ההבדל ביניהם הוא שהאל העליון מספק את כל צרכי החיים של כלל הנשמות."
במציאות הרוחנית אין בריאה. בריאה מתייחסת רק למציאות החומרית, המאופיינת בסיבה ותוצאה וכפופה לזמן. אם תרצה, אפשר לומר שאלוהים ברא את העולם החומרי, ועטף את נשמתנו בזהות כוזבת, בעטייה אנו מזהים את הגוף החולף בו אנחנו שרויים כעצמנו. אדם המשוחרר מהזהות הכוזבת מבין את זהותו הנצחית ואת היותו שונה מגופו ונפשו החומריים.
חסך האל
למה אלוהים בורא נשמות כדי להגביר את האהבה שלו, האם זה אומר שלאלוהים יש חסכים וחסר לו משהו?
משחק של חסך
אלוהים לא בורא או ברא נשמות. אם אנחנו משתמשים במילה ברא, זה רק כדי לסבר את אוזננו. אלוהים והנשמות קיימים לעד. הנשמות הן חלקיק של האנרגיה של האל שמטרתן להגביר ולהעצים את אושרו של האל על-ידי יחסי אהבה. הן חלק משלמותו. אלוהים לא חסר דבר – הכול שייך לו, גם אין שום דבר מחוץ לו. זו שלמותו של אלוהים שיוצר סיטואציות של חסר לכאורה כדי להגביר את שמחתו ושמחת דבקיו, ממש כמו ילדים שמשחקים בכאילו חסר. אל תנסה להקטין את אלוהים ולהשוותו אליך. לאלוהים מימדים רבים. במימד אחד יש לו הכול ואין הוא זקוק לדבר, במימד אחר אין לו והוא זקוק. ממש כמו שכלל המספרים כוללים מספרים חיוביים ושליליים. שלמותו של אלוהים הוא שיש לו ואין לו – בו זמנית.
הרצאות
ברצוני לדעת אם ישנן הרצאות או קבוצות מפגש באזור נתניה. אשמח לתשובה, תודה.
יש הרצאות/מפגשים בתל-אביב, חיפה ואזור חדרה.
אנוכיות ואי אנוכיות
שלום!
מה ההבדל בין פעילות ומעשה אנוכיים ובין פעילות לא אנוכית?(בהקשר לתהליך הצמיחה הרוחנית בבהקתי יוגה)
ברור שאנוכיות- משמה מרוכזית עצמית מרובה ופחות באחרים ובסובבים אותנו,אך, "כל עוד שהמניע שלך לפעולה הוא אנוכי, משמע מרוכז בצרכי הגוף והנפש שלך, פעולה זו יוצרת קַרְמַה וגורמת להסתבכותך בלידה ומוות חוזרים ונשנים" למה הכוונה בסיפוק צרכי הגוף והנפש?
הרי אנחנו יצורים אקטיביים מטבענו ולא יכול לשבות יותר מדי… אז טבעי שנבצע הרבה פעולות חלקן יהיו אנוכיות יותר וחלקן אנוכיות פחות?
בתודה מראש
פעילות אנוכית ולא אנוכית
פעילות אנוכית ופעילות לא אנוכית לא נבדלים בסיפוק או אי-סיפוק צרכי הגוף, אלא במניע ובאופן השימוש בהם. כל דבר ניתן להשתמש בו באופן שיקדם אותנו רוחנית לעבר יחסים עם אלוהים, או להשתמש בו כך שיכבול אותנו לתודעה חומרית, המרחיקה אותנו ממגע רוחני. ניקח לדוגמא פְּרַסָאדַם, או מזון שמוגש לאל כמנחה לפני שאוכלים אותו. מזון כזה, לאחר שהועלה כמנחה לאל, נחשב לחסדו, ומקרב אותנו מאוד אליו. מצד אחד, אם נאכל מזון שלא הוצע כמנחה לאל, אכילה כזאת תגביר את האנוכיות שבנו. מצד שני, אם נאכל פְּרַסָאדַם, ותוך כדי כך נודה לאל על חסדו ואהבתו לנו, מייד תודעתנו הרוחנית תתפתח ונחוש קרבה אליו. אך אם נאכל את הפְּרַסָאדַם מתוך גרגרנות, ללא מודעות וכבוד לחסדו, מצד אחד נתקדם רוחנית (כי מזון שהועלה לאל כמנחה אינו שונה ממנו; זה כמו לבוא עם האל במגע ישיר), ומצד שני, נעבה גם את עבותות האנוכיות שבנו. אפילו במקרה כזה, ההתקדמות הרוחנית תנצח בסופו של דבר את עבותות האנוכיות. בבְּהַגַוַד-גִיתָא (3.13) נאמר: "דבקיו של האל מתנקים מן החטאים כולם. זאת משום שהם אוכלים מזון שהוגש תחילה כמנחה. אחרים, אשר מכינים את מזונם לצורך עינוג אישי, אוכלים אך חטא.
