מבקרים רבים באו לפגוש את קרישנה, ביניהם הפָּאנְּדַּוים ובראשם המלך יוּדְהישְׁטְהירַה. אחרי שקרישנה שוחח עם הגופִּיות והעניק להן את הברכה העליונה, הוא בא לפגוש את יוּדְהישְׁטְהירַה ושאר הקרובים שבאו שם לראות אותו. הוא שאל תחילה האם הם חיים בברכה. למעשה, מזל רע לא יתכן בכלל למי שרואה את כפות רגלי הלוטוס של האל. ואף-על-פי-כן, על-פי כללי הנימוס, הוא שאל לשלום המלך יוּדְהישְׁטְהירַה. והלה, נרגש מקבלת פנים כזו, אמר אז, ״קרישנה יקירי, אישים ודבקים דגולים אשר מודעים לך כליל והוגים תמיד בכפות רגליך—אלה הינם מסופקים לחלוטין מלגימת שיקוי הנקטר של חדווה נשגבת. הנקטר הזה פורץ לפעמים מפיהם של הלוגמים, ונוטף על אחרים בצורת סיפור עלילותיך הנשגבות. הנקטר שיוצא מפיו של הדבק הינו אדיר כל כך בעוצמתו, עד כי אותו בר מזל שזוכה ללגום ממנו, נפטר מיד ממסע הלידות והמיתות האינסופי. הקיום החומרי נגזר עלינו בגלל ששכחנו אותך. אולם למרבה המזל, חשכת השיכחה מסתלקת מיד עם שזוכים ושומעים אודות תהילתך. אלי, מהו איפוא, המזל הרע שיכול לפקוד אדם שמאזין לתפארת מעשיך?״

״כיוון שאנו מסורים לך כליל ואין לנו מקלט זולת כפות רגליך, הרי שאנו בטוחים תמיד במזלנו. אלי, אתה הינך ים של ידע אינסופי ושל חדווה נשגבת. מותנים להיפעלויות המֵחְשָב, אנו שרויים תמיד בקיום הארעי של שלושת המצבים החומריים—עירות, שינה ושינה עמוקה. מכל מקום, שלושת המצבים הללו אינם קיימים בתודעת קרישנה. כי עם שמתרגלים תודעת קרישנה, התגובות הללו נעלמות כליל. אתה הינך יעדם העליון של בני החורין. מרצונך החופשי הופעת עתה עלי-אדמות, באמצעות אונך הפנימי, יוגַמָאיָא; הופעת כבן אנוש רגיל כדי לשוב ולכונן את עקרונות החיים הוֵדיים. אולם מאחר שאתה הינך אלוה עליון, הרי שמי שמתמסר לך, לא יתכן שיפגוש עוד במזל הרע.״

ובשעה שקרישנה שוחח כך עם המבקרים השונים ואלה נשאו לו גם תפילות, נפגשו נשות היַדוּ ונשות הקוּרוּ ביניהן ושוחחו יחדיו על עלילותיו הנשגבות. ראשונה פנתה דְרַוּפַּדִי אל נשותיו של קרישנה: ״רוּקְמינִּי, בְּהַדְרָא, גָ'אמְבַּוַתִי, סַתְיָא, סַתְיַבְּהָאמָא, קָאלינְדִי, שַׂיְבְּיָא, לַקְשְׁמַנָּא, רוהינִּי ושאר נשותיו של קרישנה, ספרו נא לנו כיצד קרישנה, אישיות אלוה, קיבל אותכן לנשים, וכיצד נישא לכן על-פי כללי הטקס, כמו אדם רגיל?״

רוּקְמינִּידֵוִי, הראשית שבנשים, השיבה אז: ״דְרַוּפַּדִי יקרה, למעשה היה מוסכם כבר וידוע שנסיכים שונים כגון גַ'רָאסַנְדְהַה רצו שאנשא למלך שׂישׂוּפָּאלַה, וכתמיד בטקס נשואים, כל הנסיכים עמדו שם נכונים, על מגיניהם וכלי נשקם, לעצור כל מתחרה שיעז להתקרב. אלא שאישיות אלוה חטף אותי משם כמו שאריה חוטף כבשה מעדר. אולם זה לא מפליא בכלל, שהרי אפילו גדולי הגיבורים והמלכים שבעולם הינם כפופים לכפות רגלי הלוטוס של האל ונוגעים בהן עם כתריהם. דְרַוּפַּדִי יקרה, תשוקתי הנצחית היא שחיים אחר חיים אוכל לעסוק בשירותו של קרישנה, מאגר העונג והיופי. זו שאיפתי היחידה ורצוני הבלעדי.״

סַתְיַבְּהָאמָא אמרה אז, ״דְרַוּפַּדִי יקרה, אבי כאב מאד את מות אחיו, פְּרַסֵנַה, וטפל את האשמה על קרישנה, גם את גניבת אבן הסְיַמַנְתַקַה, שלמעשה נלקחה בידי גָ'אמְבַּוָאן. חפץ לטהר את שמו, קרישנה נלחם אז עם גָ'אמְבַּוָאן והוציא מידיו את האבן, ומסר אותה אחר כך לאבי. מבויש ומלא צער על האשמה הכוזבת, ביקש אבי לכפר על טעותו, ומסר אותי ואת האבן לשְׂרִי קרישנה, אף שמקודם כבר הבטיח אותי לאחרים. כך הפכתי לאשתו ושפחתו.״

אחריה השיבה גָ'אמְבַּוַתִי: ״דְרַוּפַּדִי יקרה, בתחילה, כאשר קרישנה התקיף את אבי, גָ'אמְבַּוָאן, מלך הרּיקְשׁים, אבי לא ידע שזהו אדונו מפעם, רָאמַצַ'נְדְרַה בעלה של סִיתָא. הוא לא זיהה את אלוהיו ונלחם עמו במשך עשרים ושבעה ימים רצופים. רק אחרי שהתעייף ותש כוחו הוא הבין שפרט לרָאמַצַ'נְדְרַה, איש לא מסוגל להביסו, ומכאן שקרישנה זה הינו אותו רָאמַצַ'נְדְרַה. עתה, אחרי שהתעשת, הוא השיב מיד את אבן הסְיַמַנְתַקַה, וכדי לפייס את אדונו, הוא העניק אותי לו לאשה. כך נישאתי לריבון, וכך התגשמה גם משאלתי לעסוק בשירותו חיים אחר חיים.״

אחר כך השיבה קָאלינְדִי: ״דְרַוּפַּדִי יקרה, ביצעתי סיגופים קשים כדי לזכות בקרישנה. וקרישנה, מודע לעובדה הזו, בא אלי ברוב טובו, עם ידידו ארג'ונה, וקיבל אותי לו לאשה. הוא לקח אותי מגדות היַמוּנָא ומני אז אני עוסקת בביתו כמנקה, אף שהוא נוהג בי כאשה.״

מיתְרַוינְדָא אמרה: ״דְרַוּפַּדִי יקרה, קהל נסיכים גדול התאסף לסְוַיַמְּוַרַה שלי. גם קרישנה היה שם בין הנאספים; הוא הביס את שאר הנסיכים וקיבל אותי כשיפחתו. הוא נשא אותי לדְוָארַקָא, כמו שאריה חוטף צבי מלהקת כלבים. אחי פתחו במלחמה נגדו, אולם הובסו, וכך התגשמה משאלתי להיות חיים אחר חיים שפחה שלו.״

סַתְיָא פנתה אז אל דְרַוּפַּדִי: ״כדי לבחון את חוזקו ועוז רוחו של בעלי לעתיד, אבי בחר תנאי מיוחד לטקס הסְוַיַמְּוַרַה שלי [טקס בו בוחרת הנסיכה בעל]; על המועמדים היה להלחם בשבעה פרים פראיים בעלי קרניים ארוכות מאד וחדות. גיבורי חיל רבים ניסו להביס את הפרים, אולם נאלצו לשוב לבתיהם מוכים ופגועים. מכל מקום, כאשר קרישנה בא להלחם איתם, אלה הפכו כמו צעצועי משחק; הוא תפס כל אחד וקשר אותו באפו, וכך הם נכנעו לשליטתו, ממש כמו שגדיים נכנעים לשליטתם של ילדים. אבי שמח להשיאני אז לאל בטקס רב. הוא העניק כנדוניה חילות צבא רבים, וגם סוסים, מרכבות ופילים, ומאות אמות. אחר כך קרישנה הביא אותי לדְוָארַקָא. מכל מקום, בדרך התקיפו אותו נסיכים רבים, אלא שהוא הביס אותם כולם. וכך זכיתי לשרת את כפות רגלי הלוטוס שלו כשפחתו.״

בְּהַדְרָא אמרה: ״דְרַוּפַּדִי יקרה, קרישנה הינו בן דודי מצד אמי. לרוב מזלי נמשכתי לכפות רגלי הלוטוס שלו, וכאשר אבי הבין את רגשותי, הוא סידר בעצמו את נישואי. הוא הזמין את קרישנה והעניק לו נדוניה של אַקשַׁוּהינִּי אחד, כלומר אוגדה שלמה של כוחות מזוינים. הוא העניק גם משרתות רבות ושאר אביזרי מלכות. איני יודעת אם אזכה במקלטו של קרישנה חיים אחר חיים, אולם תפילתי היא שבכל מקום שאוולד, לא אשכח אף פעם את קשרי עמו.״

לַקְשְׁמַנָּא אמרה אז: ״מלכה יקרה, פעמים רבות שמעתי את החכם נָארַדַה מפאר את עלילותיו של קרישנה, וכאשר שמעתי שגם לַקשְׁמִי, אלת המזל, נמשכת לכפות רגליו, התחלתי לפתח משיכה עזה אליו. מני אז חשבתי רק עליו ומשיכתי אליו עוד גברה וגברה. מלכה יקרה, אבי מאד אהב אותי, וכאשר הבין את לבי, הוא תיכנן תכנית. תכניתו דמתה לזו שתיכנן אביך; בעת הסְוַיַמְּוַרַה היה על המועמדים לפגוע עם חיציהם בעיניו של דג. ההבדל בין התחרות שלך לשלי הוא שבשלך היה הדג תלוי גלוי על התקרה, בעוד שבשלי היה הדג מכוסה בבד וניתן היה לראות רק את השתקפות הבד בתוך כד מים.״

״השמועה על התכנית הופצה, ונסיכים החלו להגיע מכל רחבי תבל, חמושים במגיניהם, בלווית יועציהם הצבאיים. כל אחד מהם חפץ לזכות בי, ובזה אחר זה הם אחזו בקשת ובחיצים שנועדו למתחרים. רבים לא הצליחו אפילו לחבר את המיתר אל שתי קצוות הקשת, ופשוט נטשו את נסיונם והסתלקו משם. היו כאלה שהצליחו למתוח את המיתר מצד לצד, אולם אז, כיוון שלא הצליחו לחבר אותו לקצה השני, הקשת ניתרה לפתע פתאום, כמו קפיץ, ופגעה בהם. מלכתי היקרה, תופתעי בודאי לשמוע שבכנס הזה היו מלכים וגיבורים מפורסמים רבים. גיבורי חיל כמו גַ'רָאסַנְדְהַה, אַמְבַּשְׁטְהַה, שׂישׂוּפָּאלַה, בְּהימַסֵנַה, דוּרְיודְהַנַה וקַרְנַּה הצליחו כמובן, לדרוך את הקשת אולם לא הצליחו לפגוע בדג; אלה לא הצליחו בכלל להתחקות על מקומו. גיבור הפָּאנְּדַּוים המהולל, ארג'ונה, היה מסוגל אמנם לראות את השתקפות הדג במים, ובזהירות רבה ירה חיצו, אולם פגע בדג במקום לא נכון. הוא לפחות פגע בדג והוכיח שהוא טוב משאר הנסיכים.״

הנסיכים היו כולם מאוכזבים מכשלונם, והיו שהסתלקו ולא ניסו בכלל. או אז בא קרישנה ואחז בקשת. הוא בקלות רבה חיבר את מיתרה, כמו ילד שמשחק בצעצוע, אחר הציב חצו על המיתר, ואחרי שהסתכל רק פעם בצללית הדג במים, הוא ירה חצו, והדג המפולח נפל. הנצחון הזה התחולל בצהרים ברגע מבורך על-פי החישובים האסטרונומים, שנקרא אַבְּהיג'ית. קריאות 'גַ'יַה! גַ'יַה!' נשמעו אז מכל עבר ומשמים נשמעה הלמות תופים של תושבי העדן; מרוב שמחה התחילו האלים-למחצה ממעל להמטיר פרחים.״

״אני נכנסתי אז אל זירת התחרות; פעמוני קרסולי צילצלו בנועם כשפסעתי. הייתי לבושה ברוב הדר בבגדי משי חדשים ופרחים קישטו את שערי. נרגשת מאד מנצחונו של קרישנה, חייכתי אז בעונג רב. בידי נשאתי ענק זהב משובץ באבני חן, שניצנץ לסירוגין. שערי הגלי הקיף את פני שברקו בגלל השתקפות טבעותי הרבות. ממצמצת בעיני, הבטתי אז בכל הנסיכים, וכאשר הגעתי אל אדוני, ענדתי באיטיות את ענק הזהב על צוארו. כפי שסיפרתי לך, כבר מראשית נמשך לבי לקרישנה, ועתה, ענידת הזר לצוארו, היתה נצחוני הגדול. מיד פתחו כלי זמר כמו מְרּידַנְגות, פַּטַהות, קונכיות, תופים, תופי דוּד ועוד בתרועות, וצליליהם הפכו לקול גדול. רקדנים ורקדניות החלו לחולל, וזמרים פצחו בשיר מתוק.״

״דְרַוּפַּדִי יקרה, או אז, כאשר קיבלתי את קרישנה לבעלי הנערץ והוא קיבל אותי לשפחתו, קול שאגת התמרמרות עלתה מקהל הנסיכים המאוכזבים, שנסערו עתה מתאוה. מבלי להתחשב בהם בכלל, בעלי, בדמותו כנָארָאיַנַּה בעל ארבע הידיים, שם אותי על מרכבתו, שהיתה רתומה לארבעה סוסים משובחים. מצפה להתנגדות מצד הנסיכים, הוא עטה את שריונו ואחז בקשתו שָׂארְנְגַה. אולם דָארוּקַה, נהגנו המהולל, נהג את המרכבה היפיפיה לעבר דְוָארַקָא מבלי להשתהות אפילו רגע. וכך נילקחתי במהירות מבין קהל הנסיכים, כמו צבי שנחטף מן העדר בידי אריה. היו כמה, מכל מקום, שניסו למנוע את התקדמותנו וניסו להתקיף עם כלי נשקם, כמו כלבים שמנסים לעצור את צעדת האריה. אלא שקרישנה שלח אז את חיציו, גודע לכמה את ידיהם השמאליות, וכמה איבדו את רגליהם, או את ראשם וחייהם, והשאר פשוט נסו על נפשם.״

אישיות אלוה נכנס אז לדְוָארַקָא, המהוללת בערי תבל; הוא נכנס כמו השמש הזוהרת. העיר כולה קושטה לכבוד המאורע. דגלים, סרטים ושערים רבים כל כך הוצבו בעיר, עד כי קרני השמש לא יכלו לחדור אפילו. סיפרתי לך כבר שאבי אהב אותי מאד, ועתה, מאושר על שתשוקתי התגשמה וזכיתי בשְׂרִי קרישנה, הוא העניק ברוב שמחה מתנות רבות לקרובים וידידים. הוא נתן בגדים יקרי ערך, תכשיטים, יצועים ושטיחי ישיבה. קרישנה הינו מסתפק בעצמו, ואף-על-פי-כן שמח אבי להעניק לו אוצרות רבים, חילים, פילים, מרכבות, סוסים, והרבה כלי נשק נדירים. הוא נתן את זה לאל בהתלהבות רבה. אני הבנתי אז שמן הסתם ביצעתי בחיים קודמים מעשי צדקה מופלאים, כתוצאה מהם זכיתי בחיים האלה להיות אחת משפחות ביתו של אישיות אלוה.״

אחרי שסיימו המלכות הראשיות לספר את סיפורן, פתחה רוהינִּי, נציגת שאר שש עשרה אלף ומאה המלכות, וסיפרה את סיפורן שלהן: ״מלכה יקרה, בְּהַוּמָאסוּרַה, במסע כיבושיו בעולם, שבה בכל מקום את הנסיכות היפות ושמר אותנו כלואות בארמונו. כאשר זה נודע לקרישנה, הוא נלחם ברשע ושיחרר אותנו; הוא הרג את הזד ואת כל חייליו, ואף שלא היה זקוק כלל לאשה, הוא נשא אז את כולנו, נעתר לתחינתנו. מעלתנו היחידה היתה הגותנו המתמדת בכפות רגליו, כי זו הדרך להשתחרר מן השיעבוד ללידה ומוות חוזרים ונישנים. דְרַוּפַּדִי יקרה, האמיני לנו שאיננו להוטות בכלל אחרי שיפעה כמו ממלכה או תענוגות גן עדן; איננו מתאוות לתענוגות חומריים, גם לא לשלמויות היוגַה, או למעמדו הרם של ברהמה. איננו חפצות אפילו במיני הגאולה השונים—סָאלוקְיַה, סָארְשְׁטי, סָאמִיפְּיַה או סַיוּגְ'יַה. איננו נמשכות בכלל לשפעים החומריים. שאיפתנו היחידה היא לשאת על ראשינו חיים אחר חיים את גרגירי האבק הדבוקים לכפות רגלי הלוטוס של האל. גם אלת המזל מתאווה למרוח את גרגירי האבק הללו על חזהּ, מעורבבים בניחוח הזעפרן. אנו כמהות רק לאבק הזה שנאסף על כפות רגליו של קרישנה בשעה שהוא פוסע על אדמת ורינדאוון כרועה פרות. הגופִּיות במיוחד, אבל גם רועי הבקר ובנות השבטים המקומיים—כולם רוצים רק להפוך לעשבים או גבעולי קש ברחובות ורינדאוון, כדי שקרישנה יצעד עליהם עם רגליו. מלכה יקרה, זוהי שאיפתנו חיים אחר חיים, ואיננו מתאוות לשום דבר אחר.״

פעם, לפני שנים רבות, התאספו חכמים וקדושים על גדות נהר הסַרַסְוַתִי לצורך ביצוע הקרבה גדולה בשם סַתְרַיַגְ'נַה. בכנסים שכאלה נוהגים הקדושים לדון בנושאים פילוסופיים ובשאלות מן הספרות הוֵדית, והפעם נדונה השאלה מי מבין שלושת שליטי העולם החומרי—ברהמה, וישנו ושיווה—הינו העליון. לאחר דיון ממושך, נבחר בְּהְרּיגוּ החכם, שהינו אחד מבניו של ברהמה, לבחון את שלושת השליטים הללו ולדווח לבאי האסיפה על מימצאיו.

בתוקף מינויו, הוא פנה עתה תחילה אל משכנו של אביו, ברהמה, בבְּרַהְמַלוקַה. שלושת השליטים אחראים על שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות—ותכניתם של החכמים היתה לבדוק מי מן השלושה ניחן במידת הטובות במלואה. משום כך עתה, לפני אביו, בְּהְרּיגוּ לא השתחווה בכונה, גם לא נשא תפילות, מבקש לבחון את מידת הטובות שבו. חובתו של בן או של תלמיד להשתחוות ולומר תפילות בבואו לפני אביו או מורו הרוחני. אולם בְּהְרּיגוּ התעלם מזה בכונה, חפץ לבדוק כיצד יגיב האל-למחצה. ואכן, ברהמה נרעש מחוצפת הבן ואף ניכרו בו סימני הכעס. הוא נכון היה אפילו לקלל אותו, אולם זוכר שזהו בנו, הוא כבש את זעמו בכוח תבונתו הכבירה. פירושו של דבר שברהמה חדור אמנם במידת הלהיטות, אלא שבכוחו להכניע אותה. זה משול לאש ומים. מים מופקים אמנם מאש, אולם משמשים גם אמצעי לכיבויה. באופן דומה, בגלל מידת הלהיטות נרגז עתה ברהמה, אולם בגלל שבְּהְרּיגוּ הינו בנו, הוא הצליח למשול בלהט החימה.

אחרי שבחן את ברהמה, המשיך בְּהְרּיגוּמוּני לכוכב קַיְלָאסַה, מקום משכנו של שיווה. שיווה הינו אחיו, ועתה, למראה המוּני, נמלא האל-למחצה שמחה והתרומם ממושבו כדי לחבק אותו. אלא שבְּהְרּיגוּמוּני סירב להתחבק. ״אחי,״ הוא אמר, ״אתה אינך טהור בכלל. אתה מלוכלך תמיד בגלל האפר שאתה מורח על גופך. אל תיגע בי בבקשה.״ המילים הללו עוררו מיד את חמתו של שיווה. נאמר שעבירה ניתן לבצע בגוף, במחשבה ובמילים. עבירתו הראשונה של בְּהְרּיגוּמוּני, נגד ברהמה, היתה במחשבה. ועתה הביקורת שהטיח בשיווה על ליכלוכו והרגליו המגונים היתה עבירה במילים. ושיווה, חדור במידת הבערות, רתח ממש מזעם ועיניו אפילו התאדמו. ללא שליטה עצמית, הוא אחז בקלשונו והיה נכון כבר להרוג את האיש. רק אשתו, פָּארְוַתִי, שהיתה שם, היא שהצילה אז את המצב. אישיותה מורכבת משלוש המידות והיא נקראת משום כך תְריגוּנַּמַיִי, ועתה היא עוררה בבעלה את מידת הטובות שבו; היא נפלה לרגליו והתחננה בדברי נועם שלא יהרוג.

אחרי שניצל מכעסו של שיווה, בְּהְרּיגוּמוּני הלך לכוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה, שם שרוע וישנו על מיטת פרחים בחברת אשתו, אלת המזל, שמעסה את כפות רגלי הלוטוס שלו. שם בְּהְרּיגוּמוּני ביצע את החמורה שבעבירות—עבירה במעשים גופניים. העבירה הראשונה שלו היתה מחשבתית, השניה מילולית, והשלישית גופנית. חומרתן של העבירות הללו עולה מאחת לשניה. עבירה במחשבה הופכת חמורה יותר כאשר נותנים לה ביטוי מילולי, והופכת חמורה לאין ערוך כאשר היא מקבלת ביטוי גופני. אם כן, עתה ביצע בְּהְרּיגוּמוּני את החמורה שבעבירות: הוא דרך על חזהו של הריבון עם רגלו בנוכחותה של אלת המזל. וישנו הינו מלא בחסד כמובן, ולא כעס בכלל על מעשהו של המוּני, כיוון שהיה האיש בְּרָאהְמַנַּה דגול. אפילו אם בְּרָאהְמַנַּה חוטא לפעמים, צריך לסלוח לו, וווישנו הדגים את זה בהתנהגותו. מכל מקום, נאמר שמאז אותה תקרית, לַקְשְׁמִי, אלת המזל, אינה נוטה במיוחד לבְּרָאהְמַנּים. ומאחר שהיא מונעת מהם את ברכותיה, אלה עניים בדרך כלל. אין ספק שזוהי עבירה חמורה לדרוך על חזהו של הריבון, אלא שברוב גדולתו, וישנו אפילו לא נתן את דעתו לזה. הבְּרָאהְמַנּים-כביכול של קַלי-יוּגַה מתגאים לפעמים שהם יכולים להניח את כף רגלם על חזהו של האל. מכל מקום, כאשר בְּהְרּיגוּמוּני הניח את רגלו, היה זה שונה לגמרי. כי למרות שזו היתה החמורה בעבירות, וישנו, ברוחב לבו, לא קיבל את זה ברצינות.

במקום להתרגז או לקלל, הוא התרומם מיד מיצועו יחד עם אשתו, אלת המזל, והשתחווה לפני הבְּרָאהְמַנַּה. הוא אמר לו אז: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, בואך לכאן הינו ברכה עצומה עבורי. שב בבקשה על הכרית הזו לכמה דקות. צר לי שכאשר נכנסת לא יכולתי לקבל את פניך כראוי. עברתי עבירה חמורה נגדך ואני מבקש את סליחתך. אתה טהור כל כך ודגול, עד כי בכוחם של המים שרוחצים את רגליך לטהר אפילו את אתרי הקודש. משום כך בקשתי שתטהר גם את כוכב הוַיְקוּנּטְהַה שבו אני חי עם בני לוויתי. אבי היקר, הו חכם דגול, אני יודע שכפות רגליך הינן רכות מאד, כמו פרח לוטוס, ושחזי הינו קשה כמו ברק. אני חושש משום כך שחשת כאב כלשהו בשעה שנגעת בחזי. הנח לי לגעת ברגליך כדי להפיג את הכאב.״ עתה וישנו החל לעסות את כפות רגליו של הבְּרָאהְמַנַּה.

הריבון המשיך ואמר: ״אדוני היקר, בגלל מגע רגליך, חזי התקדש עתה, ואני בטוח שמעכשיו תהיה אלת המזל מוכנה לשכון בו לעד.״ שם נוסף של לַקְשְׁמִי, אלת המזל, הוא צַ'נְצַ'לָא, כלומר שאינה נשארת במקום אחד לזמן ממושך. משום כך אנו מוצאים שאפילו משפחת עשירים מתרוששת אחרי כמה דורות מנכסיה, ואילו משפחת עניים עולה לגדולה לפעמים. לַקְשְׁמִי הינה צַ'נְצַ'לָא בעולם החומרי, בעוד שבכוכבי הוַיְקוּנּטְהַה היא מצויה לעד אצל כפות רגלי הלוטוס של האל. בגלל טבעה ההפכפך הזה, נָארָאיַנַּה רמז עתה שאפשר שלא היתה נשארת על חזהו לעד, אולם כיוון שהחזה התקדש עתה ממגע רגליו של בְּהְרּיגוּמוּני, הוא בטוח שהיא לא תרצה לנטוש אותו. בְּהְרּיגוּמוּני הבין מכל מקום, את מעמדו שלו ואת מעמדו של הריבון, והוכה בתדהמה מהתנהגותו. קולו נשנק מאסירות תודה, לא מסוגל להשיב על מילותיו. דמעות זלגו מעיניו ובלי לומר דבר הוא רק עמד שם לפני האל ושתק.

עתה, אחרי שבחן את השלושה, בְּהְרּיגוּמוּני שב לאסיפה שעל גדות הסַרַסְוַתִי ותיאר את חויותיו. למישמע סיפורו ברוב קשב, הסיקו החכמים שמכל השלושה, וישנו שרוי בטובות העליונה. בשרימד בהאגותם מתוארים החכמים הללו כבְּרַהְמַה-וָאדינָאם, או מי שמשוחחים אודות האמת המוחלטת אולם לא הגיעו עדין למסקנה. בדרך כלל המושג בְּרַהְמַה-וָאדי מתייחס לאימפרסונליסטים או לתלמידי הוודות. מכאן שהחכמים שנאספו בכנס הזה כולם היו תלמידים רציניים של הספרות הוֵדית, שלא הגיעו עדין למסקנה סופית לגבי זהותו של אישיות אלוה.

עתה, אחרי ששמעו את חויותיו של בְּהְרּיגוּמוּני מפגישותיו עם שלושת השליטים, אלה הסיקו שווישנו הינו האמת העליונה, אישיות אלוה. בשרימד בהאגותם נאמר שאחרי ששמעו את הפרטים, הם נדהמו מאד, כי ברהמה ושיווה כעסו מיד, בעוד שווישנו לא כעס בכלל, למרות שבְּהְרּיגוּמוּני ממש בעט בו. דוגמה לכך זו עששית קטנה ששלהבתה מיטלטלת עם כל משב רוח קל, בעוד שהמנורה הגדולה ביותר, או מקור האור העליון—השמש—אינה נסערת לעולם, גם בנוראה שבסופות. גדולתו של אדם נבחנת במידת יכולתו לשמור על שלוותו לנוכח התגרות. החכמים שהתכנסו על גדות נהר הסַרַסְוַתִי הסיקו אז שרק מקלט בכפות רגליו של וישנו יכול להקנות שלווה אמיתית ואי פחד. אם די בהתגרות קטנה כדי לעורר את כעסם של ברהמה ושיווה, כיצד ביכולתם לשמור על שלוות חסידיהם? בעוד שעל וישנו, או קרישנה, נאמר בבהגווד-גיטה שמי שמקבל אותו כידיד העליון—הלה זוכה בשלווה העליונה.

החכמים הסיקו אז שעקרונות הוַישְׁנַּוַה-דהרמה מביאים לשלמות האמיתית. לעומת זאת, גם אם יקפיד אדם ויקיים את כל כלליה ומצוותיה של דת כלשהי, אולם לא יתקדם בהבנת אלוהים, וישנו—מאמציו ודבקותו הינם בסך הכול עבודה לבטלה. קיום אמיתי של עקרונות הדת פירושו להתעלות לידע מושלם. ומי ששרוי בידע מושלם, מאבד כל עניין בדברים חומריים. ידע מושלם מתבטא בידע אודות העצמי וידע אודות העצמי העליון. העצמי העליון והעצמי היחודי הינם זהים אמנם באיכותם, אולם שונים בכמותם. הבחנה שכזו הינה ביטוי לידע מושלם, בעוד שההבנה ש״אני אינני חומר, אלא רוח,״ אינה מושלמת. שירות מסור, או בהקטי, מהווה עקרון הדת האמיתי. זה מאושש בבהגווד-גיטה. קרישנה אומר שם, ״נטוש את כל עקרונות הדת והתמסר רק לי.״ מכאן שהמונח דהרמה הינו נכון למעשה, רק לוַישְׁנַּוַה-דהרמה או בְּהַגַוַת-דהרמה. ומי שצועד בנתיב הזה משיג כמאליהן גם את כל הקידמה והמעלות הטובות.

פסגת הידע הינה לדעת את אישיות אלוה, ושום תהליך דתי, לבד משירות מסור, אינו מסוגל ללמד את זה. מכאן שידע מושלם הינו תוצאתו הישירה של שירות מסור. ומי שקנה לו ידע שכזה, מאבד כל עניין בעולם החומרי. חוסר הענין הזה אינו נובע מניתוח עיוני יבש או מהבנה תאורטית גרידא, אלא מהתנסות מעשית. החוויה שהדבק חווה ביחסיו עם האל הופכת באופן טבעי כל התרועעות אחרת עם חברה, ידידות ואהבה כביכול—לדוחה. הדחיה הזו אינה מותירה אותו יבש ומרוקן; אדרבה, מקורה בהתעלות למישור גבוה יותר של טעמים נשגבים. בשרימד בהאגותם נאמר עוד שמי שקנה לו ידע והתנתקות מעינוג חושים חומרי, משיג גם מוכנית את שמונה השלמויות של תירגול היוגַה המיסטית—אַנּימָא סידְדְהי, לַגְהימָא סידְדְהי, פְּרָאפְּתי סידְדְהי וכו'. מַהָארָאגַ'ה אַמְבַּרִישַׁה מהווה דוגמה מושלמת לזה. הוא לא היה יוגִי מיסטי, אלא דבק, אולם בסיכסוך שהתגלע בינו לבין היוגִי המיסטי דוּרְוָאסָא, גברה רוח המסירות שלו על כוחו המיסטי של היוגִי. במילים אחרות, דבק אינו צריך לתרגל יוגַה מיסטית כדי להשיג כוח. בחסדו של האל, הכוח עומד לרשותו, ממש כמו שכוחו של האב החזק עומד לרשותו של ילדו הקטן שתלוי בו.

מי שהתפרסם כדבק של הריבון, תהילתו לא תאבד לעולם. שְׂרִי צ'איטניה שאל את רָאמָאנַנְדַה רָאיַה: ״מהו הפרסום הגדול ביותר?״ ורָאמָאנַנְדַה רָאיַה השיב שזה להתפרסם כדבק טהור של קרישנה. המסקנה הינה איפוא, שוַישְׁנַּוַה-דהרמה, או דת השירות המסור לאל, נועדה לאנשי מחשבה ושכל. על-ידי שימוש נכון במחשבה לומדים להגות באישיות אלוה. ההגות באל מטהרת מכל הזוהמה שהצטברה בלב בגלל התרועעות רעה בעולם החומרי, ואז הופך הדבק לשליו ורגוע. רק בגלל מחסור בדבקים שלווים שכאלה בחברה האנושית, העולם כולו מיטלטל כל הזמן מתהפוכות ומסערות שונות. מי שאינו דבק אינו מסוגל לפתח יחס שווה לכל ישויות החיים. כיוון שהדבק רואה כל יצור כחלקיק של הריבון, הרי שהוא מתייחס שווה לחיות, לאנשים ולכולם. באִישׂופַּנישַׁד נאמר בבירור שמי שמצוי בשלב שבו הוא רואה את כל ישויות החיים באופן שווה, אינו שונא איש גם אינו מפלה איש לטובה. הוא אינו להוט לצבור לו יותר מן הדרוש, ומשום כך הוא נקרא אַקינְצַ'נַה; הוא מסופק בכל תנאי החיים. נאמר שבגיהנום, כמו בגן עדן, הוא תמיד יציב ושקול. הוא שווה נפש לכל דבר, לבד משירותו המסור. מי שכזהו הלך רוחו, הרי שהשיג את שלב השלמות העליון, ממנו ביכולתו להתעלות לעולם הרוחני, חזרה הביתה לאלוהות. דבקיו של הריבון נמשכים במיוחד למידה החומרית העליונה—מידת הטובות. מי שניחן בכישוריו של בְּרָאהְמַנַּה מיצג את הטובות הזו. ומכאן שהדבק נמשך לאורח חיים בְּרַהמיני; הוא אינו מעוניין במידות הלהיטות והבערות, אף שגם המידות הללו מקורן באל, בווישנו. בשרימד בהאגותם הדבקים מתוארים כניפּוּנַּה-בּוּדְדְהַיַה, או קבוצת האנשים החכמים ביותר. אלה חיים בשלווה, פטורים מכל זיקה או דחיה חומרית, גם מהשפעתן של מידות הלהיטות והבערות.

אפשר לשאול כאן מדוע הדבק קשור למידת הטובות בעולם החומרי, אם הוא נשגב למידות החומריות כולן. התשובה היא שהאנשים נחלקים לסוגים שונים על-פי מידותיהם השונות. אלה ששרויים בבערות נקראים רָאקְשַׁסים, אלה ששרוים במידת הלהיטות נקראים אַסוּרות, והשרויים בטובות נקראים סוּרות או אלים-למחצה. הטבע החומרי יצר אמנם את כל אלה בהכוונת הריבון, אלא שמי ששרויים במידות הטובות, סיכוייהם להתעלות לממלכה הרוחנית, חזרה לאלוהות, הינם רבים יותר.

אותם חכמים שנאספו לגדות נהר הסַרַסְוַתִי כדי לקבוע מיהו השליט העליון, השתחררו עתה מכל ספק לגבי הסגידה לווישנו. הם כולם החלו לעסוק בשירות מסור וכך הגשימו את מטרתם ושבו חזרה לאלוהות.

מי שרציני בנסיונו להשתחרר משיעבוד חומרי, מוטב שיקבל מיד את מסקנתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי בראשית השרימד בהאגותם. נאמר שם ששמיעת הבְּהָאגַוַתַם הינה תהליך אדיר ורב עוצמה להשגת גאולה. זאת משום ששׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הגיד את הספר הזה. גם סֻוּתַה גוסְוָאמִי מאשש את זה: הכול נודדים להם חסרי מטרה בעולם החומרי, אולם מי שבוחר להאזין למתק מילותיו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, אין ספק שיגיע למסקנה הנכונה; עיסוקו בשירות מסור לאל די בו כדי לשים קץ להתגלגלות המתישה והאינסופית מגוף לגוף. כלומר, שמיעה נכונה מייצבת את הדבק בשירות מסור לווישנו. זהו תהליך פשוט מאד אולם בכוחו לחלץ את הדבק ממסעו בנתיבי החיים החומריים. אם כן, כל שנדרש זה להאזין למילים המתוקות שהגיד שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי בצורת השרימד בהאגותם.

מסקנה נוספת היא שאל לנו לחשוב לעולם את האלים-למחצה, אפילו את ברהמה ושיווה, לשווים לווישנו. ומי שעושה זאת, נחשב, על-פי הפַּדְמַה פּוּרָאנַּה, לכופר. גם בספר הוֵדי הַריוַמְּשַׂה נאמר שיש לסגוד רק לווישנו, אישיות אלוה העילאי. ותמיד צריך לזמר את המַהָאמנטרה הרא קרישנה, או מנטרה אחרת של וישנו. בספר השני של השרימד בהאגותם ברהמה אומר, ״אני ושיווה שנינו כפופים לאישיות אלוה ופועלים על-פי מצוותו בתחומים שונים.״ ובצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שקרישנה הינו האדון היחיד, והשאר, מכל המינים והרמות, כולם הינם משרתיו.

קרישנה מאשש בבהגווד-גיטה שאין אמת גבוהה ממנו, ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, חפֵץ להצביע על העובדה הזו, שמכל הווישנו-תַתְתְוַה קרישנה הינו אלוה עליון במאת האחוזים, סיפר עתה מאורע שהתחולל בעת שהותו של קרישנה על פני כדור הארץ.

פעם אחת ילדה אשת בְּרָאהְמַנַּה אחת ילד, אלא שלרוע המזל, מיד כאשר יצא הולד אל אויר העולם ונגע בארץ, הוא מת. האב לקח אז את הילד המת והלך במישרין לדְוָארַקָא, לארמונו של המלך, כעוס וליבו מוטרד מן המוות בלא עת של פעוט שכזה בנוכחות הוריו הצעירים. לפנים היו המלכים אחראים מאד. עד לתקופת דְוָאפַּרַה-יוּגַה, שבה הופיע קרישנה, מוות שכזה—של ילד בעוד הוריו חיים—נחשב לאשמתו של המלך. זה היה כך גם בזמן שלטונו של רָאמַצַ'נְדְרַה. כפי שהסברנו בספר הראשון של השרימד בהאגותם, המלך היה אחראי לגמרי לנוחיותם של האזרחים, אפילו עד כדי מניעת חום או קור מופרזים. למרות שבמקרה הזה, לא היתה זו אשמתו של המלך, ניגש הבְּרָאהְמַנַּה השכול אל שער הארמון והחל להטיח אשמותיו במלך:

״אוּגְרַסֵנַה, המלך הנוכחי, הינו אויבם של הבְּרָאהְמַנּים!״ המילים שמופיעות בהקשר זה הן בּרָאהְמַה-דְוישַׁהּ. מי שעוין את הוודות או את הבְּרָאהְמַנּים המיומנים או את מעמד הבְּרָאהְמַנּים ככלל—נקרא בְּרַהְמַה-דְוית. המלך הואשם איפוא, שהינו בְּרַהְמַה-דְוית. הוא הואשם גם שהינו שַׂטְהַה-דְהִי, או בעל תבונה כוזבת. שליט המדינה חייב להיות נבון מאד ומסוגל לדאוג לנוחותם של האזרחים, אלא שמלך זה, לדבריו של הבְּרָאהְמַנַּה, למרות שישב על כס המלכות, לא היה נבון בכלל. הוא כינה אותו גם לוּבְּדְהַה, או חמדן. כלומר, שאל לו למלך או שליט לכהן בתפקידו אם הוא חמדן ובעל מניעים אנוכיים. מכל מקום, שליט שקשור לעינוגים חומריים הינו בהכרח בעל מניעים אנוכיים, ומשום כך מופיעה כאן המילה וישַׁיָאתְמַנַהּ.

הבְּרָאהְמַנַּה האשים גם את המלך שהוא קְשַׁתְרַה-בַּנְדְהוּ, או מי שנולד למשפחת קְשַׁתְרייות או למעמד המלוכה, אולם אינו ניחן בכישוריו של מלך. חובתו של המלך להגן על התרבות הבְּרַהמינית ולהבטיח את שלום האזרחים. עליו גם להיות פטור מחמדנות שמקורה בזיקה לעינוג חושים. ומי שמציג את עצמו כקְשַׁתְרייַה, אולם חסר את הכישורים הללו, הרי שאינו קְשַׁתְרייַה, אלא קְשַׁתְרַה-בַּנְדְהוּ. גם בְּרָאהְמַנַּה שנולד למשפחת בְּרָאהְמַנּים אולם אינו ניחן בכישורים בְּרַהמיניים נקרא בְּרַהְמַה-בַּנְדְהוּ, או דְויגַ'ה-בַּנְדְהוּ. פירושו של דבר שמוצא לבדו לא הופך אדם לבְּרָאהְמַנַּה או לקְשַׁתְרייַה; דרושים כישורים מתאימים.

הבְּרָאהְמַנַּה האשים שתינוקו מת בגלל חוסר כישוריו של המלך. כיוון שהיה זה מוות בלתי טבעי לחלוטין, הוא האשים את המלך באחריות לו. אנו מוצאים בוודות שלפעמים, כאשר מלך התגלה כבלתי אחראי, היה גוף מיעץ של בְּרָאהְמַנּים, שהוחזק בידי הממלכה, מוריד אותו מן השלטון. לאור כל הנקודות הללו מסתבר שמעמדו של מלך בתרבות הוֵדית היה בעל אחריות רבה מאד.

הבְּרָאהְמַנַּה אמר עתה: ״איש אינו צריך לסגוד או להשתחוות לפני מלך שענינו היחיד הוא קנאה. מלך שכזה מבלה את כל זמנו בציד והרג חיות ביער או בהמתת אזרחים פושעים. הוא חסר שליטה עצמית וניחן באופי שפל. אזרחים שסוגדים למלך שכזה לא יהיו מאושרים לעולם; הם יהיו עניים, מלאי חרדות וצער, ותמיד אומללים.״ כיום חוסל אמנם השלטון המלוכני, אולם ראשי הממשל אינם אחראים לנוחותם של האזרחים. בתקופת קַלי אלה משיגים להם קולות בדרכים כשלהן ונבחרים למעמדם הרם, אלא שמצבם של האזרחים לא משתפר; הם מלאים בחרדות, במצוקות ובחוסר סיפוק.

גם בנו השני של הבְּרָאהְמַנַּה נולד מת, וגם בנו השלישי. וכך נולדו לו תשעה בנים, כולם מתים, וכל פעם הלך לשער הארמון להטיח אשמותיו במלך. כאשר הלך בפעם התשיעית, היו שם במקרה גם קרישנה וארג'ונה. וארג'ונה, ששמע את ההאשמה הזו שהמלך אינו מגונן כראוי על אזרחיו, נמלא סקרנות וניגש לבְּרָאהְמַנַּה ושאל: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, מדוע אתה טוען שאין כאן קְשַׁתְרייַה שמסוגל לגונן על אזרחי ארצך? אפילו לא אחד לדעתך, כאן מסוגל להעמיד פני קְשַׁתְרייַה ולאחוז בקשת וחיצים ולפחות להציג כאילו הוא מגונן? האם לדעתך אבדו כל אומץ לב ותושיה בקרב בני המלוכה בארצך ואלה עסוקים בסך הכול בביצוע הקרבות עם בְּרָאהְמַנּים? ארג'ונה מציין כאן שקְשַׁתְרייַה אינו אמור לשבת לו בנוחות ולהתעסק רק בטקסי פולחן. עליו להיות עז רוח ונכון לגונן על אזרחיו. הבְּרָאהְמַנּים עוסקים בפעילות רוחנית ואינם צריכים להיטרד מפעילות שדורשת מאמץ גופני. כדי לבצע את חובותיהם הנעלות אלה זקוקים איפוא, להגנת הקְשַׁתְרייות.

״כאשר הבְּרָאהְמַנּים סובלים מפרידה לא רצויה מנשותיהם או מילדיהם,״ ארג'ונה המשיך, ״והמלכים אינם דואגים לבטחונם, הרי שמלכים שכאלה הינם בסך הכול שחקנים. בתאטרון שחקן משחק לפעמים בתפקיד של מלך, אולם איש לא מצפה לברכה כלשהי ממלך מדומה שכזה. גם אותם שליטים שאינם מסוגלים לגונן על ראש המבנה החברתי נחשבים בסך הכול לרמאים. אף שאלה מכהנים בתפקיד מכובד של מנהיג, הם בסך הכול חיים למחייתם. אדוני, אני מבטיח שאגונן על ילדיך, ואם לא אוכל לעשות זאת, או אז אקפוץ לאש כדי להיטהר מטומאת פשעי.״

הבְּרָאהְמַנַּה השיב אז לדבריו: ״ארג'ונה יקר, בַּלַראמה נמצא כאן אולם אין בכוחו לגונן על ילדי. גם קרישנה כאן, גם גיבורי חיל נוספים כגון פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה, כולם אוחזים בקשתות ובחיצים, אולם איש מהם איננו מסוגל להגן על ילדי.״ הבְּרָאהְמַנַּה רמז במישרין שארג'ונה לא יוכל לעמוד במשימה, שאפילו אישיות אלוה לא יכל לה. הוא חש שההבטחה הזאת הינה מעבר לכוחו. הוא אמר: ״הבטחתך דומה להבטחתו של ילד חסר נסיון, איני בוטח בה בכלל.״

ארג'ונה הבין עתה שהבְּרָאהְמַנַּה איבד כל אמונה במלכים הקְשַׁתְרייות, ואז, כדי לעודד אותו, הוא דיבר כמו מבקר את ידידו, קרישנה. בנוכחותם של קרישנה והשאר הוא אז אמר: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, אני אינני סַנְקַרְשַׁנַּה, גם אינני קרישנה, גם לא אחד מבניו כגון פְּרַדְיוּמְנַה או אַנירוּדְדְהַה. שמי ארג'ונה ושם קשתי גָאנְּדִּיוַה. אינך רשאי להעליב אותי כי בעוז רוחי ריציתי אפילו את שיווה, בשעה ששנינו צדנו ביער. נלחמתי עם האל-למחצה, שנראה כמו ציד, ואחרי שריציתי אותו בגבורתי, הוא העניק לי את נשק הפַּשׂוּפַּתָאסְתְרַה. אל תפקפק איפוא, בכוחותי. אני אשיב לך את בניך גם אם אאלץ להילחם באל המוות.״ והבְּרָאהְמַנַּה, משוכנע כלשהו מן המילים הנלהבות, שב אז לביתו.

כאשר עמדה אשת הבְּרָאהְמַנַּה ללדת שוב, הבְּרָאהְמַנַּה קרא, ״ארג'ונה יקירי, בוא עתה והצל נא את ילדי.״ מיד למישמע הקריאה, ארג'ונה התכונן למשימה; הוא נגע במים מקודשים וזימר מַנְתְרות קדושות להגנה על קשתו וחיציו מסכנה. הוא אחז אז בחץ שהעניק לו שיווה, ובשעה שיצא, הוא הגה באל הזה ובחסדו אליו. עתה הוא הופיע לפני חדר היולדת, מצוייד בקשתו גָאנְּדִּיוַה ובכלי נשק נוספים.

נראה שכדי לקיים את הבטחתו לבְּרָאהְמַנַּה, ארג'ונה לא עזב את דְוָארַקָא. עתה הוא נקרא בלילה אל היולדת. בשעה שפסע אל חדר היולדות, הוא הגה בשיווה ולא בקרישנה ידידו; ״עדיף למצוא מקלט בחסדו של שיווה,״ הוא חשב, ״שהרי קרישנה נכשל במשימה הזאת.״ זוהי דוגמה נוספת למציאת מקלט באלים-למחצה. בבהגווד-גיטה נאמר: קָאמַיְס תַיְס תַיְר הַרּיתַה-גְ'נָאנָאהּ: מי שהחמדנות והתאוה גזלו את תבונתו—הלה שוכח את אישיות אלוה ומחפש מקלט באלים-למחצה. ארג'ונה כמובן, אינו ישות חיים רגילה, אולם בגלל יחסי קירבה עם קרישנה, הוא המעיט ביכולתו לגונן על בן הבְּרָאהְמַנַּה וסבר שעדיף להגות בשיווה. מכל מקום, אחר כך הוכח שבקשת העזרה משיווה, במקום מקרישנה, לא הועילה לו בכלל. אולם עתה הוא עשה כמיטב יכולתו וזימר מַנְתְרות שונות, ועם קשתו בידו שמר על חדר היולדת מכל הכיוונים.

אשת הבְּרָאהְמַנַּה ילדה בן, וכמו תמיד, החל העולל ליבב. אולם לפתע, בתוך כמה שניות, הילד, גם חיציו של ארג'ונה, כולם נעלמו בשמים. מסתבר שביתו של הבְּרָאהְמַנַּה היה סמוך לארמונו של קרישנה, ועתה צפה האל בהנאה במתרחש, שנועד כמו להתריס על סמכותו. למעשה, היה זה הוא שביצע את התעלול וחטף את הילד ואת חיציו של ארג'ונה, לרבות זה שהעניק לו שיווה והיה מקור גאוותו. תַד בְּהַוַתי אַלְפַּמֵדְהַסָאם: מי שתבונתם מעטה, מחפשים כתוצאה מבלבולם מקלט באלים-למחצה ומסתפקים בברכות שאלה מעניקים.

עתה, בנוכחותו של קרישנה ואחרים החל הבְּרָאהְמַנַּה לגדף את ארג'ונה: ״הכול נוכחו עתה בסכלותי! האמנתי למילותיו של ארג'ונה אף שהוא חסר כל יכולת ויודע רק להבטיח הבטחות. כמה טיפש הייתי שהאמנתי לו! הוא הבטיח להגן על ילדי, דבר שאפילו פְּרַדְיוּמְנַה, אַנירוּדְדְהַה, בַּלַראמה וקרישנה לא הצליחו לעשות. וכיצד יכול היה להצליח במקום שאפילו דגולים כאלה נכשלו? בוז לו לארג'ונה ולהבטחתו הכוזבת. גם בוז לקשתו גָאנְּדִּיוַה המהוללת ולחוצפתו להציג את עצמו כאילו הוא חזק יותר מן האישים הללו. ילדי עבר כבר לעולם אחר, ואיש לא מסוגל עוד להציל אותו. והנה ארג'ונה ברוב אוילותו, חשב שבכוחו לעשות את זה.״

עתה, למישמע דברי התוכחה הללו, עטה עליו ארג'ונה את שלמויות הנסתר ויצא לתור בכוכבים השונים, מחפש אחר בן הבְּרָאהְמַנַּה. מסתבר שארג'ונה היה בקי בכל הכוחות המיסטיים בעזרתם מגיעים היוגִים לכל כוכב כרצונם. הוא פנה תחילה ליַמַלוקַה שהינו כוכבו של יַמַרָאגַ'ה, שר המוות. הוא חיפש שם אחר התינוק, אולם לא מצא. הוא מיהר אז לכוכבו של אינְדְרַה, מלך עדן, אולם גם שם לא מצא את התינוק. הוא פנה אז לכוכביהם של אלי האש, נַיְרְרּיתי, ומשם לירח ולוָאיוּלוקַה ולוַרוּנַּלוקַה. אחרי שלא מצא שם את הפעוט, הוא ירד לכוכב רַסָאתַלַה שבמערכת הכוכבים התחתונה, ולבסוף הגיע לבְּרַהְמַלוקַה, אליו אפילו היוגִים המיסטים אינם מסוגלים להגיע. בחסדו של קרישנה יכול היה ארג'ונה לעבור אפילו את כוכבי העדן ולהגיע לשם. ואז, אחרי שחיפש בכל הכוכבים האפשריים ולא מצא, הוא ניסה לקפוץ לאש, כפי שנשבע מקודם לעשות, אם לא יצליח להגן על התינוק. אלא שקרישנה, ברוב חמלה על ארג'ונה, שהיה ידידו הקרוב, שידל אותו שלא ישליך עצמו לאש מרוב בושה. אם ארג'ונה, חברו, יכנס לאש בחוסר ישע, זה כמו מטיל את האשמה עליו בעקיפין, הוא הסביר. משום כך, עוצר בעדו ומבטיח שבעצמו ימצא את הפעוט, הוא אמר לו, ״אל נא תתאבד בטפשותך.״

או אז, מזמין את מרכבתו הנשגבת, הוא עלה עליה עם ארג'ונה ושם פעמיו אל הצפון. שְׂרִי קרישנה הינו אישיות אלוה הכל-יכול, ומשום כך יכול היה להשיב את הילד ללא כל מאמץ. אולם עלינו לזכור תמיד שהוא שיחק עתה כבן אנוש רגיל. כמו שכל אדם צריך להתאמץ כדי להשיג משהו, גם קרישנה, כמו אדם רגיל, או כמו חברו של ארג'ונה, עזב עתה את דְוָארַקָא כדי למצוא את התינוק. הוא הופיע בחברה האנושית וביצע עלילותיו כבן אדם, וכך הוכיח בעליל שאף לא אחד הינו גדול ממנו. ״אלוהים גדול.״ זוהי ההגדרה של אישיות אלוה. וקרישנה, לפחות בזמן ששהה עלי אדמות, הוכיח שאיש אינו גדול יותר.