נשמת העל
מה ההבדל בין הפרמתמא -נשמת העל ובין הקולות הפנימיים של המיינד?
אנשים מתיחסים הרבה פעמים ל:קול הפנימי/הרגשה פנימית. איך אפשר לזהות ולהבדיל בינו ובין שאר רעשי הרקע האחרים, ההתניות והפחדים שצפים וקיימים בכל אחד ואחת מאיתנו? הרי בתהליך היוגה אנחנו אמורים לחוות את עצמנו כנפרדים מזהותנו הגופנית נפשית? אם קרישנה שוכן בלב כל (בהגווד-גיתא פרק 10 פס' 20 "הו ארג'ונה, אני נשמת העל אשר שוכן בלבה של כל ישות חיה. אני הראשית, האמצע ואחרית כל יש") אז איך אפשר לדעת מתי זה נשמת העל אם רוצים להפוך את המיינד לידידנו ע"מ להיעזר בו ולקבל את ההחלטות האמיתיות והנכונות לנו בחיים?..
בתודה מראש!
איך לשמוע את אלוהים שבלב
קיימים בתוכנו קולות רבים, כמו רגשות רבים. רובם הם תוצר של הנפש החומרית. אך גם אלוהים לפעמים משמיע קולו במגוון הרב של קולות. אם אינך מאומן בידע רוחני, אתה עלול לחשוב קולות ורגשות מסוימים לקולו של אלוהים, גם את קולו של אלוהים אתה יכול להחשיב לעוד אחד מקשקושי הנפש. איך נזהה את אלוהים המנחה אותנו, כידידנו הטוב ביותר, במבוך המתיש של חיים חומריים, מנחה אלי חופש? הצעד הראשון הוא למצוא מורה רוחני שיבהיר לנו מה ומי הוא אלוהים, ומה יחסינו איתו. מורה כזה, אם הוא אכן טהור ומסור לאל, יכול להנחות אותך ולזהות את קול אלוהים שבך. מכל מקום, תרגול הולם של חיים רוחניים מנקה בהדרגה את מגוון הקולות הרב שבתוכנו, כך שבסופו של דבר נוכל בעצמנו לזהות בבירור את קולו של האל ולצעוד בטוחות אליו.
אפשר לשער,אבל מי יודע
לפי התפישה הרווחת (גם ביהדות) ההתבטלות מול האל (או אור אין -סוף)אכן מקרבת אותנו אליו ולתכונותיו הנשגבות ואולי גם מאפשרת לנו ללמוד על ההנהגה שלו בבריאה,אבל השאלה אם אדם הגיע להשגה מה זה אלוהים ? ויכול להגדיר אותו כמו שמגדירים נוסחה מתמטית (לזה התכוון הרמב"ם) שאנחנו יכולים לעמוד על טיבו שהוא רחום וחנון,מנהיג את ממלכתו על יסודות האמת והצדק,ומידה כנגד מידה.כמו תוכניתן שכתב מישחק מחשב ואנחנו דמות בתוך המישחק,אנחנו יכולים ללמוד על השלב בו אנחנו נמצאים ולהתקדם לשלב הבא,אבל לא יכולה להיות לנו השגה לגבי התוכניתן שכתב את המישחק שלנו.
למה אי-אפשר לדעת?
אם אין לאדם השגה לגבי ה"תכניתן", אם אין לו השגה לגבי אלוהים, למה הוא קורא לו "אור אין-סוף"? כיצד אור אין-סוף יכול להיות רחום וחנון ומנהיג את ממלכתו על יסודות האמת והצדק? אולי אתה מתכוון לאותו מישהו שהוא המקור ל"אור אין-סוף", שהוא בעל אישיות רחומה וחנונה?
האם הרמב"ם יכול להגדיר אדם כפי שמגדירים נוסחא מתמאטית? אם הוא לא יכול זאת, האם פירושו שלא ניתן לעמוד על טיבו של האדם? באופן דומה, אם לא ניתן להגדיר באמצעות נוסחא מתמאטית את אלוהים, האם לא ניתן לדעת אותו?
האם האנלוגיה הטובה ביותר לאלוהים והאדם זה תכניתן ותכנית, או אבא לבנו? אם אלוהים הוא כאבא, הבן שלו יכול לדעתו באופן המאפשר יחסי אהבה.
לבסוף, האם אלוהים זקוק שנתבטל לפניו? האם התבטלות היא הדרך לרוחניות? מושג ההתבטלות מתאים יותר לתפיסה הבודהיסטית של נירְוָאנַה, שבה אין אלוהים ואין יחסים עימו, כי אם חידלון. ביחסים בין אדם לאלוהים אין צורך בהתבטלות כי אם בענווה.
אלוהים אין לו גוף ודמות
שמשה רבנו רצה לראות את אלוהים,אלוהים ענה לו 'לא ראה אותי האדם וחי',מכאן אנו מסיגים שמהותו ועצמותו של האל היא מעבר להשגת בן אנוש,הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" דווקא מנסה להמחיש את מהותו של האל על דרך השלילה (מה הוא לא) וע"י כך יכולה להתגבש תפיסה חלקית לגבי מהותו של האל
ם כאשר האל אומר למשה "לא יראני האדם וחי", הוא מוסיף "ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו" שמות לג' כב',כג'. בפסוקים אלו האל מציין שיש לו כפות ידיים, הוא גם מרשה למשה לראות את אחוריו ומוסיף ואומר שיש לו פנים (רק הוא לא מראה אותם למשה). אך בזאת לא תמה מערכת היחסים שבין משה לאל…"וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" שמות לג' יא'. בשעה שמרים אחותו של משה מקנאה בו, ומעירה הערה גזענית על צבע עורה של ציפורה אישתו של משה, האל אומר לה כך:"פה אל פה אדבר ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט…" במדבר יב',ח'. ואילו הפסוק האחרון של התורה על משה אומר כך: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" דברים לד',י'.
לסיכום, אי אפשר לקחת פסוק ולהסתכל רק עליו, בשלב שמשה לא היה מספיק טהור האל סירב להתגלות בפניו, אך עדיין ציין שהוא ניחן בדמות. אחר כך כאשר משה המשיך לדבוק באל וטיהר את ליבו, האל התגלה לפניו, פנים אל מול פנים. גם לפי הטקסט התנ"כי אין ספק שאלוהים ניחן בדמות, או כפי שאמר המלך דויד: "הנוטע אוזן הלוא ישמע אם יוצר עין הלוא יביט" תהילים צד',ט'.
דמות ה'
גם כאשר האל אומר למשה "לא יראני האדם וחי", הוא מוסיף "ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו" שמות לג' כב',כג'. בפסוקים אלו האל מציין שיש לו כפות ידיים, הוא גם מרשה למשה לראות את אחוריו ומוסיף ואומר שיש לו פנים (רק הוא לא מראה אותם למשה). אך בזאת לא תמה מערכת היחסים שבין משה לאל…"וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" שמות לג' יא'. בשעה שמרים אחותו של משה מקנאה בו, ומעירה הערה גזענית על צבע עורה של ציפורה אישתו של משה, האל אומר לה כך:"פה אל פה אדבר ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט…" במדבר יב',ח'. ואילו הפסוק האחרון של התורה על משה אומר כך: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" דברים לד',י'.