ישובים במרכבה, קרישנה פנה לעבר צפון, עובר על פני מערכות רבות של כוכבים. אלה מתוארות בשרימד בהאגותם כסַפְּתַה-דְוִיפַּה. דְוִיפַּה פירושו אי. הכוכבים מתוארים לעיתים בספרות הוֵדית כאיים. הכוכב שעליו אנו חיים נקרא גַ'מְבֻּוּדְוִיפַּה. החלל החיצון נחשב לים גדול של אויר, ובתוכו ישנם איים רבים, הכוכבים השונים. על הכוכבים ישנם כמובן, ימים שונים, חלקם של מים מלוחים וחלקם של חלב. ישנם אפילו ימים של יין, או ימים של גְהי או שמן. גם ההרים הינם מסוגים שונים. ובכל כוכב שוררים תנאי מִחיה שונים.

קרישנה עבר על-פני כל הכוכבים הללו עד שהגיע למעטפת היקום. המעטפת הזו מתוארת בשרימד בהאגותם כחשיכה גדולה. העולם החומרי כולו מתואר כחשוך. מרחבו מואר אמנם באור השמש, אלא שהאור אינו מגיע למעטפת וזו שרויה בחשיכה גמורה. עתה, כאשר קרישנה הגיע אל שכבת המעטה, ארבעת הסוסים שמשכו את מרכבתו—שַׂיְבְּיַה, סוּגְרִיוַה, מַגְהַפּוּשְׁפַּה ובַּלָאהַקַה—כמו היססו מעט להיכנס לאפלה. ההיסוס הזה גם הוא הינו חלק מעלילותיו של קרישנה, שהרי סוסיו אינם סוסים רגילים. סוסים רגילים אינם מסוגלים לחצות את היקום ולחדור בעד מעטיו החיצוניים. סוסיו של קרישנה, מרכבתו, וכל דבר הקשור אליו הינו נשגב כמותו ומעבר לאיכויות העולם החומרי. אלא שקרישנה שיחק כמו אדם פשוט, ועתה גם סוסיו, כמו סוסים רגילים, חששו, ברצונו, מן החושך.

קרישנה ידוע כיוגֵשְׂוַרַה. זה נאמר בחלק האחרון של הבהגווד-גיטה. יוגֵשְׂוַרַה הַרי: הכוחות המיסטים כולם מצויים בשליטתו. אפילו בקרב בני האדם אנו מוצאים כאלה שניחנים בכוחות נסתרים, ולפעמים אלה מבצעים דברים מופלאים. אולם קרישנה הינו אדון כל כוחות הנסתר, ועתה, נוכח בחששם של הסוסים להיכנס לחשיכה, הוא שיחרר את גלגל הסוּדַרְשַׂנַה צַ'קְרַה שהאיר את השמיים כמו אלפי שמשות. חשכת מעטה היקום הינה יצירתו של קרישנה, וסוּדַרְשַׂנַה צַ'קְרַה הינו בן לוויתו התמידי. וכך, עם הגלגל המאיר לפניהם, הם פרצו את החשיכה. בשרימד בהאגותם מתואר שסוּדַרְשַׂנַה צַ'קְרַה פילח את האפלה כמו שהחץ ששלח רָאמַצַ'נְדְרַה מקשתו שָׂארְנְגַה פילח את צבאו של רָאוַנַּה. סוּ פירושו יפה מאד, ודַרְשַׂנַה פירושו התבוננות; בחסד גלגלו של קרישנה הכול נראה יפה מאד, ודבר אינו לוטה עוד בחשיכה.

עתה חצו קרישנה וארג'ונה את אזור החושך הגדול שעוטף את היקום. או אז נגלה לעיניו של ארג'ונה זוהר הבְּרַהְמַגְ'יותי. הבְּרַהְמַגְ'יותי נמצא מחוץ למעטה היקום החומרי, וכיוון שלא ניתן לראות אותו בעיניים חומריות, הוא נקרא לפעמים אַוְיַקְתַה. הזוהר הרוחני הזה הינו יעדם העליון של האימפרסונליסטים שידועים כוֵדָאנְתיסְטים. הבְּרַהְמַגְ'יותי מתואר גם כאַנַנְתָפָּארַם, או אינסופי ובלתי נתפס. לנוכח זוהרו של הבְּרַהְמַגְ'יותי, ארג'ונה עצם אז את עיניו, לא מסוגל לסבול את האור המסנוור. זה מתואר בספר הוֵדי הַריוַמְּשַׂה. קרישנה אומר שם לארג'ונה: ״ארג'ונה יקירי, הזוהר המסנוור הזה, האור הנשגב אשר אתה רואה, הינו ההילה שקורנת מגופי. הו הטוב בבְּהַרַתים, הבְּרַהְמַגְ'יותי הזה הינו אני עצמי.״ ממש כשם שלא ניתן להפריד בין השמש לקרניה, לא ניתן להפריד בין קרישנה לבְּרַהְמַגְ'יותי, או קרינת גופו. קרישנה מורה איפוא, שהבְּרַהְמַגְ'יותי זה הוא. זה נאמר בהַריוַמְּשַׂה בבירור. קרישנה אומר שם, ״אַהַםּ סַהּ.״ הבְּרַהְמַגְ'יותי מורכב מחלקיקים זעירים שידועים כניצוצות רוחניים, או ישויות חיים, צ'יתְקַנַה. האימרה הוֵדית סו'הַם, או ״אני הבְּרַהְמַגְ'יותי״, הינה נכונה גם לגבי ישויות החיים, שהרי גם הן שיכות לבְּרַהְמַגְ'יותי. בהַריוַמְּשַׂה קרישנה מסביר עוד, ״הבְּרַהְמַגְ'יותי הינו התרחבות אוני הרוחני.״

קרישנה אמר לארג'ונה: ״הבְּרַהְמַגְ'יותי הינו מעבר לתחומי האנרגיה החיצונית שלי, מָאיָא-שַׂקְתי. מי שמצוי בעולם החומרי, אינו מסוגל לחוות בזוהר הברהמן, כי הזוהר הזה אינו נגלה שם, רק בעולם הרוחני. זוהי איפוא, משמעותן של המילים וְיַקְתַה-אַוְיַקְתַה. בבהגווד-גיטה נאמר אַוְיַקְתו'וְיַקְתָאת סַנָאתַנַהּ: האונים הללו שניהם קיימים לעד.

קרישנה וארג'ונה נכנסו אז אל המים הרוחניים האדירים. המים הרוחניים הללו נקראים ים הקָארַנָּארְנַּוַה או וירַגָ'א, כלומר שהים הזה מהווה מקור הבריאה החומרית. בספרות הוֵדית, במְרּיתְיוּנְגַ'יַה תַנְתְרַה, ים הקָארַנַּה מתואר בהרחבה. נאמר שם שסַתְיַלוקַה, או בְּרַהְמַלוקַה, הינה מערכת הכוכבים העליונה ביקום. מעבר לה מצוים רוּדְרַלוקַה ומַהָא-וישנולוקַה. מַהָא-וישנולוקַה זה מתואר בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא: יַהּ קָארַנָּארנַּוַה-גַ'לֵא בְּהַגַ'תי סְמַה יוגַה: ״מַהָא-וישנו שרוע בים הקָארַנַּה, וכאשר הוא נושף, אינספור יקומים מתהווים, וכאשר הוא שואף, אלה נכנסים לתוכו.״ בדרך זו מתחוללת הבריאה החומרית ושבה ונכחדת. כאשר נכנסו השנים, געשו פתאום המים, כמו סופה אדירה התחוללה שם של זוהר רוחני. בחסדו של קרישנה, ארג'ונה זכה בחויה יחידה במינה—הוא חזה במלוא יופיו של ים הקָארַנַּה.

ארג'ונה, בחברתו של קרישנה, ראה אז ארמון עצום מימדים בתוך המים. היו שם אלפי עמודים עשויים מרגליות, שזוהרם הקסום שבה מיד את לבו של ארג'ונה. בתוך הארמון קרישנה וארג'ונה ראו את דמותו הענקית של אַנַנְתַדֵוַה, הידוע גם כשֵׂשַׁה. אַנַנְתַדֵוַה או שֵׂשַׁנָאגַה היה בדמות נחש בעל אלפי ראשים, כל אחד מהם מקושט באבני חן זוהרות שנצנצו בנועם רב. בכל אחד מן הראשים היו גם שתי עיניים מפחידות. גופו היה לבן כמו פסגתו המושלגת של הר קַיְלָאסַה. צווארו היה כחלחל, וכך גם לשונותיו. ארג'ונה ראה את שֵׂשַׁנָאגַה ועל גופו הרך והלבן היה שרוע מַהָא-וישנו בנוחיות רבה. מַהָא-וישנו נראה שורה בכול ורב עוצמה וניכר היה שהוא הינו אלוה עליון, פּוּרוּשׁותְתַמַה. הוא ידוע כפּוּרוּשׁותְתַמַה, או הטוב ביותר, או אישיות אלוה העילאי, כיוון שמדמותו נובעת דמות נוספת של וישנו, גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, שמצוי בעולם החומרי. מַהָא-וישנו הינו מחוץ לעולם החומרי. הוא ידוע גם כאוּתְתַמַה. תַמַה פירושו חשיכה, ואוּ פירושו מעבר או נשגב; אוּתְתַמַה פירושו איפוא, מעבר לחשכת העולם החומרי. גוון גופו של פּוּרוּשׁותְתַמַה, מַהָא-וישנו, היה כצבעו של ענן חדש בעונת הגשמים; הוא לבש בגד צהוב יפיפה, חיוך מקסים היה נסוך על פניו, ועיניו, כמו עלעלי הלוטוס, היו שובות לב. כתרו היה משובץ באבנים יקרות, ועגילים מרהיבים עוד העצימו את יפי שערו הגלי. היו לו שמונה זרועות ארוכות, מגיעות עד לברכיו, לצוארו הוא ענד את אבן הקוּסְתוּבְּהַה, ועל חזהו היה סימן השְׂרִיוַתְסַה, שהינו מקום מנוחתה של אלת המזל. האל ענד גם זר מפרחי לוטוס שהשתלשל עד מתחת לברכיו. זר ארוך שכזה נקרא זר וַיְגַ'יַנְתִי.

שני מלוויו האישיים, נַנְדַה וסוּנַנְדַה, עמדו לצדו, גם גלגל הסוּדַרְשַׂנַה בדמותו האנושית עמד שם. בוודות נאמר שאוניו של האל הינם רבים לאינספור, ועתה אלה כולם ניצבו שם בדמותם האישית. החשובים שבהם אלה: פּוּשְׁטי, או אנרגית ההזנה; שְׂרִי, או אנרגית היופי; קִירְתי, או אנרגית הפרסום; ואַגָ'א, או אנרגית הבריאה החומרית. האונים הללו כולם מואצלים על האחראים למנהל היקום—ברהמה, שיווה וווישנו—ועל מלכי כוכבי העדן כגון אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה, וַרוּנַּה ואל השמש. במילים אחרות, האלים-למחצה הללו הינם מיופי כוח של האל וחדורים באוניו השונים, באמצעותם הם עוסקים בשירותו המסור. דמותו של מַהָא-וישנו מתרחבת מגופו של קרישנה. גם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שהוא הינו חלק של התרחבות מוחלטת של קרישנה. ההתרחבויות הללו אינן שונות מקרישנה, אולם עתה קרישנה הופיע עלי-אדמות ונהנה מעלילות כבן אנוש, ומשום כך, הוא וארג'ונה השתחוו מיד לפני מַהָא-וישנו. בשרימד בהאגותם מתואר שקרישנה השתחווה לפני מַהָא-וישנו; הוא השתחווה לפניו כיוון שהוא אינו שונה ממנו עצמו. מכל מקום, ההשתחוות הזו אינה ביטוי לסגידת האַהַנְגְרַהַה-אוּפָּאסַנָא שנהוגה אצל מי שמנסים להתעלות לעולם הרוחני באמצעות הקרבת ידע. זו מתוארת גם בבהגווד-גיטה: גְ'נָאנַה-יַגְ'נְֵנַה צָ'אפּיְ אַנְתֵא יַגַ'נְתו מָאם אוּפָּאסַתֵא.

קרישנה לא היה צריך אמנם להשתחוות, אולם כמורה העליון, הוא חפץ ללמד את ארג'ונה כיצד לחלוק כבוד למַהָא-וישנו. וארג'ונה, מבועת למראה הדמות האדירה, השונה כל כך מכל דבר חומרי שראה, חיקה מיד את קרישנה והשתחווה גם הוא לפני האל ונעמד לפניו בידים צמודות. או אז, מרוצה עד מאד ומחיך בנעימים, פתח מַהָא-וישנו אדיר המימדים ואמר:

״קרישנה וארג'ונה יקרים, ברוב להיטותי לראות את שניכם, חטפתי את ילדיו של הבְּרָאהְמַנַּה ושמרתי אותם כולם כאן. ציפיתי לביקורכם בארמוני. הופעתם בעולם החומרי כהתגלויות שלי, כדי לצמצם את כוחם של הזדים שהפך לנטל בלתי נסבל לעולם. ואחרי שתהרגו את כל הרשעים המיותרים הללו, אתם גם תשובו אלי. שניכם הינכם התגלויות של הקדוש נַרַה-נָארָאיַנַּה, ואף שאתם מלאים ומושלמים בעצמכם, כדי להגן על הדבקים ולהכחיד את הרשעים, ובמיוחד כדי לכונן את עקרונות הדת ולהשכין שלום ושלווה בעולם, אתם מלמדים את העקרונות הבסיסיים של דת אמת. זאת כדי שאנשי העולם ינקטו על-פיהם ויקנו להם שלום ושיגשוג.״

קרישנה וארג'ונה השתחוו שוב לפני האל, ועם ילדי הבְּרָאהְמַנַּה, שכבר גדלו בינתיים, הם שבו אז לדְוָארַקָא, באותה דרך שבה באו, ואז מסרו את הילדים לאביהם.

מכל מקום, הביקור הזה, בחסדו של קרישנה, בעולם הנשגב, הותיר את ארג'ונה אחוז תדהמה. בחסדו של קרישנה הוא גם הבין עתה שהשיפעה שבעולם החומרי כולה מקורה באל, גם כל מעמד רם ומיוחס נובע מחסדו. ומכאן שעל כולם להיות מודעים לו תמיד, גם אסירי תודה, כי כל שברשותם בא בחסדו.

החוויה המופלאה שבה זכה ארג'ונה בחסדו של קרישנה, הינה אחת מיני אלפי עלילות שביצע האל בעת שהותו בעולם החומרי. עלילותיו כולן הינן יחידות במינן, ללא אח ורע בתולדות העולם. הן מוכיחות בעליל שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, אף ששיחק את משחקו של איש העולם אשר כבול בחובות ארציות רבות. הוא מילא תפקיד של בעל מושלם; בנוסף ל-16,000 נשים, 16,000 ארמונות ו-160,000 בנים, הוא ביצע גם הקרבות רבות, כדי ללמד את מעמד המלוכה כיצד לחיות בעולם החומרי לטובת כלל האנשים. כאישיות העילאית, הוא סיפק את מאווי הכול—החל בבְּרָאהְמַנּים, שנחשבים למעמד העליון, וכלה בישויות חיים פשוטות, ואפילו הנחותים באנשים. הוא הרעיף את חסדו על כולם, ממש כשם שהמלך אינְדְרַה מפזר את הגשמים בעולם לסיפוקו של כל אחד. משימתו היתה לגונן על הדבקים ולהכחיד את המלכים הזדוניים; משום כך הוא הרג מאות ואלפי רשעים—כמה הרג בעצמו, וכמה הרג ארג'ונה עבורו—וביסס בעולם את שלטונם של מלכים צדיקים, כמו יוּדְהישְׁטְהירַה. בסידורו האלוהי הוא הקים את ממשלו הטוב של יוּדְהישְׁטְהירַה והשכין שלום ושלווה בכול.

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית היה דבק גדול של קרישנה, ומשום כך היה כבר בן חורין. רק לצורך הבהרה הוא שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי שאלות שונות. בפרק הקודם הוא שאל, ״מהי מטרתן העליונה של הוודות?״ ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר את הנושא על-פי תיאורים מוסמכים משושלת ההוראה, שיורדת מסַנַנְדַנַה לנָארָאיַנַּה רּישׁי, לנָארַדַה, לוְיָאסַדֵוַה, ועד אליו. המסקנה היתה ששירות מסור, או בהקטי, הינו המטרה העליונה. דבק טירון עשוי לשאול עתה, ״מאחר שמטרת החיים או מסקנת הוודות היא להתעלות למישור של שירות מסור, מדוע דבקיו של וישנו אינם משגשגים בדרך כלל מבחינה חומרית, בעוד שחסידיו של שיווה משופעים מאד?״ כדי להבהיר את הנושא, מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: ״גוסְוָאמִי יקר, בדרך כלל מי שסוגדים לשיווה—בין אם בני אדם ובין אם זדים או אלים-למחצה—אלה זוכים בשפע חומרי, למרות ששיווה בעצמו חי כמו עני חסר כול. לעומת זאת, דבקיו של וישנו, אדונה של אלת המזל, אינם נראים משגשגים ביותר, ולעיתים אפילו חיים ללא כל נכסים חומריים. שיווה חי תחת עץ בשלג בהרי ההימליה; לעצמו הוא אינו בונה אפילו בית, אולם חסידיו עשירים מאד. ואילו קרישנה, או וישנו, חי בשפע רב, כאן בעולם הזה או בוַיְקוּנְּטְהַה, בעוד שדבקיו עניים מרודים. מדוע זה?״

זוהי שאלה חכמה מאד. שני מחנות החסידים—חסידיו של שיווה וחסידיו של וישנו—שרויים במחלוקת תמידית. עד היום בהודו אלה מבקרים זה את זה. במיוחד בדרום הודו נוהגים אנשיו של רָאמָאנוּג'ָאצָ'ארְיַה לערוך מדי פעם ויכוחים עם אנשי שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה על מסקנת הוודות, ולרוב חסידיו של רָאמָאנוּג'ָאצָ'ארְיַה מנצחים בויכוחים הללו. פַּרִיקְשׁית מַהָארָאגַ'ה שאל איפוא, את שאלתו כדי להבהיר את המצב. רק טבעי שאדם בעל יכולת אבחנה יתמה ואף ימצא סתירה בעובדה ששיווה חי כמו עני בעוד שחסידיו חיים בעושר, ואילו קרישנה, או וישנו, מוקף בשפע, אולם חסידיו הינם חסרי כול.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב אז על שאלת המלך לגבי הסתירה לכאורה שבין הסגידה לשיווה ולווישנו. שיווה הינו אדון האנרגיה החומרית; זו מיוצגת על-ידי האלה דוּרְגָא, ושיווה הוא בעלה. מאחר שדוּרְגָא נכנעת לו כליל, הרי שהוא הינו אדון האנרגיה החומרית, ומאחר שזו מתגלה בשלוש מידות—טובות, להיטות ובערות, הרי שהוא גם אדון על אלה. הוא מתרועע אמנם עם שלוש המידות, למען טובתן של ישויות החיים, אולם כאדון, ולכן אינו מושפע מהן, בעוד שישויות החיים הינן מושפעות.

שלא כפי שסוברים כמה סכלים, מדבריו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסתבר שהסגידה לאלים-למחצה השונים אינה מניבה אותם פירות כמו הסגידה לווישנו. הוא אומר בפירוש שהתוצאה המושגת מסגידה לשיווה הינה שונה מזו שמושגת מסגידה לווישנו. זה מאושש גם בבהגווד-גיטה: הסוגדים לאלים-למחצה משיגים אותן תוצאות שהאל המסוים שלו סגדו מסוגל להעניק. גם מי שסוגדים לאנרגיה החומרית זוכים בגמול מתאים לעמלם, ומי שסוגדים לפּיתָא זוכים בגמולם המתאים. מכל מקום, מי שעוסקים בשירות מסור או סוגדים לאישיות אלוה, וישנו או קרישנה—אלה מגיעים לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או לקְרּישְׁנַּלוקַה. לא על-ידי סגידה לשיווה, לברהמה, או לאל-למחצה אחר, ניתן להגיע לממלכה הנשגבת, פְּרַוְיומַה, או השמיים הרוחניים.

העולם החומרי הינו תוצר שלוש מידות הטבע, כמו גם שלל מגוון התופעות שבו. התרבות בת זמננו, בסיועו של המדע החומרי, יצרה מיכשור רב ואמצעי נוחות מתוחכמים, אלא שגם אלה הינם בסך הכול שילוב נוסף של אותן מידות. ואף שחסידיו של שיווה כמו מתעשרים בנכסים חומריים, הם בסך הכול צוברים להם דברים שהינם תוצרי המידות הללו. שלוש המידות שבות ונחלקות לשישה עשר—עשרת החושים (חמישה חושי עבודה וחמישה חושים לרכישת ידע), מֵחְשָב, וחמשת היסודות (אדמה, מים, אש, אויר ושמיים). שישה עשר אלה הינם התרחבויות של שלוש המידות. אושר או שפע חומרי פירושו עינוג החושים החומריים, ובמיוחד אבר המין, הלשון והמֵחְשָב. שיפעתו של אדם בעולם החומרי נמדדת על-פי יכולתו לתפעל את אבר המין שלו ואת הלשון, כלומר, עד כמה הוא מצליח לנצל את כושרו המיני ועד כמה הוא מסוגל להשביע את לשונו התאותנית בטעמים ערבים. הקידמה התרבותית מתבטאת בסך הכול בניסיון להמציא עוד ועוד אמצעים לאושר, שמבוססים כולם על שני עקרונות אלה: עינוג אבר המין ועינוג הלשון. זו איפוא, התשובה לשאלתו של פַּרִיקְשׁית מדוע חסידיו של שיווה הינם עשירים.

סוגדיו של שיווה הינם עשירים רק באמצעים חומריים. למעשה, הקידמה התרבותית לכאורה בסך הכול מעמיקה את הסיבוך בעולם החומרי, ומכאן שאינה קידמה באמת, אלא הידרדרות. אם כן, שיווה הינו אדון שלוש המידות, ומשום כך חסידיו זוכים רק בתוצריהן של המידות, שתכליתם הינה עינוג חושים. מכל מקום, בבהגווד-גיטה קרישנה מורה להתעלות מעבר להשפעתן של המידות. ניסְתְרַיְגוּנְּיו בְּהַוָארְג'וּנַה: משימת חיי אנוש היא להתעלות מעבר לשלוש המידות. כי מי שאינו ניסְתְרַיְגוּנְּיַה, אינו מסוגל להשתחרר מן השיעבוד החומרי. במילים אחרות, הברכות ששיווה מעניק, אף שנראות כמו רבות שיפעה, אינן מועילות באמת לנשמות המותנות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך: ״הַרי, אישיות אלוה, הינו נשגב לשלוש מידות הטבע.״ בבהגווד-גיטה נאמר שמי שמתמסר לו גובר על שליטתן של המידות. ומאחר שדבקיו פטורים מהשפעת שלוש המידות, הרי שגם הוא עצמו הינו נשגב. משום כך גם נאמר בשרימד בהאגותם שהַרי, קרישנה, הינו אישיות אלוה המקורי. ישנם שני סוגים של פְּרַקְרּיתי, או אנרגיות—האנרגיה הפנימית והאנרגיה החיצונית—וקרישנה הינו אדון שתיהן. הוא סַרְוַה-דַרּיק, או זה שמשגיח על כלל פעולותיהן של שתי האנרגיות. הוא מתואר גם כאוּפַּדְרַשְׁטַה, או היועץ העליון. ומאחר שהוא היועץ העליון, הרי שהוא עליון לאלים-למחצה, שבסך הכול ממלאים את פקודותיו. משום כך, מי שמקיים במישרין את הוראותיו של הריבון, כפי שמופיעות בבהגווד-גיטה ובשרימד בהאגותם, יהפוך בהדרגה לנירְגוּנַּה, או מעבר לפעולת המידות החומריות. נירְגוּנַּה פירושו גם להיות ללא שיפעה חומרית, שהרי, כפי שהסברנו כבר, שיפעה חומרית רק מגבירה את פעולותיהן ותגובותיהן של שלוש המידות החומריות. במקום להתגאות על שיפעה חומרית, הסוגד לריבון מתעשר בידע רוחני ומתקדם בתודעת קרישנה. מי שהפך לנירְגוּנַּה משיג שלווה נצחית, אי פחד, דתיות, ידע ופרישות. אלה כולם הינם סימניה של היטהרות מטומאת האיכויות החומריות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בתשובתו למלך פַּרִיקְשׁית, תיאר עתה אירוע שהתרחש עם סבו של פַּרִיקְשׁית, המלך יוּדְהישְׁטְהירַה. הוא סיפר שאחרי שיוּדְהישְׁטְהירַה סיים את קרבן האַשְׂוַמֵדְהַה הגדול, הוא שאל את קרישנה בנוכחות כל בני הסמכא ששם אותה שאלה ממש: כיצד חסידיו של שיווה הינם בעלי שיפעה חומרית, ואילו דבקיו של וישנו עניים? שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי כינה את יוּדְהישְׁטְהירַה ״סבך״ כדי לעודד את פַּרִיקְשׁית שהינו קשור לקרישנה ושסביו היו קרובים מאד לאל.

קרישנה הינו מסופק מטבעו, אולם למישמע שאלתו של יוּדְהישְׁטְהירַה, גבר עוד סיפוקו. זאת משום ששאלות שכאלה והתשובות להן הינן רבות משמעות עבור כלל קהילת הדבקים. כאשר קרישנה מדבר אל דבק מסוים, דבריו אינם מכוּונים רק לאותו דבק, אלא לכלל אנשי העולם. הוראותיו של האל חשובות אפילו לאלים-למחצה ובראשם ברהמה ושיווה. הוא יורד עלי-אדמות לטובת כלל ישויות החיים, ומי שאינו מנצל את הוראותיו, אין ספק שהוא חסר מזל ביותר.

וזו היתה תשובתו של קרישנה למַהָארָאגַ'ה יוּדְהישְׁטְהירַה: ״אותו דבק שאני חפץ לברך או להיטיב עמו במיוחד, אני לוקח ממנו תחילה את כל נכסיו.״ דבק שכזה, שהתרושש מנכסיו והפך לקבצן או עני מרוד, אינו מענין עוד את קרוביו ובני משפחתו, ועל-פי-רוב אלה אפילו מנתקים את קשריהם עמו. אומללותו אז כפולה; הוא מצטער על אובדן רכושו בידי קרישנה, וצערו עוד גובר כאשר נוטשים אותו קרוביו. חשוב לציין מכל מקום, שאומללות שכזו של הדבק אינה תוצאתה של פעילות חטאה מהעבר, או קארמה-פְּהַלַה; הריבון הוא שגורם להתרוששות שכזו. באופן דומה, גם כאשר הדבק מתעשר אין זה כתוצאה מפעילות צדיקה. בין אם הדבק מתעשר ובין אם מתרושש—זהו סידורו של קרישנה. זאת כדי להפוך את הדבק לתלוי כליל באל ולשחרר אותו ממחויבויותיו החומריות. כי אז הדבק יכול להקדיש את אונו, מֵחְשָבו וגופו—הכול—בשירות לאל. זוהי מסירות טהורה. בנָארַדַה-פַּנְצַ'רָאתְרַה זה מתואר כסַרְוופָּאדְהי-וינירְמוּקְתַם, כלומר, ״פטור מכל הזדהות חומרית.״ פעולות שנעשות למען משפחה, חברה, קהילה, עם או האנושות, כולן מושתתות על הזדהויות חומריות כגון, ״אני משתייך לחברה הזו״, ״אני שייך לעם הזה״, ״אני בן המין הזה״. אלה הן בסך הכל הגדרות חיצוניות. ורק כאשר הדבק משתחרר מכל הזדהות חומרית שכזו, הופך שירותו המסור לנַיְשְׁקארמה. הגְ'נָאנִים נמשכים מאד למצב הנַיְשְׁקארמה, שבו מעשיו של האדם אינם גוררים שום תגובה חומרית. דבק שהשיג מעמד שכזה, מעשיו אינם שייכים עוד לתחומי הקארמה-פְּהַלַם, או פעילות נושאת גמול. כפי שהסבירו קודם נציגי הוודות, אישיות אלוה העילאי הוא שאחראי לצערו או למצוקתו של הדבק, למען הדבק, ומשום כך הדבק אינו מוטרד משמחה או מצער. הוא ממשיך פשוט לבצע את חובותיו בשירות המסור לאל. ולמרות שהתנהגותו כמו מושפעת לכאורה מן התגובות למעשיו בעבר, הוא למעשה, פטור מכל תגובות שכאלה.

ניתן לשאול מדוע הריבון מטיל את הדבק לקשיים שכאלה, והתשובה היא שזה כמו שאב נוהג לפעמים ביד קשה עם בנו. הדבק הינו נשמה מסורה לאל, והאל דואג לו כליל. משום כך, כל אימת שהריבון מטיל אותו למצב כלשהו—של אושר או של סבל—מסתתרת מאחורי זה תוכנית גדולה. קרישנה למשל, הטיל את הפָּאנְּדַּוים לתלאות קשות כל כך, עד שאפילו בְּהִישְׁמַה, סבם, נרעש ותמה מדוע זה קורה להם: בראש הפָּאנְּדַּוים עמד המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, שהיה הצדיק שבמלכים; שני לוחמים גדולים, בְּהִימַה וארג'ונה, גוננו עליהם; ומעל לכול, הם היו ידידיו האישיים וקרוביו של קרישנה; ואף-על-פי-כן הם נאלצו לסבול ממצוקות שכאלה. מכל מקום, מאוחר יותר הסתבר שהיתה זו תוכניתו של קרישנה, כחלק ממשימתו הגדולה להכחיד את הרשעים ולגונן על הדבקים.

שאלה נוספת שניתן לשאול היא: מאחר שהדבק פוגש בשמחה ובצער על-פי סידורו של הריבון ואדם פשוט פוגש באלה כתוצאה ממעשיו בעבר, מה ההבדל ביניהם? במה עדיף הדבק על סתם קַרְמִי רגיל? התשובה היא שהדבק והקַרְמִי אינם מצוים באותו מישור; הקַרְמִי, ללא הבדל מהו מצבו, ימשיך להתגלגל במחזוריות הלידה והמוות. זה בגלל זרע הקארמה שטמון בו, שיבשיל כאשר תבוא ההזדמנות לכך. האדם הרגיל סבוך כולו בחוקי הקארמה שמכתיבים לו לידה ומוות חוזרים ונשנים, בעוד שסבלו ושמחתו של הדבק אינם כפופים לחוק הקארמה; הם חלק מסידור זמני של הריבון שאינו משעבד את הדבק בכלל. הסידור הזה של הריבון נועד לשרת בסך הכול מטרה זמנית כלשהי. כאשר הקַרְמִי מבצע מעשה טוב, הוא מתעלה לכוכבי עדן, ומעשה רע מטיל אותו לתנאי גיהנום, ואילו הדבק, בין אם מעשהו טוב לכאורה ובין אם רע, זה לא מרומם אותו, גם לא מדרדר; כי הוא עובר לממלכה הרוחנית. מכאן שאושרו וסבלו של הדבק אינם דומים לאלה של הקַרְמִי.

יַמַרָאגַ'ה דן בעובדה זו בהרחבה בדבריו למשרתיו בנוגע לגאולתו של אַגָ'אמילַה. הוא הורה להם לפנות לאותם אנשים שלא ביטאו מעולם את שמו הקדוש של הריבון ולא זכרו את דמותו, תכונותיו ועלילותיו הנשגבות, אולם אסר עליהם לגשת לדבקים. אדרבה, כאשר הם פוגשים בדבק, עליהם עוד להשתחוות לפניו. לגבי הדבק אין איפוא, שאלה של התעלות או הידרדרות בעולם החומרי. סבלו של הדבק שונה לחלוטין מסבלו של הקַרְמִי, ממש כמו ההבדל שבין עונש מידה של אֵם אוהבת לעונש מיד אויב.

ועוד שאלה שיכולה להישאל: אם אלוהים הינו כל-יכול מדוע עליו להטיל את דבקיו למצוקות כדי להחזיר אותם למוטב? התשובה היא שיש כוונה מסויימת במצוקות הללו. בשעת מצוקה למשל, גוברת זיקתו של הדבק לאל; כאשר קרישנה חפץ לעזוב את בירת הפָּאנְּדַּוים ולשוב לביתו ופנה לבקש רשות, קוּנְתִידֵוִי אמרה, ״קרישנה יקירי, בשעות מצוקה אתה נמצא עמנו תמיד, והנה עכשיו, אחרי שזכינו בכתר השלטון, אתה עוזב אותנו. הלוואי ויכולתי להמשיך ולחיות במצוקה, ורק שלא לאבד אותך.״ במצבי מצוקה, מסירותו של הדבק מתעצמת. האל מטיל איפוא, את הדבק לפעמים לסבל, כאות לחסד מיוחד. חוץ מזה נאמר שטעם האושר הופך מתוק יותר אחרי שטועמים את טעם המרירות. הריבון העליון יורד עלי-אדמות כדי לגונן על דבקיו מצרות. במילים אחרות, אם הדבקים לא היו בצרה, הריבון לא היה יורד. כי הריגת הזדים יכולה להתבצע בקלות רבה באמצעות אוניו. האנרגיה החיצונית, האלה דוּרְגָא, היא שמכלה את הזדים הרבים, ולא האל בעצמו צריך להרוג אותם; הוא יורד איפוא, כי חובתו לגונן על דבקיו. נְרּיסימְּהַדֵוַה לא הופיע כדי להמית את הירַנְּיַקַשׂיפּוּ, אלא כדי לראות את פְּרַהְלָאדַה ולברך אותו. במילים אחרות, הריבון הופיע כיוון שפְּרַהְלָאדַה הוטל לקשים גדולים.

כאשר אחרי לילה קודר מפציעה השמש בבוקר, זה נעים מאד. בלהט החום, מים קרים נעימים, ובצינת החורף, מים חמים נעימים. באופן דומה, טעמה של החדוה הרוחנית שמעניק הריבון הופך מהנה שבעתיים, אחרי שהדבק מתנסה בתנאי העולם החומרי.

הריבון המשיך: ״הדבק שהתרושש מנכסיו ונעזב על-ידי קרוביו, ידידיו ובני משפחתו, נשאר ללא משען ומגן; ואז, חסר כול, הוא מוצא מקלט מוחלט בכפות רגלי הלוטוס שלי.״ שרילה נַרותְתַמַדָאסַה טְהָאקוּרַה שר בהקשר זה, ״קרישנה אלי היקר, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הנה אתה עומד לפני עם שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, בתו של המלך וְרּישַׁבְּהָאנוּ. עתה התמסרתי לך כליל. אנא, קבל אותי. אל תסלק אותי מעל פניך, כי אין לי מקלט מלבדך.״

הדבק שנקלע לכאורה לקשים ומתרושש מנכסיו ונעזב על-ידי קרוביו, מנסה להשיב לו את מעמדו הקודם ואת שיפעתו החומרית. אלא שלמרות נסיונותיו החוזרים ונשנים, שב קרישנה ומכלה את משאביו. עד שלבסוף הוא מתאכזב כליל ממאמציו החומריים, ואז, מתוסכל מכשלונותיו הרבים, הוא מתמסר כליל לאל. קרישנה יועץ לדבק שכזה מתוך הלב להתרועע עם דבקים. בחברתם של דבקים מתפתחת בו באופן טבעי הנטייה לשרת את הריבון, והריבון מעניק לו אז את כל האפשרויות להוסיף ולהתקדם בתודעת קרישנה. הלא-דבקים לעומת זאת, חרדים מאד לשמור על תנאיהם החומריים, ומשום כך נמנעים בדרך כלל מלסגוד לאישיות אלוה; בתשוקתם לרווח חומרי מידי, אלה בוחרים לסגוד לשיווה או לאלים-למחצה השונים. בבהגווד-גיטה נאמר משום כך, קָאנּקְשַׁנְתַהּ קַרְמַנָּאםּ סידְדְהיםּ יַגַ'נְתַה איהַה דֵוַתָאהּ: הקַרְמִים, שמחפשים הצלחה בעולם הזה, סוגדים לאלים-למחצה השונים. גם נאמר שם שסוגדיהם של האלים אינם בעלי תבונה בוגרת ביותר. הדבקים, מכל מקום, בגלל זיקתם העזה לאל, אינם פונים ברוב סכלות לאלים-למחצה.

קרישנה אמר אז למלך יוּדְהישְׁטְהירַה: ״דבקי אינו מתערער לנוכח קשיי החיים; הוא נשאר תמיד יציב ואיתן. משום כך אני נותן את עצמי לדבק שכזה ומבטיח שיוכל להשיג את שלמות החיים העליונה.״ החסד שהאל מעניק לדבק שכזה מתואר כברהמן; כלומר, שהינו אדיר ועצום כל כך, עד כי ניתן להשוותו רק לגדלותו השורה בכול של אלוהים. ברהמן פירושו גדול ללא גבול ומתפשט ללא גבול. חסדו של האל מתואר גם כפַּרַמַה, כיוון שדבר בעולם החומרי לא משתווה לו. והוא נקרא גם סוּקְשְׁמַם, או עדין מאד. חסדו של האל כלפי דבק שעבר מבחנים שכאלה אינו מתגלה איפוא, רק במימדים בלתי מוגבלים, אלא גם באיכות העדינה והגבוהה ביותר של אהבה נשגבת בין הדבק לאלוהיו. החסד הזה מתואר עוד כצ'ינְמָאתְרַם, או רוחני לחלוטין. המילה מָאתְרַם מציינת רוחניות טהורה, ללא שמץ של איכות חומרית. החסד מתואר גם כסַת, או נצחי, ואַנַנְתַקַם, או אינסופי. דבקו של הריבון שזוכה בברכה רוחנית אינסופית שכזו, מה עוד נותר לו לבקש אצל האלים-למחצה? דבק של קרישנה אינו סוגד לברהמה, גם לא לשיווה ולשום אל משני שכזה; הוא מתמקד כליל בשירותו האוהב והנשגב לאל.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך: ״האלים-למחצה, בראשם ברהמה ושיווה, גם אלים-למחצה כמו אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה, וַרוּנַּה ועוד כמותם—כולם נוטים להתרצות מהר מאד מסוגדיהם וגם להתרגז מהר אם אלה פועלים לא כשורה. וישנו, אישיות אלוה, לעומת זאת, אינו כזה.״ מסתבר מזה שכל ישות חיים בעולם החומרי, לרבות האלים-למחצה, נתונה להשפעת שלוש מידות הטבע. ואכן, מידות הבערות והלהיטות שולטות מאד בעולם החומרי. גם סוגדיהם של האלים ומבקשי ברכתם נגועים באיכויות החומריות, ובמיוחד במידות הלהיטות והבערות. שְׂרִי קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה שהברכות שהאלים-למחצה מעניקים הינן זמניות וחולפות ומשום כך זה לא נבון בכלל לבקש אותן. קל אמנם, באמצעות סגידה לאלים, להשיג שיפעה חומרית, אלא שהתוצאה הינה לפעמים הרת אסון ממש. רק אנשים מעוטי תבונה מעריכים ברכות שכאלה. בגלל שיפעתם החומרית, שהשיגו בזכות הברכות, אלה נמלאים אז יהירות ולעיתים אפילו מתכחשים למי שהעניק להם את הברכה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אמר אז למלך פַּרִיקְשׁית: ״מלך יקר, ברהמה, וישנו ושיווה—השילוש העיקרי של הבריאה החומרית—כל אחד מהם יכול לברך ולקלל כל אחד. מבין השלושה, ברהמה ושיווה מתרצים מהר וגם מתרגזים מהר. כאשר הם מרוצים הם מעניקים ברכות ללא שיקול הולם, וכאשר הם מתרגזים, גם אז אינם שוקלים, ומיד מקללים. רק וישנו אינו כזה; הוא שקול ומחושב. אם דבקו מבקש ממנו ברכה, הוא שוקל תחילה האם זו באמת ברכה טובה ומועילה. הוא לעולם לא יעניק ברכה שטומנת סכנה בחוּבה; ברוב חסדו, הוא שוקל תחילה את טובתו של הדבק. אלוה העליון הינו תמיד מלא בחסד, וגם אם נראה שהוא הורג זדים, או אפילו לכאורה כועס על דבקו—מעשיו מבורכים תמיד. הוא כולו טוב ומעשיו כולם טובים.

ובאשר לברכות שמעניקים האלים-למחצה, החכמים מספרים סיפור מעניין בהקשר זה שהתרחש בעבר, אודות ברכה ששיווה העניק לזד וְרּיקָאסוּרַה, בנו של שַׂקוּני, בעטייה בעצמו נקלע לסכנה גדולה. וְרּיקָאסוּרַה זה חפץ בברכה והתלבט למי כדאי לסגוד מבין שלושת השליטים כדי להשיג אותה. הוא פגש אז במקרה את הקדוש נָארַדַה וביקש את עצתו למי לפנות כדי להשיג תוצאה מהירה מסיגופיו. הוא שאל: ״מבין שלושת השליטים—ברהמה, וישנו ושיווה—מי מתרצה הכי מהר?״ ונָארַדַה, מבין את מזימתו, יעץ לו: ״אם תסגוד לשיווה, מהר מאד תגשים את משאלתך. שיווה מתרצה מהר מאד אולם גם מתרגז מהר. נסה איפוא, לרַצות אותו.״ נָארַדַה הוסיף גם וסיפר לו על זדים גדולים כמו רָאוָנַּה ובָּאנָּאסוּרַה שהתעשרו מאד אחרי שנשאו תפילות לאל-למחצה. נָארַדַה היה מודע כמובן, לטבעו של הרשע ולא יעץ לו משום כך לפנות לווישנו או לברהמה, כי אנשים כמותו, אשר שרויים במידות הבערות, אינם יכולים לדבוק בסגידה שכזו.

וְרּיקָאסוּרַה הרשע הלך אז לקֵדָארַנָאתְהַה. אתר קדוש זה קיים עדיין בקרבת קשמיר. הוא מכוסה כמעט תמיד בשלג; רק למשך תקופה קצרה, בחודש יולי, ניתן לראות שם את דמות המֻוּרְתי שבמקדש ודבקיו של שיווה הולכים כדי להשתחוות שם לפניו. על-פי העקרון הוֵדי, מציעים מזון למֻוּרְתי כמינחה לאש, ומשום כך קרבן אש הינו הכרחי בכל סוגי הפולחן. במיוחד לאלים מורה השָׂאסְתְרַה להגיש מזון באמצעות אש. הזד הלך איפוא, לקֵדָארַנָאתְהַה והצית שם אש לסיפוקו של שיווה.

אחרי שהדליק את המדורה בשמו של שיווה, הוא התחיל לחתוך ניתחי בשר מגופו שלו והציע את זה כמינחה לאל-למחצה. זוהי דוגמה של סגידה במידת הבערות. בבהגווד-גיטה נזכרים סוגי קרבן שונים—במידת הטובות, במידת הלהיטות ובמידת הבערות. בגלל מגוון האנשים הרב שבעולם, ישנם גם כל מיני סוגים של הקרבות ושל תַפַּסְיַה. מכל מקום, תודעת קרישנה הינה התַפַּסְיַה העליונה, היוגַה העליונה, וההקרבה העליונה. הבהגווד-גיטה מאששת שהיוגַה העליונה היא להגות בקרישנה בתוך הלב, וההקרבה העליונה הינה ביצוע סַנְקִירְתַנַה-יַגְ'נַה.

בבהגווד-גיטה נאמר גם שסוגדיהם של האלים-למחצה איבדו את תבונתם. כפי שיסתבר בפרק הזה, וְרּיקָאסוּרַה סגד לשיווה עבור מטרה חומרית עלובה ביותר, שהיתה גם זמנית וחסרת כל תועלת ממשית. אלא שהאַסוּרות, או מי ששרויים במידת הבערות, מתאווים לברכות שכאלה מן האלים. תהליך האַרְצַ'נָא-וידְדְהי, או הסגידה לווישנו או קרישנה לעומת זאת, הינו פשוט מאד ומנוגד לגמרי לסגידה במידת הבערות. קרישנה אומר בבהגווד-גיטה שהוא נכון לקבל מדבקו אפילו פרי, פרח או מעט מים, שהינם בהישג ידו של כל אחד, עשיר כעני. כמובן, איש עשיר אינו אמור להסתפק רק במעט מים, בפרי כלשהו או בעלה; עליו להציע לריבון בהתאם למעמדו. אולם מן העני מוכן הריבון לקבל אפילו את הצנועה שבמינחות. הסגידה לווישנו או לקרישנה הינה פשוטה מאד וכל אחד בעולם יכול לבצע אותה. הסגידה במידת הבערות, כמו זו של וְרּיקָאסוּרַה, לעומת זאת, הינה קשה מאד ומכאיבה, ובסך הכול ביזבוז זמן לריק. משום כך הגיטה אומרת על סוגדים שכאלה שהם חסרי תבונה; הם בוחרים בתהליך סגידה קשה מאד והתוצאה המושגת הינה זמנית וחולפת.

שישה ימים המשיך האיש בסגידתו, ועדיין לא זכה לראות את שיווה, מושא הקרבתו. הוא חפץ לראות אותו פנים אל פנים ולבקש ממנו ברכה. זהו הבדל נוסף שבין זדים לדבקים. הדבק מציע את מינחותיו באהבה ובמסירות ובטוח שהאל מקבל אותן, בעוד שהזד משתוקק לראות במו עיניו את האל-למחצה שלו הקדיש את סגידתו ולקבל ממנו ברכה במישרין. הדבק גם אינו סוגד לקרישנה לצורך ברכה כלשהי. הוא נקרא משום כך אַקָאמַה, או פטור מכל תשוקה, והלא-דבק נקרא סַרְוַה-קָאמַה, מלא בתשוקות. ביום השביעי החליט הזד לכרות את ראשו ולהגיש את זה כמינחה. הוא הלך לרחוץ בנהר סמוך, ובלי אפילו ליבש את גופו ושערו, הוא עמד עתה לכרות את ראשו. על-פי הנוהג הוֵדי, חיה שמשמשת לקרבן נרחצת תחילה, ומועלת לקרבן בעודה רטובה. שיווה נמלא אז חמלה כלפי האיש. החמלה הזו מקורה במידת הטובות. שיווה נקרא תְרילינְגַה ומכאן שהחמלה שלו הינה מטבע הטובות, ונעורה כיוון שראה את הזד משליך את בשרו לאש הקרבן. מכל מקום, זוהי חמלה טבעית שמצויה בכל ישות חיה. אפילו אדם רגיל ימהר להציל אדם שמנסה להתאבד; זו חובתו והוא יעשה את זה כמאליו, מבלי שאיש אפילו יבקש ממנו. גם הופעתו של שיווה מתוך האש כדי לעצור את הרשע מהתאבדות לא היתה איפוא, מעשה של חסד מיוחד.

שיווה נגע בו, והאיש ניצל; פצעיו נירפאו מיד וגופו שב והיה כמו מקודם. שיווה אמר אז לזד: ״וְרּיקָאסוּרַה יקר, אינך צריך לכרות את ראשך. בקש ממני כל ברכה שתחפוץ, ואני אמלא את משאלתך. איני מבין מדוע רצית לכרות את ראשך כדי לספק אותי, אני מתרצה אפילו ממעט מים.״ למעשה, על-פי השיטה הוֵדית סוגדים לשיווה לינְגַה שבמקדש או לדמותו של שיווה פשוט עם מי גנגס. זאת משום שנאמר ששיווה מרוצה מאד כאשר מי גנגס נשפכים על ראשו. דבקיו מציעים לו בדרך כלל מי גנגס ועלי עץ הבילְוַה. עליו של העץ הזה משמשים במיוחד כמינחה לשיווה ולאלה דוּרְגָא. ומשתמשים גם בפירותיו של העץ. שיווה הסביר לוְרּיקָאסוּרַה שהוא מתרצה גם מסגידה פשוטה ביותר. מדוע איפוא, הוא היה להוט כל כך לכרות את ראשו, ומדוע היה עליו להתיסר כל כך ולחתוך את גופו ולהשליך את הבשר לאש? לא היה כל צורך בסיגופים קשים שכאלה. מכל מקום, עתה, מתוך חמלה ואהדה, שיווה הופיע לפניו, נכון להעניק לו כל ברכה שיחשק.

הזד ביקש אז ברכה ניתעבת מאד ומטילת אימה. היה זה איש שטוף חטא, וחוטאים אינם יודעים איזה ברכה לבקש מן האלים. משום כך הוא ביקש עתה כוח מיוחד בעזרתו יוכל, פשוט עם נגיעת ידו בראשו של מישהו, לפוצץ לו את הראש ולהמית אותו. הזדים מתוארים בגיטה כדוּשְׁקְרּיתינַה, או רשעים. קְרּיתִי פירושו בעל תכונות נעלות, אולם כאשר מתווספת הקידומת דוּשׁ, פירושו נתעב מאד. במקום להתמסר לאלוהים, הדוּשְׁקְרּיתינַה סוגדים לאלים-למחצה עבור ברכות חומריות נתעבות. זדים שכאלה, באיצטלה של מדענים, ממציאים לעיתים כלי נשק קטלניים. אלה אינם מסוגלים בכוחותיהם המופלאים להציל את האדם ממוות; הם מסוגלים רק להמציא כלי משחית שמאיצים את תהליך המוות. שיווה יכול להעניק כל ברכה, והזד יכול היה לבקש ממנו משהו שיביא תועלת לחברה, אולם בחר ברוב אנוכיות ברכה שתמית מיד כל מי שרק יגע בו בידו.

שיווה, מבין את כוונת הזד, הצטער עתה מאד על שהבטיח להעניק לו כל ברכה שיבקש. הוא לא הפר אמנם את הבטחתו, אולם התעצב בתוך לבו על שעליו לתת לאיש ברכה אשר טומנת בחובה אסון לחברה האנושית. הזדים נקראים דוּשְׁקְרּיתינַה, או רשעים, כיוון שלמרות שכלם הרב ומעלותיהם, הם מנצלים את אלה למעשים נתעבים. הזדים ממציאים למשל, נשק קטלני. אין ספק שהמחקר המדעי לפיתוח נשק דורש שכל רב. אולם במקום להמציא משהו מועיל לחברה, אלה ממציאים בסך הכול משהו שמאיץ את המוות, שגם כך מובטח לכל אחד. כמותם גם וְרּיקָאסוּרַה לא ביקש משהו מועיל לכלל האנשים, אלא משהו מסוכן מאד. ומשום כך חש שיווה צער. דבקיו של הריבון לעומת זאת, אינם מבקשים שום ברכה, ואם הם מבקשים כבר משהו, זה לא מסוכן בכלל. זהו ההבדל שבין זדים לבין דבקים—בין חסידיו של שיווה לבין דבקיו של וישנו.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בשעה שסיפר את סיפורו של וְרּיקָאסוּרַה, כינה את המלך פַּרִיקְשׁית כבְּהָארַתַה, מתייחס ללידתו של המלך למשפחת דבקים. המלך, בעודו ברחם אמו, כבר ניצלו חייו בידי קרישנה, וגם עתה יכול היה לבקש להינצל מקללת הבְּרָאהְמַנַּה, אולם לא עשה זאת. הזד לעומת זאת, רצה להפוך לבן אלמוות ולהרוג כל אחד פשוט על-ידי מגע ידו. שיווה הבין את כל זה, אולם כיוון שהבטיח, העניק את הברכה.

והנה, האיש הרשע והנפשע הזה ניסה מיד להשתמש בברכה כדי להמית את שיווה ולגזול ממנו את אשתו גַוּרִי (פָּארְוַתִי) ולהתענג עמה. הוא החליט להניח את ידו על ראש האל-למחצה. כמה מביך היה אז מצבו של שיווה, נתון בסכנה בגלל ברכה שלו. זוהי דוגמה נוספת לשימוש לרעה שעושה מישהו בכוח שהשיג מן האלים-למחצה.

ללא שיקול נוסף, הסתער הזד על שיווה וניסה לגעת בראשו, והאל-למחצה, ברוב אימה, גופו רועד מחלחלה, החל לנוס אז על נפשו; מן האדמה הוא נמלט לשמיים, מן השמיים לכוכבים אחרים, ואפילו הגיע אל קצה היקום, מעבר למערכות הכוכבים העליונות. הוא נמלט ממקום למקום, והזד ממשיך לדלוק בעקבותיו. לא ברהמה, לא אינְדְרַה, לא צַ'נְדְרַה, גם לא שאר שליטיהם של הכוכבים השונים יכולים היו להושיעו, ומשום כך, כאשר בא אליהם, אלה לא פצו אפילו פה.

לבסוף הוא פנה לווישנו שנמצא ביקום זה בכוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה. אפילו שכוכב זה מצוי ביקום החומרי, הינו כוכב וַיְקוּנְּטְהַה ואינו נתון להשפעת האנרגיה החיצונית. וישנו נמצא אמנם בכל מקום בהיבטו השורה בכול, אולם במקום שהוא נמצא בעצמו, שוררת אוירת וַיְקוּנְּטְהַה.

בבהגווד-גיטה נאמר שהריבון מצוי בלבן של כל ישויות החיים. מכאן שהוא מצוי גם בלבם של יצורים נחותים מאד, אולם אין להסיק מזה שגם הוא הופך אז לנחות. כל מקום שבו הוא נמצא הופך לוַיְקוּנְּטהַה. וכך, כוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה שבתוך היקום הזה הינו וַיְקוּנְּטְהַלוקַה. בשָׂאסְתְרַה נאמר שמגורים ביער הינם במידת הטובות, מגורים בעיירות ובכפרים הינם במידת הלהיטות, ומגורים במקומות שבהם שלטת התמכרות לארבע פעולות החטא—פריצות מינית, שכרות וסמים, אכילת בשר, והימורים—מגורים שכאלה מושפעים ממידת הבערות. מכל מקום, מגורים במקדש של וישנו, אישיות אלוה, הינם וַיְקוּנְּטְהַה, ללא הבדל היכן מצוי המקדש, שהרי המקדש עצמו הינו וַיְקוּנְּטְהַה. משום כך, אפילו שכוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה, מצוי בתחומי העולם החומרי, הריהו כוכב וַיְקוּנְּטְהַה ממש.

שיווה נכנס סוף סוף לשְׂוֵתַדְוִיפַּה. היו שם קדושים דגולים, כולם פטורים מצרוּת העין של העולם החומרי, גם מעשיהם נקיים מארבע הפעילויות הארציות—דתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה. ומי שמגיע לשם, לא שב עוד לעולם החומרי. נָארָאיַנַּה, שידוע כאוהב דבקיו, הבין את הסכנה הנוראה שמאיימת על שיווה, ומיהר אז ויצא, מחופש כבְּרַהְמַצָ'ארִי, לפגוש את שיווה ממרחק. הוא נראה כמו בְּרַהְמַצָ'ארִי מושלם, עם חגורה למותניו, חוט קדוש ועור צבי לגופו, ומקל בְּרַהְמַצָ'ארִי וחרוזי רַוּדְרַה בידיו. (חרוזי רַוּדְרַה הינם שונים מחרוזי תוּלַסִי ומשתמשים בהם דבקיו של שיווה). נָארָאיַנַּה עמד אז מול שיווה והזוהר שהפיץ גופו שבה כליל את לב האל-למחצה, גם את לבו של וְרּיקָאסוּרַה הרשע.

כדי לזכות באהדתו של וְרּיקָאסוּרַה ובתשומת לבו, נָארָאיַנַּה השתחווה אז לפניו, עוצר אותו ממרדפו, ואמר לו: ״הו בן שַׂקוּני, ממראך העייף ניכר שהגעת לכאן ממרחקים. מדוע באת ממרחק שכזה? מהי תכלית בואך? אתה נראה עייף ורצוץ, נוּח מעט בבקשה. אל לך להתיש את גופך שלא לצורך; כל אחד מחשיב מאד את גופו, שהרי רק באמצעות הגוף הזה ביכולתו להגשים את מאוויי ליבו. משום כך עלינו להיזהר ממאמץ מיותר.״

הבְּרַהְמַצָ'ארִי כינה את וְרּיקָאסוּרַה כבנו של שַׂקוּני כאילו לשכנע את האיש שאביו הכיר אותו, ווְרּיקָאסוּרַה התרשם אכן, שהינו מכר המשפחה, ודבריו האוהדים נגעו ללבו. עוד לפני שיכול היה הזד לטעון שאין לא זמן לנוח, מיהר הריבון והסביר לו את חשיבות הגוף, והלה השתכנע כמובן, שהרי כל אדם, ובמיוחד זדים, מייחסים חשיבות רבה מאד לגופם.

עתה, כדי להוסיף ולהרגיע את האיש, אמר הבְּרַהְמַצָ'ארִי: ״אדוני היקר, אם תאות לגלות לי את המשימה לשמה טרחת ובאת עד הלום, יתכן שאוכל לסייע לך להשיג בקלות את מטרתך.״ הריבון כמו אמר בעקיפין שמאחר שהוא הינו הברהמן העליון, הרי שיוכל לפתור את המצב המסובך שיצר שיווה.

מפויס כליל ממתק מילותיו של הריבון בדמות של בְּרַהְמַצָ'ארִי, גילה לו אז הזד את סיפורה של הברכה. והריבון השיב: ״אני לא מאמין ששיווה באמת נתן לך ברכה כזו. עד כמה שידוע לי, הוא לא כל כך שפוי בדעתו. הוא רב עם דַקְשַׁה, חותנו, וקולל להפוך לפּישָׂאצַ'ה (רוח רפאים), ועכשיו הפך למנהיגם של השדים והרוחות. משום כך לא הייתי מאמין כלל לדבריו. אולם אם אתה בכל זאת מאמין, מדוע שלא תבדוק קודם ותנסה לגעת עם ידך בראש שלך? כי אם תוכח הברכה כסתם מירמה, או אז, תהרוג מיד את השקרן הזה, כדי שלא יעז להעניק עוד מין ברכות כוזבות כאלה.״

פורש את אשליתו העילאית ומתעתע כך בזד במתק מילותיו, השכיח ממנו הריבון את עוצמתו של שיווה ואת עוצמת בִרכתו. ועתה, משוכנע כליל, ברוב בילבול, נגע האיש עם ידו בראש שלו, ומיד התפוצץ ראשו כמו ממכת ברק, ומת. האלים-למחצה מעדן החלו להמטיר פרחים, משתחווים לפני הריבון ומפארים אותו במזמורי הלל והודיה. תושבי המערכות העליונות—האלים-למחצה, הפּיתָא, הגַנְדְהַרְוים ותושבי גַ'נַלוקַה—כולם המטירו פרחים על אישיות אלוה.

כך גאל שְׂרִי וישנו בדמות של בְּרַהְמַצָ'ארִי את שיווה מסכנה נוראה והציל את המצב כולו. הוא גם הסביר לשיווה שהזד הומת כתוצאה ממעשיו החטאים, שהנפשע שבהם היה נסיונו לממש את כוחו על אדונו. הוא אמר, ״שיווה יקירי, מי שפוגע בנשמות גדולות, אינו יכול להמשיך ולהתקיים. חטאיו שלו מכחידים אותו. כזהו גם מקרהו של הרשע הזה, שביצע עבירה חמורה נגדך.״

כך, בחסדו של אישיות אלוה, הנשגב לכל המידות החומריות, ניצל שיווה ממוות מידיו של זד. כל מי ששומע את הסיפור הזה באמונה ובמסירות, אין ספק שישתחרר מן השיעבוד החומרי, גם משבי אויביו.

אחוז כולו תדהמה מביקורו עם קרישנה בעולם הרוחני, ארג'ונה חשב לעצמו שאף שהוא בסך הכול ישות חיים רגילה, בחסדו של קרישנה הוא זכה לראות במו עיניו את העולם הרוחני. ובעולם הרוחני הוא ראה גם את מַהָא-וישנו המקורי, סיבת הבריאה החומרית.

נאמר שקרישנה אינו עוזב את ורינדאוון לעולם. וְרּינְדָאוַנַםּ פַּריתְיַגְ'יַה נַה פָּאדַם אֵקַםּ גַצְ'צְ'הַתי. קרישנה הינו עליון במַתְהוּרָא. הוא עליון יותר בדְוָארַקָא, והעליון ביותר בוורינדאוון. את עלילותיו בדְוָארַקָא הוא מבצע באמצעות התרחבותו כוָאסוּדֵוַה, אף שאין הבדל באמת בין התרחבותו כוָאסוּדֵוַה להופעתו המקורית כקרישנה בוורינדאוון. בראשית הספר הסברנו כבר שכאשר קרישנה מופיע, באים עימו גם כל התגלויותיו, חלקיו המוחלטים, וחלקים של חלקיו המוחלטים. כמה מעלילותיו מתבצעות איפוא, לא על-ידי קרישנה המקורי, אלא על-ידי התגלויותיו השונות. מכל מקום, ארג'ונה תמה מאד כיצד יכול היה קרישנה להגיע לעולם הרוחני ולראות שם את מַהָא-וישנו. זה נדון בהרחבה בביאוריו של וישׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה.

מדבריו של מַהָא-וישנו מסתבר שהיה להוט מאד לראות את קרישנה. אולם מאחר שחטף את בני הבְּרָאהְמַנַּה, הרי שהגיע לדְוָארַקָא. מדוע הוא לא ראה את קרישנה שם? תשובה אפשרית היא שללא אישורו של קרישנה, אפילו מַהָא-וישנו ששרוע בים הסיבה שבעולם הרוחני אינו מסוגל לראות אותו. הוא חטף איפוא, בזה אחר זה את ילדי הבְּרָאהְמַנַּה מיד עם לידתם, כדי לגרום לקרישנה בעצמו לבוא ולהשיב אותם, וכך יוכל לראות אותו. אם זו התשובה, השאלה הבאה שנשאלת היא: מדוע מַהָא-וישנו בא בעצמו לדְוָארַקָא אם לא יכול היה לראות שם את קרישנה? מדוע הוא לא שלח אחד מבני לוויתו כדי לחטוף את הילדים? תשובה אפשרית היא שלא קל בנוכחותו של קרישנה לפגוע באנשי דְוָארַקָא. משום כך, רק מַהָא-וישנו בעצמו יכול היה לבצע את משימת החטיפה.

ועוד שאלה שיכולה להישאל: הריבון ידוע כבְּרַהְמַנְּיַה-דֵוַה, או מושא סגידתם של הבְּרָאהְמַנּים, מדוע איפוא, הוא בחר להטיל בְּרָאהְמַנַּה לקשיים נוראים שכאלה ולצער מתמיד על תשעה ילדים אבודים? התשובה היא שמַהָא-וישנו היה להוט כל כך לראות את קרישנה, עד כי לא היסס אפילו לגרום עוגמת נפש לבְּרָאהְמַנַּה. אפילו מעשה אסור שכזה הוא היה נכון לבצע ובלבד שיראה את קרישנה—כה עז היה רצונו. והבְּרָאהְמַנַּה, כל פעם אחרי שאיבד בן, היה ניגש אל שער הארמון ומאשים את המלך באוזלת יד ובחוסר יכולת לגונן על הבְּרָאהְמַנּים, ומשום כך גם שאינו מתאים בכלל לשבת על כס המלוכה. על-פי תוכניתו של מַהָא-וישנו, ההאשמות הללו של הבְּרָאהְמַנַּה נגד הקְשַׁתְרייות וקרישנה יאלצו את קרישנה לבוא אליו ולהשיב את הבנים.

והנה שאלה נוספת: מאחר שמַהָא-וישנו לא היה מסוגל לראות את קרישנה, כיצד יכול היה לאלץ אותו, עם גניבת הילדים, לבוא אליו? התשובה היא שקרישנה לא הלך לשם למעשה, כדי להשיב את הבנים האבודים, אלא עבור ארג'ונה. ידידותם היתה קרובה מאד, וכאשר ארג'ונה עמד לקפוץ לאש, קרישנה רצה לגונן עליו בכל מחיר. אולם כיוון שרק החזרת הבנים האבודים יכולה היתה למנוע את המעשה, קרישנה הבטיח אז: ״אני אשיב את בני הבְּרָאהְמַנַּה, ורק שלא תנסה להתאבד.״

אם השבת הבנים היתה מטרת הליכתו למַהָא-וישנו, קרישנה לא היה ממתין עד להעלמותו של הבן התשיעי. החלטתו של ארג'ונה לקפוץ לאש אחרי שנכשל בנסיונו להגן על הפעוט התשיעי היא שהפכה את המצב לחמור עד מאד וגרמה לקרישנה להחליט לראות את מַהָא-וישנו. נאמר שארג'ונה הינו התגלות אונו של נַרַה-נָארָאיַנַּה; לפעמים הוא נקרא אפילו כך. נַרַה-נָארָאיַנַּה גם הוא הינו התגלות או התרחבות מוחלטת של וישנו, ומשום כך יש להבין שארג'ונה הלך אל וישנו בהיבטו הזה, ממש כשם שקרישנה מבצע את עלילותיו בדְוָארַקָא בהיבטו כוָאסוּדֵוַה.

אחרי הביקור הזה בעולם הרוחני ארג'ונה הסיק שכל שיפעה שבה ניחן אדם בעולם החומרי או ברוחני הינה מתנתו של קרישנה. קרישנה מתגלה בדמויות שונות—כווישנו-תַתְתְוַה וכגִ'יוַה-תַתְתְוַה, או כסְוָאמְּשַׂה וויבְּהינְנָאמְּשַׂה. הווישנו-תַתְתְוַה הן סְוָאמְּשַׂה, והגִ'יוַה-תַתְתְוַה הן ויבְּהינְנָאמְּשַׂה. קרישנה משתתף איפוא, בעלילותיו הנשגבות בחלקו כסְוָאמְּשַׂה או בחלקו כויבְּהינְנָאמְּשַׂה, כרצונו, אולם תמיד נשאר הוא אישיות אלוה המקורי.

הפרק התשעים של הספר העשירי של השרימד בהאגותם מסכם את עלילותיו של קרישנה. בפרק זה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ביקש לתאר כיצד קרישנה חי בדְוָארַקָא ברוב שיפעה ואושר. את עוצמתו הרבה הגוסְוָאמִי כבר תיאר בעלילותיו הרבות, ועתה הוא יתאר את עושרו ואת יופיו. בעולם החומרי, שהינו בסך הכול בבואה מעוּותת של העולם הרוחני, מעלות העושר והיופי נחשבות לנפלאות במעלות. משום כך, כאשר קרישנה שהה עלי אדמות, לא היה דומה לעושרו וליופיו בכל שלושת העולמות. קרישנה נהנה משש עשרה אלף נשים יפיפיות. ובמיוחד מודגש בשרימד בהאגותם שהוא היה בעלן היחיד של שש עשרה אלף המלכות היפיפיות הללו. בתולדות העולם היו כמובן מלכים חזקים שהחזיקו מאות ואלפי נשים והיו בעליהן היחידים. אלא שאיש מאלה לא יכול היה ליהנות מנשותיו כולן בו-זמנית. בעוד שקרישנה יכול היה.

וגם אם נאמר שהיוגִים מסוגלים להתרחב למספר דמויות, התרחבותם שונה מזו של קרישנה, ומשום כך קרישנה נקרא לפעמים יוגֵשְׂוַרַה, או אדון כל היוגִים. בספרות הוֵדית מתואר למשל שהיוגִי סַוּבְּהַרי מוּני התרחב לשמונה דמויות. אולם הדמויות הללו היו כמו התרחבותה של תמונה אחת למסכי טלויזיה רבים. התמונה שעל מסך הטלויזיה יכולה להופיע במליוני עותקים, אולם עותקים שכאלה אינם מסוגלים לפעול בנפרד; הם כולם משקפים את המקור ועושים בדיוק מה שהוא עושה. קרישנה אינו מתרחב בצורה חומרית שכזו, כמו התרחבות התמונה בטלויזיה או התרחבותו של היוגִי; כאשר נָארַדַה ביקר בארמונותיו השונים, הוא ראה שם, בכל ארמון וארמון, את קרישנה מבלה עם מלכתו המסוימת בצורה שונה לחלוטין.

נאמר גם שקרישנה חי בדְוָארַקָא כבעלה של אלת המזל. רוּקְמינִּי הינה אלת המזל, וכל שאר המלכות הינן התרחבויות שלה. קרישנה, ראש שושלת הוְרּישְׁנּי, נהנה עם כן, בחברת אלת המזל משיפעה אדירה. מתואר שמלכותיו היו כולן צעירות ויפיפיות לעד, ואפילו שהיו להן ולקרישנה כבר נכדים ונינים, הם לא נראו מבוגרים יותר מבני שש עשרה או עשרים. המלכות הצעירות היו יפות להפליא וכאשר נעו הן דמו לברק שחולף בשמים. הן היו לבושות תמיד בבגדים ובתכשיטים יקרים, ובילו תמיד בשעשועים כגון ריקוד, שירה או משחקי כדור על גגות ארמונותיהן. הריקודים ומשחקי הטניס של נערות בעולם החומרי הינם בבואה מעוּותת של הבילוים המקוריים של אישיות אלוה, קרישנה, ומלכותיו.

בכבישיה של דְוָארַקָא וברחובותיה התגודדו תמיד פילים רבים, סוסים, מרכבות וחיילים. נהוג להשקות ביין את הפילים שעוסקים בשירות, ונאמר על הפילים בדְוָארַקָא שכמות היין שקיבלו היתה עצומה כל כך, עד כי גם אחרי שהתיזו כמות אדירה מזה על הכביש, היו פוסעים ברחובות מבוסמים לחלוטין. החילים שצעדו ברחובות היו מקושטים בתכשיטי זהב לרוב, וסוסים ומרכבות זהב דהרו שם הלוך ושוב. בכל עבר בעיר, לאן שרק פנתה העין, היו גנים וגינות מוריקים, משופעים בעצים ובצמחים עמוסי פירות ופרחים. ובגלל שלל העצים הזה, התקבצו שם ציפורי שיר רבות שעם ציוצן המתוק בלווית המיית הדבורים הפיקו צלילים ערבים. הקיריה טבלה כולה בשלל שיפעה, וגיבורי שושלת היַדוּ חשבו עצמם למבורכים שבכל תושבי העיר, ונהנו מן השיפעה הנשגבת הזו כולה.

שישה עשר אלף ארמונותיהן של נשותיו של קרישנה ניצבו כולם בקיריה היפיפיה הזו, וקרישנה, הנהנה הנצחי והעילאי מכל שיפעה, התרחב לשש עשרה אלף דמויות ועסק בו-זמנית בענייני משפחה שונים בשישה עשר אלף הארמונות הללו. בכל אחד מן הארמונות היו גם גינות ואגמים יפים, שבמימיהם הזכים צמחו פרחי לוטוס רבים בשלל גוונים, כגון כחול, צהוב, לבן ואדום. משב הרוח הקליל פיזר בכול את אבקתם הזהובה. האגמים מלאו גם בברבורים אציליים ובברווזים ועגורים שפצחו לסירוגין בקריאות ענוגות, כמו לחני שיר. שְׂרִי קרישנה נהג להיכנס לעיתים עם נשותיו לאגמים הללו או לנהרות ולהשתעשע עמן במים ברוב חדווה. לפעמים היו הנשים, כולן אלות המזל, מחבקות את הריבון בשעה ששחה או רחץ, ואבקת הקוּנְקוּמַה האדומה שקישטה את חזיהן היפים, עיטרה עתה בגוון אדמדם את חזהו של האל.

האימפרסונליסטים אינם מעיזים בכלל להאמין שבעולם הרוחני ישנו מגוון כזה של בילוים. קרישנה ירד איפוא, עלי-אדמות כדי להציג את ההנאה האמיתית, הנצחית ומלאת החדווה של העולם הרוחני; הוא הראה שהעולם הרוחני אינו משולל תענוגות. ההבדל היחידי הוא שבעולם הרוחני בילוים כאלה הינם נצחיים ומתרחשים ללא קץ, ואילו בעולם החומרי אלה בסך הכול בבואות חולפות ומעוּותות. ובשעה שהאל התענג לו כך, גַנְדְהַרְוים ונגנים מקצועיים פיארו אותו בלחן ערב, מלוּוה בהלמוּת מְרּידַנְגות, תופים ותופי דוּד, ובצליליהם של כלי מיתר ושופרי נחושת, והאווירה כולה היתה לחגיגה קסומה. בעליצות רבה, היו הנשים מתיזות אז מים על גופו של הריבון מכלים דמויי מזרק, וגם הוא היה מרטיב את גופן. ובשעה שהשתעשעו בעלילות שכאלה נראה היה כאילו יַקְשַׁרָאגַ'ה מעדן מתהולל שם עם נשותיו הרבות. (יַקְשַׁרָאגַ'ה ידוע גם כקוּוֵרַה ונחשב לשר האוצר של ממלכת עדן.) הבגדים הרטובים לגופן של הנשים עוד העצימו, אלפי מונים, את יפי חזן וירכיהן, ושערן הארוך שצנח לו, קישט עתה את אברי הגוף הללו. הפרחים שקישטו את שיערן נשרו, והמלכות, כמו מוטרדות מן המים הניתזים עליהן, היו מתקרבות אל הריבון בניסיון לחטוף ממנו את הכלי דמוי המזרק. אלא שאז קרישנה היה מנצל את ההזדמנות ומחבק אותן. חבוקות בזרועותיו, הן חשו אז בפיהן גירוי עז להתעלס באהבים, דבר שעורר עד מאד את החדווה הרוחנית. כאשר היה אז הזר שלצוארו של הריבון נוגע בחזן, היה גופן מתכסה כולו באבקה זהובה. שקועות בשעשועים שמימיים שכאלה, הן שכחו עצמן כליל ושערן שנפרע נראה כמו גלי נהר יפים. כך, מתיזים זה על זה, הם נראו יחדיו כמו פיל שמשתעשע באגם בחברת פילותיו.

אחרי שהתענגו לסיפוקם המלא, קרישנה והמלכות היו יוצאים מן המים ומוסרים אז את בגדיהם הרטובים, יקרי הערך, לזמרים ולרקדנים. באירועים שכאלה נהגו מלכים ומלכות להעניק לאמנים השונים בגדים ותכשיטים יקרים, וזה היווה אמצעי המִחיה היחיד שלהם. השיטה החברתית היתה ערוכה להפליא ואיש מבני המעמדות השונים—בְּרָאהְמַנּים, קְשַׁתְרייות, וַיְשְׂיות או שׂוּדְרות—לא התקשה להרוויח למחיתו. המעמדות השונים לא נאבקו זה בזה. בשיטת המעמדות המקורית לא היתה כל תחרות בין הקבוצות המקצועיות השונות.

כך בילה האל בחברת שש עשרה אלף נשותיו. אותם דבקים שמתאווים לאהוב את אישיות אלוה ברוח של אהבת נאהבים, מתעלים למעמד של נשותיו, וקרישנה, ביחסו העדין, שומר ומהדק את זיקתם אליו. במגעיו עם נשותיו, בתנועותיו, בשיחתו עמן, בחיוכיו, בחיבוקו, ובשאר מעשים של בעל אוהב, קרישנה שמר את נשותיו קשורות אליו מאד. זוהי שלמות החיים העליונה. מי שקשור אל קרישנה תמיד, פירושו של דבר שהוא בן חורין וחייו הגיעו להצלחה. קרישנה נענה לכל דבק שאוהב אותו בכל לבו ונשמתו, ומשום כך דבק כזה אינו יכול להתנתק מן הזיקה הזו אליו. והדבק, שבוי כולו בקִסמם של היחסים ההדדיים הללו, אינו יכול לחשוב על דבר מלבד קרישנה.

עבור כל המלכות קרישנה היווה מושא הסגידה היחיד. הן הגו בו תמיד, באישיות אלוה היפיפה, שחור הגוון בעל עיני הלוטוס. ובשעה שהגו בו, הן היו לעיתים דוממות, ולעיתים, מתוך אקסטזה גדולה של בְּהָאוַה ואַנוּבְּהָאוַה, היו מדברות כמו מתוך טירוף. לפעמים, אפילו בנוכחותו, היו מתארות לפרוטרוט את שעשועיהם באגמים ובנהרות. עתה נתאר כמה מן השיחות הללו.

אחת המלכות אמרה לציפור הקוּרַרִי: ״ציפור יקרה, עכשיו מאוחר מאד בלילה. כולם כבר ישנים. העולם כולו שליו ורגוע, וגם אישיות אלוה נם עתה, על אף שידיעתו אינה נפגמת לעולם. מדוע רק את אינך ישנה? מדוע את מקוננת כל הלילה? ידידתי, האם גם את, כמוני, נמשכת אל עיני הלוטוס של האל ואל חיוכו המתוק ואל קסם מילותיו? האם, כמותי, גם לבבך נסער מן ההתנהגות הזו של אישיות אלוה?״

״הי צַ'קְרַוָאקִי, מדוע עצמת את עיניך? האם את מחפשת את בעלך שנעלם לו לארצות נכר? מדוע את מקוננת ביגון שכזה? אויה, מה רב צערך! או שמא גם את חפצה להפוך לשפחתו הנצחית של אישיות אלוה? נראה שאת להוטה מאד להניח זר על כפות רגלי הלוטוס של אדוני ואז לשים אותו בשערך.״

״הו אוקינוס יקר, מדוע אתה נוהם יומם וליל? אינך אוהב לישון? נראה לי שאתה סובל מנדודי שינה, או, אם איני טועה, זהו שְׂיָאמַסוּנְדַרַה שלי שגזל ממך ברוב עורמה את חומרתך ואיפוקך, בהם אתה ניחן מטבעך. האם זו הסיבה שכמותי אתה סובל עתה מנדודי שינה? אכן, אני מודה שאין מרפא למחלה הזו.״

״אל-ירח יקר, נראה לי שנתקפת בשחפת קשה, ומשום כך אתה מרזה מיום ליום. אדוני, אתה חלש וכחוש עתה כל כך, עד כי קרניך הקלושות אינן מסוגלות לסלק בכלל את חשיכת הליל. או שמא גם אתה, כמוני, נאלמת דום למישמע מילותיו המתוקות והמיסתוריות של אדוני שְׂיָאמַסוּנְדַרַה. האם בגלל החרדה העצומה הזו נהיית כל כך רציני?״

״הו משב רוח מן ההימליה, מה עוללתי לך שאתה שוקד כל כך לקנטר אותי ולעורר את תאוותי לפגוש את קרישנה? אינך יודע שכבר נפגעתי מהתנהגותו הערמומית של אישיות אלוה? דע לך שאני פגועה לחלוטין, ואינך צריך עוד להוסיף ולהכות בי.״

״הו ענן יפיפה, צבע גופך היפה מזכיר לי את גוון גופו של שְׂיָאמַסוּנְדַרַה שלי. אני סבורה משום כך שאתה יקר מאד לאדוני, מנהיג שושלת היַדוּ. ומשום שאתה יקר לו כל כך, גם אתה, כמותי, שקוע בהגות. ניכר בך שלבך חרד מאד לאל, ואתה להוט מאד לראות אותו. וממש כמוני, גם עיניך מזילות דמעות בגלל זה. ענן שחור שלי, עלינו להודות בכנות שיחסים קרובים עם שְׂיָאמַסוּנְדַרַה פירושם הזמנת חרדות מיותרות אשר בלעדיהן יכולנו לחיות לנו בשלווה רבה בבתינו.״

הקוקיה נוהגת לקרוא בקולה בסופו של הלילה או עם דמדומי השחר. כאשר המלכות שמעו את קריאת הקוקיה באשמורת אחרונה, הן אמרו: ״קוקיה יקרה, קולך מתוק מאד. ברגע שאת קוראת בקולך הענוג, אנחנו נזכרות בשְׂיָאמַסוּנְדַרַה, כיוון שקולך דומה ממש לשלו. עלינו להודות בכנות שקולך רווי בנקטר, והוא נמרץ כל כך ומלא עוז, עד כי בכוחו להפיח חיים באלה שגוועים כמעט בגלל פרידה מידיד אהוב. משום כך אנחנו אסירות תודה לך. אמרי לנו בבקשה כיצד נוכל לקדם את פניך או לעשות משהו עבורך.״

המלכות המשיכו כך ואמרו להר: ״הר יקר, אתה נדיב מאד. בכובדך אתה שומר את מעטה האדמה במקומו, וכיוון שאתה ממלא את חובתך בנאמנות, אינך יודע איך לזוז. אתה רציני מאד ואינך נע ממקום למקום, גם אינך אומר דבר; אתה נראה תמיד שקול ורב מחשבות. אפשר שאתה הוגה במשהו חשוב ועמוק עד מאד, אולם אנו מנחשות בבירור על מה אתה חושב. אנחנו משוכנעות שאתה הוגה בכפות רגלי הלוטוס של שְׂיָאמַסוּנְדַרַה וחפץ להניח אותן על פסגותיך הנישאות, ממש כמו שאנחנו מתאוות לשים אותן על שדינו הזקופים.״

״הו נהרות חרבים, ידוע לנו שבגלל עונת הקיץ יבשו עתה אפיקיכם והתרוקנו ממים. וללא מים, גם אינכם מהודרים כבר בפרחי הלוטוסים. אתם נראים רזים וכחושים מאד, ומזה אנחנו מסיקות שמצבכם דומה לזה שלנו. בגלל הפרידה משְׂיָאמַסוּנְדְרַה איבדנו את הכול; איננו שומעות עוד את מילותיו הענוגות. גם לבנו אינו פועם כשורה, ומשום כך כחשנו גם אנחנו. אנו סבורות משום כך, שאתם ממש כמונו; כחשתם כיוון שאינכם מקבלים עוד מים מבעליכם—הים—באמצעות העננים.״ דוגמתן של המלכות הינה מתאימה מאד. אפיקי הנהרות מתיבשים כאשר הים אינו מספק עוד מים באמצעות העננים. הים נחשב לבעלם של הנהרות שאמור לתמוך בהם. אשה שבעלה אינו מקיים אותה הופכת חרבה כמו נהר צחיח.

מלכה אחת אמרה לברבור: ״ברבור יקר, בוא נא, התקרב לכאן, אתה מוזמן. שב בבקשה ושתה מעט חלב. אמור לי, האם יש לך מסר כלשהו משְׂיָאמַסוּנְדַרַה? אני מבינה שאתה שליח שלו, ואם יש לך איזה שהן חדשות, ספר נא לי. שְׂיָאמַסוּנְדַרַה שלנו הינו עצמאי לחלוטין. לעולם אינו נכנע לשליטתו של איש. כולנו נכשלנו בניסיונותינו לשלוט בו, ומשום כך אנחנו מבקשות לדעת האם הוא מצליח לשמור על עצמו. עלי להודיע לך ששְׂיָאמַסוּנְדַרַה הינו הפכפך מאד וידידותו זמנית למדי; די בהתגרות קלה, וזו מתנתקת. אולם תסביר לי בטובך מדוע הוא מתאכזר אלי כל כך. בעבר הוא נהג לומר שאני אשתו היקרה לו מכול. האם הוא זוכר את ההצהרה הזו שלו? בכל אופן, אתה מוזמן לכאן. שב בבקשה. אולם איני מוכנה להעתר לתחנוניך וללכת אליו. לו לא אכפת ממני, אז מדוע שאני אטרף אחריו? צר לי להודיע לך שהפכת לשליח של נשמה קשת לב. אתה אמנם מבקש ממני ללכת אליו, אולם איני מתכוונת ללכת. מה זה? אתה רומז שהוא יבוא לכאן? האם זה בגלל שהוא רוצה לספק את געגועי הממושכים אליו? בסדר, תוכל להביא אותו. אולם אל תביא איתו את אלת המזל, אהובתו. לדעתך הוא לא מסוגל להיפרד ממנה אפילו לרגע? הוא לא יכול לבוא לבד, בלעדיה? אינני מרוצה מהתנהגותו בכלל. האם פירושו של דבר שללא לַקְשְׁמִי, שְׂיָאמַסוּנְדַרַה אינו יכול להיות מאושר? שום אשה אחרת לא מסוגלת לספק אותו? או שאלת המזל הינה ים של אהבה ואף אחת מאיתנו אינה יכולה לִשוות לה?״

נשותיו של קרישנה כולן היו שקועות כליל במחשבות אודותיו. קרישנה ידוע כיוגֵשְׂוַרַה, או אדון כל היוגִים. ונשותיו בדְוָארַקָא שמרו אותו יוגֵשְׂוַרַה בתוך לבן. במקום לנסות ולהשיג כוחות מיסטיים, עדיף לשמור בתוך הלב את קרישנה, היוגֵשְׂוַרַה העליון. ומי שעושה זאת—חייו הופכים למושלמים והוא מתעלה בקלות רבה לממלכת אלוהים. הנשים הללו בדְוָארַקָא כולן היו בחייהן הקודמים דבקים מתקדמים מאד שהתאוו ליחסי נאהבים עם קרישנה. עתה אלה זכו להפוך לנשותיו ולהתענג עמו ביחסי אהבה תמידיים. ולבסוף—להתעלות לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה.

אישיות אלוה, האמת העליונה, לעולם לא משולל אישיות. הספרות הוֵדית כולה מהללת את עלילותיו ואת מעשיו הנשגבים, האישיים. נאמר שהוודות והרָאמָאיַנַּה מכילים רק את תיאור מעשיו, ותפארתו מושרת בכל מזמורי הוודות. מי שלבם רך, כמו נשים למשל, נמשכים אליו מיד, מעצם השמיעה אודות עלילותיו הנשגבות. לכן קל כל כך לנשים ולנערות רכות להימשך לתנועה למען תודעת קרישנה. ומי שנמשך לתנועה הזו ומנסה לשמור את עצמו מודע לקרישנה תמיד, אין ספק שיזכה בגאולה העליונה—שיבה לקרישנה לגולוקַה ורינדאוון.

אם די להיות מודע לקרישנה כדי לעבור לעולם הרוחני, ניתן רק לדמיין את החדווה והברכה שבה חוו אותן מלכות, ששוחחו עם קרישנה וראו אותו פנים אל פנים. איש לא מסוגל לתאר כראוי את מזלן של נשותיו של קרישנה. הן דאגו לכל צרכיו בעצמן; הן רחצו אותו, האכילו אותו, הנעימו לו את זמנו, ושרתו אותו בכל מיני דרכים נשגבות שכאלה. שום סיגופים לא ישוו משום כך, לשירותן של המלכות מדְוָארַקָא.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאין שום נדר או סיגוף שישווה לסיגופים שאלה לקחו על עצמן לצורך הגשמה עצמית. ההגשמה הרוחנית מטרתה אחת: קרישנה. משום כך, למרות שהיחסים בין המלכות לקרישנה נראו כמו יחסים רגילים בין בעל לאשה, משמעותית במיוחד כאן היא זיקתן העזה לאל. תהליך הסיגופים כולו תכליתו לשחרר את האדם מזיקתו לעולם החומרי ולהגביר את זיקתו לקרישנה, אלוה העליון. קרישנה הינו מקלטם של כל המתקדמים בהגשמה עצמית. כדי להראות לחסרי התבונה שאלוהים אינו משולל אישיות, הוא חי עם נשותיו כמו בעל מושלם וביצע את כל טקסי הפולחן הוֵדי. כדי ללמד אותן נשמות מותנות כיצד לנהל חיי משפחה כשקרישנה במרכז, הוא הדגים בעצמו חיי שיפעה ואושר בחיק אשה וילדים, כמו נשמה מותנית רגילה. בני שושלת היַדוּ למשל, היו בני משפחתו, וקרישנה היווה מרכז כל מעשיהם.

פרישות אינה כה חשובה כמו פיתוח זיקה עזה לקרישנה. זו כל תכליתה של התנועה לתודעת קרישנה. אנחנו מבססים את ההטפה שלנו על העיקרון הזה, שאין זה משנה אם אדם הוא סַנְנְיָאסִי או גְרּיהַסְתְהַה; עליו רק להגביר את זיקתו לקרישנה, ואז יהפכו חייו למוצלחים. על-פי דוגמתו של שְׂרִי קרישנה, ביכולתו להמשיך ולחיות בחיק משפחה ובתוך חברה ועם, אולם לא לצורך התמכרות לעינוג חושים, אלא כדי להבין את קרישנה ולהגביר את זיקתו אליו. ישנם ארבעה עקרונות להתקדמות מחיים מותנים לחיי גאולה—דהרמה, אַרְתְהַה, קָאמַה ומוקְשַׁה (דתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה). ומי שינהל את חיי משפחתו על-פי דוגמתם של בני משפחתו של קרישנה—כלומר, יציב את קרישנה במרכז כל מעשיו—הלה ישיג הצלחה בו-זמנית בכל ארבעת העקרונות הללו.

כבר ידוע לנו שקרישנה נשא 16,108 נשים, כולן נשמות נעלות ובנות חורין. מכולן, היתה רוּקְמינִּי הראשית, ואחריה היו עוד שבע עיקריות. הזכרנו כבר את שמות בניהן של שמונה המלכות הללו, ומלבדם היו לקרישנה עשרה בנים גם מכל אחת מן המלכות האחרות. מכאן שסך הכול היה מספר בניו 161,080. אולם אל לנו להתפלא שהיו לו בנים רבים כל כך, שהרי הוא הינו אישיות אלוה העילאי ובעל אונים בלתי מוגבלים. ישויות החיים כולן הינן בניו, ומשום כך גם אם היו לו שישה עשר מליון בנים אשר קשורים אליו באופן אישי, זה לא היה מפליא בכלל.

מבין בניו אדירי הכוח, שמונה עשר היו מַהָא-רַתְהים, כלומר, מסוגלים להילחם בעצמם נגד אלפי חיילים, לוחמי מרכבות, פרשים ופילים. שמונה עשר אלה הינם מפורסמים מאד ותהילתם נזכרת כמעט בכל הספרות הוֵדית. ואלה שמותיהם: פְּרַדְיוּמְנַה, אַנירוּדְדְהַה, דִיפְּתימָאן, בְּהָאנוּ, סָאמְבַּה, מַדְהוּ, בּרּיהַדְבְּהָאנוּ, צ'יתְרַבְּהָאנוּ, וְרּיקַה, אַרוּנַּה, פּוּשְׁקַרַה, וֵדַבָּאהוּ, שְׂרוּתַדֵוַה, סוּנַנְדַנַה, צ'יתְרַבָּאהוּ, וירֻוּפַּה, קַוי, ונְיַגְרודְהַה. פְּרַדְיוּמְנַה נחשב לראשי ולנעלה מביניהם. הוא היה בנה הבכור של רוּקְמינִּי, וירש את כל מעלותיו של אביו הדגול. הוא נשא את בתו של רוּקְמִי, אחי אמו, ואַנירוּדְדְהַה נולד מן הנישואים הללו. אַנירוּדְדְהַה היה בעל עוצמה אדירה ויכול היה להילחם נגד עשרת אלפים פילים. הוא נשא את נכדתו של רוּקְמִי, אחיה של רוּקְמינִּי, סבתו. נישואים שכאלה היו שכיחים למדי, כיוון שהיחסים בין בני הדודים היו רחוקים מאד. בנו של אַנירוּדְדְהַה היה וַגְ'רַה, והוא היחידי שנשאר אחרי ששושלת היַדוּ נחרבה כולה מקללת הבְּרָאהְמַנּים. בנו של וַגְ'רַה היה פְּרַתיבָּאהוּ, בנו של פְּרַתיבָּאהוּ היה סוּבָּאהוּ, בנו של סוּבָּאהוּ היה שָׂאנְתַסֵנַה, ובנו של שָׂאנְתַסֵנַה היה שַׂתַסֵנַה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי עוד סיפר שלכל בני היַדוּ היו ילדים רבים; ממש כשם שלקרישנה היו בנים, נכדים ונינים רבים, גם לכל המלכים בני משפחתו היו ילדים רבים משלהם, כולם עשירים ורבי שיפעה עד מאד. איש מהם לא היה חלש, גם לא ניחן בחיים קצרים, ומעל לכול, כולם דבקו בנאמנות בתרבות הבְּרַהמינית. חובתם של המלכים הקְשַׁתְרייות לקיים תרבות בְּרַהמינית ולגונן על הבְּרָאהְמַנּים. ומלכי היַדוּ כולם מילאו את החובה הזו כראוי. מספרם היה רב ועצום, וגם מי שיחיה אלפי שנים יתקשה למנות אותם כולם. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי סיפר למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית ששמע ממקורות מהימנים שלפחות 38,800,000 מורים או אָאצָ'ארְיות היו דרושים כדי ללמד את ילדי השושלת. וממספר המורים הזה ניתן כבר להעריך כמה אדיר היה מספרם של בני המשפחה. ובאשר לכוחם הצבאי נאמר שלמלך אוּגְרַסֵנַה לבדו היו עשרה קוודריליון חיילים שומרי ראש.

לפני הופעתו של קרישנה ביקום התחוללו קרבות רבים בין הזדים לאלים-למחצה. רבים מן הזדים שמתו בקרב נולדו אחר כך למשפחות רמות יחס על-פני כדור הארץ. עתה, גאים על מעמדם הרם, מלכים רשעים אלה לא חדלו מלהציק לנתיניהם, וקרישנה הופיע כאן בסוף דְוָאפַּרַה-יוּגַה כדי להכחיד אותם כולם. בבהגווד-גיטה נאמר: פַּריתְרָאנָּאיַה סָאדְהוּנָאםּ וינָאשָׂאיַה צַ'ה דוּשְׁקרּיתָאם. הריבון מופיע כדי לגונן על הדבקים וכדי להכחיד את הרשעים. כמה מן האלים-למחצה התבקשו גם הם להופיע עלי אדמות, כדי לסייע לריבון בעלילותיו הנשגבות. כאשר קרישנה הופיע, הוא הופיע בלווית משרתיו הנצחיים. אולם גם האלים-למחצה התבקשו לבוא ולעזור לו, ואלה נולדו בשושלת היַדוּ. שושלת היַדוּ מנתה 101 בתי אב, כולם פזורים במחוזות שונים, וכולם כיבדו את הריבון כיאה למעמדו האלוהי והיו דבקיו בלב ובנפש. הם היו גם עשירים מאד, מאושרים ומשגשגים, ומשוללי כל חרדה. בגלל מסירותם ואמונם באל, שום מלך לא יכול היה להביסם. ובגלל אהבתם העזה לו, הם הגו בו ללא הרף, אפילו במהלך פעילותם היומית—כגון ישיבה, שינה, נסיעה, שיחה, שעשועים, נקיון ורחצה—ולא נתנו כלל דעתם לצרכיהם הגופניים. זהו סימנו של דבק טהור. שקועים כליל בקרישנה, בני היַדוּ ביצעו את פעילותם הגופנית באופן מוכני, ממש כמו שאדם ששקוע במחשבה כלשהי, מסיח דעתו משאר פעולות גופו. פעילותם הגופנית התבצעה מוכנית, בעוד שליבם היה נתון כליל לקרישנה.

לסיכום הפרק התשעים של הספר העשירי של השרימד בהאגותם שרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מצביע על חמש מעלות מיוחדות של קרישנה. המעלה הראשונה היא שלפני שקרישנה הופיע בשושלת היַדוּ, נהר הגנגס נודע כטהור שבדברים; כל דבר, אפילו בלתי טהור, מיטהר ממגע מימיו. כוחו המופלא של הנהר מקורו בכך שהוא זורם מאגודלו של הריבון. מכל מקום, אחרי הופעתו של קרישנה בשושלת היַדוּ וסיוריו האישיים ברחבי הממלכה וקשריו האישיים עם בני השושלת, הפכה המשפחה למפורסמת מאד וכוחה המטהר נהיה אפילו רב מכוחם של מי הגנגס.

המעלה השניה של הופעתו של קרישנה היא שלמרות שלכאורה הוא גונן על הדבקים והכחיד את הזדים, למעשה, הדבקים והזדים השיגו אותה תוצאה. קרישנה מעניק חמישה סוגי גאולה. רשעים כמו קַמְּסַה זכו בגאולת סָאיוּגְ'יַה, או התאחדות עם העליון, ואילו הגופִּיות זכו להתרועע עם האל אישית. הגופִּיות שמרו על יחודיותן ונהנו בחברתו של הריבון, בעוד שקַמְּסַה ניטמע בבְּרַהְמַגְ'יותי הבלתי אישי. במילים אחרות, גם אלה וגם אלה נגאלו מבחינה רוחנית, אלא שהגופִּיות היו ידידות ומשום כך זכו בהגנה, בעוד שהזדים היו אויבים ומשום כך נהרגו.

המעלה השלישית היא שאלת המזל, לה סוגדים אלים-למחצה כמו ברהמה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה, עוסקת בשירותו של האל תמיד. זאת למרות שהוא נוטה יותר לגופִּיות. לַקְשְׁמִיגִ'י ניסתה כמיטב יכולתה להישתוות לגופִּיות, אולם ללא הצלחה. ואף-על-פי-כן נשארה נאמנה לקרישנה, אף שברגיל היא אינה נשארת במקום אחד, גם אם הסוגדים לה הם אלים-למחצה כגון ברהמה.

המעלה הרביעית קשורה לתפארת שמו. בספרות הוֵדית נאמר שהברכה שבזימרת אלף פעמים אחד משמותיו של וישנו שווה לברכה שבזימרת שמו של ראמה שלוש פעמים, וזה שווה לברכה שבזימרת שמו של קרישנה פעם אחת. במילים אחרות, מבין כל שמותיו של האל, לרבות וישנו וראמה, שמו של קרישנה הינו החזק ביותר. משום כך הספרות הוֵדית מדגישה במיוחד את זימרת השמות: הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא. שְׂרִי צ'איטניה יעד את הזימרה הזו לתקופה הנוכחית, ובכך הפך את הדרך לגאולה קלה בהרבה מאשר בתקופות קודמות. פירושו של דבר שקרישנה הינו נעלה מכל שאר התגלויותיו, אף שכולן הינן אישיות אלוה.

המעלה החמישית היא שהוא ביסס את עקרון הדת העליון; הוא קבע בגיטה שדי בהתמסרות לו כדי לקיים את כל עיקרי הדת ופולחניה. בספרות הוֵדית נזכרים עשרים סוגים של כללים דתיים, כל אחד מתואר בספר שונה. אולם קרישנה, ברוב חסדו לנשמות הכושלות בתקופתנו, הופיע בעצמו וביקש מכולם לזנוח את המצוות הללו כולן ופשוט להתמסר לו. נאמר שהתקופה הזו של קַלי מרוּקנת כבר משלושה רבעים מעקרונות הדת, והרבע הנותר אף הוא מקויים רק בקושי. אולם בחסדו של הריבון, החלל הזה התמלא עתה ותהליך הדת הפך לקל ופשוט; די לעסוק בשירות אוהב לאל באמצעות זימרת שמותיו, הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא, כדי להשיג את התוצאה העליונה—התעלות לכוכב העליון בעולם הרוחני, גולוקַה ורינדאוון. מכאן ניתן להעריך בקלות את הברכה העצומה שבהופעתו של קרישנה, גם ניתן להבין שההקלה שהביא עמו לאנשי העולם הינה יחידה במינה, אף שלא בלתי אפשרית לאלוהים.

לסיכום תיאור מעלותיו הנפלאות של קרישנה, אמר שרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי את דברי ההלל הללו: ״הו שְׂרִי קרישנה, הלל לך. אתה נוכח בלבו של כל אחד כפַּרַמָאתְמָא וידוע משום כך כגַ'נַניוָאסַה, או מי שמתגורר בלב כול.״ זה מאושש בבהגווד-גיטה, אִישְׂוַרַהּ סַרְוַה-בְּהוּתָאנָאםּ הְרּיד-דֵשֵׂא 'רְג'וּנַה תישְׁטְהַתי: הריבון העליון, בהיבטו כפַּרַמָאתְמָא, חי בלב כל. מכל מקום, אין להסיק מזה שאין לו גם קיום נפרד כאישיות אלוה. הוגי הדעות המָאיָאוָאדִים מקבלים את היבטו השורה בכול. אולם כאשר הפַּרַברהמן, או הריבון העליון, מופיע, אלה גורסים שהופעתו כפופה לטבע החומרי. קרישנה למשל, הופיע כבנה של דֵוַקִי, ומשום כך הם חושבים שהוא ישות חיים רגילה שנולדה בעולם החומרי. עתה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מתריע נגדם ואומר, דֵוַקִי-גַ'נְמַה-וָאדַה, כלומר שקרישנה, למרות פרסומו כבנה של דֵוַקִי, הינו נשמת-העל, או אישיות אלוה השורה בכול. הדבקים מכל מקום, מבינים את המילה הזו—דֵוַקִי-גַ'נְמַה-וָאדַה—אחרת. הם מבינים שלמרות שקרישנה הופיע כבנה של דֵוַקִי, הוא למעשה בנה של יַשׂודָא. כי מיד אחרי שהופיע לדֵוַקִי, הוא עבר לזרועותיה של יַשׂודָא, והיא ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה היו מי שזכו להתענג על משובות ילדותו. אפילו וַסוּדֵוַה בעצמו, בפגישתו עם נַנְדַה ויַשׂודָא בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, הודה בזה. הוא הודה שקרישנה ובַּלַראמה הינם למעשה בניהם של יַשׂודָא ושל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. הם היו הוריהם האמיתיים, אף שוַסוּדֵוַה ודֵוַקִי נחשבו להוריהם הרשמיים. לכן שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי כינה את קרישנה כדֵוַקִי-גַ'נְמַה-וָאדַה.