לסיכום, אי אפשר לקחת פסוק ולהסתכל רק עליו, בשלב שמשה לא היה מספיק טהור האל סירב להתגלות בפניו, אך עדיין ציין שהוא ניחן בדמות. אחר כך כאשר משה המשיך לדבוק באל וטיהר את ליבו, האל התגלה לפניו, פנים אל מול פנים. גם לפי הטקסט התנ"כי אין ספק שאלוהים ניחן בדמות, או כפי שאמר המלך דויד: "הנוטע אוזן הלוא ישמע אם יוצר עין הלוא יביט" תהילים צד',ט'.
איזי
פרשנות הישירה של הציטוט הזה בכלל לא אומרת שלאלוהים אין דמות.
אלוהים לא נודע?
בספרות הוֵדית נאמר: "איש לא מסוגל להבין באמצעות חושים נגועים בחומרנות את טבעם הנשגב של שמו של שְׂרִי קְרּישְׁנַּה [אלוהים], דמותו, תכונותיו ועלילותיו. מכל מקום, אלה נגלים למי שנמלא רוחניות על-ידי שירות טהור לאל." כל עוד הנשמה מכוסה בחומרנות, או שקועה באנוכיות, לא ניתן לה לתפוס את מהותו ועצמותו של האל. אך כשזו משתחררת מאלה, ובשעה שהיא עוסקת בשירות מסור אליו, האל מגלה לה, בחסדו, את מהותו ועצמותו.
אידיאל החיים הוא אהבה לאל (בכל לבבך, נפשך ומאודך); כיצד ניתן לאהוב אותו כך אם לא ניתן לדעת את מהותו ועצמותו של האל? רק לאהוב את הבריאה שלו בלי לדעת אותו? זה מוביל לאנוכיות ואתיאיזם. האם ייתכנו יחסים של אב לבן כשהילד לא יודע את מהותו ועצמותו האבהית של האבא אלא על דרך השלילה? האם הסברים כאלו מספקים אותך? אם אלוהים הוא הבורא ואנחנו הנבראים, או אלוהים הוא הסיבה ואנחנו התוצאה, ההיגיון נותן שהסיבה מוכלת בתוצאה, ועל-ידי לימוד התוצאה ניתן ללמוד על הסיבה. ללא ספק, הילד לא יודע את אביו שלפני לידתו, אך הילד יודע את מהותו ועצמותו האבהית של אביו באופן שהיחסים ביניהם יכולים להתממש במלואם.
דמות ה'
גם כאשר האל אומר למשה "לא יראני האדם וחי", הוא מוסיף "ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו" שמות לג' כב',כג'. בפסוקים אלו האל מציין שיש לו כפות ידיים, הוא גם מרשה למשה לראות את אחוריו ומוסיף ואומר שיש לו פנים (רק הוא לא מראה אותם למשה). אך בזאת לא תמה מערכת היחסים שבין משה לאל…"וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" שמות לג' יא'. בשעה שמרים אחותו של משה מקנאה בו, ומעירה הערה גזענית על צבע עורה של ציפורה אישתו של משה, האל אומר לה כך:"פה אל פה אדבר ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט…" במדבר יב',ח'. ואילו הפסוק האחרון של התורה על משה אומר כך: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" דברים לד',י'.
לסיכום, אי אפשר לקחת פסוק ולהסתכל רק עליו, בשלב שמשה לא היה מספיק טהור האל סירב להתגלות בפניו, אך עדיין ציין שהוא ניחן בדמות. אחר כך כאשר משה המשיך לדבוק באל וטיהר את ליבו, האל התגלה לפניו, פנים אל מול פנים. גם לפי הטקסט התנ"כי אין ספק שאלוהים ניחן בדמות, או כפי שאמר המלך דויד: "הנוטע אוזן הלוא ישמע אם יוצר עין הלוא יביט" תהילים צד',ט'.
למה אלהים מסתתר?
כתוב בתהילים בים דרכך ושבילך במים רבים ועיקבותיך לא נודעו.
למה זה ?
למה אנחנו צריכים לשאול שאלות, לנסות להאמין לקוות ?
אילו יחסים אלו?
הרי מכל אדם או חיה שנפנה אליה נצפה לתגובה ולא לדום שתיקה.