הגוסְוָאמִי פיאר את קרישנה גם כמי שנסגד ביַדוּ-וַרַה-פַּרישַׁת, או בית האסיפות של שושלת היַדוּ, וכמכחידם של זדים שונים. קרישנה, אלוהים, היה יכול להרוג את הזדים הללו באמצעות אוניו החומריים השונים, אולם כדי להעניק להם גאולה, הוא בחר להרוג אותם בעצמו. המתת הזדים אינה מצריכה את בואו לעולם החומרי; ברצונו בלבד, ללא כל מאמץ אישי מצדו, ביכולתו להמית מאות ואלפי רשעים שכאלה. הוא בא איפוא, למען דבקיו הטהורים—כדי להשתעשע כילד עם אמא יַשׂודָא ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, וכדי לגרום עונג לתושבי דְוָארַקָא. עיקרי הדת מיתמצים כולם באהבת אלוהים. ההגנה על הדבקים והריגת הזדים נועדו לכונן ולבסס את העקרון הזה. ומי שמקיים את דת האמת הזו ומפתח את אהבתו לאל, אפילו הוא ישות חיה מקטגורית הסְתְהירַה-צַ'רַה, נגאל מן הטומאה החומרית ועובר לממלכה הרוחנית. סְתְהירַה אלה עצים וצמחים חסרי תנועה, וצַ'רַה אלה בעלי חיים נעים, ובמיוחד פרות. הוא גאל את כל אותם עצים, קופים ושאר הצמחים ובעלי החיים שראו אותו ושרתו אותו בוורינדאוון ובדְוָארַקָא.

מכל מקום, קרישנה הינו מהולל במיוחד על העונג שהעניק לגופִּיות ולמלכות. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מהלל את חיוכו המצודד, באמצעותו הוא שבה את לב הגופִּיות, גם את לב המלכות בדְוָארַקָא. המילים שמופיעות בהקשר זה הן וַרְדְהַיַן קַמָאדֵוַם. כאהובן של גופִּיות רבות בוורינדאוון וכבעלן של מלכות רבות בדְוָארַקָא, קרישנה הצית בהן את התאוה להתענג עמו. ברגיל צריכים לבצע סיגופים קשים במשך אלפי אלפי שנים כדי להגיע להגשמה עצמית או להבנת אלוהים. והנה הגופִּיות והמלכות, פשוט משום שנמלאו בתאווה עזה לאל, זכו בגאולה העליונה.

התנהגותו של קרישנה עם הגופִּיות ועם המלכות הינה יחידה במינה בכל תולדות ההגשמה העצמית. לרוב סוברים האנשים שעליהם לפרוש ליער או להרים ולבצע שם סיגופים קשים לצורך הגשמה עצמית. אלא שהגופִּיות והמלכות, פשוט משום שהיו קשורות אל קרישנה באהבת נאהבים ובילו בחברתו בתענוגות חושניים-לכאורה גדושים בפאר ובמותרות, זכו בגאולה העליונה; גאולה שאינה אפשרית אפילו לגדולי החכמים והקדושים. גם זדים כמו קַמְּסַה, דַנְתַוַקְרַה, שׂישׂוּפָּאלַה וכו' זכו בברכה העליונה ועברו לעולם הרוחני.

בראשית השרימד בהאגותם שרילה וְיָאסַדֵוַה חלק הוקרתו לאמת העליונה—וָאסוּדֵוַה, קרישנה. אחר כך הוא הורה לבנו, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, להורות את השרימד בהאגותם. בהקשר זה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי פיאר את קרישנה כגַ'יַתי. ובעקבותיהם של וְיָאסַדֵוַה, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, ושאר האָאצָ'ארְיות שבשושלת המורים, צריכה אוכלוסית העולם כולו להלל את קרישנה, ולטובתה העליונה, להצטרף לתנועה למען תודעת קרישנה. התהליך הינו פשוט ורב תועלת; די לזמר את המַהָא-מנטרה—הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא. שְׂרִי צ'איטניה יעץ להתייחס בשיוויון נפש לתהפוכות החיים החומריים. החיים החומריים הינם בני חלוף, וגם העליות והירידות שבהם באות והולכות. כאשר אלה באות, על האדם לשאת בהם בסבלנות כמו עץ ובצניעות וענווה כמו עשב, ובו בזמן להעסיק עצמו בתודעת קרישנה ולזמר הרא קרישנה.

קרישנה, אישיות אלוה העילאי ונשמת-העל שבכל ישויות החיים, יורד בחסדו נטול הסיבה וחושף את עלילותיו הנשגבות בהתגלויותיו השונות. שמיעת העלילות המופלאות הללו שבהתגלויותיו השונות הינה התהליך לגאולתה של הנשמה המותנית. ומכל עלילותיו, המקסימות והמופלאות ביותר הינן אלה שלו עצמו כקרישנה. זאת משום שקרישנה בעצמו הינו שובה לב כול.

על-פי עקבותיו הקדושות של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, ניסינו להציג את הספר הזה, ״סיפורי קרישנה״, כדי שהנשמות הכושלות של התקופה יוכלו לקרוא ולשמוע אודות קרישנה. כי מי ששומע אודות עלילותיו, מובטח לו לזכות בגאולה ולשוב הביתה לאלוהות. ולפי דבריו של שׂוּקַדֵוַה, עם השמיעה אודות העלילות הנשגבות ומעשיו של האל, נגדעים בהדרגה קשריה העבותים של הטומאה החומרית. מכאן שכל אחד, ללא הבדל מיהו ומהו, שרוצה להתרועע עם קרישנה בממלכת אלוהים הנשגבת של קיום נצחי ומלא חדווה—צריך לשמוע אודות עלילותיו של האל ולזמר את המַהָאמנטרה—הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא.

עוצמתן של העלילות הללו הינה כבירה כל כך, עד כי די בשמיעה, בקריאה או בזכירת הספר הזה, כדי לעבור לעולם הרוחני—דבר שברגיל הינו קשה עד מאד להשגה. העלילות הללו גם קוסמות כל כך ללב, עד כי מאליו מתעורר הרצון לשוב ולחזור עליהן. וככל שמרבים ולומדים אותן, גוברת הזיקה אליהן. והזיקה הזו לקרישנה, היא שמכשירה אותנו לעבור למשכנו, גולוקַה ורינדאוון. כפי שלמדנו בפרקים קודמים, היחלצות מן עולם החומרי פירושה לגבור על חוקיו הנוקשים של הטבע החומרי. אלא שהחוקים הנוקשים הללו אינם מסוגלים לעצור את התקדמותו של מי שנמשך לטבע הרוחני. הריבון מאשש את זה בעצמו בבהגווד-גיטה: קשה אמנם לגבור על חוקי הטבע החומרי, אולם מי שמתמסר לאל יכול לגבור על הבערות בקלות רבה. העולם הרוחני מכל מקום, פטור כליל מהשפעת הטבע החומרי. בספר השני של השרימד בהאגותם מוסבר שכוח שלטונם של האלים-למחצה והשפעת הטבע החומרי נעדרים כליל בעולם הרוחני.

בראשית הספר השני של הבְּהָאגַוַתַם שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הורה למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, ולכל נשמה מותנית, לשמוע ולזמר את עלילותיו הנשגבות של הריבון. הוא גם אמר למלך שמלכים וקיסרים רבים מן העבר פרשו ליער לצורך סיגופים קשים על-מנת לשוב הביתה לאלוהות. עד היום רבים מחפשי האמת בהודו שנוטשים חיי משפחה והולכים לוורינדאוון כדי להתבודד שם ולהקדיש עצמם כליל לשמיעה ולזימרה אודות עלילותיו הקדושות של הריבון. זו השיטה שמומלצת בשרימד בהאגותם, וזו הדרך שבה נקטו ששת הגוסְוָאמִים. אלא שכיום מוצף אתר הקודש ורינדאוון בקַרְמִים (אנשים חומרניים) ובדבקים מזויפים שבסך הכול מחקים את התהליך הזה. אף שנאמר שמלכים וקיסרים רבים פרשו בעבר ליער, שרילה בהקטיסידְדְהָאנְתַה סַרַסְוַתִי טְהָאקוּרַה גוסְוָאמִי מַהָארָאגַ'ה אינו ממליץ על התבודדות שכזו למי שאינו בוגר דיו.

מי שינסה בטרם עת לחיות בוורינדאוון ולדבוק בהוראותיו של שׂוּקַדֵוַה—הלה ישוב ויפול קרבן למָאיָא, אפילו בעודו בוורינדאוון. בהקטיסידְדְהָאנְתַה סַרַסְוַתִי חיבר שיר יפה בהקשר זה שנועד למנוע התבודדות בלתי מוסמכת שכזו וזו תמציתו: ״מֵחְשָב יקר שלי, מדוע אתה מתגאה על היותך וַיְשְׁנַּוה? התבודדותך לצורך סגידה וזימרת השם הקדוש מבוססת בסך הכול על התשוקה לתהילה זולה. ומשום כך הזימרה הזו הינה בסך הכול העמדת פנים. השאיפה לפירסום זול שכזה דומה לצואת חזיר, שהרי הינה בסך הכול התרחבות נוספת של השפעתה של מָאיָא.״ מי שמחפש בוורינדאוון פירסום זול, במקום להיות שקוע בתודעת קרישנה יחשוב תמיד על כסף ונשים, שמהווים בסך הכול מקור לאושר חולף. עדיף לו לאדם להשקיע כל כסף או נשים שברשותו בשירותו של אלוהים, שהרי עינוג חושים לא נועד לנשמה המותנית. אדון החושים הינו הְרּישִׁיקֵשַׂה, קרישנה. ומכאן שהחושים צריכים לעסוק תמיד בשירותו. ובאשר לתהילה חומרית, רבים הזדים, כגון רָאוַנַּה, שניסו לגבור על חוקי הטבע, אולם נכשלו. זה זדוני להתחזות לוַיְשְׁנַּוַה, לצורך תהילה כוזבת, מבלי לעסוק בשירותו של הריבון, ואל לו לאיש לעשות זאת. מכל מקום, מי שעוסק בשירות מסור לאל, התהילה דובקת בו כמאליה. אין גם לקנא באותם דבקים שעוסקים בהטפת תפארתו של הריבון. בעצמנו נפגשנו עם בָּאבָּאגִ'ים לכאורה בוורינדאוון שיעצו לנו לא להטיף, ולהישאר ולהתבודד בוורינדאוון כדי לזמר את השם הקדוש. אלא שהבָּאבָּאגִ'ים האלה אינם יודעים שמי שמטיף את תפארתו של האל מתפרסם כמאליו. מכאן שאין לנטוש בטרם עת חיי משפחה הגונים כדי לנהל חיי פריצות בוורינדאוון. הוראתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי לנטוש חיי משפחה ולצאת ליער בחיפוש אחר קרישנה לא נועדה לאדם בלתי בוגר. המלך פַּרִיקְשׁית היה בוגר דיו. אפילו בעודו בחיי משפחה, או כבר משחר ילדותו, הוא סגד למֻוּרְתי של קרישנה. בילדותו הוא סגד לדמותו של קרישנה ואחר כך, בחיי המשפחה, הוא היה פטור מזיקות חומריות. משום כך, מיד עם הינתן אות המוות, הוא נטש כל קשר לחיי המשפחה וישב על גדות הגנגס כדי לשמוע את השרימד בהאגותם בחברתם של דבקים.

עתה התכונן בַּלַראמה לפגוש את בַּלְוַלַה הרשע. בשעה שבה נוהג היה הזד לתקוף, ניטחה לפתע פתאום משמים סופת ברד נוראית. הרקיע כוסה כולו באבק, והאויר נמלא בריחות צחנה. מיד אחר כך התחיל הפוחז המרושע הזה להמטיר צואה ושתן ועוד טינופת שכזו על זירת הקרבן, ואז הופיע בעצמו עם קלשון גדול בידו. הוא היה ענק וגופו השחור דמה לגוש פחם אדיר. שערו, זקנו ושפמו בהקו כצבע הנחושת, ובגלל זקנו ושפמו הארוכים נראה פיו אכזרי ומסוכן עד מאד. בַּלַראמה לא השתהה, וכבר היה נכון להשיב במלחמה. תחילה הוא שקל כיצד יחסל את הזד הענק הזה, ואז הזמין את מחרשתו ואלתו, שניצבו מיד לפקודתו. בהזדמנות הראשונה, בשעה שהרשע עופף בשמים, בַּלַראמה גרר אותו לארץ עם המחרשה, ועם האלה היכה אז על ראשו בזעם. הלה, שמצחו התנפץ מן המכה, התחיל לצווח בקולי קולות, ואז, זד זה, שגרם להטרדות רבות כל כך לבְּרָאהְמַנּים ישרי הדרך, צנח לאדמה.

תושבי נַיְמישָׁארַנְּיַה, החכמים והבְּרָאהְמַנּים המלומדים, כולם שמחו מאד ונשאו תפילות תודה לבַּלַראמה. הם גם בירכו אותו בכל לב והבטיחו שמאמציו לא יכשלו לעולם. או אז הם רחצו אותו על-פי כללי הטקס, ממש כמו שהאלים-למחצה רוחצים את אינְדְרַה אחרי נצחונותיו על הזדים. הם העניקו לו גם מלבושים מעולים ותכשיטים, וגם זר ניצחון מפרחי לוטוס, שיופיו אגדי ואינו נובל לעולם.

אחר כך, ברשות כל הבְּרָאהְמַנּים ששם, הלך בַּלַראמה עם כמה בְּרָאהְמַנּים אל גדות נהר קַוּשׁיקִי, ואחרי שרחץ באתר הקודש הזה, הוא המשיך לעבר נהר סַרַיֻוּ וביקר במקום מוצאו של הנהר. משם הוא פנה לעבר פְּרַיָאגַה—מקום מפגשם של שלושה נהרות: הגנגס, היַמוּנָא והסַרַסְוַתִי. גם כאן הוא רחץ, סגד לאל במקדשים המקומיים, וכמיצוות הספרות הוֵדית, העלה מינחות לאבותיו הקדומים ולקדושים. אחר כך הוא הגיע במסעו לאָאשְׂרָמָה של החכם פּוּלַהַה, ומשם המשיך לגַנְּדַּקִי שעל נהר גומַתִי. אחר כך הוא רחץ בנהר ויפָּאשָׂא, ובהדרגה התקדם לעבר נהר שׂונַּה. (נהר זה הינו עדיין אחד מן הגדולים שבנהרות מחוז ביהאר.) גם שם הוא רחץ וביצע את טקסי הפולחן הוֵדי. משם הוא המשיך לעיר הקודש גַיָא, בה ניצב מקדש מפורסם של וישנו. על-פי עצת אביו, וַסוּדֵוַה, הוא העלה שם במקדש מינחות לאבות המשפחה. ומשם המשיך לשפך נהר הגנגס שבחופי מפרץ בנגל. אתר קודש זה נקרא גַנְגָאסָאגַרַה, ועד היום מתכנסים שם מדי שנה, בסוף ינואר, קדושים ואנשים דתיים רבים. מפגש זה דומה למפגש המַגְה מֵלַה שנערך מדי שנה בפְּרַיָאגַה.

אחרי שסיים שם את רחצתו ואת טקסי הפולחן, הוא המשיך לעבר ההר מַהֵנְדְרַה פַּרְוַתַה. שם הוא פגש את פַּרַשׂוּראמה, שהינו התגלות של קרישנה, והשתחווה לפניו ברוב כבוד. משם הוא הלך לדרום הודו וביקר בגדות נהר הגודָאוַרִי. אחרי שרחץ בנהר וביצע את הטקסים כנדרש, הוא ביקר ורחץ בנהרות נוספים—וֵנָּא, פַּמְפָּא ובְּהִימַרַתְהִי. על גדות נהר בְּהִימַרַתְהִי ישנו מקדש עם מוּרְתי של סְוָאמִי קָארְתְתיקֵיַה. אחרי שביקר שם הוא המשיך לשַׂיְלַפּוּרַה שהינה עיר עולי רגל במחוז מַהָארָאשְׁטְרַה ואחת מן הגדולות בערי המחוז. משם הוא הלך לדְרַוידַּדֵשַׂה. דרום הודו מחולקת לחמישה מחוזות שנקראים פַּנְצַ'דְרַוידַּה. גם צפון הודו מחולקת לחמישה אזורים שנקראים פַּנְצַ'גַוּרַה. האָאצָ'ארְיות החשובים של העת החדשה, כלומר, שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, רָאמָאנוּגָ'אצָ'ארְיַה, מַדְהְוָאצָ'ארְיַה, וישנוסְוָאמִי ונימְבָּארְקַה כולם הופיע במחוזי דְרַוידַּה. שְׂרִי צ'איטניה הופיע בבנגל, שהינה חלק מחמשת הגַוּרַדֵשׂים.

בדרום הודו, אתר העליה לרגל החשוב ביותר הוא וֵנְקַטָאצַ'לַה, שידוע יותר כבָּאלַגִ'י. משם בַּלַראמה המשיך לווישנוקָאנְצִי, ומשם לגדות נהר קָאוֵרִי. הוא רחץ שם, ואחר כך הגיע לרַנְגַקְשֵׁתְרַה, שם מצוי המקדש הגדול ביותר בעולם ודמותו של וישנו שם ידועה כרַנְגַנָאתְהַה. בוורינדאוון מצוי מקדש כזה של רַנְגַנָאתְהַה, אף שאינו גדול כמו זה שברַנְגַקְשֵׁתְרַה.

בדרכו לווישנוקָאנְצִי, בַּלַראמה ביקר גם בשׂיוַקָאנְצִי. מרַנְגַקְשֵׁתְרַה בַּלַראמה המשיך לעבר מַתְהוּרָא, שידועה יותר כמַתְהוּרָא של דרום הודו, ומשם המשיך לסֵתוּבַּנְדְהַה. במקום זה בנה רָאמַצַ'נְדְרַה גשר אבנים מהודו ללַנְקָא (צילון). כאן בַּלַראמה חילק עשרת אלפים פרות לבְּרָאהְמַנּים ולכוהנים המקומיים. הנוהג הוֵדי הוא שעולי רגל עשירים מעניקים לכוהני הדת המקומיים מתנות שונות, כגון סוסים, פרות, תכשיטים ומלבושים. בתקופה זו של קַלי המנהג הזה לספק את צרכיהם של הבְּרָאהְמַנּים המקומיים כמעט שאבד. העשירים, בגלל הסתאבות התרבות הוֵדית, אינם נמשכים כבר לאתרי הקודש, ואנשי הדת שאמורים לסייע למבקרים ותלויים בתרומותיהם, גם הם הדרדרו מאד במתן שירותיהם. בעבר נקראו הבְּרָאהְמַנּים הללו פַנְּדַּה או פַּנְּדּית, כלומר שהיו מלומדים מאד ונהגו להדריך את המבקרים בכל הקשור למטרת ביקורם. וכך שני הצדדים היו נהנים משיתוף הפעולה הזה.

מתיאורי השרימד בהאגותם מסתבר שבַּלַראמה הקפיד בביקורו באתרי הקודש לקיים את כל כללי הוודות. אחרי שחילק פרות בסֵתוּבַּנְדְהַה, הוא המשיך לעבר נהרות קְרּיתַמָאלָא ותָאמְרַפַּרְנִּי. שני נהרות אלה נחשבים לקדושים והאל רחץ בשניהם. הוא פנה אז לעבר גבעת מַלַיַה. זהו הר גבוה מאד ונאמר שהינו אחד משבעת הפסגות שנקראות גבעות מַלַיַה. חי שם החכם אַגַסְתְיַה ובַּלַראמה ביקר אותו והשתחווה לפניו בהוקרה. אחרי שקיבל את ברכתו של החכם, הוא המשיך, ברשותו, לעבר האוקינוס ההודי.

שם, ממש בקצה הכֵף, ניצב מקדש גדול של האלה דוּרְגָא. היא ידועה שם כקַנְיָאקוּמָארִי. גם רָאמַצַ'נְדְרַה ביקר במקדש הזה, ומכאן שהמקדש קיים כבר מליוני שנים. משם בַּלַראמה המשיך לעיר פְּהָאלְגוּנַתִירְתְהַה, שעל חופי האוקינוס ההודי, או הים הדורמי. עיר זו מפורסמת כאתר עליה לרגל משום שווישנו שרוע שם בהתגלותו כאַנַנְתַה. משם הוא המשיך לאתר הקודש פַּנְצָ'אפְּסַרַסַה. גם שם הוא רחץ על פי כללי הפולחן וביצע את הטקסים כנדרש. זהו מקום סגידה לווישנו, ומשום כך בַּלַראמה חילק שם עשרת אלפים פרות לבְּרָאהְמַנּים ולכוהנים המקומיים.

מכֵף קומורין בַּלַראמה פנה לקֵרַלַה. ארץ זו עדין קיימת בדרום הודו ונקראת קֵרַלַה הדרומית. ומשם הוא המשיך לגוקַרְנַּתִירְתְהַה, שם סוגדים לשיווה ללא הפסק. אחר כך הוא ביקר במקדש של אָארְיָאדֵוִי, המוקף כולו במים, ומאי זה הוא המשיך לשֻׂוּרְפָּארַקַה. הוא רחץ אז בנהרות תָאפִּי, פַּיושְׁנִּי ונירְוינְדְהְיָא, ומשם הגיע ליער דַנְּדַּקָארַנְּיַה. זהו אותו יער שבו בילה רָאמַצַ'נְדְרַה את תקופת גלותו. משם בַּלַראמה הגיע לגדות נהר נַרְמַדָא, שהינו גדול הנהרות במרכז הודו. הוא רחץ בנהר זה, באתר הקודש מָאהישְׁמַתי פּוּרִי, ומשם חזר לפְּרַבְּהָאסַתִירְתַהה, שם התחיל את מסעו.

עתה, משהגיע לפְּרַבְּהָאסַתִירְתַהה, הוא שמע מן הבְּרָאהְמַנּים המקומיים שהלוחמים בקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה כמעט כולם נהרגו. הוא חש הקלה למישמע הידיעה, כי עכשיו פחת הנטל בעולם. קרישנה ובַּלַראמה שניהם הופיעו עלי-אדמות כדי להפחית את העומס הצבאי האדיר שיצרו מלכים שאפתניים. כזהו אורח החיים החומרני: האנשים, בלתי מסופקים מצרכי החיים הבסיסיים, יוצרים להם ברוב שאפתנותם צרכים מיותרים, אלא שחוקי הטבע, או חוקיו של אלוהים—שמופיעים בצורת בצורת, מלחמות, מגיפות וכיוצא בזה—בולמים מאוויים בלתי חוקיים שכאלה. בַּלַראמה שמע מכל מקום, שאף שהחילים בשדה הקרב כמעט כולם כבר נהרגו, קרב ממשיך להתנהל בין שני מחנות הקוּרוּ. הוא מיהר אל שדה המלחמה ומצא שם את בְּהִימַסֵנַה ודוּרְיודְהַנַה נלחמים זה בזה בדו-קרב. חפץ בטובת שניהם, הוא ניסה אז לעצור בעדם, אולם ללא הועיל.

כאשר בַּלַראמה הופיע שם, המלך יודְהישְׁטְהירַה ואחיו הצעירים—נַקוּלַה, סַהַדֵוַה וארג'ונה—ואפילו קרישנה כולם השתחוו לפניו, אולם לא אמרו מילה. הם שתקו כי ידעו שהוא נוטה מעט לדוּרְיודְהַנַה, שלמד ממנו את תורת הקרב באַלָה; הם חששו שיאמר משהו בזכותו, ובחרו איפוא לשתוק.

דוּרְיודְהַנַה ובְּהִימַסֵנַה שניהם היו לוחמי אלה נלהבים ולעיני הקהל הרב הם ניסו עתה ברוב מיומנות להכות איש את רעהו, ובנסיונם, נראו כמו רוקדים. אולם למרות שתנועותיהם דמו למחול, ברור היה לכול שהם בוערים מחימה.

בַּלַראמה, חפֵץ מאד להפסיק אותם, אמר עתה : ״המלך דוּרְיודְהַנַה ובְּהִימַסֵנַה, אני יודע ששניכם לוחמים מעולים. בעולם כולו אתם מפורסמים כגיבורים עזי רוח. בְּהִימַסֵנַה עולה על דוּרְיודְהַנַה בכוחו הגופני, בעוד שדוּרְיודְהַנַה מיומן יותר בתורת הקרב באלה. מכאן שאיש ממכם אינו עולה על רעהו וסיכוייכם לנצח הינם קלושים. אני מבקש איפוא, שלא תבזבזו כך את זמנכם, ותחדלו ממלחמה מיותרת שכזו.״

עצתו הטובה של בַּלַראמה נועדה לטובת השניים, אלא שבלהט זעמם, אלה זכרו רק את שנאתם עתיקת היומין. מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם—המתת יריבם—ומשום כך לא יחסו כל חשיבות להצעה הזו. הם היו עתה כמו מטורפים, זוכרים את כל חילופי העלבונות והפגיעות ביניהם. ובַּלַראמה, צופה את הנולד, הירפה ידיו מנסיונו, ובמקום להישאר, החליט לשוב לדְוָארַקָא.

קרוביו וידידיו ובראשם המלך אוּגְרַסֵנַה ושאר זקני המשפחה כולם צהלו עם שובו לעיר ומיהרו לקבל את פניו. מכל מקום, מדְוָארַקָא הוא שוב הלך לאתר הקודש נַיְמישָׁארַנְּיַה, ועם בואו, הבְּרָאהְמַנּים והקדושים כולם נעמדו שם לכבודו. הם הבינו שאף שהינו קְשַׁתְרייַה, הוא פרש עתה מכל עסקי המלחמות, וכמובן שכל אותם קדושים, שמחפשים תמיד אחר שלווה ורוגע, שמחו מזה מאד. הם חיבקו אותו באהבה ועודדו אותו לערוך שם הקרבות שונות. למעשה, בַּלַראמה אינו חייב בכלל לבצע הקרבות כמו אנשים רגילים; הוא הרי אישיות אלוה העילאי ובעצמו הינו הנהנה מכל ההקרבות. אלא שבמעשיו הוא לימד את האדם הפשוט את החשיבות שבציות לכללי הוודות.

בנַיְמישָׁארַנְּיַה, בַּלַראמה, אלוה עליון, הורה לחכמים ולקדושים אודות יחסיהן של ישויות החיים עם עולם התופעות; כיצד יש להבין את היקום הזה וכיצד להתנהג בו על מנת להשיג את השלמות העליונה—כלומר ההבנה שעולם התופעות כולו מצוי באל, ושהוא עצמו מצוי בכול, אפילו באטום המזערי, באמצעות היבטו כפַּרַמָאתְמָא.

בַּלַראמה ביצע אז את רחצת האַוַבְּהְרּיתְהַה, שמתבצעת אחרי סיום טקסי ההקרבה, ואחרי שרחץ, הוא התלבש במלבושי משי חדשים והתקשט בעדיים יפיפיים. ועתה, בין קהל מקורביו, הוא נראה ממש כמו הירח הזוהר במלואו מוקף בכוכבים. בַּלַראמה הינו אישיות אלוה אַנַנְתַה עצמו; מכאן שהוא מעבר לתפיסת המחשבה, הרגש או הגוף. הוא ירד עלי-אדמות והתנהג כמו אדם רגיל למען מטרתו שלו; אנו יכולים רק להסביר את מעשיו כעלילות שעשועיו. מכל מקום, מאחר שהוא כל העוצמה, הרי שאיש לא מסוגל לאמוד בכלל את היקף העלילות הללו. בַּלַראמה הינו וישנו המקורי; משום כך, מי שמדי בוקר ומדי ערב יזכר במעשיו, יהפוך לדבק גדול של הריבון ומטרות חייו יתגשמו כולן.

שמיעת עלילותיהם של קרישנה ובַּלַראמה מסבה עונג נשגב, ומַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שהאזין לשׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי שסיפר עלילות אלה, פנה אז ואמר: ״קרישנה, אישיות אלוה, מעניק גאולה ואהבת אלוהים בו-זמנית; כל מי שנהיה דבק שלו, זוכה בגאולה כמאליו, ללא כל מאמץ נפרד. מאחר שהאל הינו בלתי מוגבל, גם עלילותיו ומעשי בריאת עולם התופעות, קיומו, וחורבנו הינם בלתי מוגבלים. לכן אני חפץ לשמוע אותן עלילות שעדיין לא סיפרת לי. מורי היקר, הנשמות המותנות בעולם החומרי נוחלות רק מפח נפש בחיפושן אחר אושר בתענוגות חושים. התשוקות הללו לעינוגים חומריים מפלחות תמיד ופוצעות את לב הישות המותנית, אולם עתה אני חווה בעצמי כיצד שיחה אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה משחררת כליל מהשפעתה של פעילות חומרנית נהנתנית שכזו. מיהו הנבון שידחה איפוא, את השיטה הזו של שמיעה חוזרת ונשנית אודות עלילותיו הנשגבות של הריבון? די בשמיעה שכזו כדי לחוות תמיד בעונג עילאי, ולא עוד להימשך אחר עינוג חושים חומרי.״

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית השתמש בשתי מילים חשובות בדבריו: וישַׁנְּנַּהּ ווישֵׂשַׁגְ'נַהּ. וישַׁנְּנַּהּ פירושה ״מדוכדך״. החומרנים ממציאים דרכים לאינספור להשגת סיפוק, ואף-על-פי-כן אלה תמיד ממורמרים. מישהו יטען אולי שגם מי שמתרגלים חיים רוחניים מדוכדכים לעיתים, אולם פַּרִיקְשׁית משתמש במילה וישֵׂשַׁגְ'נַהּ. החותרים לנשגב נחלקים לשניים—האימפרסונליסטים והפרסונליסטים. וישֵׂשַׁגְ'נַהּ מתיחסת לפרסונליסטים שנמשכים לרב גוניות נשגבת. הדבקים נמלאים חדווה למישמע עלילותיו ומעשיו של האל, בעוד שהאימפרסונליסטים שנמשכים יותר להיבטו הבלתי אישי של הריבון—משיכתם לעלילותיו האישיות הינה חיצונית בלבד. וכך, אף שאלה באים במגע עם עלילותיו של האל, מאחר שאינם מבינים לחלוטין את הברכה שבהן, הם נשארים למעשה, באותו דיכדוך כמו החומרנים שעוסקים בפעילות נהנתנית נושאת גמול.

המלך פַּרִיקְשׁית המשיך: ״כוח הדיבר מגיע לשלמותו כאשר מתארים את מעלותיו הנשגבות של האל. הפעלת הידיים מגיעה לשלמותה כאשר הידיים מועסקות בשירותו, והמֵחְשָב נירגע ומתייצב רק כאשר הוגים בקרישנה בתודעת קרישנה מלאה. אין פירושו של דבר שעל האדם להשתקע מאד בהגיגים; עליו רק להבין שקרישנה, האמת המוחלטת, הינו שורה בכול באמצעות היבטו המקומי כפַּרַמָאתְמָא. מי שחושב כך—שקרישנה, כפַּרַמָאתְמָא, הינו שורה בכול, אפילו באטום—הרי שהביא לשלמות את תפקודי מֵחְשָבו, כלומר, את החשיבה, הרגש והרצון. דבק מושלם אינו רואה את העולם החומרי כפי שזה נראה בעיניים חומריות; הוא רואה בכל מקום את אלוהיו בהיבטו כפַּרַמָאתְמָא.״

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית המשיך עוד והגיד שתפקודה של האוזן מגיע לשלמות כאשר זו מועסקת בהאזנה למעשיו הנשגבים של האל. ושימושו המושלם של הראש מתבטא בהשתחוותו לפני הריבון או נציגיו. הריבון מצוי בלבו של כל אחד, ומכאן שהגוף נחשב למקדשו של האל. משום כך דבקים מתקדמים חולקים כבוד לכל ישות חיה. מכל מקום, לא כל אחד יכול להתעלות מיד לדרגה העליונה הזו. דבק מדרגה שניה לומד לראות את הוַיְשְׁנַּוים, כלומר דבקיו של הריבון, כנציגיו של האל, בעוד שהדבק המתחיל, הטירון, שמצוי בדרגה השלישית, יודע רק להשתחוות לפני דמותו של האל שבמקדש ולפני מורו הרוחני, שהינו גילוי ישיר של הריבון. מכל מקום, בשלבים כולם—בטירוני, באמצעי ובמתקדם—ניתן להביא את תפקוד הראש לשלמותו על-ידי השתחוות לפני האל או נציגו. בכל השלבים גם ניתן לראות את האל או את נציגו ולהביא כך את תפקוד העיניים לשלמות. העסקת אברי הגוף השונים בשירותו של האל או נציגו דיה אם כן, כדי לרומם איברים אלה לשלמות העליונה. ומי שאינו מסוגל לעשות יותר מזה, מספיק אפילו שישתחווה לפני הריבון או נציגו וישתה צַ'רְנָּאמְרּיתַה, או המים שרחצו את כפות רגלי הלוטוס של האל או של דבקו.

דבריו של המלך פַּרִיקְשׁית הציפו את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ברגשות מסירות אקסטתיים לאל. זאת בזכות הבנתו המתקדמת של המלך בפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית. עתה, אף שהגוסְוָאמִי תיאר כבר עלילות רבות של הריבון, לאור הבקשה הזו להוסיף ולספר, הוא המשיך לגולל בעונג רב את השרימד בהאגותם.

לקרישנה היה חבר אחד שהיה בְּרָאהְמַנַּה מושלם ונעים הליכות. כיוון שהיה מתקדם מאד בידע נשגב, הרי שלא נמשך בכלל להנאות ארציות, והיה איפוא, שליו ושולט לגמרי בחושיו. פירושו של דבר שאיש זה היה גם דבק מושלם, שהרי מי שאינו דבק מושלם אינו יכול להגיע לדרגת הידע העליונה. בבהגווד-גיטה נאמר שבעל הידע המושלם מתמסר לאישיות אלוה. במילים אחרות, מי שמקדיש את חייו לשירותו של האל, הרי שניחן בידע מושלם. כתוצאה מידע מושלם מתנתקים מן הזיקה לאורח החיים החומרני. התנתקות שכזו מתבטאת בשליטה מוחלטת בחושים, שאחרת, נמשכים תמיד לתענוגות חומריים. הדבק, שחושיו היטהרו, מעסיק אז את חושיו בשירותו של הריבון. זהו שדה השירות המסור בשלמותו.

אף שבְּרָאהְמַנַּה זה היה איש משפחה, הוא לא טרח לצבור לו ממון לצורך חיי נוחות; הוא הסתפק בהכנסה שהזדמנה לו ביד הגורל. זהו סימנו של ידע מושלם. כי מי שניחן בידע שכזה יודע שאיש לא יכול להשיג לו יותר אושר ממה שכבר נגזר לו. לכל אחד בעולם זה נגזרה מראש כמות מסוימת של סבל ושל אושר. וכיוון שמידת האושר והסבל כבר קבועה לכל אחד, איש לא מסוגל להגדיל את האושר או להקטין את הסבל שבחיים החומריים. הבְּרָאהְמַנַּה לא התאמץ איפוא, להשיג לו אושר חומרי, ורק ניצל את זמנו להתקדמות בתודעת קרישנה. כלפי חוץ הוא נראה עני מרוד; ללא מלבושים נאים לו ולאשתו, גם ללא מספיק מזון, שניהם היו רזים מאד. אשתו לא דאגה לנוחיותה האישית, אולם חשה צער על בעלה, שהיה בְּרָאהְמַנַּה צדיק כל כך. רועדת מבריאות לקויה, היא פנתה אז אל הבעל, אף שלא נעם לה להכתיב לו מה לעשות.

״בעלי היקר, אני יודעת ששְׂרִי קרישנה, בעלה של אלת המזל, הינו חבר קרוב שלך. אתה גם דבק שלו, והוא הרי נכון לעזור לדבקיו תמיד. גם אם אתה חושב שאינך עושה לו שום שירות, אתה מסור לו בכל לב, והאל הרי מגונן על הנשמות המסורות. גם ידוע לי שקרישנה מקיים למופת את התרבות הוֵדית; הוא דוגל בתרבות הבְּרַהְמינית ונדיב מאד כלפי בְּרָאהְמַנּים טהורי לב. מה רב מזלך, אישיות אלוה הינו חברך! קרישנה הינו מקלטם היחיד של אנשים כמותך, כיוון שאתה מסור לו כולך. אתה קדוש, מלומד, ובעל שליטה עצמית מלאה, ומשום כך רק האל יכול לשמש לך מקלט. לך אליו בבקשה. אני משוכנעת שהוא יבין מיד את מצבך העלוב. אתה אחרי הכול גם איש משפחה, ומשפחה ללא כסף, מצבה עגום. אין ספק שאחרי שהוא יבין את מצבך, הוא יעניק לך מספיק ממון כדי לחיות ברווחה. קרישנה מולך עתה על שושלות בְּהוגַ'ה, וְרּישְׁנּי ואַנְדְהַקַה, ושמעתי שלעולם אינו עוזב את בירתו, דְוָארַקָא. הוא חי שם ללא כל עיסוקים חיצוניים. הוא נדיב וגם מיטיב מאד, ומוכן לתת הכול, אפילו את עצמו, למי שמתמסר אליו. ומאחר שהוא מוכן אפילו את עצמו לתת, מה הפלא שיוכל לתת גם קצת ממון חומרי. כמובן, הוא ימנע מלהעניק שפעה רבה מדי לדבק שאינו יציב כל כך, אולם במקרה שלך אני בטוחה שהוא יודע כמה אתה יציב בשירותו, ומשום כך לא יהסס לספק לך את הדרוש למחייתך.״

שוב ושוב היא כך פנתה אל בעלה וביקשה בענוה ובכניעות רבה שילך לפגוש את קרישנה. והבְּרָאהְמַנַּה, אף שלא ראה כל צורך לבקש דבר חומרי מן הריבון, נעתר לבסוף להפצרותיה החוזרות של האשה. הוא חשב, ״אם אלך לשם, אזכה לראות במו עיני את קרישנה, וזו כשלעצמה כבר הזדמנות נפלאה, גם אם לא אבקש ממנו כל ברכה חומרית.״ או אז, משהחליט ללכת, הוא שאל את אשתו אם יש לה בבית משהו שיוכל להציע לריבון, כי לא יאה לבוא לחבר בידים ריקות. האשה מיהרה אז ואספה ארבעה חופני אורז קצוץ משכנותיה וכרכה את זה בבד קטן, כמטפחת, ונתנה לבעלה כדי שיתן את זה במתנה לקרישנה. הבְּרָאהְמַנַּה לקח את השי, ומיד, מבלי להשתהות, שם פעמיו לדְוָארַקָא לראות את הריבון. בדרכו הוא רק חשב על הפגישה המצפה לו עם האל; שום מחשבה אחרת לא היתה לו בלבו לבד מקרישנה.

כמובן, לא קל היה להיכנס לארמונות מלכי היַדוּ, אולם בְּרָאהְמַנּים היו רשאים לבקר שם. וכאשר הבְּרָאהְמַנַּה, ידידו של קרישנה, הגיע לשם, היה עליו, עם בְּרָאהְמַנּים נוספים, לעבור דרך שלושה מחנות צבא. בכל מחנה היו שערים גדולים, שגם אותם היה צריך לעבור. מאחורי המחנות והשערים ניצבו ששה עשר אלף ארמונות גדולים—בתיהן של שש עשרה אלף מלכותיו של קרישנה. הבְּרָאהְמַנַּה נכנס אז לארמון אחד, שהיה מקושט ברוב פאר, ובתוך הארמון היפיפה הוא חש עצמו כמו שוחה בים של עונג עילאי; הוא חש כאילו הוא צולל וצף ושוב צולל וצף בים שמימי.

קרישנה ישב שם בדיוק על מיטתה של המלכה רוּקְמינִּי. כבר ממרחק הוא הבחין בבְּרָאהְמַנַּה הנכנס לביתו, ומיד הכיר את ידידו. הוא מיהר וקם אז וניגש אליו, ואז חיבק אותו בשתי ידיו. קרישנה הינו מאגר העונג הנשגב כולו, והנה הוא בעצמו חש עונג רב בשעה שחיבק את הבְּרָאהְמַנַּה העני, ידידו היקר. קרישנה הושיב אותו על מושבו שלו ובעצמו הביא לו כל מיני פירות ומשקאות, כיאה לאורח מכובד. שְׂרִי קרישנה הינו בעצמו פסגת הטוהר, אולם כיוון ששיחק עתה בתפקיד אדם פשוט, הוא רחץ אז את כפות רגלי הבְּרָאהְמַנַּה, וכדי להיטהר, התיז את המים על ראשו. אחר כך הוא משך את גוף הבְּרָאהְמַנַּה במשחות ריחניות כגון משחת עץ סנדל, אגורו וזעפרן. הוא גם הבעיר מספר סוגי קטורות מבוסמות, וכנהוג, הציע לו אָארָאתְריקַה עם מנורות בוערות. ואחרי שקיבל כך את פניו, כנדרש, וגם אחרי שהבְּרָאהְמַנַּה אכל ושתה, הוא אמר, ״ידידי היקר, מה רב מזלי על שבאת לכאן.״

הבְּרָאהְמַנַּה היה עני מאד ולא היה לבוש כהלכה; בגדיו היו בלויים ומרופטים וגופו כחוש ורזה. הוא לא נראה נקי אפילו, ועצמותיו בלטו מגופו החלוש. אלת המזל רוּקְמינִּידֵוִי בעצמה התחילה לנפנף עליו עם מניפת הצָ'אמַרַה, אולם שאר הנשים שבארמון תמהו מדוע קרישנה מקבל כך את פניו, מדוע הוא להוט כל כך לפגוש אותו. כיצד הוא בעצמו דואג לבְּרָאהְמַנַּה עני כזה, שהינו גם מלוכלך ומרופט כל כך? מכל מקום, הן גם הבינו שהאיש אינו אדם רגיל; מן הסתם הלה ביצע מעשי חסד לאינספור, כי אלמלא כן לא היה האל, בעלה של אלת המזל, מטפל בו כך. הן התפלאו מאד לראות אותו יושב על מושבו של קרישנה, והתפלאו במיוחד כאשר האל חיבק אותו, ממש כשם שהוא נוהג לחבק את בַּלַרָאמַגִ'י, אחיו הבכור. כי קרישנה מחבק רק שניים—את בַּלַראמה ואת רוּקְמינִּי—ולא איש זולתם.

אחרי קבלת הפנים החמה, ואחרי שהושיב אותו על מושבו שלו, קרישנה אמר: ״בְּרָאהְמַנַּה ידידי היקר, אתה חכם מאד ובקי בכל כללי הדת. אני מאמין שאחרי שסיימת את לימודיך בבית מורנו, ואחרי שגמלת לו כנדרש, שבת לביתך ונישאת לאשה מתאימה. כבר מראשית לא נמשכת בכלל לחיים ארציים ולא שאפת לעושר חומרי. משום כך אתה שרוי במחסור. בעולם החומרי נדירים מאד אותם אנשים שאינם נמשכים לעושר. אנשים כאלה הינם משוללים כל תשוקה לעושר או ממון לצורך עינוג חושים. וגם אם לעיתים נראה אותם עוסקים באיסוף כספים, זה רק כדי ללמד כיצד לנהל חיי משפחה למופת. הם מראים כיצד על-ידי חלוקה נכונה של ממון ניתן להפוך לאיש משפחה למופת וגם להיות דבק גדול. אנשי משפחה טובים שכאלה נחשבים מכל בחינה לחסידים שלי שצועדים בעקבותי. ידידי, אני מקווה שזכורים לך ימי לימודינו; כיצד התגוררנו יחדיו במעון בית ספרנו. למעשה, כל דבר שאנו יודעים היום למדנו שם.״

״מי שהתחנך כראוי בשנות לימודיו תחת הדרכתו של מורה טוב—מובטחת לו הצלחה בעתיד. הוא יכול לחצות בקלות את ים הבערות ואינו מושפע בכלל מן האנרגיה המשלה. ידידי, האב אמור להיחשב למורה הראשון, שהרי בחסדו קיבלנו את גופנו. האב משמש איפוא, כמורה רוחני טבעי. המורה הרוחני הבא הוא מי שמסמיך אותנו לידע נשגב, ולו יש לסגוד כמו לי עצמי. יכול להיות יותר ממורה רוחני אחד; זה שמורה לתלמיד אודות נושאים רוחניים נקרא שׂיקְשַׁה-גוּרוּ, וזה שמסמיך אותו נקרא דִיקְשָׁא-גוּרוּ. שניהם נחשבים לנציגי. מורים שנותנים הוראות יכולים להיות רבים, בעוד שהמורה המסמיך הינו אחד. אותו אדם שיודע להפיק את התועלת ממורים רוחניים שכאלה ובאמצעות הידע שמקבל מהם הוא חוצה את ים הקיום החומרי—רק הוא נחשב למי שיודע להשתמש נכון בגופו האנושי. הוא מבין שהשלמות הרוחנית והשיבה הביתה לאלוהות מהוות מטרת החיים העליונה, ויודע שרק בגוף אדם ניתן להשיג את זה באופן מעשי.״

״ידיד יקר, אני הפַּרַמָאתְמָא, או נשמת-העל שבלב כול, ובעצמי הוריתי לחברה האנושית לקיים את כללי הוַרְנַּה והאָאשְׂרַמַה. בבהגווד-גיטה כבר אמרתי שהחברה האנושית צריכה להתחלק לארבע וַרְנּות על-פי תכונות ומעשים. גם כל אדם צריך לחלק את חייו לארבעה שלבים. את החלק הראשון של חייו עליו להקדיש לחינוך ולימודים; באותה תקופה עליו לשמור על נדר הבְּרַהְמַצַ'רְיַה, כדי שיוכל להקדיש עצמו כליל לשירותו של המורה הרוחני ולא להתמכר לעינוגי חושים. בְּרַהְמַצָ'ארִי אמור לחיות חיי צנע וסיגופים. איש משפחה רשאי אמנם להתענג, אולם על-פי כללים ממתנים. מכל מקום, אל לו לאיש להישאר כאיש משפחה בשלב חייו השלישי. בשלב זה עליו לחזור לחיי הצנע והפרישות שתירגל בהיותו בְּרַהְמַצָ'ארִי, וכך להשתחרר מן הזיקה למשפחה. ואחרי שהשתחרר מן הזיקה לחומרנות, הוא יכול לקבל את נדר הסַנְנְיָאסַה.״

״אני יושב בלב כול כנשמת-העל וצופה במעשיו של כל אחד בכל שלבי החיים. אולם ללא הבדל מהו השלב שבו נמצא האיש, כאשר אני מבחין שהוא ממלא ברצינות את הוראות מורו הרוחני ומקדיש את חייו לשירותו—אדם כזה הופך יקר לי מאד. מי שמסוגל להתמיד בחיי בְּרַהְמַצַ'רְיַה תחת הדרכתו של המורה הרוחני—מצבו מצוין. מכל מקום, אם הבְּרַהְמַצָ'ארִי חש גירוי מיני, עליו להפרד ממורו, אחרי שהוא גומל לו, כרצונו של המורה. על-פי השיטה הוֵדית, יש להעניק למורה הרוחני מתנה, שנקראת גוּרוּ-דַקְשׁינָּא. או אז נכנס התלמיד לחיי משפחה ונושא אשה על-פי טקסי הדת.״

ההוראות הללו שקרישנה נתן במהלך שיחתו עם ידידו הבְּרָאהְמַנַּה המלומד, הינן רבות ערך לכלל החברה האנושית. חברה שאינה מושתתת על וַרְנַּה ואָאשְׂרַמַה, הינה בסך הכול חברה של חיות מלוטשות. בחברה אנושית אין מקום ליחסי מין בין גבר ואשה רווקים. על הגבר לקיים את כללי הבְּרַהְמַצַ'רְיַה, או, בהסכמת מורו הרוחני, להינשא. חיי מין ללא נישואים הינם חיים חיתיים. כי מוסד הנישואים לא קיים בין בעלי חיים.

החברה כיום אינה מכוונת להגשמת המשימה האנושית. מטרת חיי אדם הינה לשוב הביתה לאלוהות. וכדי להגשים את המשימה הזו, יש לקיים את שיטת הוַרְנַּה והאָאשְׂרַמַה. כאשר מקפידים לישם שיטה זו במודעות שלמה, או אז בכוחה להגשים את מטרת החיים. אולם כאשר זו מקוימת רק בעקיפין, ללא הדרכה מתאימה, היא יוצרת בסך הכול חברה בעיתית, ללא שלום ושיגשוג.

קרישנה המשיך ואמר לחברו הבְּרָאהְמַנַּה: ״ידידי, אתה זוכר בודאי את מעשינו בימי לימודינו. אתה זוכר אולי שפעם הורתה לנו אשת הגוּרוּ ללקט עצי בערה, ובשעה שחיפשנו אחר עצים יבשים, נכנסנו במקרה ליער עבות וטעינו; פרצה אז סופת אבק בלתי צפויה ואחר כך התמלאו השמיים בעננים ובברקים ובקולות התנפצות של רעמים. השמש שקעה ואנחנו אבדנו כליל בחשכת היער. אחר כך התחילו לרדת גשמים נוראים; האדמה כולה הוצפה במים ולא יכלנו למצוא את הדרך חזרה לאָאשְׂרַמַה של הגוּרוּ שלנו. אתה זוכר בודאי את הגשם הנורא הזה, כמו שבר ענן מחריב כול. בגלל סופת האבק והממטרים העזים, סבלנו מכאב עז, ולא מצאנו מוצא בשום כיוון שפנינו. ברוב מצוקה נתנו אז ידיים וניסינו למצוא את הדרך החוצה. את כל הלילה העברנו בצורה כזו. השכם בבוקר, כאשר נודע לגוּרוּדֵוַה על העדרנו, הוא יצא עם שאר התלמידים לחפש אותנו, ואז מצא אותנו שם ביער אומללים מאד.״

״בחמלה רבה אמר אז גוּרוּדֵוַה שלנו: ״ילדי היקרים, כמה נפלא שעמדתם בתלאות רבות כל כך עבורי. הכול נוטים לדאוג יותר מכול לגופם. ואילו אתם, טובים כל כך ונאמנים לגוּרוּ שלכם, התעלמתם מנוחות גופכם והייתם נכונים לעמוד בסבל שכזה. אני שמח לראות שתלמידים מושלמים כמותכם מוכנים לעשות הכול למען סיפוקו של המורה הרוחני. כך פורע התלמיד את חובו למורה שלו. חובתו של התלמיד להקדיש את חייו לשירותו של המורה הרוחני. הו הטובים מבין כפולי-הלידה, אני מרוצה מאד ממעשכם והריני מברך אותכם: מי יתן וכל משאלותיכם ומאווייכם יתגשמו, וידע הוודות כפי שלמדתם והבנתם ממני ישאר בזכרונכם תמיד ובכל רגע תוכלו להיזכר בהוראות הוודות ולצטט אותן ללא כל קושי. כך לא תדעו כל אכזבה בחייכם—באלה כמו גם בבאים.״

קרישנה המשיך: ״ידידי, אתה זוכר בודאי כל מיני תקריות שכאלה שהתרחשו באָאשְׂרַמַה של הגוּרוּ שלנו. שנינו מבינים עתה שללא ברכתו של המורה הרוחני, איש לא יכול להיות מאושר. כי רק בחסדו של המורה ובברכתו, אפשר לזכות בשלוה ובשיגשוג, וניתן גם להגשים את משימת החיים האנושיים.״

הבְּרָאהְמַנַּה המלומד השיב אז לדברי האל: ״קרישנה יקירי, אתה הינך הריבון העליון והמורה הרוחני העליון לכול. ומאחר שזכיתי ברוב מזלי להתגורר עמך בבית הגוּרוּ שלנו, איזו חשיבות עוד יש לחובות הוודות עבורי? אלי, המזמורים הוֵדיים, טקסי הפולחן, הפעילות הדתית, וכל הדרוש לשלמות החיים, לרבות פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה—אלה כולם נובעים רק ממקור אחד—אישיותך העילאית. התהליכים הללו כולם נועדו בסופו של דבר להביא להבנת אישיותך, או במילים אחרות, הם איברים שונים של דמותך הנשגבת. ולמרות כל זאת, משחק בתפקיד תלמיד, חיית עמנו בבית הגוּרוּ. פירושו של דבר שאתה משתעשע בעלילות שכאלה להנאתך שלך; כי אלמלא כן, אין לך כל סיבה להופיע כך, כבן אנוש.״

פעם, בעת שקרישנה ובַּלַראמה חיו להם בשלוה בעירם הגדולה דְוָארַקָא, התרחש מאורע נדיר עד מאד—ליקוי חמה מלא, כמו זה שמתחולל בסופה של קַלְפַּה, כלומר בסוף יומו של ברהמה. בסופה של כל קַלְפַּה השמש מתכסה בענן גדול וגשמים עזים מציפים את מערכות הכוכבים התחתונות, עד לסְוַרְגַלוקַה. מחישובים אסטרונומיים נודע לאנשים על הליקוי הגדול הזה בעוד מועד, וכולם—גברים ונשים—החליטו להתאסף יחדיו בסַמַנְתַה-פַּנְצַ'קַה, שהינו אתר קדוש בקוּרוּקְשֵׁתְרַה.

זהו מקום קדוש כיוון שפַּרַשׂוּראמה, שהינו התגלות של האל, ביצע שם הקרבות גדולות אחרי שחיסל את כל הקְשַׁתְרייות בעולם עשרים ואחת פעם. אחרי שהרג את הקְשַׁתְרייות, דמם התנקז לזרם אדיר, והוא חפר אז חמש בריכות ענקיות בסַמַנְתַה-פַּנְצַ'קַה ומילא אותן בדם הזה. פַּרַשׂוּראמה משתייך לווישנו-תַתְתְוַה, וכפי שנזכר באִישׂופַּנישַׁד, וישנו-תַתְתְוַה אינו ניטמא בפעילות חטאה לעולם. מכאן שגם הוא ניחן במלוא העוצמה ואינו מיטמא, ואף-על-פי-כן, כדי להפגין התנהגות מושלמת, הוא ערך במקום הקרבות גדולות כדי לכפר על חטאו-לכאורה—הריגת הקְשַׁתְרייות. הוא לימד בדוגמתו שהרג, אף שנחוץ לפעמים, אינו טוב. הוא ראה את עצמו אשם בהכחדה נפשעת; מה כבדה איפוא, אשמתנו, בשעה שאנו עוסקים בפעילות נפשעת ובלתי מוסמכת שכזו. משום כך גם אסורה הריגת בעלי חיים בעולם כולו כבר מימים עברו.

אישי התקופה החשובים כולם הגיעו לשם, לאתר הקדוש, לרגל ליקוי החמה. ואלה הם כמה מן החשובים שבהם: מן מבוגרים נזכרים אַקְרֻוּרַה, וַסוּדֵוַה ואוּגְרַסֵנַה; ומן הצעירים נזכרים גַדַה, פְּרַדְיוּמְנַה, סָאמְבַּה ועוד רבים מבני שושלת היַדוּ—כולם באו לכפר שם על חטאים שביצעו במהלך ביצוע חובותיהם. כיוון שבני היַדוּ כמעט כולם הלכו לקוּרוּקְשֵׁתְרַה, היו כמה—אַנירוּדְדְהַה בנו של פְּרַדְיוּמְנַה, וקְרּיתַוַרְמָא מפקד צבא היַדוּ, ועמם סוּצַ'נְדְרַה, שׂוּקַה וסָארַנַה—שנשארו כדי לגונן על עירם.

בני היַדוּ מטבעם הינם יפי תואר, אולם עתה—מקושטים בשרשראות זהב ובזרי פרחים, ולבושים ברוב הדר ונושאים את כלי נשקם—התעצם יופיים הטבעי מאה מונים יותר. הם הגיעו למקום על מרכבות מפוארות, שדמו לאוירוניהם של האלים-למחצה, רתומות לסוסים עצומים שדהרו כמו גלי ים. והיו כמה שרכבו על פילים מוצקים וחסונים שנעו כמו העננים בשמים. נשותיהם נישאו על אפריונים מרהיבים בידי גברים יפים שדמו ממש לוידְיָאדְהַרים. קהלם כולו דמה ביופיו לקהלם של האלים-למחצה מעדן.

אחרי שהגיעו לקוּרוּקְשֵׁתְרַה הם התרחצו על-פי כללי הטקס, מתוך שליטה עצמית, וגם צמו כל משך הליקוי, כדי לבטל את התגובות לחטאיהם. וכמנהג הוֵדי להעניק תרומות בשעת ליקוי, גם בני היַדוּ חילקו מאות פרות לבְּרָאהְמַנּים—כולן מקושטות בבדים ותכשיטים. לקרסוליהן היו פעמוני זהב והן ענדו זרי פרחים לצוארן.

הם שוב רחצו באגמים שיצר פַּרַשׂוּראמה, ואז האכילו את הבְּרָאהְמַנּים בשפע של מזון משובח שהותקן כולו בחמאה. על-פי הוודות המאכלים נחלקים לשני סוגים—האחד אינו מבושל, והשני מבושל. מזון לא מבושל אין פירושו ירקות או דגנים טריים, אלא מזון שהורתח במים; בעוד שמזון מבושל נעשה בגְהִי. צַ'פַּתים, דַהְל, אורז ותבשילי ירקות פשוטים, כמו גם סלטי פירות וירקות נקראים מאכלים לא מבושלים. ואילו פּוּרִים, קַצ'ורים, סַמּוסות, כדורים מתוקים וכו'—אלה נקראים מאכלים מבושלים. אם כן, המזון שהוגש לבְּרָאהְמַנּים שהוזמנו על-ידי בני היַדוּ היה כולו מבושל.

הטקסים שבני היַדוּ ביצעו דמו לכאורה לטקסים שמבצעים קַרְמִים רגילים. אלא שהקַרְמִים מבצעים טקסים שכאלה לצורך עינוג חושים—כדי להשיג מעמד רם, אשה טובה, בית נאה, ילדים טובים, או עושר רב. ואילו תכליתם של היַדַוים היתה שונה לגמרי; מטרתם היתה להציע לקרישנה את אמונם ומסירותם התמידיים. בני היַדוּ היו כולם דבקים גדולים; אחרי לידות רבות של מעשי חסד, הם זכו עתה להתרועע עם קרישנה. ומשום כך במעשיהם כולם—כאשר רחצו באתר הקודש, או כאשר קיימו את טקסי לקוי החמה, או כאשר האכילו את הבְּרָאהְמַנּים—הם רק חשבו באהבה על קרישנה, אלם הנערץ האחד והיחיד.

אחרי שמאכילים את הבְּרָאהְמַנּים, יכולים המארחים, ברשותם של אלה, לאכול את הפְּרַסָאדַם. וכך, אחרי שבני היַדוּ קיבלו את רשותם של הבְּרָאהְמַנּים, הם סעדו בעצמם. אחר כך הם חיפשו להם מקומות מרגוע מתחת לעצים גדולים מצילים, ואחרי שנחו דיים, הם התפנו להזמנת אורחים. הם הזמינו קרובי משפחה וידידים, גם מלכים ושליטים בני חסות רבים; היו ביניהם שליטיהם של מחוזות מַתְסְיַה, אוּשִׂינַרַה, קושַׂלַה, וידַרְבְּהַה, קוּרוּ, סְרּינְגַ'יַה, קָאמְבּוגַ'ה, קֵקַיַה, ועוד רבים—חלקם ידידים וחלקם שליטיהם של מחנות עוינים. אולם חשובים מכול היו תושבי ורינדאוון. אלה, ובראשם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, סבלו מחרדה ומגעגועים עזים אל קרישנה ובַּלַראמה. עתה, מנצלים את ליקוי החמה, הם באו כולם לראות את חייהם ונשמתם—קרישנה ובַּלַראמה.

תושבי ורינדאוון היו קרובים מאד לבני היַדוּ, והפגישה עכשיו בין שני המחנות, אחרי פרידה כה ממושכת, היתה מלוּוה בהתרגשות עצומה. היה זה מחזה יחיד במינו—שני הצדדים נפגשו זה עם זה בעונג בל יתואר ושוחחו יחדיו. מה רבה היתה שמחתם; לבם פעם בחוזקה ופניהם נראו כמו פרחי לוטוס מלבלבים. אגלי דמעה זלגו מעיניהם, שיער גופם הסתמר, ומרוב התרגשות, דיבורם אבד לזמן מה, וכך החלו צוללים בים של אושר.

כך הגברים נפגשו זה בזה, וגם הנשים נפגשו באופן דומה. הן חיבקו זו את זו בידידות עזה, מחייכות בנועם ומביטות זו אל זו באהבה. ובשעה שהתחבקו, הזעפרן והקוּנְקוּמַה שהיו משוחים על חזן עברו מאחת לשניה, והן הוצפו באושר שמימי. כאשר חיבקו זו את זו בכל לב, פרצי דמעות זלגו על לחייהן. צעירות השתחוו לפני מבוגרות, והמבוגרות הרעיפו עליהן ברכות. כך הן בירכו זו את זו ודרשו בשלום, אולם בסופו של דבר נסוב דיבורן כולו אודות קרישנה, שהרי כולן היו קשורות לעלילותיו בעולם זה והוא היווה מרכז מעשיהן כולם. כל מעשה שביצעו—חברתי, מדיני, דתי או סתם שגרתי—הפך משום כך לנשגב.

התעלות אמיתית של חיי אדם מושתתת על ידע ופרישות. בספר הראשון של השרימד בהאגותם נאמר ששירות מסור לקרישנה מקנה מוכנית ידע ופרישות מושלמים. בני היַדוּ ורועי הבקר מוורינדאוון—מחשבותיהם התמקדו בקרישנה תמיד, וזהו סימנו של ידע מושלם. כי מאחר שמֵחְשָבם היה נתון כליל לקרישנה, הרי שהיה פטור מכל פעילות חומרית. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי הגדיר מצב חיים שכזה כיוּקְתַה-וַיְרָאגְיַה. מכאן שידע ופרישות אינם סתם שכלתנות יבשה והתנזרות ממעשים, אלא עשיה ודיבור הקשורים לקרישנה בלבד.

קוּנְתִידֵוִי ווַסוּדֵוַה, שהיו אח ואחות, נפגשו עתה, על כל בניהם, כלותיהם, נשותיהם, ילדיהם ושאר בני המשפחה, אחרי פרידה ארוכה עד מאד, ובשעה ששוחחו זה עם זה, צרות עברם נשכחו מהם כליל. קוּנְתִידֵוִי פנתה אז אל אחיה וַסוּדֵוַה: ״אחי היקר, כמה חסרת מזל אנוכי; אפילו אחת מתקוותי לא התגשמה. כי הנה, אף שיש לי אח קדוש כמותך, מושלם מכל בחינה, לא שאלת כלל אודות ימי סבלי.״ קוּנְתִידֵוִי נזכרה מן הסתם בשפלותם של דוּרְיודְהַנַה ודְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה וכיצד גירשו אותה ואת בניה מן הממלכה. היא המשיכה: ״אני מבינה עתה שכאשר הגורל מפנה עורפו למישהו, שוכחים אותו אפילו הקרובים לו ביותר—אפילו אב, אם או ילדים. משום כך אחי, איני מאשימה אותך.״

וַסוּדֵוַה השיב לה: ״אחותי, אל תצטערי, גם אל תאשימי אותי כך. עלינו לזכור תמיד שכולנו בסך הכול כמו כלי משחק בידי ההשגחה העליונה; כולנו נתונים כליל לשליטתו של אלוהים. המעשים למיניהם והתגובות להם, גם אלה מתרחשים בשליטתו. וגם אנו, כידוע לך, סבלנו מאד מידי המלך קַמְּסַה; הוא רדף אותנו ופיזר אותנו לכל עבר. היינו שרויים בחרדה רבה ורק לאחרונה, בחסד האל, שבנו לבתינו.״

וַסוּדֵוַה ואוּגְרַסֵנַה פנו אז לפגוש את המלכים שבאו לבקר אותם, וקיבלו את פניהם כנדרש. גם קרישנה היה שם, ומראהו נסך באורחים כולם עונג נשגב וגם שלווה רבה. מבין האורחים החשובים היו שם בְּהִישְׁמַדֵוַה, דְרונָּאצָ'ארְיַה, דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, דוּרְיודְהַנַה, וגָאנְדְהָארִי ובניה; היו גם המלך יוּדְהישְׁטְהירַה ואשתו ושאר הפָּאנְּדַּוים וקוּנְתִי; והיו סְרּינְגַ'יַה, וידוּרַה, קְרּיפָאצָ'ארְיַה, קוּנְתיבְּהוגַ'ה, וירָאטַה, נַגְנַג'ית, פּוּרוּג'ית, דְרוּפַּדַה, שַׂלְיַה, דְהְרּישְׁטַקֵתוּ, מלך קָאשִׂי, דַמַגְהושַׁה, וישָׂאלָאקְשַׁה, מלך מיתְהילָא, מלך מַדְרַס (שנודעה לפנים כמַדְרַה), מלך קֵקַיַה, יוּדְהָאמַנְיוּ, סוּשַׂרְמָא, בָּאהְלִיקַה ובניו, ועוד מלכים רבים בני חסותו של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה.

המבקרים צפו כולם בקרישנה עם אלפי מלכותיו ונמלאו סיפוק מיפי המראה והשיפעה הנשגבת. הם ביקרו באופן אישי את קרישנה ובַּלַראמה ואחרי שהתקבלו כראוי, החלו מפארים את שושלת היַדוּ, ובמיוחד את קרישנה ובַּלַראמה. אוּגְרַסֵנַה מלך על שושלת הבְּהוגַ'ה ונחשב איפוא, לראש היַדוּ. משום כך הפנו המבקרים את דבריהם אליו: ״הוד מעלתך אוּגְרַסֵנַה, מלך הבְּהוגַ'ה, למעשה, היַדַוים הינם היחידים בעולם זה שהינם מושלמים מכל בחינה. הלל הלל לכם! הלל לכם! שלמותכם מתבטאת בכך שאתם רואים תמיד את קרישנה, אותו מחפשים היוגִים הגדולים בשנים רבות של סיגופים. והנה אתם מצויים במגע ישיר עמו בכל רגע ושניה.״

״המזמורים הוֵדיים מהללים כולם את קרישנה, אישיות אלוה. מימי הגנגס נחשבים לקדושים כיוון שרחצו את כפות רגלי הלוטוס שלו. הספרות הוֵדית הינה הוראותיו, ומטרת לימוד הוודות היא לדעת אותו. משום כך גם מילותיו ועלילותיו הינן מטהרות תמיד. בהשפעת הזמן והנסיבות, הידלדל העולם כמעט כליל מאוצרותיו, אולם מאז שקרישנה הופיע עלי-אדמות, מעצם מגע כפות רגלי הלוטוס שלו, הפך הכול שוב מבורך ורב שיפעה. בגלל נוכחותו, גם שאיפותינו ומאוויינו כולם מתגשמים בהדרגה. הוד מעלתך מלך הבְּהוגַ'ה, אתה קשור אל שושלת היַדוּ בקשרי נשואים ובקשרי דם, ומשום כך אתה מצוי במגע תמידי עם קרישנה ויכול לראות אותו בכל עת. קרישנה נע ביניכם, משוחח עמכם, וגם יושב, נח וסועד איתכם. ואף שהיַדַוים נראים כמו טרודים תמיד בעיסוקים ארציים, שברגיל סוללים את דרכו של אדם לגיהנום, הרי שבזכותו של קרישנה, שהינו אישיות אלוה העילאי, וישנו-תַתְתְוַה היודע-כול, השורה בכול והכל-יכול—בזכות נוכחותו כולכם פטורים למעשה, מכל טומאה חומרית. אתם בני חורין ושרויים במעמד הנשגב של קיום הברהמן.״

תושבי ורינדאוון בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה החליטו ללכת לקוּרוּקְשֵׁתְרַה אחרי שנודע להם שקרישנה יבוא לשם לרגל ליקוי החמה. המלך נַנְדַה, עם שאר רועי הבקר, העמיסו את חפציהם על עגלות שורים, וכולם שמו פעמיהם אל קוּרוּקְשֵׁתְרַה, לראות את בניהם האהובים, קרישנה ובַּלַראמה. בני היַדוּ כולם עלצו למראה תושבי ורינדאוון, ונעמדו מיד כדי לקבל את פניהם, וכאילו שבו לחיים. שני הצדדים היו להוטים להיפגש, ועתה הם התחבקו זה עם זה לסיפוקם המלא, ונשארו חבוקים למשך שעה ארוכה.

כאשר וַסוּדֵוַה ראה את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הוא זינק מיד לקראתו וחיבק אותו באהבה. הוא גולל אז את קורותיו—כיצד נאסר בידי המלך קַמְּסַה, כיצד נהרגו תינוקיו, וכיצד, מיד אחרי שקרישנה נולד, הוא העביר אותו לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שם הוא ומלכתו, יַשׂודָא, גידלו את שני ילדיו, קרישנה ובַּלַראמה, כמו את ילדיהם שלהם. גם קרישנה ובַּלַראמה מיהרו לחבק את המלך נַנְדַה ואת אמא יַשׂודָא והשתחוו לכפות רגליהם. הם אהבו את נַנְדַה ואת יַשׂודָא כמו היו הוריהם, וקולם נשנק עתה מהתרגשות ולא יכלו להוציא הגה מפיהם כמה רגעים. נַנְדַה ויַשׂודָא המבורכים מכול אימצו אז את בניהם אל חיקם וחיבקו אותם בכל לבם. זמן רב היו שקועים בצער בגלל פרידתם הממושכת מן השניים, אולם עתה, אחרי שנפגשו וגם חיבקו אותם, מצוקתם חלפה כליל.

דֵוַקִי, אמו של קרישנה, ורוהינִּי, אמו של בַּלַראמה, חיבקו אז את יַשׂודָא ואמרו, ״יַשׂודָאדֵוִי יקרה, את ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שניכם הינכם ידידים גדולים שלנו. כאשר אנחנו נזכרים בכם ובמעשה ידידותכם אנחנו מתרגשים מאד. חובנו לכם הינו עצום, וגם אם היינו מנסים לגמול לכם בשיפעתו של מלך עדן, זה לא היה מספיק. לא נשכח את יחסיכם אלינו לעולם. כאשר קרישנה ובַּלַראמה נולדו, עוד לפני שראו אפילו את אמם ואביהם האמיתיים, הם הופקדו בידיכם ואתם גידלתם אותם כמו את ילדיכם שלכם. דאגתם להם כמו שציפור דואגת לגוזליה בקן. האכלתם אותם, טיפלתם בהם ואהבתם אותם, גם ערכתם להם טקסי דת מבורכים.״

״למעשה, הם אינם בנינו; הם שייכים לכם. את ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הינכם הוריהם האמיתיים. תחת השגחתכם לא אוּנה להם כל רע; הם לא ידעו כל פחד. טיפול אוהב שכזה מתאים לחלוטין למעמדכם הרם. אצילי הרוח אינם מבדילים בין ילדיהם שלהם לבין ילדי זולתם, ומי אציל יותר ממכם!״

הגופִּיות מוורינדאוון, כבר מראשית חייהן, לא ידעו דבר מלבד קרישנה. קרישנה ובַּלַראמה היו הכול עבורן, וכיוון שהיו קשורות כל כך לאל, אפילו לא לראות אותו שבריר שניה, בגלל עיפעוף העין—היה בלתי נסבל. הן גינו את ברהמה, בורא הגוף הזה, על שיצר ברוב סכלות עפעפיים שממצמצים ומונעים מהן לראות את קרישנה. בגלל שנות פרידה ארוכות, עתה, משראו את קרישנה, היתה התרגשותן ושמחתן עזות מאד. איש לא מסוגל אפילו לדמות לו בנפשו את להיטותן לשוב ולראותו. עם עיניהן הן צפנו מיד את דמותו בלבן וחיבקו אותו לסיפוקן המלא. למרות שחיבקו אותו במחשבתן בלבד, הן הוצפו בשמחה אקסטתית ושכחו עצמן כליל. אפילו היוגִים הגדולים שמתרגלים הגות מתמדת באישיות אלוה, אינם מסוגלים להשיג אותו טראנס אקסטתי שהשיגו הגופִּיות בחיבוקן את קרישנה בלבן. קרישנה, שנמצא בלב כול, הבין את ריגושן ונענה אז לחיבוקן מבפנים.

קרישנה ישב שם עם יַשׂודָא ושתי אמהותיו האחרות, דֵוַקִי ורוהינִּי, אולם כאשר אלה פתחו בשיחה ביניהן, מנצל את ההזדמנות, הוא התחמק עם הגופִּיות למקום מבודד. שם הוא חייך אליהן, ואחרי שחיבק אותן ושאל לשלומן, הוא פנה אליהן במילים מעודדות: ״חברותי היקרות, כידוע לכן, בַּלַראמה ואני עזבנו את ורינדאוון כדי לשמח את קרובינו ואת בני משפחתנו. תקופה ארוכה היינו מעורבים במלחמות עם אויבים, ונאלצנו לשכוח אותכן, למרות שכולכן קשורות אלי ואוהבות אותי כל כך. אין ספק שזו כפיות טובה מצדי, ואף-על-פי-כן אתן שומרות לי אמונים. האם המשכתן להגות בנו, אפילו שזנחנו אתכן כך? גופִּיות יקרות, האם אתן חושבות אותי לכפוי טובה ומשום כך מעדיפות שלא לזכור אותי יותר? האם אתן חושבות ברצינות שלא נהגתי כשורה?״

״אתן יודעות ודאי שלא התכוונתי לעזוב אותכן בכלל; זו ידו של הגורל, שפועל כרצונו ושולט בכול, שהביאה לפירוד הזה. הוא מפגיש בין אנשים, וכרצונו, אחר כך הוא מפריד ביניהם. לעיתים, כאשר רוח עזה נושבת והשמים מכוסים בעננים, חלקיקי אבק זעירים נתפסים בפיסות בד. ואחרי שהסופה שוככת, אלה נפרדים ומתפזרים. כך גם אלוהים הוא שבורא הכול; החפצים שאנו רואים הינם בסך הכול גילויים שונים של אונו. ברצונו העילאי אנחנו נפגשים לפעמים, ולפעמים גם נפרדים. ומכאן שאנחנו תלויים ברצונו כליל.״

״למזלכן הרב פיתחתן אהבה עזה אלי, כי רק עם אהבה כזו ניתן להתעלות למעמד נשגב ולזכות להתרועע איתי. אותה ישות חיה שפיתחה אהבה ומסירות שכאלה, תשוב לבסוף הביתה לאלוהים. כלומר, אהבה ומסירות טהורה לי מרוממת לגאולה העליונה.״

״גופִּיות יקרות שלי, דעו כי אלה אוני בלבד שפועלים בכול. כד חרס למשל, הינו בסך הכול צירוף של אדמה, מים, אויר ושמים. והרכב החומרים הזה נשמר תמיד—בראשיתו, במהלך קיומו, וגם אחרי שזה נכחד. בשעת היווצרותו עשוי הכד מאדמה, מים, אש, אויר ושמים; במהלך קיומו הוא עשוי מאותם חומרים; וכאשר זה נשבר ומתכלה, נשמרים מרכיביו בחלקיה השונים של האנרגיה החומרית. כך גם עולם התופעות—בבריאתו, בקיומו ובחורבנו—כולו הינו בסך הכול גילוי שונה של אוני. ומאחר שאוני אינו נבדל ממני, הרי שאני הוא שמצוי בכול.״

״גם גופה של ישות החיים הינו בסך הכול צירוף חמשת היסודות, וישות החיים שגלומה בגוף החומרי, אף היא הינה חלקיק שלי. ישות החיים נכלאה באוירה חומרית בגלל תפיסתה המוטעית שהיא הינה המתענג העליון. תפיסה עצמית כוזבת שכזו הינה סיבת היכלאותה בקיום החומרי. אני מכל מקום, הינני האמת המוחלטת, ונשגב איפוא, מישויות החיים, גם מגופן החומרי. האונים, החומרי והרוחני, שניהם כפופים לשליטתי. גופִּיות יקרות, בקשתי היא שבמקום להתייסר כל כך, לימדו לראות הכול באופן פילוסופי. או אז תבינו שאתן איתי תמיד, ומיותר להצטער על הפרידה.״

ההוראה החשובה הזו לגופִּיות הינה טובה לכל הדבקים אשר עוסקים בתודעת קרישנה. הפילוסופיה כולה מושתתת על קיום בלתי נתפס של אחדות ושוני בו-זמניים. בבהגווד-גיטה הריבון אומר שהוא קיים בכול בהיבטו הבלתי אישי; אף שהכול נמצא בו, הוא עצמו אינו נמצא בכול. עולם התופעות הינו גילוי של אונו, ומאחר שהאון אינו שונה ממקור האון, הרי שדבר אינו נבדל מקרישנה. בהעדרה של תודעה מוחלטת שכזו, תודעת קרישנה, אנו חווים פירוד מקרישנה; אולם למרבה המזל, כאשר אנו שרויים בתודעה כזו, לא קיים עוד כל פירוד. תהליך השירות המסור נועד לשוב ולעורר תודעת קרישנה, ואותו דבק בר מזל שמבין שהאנרגיה החומרית אינה שונה מקרישנה, יודע להשתמש באנרגיה זו, על תוצריה, בשירותו של הריבון. מכל מקום, ישות חיים שכחנית המשוללת תודעת קרישנה, אף שגם היא חלקיק של אלוהים, מנסה לשים עצמה למתענגת העולם. סבוכה כך בכבלי החומר, מאלצת אותה האנרגיה החומרית להמשיך ולהתמיד בקיומה החומרי. הבהגווד-גיטה מאששת גם את זה. ישות החיים, אף שכפופה כליל לתכתיבי החומר, מדמה לעצמה שהינה הכול מכול והמתענג העליון.

דבק שמודע לחלוטין שהאַרְצָ'א-ויגְרַהַה, או דמותו של קרישנה במקדש, הינו אותו סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה כמו קרישנה עצמו—שירותו לדמות המֻוּרְתי שבמקדש הופך לשירות ישיר לקרישנה. גם המקדש עצמו, אביזריו, והמזון שמוצע לדמות האל—כל אלה אינם נבדלים מקרישנה. מי שיקים את הכללים שמורים האָאצָ'ארְיות, יוכל, תחת הדרכה מתאימה, להבין את קרישנה אפילו בעודו בקיום החומרי.

אחרי שקרישנה הורה לגופִּיות את פילוסופית האחדות והשוני הבו-זמניים, אלה נשארו שקועות תמיד בתודעת קרישנה, והפכו בנות חורין, ללא כל שארית של תודעה חומרית. תודעתה של ישות החיים שמתחזה למתענגת, נקראת גִ'יוַה-קושַׂה, כלומר, כלואה בזהות עצמית כוזבת. וכמו הגופִּיות, כל מי שיקיים את הוראותיו של קרישנה, ישתחרר מיד מכלא הגִ'יוַה-קושַׂה. אדם מודע לקרישנה הינו פטור מכל זהות כוזבת; הוא מנצל הכול לשירותו של קרישנה ולעולם אינו נפרד מאלוהיו.

הגופִּיות התפללו אז אל קרישנה: ״קרישנה יקר, מטבורך צומח פרח הלוטוס, מקום לידתו של ברהמה הבורא. איש אינו מסוגל לאמוד את תפארתך או את שפעיך. אלה נשארים כמוסים אפילו בפני אנשי המחשבה הדגולים, שליטי כוחות הנסתר. מכל מקום, אותה נשמה מותנית שנפלה לבאר האפילה של הקיום החומרי, יכולה למצוא על-נקלה מקלט אצל כפות רגליך. או אז מובטחת לה גאולתה.״ ״קרישנה יקר,״ הן המשיכו, ״אנו טרודות תמיד במשק ביתנו, ומשום כך אנחנו מבקשות שתשאר בתוך לבנו, כמו השמש העולה. זו תהיה לנו הגדולה שבברכות.״

הגופִּיות מודעות לקרישנה כליל ומכאן שהינן בנות חורין תמיד. הן רק הציגו עצמן כמו סבוכות במשק ביתן בוורינדאוון. למרות געגועיהן העזים, אותן גופִּיות מוורינדאוון לא היתאוו בכלל ללכת עם קרישנה לדְוָארַקָא, עירו. הן העדיפו להישאר עסוקות בוורינדאוון ולחוש את נוכחותו על כל צעד ושעל בחייהן. הן אפילו הזמינו את קרישנה לשוב עמן לכפר. הקיום הרגשי הנשגב הזה של הגופִּיות מהווה הבסיס לתורתו של שְׂרִי צ'איטניה. חגיגת הרַתְהַה-יָאתְרָא ששְׂרִי צ'איטניה נהג לערוך הינה התהליך הרגשי של החזרת קרישנה לוורינדאוון. שְׂרִימַתִי רָאדְהָארַאנִּי סרבה ללכת עם קרישנה לדְוָארַקָא ליהנות מחברתו באוירת מלכוּת; היא רצתה ליהנות עמו באוירתה המקורית של ורינדאוון. גם קרישנה קשור מאד לגופִּיות, ומשום כך אינו עוזב את ורינדאוון לעולם. וכך נשארים תושבי הכפר מסופקים כליל בתודעת קרישנה.

קרישנה, אישיות אלוה העילאי ונשמת-העל שבכל ישות חיה, יודע את לבו של כל אחד. הוא נוטה במיוחד לדבקים הבְּרָאהְמַנּים וידוע משום כך כבְּרַהְמַנְּיַדֵוַה, או מושא סגידתם של הבְּרָאהְמַנּים. מובן איפוא, שכל דבק שמתמסר לאל, הינו כמאליו גם בְּרָאהְמַנַּה. שהרי מבלי להיות בְּרָאהְמַנַּה לא ניתן להגיע לברהמן העליון, שְׂרִי קרישנה. האל נכון להפיג את מצוקת דבקיו תמיד, והוא מקלטם היחיד של הדבקים הטהורים.

כך, נזכרים בימים שבילו יחדיו, קרישנה וסוּדָאמָא ויפְּרַה שקעו בשיחה ארוכה, ואז, כדי ליהנות עוד מחברתו של החבר הותיק, קרישנה חייך ושאל, ״ידידי, מה הבאת לי? האם אשתך שלחה איזה שהם מטעמים עבורי?״ קרישנה פנה אל חברו, מחייך ומביט בו במבט אוהב, ושוב אמר, ״בטח הבאת לי משהו מביתך.״

קרישנה ידע שסוּדָאמָא מהסס להציג לפניו את קמצוץ האורז השבור, שלא היה ראוי אפילו למאכל. מבין ללב חברו, הוא אמר אז, ״נכון שאיני זקוק לדבר, אולם כאשר דבקי מביא לי משהו באהבה, גם אם זה דבר פעוט וחסר ערך, אני מקבל את זה בשמחה. ולעומת זאת, ממי שאינם דבקים איני נכון לקבל גם את היקרים שבדברים. כי אני מקבל רק אותם דברים שמוצעים לי באהבה ובמסירות; וללא אהבה, גם היקר שבדברים אינו יקר בעיני. אם דבקי הטהור מציע לי משהו, אפילו זה פעוט ביותר—פרח קטן, עלה או מעט מים—אולם מנחתו רוויה באהבה, אני מקבל את מתנתו בשמחה רבה וגם אוכל אותה בהנאה.״

גם אחרי שקרישנה הבטיח לסוּדָאמָא שישמח לקבל את האורז הקצוץ שהביא, נשאר הלה מבויש והיסס לתת את זה לאל. הוא חשב, ״כיצד אתן דבר עלוב שכזה לקרישנה?״ ורק הרכין את ראשו.

קרישנה הינו נשמת-העל שבלב כול ויודע את כוונתו של כל אחד ואת מאווייו. הוא ידע איפוא, גם את סיבת בואו של הבְּרָאהְמַנַּה; הוא ידע שהלה, נדחף על-ידי אשתו, בא אליו בגלל דלות קשה. ״חבר כיתה נפלא שכזה״, הוא חשב, ״אהבתו וידידותו אלי לא נפגמו מעולם בשאיפה לרווח חומרי. הוא לא בא בכלל כדי לבקש משהו; הוא בא רק כדי לספק את אשתו שהפצירה בו כל כך.״ קרישנה החליט משום כך להעניק לסוּדָאמָא עושר חומרי רב ואדיר, מעבר אפילו לדמיונו של מלך עדן.

הוא חטף אז את שקיק האורז הקצוץ שהיה תלוי על כתפו של הבְּרָאהְמַנַּה העני, קשור אל קצה שכמיתו, ואמר, ״מה זה ידידי? הבאת לי אורז קצוץ נפלא בטעמו!״ הוא עוד עודד את סוּדָאמָא: ״כמות אורז שכזו תספק אותי כליל, ובנוסף לי גם את הבריאה כולה.״ מדבריו של קרישנה מסתבר שמאחר שהוא הינו המקור לכול, הרי שהוא גם שורש הבריאה. וממש כשם שהמים שמשקים את שורש העץ מגיעים לכל שאר החלקים, נחשבים מינחה או מעשה שמוצעים לקרישנה, לפעולת הרווחה העליונה לכול. זאת משום שברכתם מופצת בכל הבריאה—אהבה לקרישנה מופצת אז בין כל ישויות החיים.

קרישנה, משוחח עם סוּדָאמָא, אכל אז קמצוץ קטנטן מתוך שקיק האורז, וכאשר ניסה לאכול קמצוץ נוסף, רוּקְמינִּידֵוִי, שהינה אלת המזל עצמה, תפסה בידו ועצרה בעדו. היא אמרה, ״אלי, די בקמצוץ כזה של אורז כדי להפוך את מי שהביא אותו לעשיר רב נכסים בחיים אלה, וגם בבאים. בגלל שדבקיך יקרים לך כל כך, אתה מרוצה אפילו מקמצוץ קטן כזה, וכאשר אתה מרוצה, מובטחים לו לדבק שיפעה ועושר בכל הזמנים.״ מכאן מסתבר שרוּקְמינִּי, אלת המזל, חשה מחויבות גדולה, לדבק שמצליח לרצות את האל במזון שהוא מגיש לו כמינחת אהבה, ובעצמה הולכת לביתו של דבק כזה והופכת אותו למשופע שבבתים. מי שמאכיל את נָארָאיַנַּה לשובע, לַקְשְׁמִי, אלת המזל, הופכת מוכנית אורחת בביתו. כלומר, השפע שורר אז שם.

אותו לילה ישן הבְּרָאהְמַנַּה סוּדָאמָא במעונו של קרישנה, וחש כאילו הוא מצוי בכוכב הוַיְקוּנְּטְהַה. למעשה, הוא היה בוַיְקוּנְּטְהַה, שהרי ביתם של קרישנה, שהינו נָארָאיַנַּה המקורי, ורוּקְמינִּי, אלת המזל, אינו שונה מן הכוכב הרוחני וַיְקוּנְּטְהַלוקַה.

לא נראה היה שהבְּרָאהְמַנַּה המלומד קיבל שם משהו מקרישנה, ואף-על-פי-כן הוא לא ביקש דבר. למחרת היום הוא יצא לעבר ביתו שקוע כולו בחדווה נשגבת, כי נזכר כל הזמן בקבלת הפנים שערך לו האל. בדרכו הוא רק הגה ביחסו החם וחש שמחה רבה על שזכה לראות את פניו.

הוא חשב: ״כמה נפלא לראות את קרישנה, וכמה שהוא מסור לבְּרָאהְמַנּים. אכן, הינו אוהב גדול של התרבות הבְּרַהמינית! אף שהוא הברהמן העליון עצמו, הוא חולק כבוד לבְּרָאהְמַנּים, ומרוב כבוד, אפילו אימץ אל חיקו בְּרָאהְמַנַּה עלוב כמותי, למרות שפרט לאלת המזל, הוא אינו נוהג לחבק איש. כיצד ניתן בכלל להשוות בינו, שהינו מקלטה היחיד של אלת המזל, לבין בְּרָאהְמַנַּה אביון וחוטא שכמותי? ואף-על-פי-כן, מחשיב אותי לבְּרָאהְמַנַּה, הוא חיבק אותי בהנאה בזרועותיו הנשגבות. ברוב חביבותו הוא הרשה לי אפילו לשבת על אותו יצוע שעליו משתרעת אלת המזל; הוא החשיב אותי לאחיו האמיתי. כיצד אוכל להעריך את חובי כלפיו? כאשר התעיפתי, שְׂרִימַתִי רוּקְמינִּידֵוִי, אלת המזל, אחזה במו ידה במניפת הצָ'אמַרַה ונפנפה עלי, מבלי להתחשב במעמדה הרם כמלכתו הראשונה של קרישנה. בגלל החשיבות העצומה שהוא מיחס לבְּרָאהְמַנּים, אישיות אלוה שירת אותי וגם עיסה את רגלי במו ידיו והאכיל אותי. הוא סגד לי ממש! מי שמתאווים להתעלות לכוכבי עדן, לזכות בגאולה או בכל מיני שפעים חומריים או שלמויות מיסטיות—אלה כולם סוגדים לכפות רגליו של קרישנה. והנה, ברוב חסדו אלי, הוא לא העניק לי אפילו אגורה שחוקה, יודע שאיש אביון כמוני, אם יזכה בכסף, יתחיל מיד להתייהר ויטרף אחר שיפעה חומרית, ואז ישכח אותו.״

דבריו של הבְּרָאהְמַנַּה סוּדָאמָא הינם נכונים מאד. כי איש עני רגיל שמתפלל לאל לברכה חומרית ומתעשר בדרך כלשהי, מיד שוכח את מחויבותו לאלוהים. משום כך האל אינו ממהר ומעניק שיפעה חומרית, אלא כאשר דבקו שרוי בחוסר כול, והוא ממש מונע שיפעה כזו מדבק טירון, שאף שמשרת אותו ברצינות, ממשיך ומתאווה לעושר.

שקוע במחשבות שכאלה, הגיע הבְּרָאהְמַנַּה לבסוף אל ביתו. אולם שם הוא ראה שהכול השתנה באופן מופלא. במקום הבקתה הקטנה ניצבו עתה שם ארמונות מפוארים משובצים כליל באבנים יקרות שזהרו כחמה, כלבנה, וכלהבות אש. מסביב לארמונות הענק היו פזורים במרווחים גנים יפיפיים, שבהם שוטטו גברים ונשים יפי תואר. בגנים היו אגמים יפים משופעים בפרחי לוטוס ובשושני מים, גם בלהקות של ציפורים בשלל צבעים. למראה השינוי המופלא הזה שחל במקום מגוריו, תמה הבְּרָאהְמַנַּה, ״האם אני רואה נכון? האם זהו ביתי שלי, או של אדם אחר? כי אם זהו ביתי, מופלא כיצד זה השתנה כל כך!״

ואז, בעוד הבְּרָאהְמַנַּה המלומד שוקל את כל ההיבטים הללו, הופיעה לפניו קבוצה של גברים ונשים יפיפיים, דומים כליל לאלים-למחצה מעדן, ועמם זמרים ונגנים—כולם באים לקראתו, לקבל את פניו עם שירים מבורכים. אשתו של הבְּרָאהְמַנַּה עלצה עד מאד כאשר שמעה על בוא בעלה, ונחפזה לצאת מן הארמון. היא נראתה יפה כל כך, כאילו אלת המזל הופיעה שם בעצמה לקבל את פניו. למראה בעלה, דמעות שמחה פרצו מעיניה וקולה נשנק. היא לא יכלה לומר דבר, ורק עצמה את עיניה בחדווה עצומה והשתחוותה לפניו באהבה, מחבקת אותו בתוך לבה. היא היתה עדויה כולה במחרוזות ותכשיטי זהב, וכך, מוקפת באמותיה, היא נראתה ממש כמו אלה-למחצה שאך ירדה ממטוסה. הבְּרָאהְמַנַּה, מופתע לראות אותה יפה כל כך, נכנס עמה אל הארמון ללא מילה.

כאשר הוא נכנס אל חדריו האישיים, הוא נוכח שאלה אינם סתם חדרים, אלא משכן של מלך עדן. עמודי מרגליות ניצבו סביב, והספות והיצועים היו כולם משנהב משובץ בזהב ובאבני חן, והמצעים היו לבנים כמו קצף החלב ורכים כמו פרח לוטוס. היו תלויות שם מניפות רבות עם ידיות זהב, היו גם מושבי זהב עם כריות רכות כמו לוטוסים, וחופות קטיפה ומשי השתפלו מן התיקרה, מעוטרות באימרות פנינים. הארמון ניצב כולו על רצפת שיש מבהיקה, מעוטרת בתחריטים מאבן הברקת. נשים הסתובבו שם נושאות מנורות משובצות יהלומים, ואור האש וניצנוץ האבנים ברקו יחדיו בזוהר מופלא. בִן-יום הוא הפך לעשיר, ומאחר שלא מצא את הסיבה לשינוי הפתאומי, הרי שהמצב הצריך שיקול מעמיק.

הוא חשב, ״כל חיי הייתי עני מרוד, מאיפה צץ לו פתאום עושר אגדי שכזה? רק מבטו הרחום של ידידי קרישנה, מנהיג שושלת היַדוּ, יכול להיות הסיבה. אין ספק שזוהי מתנת חסדו נטול הסיבה של קרישנה. הריבון הינו מסתפק בעצמו; הוא בעלה של אלת המזל ומלא תמיד בששת השפעים. הוא מבין את לב דבקו ומגשים את משאלותיו אף מעל ומעבר. אלה מעשיו של חברי, קרישנה. ידידי היפיפה, כהה העור, הינו נדיב מן הענן שממלא במימיו את הים הגדול. הענן, נמנע מלהטריד את החקלאי בשעות היום, ממטיר לסיפוקו גשמי ברכה בלילה. ואף-על-פי-כן מתלונן החקלאי, עם קומו בבוקר, שלא ירד מספיק גשם. דומה לזה הוא מי שאינו מודע לקרישנה: אף שהריבון מגשים מאווייו של כל אחד, איש איש על-פי מעמדו—חסר האמונה איננו מרוצה ומתאווה תמיד לעוד. הריבון לעומתו מחשיב כל מתנה שניתנה באהבה, אפילו זו פעוטה מאד, לחשובה ויקרה מאד. אני הנני דוגמה חיה לכך. בסך הכול הצעתי לו קמצוץ קטן של אורז, והנה בתמורה הוא העניק לי שיפעה רבה אפילו מזו של מלך עדן.״

למעשה, הריבון אינו זקוק למינחתו של הדבק, שהרי הוא מסתפק בעצמו. זה הדבק שנהנה מן המינחה, משום שמינחתו לאל שבה אליו אחר כך פי מליון. איש אינו יוצא איפוא, מפסיד מנתינה לאל, אלא זוכה מליוני מונים יותר.

הבְּרָאהְמַנַּה, נרגש וגם אסיר תודה, החל אז מתפלל, ״מי יתן ואזכה בידידותו של קרישנה ובשירותו, ואוהב אותו במסירות עזה חיים אחר חיים. איני חפץ בשום שיפעה, אני רוצה רק לא לשכוח לעולם את שירותו, גם רק להתרועע עם דבקיו הטהורים. מי יתן ומֵחְשָבי ומעשי יוקדשו תמיד לשירותו. קרישנה, אישיות אלוה הבלתי נולד, יודע שאישים דגולים רבים נפלו ממעמדם בגלל שיפעה מוגזמת. משום כך, גם אם דבקו מבקש קצת עושר, הוא אינו נותן לפעמים. הוא זהיר מאד עם דבקיו ואפילו מונע מהם עושר, כי דבק טירון שניחן בשפע רב, עלול להידרדר ממעמדו בהשפעת עולם החומר. אלא שזה בסך הכול גילוי נוסף של חסדו הרב; דאגתו הראשונה היא להבטיח שהדבק לא יפול ממעמדו. הוא ממש כמו אב אוהב שאינו נותן מעות רבות בידיו של בנו הרך, אולם כשזה גדל ויודע כיצד להשתמש בכסף, הוא מפקיד אצלו את כל כספו ואוצרותיו.״

הבְּרָאהְמַנַּה המלומד החליט איפוא, שלא להשתמש בשיפעה הזו שקיבל מן הריבון למטרת עינוג חושים מופרז, אלא בשירות האל. הוא קיבל אמנם את השיפעה, אולם ברוח של פרישות והתנזרות מכל עינוג חושים. בשלום ובשלווה הוא חי לו עם אשתו, ואת תנאי הרווחה קיבל כפְּרָאסַדַם [שאריות של חסד] של האל. למשל, הוא נהנה ממאכלים טובים, אולם רק אחרי שהציע אותם תחילה לקרישנה. כמותו, כולנו צריכים לראות כל עושר שהשגנו בעולם הזה, גם פרסום או כוח, השכלה ויופי, כמתנתו של הריבון, ולהקדיש את זה לשירותו, ולא לעינוגנו האישי.

ואכן, הבְּרָאהְמַנַּה, על-אף מעמדו הרם, לא הידרדר בכלל; אדרבה, אהבתו לאל רק התגברה מיום ליום. שיפעה חומרית יכולה להיות סיבה להידרדרות, אך גם גורם להתעלות. תלוי רק כיצד משתמשים בה; כאשר זו מנוצלת לעינוג אישי, היא מדרדרת, אולם בשירות האל היא מרוממת.

מיחסו של קרישנה אל סוּדָאמָא ויפְּרַה ניכר שאלוהים מרוצה מאד ממי שניחן בכישורים בְּרַהְמינים. ובְּרָאהְמַנַּה רב כישורים, כמו סוּדָאמָא, הינו באופן טבעי גם דבק של קרישנה. משום כך נאמר, בְּרָאהְמַנּו וַיְשְׁנַּוַה: בְּרָאהְמַנַּה הינו וַיְשְׁנַּוַה. לעיתים נאמר גם בְּרָאהְמַנַּה פַּנְּדּיתַה. פַּנְּדּיתַה פירושו אדם מלומד מאד. אם כן, בְּרָאהְמַנַּה אינו יכול להיות טיפש או חסר השכלה. ישנם איפוא, שני סוגים של בְּרָאהְמַנּים—וַיְשְׁנַּוים ופַּנְּדּיתים. הפַּנְּדּיתים הם משכילים, אולם עדיין לא דבקים, ומשום כך האל איננו מרוצה מהם כל כך; לא די להיות בְּרָאהְמַנַּה מלומד כדי למשוך את קרישנה. בנוסף לכישורים הנזכרים בכתובים, כגון השרימד בהאגותם והבהגווד-גיטה, על הבְּרָאהְמַנַּה להיות גם דבק של אלוהים. סוּדָאמָא הינו דוגמה יפה: הוא ניחן בכל הכישורים הבְּרַהְמיניים ולא נמשך לשום עינוג חומרי, ובו בזמן היה דבק גדול. קרישנה, שלתענוגו מתבצעים ההקרבות והסיגופים כולם, נוטה מאד לבְּרָאהְמַנּים כמו סוּדָאמָא. מהתנהגותו ניכר כמה הוא מעריך אותם. מכאן שלהפוך לבְּרָאהְמַנַּה-וַיְשְׁנַּוַה כזה מהווה השלמות האנושית.

סוּדָאמָא הבין עתה שאף שקרישנה הינו בלתי מנוצח, הוא נכון להיכבש בידי דבקיו. מודע לחסדו הרב אליו, הוא רק הגה בו כל הזמן. ובזכות התרועעות מתמדת שכזו, כל שארית אפילה של טומאה חומרית שעוד נותרה בלבו, התנקתה עתה כליל והוא עבר עד מהרה לממלכה הרוחנית—מטרתם של כל הקדושים שהגיעו לשלמות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי עוד אמר שכל מי ששומע את הסיפור הזה יבין כמה קרישנה אוהב דבקים כמו סוּדָאמָא, ומעצם השמיעה גם הוא יתעלה בהדרגה למעמד כזה, ואז יעבור לממלכה הרוחנית, אל קרישנה.

בעת ליקוי החמה התאספו בקוּרוּקְשֵׁתְרַה נשים רבות, ביניהן קוּנְתִי, גָאנְדְהָארִי, דְרַוּפַּדִי, סוּבְּהַדְרָא, ומלכותיהם של מלכים רבים. גם הגופִּיות מוורינדאוון היו שם. עתה למישמע סיפוריהן השונים של מלכותיו של קרישנה, הוכו בנות משפחת הקוּרוּ בתדהמה. מלאות הערצה לזיקתן ואהבתן העזה של המלכות לקרישנה, הן לא יכלו שלא להזיל מעיניהן דמעות.

ובעוד הנשים שקועות בשיחתן והגברים עסוקים בשיחות דומות, הופיעו במקום כמעט כל הקדושים והסגפנים החשובים מכל רחבי תבל. הם באו כדי לחזות בקרישנה ובבַּלַראמה. מן החשובים שביניהם היו שם קרישנה-דְוַיְפָּאיַנַה וְיָאסַה, הקדוש הדגול נָארַדַה, צַ'יַוַנַה, דֵוַלַה, אַסיתַה, וישְׂוָאמיתְרַה, שַׂתָאנַנְדַה, בְּהַרַדְוָאגַ'ה, גַוּתַמַה, התגלות האל פַּרַשׂוּראמה בלויית תלמידיו, וַסישְׁטְהַה, גָאלַוַה, בְּהְרּיגוּ, פּוּלַסְתְיַה, קַשְׂיַפַּה, אַתְרי, מָארְקַנְּדֵּיַה, בְּרּיהַסְפַּתי, דְויתַה, תְריתַה, אֵקַתַה, ארבעת הקוּמָארים בניו של ברהמה—סַנַקַה, סַנַנְדַנַה, סַנָאתַנַה וסַנַתְקוּמָארַה; גם אַנְגירַה, אַגַסְתְיַה, יָאגְ'נַוַלְקְיַה ווָאמַדֵוַה.