למה התשובות שאולי אנו מקבלים הם במקרה הטוב רמזים או הצטרפויות מקרים ?
היכן הנאמנות, האהבה האלוהית ?
האם אלוהים מסתתר?
שתי סיבות נוספות למה בכתבים נאמר שניתן לדעת את אלוהים רק ברמז.
מי שלא יודע את אלוהים ישירות, לא יכול לדבר עליו ישירות. בבְּהַגַוַד-גִיתָא (7.3) נאמר ש"מבין אלפי אדם אולי אחד חותר לשלמות, ומאלה שהשיגו שלמות, בקושי אחד מכירני באמת."
סיבה שנייה היא שזה מסוכן לדבר על אלוהים בשפה ישירה. מי שמדבר כך לציבור, אלא אם כן הוא בעל עוצמה גדולה ביותר, יהיה נדון לנידוי ואולי אף למוות ויחשיבו אותו לעובד אלילים. הרי החברה האנושית מורכבת מפרטים שנגועים בתשוקה להיות אלוהים ומקנאים בו. בחברה כזאת מסוכן לדבר על דבר שמסכן את האשליה הזאת.
בילוי
מה הם הבילויים של הבהקתי יוגי?
הבְּהַקְתי יוגה מבלה כל הזמן. הוא הופך את כל מעשיו לבילוי. הבילוי שלו זה לזכור
את האל, להשיח אודותיו, לעבוד אותו, לשרת אותו וכו'. כל דבר שמקדם אותו לעבר יחסי
אהבה עם האל הוא מחשיב לבילוי מענג. עבודה הופכת למקום מענג אם הוא יכול לשלב בה
תכנים רוחניים, או שהיא מקדמת אותו במסעו הרוחני. חיי משפחה הינם מענגים ביותר אם
ניתן לשים במרכזם את האל. בבְּהַגַוַד-גִיתָא (10.9) נאמר: מחשבותיהם של
דבקי הטהורים נתונות לי, חייהם מוקדשים כליל לשירותי, והם מוצאים חדווה רבה ועונג
בהאירם זה את זה ובהשיחם בי תמיד זה העונג של הבְּהַקְתי יוגי. אם בילוי כלשהו משולל תוכן רוחני, אין לו שום עניין בו. אך כל
בילוי שיש בו תוכן רוחני, שמקדם אותו ואת שותפיו לבילוי במסעם הרוחני, הינו בילוי
לגיטימי ומהנה.
שירות
האם שירות לעצמנו כלומר לצרכים החומריים שלנו הוא לא טוב האם החיים נועדו רק כדי לשרת אחרים, אם מישהו רוצה שישרתו אותו והוא רוצה את זה בשביל האגו שלו אז צריך לשרת אותו או להימנע מהשירות, האם צריך לשרת כל אחד באופן עיוור לא משנה מי האדם בין אם הוא חבר, מכר, עובד,מעביד, אבא, אח וכו'? או האם צריך לשרת על פי סוג היחסים שלנו עם הנשמות בעולם זה? האם משרתים את האחר רק כאשר השירות לא בא על חשבון האגו ונועד רק כדי לקדם את האדם האחר באופן רוחני וחומרי כאחד?
ההבנה שלי היא שבכל שירות צריכה להיות מודעות שאנו משרתים אך ורק את האלוהי אשר נמצא בנו ובכל אחד ותרגול מודעות זו תוך כדי השירות עוזר להתפתחות הרוחנית של האדם – אין זה משנה אם זה עבור עצמי או עבור אחר, אם זה עבור אדם אגואיסט או אדם טוב לב. השירות משרת אותי כי אני הוא זה שמתפתח רוחנית ואני הוא זה שלומד לתת שלא על מנת לקבל. פשוט לתת מתוך אהבה לאלוהי
שלום זוהר- נראה לי שפיספסת את השאלה שלי, השאלה שלי הייתה האם לשרת את האגו של האדם שהוא אגואיסט או לא,ענית שצריך לשרת את האלוהי, האם הכוונה לא לשרת את האגו?ואיך בדיוק משרתים את האלוהי שבכל אחד?