המלכים, לרבות מַהָארָאגַ'ה יוּדְהישְׁטְהירַה, שאר הפָּאנְּדַּוים, וקרישנה ובַּלַראמה, כולם התרוממו מיד ממושביהם לכבודם והשתחוו לפני החכמים גדולי העולם הללו. אחר כך ערכו להם קבלת פנים—הוצעו להם מושבים, שטפו את רגליהם במים, והגישו להם פירות עסיסיים, זרי פרחים, קטורת ומשחת עץ סנדל. המלכים, ובראשם קרישנה ובַּלַראמה, סגדו להם אז על-פי כללי הפולחן הוֵדי. ואחרי שהקדושים כולם ישבו להם בנוחיות, פתח קרישנה, שירד עלי-אדמות כדי לגונן על עקרונות הדת, ופנה לברך אותם בשם כל המלכים ששם. הכול השתתקו אז, להוטים לשמוע ולהבין את דבריו.

קרישנה אמר: ״הלל לכל הקדושים והפרושים שכאן! היום הפכו חיינו למוצלחים. היום התגשמה מטרת חיינו, כי זכינו לחזות היום בפניהם של קדושים נעלים ובני חורין, אותם אפילו האלים-למחצה מעדן מתאווים לראות. הטירונים בשירות המסור, שמשתחווים רק לפני דמותו של האל שבמקדש מבלי להבין שהאל מצוי בלבו של כל אחד, או מי שסוגדים לאלים-למחצה השונים לצורך הגשמת תאוותיהם—אלה אינם מסוגלים להבין את חשיבותם של קדושים כאלה. וכיוון שאינם מבינים זאת, גם אינם יודעים להפיק את הברכה שטמונה בקבלת פניהם, בראייתם בעיניים, בנגיעה בכפות רגליהם, בדרישה בשלומם, או בסגידה להם.״

מתרגלי דת טירונים אינם מבינים את חשיבותם של מַהָאתְמות גדולים. אלה הולכים למקדש ומשתחווים לפני המֻוּרְתי של האל כמתוך מיצווה או שיגרה. מי שהתעלה למישור רוחני גבוה יותר מבין כבר את חשיבותם של המַהָאתְמות והדבקים, ומנסה לספק אותם. משום כך קרישנה אמר שהטירונים אינם מסוגלים להבין את חשיבותם של קדושים, דבקים או פרושים.

קרישנה המשיך: ״לא די בהליכה ורחצה במקומות קדושים ובצפייה במֻוּרְתי שבמקדש כדי להיטהר. רק מי שפוגש בדבק דגול, מַהָאתְמָא שהינו נציגו של אלוהים—רק הוא זוכה להיטהר. לצורך היטהרות, ישנה הוראה לסגוד לאש, לשמש, לירח, לאדמה, למים, לאויר, לשמים ולמֵחְשָב. הסגידה ליסודות הללו ולשליטיהם מטהרת מהשפעתה של קנאה. אולם חטאיו של צר העין מתבטלים כולם על-ידי שירות לנשמה דגולה. קדושים מכובדים ומלכים רמי יחס, האמינו לי שאותו אדם שחושב שגוף זה העשוי משלושה מרכיבים—ליחה, מיצי מרה ואויר—הינו הוא עצמו, וחושב את בני משפחתו ושארי בשרו לשלו, גם סוגד לדברים חומריים, ומבקר באתרים קדושים רק כדי לרחוץ בהם, מבלי להתרועע עם הקדושים ששם—אדם כזה אפילו שצורתו צורת אדם, הינו בסך הכול חיה, כמו חמור.״

דממת מוות השתררה בקרב הקדושים בשעה שקרישנה, הסמכות העליונה, דיבר כך, בכובד ראש ובעמקות. הם נדהמו מיכולתו המופלאה להסביר את פילוסופית החיים העליונה בצורה כה מתומצתת. פרט לאנשים מתקדמים מאד בידע רוחני, הכול חושבים את גופם לעצמם, את בני משפחתם לשלהם, ואת ארץ מולדתם לנערצת. מתפיסת חיים כזו צמחה הלאומנות של ימינו. קרישנה מגנה גישה כזו, הוא מגנה גם אותם אנשים שטורחים והולכים לאתרים קדושים כדי לרחוץ בהם, מבלי להתרועע עם הדבקים והמַהָאתְמות שחיים שם. אנשים כאלה משולים לשוטה שבחיות—החמור.

אחרי שהמאזינים שקלו את דבריו של קרישנה, אלה הסיקו שהינו אכן אישיות אלוה; הוא משחק כבן אנוש רגיל שגופו המסוים נכפה עליו בתגובה למעשי עברו, אף שלמעשה הוא בחר להופיע כך כדי ללמד את כלל האנשים כיצד להשיג את השלמות האנושית.

עתה, אחרי שהסיקו שהוא אכן אלוה העליון, פנו אליו החכמים ואמרו: ״אל יקר, אנו, מנהיגי החברה האנושית, אמורים לדעת את תורת החיים הנכונה, אולם אפילו אנחנו מתבלבלים מתעתועי אונך החיצוני. אנחנו מופתעים לגמרי מהתנהגותך; נוהג כמו אדם רגיל, אתה מסתיר את זהותך האמיתית כאישיות אלוה, ומשום כך אנו סבורים שעלילותיך מופלאות מאד.״

״באמצעות אונך אתה בורא את כל עולם התופעות, על שלל שמותיו וצורותיו, אתה גם מקיים אותו וגם מחריב אותו, ממש כמו שהאדמה נשארת כמות שהיא, אף שמניבה שלל אבנים, עצים, ושאר דברים שונים, באינספור שמות ופנים. אתה בורא באמצעות אונך תופעות לאינספור, אולם בעצמך נשאר בלתי מושפע ממעשים כאלה. אלוה יקר, אנחנו נאלמים דום למראה מעשיך המופלאים; אתה נשגב לבריאה החומרית כולה, אתה הריבון העליון ונשמת-העל שבכל ישות חיה, ואף-על-פי-כן אתה מופיע עלי-אדמות באמצעות אונך הפנימי ומגונן על הדבקים ומכחיד את הרשעים. כך אתה שב ומכונן את עקרונות הדת הנצחית, אותם שכחה החברה האנושית, בגלל מעורבות ממושכת עם האנרגיה החומרית. אתה הוא יוצר השיטה החברתית של מעמדות חברתיים ושלבים רוחניים, שנקבעים על-פי איכות ועבודה. וכאשר שיטה זו משתבשת בגלל אנשים זדוניים, אתה מופיע ושב ומתקן אותה.״

״הידע הוֵדי מיצג את לבך הטהור. סיגופים, לימוד הוודות, והשתקעות בהגות—אלה כולם מובילים להבנת עצמיותך בהיבטיך הנגלים והבלתי נגלים. עולם התופעות הינו בסך הכול גילוי של אונך המופשט והשורה בכול, כי אתה בעצמך, אישיות אלוה המקורי, אינך נגלה בו. אתה נשמת-העל, אתה הברהמן העליון. רק מי שמקיימים את התרבות הבְּרַהְמינית יכולים להבין את האמת אודות דמותך הנשגבת. אתה חולק משום כך כבוד רב לבְּרָאהְמַנּים, ונחשב איפוא, לגדול חסידי התרבות הבְּרַהמינית ונודע כבְּרַהְמַנְּיַה-דֵוַה. אתה מגלם את המזל המבורך כולו, אתה גם מפלטם היחיד של הקדושים; משום כך אנו סבורים שעתה, אחרי שפגשנו בך, הגיעו חיינו לשלמות, גם כל השכלתנו, סיגופינו, וחקירותינו במדע הנשגב. למעשה, אתה הוא המטרה העליונה של התהליכים הרוחניים כולם.״

״ידיעתך הינה חסרת גבולות ודמותך נשגבת וקיימת לעד במלוא החדווה והידע. אתה אישיות אלוה העילאי, הברהמן העליון, הנשמה העליונה. עתה, מכוסה באונך הפנימי, יוגַמָאיָא, אתה מסתיר באופן זמני את אוניך הבלתי מוגבלים, ואף-על-פי-כן ביכולתנו להבין את מעמדך הרם, ומשום כך הרינו משתחווים לפניך. אלוה יקר, משתעשע בעלילות כבן אנוש, אתה מסתיר עתה את שיפעתך הנשגבת; מסיבה זו כל המלכים שכאן, לרבות בני משפחת היַדוּ שממש חיים איתך ואוכלים ויושבים איתך—אפילו הם אינם מסוגלים להבין שאתה הינך סיבת כל הסיבות, נשמתו של כל אחד, ומקור הבריאה הראשוני.״

״בלילה, בשעת חלימה, אנו חושבים את הדמויות הדמיוניות שמופיעות בחלום לאמיתיות, גם את גופנו הדמיוני שבחלום אנו חושבים לאמיתי, ושוכחים שמלבדו קיים גם גוף אחר, אמיתי, שפועל בעירות. כזו גם הנשמה המותנית והמבולבלת; זו חושבת עינוג חושים לאושר אמיתי.״

״הנשמה הרוחנית, בחתירתה לענג את חושי גופה החומרי, מתכסה כליל ותודעתה נכתמת בחומרנות. ורק בגלל תודעה חומרית לא ניתן להבין את אלוהים. היוגִים הגדולים כולם מתאמצים לעורר את מודעותם לך, קרישנה, באמצעות תירגול בוגר של שיטת היוגַה; הם מבקשים להבין את כפות רגלי הלוטוס שלך ולהגות בדמותך הנשגבת. כי רק כך ניתן לבטל את מאגר התגובות למעשי החטא כולם. נאמר שמימי הגנגס בכוחם לטהר את האדם מכמות אדירה של חטאים. אולם מים אלה הינם מהוללים רק בזכות כפות רגליך. הם אגלי זיעה אשר נוטפים מרגליך דמויות הלוטוס. היום התברכנו מאד, כי זכינו לראות את רגליך. אלוה יקר, כולנו דבקים מסורים לך; הייה נא רחום עמנו והענק לנו את חסדך. מי שהפך לבן חורין באמצעות שירות מסור ומתמיד, אינו נגוע עוד בשלוש המידות החומריות, וזכאי להתעלות לממלכת אלוהים שבעולם הרוחני.״

הקדושים סיימו את תפילותיהם לאל, ועתה היו מוכנים לשוב לאָאשְׂרַמים שלהם וכבר עמדו לבקש רשות מן המלכים דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ויוּדְהישְׁטְהירַה. אלא שאז ניגש אליהם וַסוּדֵוַה, אביו של קרישנה והמהולל בצדיקים, ובענווה רבה השתחוה לרגליהם. הוא אמר, ״קדושים יקרים, אתם מכובדים אפילו מן האלים-למחצה, ומשום כך הריני משתחווה לפניכם. אם בקשתי נראית לכם, קבלו נא את משאלתי האחת והגידו לי מהו אותו מעשה צדקה שעשייתו מכפרת על התגובות למעשים כולם.״

נָארַדַה, שהיה ראש כל החכמים ששם, השיב אז. ״חכמים וקדושים,״ הוא אמר, ״ראו כמה נפלא! וַסוּדֵוַה, אף שקיבל את קרישנה כבנו והפך לאביו של אלוהים, הרי שבזכות טוב לבו ופשטותו הרבה, הוא מבקש עתה לדעת כיצד יזכה באושר וברכה. נאמר שקירבה מולידה זילזול. ואכן, מאחר שוַסוּדֵוַה חושב את קרישנה לבנו, הוא אינו מתייחס אליו ביראת כבוד. זה דומה לאותם אנשים שחיים על גדות הגנגס, אולם לא יודעים את חשיבותו של הנהר והולכים הרחק, לאתרי קודש אחרים, כדי להתרחץ. ומאחר שקרישנה, שידיעתו עליונה מכול, נמצא כאן בעצמו, אין שום סיבה לשאול לעצתנו.״

״קרישנה אינו מושפע מתהליך הבריאה, הקיום והחורבן; גם ידיעתו אינה מושפעת מדבר מחוצה לו, והוא אינו מושפע מפעילותן של המידות החומריות, שגורמות לדברים להשתנות במהלך הזמן. דמותו הנשגבת הינה מלאה בידע שלעולם אינו נכתם בבערות, בגאוה, בהתקשרות עזה, בקנאה או בעינוג חושים. זאת משום שידיעתו אינה כפופה לחוקי הקארמה—בין אם זו חיובית, ובין אם זו שלילית—גם אינה מושפעת משלוש המידות החומריות. איש אינו גדול ממנו או שווה לו; הוא הסמכות העליונה, אישיות אלוה.״

״אדם מותנה חושב אולי שנשמה מותנית, אשר מכוסה בחושיה, במֵחְשָבה ובתבונתה החומריים, הינה זהה לקרישנה. אלא שקרישנה דומה לשמש, שלעולם אינה מתכסה, אפילו שנראה לפעמים כאילו מכסים אותה עננים, שלג, ערפל או כוכב כלשהו. רק מחוסר תבונה חושב מי שעיניו מכוסות בדברים הללו, שזו השמש שמכוסה. וכמותו מי שמושפע מחושיו ומכור לתענוגות חומריים—הלה לא מסוגל לראות בבירור את אלוהים.״

או אז, בנוכחות קרישנה, בַּלַראמה, ועוד מלכים רבים, פנו החכמים ששם אל וַסוּדֵוַה, ולפי בקשתו, נתנו הוראותיהם: ״ביצוע הקרבות לווישנו, כמומלץ בכתובים, מתוך אמונה ומסירות—רק זה בכוחו לבטל את תגובות הקארמה, או את התשוקות שדוחפות את האדם לפעילות למען גמול. וישנו הינו מושא ההקרבות כולן, וכל אותם גדולים בחכמה שיודעים לחדור בעד גורם הזמן ולראות עבר, הווה ועתיד, גם מי שלמדו לראות בעיני כתבי הקודש—אלה כולם מורים פה אחד על סיפוקו של וישנו כאמצעי היחיד לטיהור האבק החומרי שהצטבר בלב; כי עצם סיפוקו סולל לאדם את נתיב הגאולה ומקנה לו חדווה נשגבת. הסגידה לאישיות אלוה, שידוע כפּוּרוּשׁותְתַמַה, הינה הנתיב המבורך היחיד לאיש משפחה מכל מעמד חברתי (בְּרָאהְמַנַּה, קְשַׁתְרייַה ווַיְשְׂיַה).״

״הנשמות המותנות שבעולם החומרי כולן חדורות בתשוקה לשלוט במשאבי הטבע החומרי. הכול רוצים לצבור ממון וליהנות מחייהם כמידת האפשר; הם מתאווים לאשה, לבית ולילדים, ובקיצור, להיות מאושרים בחיים אלה, ולהגיע לעדן בבאים. אלא שהתשוקות הללו בעצמן הינן הסיבה לשיעבודם החומרי. מכאן שכדי להגאל משיעבוד עליהם להקדיש את נכסיהם, שהרויחו ביושר, לסיפוקו של וישנו.״

״השירות המסור לאל הינו התהליך היחיד שמסוגל לשים קץ לתשוקות החומריות. מי שהשיג שליטה עצמית, אפילו הינו בעל משפחה, חייב לוותר על שלושת סוגי התשוקות החומריות, כלומר על השאיפה לשיפעה חומרית, השמחה שבקרב אשה וילדים, וההתעלות לכוכבי עדן—אדם כזה נוטש לבסוף את חיי המשפחה ופונה לחיי פרישות, ומקדיש עצמו כליל לשירותו של האל. הכול—גם מי שנולד למשפחה רמת יחס כגון בְּרָאהְמַנַּה, קְשַׁתְרייַה או וַיְשְׂיַה—כולם הינם בעלי חוב לאלים-למחצה, לאנשי חכמה ודעת, לאבות המשפחה הקדומים, לישויות חיים שונות וכו'. כדי לשלם את חובם, עליהם לבצע הקרבות שונות, ללמוד את הוודות, ולהוליד ילדים במסגרת חיי משפחה דתיים. ומי שפורש מן החיים בטרם שילם את חובותיו, אין ספק שיפול מעמדתו. היום שילמת כבר את חובך לאבות המשפחה ולחכמים. עתה, אם תבצע הקרבות, תגמור גם עם חובך לאלים-למחצה, ותוכל למצוא מקלט מוחלט באישיות אלוה. וַסוּדֵוַה יקר, אין ספק שכבר ביצעת מעשי צדקה רבים בחיים קודמים, כי אלמלא כן, כיצד נהיית אב לאלוהים—קרישנה ובַּלַראמה?״

למישמע דבריהם של החכמים, וַסוּדֵוַה הצדיק השתחווה לרגליהם, וכך ריצה אותם. הוא בחר אותם אז לשמש ככוהני ההקרבות, ואלה, מצדם, הורו לו לאסוף את כל הפריטים הדרושים לביצוע יַגְ'נַה באתר הקודש שם. וַסוּדֵוַה היה מוכן עכשיו להתחיל; בני היַדוּ כולם התרחצו, התלבשו בבגדים מפוארים, והתקשטו בתכשיטים ובזרים מלוטוסים. גם נשותיו של וַסוּדֵוַה כולן לבשו הדר ועדו תכשיטים ומחרוזות זהב. הן ניגשו עתה אל זירת ההקרבה, נושאות בידיהן את תשמישי הקודש.

כשהכול היה ערוך כך ומוכן, בקעו לפתע צלילי מְרּידַנְגות, קונכיות, תופי דוּד, ושאר כלי נגינה. רקדנים ורקדניות החלו לחולל, זמרים מקצועיים—הסֻוּתות והמָאגַדְהים—שוררו תפילות, והגַנְדְהַרְוים ונשותיהם זימרו שירים מבורכים בקולם הערב. וַסוּדֵוַה משח את עיניו בתרחיץ מיוחד, ואת גופו משח בחמאה, ואז התיישב עם שמונה עשרה נשותיו, ובראשן דֵוַקִי, לפני הכוהנים, לטקס האַבְּהישֵׂקַה המטהר. הטקסים כולם נערכו בדקדקנות, על-פי הכללים, ווַסוּדֵוַה, מוקף בנשותיו, נראה כמו הירח המוקף בכוכבים. וַסוּדֵוַה, מבצע ההקרבה, היה לבוש בעור צבי, אולם נשותיו היו לבושות בסארים נאים, ובצמידים, מחרוזות, פעמוני קרסול, עגילים ושאר תכשיטים שכאלה. מוקף בנשותיו, הוא נראה יפה מאד, כמו היה זה מלך עדן שמבצע את הקרבן הזה.

גם קרישנה ובַּלַראמה התיישבו אז בזירה הגדולה, עם נשותיהם, ילדיהם וקרוביהם, ונראה שאישיות אלוה נמצא שם עם ישויות החיים—חלקיקיו—ועם כל שלל אוניו. הכתובים מלמדים שקרישנה ניחן באונים ובחלקים לאינספור. והנה עתה, בזירת הקרבן, יכלו הכול ממש לראות כיצד האל קיים לעד עם שלל אוניו. קרישנה הופיע שם בדמות נָארָאיַנַּה, ובַּלַראמה הופיע בדמותו כסַנְקַרְשַׁנַּה, מאגרן של כלל ישויות החיים.

וַסוּדֵוַה ביצע לסיפוקו של וישנו הקרבות שונות, כגון גְ'יותישְׁטומַה, דַרְשַׁה ופֻּוּרְנַּמָאסַה. אחדות מן היַגְ'נות היו מסוג פְּרָאקְרּיתַה, ואחרות היו סַוּרְיַסַתְרַה או וַיְקְרּיתַה. הוא ביצע אחר כך גם את הקרבת האַגְניהותְרַה, מציע את כל פריטי הטקס כנדרש, וכך ריצה כליל את וישנו. סיפוקו של וישנו הינו תכלית כל הקרבה. מכל מקום, בתקופתנו, תקופת קַלי, קשה מאד להשיג את כל הפריטים אשר דרושים להקרבות כאלה; אין לאנשים בדרך כלל את האמצעים הדרושים, גם אין להם את הידע הדרוש או את הרצון לכך. בתקופה זו האנשים הינם לרוב חסרי מזל, מלאי חרדות, ומוטרדים תמיד מפגעים שונים, ומשום כך ההקרבה היחידה שמומלצת להם זה ביצוע סַנְקִירְתַנַה-יַגְ'נַה—הסגידה לשְׂרִי צ'איטניה באמצעות סַנְקִירְתַנַה.

עם תום ההקרבות, וַסוּדֵוַה חילק לכוהנים ממון רב, גם בגדים, תכשיטים, פרות, אדמה ומשרתות. נשותיו ביצעו אז את טקס רחצת האַוַבְּהְרּיתְהַה וביצעו את חלקן בהקרבה, הידוע כפַּתְנִיסַמְּיָאגַ'ה. אחרי שהציעו את כל האביזרים הדרושים, רחצו כולם יחדיו באגמים שחפר פַּרַשׂוּראמה, אשר ידועים כראמה-הְרַדַה. עתה, לבושים בבגדים ובתכשיטים חדשים, הם חילקו את כל הבגדים והתכשיטים שלבשו לפני הרחצה למשתתפים מישניים באירוע, כגון זמרים, רקדנים ועוד כמותם.

חשוב לציין שחלוקה נדיבה של נכסים הינה חלק בלתי נפרד מביצוע ההקרבה. בתחילה מעניקים תרומות לבְּרָאהְמַנּים ולכוהנים, ועם סיום ההקרבה מעניקים את הבגדים והתכשיטים המשומשים למשתתפים המישניים.

עתה, אחרי שחילקו את החפצים המשומשים לזמרים ולקריינים, לבושים בבגדיהם ובתכשיטיהם החדשים, וַסוּדֵוַה ונשותיו האכילו לשובע את כל הנוכחים, החל בבְּרָאהְמַנּים וכלה בכלבים. ואז נאספו יחדיו כל ידידיו של וַסוּדֵוַה, בני משפחתו, נשותיו וילדיו, גם כל המלכים ובני שושלות וידַרְבְּהַה, קושַׂלַה, קוּרוּ, קָאשִׂי, קֵקַיַה וסְרּינְגַ'יַה. כוהני הדת, האלים-למחצה, הציבור הרחב, גם האבות הקדומים, רוחות הרפאים והצָ'ארַנּים—כולם קיבלו גמולם במתנות רבות ורוב כבוד, ועתה פנו הנאספים לבקש את רשותו של קרישנה, בעלה של אלת המזל, לפרוש משם. מפארים את ההקרבה המושלמת שוַסוּדֵוַה ביצע, הם פנו אז, איש איש, לביתו.

כאשר המלך דְהרּיתַרָאשְׁטְרַה, וידוּרַה, יוּדְהישְׁטְהירַה, בְּהִימַה, ארג'ונה, בְּהִישְׁמַדֵוַה, דְרונָּאצָ'ארְיַה, קוּנְתִי, נַקוּלַה, סַהַדֵוַה, נָארַדַה, שְׂרִי וְיָאסַדֵוַה ועוד בני משפחה וקרובים—כאשר אלה עמדו להיפרד, הם חשו צער רב וחיבקו את בני היַדוּ ברגש עז. רבים מן הנאספים בזירת ההקרבה פנו כבר לדרכם, ועתה ניגשו קרישנה ובַּלַראמה עם המלך אוּגְרַסֵנַה לרצות את תושבי ורינדאוון, ובראשם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ורועי הבקר. הם העניקו להם שפע של מתנות משלל סוגים כדרך של סגידה ורצון לשמח אותם. ותושבי ורינדאוון, מתוך ידידות עמוקה, נשארו עמם שם עוד זמן רב.

אחרי ביצוע ההקרבה וַסוּדֵוַה חש מסופק לחלוטין ואושרו לא ידע גבול. מוקף בכל בני משפחתו, הוא תפס אז בידו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואמר לו: ״אחי היקר, אישיות אלוה יצר כבלים עבותים שנקראים כבלי אהבה. אני סבור שאפילו גדולי החכמים והקדושים מתקשים לנתק כבלים שכאלה. אחי, הראת כלפי רגשות אהבה עזים, ואני לא יכולתי להשיב עליהם. משום כך אני חש עצמי ממש כפוי טובה. התנהגותך מאפיינת אדם קדוש, אולם אני לעולם לא אצליח להשיב לך כגמולך. אין ביכולתי להשיב לך על ידידותך הרבה, ואף-על-פי-כן אני בטוח שעבותות האהבה שבינינו לא ינתקו לעולם. הם ימשכו לעד, למרות חוסר יכולתי לגמול לך. אני רק מקווה שתסלח לי על אי יכולת זו.״

״אחי היקר, בהתחלה הייתי שבוי במעצר ולא יכולתי לשרת אותך כידיד. ואילו עתה, למרות שאני משופע עד מאד, בגלל שיפעתי החומרית, הפכתי לעיוור, ומשום כך גם עכשיו איני מסוגל לספק אותך כראוי. אולם אתה, אחי, הינך מיטיב כל כך ועדין, ונכון לחלוק את מלוא הכבוד לזולתך, מבלי לבקש כל כבוד לעצמך. מי שמבקש להתקדם בחייו, אל לו לצבור לו נכסים חומריים רבים מדי שגורמים לעיוורון ויהירות, אלא לדאוג לידידיו ולקרוביו.״

בשעה שוַסוּדֵוַה דיבר כך אל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הוא התרגש כל כך מידידותו של נַנְדַה ומן המעשים הנפלאים שעשה עבורו, עד כי דמעות הציפו את עיניו והוא החל להתייפח. ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, מבקש לשמח את וַסוּדֵוַה, חברו, וברוב אהבתו לקרישנה ובַּלַראמה, נשאר עוד שלושה חודשים בחברתם. עם תום שלושת החודשים, ניסו בני היַדוּ לשמח את תושבי ורינדאוון בשלל מתנות לסיפוקם המלא. הם העניקו להם בגדים, תכשיטים, ושאר דברי ערך. וַסוּדֵוַה, אוּגְרַסֵנַה, קרישנה, בַּלַראמה, אוּדְדְהַוַה ועוד מבני היַדוּ נתנו גם מתנות אישיות לנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ולבני לוייתו, ועתה, אחרי קבלת מתנות הפרידה, הם יצאו לעבר וְרָגָ'בְּהוּמי, ורינדאוון. אלא שלבם נשאר עם קרישנה ובַּלַראמה, וכך יצאו תושבי ורינדאוון לכפרם ללא לבם.

עתה, אחרי שפרשו כל הידידים והמבקרים, נוכחו בני הוְרּישְׁנּי שעונת הגשמים מתקרבת, והחליטו לשוב לדְוָארַקָא. הם היו מסופקים כליל, משום שחשבו את קרישנה לכל מכול. עם שובם, כולם תיארו בשמחה את ההקרבה שוַסוּדֵוַה ביצע, גם את פגישותיהם עם ידידיהם השונים ודורשי טובתם, ושאר האירועים שפקדו אותם במסעם לאתרי הקודש.

על-פי המנהג הוֵדי, צריכים בני המשפחה הצעירים להציע מדי בוקר כבוד למבוגרים. זה נכון במיוחד בין ילדים להוריהם או בין תלמידים למורה הרוחני. וכך, גם קרישנה ובַּלַראמה נהגו לבוא מדי בוקר ולהשתחוות לפני אביהם, וַסוּדֵוַה, ונשותיו.

יום אחד, אחרי שובם מן ההקרבות בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, בשעה שקרישנה ובַּלַראמה השתחוו לפני וַסוּדֵוַה, הלה ניצל את ההזדמנות כדי לפאר את מעמדם הרם של שני בניו. מעמדם התחוור לו מן החכמים שנכחו בהקרבה; הוא גם נוכח בעצמו פעמים רבות שהשניים אינם אנשים רגילים, ונטה לכן, להאמין לדברי החכמים שהם למעשה, אלוהים.

חדור באמונה שכזו, הוא פנה אליהם: ״קרישנה יקירי, אתה הינך אישיות אלוה סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, ובַּלַראמה שלי, אתה הינך סַנְקַרְשַׁנַּה, אדון כל כוחות הנסתר. אני מבין עתה ששניכם נצחיים ונשגבים לעולם התופעות, ואפילו לסיבתו—מהא-וישנו. אתה השליט העליון. עולם התופעות כולו נח בך; אתה מי שבורא אותו, ואתה גם יסודות הבריאה. אתה אדון עולם התופעות, וזה נברא למעשה, לשעשועיך בלבד.״

״גם התקופות החומריות השונות, מראשית היקום עד אחריתו, שמתגלות בחלוקות זמן שונות, הינן אתה. זאת משום שאתה הינך סיבת הבריאה הזו וגם תוצאתה. שני היבטיו של העולם—שליט ונשלט—גם הם אתה, ואתה גם השליט הנשגב שמעבר להם. משום כך הינך מעבר לתפיסה החושית. אתה הנשמה העילאית, הבלתי נולדת והבלתי משתנה. אינך מושפע משש התמורות שפוקדות כל גוף חומרי. רב-גוניותו המופלאה של העולם החומרי, גם היא נוצרה בידך, וכנשמת-העל נכנסת בכל ישות חיה, ואפילו בתוך כל אטום. אתה הוא מקיים הכול.״

״אותו כוח חיות שפועל כעקרון החיים בכול, וכוח היצירה שנובע ממנו—אלה אינם פועלים באופן עצמאי, אלא תלויים בך, האישיות העליונה שמאחורי כל הכוחות הללו. ללא רצונך, אלה חסרי כל כושר פעולה. האנרגיה החומרית הינה משוללת תודעה, ומכאן שבעצמה אינה פועלת, אלא בהפעלתך שלך. ומשום שהטבע החומרי תלוי בך, יכולות ישויות החיים רק לנסות לפעול, כי ללא אישורך אלה אינן מסוגלות לבצע דבר, גם לא להשיג את תוצאות מאווייהן.״

״האון הראשוני מקורו בך. אתה הוא אור הירח, חום האש, קרני השמש, ניצנוץ הכוכבים, והברק המאיר אדיר העוצמה. גם כובד ההרים, אנרגית האדמה ואיכות טעמיה—גם אלה הינם גילויים שונים שלך, כמו גם טעמם הטהור של המים וכוח החיות שמקיים את החיים כולם.״

״אלי, תפקודי החושים, התפקוד הנפשי בתחומי החשיבה הרגש והרצון, חוסנו של הגוף, תנועותיו וצמיחתו—נראה שאלה מתבצעים באמצעות תנועות האוירים השונים שבגוף, אף שלמעשה, אלה בסופו של דבר הינם גילויי אונך. החלל החיצון הפושט למרחבים נח כולו בך. תנודות השמים וקול הרעם, הצליל העילאי אומְקָארַה, וסידורי המילים השונות כדי להבחין דבר מדבר—גם אלה בסך הכול מיצגים שלך. החושים, שליטיהם, כלומר האלים-למחצה, גם השגת ידע, שמהווה תכליתם של תפקודי החושים, ומושא הידע—אלה כולם אתה. אתה גם יכולת ההבחנה של התבונה והזכרון החד בישויות החיים. אתה העקרון האנוכי בבערות שמהווה סיבת העולם החומרי, אתה גם העקרון האנוכי בלהיטות שיוצר את החושים, והעקרון האנוכי בטובות, שהינו מקור שליטיו השונים של העולם החומרי. אתה גם האנרגיה המשלה, מָאיָא, שמנציחה את התגלגלותה של ישות החיים מגוף לגוף.״

״אישיות אלוה, אתה הינך סיבת כל הסיבות, ממש כשם שאדמה הינה מקור לשלל עצים וצמחים ושאר תופעות שכאלה. וממש כשם שאדמה מצויה בכול, אתה מצוי כנשמת-העל בעולם התופעות החומרי כולו. אתה הסיבה העילאית לכול, העקרון הנצחי. הכול הינו בסך הכול גילוי של און אחד שלך. שלוש מידות הטבע החומרי—סַתְתְוַה, רַגַ'ס ותַמַס—ותוצאות פעילותן ההדדית, הינן קשורות אליך באמצעות יוגַמָאיָא שלך. הן נראות כמו עצמאיות, אך למעשה האנרגיה החומרית כולה תלויה בך, כנשמת-העל. ומאחר שאתה הסיבה הראשונית, הרי שהתמורות החומריות—לידה, קיום, צמיחה, השתנות, קמילה וכליון—אינן חלות עליך. פעילות אונך העילאי, יוגַמָאיָא, מתגלית בצורות לאינספור, אולם כיוון שזהו אונך שלך, הרי שלמעשה, אתה הוא שמצוי בכול.״

בפרק התשיעי של הבהגווד-גיטה, קרישנה מסביר יפה מאד את העובדה הזו: ״אני פושט באנרגיה החומרית כולה באמצעות היבטי המופשט; הכול מצוי בי, אולם אני עצמי איני שם.״ וַסוּדֵוַה מסביר עתה אותו דבר ממש. לומר שהוא אינו מצוי בכול פירושו של דבר שהוא נבדל מהכול, אף שאונו פועל בכול. ניתן להבין את זה באמצעות דוגמה מעולם זה: בעסק גדול, אונו או כוח אירגונו של המנהל מורגש בכל פינות העסק. אף שהוא עצמו אולי אפילו לא נמצא שם, העובד חש את נוכחותו בכל מחלקה ובאוירה כולה; זהו אונו שפועל, או שררתו שמצויה בכול. וכך, היבטו השורה בכול של הריבון ניכר בפעולת אוניו. זה מאשש את פילוסופית האחדות והשוני הבלתי נתפסים, כלומר שהכול זהה לריבון ושונה ממנו בו-זמנית. האל הינו אחד, אולם אוניו רבים.

וַסוּדֵוַה המשיך: ״העולם החומרי משול לנהר גדול, שגליו הינם שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות. הגוף החומרי, גם החושים, תפקודי החשיבה, הרגש והרצון, ומצבי שמחה, צער, התקשרות ותאוה—כל אלה הינם תוצרי שלוש המידות. אותו סכל שאינו מבין את זהותך הנשגבת שמעבר לתגובות החומריות—זה ממשיך ומסתבך בפעילות נושאת גמול ונקשר לעד למחזוריות הלידה והמוות, ללא סיכוי להשתחרר.״

הריבון מאשש את זה בצורה אחרת בפרק הרביעי של הבהגווד-גיטה. הוא אומר שם שמי שיודע את הופעתו ומעשיו, ישתחרר מסבך הקיום החומרי וישוב הביתה לאלוהות. מכאן ששמו של קרישנה, דמותו, מעשיו ומעלותיו הינם נשגבים ואינם תוצרי הטבע החומרי.

״אלי,״ המשיך וַסוּדֵוַה, ״למרות פגמיה הרבים של ישות החיים, אם זו זוכה לבוא במגע עם שירותך המסור, היא מקבלת אז גוף אדם בן תרבות בעל תודעה מפותחת, ויכולה להמשיך ולהתקדם בשירות המסור. אלא שבאשלית האנרגיה החיצונית, האנשים אינם נוטים בדרך כלל לנצל את ההזדמנות הנפלאה הזו, ומחמיצים את הסיכוי לגאולה נצחית, ועוצרים שלא לצורך את ההתקדמות שעשו אחרי אלפי לידות.״

״מי שנתונים לתפיסה גופנית, מתקשרים, בגלל הזדהות כוזבת, לצאצאי גופם ונצמדים ליחסים כוזבים שכאלה ולאהבה כוזבת. העולם כולו נע תחת ההבנה הכוזבת הזו של שיעבוד חומרי. אני יודע ששניכם אינכם בני; אתם השליט והמוליד הראשוני, אישיות אלוה, הידוע כפְּרַדְהָאנַה ופּוּרוּשַׂה. הופעתם עלי-אדמות כדי להפחית את מעמסת העולם. זאת על-ידי הריגת מלכים קְשַׁתְרייות שמגבירים שלא לצורך את כוחם הצבאי. בעבר כבר הודעתם לי על כך. הו אלי, אתם מקלטה של הנשמה המסורה, אתם ידידיו של הצנוע והעניו. משום כך הריני חוסה במקלט כפות רגליכם, כי רק הן בכוחן לגאול מסבך הקיום החומרי.״

״זמן רב חשבתי את גופי לעצמי ולמרות שאתה הינך אישיות אלוה, חשבתי אותך לבני. הו אלי, מרגע הופעתך בכלאו של קַמְּסַה כבר נודע לי שאתה הינך האל, שהופיע כדי לגונן על עקרונות הדת ולהכחיד את חסרי האמונה. למרות שאינך נולד, אתה מופיע בכל עידן כדי לבצע את משימתך. אלי, צורות רבות מופיעות בשמים ונעלמות, וכמותן גם אתה מופיע באינספור דמויות נצחיות. מי מסוגל משום כך, להבין את עלילותיך או את מסתורי הופעתך והיעלמותך? מחובתנו רק לפאר את גדולתך.״

ובשעה שוַסוּדֵוַה פיאר כך את בניו האלוהיים, השניים רק חייכו. בגלל אהבתם הרבה לדבקם, הם קיבלו את מילותיו בנועם וחיוך. קרישנה אישש אז את דבריו: ״אבי היקר, כל מה שאמרת אולי נכון, אולם קודם כל אנחנו בניך. אין ספק שהבעת בדבריך הבנה פילוסופית גבוהה ביותר ואני מסכים עמה כליל.״

וַסוּדֵוַה, כאשר חשב את קרישנה ובַּלַראמה לבניו, היה שרוי כבר בשלמות העליונה. אולם כיוון שהחכמים בקוּרוּקְשֵׁתְרַה אמרו שהם אלוהים וסיבת כל הסיבות, הרי שעתה, מתוך אהבה, הוא חזר על דבריהם. קרישנה לא רצה לפגוע ביחסי אב-ובן שבינו לבין וַסוּדֵוַה, ומשום כך ישר בראשית תשובתו הוא הצביע על כך שהוא בנו הנצחי של וַסוּדֵוַה, ושוַסוּדֵוַה הינו אביו הנצחי. אחר כך הוא הסביר לו על טבען הרוחני של ישויות החיים. הוא המשיך: ״אבי היקר, הכול, לרבות אני עצמי ואחי בַּלַראמה, גם כל אזרחי דְוָארַקָא וכלל עולם התופעות—כולנו בדיוק כפי שהסברת, אולם כולנו בו-זמנית גם זהים באיכותנו.״

קרישנה ביקש ללמד את וַסוּדֵוַה לראות הכול בעיניו של מַהָאבְּהָאגַוַתַה, או דבק ראשון במעלה. דבק כזה רואה את כל ישויות החיים כחלקיקים של הריבון, ורואה את האל מצוי בלבו של כל אחד. למעשה, כל ישות חיים הינה מטבעה בעלת זהות רוחנית. אלא שבגלל המגע עם הטבע החומרי, היא מושפעת מן המידות החומריות. היא מתכסה אז בתפיסת חיים גופנית ושוכחת שכנשמה רוחנית הינה זהה באיכותה לאישיות אלוה. בגלל תפיסה כוזבת שכזו היא חושבת גם את היצורים הרבים לשונים זה מזה בגלל כסותם החומרית השונה; בגלל ההבדלים הגופניים, נראה כאילו גם הנשמה הרוחנית הינה שונה.

שְׂרִי קרישנה נתן אז את דוגמת חמשת היסודות החומריים. אלה, כלומר שמים, אויר, אש, מים ואדמה, מצויים בכל דבר חומרי—בין אם זה כד חרס, ובין אם הר, או עצים או עגילים. חמשת היסודות הללו מצויים בכול במידות ובכמויות שונות. הר למשל, הינו צירוף אדיר מימדים של חמשת היסודות, ואילו כד קטן הינו צירופם של אלה בכמות קטנה יותר. כל דבר חומרי מורכב איפוא, מאותם יסודות, אף שבצורות ובגדלים שונים. וכמו זה גם ישויות החיים—החל בשְׂרִי קרישנה והווישנו-תַתְתְוַה, על מליוני דמויותיו של וישנו, וכלה ביצורים רגילים על צורותיהם השונות—מברהמה ועד לנמלה הזעירה—כולם הינם זהים באיכותם הרוחנית. אחדים אולי גדולים, ואחרים קטנים, אולם מבחינה איכותית, כולם שווים. משום כך מאושש באוּפּנישַׁדים שקרישנה, האל העליון, הינו ישות החיים הראשית, והוא מקיים את שאר הישויות ומספק להן את מחסורן. ומי שמבין את זה, הינו בעל ידע מושלם. הפסוק הוֵדי תַת תְוַם אַסי, ״אתה זהה״, אין פירושו שכל אחד הוא אלוהים, אלא שכל אחד זהה לאל באיכותו.

מרוצה מאד וגם נרגש לשמוע כך את בנו מרצה את הידע הרוחני כולו בצורה כה מתומצתת, וַסוּדֵוַה פשוט שתק. ובינתיים התיישבה דֵוַקִי, אמו של קרישנה, לצד בעלה. היא שמעה כיצד בעבר קרישנה ובַּלַראמה נטו חסד למורם והשיבו לו את בנו המת מידי יַמַרָאגַ'ה, אשר על המתים. מאז ששמעה על התקרית, היא החלה חושבת על בניה שלה שמתו מידיו של קַמְּסַה, ונמלאה חמלה וצער.

בצערה עליהם, היא התחננה עתה אל קרישנה ובַּלַראמה: ״בַּלַראמה יקירי, עצם שמך מרמז שאתה מעניק עוצמה ועונג לאנשים כולם. כוחך הוא אינסופי ומעבר לתפיסת המחשבה והמילים. קרישנה יקר, אתה הינך אדון כל היוגִים אדוני כוחות הנסתר. אני יודעת גם שאתה אדונם של כל הפְּרַגָ'אפַּתים כגון ברהמה ועוזריו, ואתה אישיות אלוה המקורי, נָארָאיַנַּה. גם ידוע לי שהופעת עלי-אדמות כדי לשים קץ לרשעים שסטו מדרך הישר במרוצת הזמן. הם איבדו את השליטה על מֵחְשָבם וחושיהם והידרדרו ממידת הטובות. מתעלמים בזדון מהוראות הכתובים, אלה חיים עתה חיי פריצות ומותרות. אתה באת איפוא, כדי להפחית את מעמסת העולם ולהמית אותם. קרישנה, אני יודעת שמַהָא-וישנו ששרוע בים הסיבה, ראשיתו של עולם התופעות ומקור כל הבריאה, הינו בסך הכול התרחבות של חלקך המוחלט. עם חלק אחד שלך אתה בורא את העולם, מקיים אותו וגם מכחיד. משום כך הריני מחפשת מקלט בך בלבד. שמעתי שכאשר חפצת לגמול למורך, סָאנְדִיפַּני מוּני, הוא ביקש ממך להשיב את בנו המת. ומיד אתה ובַּלַראמה הבאתם את הבן מיַמַרָאגַ'ה, אפילו שמת כבר לפני זמן רב. מן המעשה הזה הסקתי שאתה אדון כל היוגִים העוסקים בנסתר, ומשום כך אני מבקשת שתגשים לי משאלה דומה. השב לי את ילדי שנהרגו בידי קַמְּסַה; כי שובם ימלא את לבי שמחה. די לי אם אראה אותם רק פעם.״

למישמע דברי אמם, מיהרו אז קרישנה ובַּלַראמה ובעזרת יוגַמָאיָא יצאו לעבר מערכת הכוכבים הנחותה, סוּתַלַה. לפנים, בהתגלותו כוָאמַנַה, אישיות אלוה התרצה מבַּלי, מלך הזדים, על שהלה העניק לו את כל שברשותו. הוא נתן אז לבַּלי את כוכב סוּתַלַה כמגורים וממלכה. ועתה, כאשר דבק גדול זה ראה את קרישנה ובַּלַראמה לפניו, הוא הוצף בים של אושר. הוא ובני משפחתו קמו מיד ממושביהם והשתחוו לפני האל. בַּלי מַהָארָאגַ'ה הציע לקרישנה ולבַּלַראמה את הנאה במושבים שברשותו, וכאשר שניהם ישבו בנוחיות, החל לרחוץ את רגליהם, ואת המים התיז אחר כך על ראשו ועל ראש בני משפחתו. מים ששטפו את רגליהם של קרישנה ובַּלַראמה יכולים לטהר אפילו את הגדולים שבאלים-למחצה, כמו ברהמה.

אחר כך בַּלי מַהָארָאגַ'ה הביא להם בגדים יקרי ערך, תכשיטים, משחת עץ סנדל, עלי לעיסה, מנורות, ומגוון מאכלים טעימים, והוא ובני משפחתו סגדו לאל על-פי כל הכללים והציעו לו את גופם ואת רכושם כולו. מרוב חדווה נשגבת, תפס המלך את כפות רגליו של קרישנה ושוב ושוב אימץ אותן אל חיקו; ולעיתים היה גם שם אותן על ראשו, דבר שהעצים את חדוותו. דמעות אהבה זלגו מעיניו ושערותיו כולן סמרו. הוא נשא אז תפילות לאל בקול שנוק וקטוע.

״בַּלַראמה, אתה הוא אַנַנְתַדֵוַה המקורי; אתה אדיר ועצום, שהרי אַנַנְתַה שֵׂשַׁה ועוד דמויות נשגבות נובעות במקורן ממך ומקרישנה. אתה אישיות אלוה המקורי, ודמותך הנצחית מלאה בחדווה ובידע מושלם. אתה בורא העולם, אתה גם מיסד שיטות היוגַה—גְ'נָאנַה-יוגַה ובהקטי-יוגַה. אתה הברהמן העליון, אישיות אלוה, ומשום כך הריני משתחווה לפני שניכם בהוקרה. לא בקלות זוכות ישויות החיים לראות אותכם, אולם הקשה הופך לקל, כאשר אתם נוטים חסד לדבקכם. רק בחסדכם הסכמתם לבוא לכאן ולהתגלות לעינינו, אשר מושפעות ברגיל ממידות הבערות והלהיטות.״

״אלי, אנחנו משתייכים לקהילת הדַיְתְיות, או הזדים. אלה—הגַנְדְהַרְוים, הסידְדְהות, הוידְיָאדְהַרים, הצָ'ארַנּים, היַקְשׁים, הרָאקְשַׁסים, הפּישָׂאצ'ים, רוחות הרפאים והשדים—אינם מסוגלים מטבעם לסגוד לך בכלל או להפוך לדבקיך. אדרבה, הם אפילו מהווים מכשול בנתיב ההתמסרות. ואילו אתה, אישיות אלוה, לעומת זאת, מייצג את כל הוודות ושרוי בטובות טהורה. מעמדך נשגב תמיד. משום כך, כמה מאיתנו, אפילו שנולדנו למידות הלהיטות והבערות, מוצאים מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך והופכים לדבקיך. ישנם בינינו דבקים טהורים, וישנם גם כאלה שסוגדים לך לצורך רווח חומרי.״

״בחסדך נטול הסיבה זכינו, זדים שכמותנו, במגע ישיר איתך. קשר שכזה הינו נדיר אפילו בקרב האלים-למחצה. איש אינו מבין כיצד אתה פועל באמצעות אונך, יוגַמָאיָא. האלים-למחצה אפילו אינם מסוגלים לאמוד את היקף פעולותו של אונך הפנימי, וקל וחומר ישויות כמונו. משום כך הריני שוטח תפילתי לך: הייה נא רחום עמי כיוון שאני מסור לך כליל, והענק לי את החסד לזכור את כפות רגליך לידה אחר לידה. שאיפתי היחידה היא לחיות לבדי כמו הפַּרַמַהַמְּסות ולתור בעולם מתוך שלווה פנימית, תלוי כליל בך. ואם עלי להתרועע עם מישהו, מי יתן ויהיו אלה דבקיך הטהורים בלבד, כי דבקים שכאלה הינם ידידיהן של ישויות החיים כולן.״

״אלי, אתה הינך אדון כל העולם ומי שמכוון אותו. אנא, העסק אותי בשירותך ועזור לי להשתחרר מכל טומאה חומרית. בכוחך לעשות זאת, שהרי עצם העיסוק בשירותך האוהב, פוטר כבר מכל מיצוות הוודות.״

המילה פַּרַמַהַמְּסַה שנזכרת כאן פירושה ברבור עילאי. נאמר שברבור יכול לדלות חלב ממאגר של מים; הוא לוגם את החלב, ומפריד ודוחה את המים. דומה לו מי שיודע לדלות את הרוחני מן העולם החומרי הזה, ולחיות לבדו, תלוי כליל ברוח העליונה, ולא בדברים חומריים. מי שמתעלה למישור הפַּרַמַהַמְּסַה, אינו כפוף עוד לכללי העשה ואל תעשה שבוודות. אדם כזה מתרועע רק עם דבקים טהורים, ודוחה כל חברה אחרת שחדורה מדי בחומרנות. במילים אחרות, מי שקשורים מדי לחומר, אינם מסוגלים להבין את ערכו של פַּרַמַהַמְּסַה, בעוד שמי שמתקדמים למזלם, בידע רוחני, מוצאים מקלט באיש כזה, וכך מגשימים בהצלחה את משימתם האנושית.

בַּלי מַהָארָאגַ'ה סיים את תפילתו, ואז אמר לו קרישנה: ״מלך הזדים, בעידנו של סְוָאיַמְבְּהוּוַה מַנוּ, הוליד פְּרַגָ'אפַּתי מַרִיצ'י ששה בנים, כולם אלים-למחצה, ברחם אשתו, אֻוּרְנָּא. פעם אחת נישבה ברהמה ביפי בתו והחל לדלוק אחריה שטוף מיניות. בעת ההיא ביקרו ששת האלים האלה את המעשה ופסלו אותו בשאט-נפש, דבר שהיה אסור להם לעשות, ונחשב לעבירה חמורה. משום כך הם קוללו להיוולד כבניו של הרשע הירַנְּיַקַשׂיפּוּ, ואחר כך אותם שישה הושמו ברחמה של דֵוַקִי והומתו בידי קַמְּסַה בזה אחר זה, מיד עם לידתם. עתה דֵוַקִי להוטה לשוב ולראות את ששת בניה המתים; היא מקוננת על מותם בטרם עת. ידוע לי שהם כולם חיים עמך ושמותיהם הם: סַמַרַה, אוּדְגִיתְהַה, פַּרישְׁוַנְגַה, פַּתַנְגַה, קְשׁוּדְרַבְּהְרּית, וגְהְרּינִּי. כדי להרגיע את אמי, החלטתי לקחת אותם איתי, ואחרי ששש הנשמות המותנות הללו יראו את אמי, אלה ישובו ברוב שמחה לכוכבם המקורי, למעמדם הקודם כאלים-למחצה.״

האל סיים דבריו, ובַּלי מַהָארָאגַ'ה, מבין את כוונתו, סגד לו כראוי, ואז שבו קרישנה ובַּלַראמה עם ששת הנשמות המותנות לדְוָארַקָא. שם קרישנה הביא אותם, כפעוטות, בפני אמו, דֵוַקִי. והיא, מה רבה היתה אז שמחתה! בגלל האהבה האמהית שהציפה את לבה, חלב החל ניגר משדיה, והיא הניקה את התינוקות לסיפוקה המלא. מרימה אותם אל חיקה שוב ושוב ומריחה את ראשם, היא חשבה, ״הוא השיב לי את ילדי האבודים!״ עתה, מושפעת כליל מאונו של וישנו, היא נהנתה, ברוב אהבתה, בחברת אותם ילדים שאבדו לה.

חלב שדיה של דֵוַקִי היה כמו נקטר נשגב, שהרי קרישנה ינק מחלב זה, ומשום שחזהּ נגע בגופו של האל, מיד כאשר ינקו ממנו התינוקות, אלה התעלו להגשמה עצמית והחלו משתחוים לפני קרישנה, בַּלַראמה, אביהם וַסוּדֵוַה, ואמם דֵוַקִי. ואז, שבו לכוכביהם שבעדן.

הם עזבו והותירו את דֵוַקִי מוכית תדהמה. כיצד רק שבו לה בניה, וכבר חזרו לכוכביהם? רק המחשבה על עלילותיו של קרישנה עזרה לה להבין את שארע; שהרי אוניו הינם בלתי נתפסים ובכוחם לחולל דברים מופלאים. מבלי לקבל שהאל ניחן באונים בלתי נתפסים ובלתי מוגבלים, לא ניתן להבין כיצד הוא הינו הנשמה העליונה. ובאמצעות אונים בלתי מוגבלים אלו הוא מבצע עלילות בלתי מוגבלות, שאיש לא מסוגל לתאר אותן במלואן או לדעת אותן כולן. סֻוּתַה גוסְוָאמִי שסיפר את השרימד בהאגותם לשַׂוּנַקַה רּישׁי ושאר החכמים בנַיְמישָׁארַנְּיַה, נתן את גירסתו בהקשר זה:

״חכמים דגולים, אנא הבינו שעלילותיו הנשגבות של קרישנה כולן הינן נצחיות. אין אלה סתם אירועים היסטוריים. סיפורים אלה אינם שונים מאלוהים עצמו, ומשום כך, כל מי ששומע אותם משתחרר מיד מטומאת הקיום החומרי. הדבקים הטהורים נהנים מסיפורים כאלה כנקטר הנכנס לאוזניהם.״ אלה הסיפורים שסיפר שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בנו המהולל של וְיָאסַדֵוַה, וכל מי ששומע אותם, גם כל מי שמספר אותם לאחרים, יהפוך מודע לקרישנה. ורק אדם מודע שכזה הינו זכאי לשוב הביתה לאלוהות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי סיפר, והמלך פַּרִיקְשׁית, נפעם מן ההתרחשויות המופלאות, נהיה סקרן עוד יותר לשמוע אודות קרישנה ועלילותיו. מתאווה לשמוע כיצד חטף סבו ארג'ונה, בסיועו הפעיל של קרישנה, את סבתו סוּבְּהַדְרָא, הוא שאל עתה כיצד זה קרה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי החל אז לגולל את סיפור המעשה: ״פעם, בעת שסבך ארג'ונה, הגיבור המהולל, טייל באתרי הקודש השונים, הוא הגיע במסעו לפְּרַבְּהָאסַקְשֵׁתְרַה. נודע לו שם שבַּלַראמה מתכנן בדיוק את נישואיה של סוּבְּהַדְרָא, בתו של וַסוּדֵוַה, אחי אמו של ארג'ונה. בַּלַראמה חפץ להשיא אותה לדוּרְיודְהַנַה, אף שוַסוּדֵוַה, אביה, ואחיה קרישנה לא תמכו ברעיון. מכל מקום, ארג'ונה בעצמו חפץ בה לאשה.

המחשבות על יופיה רק העצימו את תשוקתו לשאת אותה, ועם מזימה במוחו, הוא התלבש כמו סַנְנְיָאסִי וַיְשְׁנַּוַה, אוחז תְרידַנְּדַּה בידו. הסַנְנְיָאסִים המָאיָאוָאדִים מחזיקים דַנְּדַּה (מקל) אחד, בעוד שהסַנְנְיָאסִים הוַיְשְׁנַּוים מחברים שלושה מקלות יחדיו, שמסמלים את שבועתם לשרת את האל בגוף, במֵחְשָב ובמילים. שיטת התְרידַנְּדַּה-סַנְנְיָאסַה הינה עתיקת יומין והסַנְנְיָאסִים הוַיְשְׁנַּוים נקראים תְרידַנְּדּים, או לפעמים תְרידַנְּדּי-סְוָאמִי או תְרידַנְּדּי-גוסְוָאמִי.

בהודו הסַנְנְיָאסִים נודדים ברגיל ברחבי הארץ ומטיפים. רק בארבעת חודשי הגשמים מספטמבר ועד דצמבר, אלה נשארים במקום אחד מבלי לנוע. תקופת שהות זו נקראת צַ'תוּרְמָאסְיַה-וְרַתַה. תושבי המקום מנצלים אז את שהותו של סַנְנְיָאסִי כזה לצורך התקדמות רוחנית. וכך, לבוש כתְרידַנְּדּי-סַנְנְיָאסִי, נשאר ארג'ונה ארבעה חודשים בדְוָארַקָא, זומם להשיג לו את סוּבְּהַדְרָא, ואיש מתושבי העיר לא גילה את זהותו, אפילו לא בַּלַראמה. אדרבה, מבלי לדעת, כולם עוד חלקו לו כבוד והשתחוו לפניו.

יום אחד בַּלַראמה הזמין את הסַנְנְיָאסִי הזה לארוחה בביתו. ברוב כבוד הוא הגיש לו מאכלים ערבים, והסַנְנְיָאסִי המדומה אכל לשובעה, ובו בזמן לא חדל מלנעוץ את עיניו בסוּבְּהַדְרָא היפה, ששבתה ביופיה כבר גיבורים ומלכים אדירי שם. עיניו זהרו מאהבה ונצצו ממש כאשר הביט בה. הוא ידע עתה שהוא חייב להשיגה, ולבבו נסער למחשבה.

ארג'ונה, סבו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, היה בעצמו חטוב להפליא ויפה תואר, וצודד בקסמו את לבה של סוּבְּהַדְרָא. גם היא החליטה עתה שרק לו תינשא, וכנערה פשוטה, רק חייכה והביטה בו בהנאה, דבר שעוד הגביר את משיכתו אליה. סוּבְּהַדְרָא התקדשה לו כליל, והוא מצדו, היה נחוש בדעתו לשאת אותה בכל מחיר. הוא הגה בה עשרים וארבע שעות ביממה, והמחשבות כיצד ישיג אותה רדפו אותו מבלי להותיר לו רגע מנוחה.

פעם, כאשר סוּבְּהַדְרָא יצאה מן הארמון במרכבתה, כדי לראות את האלים שבמקדש, ניצל ארג'ונה את ההזדמנות, ברשותם של וַסוּדֵוַה ודוקי, וחטף אותה; הוא קפץ על המרכבה, נכון לקרב. אוחז בקשת הוא ירה אז בחיציו, הודף את כל אותם החילים שהצטוו לבלום אותו. הוא לקח אותה משם בסערה, ממש כמו שאריה בוזז את שללו ומסתלק, וקרוביה ובני המשפחה כולם פרצו בבכי. כאשר נודע לבַּלַראמה שהסַנְנְיָאסִי המדומה זהו ארג'ונה, שזמם את כל התחבולה כדי לחטוף את אחותו, ושעתה אכן חטף אותה, הוא נמלא כולו חימה; רוחו סערה כמו גליו של ים בליל הירח המלא.

מכל מקום, קרישנה נטה לארג'ונה, ומשום כך, עם בני משפחה נוספים, הוא ניסה לפייס את בַּלַראמה; הוא נפל לרגליו והתחנן שיסלח. לבסוף בַּלַראמה השתכנע שסוּבְּהַדְרָא בעצמה נמשכה לארג'ונה וחפצה להינשא לו בלבד, ועתה משיושב העניין, בַּלַראמה, מבקש לרצות את הזוג הצעיר, דאג לנדוניה עצומה. הוא נתן אוצרות רבים, גם פילים, מרכבות, סוסים, משרתים ומשרתות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי סיים את סיפורו, אולם כיוון שמַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית רצה לשמוע עוד על קרישנה, הוא סיפר מיד סיפור נוסף.

בעיר מיתְהילָא, בירת ממלכת וידֵהַה, היה איש משפחה אחד, בְּרָאהְמַנַּה. הלה, שמו שְׂרוּתַדֵוַה, היה דבק גדול של קרישנה. וכיוון שהיה מודע כולו לאל ועסוק תמיד בשירותו, הוא היה שליו מאד ופטור מכל זיקה חומרית. הוא גם היה משכיל מאד, ולא רצה דבר, לבד מהשתקעות מוחלטת בתודעת קרישנה. למרות שהיה בעל משפחה, הוא לא התייגע מדי למחייתו; מסתפק במה שמזדמן בלי מאמץ גדול ושמח בחלקו, הוא חי לו כך, מרוויח מדי יום כפי צרכיו, ולא יותר—כפי שנגזר בגורלו. הוא לא שאף גם ליותר, וחי לו בשלווה, מקיים את כל כללי הבְּרָאהְמַנַּה, כמצוות הכתובים.

למרבה המזל, מלך מיתְהילָא היה דבק גדול ממש כמותו. שמו של המלך המהולל הזה היה בַּהוּלָאשְׂוַה, והוא נודע בכול רחבי הארץ כמלך טוב. הוא לא שאף גם להרחיב את ממלכתו סתם לצרכי תענוגות. וכך, בעיר מיתְהילָא, חיו להם הבְּרָאהְמַנַּה והמלך כדבקים טהורים של הריבון.

קרישנה, ברוב חסדו לשניים, ביקש יום אחד מרכבו, דָארוּקַה, להסיע את מרכבתו לעיר הזו. התלוו אליו קדושים דגולים כמו נָארַדַה, וָאמַדֵוַה, אַתְרי, וְיָאסַדֵוַה, פַּרַשׂוּראמה, אַסיתַה, אַרוּנּי, בְּרּיהַסְפַּתי, קַנְּוַה, מַיְתְרֵיַה, צַ'יַוַנַה ועוד. הם חלפו על פני ערים וכפרים רבים, ובכל מקום קבלו התושבים את פניהם ברוב כבוד ובחפצי סגידה. האל, והקדושים כולם סביבו, נראו יחדיו כמו השמש שהופיעה במרום מוקפת בכוכבי הלכת. הם עברו במסעם בממלכות אָאנַרְתַה, דְהַנְוַה, קוּרוּגָ'אנְגַלַה, קַנְקַה, מַתְסְיַה, פָּאנְצָ'אלַה, קוּנְתי, מַדְהוּ, קֵקַיַה, קושַׂלַה ואַרְנַּה, ותושבי המקומות הללו, נשים כגברים, כולם זכו לראות את הריבון בעיניהם. הם חוו באושר עילאי, ליבם גואה על גדותיו מאהבה לאל. למראה פניו, הם כמו לגמו נקטר בעיניהם. ומשראו את קרישנה, נעלמו מיד גם כל תפיסות חייהם המוטעות, הנבערות. כי כאשר האנשים היו באים לראות אותו, היה קרישנה, פשוט במבטו, מרעיף עליהם רוב מזל וברכה, ומשחרר אותם מן הבערות כולה. במקומות שונים הצטרפו גם האלים-למחצה לאנשים, ודברי ההלל שאמרו לאל, סילקו בכיוונים כולם את כל הבלתי מבורך. כך, בהדרגה, קרישנה התקדם לעבר ממלכת וידֵהַה.

החדשות על בוא האל הגיעו, והתושבים, עולצים עד אין קץ, מיהרו אז לקבל את פניו, מביאים בידיהם מתנות לכבודו. וכשראו אותו, ממש כמו פרחי הלוטוס שנפתחים מיד עם הנץ החמה, פרח גם לבבם בחדווה נשגבת. מקודם הם שמעו כבר את שמותיהם של הקדושים שהתלוו אליו, אך לא ראו אותם מעולם, והנה עתה, בחסדו של קרישנה, הם זכו לראות אותם ואת האל יחדיו.

המלך בַּהוּלָאשְׂוַה והבְּרָאהְמַנַּה שְׂרוּתַדֵוַה, יודעים שהריבון בא לעירם רק כדי ליטות להם חסד, השתטחו אז לרגליו. ואז, ממש באותה עת, עם כפות ידיהם צמודות זו לזו, שניהם הזמינו לביתם את האל ומלויו. כדי לרצות את שניהם, קרישנה התרחב אז לשניים והלך לביתו של כל אחד מהם, מבלי שאיש מהם יעלה בכלל על דעתו שהוא נמצא גם בביתו של האחר. היכולת הזו של קרישנה ובני לוויתו להתפצל ולהיות בו-זמנית בבתים השונים, מבלי שהבְּרָאהְמַנַּה או המלך ידעו על כך, הינה אחד משפעיו של אלוהים. יכולת זו נקראת בכתובים וַיְבְּהַוַה-פְּרַקָאשַׂה, והיא התגלתה גם כאשר קרישנה נישא לשש עשרה אלף המלכות; הוא התרחב אז לשש עשרה אלף דמויות, כולן זהות לו ורבות עוצמה כמותו. ובוורינדאוון, כאשר ברהמה גנב את חבריו של קרישנה ואת הפרות והעגלים, קרישנה התרחב לפרות הרבות, לעגלים ולילדים.

בַּהוּלָאשְׂוַה מלך וידֵהַה היה איש חכם ונעים הליכות. הוא נדהם עתה מאד; קדושים רבים כל כך, גם אישיות אלוה, כולם מצויים אצלו בביתו. הוא ידע שהנשמות המותנות, ובמיוחד מי שעסוקים בעניינים ארציים, אינם אף פעם טהורים, בעוד שאישיות אלוה ודבקיו הטהורים פטורים תמיד מכל טומאה חומרית. משום כך כמה מופלא שהאל וקדושים הדגולים הללו כולם עכשיו אצלו! הוא החל אומר לאל דברי תודה על חסדו הרב, חסר הסיבה.

אסיר תודה, הוא רצה לקבל את אורחיו כמיטב יכולתו. הוא הורה להביא להם כסאות נאים וגם כרים והושיב אותם כולם בנוחיות. רוחו נסערה בחוסר מנוחה, לא מבעיות כמובן, אלא מאקסטזה של אהבה ומסירות. ליבו גאה מאהבה לאל ולבני לוייתו ועיניו מלאו דמעות התרגשות. הוא הורה אז לשטוף את רגליהם של אורחיו האלוהיים, ואחרי שנשטפו הרגליים, הוא ובני משפחתו התיזו את המים על ראשיהם. אחר כך הוא הגיש להם זרי פרחים, משחת עץ סנדל, קטורת, מלבושים חדשים, תכשיטים, מנורות, פרות ושוורים. כיאה למעמדו המלכותי, הוא סגד לכל אחד מהם. ואז, אחרי שכבר אכלו לשובע וישבו בנוחיות. בא המלך לפני קרישנה ואחז בכפות רגליו. הוא הניח אותן על ברכיו והחל לעסות אותן בידיו, ובזמן שעיסה הוא הגיד דברי הלל לאל בקול מתוק.

״אלי היקר, אתה הינך נשמת-העל שבכל ישויות החיים; אתה העד שבלבו של כל אחד ומשום כך מודע למעשים כולם. אסירי תודה, אנו הוגים בכפות רגלי הלוטוס שלך תמיד. זאת כדי לשמור על מעמדנו הבטוח ולא לסטות משירותך המסור לעולם. בגלל הזכירה המתמדת הזו, זכינו היום, ברוב חסדך, לראות אותך בביתנו. גם שמענו שהכרזת לא פעם שדבקיך הטהורים יקרים לך אפילו מאחיך בַּלַראמה או מאלת המזל, שעוסקת תמיד בשירותך. דבקיך יקרים לך אפילו מבנך הראשון, ברהמה, ואני סבור שבאת עתה לביתנו כדי לאשש את הכרזתך האלוהית. איני מבין כיצד מי ששמע על חסדך ואהבתך לדבקיך שמודעים לך תמיד, ביכולתו אחרי זה עוד לדבוק בחוסר אמונה או ברשעות. כיצד ביכולתו לשכוח את כפות רגליך?״

״אלי, ידוע לנו שברוב טובך ונדיבותך אתה נותן לפעמים אפילו את עצמך למי שנטש הכול כדי לעסוק בשירותך. הופעת בשושלת היַדוּ כדי להגשים את משימתך—לקרוא חזרה אליך את כל אותן נשמות מותנות שמרקיבות כאן בפעילות הנפשעת של הקיום החומרי. העולם כולו יודע על הופעתך הזו. אלי, הו ים של אהבה וחסד אינסופי, דמותך הנשגבת כולה הינה נצחית ומלאת חדווה וידע. דמותך היפיפיה כשְׂיָאמַסוּנְדַרַה הינה שובה לב כול. ידיעתך בלתי מוגבלת וכדי ללמד את כלל האנשים כיצד לעסוק בשירותך המסור, התגלית כנַרַה-נָארָאיַנַּה, שעוסקים בסיגופים קשים בבַּדַרִינָארָאיַנַּה. קבל נא את השתחוותי הכנה לרגליך. אני מתחנן אליך ואל מלוויך, הקדושים הדגולים והבְּרָאהְמַנּים, הישארו נא בביתי לעוד כמה ימים, כדי שמשפחתו של המלך נימי המפורסם תוכל להיטהר מאבק כפות רגליכם.״ לא יכול לסרב לבקשת דבקו, קרישנה נשאר עם הקדושים מספר ימים כדי לטהר שם את העיר ואזרחיה.

ובינתיים, גם הבְּרָאהְמַנַּה קיבל בביתו את פני האל ומלוויו, חוגג כולו בעליצות נשגבת. אחרי שהציע לאורחים מקומות ישיבה, הוא החל לרקוד, משליך את צעיפו סביב גופו. שְׂרוּתַדֵוַה, שלא היה עשיר בכלל, הציע לאורחיו המכובדים רק שטיחונים, קרשים ומחצלות וכו'—שהיו הטוב שברשותו. הוא פיאר אז את האל ואת הקדושים ואחר כך הוא ואשתו רחצו את רגליהם והוא התיז את המים על כל בני המשפחה. הבְּרָאהְמַנַּה היה אמנם עני מרוד, אולם היה בר מזל עד מאד, ובשעה שבירך כך את האל והקדושים, הוא שכח את עצמו כליל מרוב חדווה נשגבת. כפי יכולתו, הוא הגיש להם עתה פירות, קטורת, מים מבושמים, חימר מבושם, עלי תוּלַסִי, עשב קוּשַׂה ופרחי לוטוס. לא היו אלה מוצרים יקרים; ניתן היה להשיג אותם בקלות, אולם כיוון שהוצעו באהבה, הכול שמחו לקבל אותם. אשתו של הבְּרָאהְמַנַּה בישלה גם אוכל פשוט, כמו אורז ודַהְל, אולם האורחים כולם היו מסופקים מאד, כי הוצע במסירות. ובעוד הם סועדים, חשב הבְּרָאהְמַנַּה: ״אני שקוע בבאר העמוקה והחרבה של חיי משפחה והינני חסר מזל עד מאד. והנה קרישנה, אישיות אלוה, והקדושים הדגולים הללו, שעצם נוכחותם מטהרת כל מקום והופכת אותו לאתר קדוש, הסכימו להתארח בביתי. כיצד זה יתכן?״ ובעודו חושב לו כך, סיימו האורחים את סעודתם, ועתה נשענו בנוחיות לאחור, ושְׂרוּתַדֵוַה ואשתו וילדיו ושאר קרובי המשפחה, כולם ניגשו לשרת אותם. שְׂרוּתַדֵוַה נגע אז בכפות רגליו של קרישנה ואמר:

״אלי, אתה האישיות העליונה, פּוּרוּשׁותְתַמַה, והינך נשגב לבריאה החומרית הנגלית והסמויה. פעילותם של העולם החומרי ושל הנשמות המותנות שבו אינה נוגעת בך. אולם לא רק היום זכיתי בחברתך, שהרי אתה, כפַּרַמָאתְמָא, מצוי עם הישויות כולן כבר מראשית הבריאה.״

דבריו של הבְּרָאהְמַנַּה הינם חשובים מאד. אישיות אלוה בהיבטו כפַּרַמָאתְמָא נכנס לעולם החומרי כמַהָא-וישנו, גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו וקְשׁירודַקַשָׂאיִי וישנו, וברוב ידידותו הוא גם נכנס לגוף ויושב לצדה של כל נשמה מותנית. האל מצוי איפוא, עם הישות החיה כבר מבראשית, אלא שזו, שקועה בתודעה מוטעית, אינה מסוגלת להבין את זה. מכל מקום, כאשר תודעתה משתנה לתודעת קרישנה, היא נוכחת כיצד האל מנסה לסייע לנשמות המותנות להיחלץ מהסתבכותן החומרית.

שְׂרוּתַדֵוַה המשיך: ״אלי, נכנסת לעולם החומרי כאילו שקוע בשינה. כמו נשמה מותנית שיוצרת בשנתה עולמות כוזבים או בני חלוף, ועסוקה בפעילות דמיונית אשליתית—לעיתים היא מלך, לעיתים היא נרצחת, או שלעיתים הולכת לעיר בלתי ידועה, וכל זה רק זמני וחולף—כמו נשמה מותנית שכזו, גם אתה, כאילו שרוי בתרדמה, נכנסת לעולם החומרי כדי לברוא בו תופעה זמנית. אלא שלא לצרכיך שלך אתה עושה את זה, כי אם למען אותן נשמות מותנות שחפצות לחקות אותך ולהפוך למתענגות. למרות שהנאתה של הנשמה המותנית בעולם החומרי הינה אשליתית ובת חלוף, הישות המותנית אינה מסוגלת לברוא בעצמה מצב ארעי שכזה לצורך הנאתה האשליתית. רק כדי להגשים את תשוקותיה, אפילו שהן זמניות ואשליתיות, אתה נכנס לעולם הארעי הזה ומסייע לה. אתה בן לוויתה התמידי, מרגע היכנסה לעולם הזה. ומשום כך, כאשר היא פוגשת בדבק טהור ופונה לשירות המסור—החל בשמיעה אודות עלילותיך הנשגבות, פיאור עלילותיך, סגידה לדמותך הנצחית במקדש, אמירת תפילות, ושיחות אודותיך כדי להבין את מעמדך הנשגב—או אז היא משתחררת בהדרגה מטומאת הקיום החומרי. לבה מתנקה מן האבק החומרי, ואז אתה מתגלה בהדרגה בלבה. אף שאתה נמצא עמה תמיד, אתה נגלה לה רק כאשר לבה מיטהר באמצעות השירות המסור. האחרים, אשר נמשכים לפעילות נושאת גמול, בין אם זו על-פי ההוראות הוֵדיות, ובין אם זו סתם פעילות רגילה, ואינם פונים לשירות המסור—אלה נשבים בתעתועיו של האושר החיצוני שמקורו בתפיסת החיים הגופנית. אתה אינך מתגלה לאנשים שכאלה, אלא נשאר הרחק הרחק מהם. מי שעוסק בשירותך ומטהר את לבו באמצעות הזמרה המתמדת של שמך הקדוש—רק הוא יכול להבין שאתה מצוי עמו לעד.״

״נאמר שאתה יושב בלב הדבק ונותן לו הוראות באמצעותן ביכולתו לשוב אליך במהירות. הוראות ישירות שכאלה מגלות את קיומך בלבו. רק הדבק יכול להעריך את קיומך בלב, כי מי ששרוי בתפיסת חיים גופנית ועוסק בעינוג חושים—עבורו אתה נשאר מכוסה במסך של יוגַמָאיָא. הלה אינו מסוגל להבין כמה אתה קרוב אליו, ממש בתוך לבו. הלא-דבק מכיר אותך רק בהיבטך כמוות. זה כמו ההבדל שבין חתולה שנושאת בפיה את גוריה הקטנים, לבין נשיאתה עכבר בפה. עבור העכבר מסמל הפה את המוות, בעוד שהחתלתול הקטן חש בפה אהבה אמהית. כך, אף שאתה מצוי בכול, הלא-דבק מכיר אותך כמוות האכזר, בעוד שעבור הדבק אתה המורה והוגה הדעות העליון. חסר האמונה מבין את קיומו של אלוהים כמוות, ואילו הדבק מוצא את הריבון בתוך לבו ומקבל ממנו הוראות, וכך שרוי תמיד בנשגב, בלתי מושפע מטומאת העולם החומרי.״

״אתה השליט העליון ומפקח על פעולות הטבע החומרי. אנשים משוללי אמונה רואים אותך בפעולות הטבע, אולם אינם יודעים שאתה הוא המקור לכול. הדבק מכל מקום, רואה גם את ידך שמאחורי תנועות הטבע. מסך היוגַמָאיָא שמכסה את עיניהם של הלא-דבקים, אינו יכול לכסות את עיני דבקיך. ממש כשם שבגלל מעטה העננים לא ניתן לראות את השמש, לא יכולים הלא-דבקים לראות אותך, למרות שמי שטס מעל לעננים רואה את השמש כמות שהיא. אלי, הריני משתחווה לפניך, הו אל מאיר מעצמו, הינני משרתך לעד. משום כך, צווה עלי—מה אוכל לעשות עבורך? הנשמה המותנית סובלת משלוש מצוקות החומר רק כל עוד אינך נגלה לפניה, כי ברגע שאתה נגלה לה באמצעות תודעת קרישנה, מצוקות החומר נעלמות כולן.״

אישיות אלוה נוטה מטבעו לדבקיו, ולמישמע תפילותיו הטהורות והמסורות של שְׂרוּתַדֵוַה, הוא התרצה מאד ותפס מיד את ידיו ואמר לו: ״שְׂרוּתַדֵוַה יקירי, החכמים והקדושים שכאן כולם נטו חסדם לך ובאו לראותך. עליך לדעת שהזדמנות זו הינה מזל גדול עבורך. ברוב טובם הם מתלווים אלי, ומעצם מגע אבק רגליהם, כל מקום שבו הם עוברים הופך מיד טהור כמו העולם הנשגב. האנשים מבקרים במקדשיו של אלוהים, הם מבקרים גם באתרים קדושים, ואחרי פעילות ממושכת שכזו במשך ימים רבים, בהדרגה הם מיטהרים. אולם ראה את השפעתם של הקדושים—די לראות אותם כדי להיטהר מיד.״

״יותר מזה, עצם כוחם המטהר של אתרי הקודש או של הסגידה לאלים השונים, מקורו בחסדם של קדושים כאלה. אתר עליה לרגל הופך לקדוש בזכות נוכחותם של הקדושים ששם. שְׂרוּתַדֵוַה יקירי, מי שנולד כבְּרָאהְמַנַּה, הינו מיד הטוב באנשים. ואם בְּרָאהְמַנַּה כזה הינו גם מסופק בעצמו, חי בצנע, לומד את הוודות, ועוסק בשירותי המסור—כלומר אם הבְּרָאהְמַנַּה הופך לוַיְשְׁנַּוַה—כמה נפלא מעמדו! דמותי כנָארָאיַנַּה בעל ארבע הידיים אינה יקרה לי כמו בְּרָאהְמַנַּה-וַיְשְׁנַּוַה שכזה. בְּרָאהְמַנַּה פירושו 'מי שבקיא בידע הוֵדי'; בְּרָאהְמַנַּה מסמל ידע מושלם, ואני הוא הגילוי השלם של האלים-למחצה כולם. מי שאינם נבונים ביותר, אינם מבינים שאני הוא הידע העליון, גם אינם מבינים את ערכו של בְּרָאהְמַנַּה וַיְשְׁנַּוַה. בהשפעת שלוש מידות הטבע אלה מעיזים להטיל דופי בי ובדבקי הטהור. בְּרָאהְמַנַּה וַיְשְׁנַּוַה, כלומר דבק ששרוי במישור הבְּרַהְמיני, מבחין בי בתוך לבו ויודע משום כך שהבריאה החומרית כולה, על היבטיה השונים, הינה בסך הכול גילויִים שונים של אוניו של הריבון. דבק שכזה ניחן בראייה בהירה לגבי הטבע החומרי וכלל האנרגיה החומרית, ובכל מעשה רואה אותי בלבד.״

״שְׂרוּתַדֵוַה יקר, ראה איפוא, את כל הקדושים והבְּרָאהְמַנּים הללו כנציגי המוסמכים, וסגוד להם באמונה, כי על-ידי סגידה להם אתה סוגד לי אף ביתר נאמנות. אני מעריך את הסגידה לדבקי יותר מסגידה לי במישרין. מי שמנסה לסגוד לי מבלי לסגוד לדבקי—אינני מקבל את סגידתו, אפילו זו מוגשת ברוב שיפעה ועושר.״

הבְּרָאהְמַנַּה שְׂרוּתַדֵוַה ומלך מיתְהילָא שניהם סגדו עתה, על-פי הוראותיו הישירות של קרישנה, לאל ולכל פמלית הקדושים באותו מישור של חשיבות רוחנית. ושניהם השיגו בסופו של דבר את המטרה העליונה—התעלות לעולם הרוחני. הדבק אינו יודע דבר מלבד קרישנה, וקרישנה הינו מלא אהבה לדבקו. קרישנה נשאר במיתְהילָא, בביתו של הבְּרָאהְמַנַּה ובארמונו של המלך, ואחרי שנתן להם ברוב חסד שפע של הוראות נשגבות, הוא שב לבירתו, לדְוָארַקָא.

מאירוע זה אפשר ללמוד שלמרות שהאחד היה בְּרָאהְמַנַּה עני והשני היה מלך, קרישנה התייחס אליהם באופן שווה, כיוון ששניהם היו דבקים טהורים. זוהי המעלה האמיתית לזכות בהכרתו של הריבון. כיום רבים מאד האנשים שמתגאים על מוצאם, ורק משום שנולדו למשפחות קְשַׁתְרייַה או בְּרָאהְמַנַּה, גם אם אינם ניחנים בשום כישורים מתאימים, אלה מכריזים על עצמם כקְשַׁתְרייות או בְּרָאהְמַנּים. אולם כפי שנאמר בכתובים, קַלַוּ שׂוּדְרַה-סַמְבְּהַוַה: ״בתקופה זו של קַלי, הכול הינם שׂוּדְרות.״ זאת משום שלא מבצעים יותר את תהליכי הטהרה שנקראים סַמְּסַקָארות, שמתחילים מרגע ההתעברות של האם ועד לרגע המוות. איש לא נחשב לבן מעמד מסוים, ובמיוחד בן מעמד גבוה—בְּרָאהְמַנַּה, קְשַׁתְרייַה ווַיְשְׂיַה—פשוט בגלל מוצא לידתו. מי שלא היטהר באמצעות טקס מתן הזרע, שנקרא גַרְבְּהָאדְהָאנַה-סַמְּסְקָארַה, נחשב מיד לשׂוּדְרַה, כי רק שׂוּדְרות אינם מקיימים טקסים מטהרים שכאלה. חיי מין ללא תהליכי טהרה של תודעת קרישנה, הינם בסך הכול תהליכי מתן זרע של שׂוּדְרות או של חיות. מכל מקום, תודעת קרישנה הינה השלמות העליונה ומאפשרת לכל אחד להתעלות למעמד של וַיְשְׁנַּוַה. ווַיְשְׁנַּוַה ניחן בכל מעלותיו של בְּרָאהְמַנַּה. הוַיְשְׁנַּוים לומדים להשתחרר מארבע הפעולות הנפשעות—חיי מין מופקרים, התמכרות למסממים, הימורים, ואכילת בעלי חיים. מבלי לקיים את העקרונות הבסיסיים הללו, איש לא יכול להתעלות למישור הבְּרַהְמיני, ורק מי שניחן במעלותיו של בְּרָאהְמַנַּה, יכול להיות דבק טהור.

המלך פַּרִיקְשׁית חקר עתה את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי בנקודה חשובה ביותר להבנת נושאים רוחניים. הוא שאל: ״הידע הוֵדי דן בעיקרו בנושאים שבתחומי שלוש מידות הטבע החומרי. כיצד אם כן, ביכולתו לגעת בנושאים נשגבים, שמעבר לשלוש המידות? המֵחְשָב הינו חומרי, וגם צלילי המילים הינם חומריים. כיצד יכול איפוא, הידע הוֵדי, שמבוטא באמצעות צלילים ומחשבות חומריים, לתאר את הנשגב? כאשר מתארים דבר כלשהו, חיבים לתאר גם את המקור שלו ואת תכונותיו ומעשיו. תיאור שכזה מתבצע באמצעות מחשבה חומרית וצלילים חומריים. מכל מקום, הברהמן, או האמת המוחלטת, הינו משולל תכונות חומריות, בעוד שכוח הדיבר שלנו אינו מסוגל לחרוג מעבר לתכונות חומריות. איני מבין איפוא, כיצד יכולות מילותיך לתאר את ברהמן. לא ברור לי כיצד ניתן להבין את הנשגב באמצעות הגיית צלילים חומריים.

המלך פַּרִיקְשׁית ביקש למעשה, לוודא בשאלתו האם הוודות מתארות את האמת המוחלטת בסופו של דבר כאישיות או כמופשטת. האמת המוחלטת מובנת בשלושה היבטים, בסדר עולה—ברהמן בלתי אישי, פַּרַמָאתְמָא מקומי, שמצוי בלבו של כל אחד, ולבסוף, קרישנה, אישיות אלוה.

הוודות דנות בשלושה סוגי פעולות. האחד נקרא קארמה-קָאנְּדַּה, או פעילות על-פי ההוראות הוֵדיות. פעילות כזו מטהרת בהדרגה את מבצעה ומביאה אותו להבנת מעמדו האמיתי; הסוג השני הוא גְ'נָאנַה-קָאנְּדַּה, או תהליך להבין את האמת באמצעות שכלתנות עיונית; והשלישי הוא אוּפָּאסַנָא-קָאנְּדַּה, או סגידה לאישיות אלוה ולעיתים גם לאלים-למחצה. הסגידה לאלים-למחצה שמומלצת בוודות מושתתת תמיד על הבנת יחסיהם של האלים-למחצה עם האל העליון. מאישיות אלוה נובעים חלקים רבים; אחדים נקראים סְוָאמְּשַׂה, או התרחבויות אישיות, ואחדים נקראים ויבּהינְנָאמְּשַׂה, או ישויות החיים. ההתרחבויות הללו, הסְוָאמְּשַׂה והויבְּהינְנָאמְּשַׂה, כולן מקורן באישיות אלוה הראשוני. התרחבויות הסְוָאמְּשַׂה נקראות וישנו-תַתְתְוַה, והויבְּהינְנָאמְּשַׂה נקראות גִ'יוַה-תַתְתְוַה. האלים-למחצה השונים כולם הינם גִ'יוַה-תַתְתְוַה.

ישויות החיים הוטלו ברובן לעולם החומרי כדי לפעול בו לצורך עינוג חושים; הסגידה לאלים-למחצה מומלצת איפוא, לפעמים כדי לווסת ולמתן אותן נשמות שמכורות מדי לתענוגות חושים. זה מאושש בבהגווד-גיטה. אדם שקשור למשל, לאכילת בשר—הוודות מתירות לו לאכול בשר של עז (ולא חיה אחרת) שהועלתה כמינחה לאלה קָאלִי על-פי כללי הקארמה-קָאנְּדַּה. המטרה אינה לעודד אכילת בשר, אלא לאפשר את זה למי שמתעקש, אולם תחת הגבלות וכללים מסויימים. הסגידה לאלים-למחצה אינה איפוא, סגידה לאמת המוחלטת. אולם באמצעות סגידה כזו ניתן להתעלות בהדרגה ולהכיר בעקיפין באישיות אלוה. הכרה עקיפה שכזו מתוארת בבהגווד-גיטה כאַוידְהי, או בלתי מוסמכת. וכיוון שהסגידה לאלים-למחצה אינה מוסמכת, האימפרסונליסטים מדגישים את ההתמקדות בהיבט הברהמן של האמת המוחלטת.

שאלתו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית היתה מהי מטרתו הסופית של הידע הוֵדי—התמקדות בהיבט הבלתי אישי של האמת המוחלטת או בהיבט האישי? אחרי הכול, שני היבטיו של האל—האישי והבלתי אישי—שניהם נשגבים לתפיסתנו החומרית. ההיבט הבלתי אישי, או זוהר הברהמן, הינו קרינת גופו של קרישנה. הקרינה הזו פושטת בבריאה כולה, ואותו חלק אשר מכוסה בענן החומרי נקרא הבריאה החומרית, או עולם שלוש המידות—סַתְתְוַה, רַגַ'ס ותַמַס. כיצד יכולים אותם אנשים שמצויים בתוך הענן שנקרא העולם החומרי לתפוס את האמת המוחלטת באמצעות שיטות לימוד שכלתניות עיוניות?

בתשובה לשאלתו של המלך, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב שאישיות אלוה ברא אמנם את המֵחְשָב, החושים וכוח החיות לצורך עינוג חושים במסע ההתגלגלות מגוף לגוף, אולם הוא ברא את אלה גם לצורך השתחררות מן הקיום החומרי. במילים אחרות, ניתן להשתמש בהם לעינוג חושים ולהתגלגלות מגוף ולגוף, או לצורך גאולה. הוראות הוודות נועדו לאפשר לנשמות המותנות לענג את חושיהן על-פי כללים מגבילים, זאת כדי לרומם אותן בהדרגה; וכאשר התודעה מיטהרת לחלוטין, שבה הנשמה למעמדה המקורי וחוזרת הביתה לאלוהות. כוח החיות הינו בעל תבונה. על האדם לשלוט איפוא, עם תבונתו במֵחְשָבו ובחושיו. הנשמה המותנית הופכת בת חורין, כאשר המֵחְשָב והחושים מיטהרים באמצעות שימוש נכון בתבונה. אולם אותה נשמה מותנית שאינה משתמשת בתבונתה לשליטה על המֵחְשָב והחושים—זו ממשיכה ומתגלגלת מגוף לגוף בחיפוש אחר עינוג חושים.

נקודה נוספת שעולה מתשובתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היא שהריבון ברא את המֵחְשָב, החושים והתבונה של הישות היחודית. לא נאמר שישויות החיים בעצמן נבראו. אלה קימות לעד כחלקיקיו של אלוהים, ממש כמו שקרני השמש קיימות עם השמש יחדיו. אולם אף שהנשמות הינן חלקיקים נצחיים של האל, לעיתים הן מוטלות לחשכת הבערות, לענן התפיסה החומרית.

התהליך הוֵדי כולו נועד להסיר בהדרגה את החשיכה הזו, וכאשר מֵחְשָבה וחושיה של הנשמה המותנית מיטהרים כליל, היא שבה למצבה המקורי, שנקרא תודעת קרישנה, וזוהי גאולה.

הסֻוּתְרַה, או הצופן, הראשון של הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה שואל לגבי האמת המוחלטת. אַתְהָאתו בְּרַהְמַה-ג'יגְ'נָאסָא: מהו טִבעה של האמת המוחלטת? הסֻוּתְרַה השניה משיבה שהאמת המוחלטת הינה המקור לכול. כל עולם התנסותנו, לרבות חיים מותנים—הכול נובע ממנה. זו האמת המוחלטת שבראה את המֵחְשָב, החושים והתבונה. ומכאן שגם היא איננה משוללת מֵחְשָב, תבונה וחושים. כלומר, היא אינה משוללת אישיות. עצם המילה ״לברוא״ מצביעה על תבונה נשגבת. כאשר אב למשל, מוליד ילד, הילד ניחן בחושים כיוון שגם לאב יש חושים. הילד נולד עם ידיים ורגליים, כיוון שגם האב הינו בעל רגליים וידיים. משום כך נאמר שהאדם נוצר בצלם אלוהים. האמת המוחלטת הינה איפוא, אישיות עליונה אשר ניחנת בחושים, במֵחְשָב ובתבונה נשגבים. ומי שתבונתו, מֵחְשָבו וחושיו היטהרו מתפיסות חומריות, יוכל להבין שהאמת המוחלטת בהיבטה המקורי הינה אישיות.

התהליך הוֵדי מרומם בהדרגה את הנשמה המותנית ממידת הבערות למידת הלהיטות וממידת הלהיטות למידת הטובות. מידת הטובות הינה מאירה דיה כדי להבין את הדברים כמות שהם. עץ למשל, צומח מאדמה, ומן העץ ניתן להבעיר אש. בתהליך ההצתה תחילה פוגשים בעשן, אחר כך בחום, ולבסוף באש. וכאשר האש בוערת, או אז ניתן להשתמש בה למטרות שונות. האש הינה איפוא, המטרה הסופית. בדומה לכך, בשלב של חיים חומריים נחותים שלטת מאד מידת הבערות. עם התקדמות האדם מחיי פרא לחיי תרבות נעלמת בהדרגה הבערות. חיים תרבותיים נשלטים על-ידי מידת הלהיטות. אדם בבערות מספק את חושיו בצורה גסה, ובן התרבות שהתעלה ללהיטות מספק את חושיו בצורה מעודנת ומלוטשת. מכל מקום, מי שהתעלה למידת הטובות מבין שחושיו ומֵחְשָבו עוסקים עתה בפעילות חומרית רק בגלל שהם מכוסים בתודעה מעוּותת. וכאשר התודעה המעוּותת הופכת בהדרגה לתודעת קרישנה, או אז נפתח נתיב הגאולה. החושים והמֵחְשָב אינם מהווים איפוא, מחסום בפני הגעה לאמת המוחלטת. נכון שכל עוד אלה אינם טהורים, הם אינם מסוגלים להעריך את טבעה של האמת, אולם כאשר הם מיטהרים, ביכולתם להבין את האמת כמות שהיא. התהליך המטהר הזה נקרא שירות מסור, או תודעת קרישנה.

בבהגווד-גיטה נאמר בבירור שמטרת הידע הוֵדי היא להבין את קרישנה, וקרישנה מובן באמצעות שירות מסור, שמתחיל עם תהליך ההתמסרות. הבהגווד-גיטה מורה גם לזכור את קרישנה תמיד. על האדם לעסוק תמיד בשירות אוהב לאל, עליו גם לסגוד לו ולהשתחוות לפניו. כי רק באמצעות התהליך הזה ניתן להיכנס לממלכת אלוהים.

באמצעות השירות המסור, מואר האדם במידת הטובות ומשתחרר ממידות הלהיטות והבערות. המילה אָאתְמַנָא מציינת את השלב שבו ניחן האדם בכישורים בְּרַהְמיניים ורשאי ללמוד את האוּפַּנישַׁדים, שהינם חלק מן הספרות הוֵדית. האוּפַּנישַׁדים מתארים את מעלותיו הנשגבות של האל בדרכים שונות. אלוה עליון, או האמת המוחלטת, נקרא נירְגוּנַּה. אולם אין להסיק מכך שהוא משולל תכונות. כי רק בגלל שהוא ניחן בתכונות, גם לנו, ישויות החיים המותנות, יש תכונות. מכל מקום, תכונותיה של האמת המוחלטת הינן נשגבות ושונות לחלוטין מתכונות חומריות שמושפעות מאיכויות הבערות, הלהיטות והטובות. כל לימוד האוּפַּנישַׁדים תכליתו ללמד את זה, וזוהי ההבנה הוֵדית הנכונה. חכמים דגולים כמו ארבעת הקוּמָארים, ובראשם סַנַקַה, קיבלו את העקרונות הללו של הידע הוֵדי והתעלו בהדרגה מהבנת ההיבט הבלתי אישי של האל לסגידה לאישיות אלוה. גם לנו מומלץ לעקוב אחר אישים דגולים שכאלה. ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הינו אחד מאלה, ומכאן שתשובתו למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית הינה מוסמכת לחלוטין. כי מי שצועד בעקבות בני סמכא שכאלה, צועד בבטחה על נתיב הגאולה, ואין ספק שיגיע לבסוף הביתה לאלוהות. זו הדרך להשגת השלמות האנושית.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך ואמר למלך פַּרִיקְשׁית: ״מלכי היקר, עתה אספר לך סיפור יפה בהקשר זה. זהו סיפור חשוב, כיוון שקשור לנָארָאינַּה, אישיות אלוה. זוהי שיחה בין נָארָאיַנַּה רּישׁי והקדוש הדגול נָארַדַה. נָארָאינַּה רּישׁי חי עד עצם היום הזה בבַּדַרִיקָאשְׂרַמַה שבהרי ההימליה ומקובל לחשוב אותו להתגלות של נָארָאינַּה. פעם, בעת שנָארַדַה, גדול הדבקים והקדושים מבין האלים-למחצה, תר בכוכבים השונים, הוא התאווה לפגוש את הסגפן המהולל מבַּדַרִיקָאשְׂרַמַה ולחלוק לו כבוד. הקדוש הזה, נָארָאינַּה רּישׁי, שהינו התגלות אלוה, מבצע סיגופים קשים מראשית הבריאה כדי ללמד את תושבי בְּהָארַתַוַרְשַׁה כיצד להשיג את השלמות העליונה ולשוב הביתה לאלוהות. תירגולו הסגפני הפך לדוגמה ומופת לכלל בני האדם.״

בַּדַרִיקָאשְׂרַמַה נמצא בחלק הצפוני של הרי ההימליה ומכוסה תמיד בשלג. עד היום נוהגים הודים דתיים לבקר שם בעונת הקיץ, כאשר השלג אינו כבד כל כך.

פעם, נָארָאינַּה רּישׁי ישב בחברת דבקים רבים בכפר קַלָאפַּגְראמה. כמובן, לא היו אלה חכמים רגילים שישבו עמו, וגם הקדוש נָארַדַה הופיע שם. אחרי שנָארַדַה השתחווה לפני הרּישׁי, הוא שאל אותו ממש אותה שאלה שפַּרִיקְשׁית שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי. והרּישׁי בתשובתו התבסס על קודמיו וסיפר כיצד נדונה השאלה הזו בכוכב גַ'נַלוקַה. גַ'נַלוקַה נמצא מעל כוכבי סְוַרְגַלוקַה, כגון הירח, כוכב נוגה וכו'. בכוכב זה חיים קדושים וחכמים דגולים וגם הם דנו בשאלת הבנת הברהמן וזהותו האמיתית.

החכם נָארָאינַּה אמר אז: ״נָארַדַה יקר, עתה אתאר בפניך אירוע שהתרחש לפני הרבה הרבה שנים. תושבי העדן נאספו פעם לאסיפה גדולה, ובאסיפה נכחו כמעט כל הבְּרַהְמַצָ'ארִים החשובים כגון ארבעת הקוּמָארים—סַנַת, סַנַנְדַנַה, סַנַקַה וסַנָאתַנַה קוּמָארַה. הדיון נסוב אודות הבנת האמת המוחלטת, ברהמן. אתה לא נכחת שם כיון שבדיוק ביקרת אצל התרחבות שלי, אַנירוּדְדְהַה, שחי באי שְׂוֵתַדְוִיפַּה. בפגישה הזו דנו הנאספים בהרחבה באותה שאלה ששאלת אותי, והשיחה היתה מעניינת מאד. הם נגעו בנקודות עדינות ביותר, ואפילו הוודות לא היו מסוגלות לפתור את הסוגיות המורכבות שעלו שם.״

נָארָאינַּה רּישׁי מסביר כאן לנָארַדַה שאותה שאלה ששאל נדונה בפגישה בגַ'נַלוקַה. זוהי דרך ההבנה באמצעות פַּרַמְפַּרָא, או שושלת מורים. מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית פנה לשׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי התייחס בתשובתו לנָארַדַה, ששאל שאלה זהה את נָארָאינַּה רּישׁי, ונָארָאינַּה רּישׁי, בתשובתו לנָארַדַה, התייחס לסמכות גבוהה עוד יותר—לדיון בגַ'נַלוקַה בין ארבעת הקוּמָארים הדגולים. ארבעה בְּרַהְמַצָ'ארִים אלה הינם מלומדים דגולים בוודות ובשָׂאסְתְרות. ידיעתם העצומה, שמעוגנת בהתנזרות ובסיגופים רבים, מתגלה באופיים המושלם. התנהגותם ידידותית מאד ועדינה ואינם מפלים בין ידידים ושוחרי טוב לאויבים. הם שרויים בנשגב ומעבר לכל שיקולים חומריים, ומשום כך אינם מושפעים מן השניויות החומריות. בשיחה הזו, אחד האחים, סַנַנְדַנַה, נבחר לדבר, והשאר הפכו לקהל השומעים.

סַנַנְדַנַה אמר: ״אחרי חורבן עולם התופעות, האנרגיה כולה והעולם, בצורתו הגרעינית, נכנסים לגופו של גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו. הריבון נשאר כך, שקוע בתרדמה ממושכת מאד. וכאשר שב הצורך בבריאה, נציגי הוודות מתאספים סביבו ומתחילים להלל אותו ולתאר את עלילותיו המופלאות, הנשגבות. זה דומה למלך שממנה קריינים שתפקידם להעיר אותו כל בוקר עם מזמורי הלל שמפארים את מעשי גבורתו.״

״נציגי הוודות החלו אז לשורר: 'הו הבלתי מנוצח, אתה הינך אלוה עליון. איש אינו שווה לך, אף לא גדול ממך. גם מעשיו של איש אינם מהוללים יותר. הלל לך! הלל לך! מטבעך הנשגב, אתה ניחן במלואם בששת השפעים, ומשום כך בכוחך לגאול את הנשמות המותנות כולן משליטתה של מָאיָא. הו אל עליון, אנחנו מתפללים ומתחננים שבחסדך אכן תעשה זאת. ישויות החיים כולן הינן חלקיקים שלך, ומשום כך הינן גם נצחיות ומלאות חדוה וידע מטבען. מכל מקום, באשמתן הן מנסות לחקות אותך ולהפוך למתענגות העליונות; ובגלל ההתעלמות הזו ממעמדך העליון, הן הפכו עתה לעברייניות. והעבריינים מוטלים להשגחת אונך החומרי. במצב שכזה מעלותיהן הטבעיות—החכמה והחדווה הנשגבת—מתכסות בענני שלוש האיכויות החומריות. הבריאה החומרית, אשר מורכבת משלוש מידות הטבע, הינה ממש כמו בית סוהר לנשמות המותנות. אלה נאבקות קשה מאד להיחלץ מן השיעבוד החומרי, ובהתאם למצביהן השונים נועדו להן גם פעילויות שונות. אולם הפעולות הללו כולן מבוססות על ידע שמקורו בך. רק בהשראת חסדך יכול מישהו לבצע פעילות צדיקה. ומבלי למצוא מקלט בכפות רגליך, איש לא יכול לגבור על השפעת אונך החומרי. למעשה, אנו, נציגי הידע הוֵדי, עוסקים תמיד בשירותך, בסיוע לנשמה המותנית להבין אותך.'״

התפילה הזו של נציגי הוודות מראה שהוודות נועדו לסייע לנשמות המותנות להבין את קרישנה. נציגי הוודות, או השְׂרוּתי, שבו ופיארו את האל וזימרו ״גַ'יַה! גַ'יַה!״ כלומר, שהריבון הינו מהולל על מעשיו המופלאים. והנפלא מכל זהו חסדו לנשמות המותנות בחלצו אותן משִביה של מָאיָא.

ישויות החיים שבגופים השונים הינן רבות לאינספור, חלקן נעות וחלקן ניחות. הן סובלות עתה בחיים מותנים בגלל ששכחו את יחסיהן הנצחיים עם אלוהים. כאשר ישות החיים מתאווה לחקות את קרישנה ולשלוט באנרגיה החומרית, היא נלכדת מיד בידי אותה אנרגיה, שמציעה לה 8,400,000 סוגי גוף שונים לבחירתה. ולמרות שהיא סובלת אז משלושת סוגי הסבל החומרי, היא סוברת ברוב אשליתה שהיא אדון כל הסובב אותה. סבוכה כך באשלית האנרגיה החומרית שמיוצגת בשלוש מידות הטבע, היא אינה יכולה להשתחרר, ללא חסדו של הריבון כלפיה. ישות החיים אינה מסוגלת לגבור על השפעת המידות החומריות במאמציה שלה. מכל מקום, האנרגיה החומרית פועלת בשליטתו של הריבון, ומשום כך מצוי האל מחוץ לתחומיה. ומלבדו, כל ישויות החיים—החל מברהמה וכלה בנמלה הזעירה—כולן מובסות במגען עם הטבע החומרי.