שירות זה משהו אישי
כללית אני מסכים למה שכתבת, אך לטעמי יש להגדיר יותר את מושג
האלוהי שירות זה תמיד למישהו, והאלוהי הוא המישהו העליון
שיושב בלב, לצד הנשמה, שהינה מישהו קטן. שירות לאלוהים זה גם שירות לאלה שיקרים
לאלוהים. כשאתה משרת מישהו, אתה יכול לשרת אותו כמי שאלוהים יושב בליבו, וכמי שיקר
לאלוהים. למעשה, כל יצור יקר לאלוהים גם אלוהים יושב בליבו של כל יצור, לכן בהקתי
יוגים מתקדמים רואים עצמם כמשרתי כל מה שחי.
כיצד לעשות את השירות?
האם עלינו לעשות את השירות במטרה לספק את האדם או את הנשמה האחרת לפי התניותייה הפיסיות והנפשיות או האם עלינו לעשות את השירות בצורה נייטרלית בלי להיות קשור להאם האחר מסופק משירותי או לא?
שירות לאל ולאדם
יש לבצע את השירות במטרה לספק את האל. אך אם אתה משרת מישהו הקשור לאל, והוא מסופק
מכך, סיפוקו (הרוחני) הופך לסיפוקו של האל. כמובן שכשאתה יוצר יחסים כלשהם עם אנשים
בעולם זה, עליך להתחשב בהתניות שלהם. לשרת אותם כראוי זה לעזור להם לחרוג
מהתניותיהם ולהתעלות לשלב הסמוך הבא של האבולוציה שלהם.
אהבה לנשמות
האם אהבה לנשמות צריכה להיות מוגבלת וחלקית או שהיא צריכה להיות לא מוגבלת, האם אפשר לאהוב מישהו חוץ מאלוהים ללא גבולות?
המושג
המושג צריכה לא מסתדר לי כל כך עם אהבה – לאלוהים או לנשמות.
חובתה של אמא לתת הכל לילדה הפעוט. מחובה זאת והיחסים שנוצרים מכך צומחת אהבה.
אהבה
השאלה שלי הייתה מה ההבדל בין אהבה לנשמות לבין אהבה לאלוהים והאם לנשמה זה בפחות רגש כמו לאלוהים או באותה מידה בלתי מוגבלת.
אהבה חומרית ורוחנית
אהבה יש אחת – לאלוהים. הנשמות הן חלקיק אנרגטי נפרד לנצח של אלוהים. לאהוב את
הנשמה משמע לאהוב אותה בהקשר להיותה חלקיק של האל, או משרתת של האל. ממש כמו אהבת
אחים. הבסיס לאהבה זו הינה אהבת ההורים.
ככל שהאדם מתפתח רוחנית, הוא יכול
להבדיל בין הנשמה לגוף. אהבה קיימת אך כלפי הנשמה, אך מה שנקרא כיום אהבה אינו אלא
דרגות שונות של תאווה כלפי הגוף.
אין הבדל בין אהבה לאלוהים ואהבה לאלו היקרים
לו. זו אותה אהבה בלבוש אחר. מנקודת המבט של האל, עדיפה האהבה לאלה היקרים לו מאשר
לעצמו. במילים אחרות, עוצמת הרגש כלפי נשמות הקשורות מאוד לאלוהים יכולה להיות אף
גדולה מהרגש כלפיו. זאת משום שאלו הקשורים אליו באהבה הינם יקרים לו אף יותר מעצמו
גם הדרך אליו עוברת דרך אהוביו ואהובותיו. ניתן להגיע אל האל ביתר קלות דרך שירות
מסור לאלה שהקדישו עצמם לחלוטין לשירותו.
התרועעות והטפה
האם תודעת קרישנה מתאימה לכולם, האם היא גם מתאימה לדתיים? כיצד דבק צריך להתרועע עם אנשים אחרים שלא מאמינים בתורתו של קרישנה? האם עליו תמיד לדבר על קרישנה לדוגמה או גם לדבר על דברים אחרים שלא קשורים ישירות לשירות של קרישנה בכדי להביא את האדם למצב הדרגתי של תודעת קרישנה או אישזהי תבונה?האם הדבק לא צריך גם לשמוע הטפות של אחרים בכדי לתת לאדם מקום של חשיבות דעתו ואמונתו אפילו אם הם שגויים לפי התורה של קרישנה?הרי בכל מדבר ושומע ובכל יחסים בין שניים יש שני צדדים, לדעתי לא צריך הדבק להטיף ישר על קרישנה אלא לחכות עד אשר האדם יהיה נכון לשמוע עליו ולשאול את שאלותיו לדבק או עד אשר הוא מגלה איזשהי התעניינות שעל הבסיס הזה הדבק יכול להטיף לטובתו.
תודעת קְרישְׁנַה, או בְּהַקְתי יוגה, מתאימה לכולם. הנחת המוצא של בְּהַקְתי יוגה היא שכל הנשמות הינן בנים נצחיים השווים בפני האל, ללא הבדל של דת, גזע ומין, ולכולן הזכות לשוב אליו ולפתח אהבה אליו. אין הבדל אם מישהו הוא דתי או לאו. מכול מקום, כל עוד אדם מגדיר עצמו באופן חומרי (למשל על פי סוג הדת, הלאום והגזע), יקשה עליו לצמוח רוחנית. רק לאחר שיקוץ ויוותר על הגדרות אלו הוא יהפוך מועמד ראוי לבְּהַקְתי יוגה.
רצון חופשי ואהבה
האם מי שלא בתודעת קרישנה אבל מאמין ומתרגל דרך אחרת הוא בתודעה יותר נמוכה ואם כן האם זה ראוי להגיד לו את זה או לא?האם זה רע שימשיך בדרכו ללא תודעת קרישנה, אלא בדרך הרוחנית שלו,ויבוא לתודעת קרישנה בהמשך ולא בזמן זה, אם מישהו לא אוהב מדיטציה ולא אוהב יוגה, האם בכל זאת צריך לנסות לעזור לו לעורר את התודעת קרישנה שלו, או לחכות עד שיהיה מוכן ובינתיים שיעשה מה שנראה נכון לו אפילו אם זה נראה נכון לו להשתקע בחיים חומרניים?
בהקתי יוגה הינה דרך אוניברסלית
תודעת קְרישְׁנַה, לפי תורת הבְּהַקְתי, משמעה השתקעות מלאה בשירות האל וביחסי אהבה
עימו. זו התודעה הגבוהה ביותר. אין זה אומר שמי שמתרגל בְּהַקְתי שרוי כבר בתודעת
קְרישְׁנַה. מי שמתרגל בְּהַקְתי שואף להיות בתודעת קְרישְׁנַה. מישהו יכול להיות
שייך לארגון מסוים, כמו תנועת הַרֵא קְרישְׁנַה, אך לא להיות בתודעת קְרישְׁנַה.
אלו שני דברים שונים. ניתן לתרגל בְּהַקְתי יוגה גם במסגרת זרמים דתיים או רוחניים
אחרים. בְּהַקְתי יוגה זה תהליך אוניברסאלי של שינוי התודעה מחומרית לרוחנית,
ממרוכזות עצמית לאהבת אלוהים. ניתן לדעת אם אדם מתרגל בְּהַקְתי לפי מאפייני
ההתנהגות שלו ודיבורו ולא לפי השתייכותו לארגון זה או אחר.
אם מישהו מחפש קשר
אישי ויחסי אהבה לאל, אני מניח שסופו לתרגל בְּהַקְתי, אף אם במסגרת תודעתו הנוכחית
הוא מתרגל דרך רוחנית השונה מבְּהַקְתי. אלוהים היושב בליבו וניסיון חייו יובילו
אותו, בסופו של דבר, בחיים אלו או בבאים, להתרועעות עם דבקים של קְרישְׁנַה ובחברתם
לתרגל יחסי אהבה עם האל.
יש דרכים שונות לעזור למישהו להתקדם בתודעת קְרישְׁנַה.
אך התנאי לזה הינו רצונו להתקדם בדרך זו. אם מישהו יראה שאתה מאושר בדרך
הבְּהַקְתי, באופן טבעי הוא ירצה להידמות לך וללכת בדרכך, וכך תוכל לעזור לו.