האל ניחן במלואם בששת השפעים—עושר, חוזק, פרסום, יופי, ידע ופרישות. ומשום כך רק הוא לבדו אינו שבוי בתעתועי הטבע החומרי. מבלי להיות מודעת לקרישנה, ישות החיים אינה יכולה להגיע אליו, אולם הריבון הכל-יכול, נשמת-העל, יכול להכתיב לה מבפנים. בבהגווד-גיטה הריבון מורה, ״כל מעשה, עשה למעני; כל מאכל, הצע קודם לי; תרומות תן בראש ובראשונה לי; וסיגופים בצע עבורי.״ כך מודרכים הקַרְמִים לפתח בהדרגה תודעת קרישנה. להוגי הדעות קרישנה מורה להתעלות בהדרגה באמצעות אבחנה בין ברהמן למָאיָא. ומי שניחן כבר בידע בוגר, מתמסר לאל, או כפי שקרישנה אומר בבהגווד-גיטה, ״אחרי לידות רבות מאד, הוגה הדעות החכם מתמסר לי.״ וליוגִים מומלץ להגות בקרישנה בתוך לבם; באמצעות תירגול ממושך שכזה של תודעת קרישנה, יכול היוגִי להשתחרר מן השיעבוד לאנרגיה החומרית. מכל מקום, הדבק עוסק כבר מן הראשית בשירות מסור ואוהב, ומשום כך, כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, הריבון מכוון אותו לבוא אליו ללא כל קושי או סטיות. רק בחסדו של האל יכולה ישות החיים להבין את מעמדם המדויק של ברהמן, פַּרַמָאתְמָא ובְּהַגַוָאן.

דבריהם של נציגי הוודות מוכיחים בבירור שמטרת הספרות הוֵדית כולה היא להבין את קרישנה. קרישנה נהנה תמיד, בעולם החומרי וברוחני. מאחר שהוא המתענג העליון, הרי שההבחנה הזו שבין חומרי לרוחני לא קיימת עבורו. העולם החומרי מהווה מכשול לישויות חיים רגילות, כיוון שאלה נתונות לשליטתו. אולם כיוון שקרישנה הינו שליט העולם, הרי שאינו מושפע בכלל מן המכשולים שזה מציב. משום כך נאמר בוודות, בחלקים שונים של האוּפַּנישַׁדים, ״ברהמן הינו נצחי ומלא חדווה וידע, ואף שאלוהים הינו אחד ויחיד, הוא נמצא בלבה של כל ישות חיה.״ הוא שורה בכול ונכנס אפילו לכל אטום. הוא נשמת-העל ששולט במעשיהן של ישויות החיים; הוא חי עמן, צופה במעשיהן, ומאפשר להן לפעול על-פי רצונן ומעניק להן את תוצאות מעשיהן. הוא כוח החיות שבכל הדברים, אולם בעצמו נשגב לאיכויות החומריות כולן. הוא כל-יכול; הוא מומחה ביצירת הכול, ובזכות ידיעתו הטבעית, העילאית, בכוחו להביא כל אחד תחת שליטתו, ומכאן שהוא אדון כולם. הוא מתגלה לעיתים על-פני האדמה, אף שבו-זמנית הוא מצוי בכל החומר. כאשר הוא מתאווה להתרחב לדמויות לאינספור, הוא שולח מבטו לעבר האנרגיה החומרית, וכך מופיעות ישויות החיים הרבות. הכול נוצר מאונו העילאי, וכל דבר בבריאתו נראה מושלם וללא פגם.

מי שרוצים להיגאל מן העולם החומרי צריכים לסגוד לאישיות אלוה, סיבת כל הסיבות כולן. הוא כמו כלל האדמה; מן האדמה מיצרים כדי חרס רבים, הכדים בעצמם ניצבים על האדמה, וכאשר אלה נשברים, שבים יסודותיהם ונטמעים באדמה. למרות שהאל הינו מקור לתופעות לאינספור, האימפרסונליסטים בוחרים להדגיש את המשפט הוֵדי, סַרְוַםּ קְהַלְו אידַםּ בְּרַהְמַה: ״הכול זה ברהמן.״ זאת משום שאינם מתיחסים בכלל לשלל התופעות שנובעות מסיבתו הראשונית של ברהמן. הם מתיחסים רק לעובדה שהכול נובע מברהמן, והכול שב עם כליונו ונטמע בברהמן, ובשלב הבינים, כשהכול נגלה בתופעות שונות, זה גם ברהמן. הם מאמינים איפוא, שלפני הבריאה החומרית היה הכול בברהמן, אחרי הבריאה נשאר עולם התופעות בברהמן, ואחרי החורבן, הכול ניטמע בברהמן, אלא שאינם יודעים מהו ברהמן זה. זה מוסבר בבירור בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא: ישויות החיים, המרחב, הזמן, וכל היסודות החומריים, כגון אש, אדמה, מים, ומֵחְשָב, אלה כולם מהווים כלל עולם התופעות, שידוע כבְּהֻוּר בְּהוּוַהּ וסְוַהּ, ומתגלה מגווינְדַה. בכוחו של גווינְדַה הכול משגשג, ואחרי החורבן, הכול נכנס ונשמר בגווינְדַה. משום כך ברהמה אומר, ״אני סוגד לגווינְדַה, אלוה המקורי, שהינו סיבת כל הסיבות.״

המילה ברהמן מורה על הגדול מכול וזה שמקיים את הכול. האימפרסונליסטים נמשכים לגודלם של השמים, אולם בגלל ידע מועט, אלה אינם נמשכים לגודלו של קרישנה. מכל מקום, בחיים המעשיים אנו נמשכים לגדולתו של אדם ולא סתם להר גדול. למעשה, המונח ברהמן מתיחס לקרישנה בלבד; ומשום כך ארג'ונה מודה בבהגווד-גיטה שקרישנה הינו פַּרַמְברהמן, או המקום בו נח הכול.

קרישנה הינו הברהמן העליון כיוון שניחן בידע בלתי מוגבל, באונים בלתי מוגבלים, בכוח בלתי מוגבל, בהשפעה בלתי מוגבלת, ביופי בלתי מוגבל, ובפרישות בלתי מגובלת. מכאן שהמילה ברהמן מתאימה לתאר את קרישנה בלבד. ובגלל שהברהמן הבלתי אישי הינו קרינת גופו הנשגב של האל, ארג'ונה מאשש שהוא פַּרַמְברהמן. הכול נמצא בברהמן, אולם הברהמן נובע מקרישנה, ומכאן שקרישנה הינו הברהמן העליון, כלומר, פַּרַמְברהמן. היסודות החומריים נחשבים לאונו הנחות של קרישנה; אלה, בהתרכבותם ההדדית, מחוללים את עולם התופעות, שנשען כולו על קרישנה, ואחרי החורבן אלה נכנסים לגופו כאנרגיה סמויה. מכאן שקרישנה הינו סיבת עולם התופעות, וגם סיבת חורבנו.

סַרְוַםּ קְהַלְו אידַםּ בְּרַהְמַה פירושו שהכול הוא קרישנה; כך רואה המַהָאבְּהָאגַוַתַה. הלה רואה כיצד הכול מתיחס לקרישנה. לפי האימפרסונליסטים, קרישנה הפך לרבים, ומאחר שהכול זה הוא, הרי שסגידה לכל דבר הינה סגידה לו. אלא שקרישנה משיב בבהגווד-גיטה לטיעון הכוזב הזה: למרות שהכול זה אונים שלו בצורות שונות, הוא בעצמו אינו נמצא בכול. הוא נוכח ולא נוכח בו-זמנית; הוא נוכח באמצעות אונו, אולם אינו נוכח בעצמו, כמקור האון. בחושינו הגשמיים איננו מסוגלים לתפוס את הנוכחות ואי הנוכחות הבו-זמניות הללו. מכל מקום, זה מוסבר באופן ממצה באִישׂופַּנישַׁד. נאמר שם שהאל הינו שלם ומושלם ולמרות שנובעים ממנו אונים לאינספור, על שלל גילוייהם והשתנויותיהם, הוא בעצמו אינו משתנה. מכאן שאדם נבון, שהבין שהוא הינו סיבת הסיבות, צריך לחפש מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו.

קרישנה מורה לכול להתמסר לו, וזוהי מהות ההוראות הוֵדיות כולן. מאחר שהוא סיבת כל הסיבות, החכמים והקדושים למיניהם כולם סוגדים לו, על-פי כללי הכתובים. ומי שעוסקים בהגות—אלה הוגים בדמותו בתוך לבם. כך הוגים הדגולים באנשים בקרישנה תמיד. ומי שמֵחְשָבו שבוי כך ושקוע בקרישנה, רק טבעי שגם ישוחח על קרישנה.

שיחה אודות קרישנה או זימרה אודותיו נקראות קירְתַנַה. גם שְׂרִי צ'איטניה הורה: קירְתַנִייַהּ סַדָא הַריהּ, כלומר, לחשוב אודות קרישנה ולשוחח אודותיו תמיד, ולא על דבר זולתו. זוהי תודעת קרישנה. התהליך הזה הינו נשגב עד מאד ומי שמתרגל אותו ישיג את שלמות החיים העליונה—שהינה נעלה לאין ערוך מרעיון הגאולה. משום כך קרישנה מורה בבהגווד-גיטה לחשוב אודותיו תמיד, לעסוק בשירותו המסור, לסגוד לו ולהשתחוות לפניו. כך הופך הדבק ל״קרישנאי״, ובגלל מודעותו המתמדת לאל, הוא בסופו של דבר גם שב אליו.

הוודות מורות אמנם לסגוד לאלים-למחצה, חלקיקיו של האל, אולם יש להבין שהוראות שכאלה נועדו לאנשים שרמת תבונתם פחותה והם קשורים עדיין לעינוג חושים חומרי. מכל מקום, מי שחפץ להגשים במלואה את המשימה האנושית, צריך לסגוד לקרישנה. כי סגידה שכזו מפשטת את הנושא כולו והצלחתה מובטחת. שמים, מים ואדמה הינם כולם חלקים של העולם החומרי. מכל מקום, מי שעומד על אדמה מוצקה, מעמדו בטוח יותר מזה שעומד בשמים או במים. החכם, שמחפש אחר מעמד איתן ובטוח, לא ישים איפוא, את מיבטחו באלים-למחצה השונים, חלקיקיו של האל, אלא יעמוד על הקרקע היציבה של תודעת קרישנה.

האימפרסונליסטים מביאים לפעמים את הדוגמה שמי שעומד על אבנים או על גזרי עצים, עומד למעשה, על-פני האדמה, שהרי האבנים והעצים מונחים על האדמה. מכל מקום, ניתן להשיב להם שמי שעומד על הקרקע במישרין, מעמדו יציב יותר ממי שעומד על עץ או אבנים. במילים אחרות, מעמדו של מי שמודע לקרישנה ומוצא בו מקלטו, בטוח יותר ממעמדם של מי שסוגדים לפַּרַמָאתְמָא או לברהמן הבלתי אישי. מכאן שמעמדם של היוגִים והגְ'נָאנִים אינו בטוח כמו מעמדם של הדבקים. ואכן, קרישנה מורה בבהגווד-גיטה שרק מי שאיבדו את שיקול דעתם בוחרים לסגוד לאלים-למחצה. ולגבי מי שבוחרים לסגוד לברהמן הבלתי אישי השרימד בהאגותם אומר, ״אלי היקר, מי שחושבים שהפכו לבני חורין באמצעות לימוד שכלתני, אינם טהורים עדיין מזוהמת הטבע החומרי. זאת משום שאינם מסוגלים למצוא מקלט בכפות רגלי הלוטוס לך. ובגלל שאינם מוצאים מקלט אצלך, למרות שהם מתעלים למצב נשגב, לקיום בברהמן הבלתי אישי, הם נאלצים ליפול ממעמדם הרם.״ קרישנה אומר משום כך על הסוגדים לאלים-למחצה שאינם נבונים ביותר ומאמציהם אויליים, שהרי התוצאות שהם משיגים הינן זמניות וחולפות. מכל מקום, לדבקיו הוא מבטיח שהם פטורים מכל סכנת מעידה.

נציגי הוודות המשיכו בתפילתם: ״מאחר שעל האדם לסגוד למישהו עליון, הרי שמכל ההיבטים, מן הדין שיסגוד לך, ולו רק למען הסדר הטוב, שהרי זה אתה ששולט בבריאה, בקיום ובחורבן. אתה שולט בשלושת העולמות בְּהֻוּר, בְּהוּוַר וסְוַר, אתה שולט גם בארבעה עשר העולמות העליונים והתחתונים, ואתה שולט בשלוש המידות החומריות. אלים-למחצה ואנשים מתקדמים בידע רוחני מאזינים תמיד ומזמרים אודות עלילותיך הנשגבות, כי פעילות שכזו בכוחה לבטל את כל מצבור התגובות לחיים של חטא. הנבונים בוחרים לטבול בים המתוק של מעשיך ולהקשיב לאלה ברוב קשב, וכך משתחררים מיד מהשפעתן המזהמת של המידות החומריות; הם אינם צריכים לעמוד אפילו בסיגופים קשים. זימרה ושמיעה אודות עלילותיך הנשגבות מהוות התהליך הקל ביותר להגשמה עצמית. די בהקשבה כנועה, כדי לטהר את הלב מכל הליכלוכים, ואז מתייצבת תודעת קרישנה בלבו של הדבק.״

״גם בר הסמכא הדגול, בְּהִישְׁמַדֵוַה, קבע שתהליך הזימרה והשמיעה אודות האל הינו מהות כל הטקסים הוֵדיים. ואכן, אותו דבק שחפץ להתעלות באמצעות שירות מסור, ובמיוחד באמצעות זימרה ושירה אודות אישיות אלוה—הלה משתחרר מהר מאד מכבלי השניות שבקיום החומרי. נשמת-העל שבלבו של הדבק מתרצה מאד מסיגופים פשוטים שכאלה, ומנחה אז את הדבק כיצד לשוב אליו. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שמעשיו וחושיו מוקדשים כליל לשירותו של הריבון, הינו שליו ורגוע לחלוטין. זאת משום שנשמת-העל מסופק ממנו; דבק שכזה הינו נשגב לכל מצבי השניות כגון חום וקור, או כבוד וכלון, וחווה משום כך גם בחדווה נשגבת, ופטור כליל מדאגות או חרדות הקיום החומרי. הבהגווד-גיטה מאששת שמי ששקוע כולו בתודעת קרישנה, אינו חרד יותר לקיומו או להגנתו, ובסופו של דבר משיג את השלמות העליונה; הוא חי את חייו בשלווה וללא דאגות, ואחרי נטישת הגוף, הוא שב הביתה לאלוהות. הריבון מאשש בבהגווד-גיטה, 'משכני העליון הינו מקום נשגב ומי שמגיע אליו, לא שב עוד לעולם החומרי. מי שהשיג את השלמות העליונה ועוסק בשירותי במשכן הנצחי—הלה הגשים את השלמות במלואה ולא ישוב עוד לקיום החומרי רווי הסבל.'״

״אלי, ישות החיים חייבת לעסוק בתודעת קרישנה, כלומר, לשרת אותך באחת מן הדרכים המקובלות כגון שמיעה, זימרה או ביצוע הוראותיך. כי מי שאינו עוסק בשירותך המסור, מיותר בכלל שיפגין סמני חיים. מקובל לחשוב שמי שנושם הינו חי, אלא שמי שמשולל תודעת קרישנה, דומה יותר למפוח בסדנתו של הנפח. המפוח הינו שק עור ששואף ופולט אויר, ומי שנושם בתוך שק של עור ועצמות, מבלי לעסוק בתודעת קרישנה או בשירות אוהב לאל, איננו טוב מזה. בצורה דומה משולה תוכלת חייו הארוכה של מי שאינו דבק, לתוכלת החיים של עץ, אכילתו מושווית לאכילתם של כלבים וחזירים, ותענוגותיו המיניים מושווים לחיי מין של חזירים ועיזים.״

״עולם התופעות מתחולל בגלל כניסתו של האל כמַהָא-וישנו לתוכו. כלל האנרגיה החומרית נסערת ממבטו, ורק אז מתחילה פעולת הגומלין של שלוש המידות. מכאן שכל אותם דברים חומריים שעליהם אנחנו מנסים להתענג, הינם קיימים בחסדו של אלוהים.״

״בגוף ישנן חמש רמות קיום—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה, ויגְ'נָאנַמַיַה, ולבסוף, אָאנַנְדַמַיַה. ברמה הראשונית ישות החיים מודעת רק לאוכל. ילד או בעל חיים מסופקים כאשר הם מקבלים את מזונם. מצב תודעתי שכזה, שמטרתו בסך הכול להגיע לשובע, נקרא אַנְנַמַיַה. אַנְנַה פירושו מזון. רמת המודעות הבאה היא מודעות לחיים. בשלב זה, מי שיכול להמשיך ולחיות מבלי להיות מותקף או מושמד, חושב את עצמו למאושר. שלב זה נקרא פְּרָאנַּמַיַה, או מודעות לקיום. המישור הבא הוא מישור המחשבה והרגש, שנקרא מַנומַיַה. החברה החומרנית מושתתת בעיקרה על שלוש רמות אלה—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה ומַנומַיַה; דאגתו הראשונה של אדם בן תרבות היא ביסוס כלכלי, דאגתו השניה הינה התגוננות מפני השמדה, ואז הוא נפתח לתהייה אודות ערכי החיים.״

״מי שממשיך ומתקדם בחיפושו הפילוסופי ומגיע למישור התבונה, ומבין שהוא אינו הגוף החומרי אלא נשמה רוחנית, ועוד מוסיף ומתקדם בחיים רוחניים—הרי שיגיע להבין את הריבון העליון, או הנשמה העליונה. וכאשר הוא מפתח את יחסיו עם האל ועוסק בשירותו, שלב זה נקרא תודעת קרישנה, או אָאנַנְדַמַיַה. אָאנַנְדַמַיַה פירושו חיי חדווה, ידע ונצחיות. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה נאמר, אָאנַנְדַמַיו 'בְּהְיָאסָאת. הברהמן העליון והברהמן הנחות, כלומר, אישיות אלוה וישות החיים, שניהם מלאי חדווה מטבעם. כל עוד שקועה ישות החיים בארבעת המישורים הנמוכים—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה וויגְ'נָאנַמַיַה—הריהי נתונה עדיין להתניות החומריות. רק בשלב האָאנַנְדַמַיַה היא הופכת לבת חורין. הבהגווד-גיטה מסבירה את שלב האָאנַנְדַמַיַה כבְּרַהְמַה-בּהֻוּתַה; כל הכמיהות והחרדות החומריות נעלמות. שלב זה מתחיל כאשר האדם הופך שווה ביחסו לכל ישויות החיים. עם התרחבות תודעתו, הוא הופך מודע לקרישנה, ואז הוא רוצה רק לעסוק בשירותו. הכמיהה הזו להתקדם בשירות לאל אינה דומה לכמיהה לעינוג חושים בקיום החומרי. מכאן שכמיהה נשארת גם בחיים רוחניים, אלא שהיא מיטהרת. חושים מטוהרים הינם קבועים במישור התודעה העליון, אָאנַנְדַמַיַה, או חיי חדווה בתודעת קרישנה, ופטורים מכל רמות התודעה החומריות, כלומר, אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה וויגְ'נָאנַמַיַה. הוגי הדעות המָאיָאוָאדִים גורסים ששלב האָאנַנְדַמַיַה הינו ההיטמעות בעליון, או שנשמת-העל והנשמה היחודית הפכו לאחד. אלא שלמעשה, אחדות אינה היטמעות בעליון ואיבוד כל קיום יחודי. ההיטמעות מתבטאת בסך הכול בהבנה; בהבנה שאנו זהים לאל מבחינה איכותית בהיבטי הידע ונצח שלו. ואילו שלב האָאנַנְדַמַיַה (חדווה) האמיתי מושג רק בשעה שעוסקים בשירות מסור. זה מאושש בבהגווד-גיטה. מַד-בהקטיםּ לַבְּהַתֵא פַּרָאם: שלב הבְּרַהְמַה-בּהֻוּתַה אָאנַנְדַמַיַה הינו מושלם רק כאשר ישנם יחסי אהבה בין האל לישויות החיים הכפופות. ומבלי להגיע לשלב האָאנַנְדַמַיַה, נשימתו של אדם הינה בסך הכול כנשימת המפוח בסדנת הנפח; חייו המתארכים הינם כמו חייו של עץ, והוא בעצמו אינו טוב מחיה כגון גמל, חזיר או כלב.

נכון שישות החיים אינה נכחדת לעולם, אולם מיני חיים נחותים סובלים ממצוקות הקיום, בעוד שמי שעוסק בשירות מסור, שרוי בחדווה, או אָאנַנְדַמַיַה. השלבים השונים הללו כולם מתיחסים לריבון. אלוהים וישות החיים שניהם קימים תמיד; ההבדל ביניהם הוא שהאל שרוי כל הזמן באָאנַנְדַמַיַה, ואילו ישות החיים, בגלל מעמדה המיזערי כחלקיק של האל, נוטה ליפול לשאר רמות החיים. אלוהים ואנחנו כולנו נצחיים, אלא שהוא הינו נשגב תמיד, בעוד שאנו נתונים לפעמים לשיעבוד, ולעיתים שרויים בגאולה. עולם התופעות כולו מתחולל בחסדו של הריבון, גם מתקיים בחסדו, ולבסוף, בעת החורבן, ניטמע בקיומו. מכאן שהאל הינו הקיום העליון וסיבת כל הסיבות. ומשום כך מי שלא מפתח תודעת קרישנה, בסך הכול מבזבז את חייו.

אנשים חומרניים מדי אינם מסוגלים להבין את העולם הרוחני ואת משכנו של קרישנה. עבורם הורו החכמים את שיטת היוגַה שנקראת מדיטצית מֻוּלָאדְהָארַה או מנּיפֻּוּרַקַה, כלומר, התעלות הדרגתית באמצעות מיקוד המחשבה בבטן. מֻוּלָאדְהָארַה ומנּיפֻּוּרַקַה הינם מונחים טכניים שמתיחסים למעיים שבתוך חלל הבטן. החומרנים מאמינים שהתבססות כלכלית הינה בעלת חשיבות עליונה; זאת משום שהם סבורים שהקיום כולו תלוי באוכל. אלא שאלה שוכחים שלא די באכילה מרובה, כי ללא עיכול תקין, האוכל גורם רק לבעיות קיבה וחומציות. מכאן שאכילה לבדה אינה מקור אנרגית החיים. תהליך העיכול דורש אנרגיה נוספת, גבוהה יותר. זו נזכרת בבהגווד-גיטה כוַיְשְׂוָאנַרַה; קרישנה אומר שם שהוא מסיע לעיכול בצורת הוַיְשְׂוָאנַרַה. מכל מקום, מאחר שהריבון שורה בכול, אין זה מופלא בכלל שהוא נוכח גם כוַיְשְׂוָאנַרַה.

קרישנה נמצא למעשה, בכל מקום. משום כך הוַיְשְׁנַּוַה מקשט את גופו עם מקדשים של וישנו: תחילה הוא מסמן מקדש מתילַקַה על הבטן, אחר כך בבית החזה, אחר כך בין עצמות הבריח, אחר כך על המצח, וכן הלאה, עד שמגיע אל קצה הראש, או הבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה. ואלה הם שלושה עשר מקדשי התילַקַה שהוַיְשְׁנַּוַה מסמן על גופו: על המצח זהו מקדש של קֵשַׂוַה, על הבטן זה מקדש של נָארָאיַנַּה, על החזה זה מקדש של מָאדְהַוַה, ובין עצמות הבריח זה מקדש של גווינְדַה. על המותן הימנית זה מקדש של וישנו, על הזרוע הימנית זה מקדש של מַדְהוּסוּדַנַה, ועל צידה הימני של עצם הבריח זה מקדשו של תְריויקארמה. על המותן השמאלית זה מקדש של וָאמַנַדֵוַה, על הזרוע השמאלית זה מקדש של שְׂרִידְהַרַה, ועל צידה השמאלי של עצם הבריח זה מקדש של הרּישִׁיקֵשַׂה. בגב העליון זה מקדש של פַּדְמַנָאבְּהַה, בגב התחתון זה מקדש של דָאמודַרַה, ובקצה הראש זה מקדש של וָאסוּדֵוַה. באמצעות תהליך זה הוגים בנוכחותו של האל באברי הגוף השונים.

ללא-דבקים לעומת זאת, ממליצים החכמים להגות בתפיסת החיים הגופנית—התרכזות בחלל הבטן, בלב, בגרון, בגבות, במצח, ולבסוף בקצה הראש. ישנם חכמים, משושלת ההוראה של הקדוש אַרוּנַּה, שמתמקדים בלב כיוון שנשמת-העל מצוי שם עם ישות החיים. זה מאושש בפרק החמישה עשר של הבהגווד-גיטה; הריבון אומר שם, ״אני נמצא בלב כול.״

וַיְשְׁנַּוַה מגן על גופו לצורך שירות לריבון, והגנה שכזו מהווה חלק משירותו המסור. בעוד שאדם חומרני חושב את גופו לעצמו. אדם שכזה סוגד לגופו באמצעות תהליך היוגַה הזה של התמקדות באברי הגוף השונים, כגון מנּיפֻּוּרַקַה, דַהַרַה והְרּידַיַה, שמגיע לבסוף לבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה שבקצה הראש. אותו יוגִי נדיר שהגיע לשלמות בתירגול היוגַה יכול אז לעבור דרך הבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה לכל אחד מן הכוכבים הרבים, בעולם החומרי או ברוחני. המעבר הזה מתואר בהרחבה בספר השני של השרימד בהאגותם.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ממליץ בהקשר זה למתחילים, לסגוד לוירָאטַה פּוּרוּשַׁה, או התגלותו של האל בדמות היקום אדירת המימדים. מי שאינם מסוגלים להבין שהסגידה לדמות האַרְצָ'א, או דמותו של אלוהים שבמקדש, הינה זהה לסגידה לאל עצמו, או מי שאינם מסוגלים להתמקד בדמותו—עבורם מומלצת הסגידה לאלוהים בדמותו היקומית. חלקו התחתון של היקום נחשב לרגלים, חלקו התיכון נחשב לטבור או לבטן, מערכות הכוכבים הגבוהות, כגון גַ'נַלוקַה ומַהַרלוקַה הינן הלב, ומערכת הכוכבים העליונה, בְּרַהְמַלוקַה, נחשבת לקצה הראש. הקדושים ממליצים על שיטות הגות ויוגַה שונות, בהתאם לרמתו של הסוגד, אלא שתכלית השיטות הללו כולן הינה לשוב הביתה לאלוהות. וכפי שנאמר בבהגווד-גיטה, מי שמגיע לכוכב העליון, למשכנו של קרישנה, או אפילו מי שמגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה—הלה לא ישוב עוד לעולם לקיום החומרי, על מצוקותיו הרבות.

הוודות מורות משום כך להפוך את כפות רגלי הלוטוס של וישנו למטרת המאמצים כולם. תַד וישְׁנּוהּ פַּרַמַםּ פַּדַםּ, וישנולוקַה, או כוכביו של וישנו, מצויים מעל לכל הכוכבים החומריים. אלה כוכבים נצחיים וידועים כסַנָאתַנַה-דְהָאמַה; הם אינם מתכלים לעולם, גם לא בעת חורבן היקום החומרי. מכאן שאותו אדם שלא סגד לריבון ולא שב לאלוהות, נכשל מלהגשים את משימת חייו העיקרית.

תפילתם הבאה של נציגי הוודות דנה בכניסתו של האל למיני החיים השונים. בבהגווד-גיטה נאמר שחלקיקו הרוחני של האל מצוי בכל אחד ממיני החיים. הריבון אומר בעצמו בגיטה שהוא הינו האב נותן הזרע בכל המינים, ומשום כך כולם נחשבים לבניו. האימפרסונליסטים מתבלבלים לפעמים מכניסתו של הריבון ללבו של כל אחד כפַּרַמָאתְמָא. מאחר שהוא נכנס לגופים השונים עם הנשמה היחודית, הם מסיקים שהוא אינו שונה ממנה. כלומר, שישות החיים שווה לאלוהים. הם מתריסים, ״מדוע צריכה הנשמה היחודית לסגוד לנשמת-העל?״ לדעתם הם זהים ואין כל הבדל ביניהם. אלא שיש הבדל בין נשמת-העל לנשמה היחודית. זה מוסבר בפרק החמישה עשר של הבהגווד-גיטה, שם הריבון אומר שלמרות שהוא מצוי עם ישות החיים באותו גוף, הוא הינו עליון. הוא מי שמכתיב מבפנים ונותן תבונה לנשמה היחודית. בגיטה נאמר בבירור שזה האל שנותן לנשמה את התבונה, הוא גם משפיע על הזיכרון שלה ועל השיכחה. איש לא עצמאי לפעול ללא אישורו; בהנחייתו בלבד, פועלת עתה ישות החיים על-פי הקארמה שצברה מן העבר. הנשמה היחודית הינה שכחנית מטבעה; וזה הריבון, שמצוי בלבה, שמזכיר לה את רצונותיה מחיים קודמים. בדומה לאש האחת שמתגלה במידות שונות, על-פי גודל העץ, תבונתה, אף שזהה באיכותה לריבון, מתגלה עתה בהתאם למגבלות גופה.

נאמר שהריבון, או נשמת-העל, הינו אֵקַה-רַסַה. אֵקַה פירושו אחד, ורַסַה פירושו טעם. הריבון הינו נשגב תמיד. הוא נצחי וכולו חדווה וידע. מעמדו כאֵקַה-רַסַה אינו משתנה אף פעם, גם כאשר הוא משמש כצופה ויועץ לנשמה היחודית שבכל גוף יחודי.

החל מברהמה וכלה בנמלה, כל ישות חיה מציגה את אונה הרוחני בהתאם לגופה. האלים-למחצה הינם מאותו סוג של נשמות יחודיות ששוכנות בגוף אדם או בגופיהן של חיות נחותות. אנשים חכמים לא סוגדים משום כך לאלים-למחצה, שהרי אלה בסך הכול נציגים זעירים של קרישנה שמופיעים בגוף מותנה. הנשמה היחודית יכולה להפגין אונים וכוח רק כפי שמאפשר לה מבנה גופה, בעוד שהאל מפגין את אונו במלואו, בכל צורה ודמות ללא הבדל. ומאחר שהנשמה היחודית מפתחת את אוניה וכוחה בהתאם למצב ההתפתחותי של גופה, הרי שלא ניתן לקבל בכלל את רעיון השיויון בין אלוהים לנשמה, שבו דוגלים כל כך המָאיָאוָאדִים. הנשמה היחודית בגוף תינוק, אינה מסוגלת להפגין כוח של בוגר, אולם קרישנה, אפילו כשהיה תינוק בזרועות אמו, הפגין את מלוא אונו והמית את פֻּוּתַנָא וזדים כמותה שניסו להרוג אותו. משום כך מתואר אונו של האל כאֵקַה-רַסַה, או בלתי משתנה. הוא הינו איפוא, מושא הסגידה היחיד, אלא שרק מי שאינם נתונים להשפעת הטבע החומרי מודעים לזה. במילים אחרות, רק בני החורין יכולים לסגוד לאל. המָאיָאוָאדִים, שתבונתם פחותה יותר, חושבים שהאלים-למחצה ואלוהים הינם זהים, ומשום כך בוחרים לסגוד לאלה.

נציגי הוודות המשיכו לומר את תפילתם: ״מי שהפכו אחרי לידות רבות מאד לרבי תבונה וידע, פונים לסגוד לכפות רגלי הלוטוס שלך.״ זה מאושש גם בבהגווד-גיטה; הריבון אומר שם שאחרי לידות רבות, מי שהינו מַהָאתְמָא, או נשמה גדולה, מתמסר לאל, כיוון שהוא יודע שוָאסוּדֵוַה, קרישנה, הינו סיבת כל הסיבות. הוודות המשיכו: ״כפי שכבר הוסבר, מֵחְשָבנו, תבונתנו וחושינו ניתנו לנו מאלוהים, ומשום כך, כאשר אלה מיטהרים, הם עוסקים כליל בשירותו. רק בגלל שימוש לא נכון באלה לצורך פעילות חומרית, לכודה ישות החיים במיני החיים השונים. תוצאות מעשיה מכתיבות לה את גופיה, שנוצרים על-ידי הטבע החומרי בהתאם לרצונותיה. כיוון שזו מתאווה וזכאית לגוף מסוים, זה ניתן לה על-ידי הטבע החומרי, על-פי הוראתו של הריבון.

בפרק השלישי של השרימד בהאגותם מוסבר שבידה של השגחה עליונה מוטלת ישות החיים לתוך זרעו של זכר ומוחדרת לרחמה של נקבה מתאימה, כדי לפתח את גופה המסוים. היא בוחרת להשתמש בחושיה, בתבונתה, במֵחְשָבה וכו', בדרך משלה, שמכתיבה את הגוף המסוים שבו היא שבויה. וכך, בהתאם לנסיבות ולמצבים השונים זו עוברת במיני החיים השונים, כאל-למחצה, כאדם, או כחיה.

בספרות הוֵדית מוסבר שישויות החיים שכלואות במיני החיים השונים הינן חלקיקים של הריבון. המָאיָאוָאדִים לעומת זאת, חושבים שהישויות הינן זהות לפַּרַמָאתְמָא, שלמעשה, יושב בתוך ישות החיים כידיד. מאחר שהפַּרַמָאתְמָא, או ההיבט המקומי של הריבון, והנשמה היחודית, שניהם מצויים בתוך הגוף, ישנם שטועים וחושבים שאין הבדל ביניהם. מכל מקום, ישנו ביניהם הבדל מובהק; זה מוסבר בוַרָאהַה פּוּרָאנַּה כך: הריבון מתרחב לשני סוגים של חלקים—ישויות החיים שנקראות ויבְּהינָאמְּשַׂה, והפַּרַמָאתְמָא, או התרחבות מוחלטת של האל, שנקרא סְוָאמְּשַׂה. התרחבות הסְוָאמְּשַׂה הינה רבת עוצמה ממש כמו הריבון עצמו וניחנת באוניו כולם, ללא הבדל, בעוד שחלקיקי הויבְּהינָאמְּשַׂה ניחנים רק במעט מזעיר מן האונים. בנָארָאיַנַּה-פַּנְצַ'רָאתְרַה נאמר שישויות החיים, אונו הגבולי של הריבון, זהות אמנם באיכות קיומן הרוחני לריבון עצמו, אלא שהן נוטות להתלכלך באיכויות החומריות. ובגלל הנטייה הזו ליפול להשפעת המידות החומריות, נקראת הישות הזעירה גִ'יוַה. אישיות אלוה נקרא לעיתים גם שיווה, או מבורך כולו. ההבדל בין שיווה לגִ'יוַה הוא שהאל המבורך אינו מושפע אף פעם מן המידות החומריות, בעוד שחלקיקיו הזעירים נוטים ליפול להשפעה כזו.

נשמת-העל שנמצא בגופה של ישות החיים המסוימת, הינו חלק מוחלט של הריבון, ומהווה משום כך מושא סגידתה של הישות היחודית. על-פי חכמי העבר הדגולים, תהליך ההגות נועד למעשה, לאפשר לישות החיים למקד את מחשבתה בכפות רגלי הלוטוס של האל בדמותו כנשמת-העל (וישנו). זהו סַמָאדְהי אמיתי. ישות החיים לא יכולה להשתחרר לבדה משיעבוד חומרי; משום כך עליה לעסוק בשירות מסור לאלוה עליון, או לנשמת-העל שבתוכה. שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי, שהינו מבאר חשוב של השרימד בהאגותם, חיבר פסוק יפה בהקשר זה, וזו משמעותו: ״אלי היקר, הינני חלקיק נצחי שלך, אלא שנשביתי עתה באונים החומריים, שגם הם נובעים ממך. אתה סיבת כל הסיבות ונכנסת לגופי כנשמת-העל. זוהי זכותי הטבעית ליהנות בחברתך מחיי חדווה עילאיים מלאים בידע, ומשום כך אלי, הריני מתחנן שתצווה עלי לעסוק בשירותך, כדי שאשוב למעמדי המקורי, לחדווה נשגבת.״

רבים האישים הדגולים שהבינו שישות החיים הסבוכה בעולם החומרי אינה יכולה להשתחרר במאמציה שלה, ומשום כך אלה עוסקים כולם, באמונה איתנה ובמסירות, בשירות נשגב לאל. כך הגידו נציגי הוודות.

הם המשיכו: ״ריבון עליון, קשה מאד להשיג ידע מושלם אודות האמת המוחלטת. אולם אתה, ברוב חסדך לנשמות הכושלות, מופיע בהתגלויותיך השונות ומבצע מעשים מופלאים. הופעת אפילו כאישיות חשובה בתולדות העולם הזה, והספרות הוֵדית מספרת את עלילותיך. העלילות הללו כולן הינן קסומות כמו ים של חדווה נשגבת. רוב האנשים נמשכים לקרוא סיפורים, אלא שהסיפורים מפארים בדרך כלל סתם גִ'יוות רגילות. מכל מקום, מי שנמשך לספרות הוֵדית שמתארת את עלילותיך הנצחיות, זוכה לטבול בים של חדווה נשגבת. כמו אדם יגע שטובל במקווה מים ומתרענן, גם הנשמה המותנית, ששבעה כבר מפעילות חומרית, שוכחת את עייפותה, כאשר טובלת בים הנשגב של מעשיך. ולבסוף היא צוללת כליל בים הזה. הנבונים ביותר אינם מתרגלים משום כך שום תהליך להגשמה עצמית לבד משירות מסור ועיסוק מתמיד בתשע פעולות המסירות, בעיקר שמיעה וזימרה. וכאשר דבקיך שקועים בשמיעה וזימרה אודותיך, הם מואסים אפילו בחדווה שמקורה בגאולה, או בהיטמעות בקיומו של העליון. ומאחר שאלה איבדו כבר כל עניין בגאולה, בודאי שאינם נמשכים לפעילות חומרית שתכליתה התעלות לעדן עבור עינוג חושים. דבקים טהורים מחפשים רק חברתם של פַּרַמַהַמְּסות, או דבקים בני חורין, כי בחברתם הם יכולים לשמוע ללא הרף ולזמר את תפארתך. למען זה הם נכונים להקריב הכול—כל נוחיות אישית, ואפילו את נוחות חיי המשפחה, גם חיי חברה-לכאורה, ידידות ואהבה. מי שטעמו את מתק המסירות שבטעם הנשגב של זימרת תפארתך, הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא—דבקים טהורים כאלה אינם מתאווים לכל חדווה רוחנית אחרת, גם לא לנוחות חומרית. אלה פחות חשובות בעיניהם אפילו מסתם גבעול של עשב.״

נציגי הוודות המשיכו: ״מי שמצליח לטהר את מֵחְשָבו, חושיו ותבונתו באמצעות שירות מסור בתודעת קרישנה מלאה, מֵחְשָבו הופך לו לידיד. ואלמלא כן, המֵחְשָב הינו אויב תמיד. מֵחְשָב ששקוע בשירות לאל הינו ידידה הקרוב של ישות החיים, שהרי אז הוא תמיד הוגה באלוהים, ואלוהים הרי, הינו יקר לנשמה לעד. משום כך כאשר מֵחְשָבה חושב עליו, היא חווה מיד סיפוק אדיר, לו התאוותה חיים אחר חיים. ומי שמֵחְשָבו כך ממוקד בכפות רגליו של הריבון, אינו נמשך עוד לשום סגידה נמוכה יותר, או לתהליך נחות יותר של הגשמה עצמית. כי כל תהליך אחר או נסיון לסגוד לאל-למחצה בסך הכול מסבך את ישות החיים במחזוריות הלידה והמוות, וכמה זה נתעב להיכנס למיני חיים נחותים כמו חתולים וכלבים!״

שְׂרִי נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה כתב בשירו שמי שנמשכים לתהליך השכלתני הספקולטיבי ולפעילות נושאת גמול, ואינם פונים לשירות מסור לאל, בסך הכול שותים את התוצאות הרעילות של מעשיהם. אנשים כאלה נאלצים להיוולד למיני חיים שונים, או שנאלצים לפתח הרגלים נתעבים כגון אכילת בשר ולקיחת מסממים. אנשים חומרניים סוגדים לגופם החומרי בן החלוף, ומתעלמים כליל מטובתה של הנשמה הרוחנית שבתוך הגוף. ישנם שמוצאים מקלט במדע החומרי, לצורך שיפור נוחותם הגופנית, וישנם שסוגדים לאלים-למחצה כדי להתעלות לכוכבי עדן. שוכחים לחלוטין את הנשמה, מטרת חייהם מתמצת כולה במתן נוחות לגוף. הספרות הוֵדית מתארת אנשים כאלה כמתאבדים; זאת משום שזיקתם העזה לגוף החומרי ולנוחיותו מנציחה את נדודיהם במחזוריות הלידה והמוות והסבל הכרוך בזה. רק בגוף אנושי יכולה ישות החיים להבין את מעמדה, ומשום כך צריך הנבון לפנות לשירות מסור ולהעסיק בשירות כזה את מֵחְשָבו, חושיו ואת גופו, מבלי בכלל לסטות ממנו.

נציגי הוודות המשיכו: ״רבים כל כך היוגִים שהינם מלומדים מאד ובקיאים בהשגת השלמות העליונה. אלה לומדים באמצעות תירגול היוגַה לשלוט באויר החיים שבגוף. הם מתמקדים בדמותו של וישנו ושולטים כליל בחושיהם. אולם למרות חיי משמעת קפדניים וסיגופיהם המפרכים, הם משיגים בסך הכול אותו יעד שמשיגים אויביך. כלומר, אותם יוגִים דגולים, רבי חכמה ושכל, מגיעים לבסוף לזוהר הברהמן הבלתי אישי, ממש כמו הזדים שעוינים תמיד את אלוהים. רשעים כמו קַמְּסַה, שׂישׂוּפָּאלַה ודַנְתַוַקְרַה הגיעו לזוהר הברהמן, כיוון שהגו תמיד בקרישנה. והנה, נשים—הגופִּיות—אלה נמשכו אל קרישנה כיוון שנישבו ביופיו. זו התאוה, אם כן, שעוררה את הגותן עליו. הן חפצו שיחבק אותן בזרועותיו שדמו לצורתו העגולה היפיפיה של הנחש. וישנם גם מזמורי הוודות—גם אנו ממקדים את מֵחְשָבנו בכפות רגליך. הגותן של הגופִּיות מושתתת על תאוה; אנו מתמקדים בך כדי לשוב הביתה לאלוהות; אויביך חושבים תמיד כיצד להורגך; והיוגִים עומדים בסיגופים קשים כדי להיכנס לזוהרך. אולם כל האנשים הללו, על דרכי הגותם השונה, כולם השיגו שלמות רוחנית בהתאם לתפיסתם השונה. זאת משום שאתה שווה ביחסך לכל דבקיך.״

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אלי היקר, קשה מאד להגות תמיד בכפות רגליך; רק דבקים גדולים שכבר השיגו אהבה אליך ועוסקים בשירותך הנשגב הינם מסוגלים לזה. אלי, גם אני מתאווה שמֵחְשָבי יתמקד בדרך כלשהי ברגליך, לפחות לזמן כלשהו.״

קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה את השלמות הרוחנית שמשיגים המתרגלים השונים; הוא אומר שם שהוא מעניק לדבק את השלמות שלה הוא מתאווה, בהתאם למידת התמסרותו. האימפרסונליסטים, היוגִים ואויביו של הריבון נכנסים לזוהרו הנשגב של האל, בעוד שמי שסוגדים לדמותו האישית של אלוהים וצועדים בעקבות תושבי ורינדאוון, או שמקפידים לקיים את כללי השירות המסור—אלה מתעלים למשכנו האישי של קרישנה, גולוקַה ורינדאוון, או לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. האימפרסונליסט והפרסונליסט שניהם מתעלים למישור הרוחני, או לשמים הרוחניים, אלא שהאימפרסונליסט מגיע לזוהר הברהמן הבלתי אישי, ואילו הפרסונליסט מגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או לכוכב ורינדאוון, בהתאם לשירות וליחסים להם הוא מתאווה עם האל.

נציגי הוודות אמרו שמי שנולדו אחרי בריאת העולם אינם מסוגלים להבין את הריבון באמצעות הידע החומרי שלהם. ממש כמו שמי שנולד למשפחה מסוימת אינו מסוגל להבין את מעמדו של אבי סבו שחי לפני הדור הנוכחי, גם אנו איננו מסוגלים להבין את אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה או קרישנה, שקיים לעד בעולם הרוחני. בפרק השמיני של הבהגווד-גיטה נאמר בפירוש שרק באמצעות שירות מסור ניתן להגיע לאישיות אלוה העילאי, שחי לעד בממלכה הרוחנית (סַנָאתַנַה-דְהָאמַה).

ובאשר לבריאה החומרית, ברהמה הינו היצור הראשון שנברא בה; לפניו לא היה שום יצור חי. העולם היה שרוי בחשכה עד שהלה נולד מפרח הלוטוס שצמח מטבורו של גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו. גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו הינו התרחבות של קָארַנּודַקַשָׂאיִי וישנו, קָארַנּודַקַשָׂאיִי וישנו הינו התרחבות של סַנְקַרְשַׁנַּה, סַנְקַרְשַׁנַּה הינו התרחבות של בַּלַראמה, ובַּלַראמה הינו התרחבותו הראשונה של קרישנה. אחרי שברהמה נברא, נולדו שני סוגים של אלים-למחצה: אלים-למחצה כמו ארבעת האחים סַנַקַה, סַנָאתַנַה, סַנַנְדַנַה וסַנַת-קוּמָארַה, שיצגו את הפרישות מהעולם, ואלים-למחצה כמו מַרִיצ'י וצאצאיהם, שנועדו להתענג על העולם החומרי. משני הסוגים הללו התגלו בהדרגה כל שאר מיני החיים, לרבות בני האדם. מכאן שכל היצורים שבעולם החומרי, אפילו בני האדם, ברהמה, האלים-למחצה והרָאקְשַׁסים, כולם הינם יצורים חדישים. כלומר, הם נולדו רק לאחרונה, וממש כשם שמי שרק נולד למשפחה כלשהי, אינו יודע את מעמדם של אבותיו מדורות קודמים, גם איש בבריאה החומרית, שנבראה רק לאחרונה, אינו מבין את מעמדו של האל בעולם הרוחני. כל תופעות העולם הזה, כמו גורם הזמן, ישויות החיים, הוודות, והיסודות הגשמיים והסמוים, למרות משך קיומם האדיר, כולם נוצרו ברגע מסויים. וכל דבר שנוצר בעולם הנברא, גם כל הדרכים שנוצרו להבנת מקור הבריאה, נחשבים למעשה, לחדישים.

מכאן שבאמצעות תהליכים להגשמה עצמית או להבנת אלוהים כמו פעילות נושאת גמול, שכלתנות עיונית, ויוגַה מיסטית לא ניתן להגיע אל המקור העליון לכול. אחרי חורבנו הסופי של היקום לא קיימות יותר ודות, גם לא זמן חומרי, או היסודות הגשמיים והסמויים. וכאשר כל ישויות החיים נחות במצבן הסמוי בתוך נָארָאיַנַּה, גם כל אותם תהליכים שהמציאו לא קיימים. מכל מקום, שירות מסור הינו קיים לעד בעולם הרוחני. מכאן שזהו התהליך האמיתי היחידי להגשמה עצמית או להבנת אלוהים. שרילה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק בהקשר זה, וזה תוכנו: אישיות אלוה, המקור העליון לכול, הינו עצום לאינסוף ובלתי מוגבל, ומשום כך אין שום אמצעי חומרי בעזרתו יכולה ישות החיים להבין אותו. היא צריכה איפוא, רק להתפלל לעסוק לעד בשירותו, כי אז בחסדו, היא תוכל להבין אותו, המקור העליון לכול. הריבון העליון מתגלה רק לדבקיו. בפרק הרביעי של הבהגווד-גיטה הריבון אומר לארג'ונה, ״ארג'ונה יקירי, כיוון שאתה דבק שלי וידידי הקרוב, אגלה לך את התהליך להבין אותי.״ כלומר, במאמצינו שלנו אנחנו איננו מסוגלים להבין את מקור הבריאה, את אישיות אלוה. תחילה עלינו לרַצות אותו בשירות מסור, ואז הוא יתגלה לנו, ונוכל להבין אותו במידה כלשהי.

הוגי דעות שונים ניסו להבין את המקור לכול באמצעות מחשבתם הספקולטיבית. הזרמים המחשבתיים הללו מחולקים באופן כללי לששה ונקראים שַׁדּ-דָרְשַׂנַה. הם כולם דוגלים בהיבט המופשט של האמת וידועים כמָאיָאוָאדַה. כל זרם ניסה לבסס את עמדתו שלו, אף שמאוחר יותר הם התפשרו וקבעו שכל הדעות מובילות לאותה מטרה ומשום כך כולן תקפות. מכל מקום, מתפילותיהם של נציגי הוודות מסתבר שאף לא אחת מאלה הינה תקפה, כיוון שתהליכי הידע הללו כולם נוצרו בתוך העולם החומרי הזמני. כולם מחמיצים את הנקודה האמיתית: אישיות אלוה, או האמת המוחלטת, יכול להיות מובן רק באמצעות שירות מסור.

קבוצה אחת של הוגי דעות, שידועים כמימָאמְּסַקים ומיוצגת על-ידי חכמים כגון גַ'יְמיני, מצביעה על פעילות צדיקה או על קיום חובות הוַרְנַה והאָאשְׂרַמַה, כאמצעי להשגת השלמות העליונה. אלא שטענה זו מופרכת בפרק התשיעי של הבהגווד-גיטה. קרישנה אומר שם שפעילות צדיקה מרוממת אמנם לעדן, אלא שמיד עם תום מצבור התגובות למעשים הטובים, נאלצים לנטוש את רמת השיגשוג והתענוגות החומריים שבכוכבי העדן, ולשוב לכוכבים הנמוכים, שם תוחלת החיים קצרה מאד וגם רמת האושר החומרי נמוכה. מילות הגיטה הן קְשִׁינֵּא פּוּנְּיֵא מַרְתְיַה-לוקַם וישַׂנְתי. מכאן שמסקנתם של המימָאמְּסַקים שפעילות צדיקה מובילה לאמת המוחלטת, אינה תקפה. דבק טהור נוטה אמנם מטבעו לפעילות צדיקה, אלא שלא די בפעילות כזו כדי לזכות בחסדו של הריבון. פעילות טובה מטהרת אולי מהשפעת מידות הבערות והלהיטות, אולם זה מושג כמאליו על-ידי שמיעת המסר הנשגב של האלוהות באופן מתמיד מספרים כמו בהגווד-גיטה, שרימד בהאגותם וספרות דומה. הבהגווד-גיטה מלמדת שאפילו מי שלא מבצע מעשי חסד, אולם עוסק כולו בשירות מסור, הינו צועד בביטחה בנתיב השלמות הרוחנית. נאמר שם גם שמי שעוסק בשירות המסור מתוך אהבה ואמונה, הריבון מנחה אותו מבפנים. הריבון בעצמו, כפַּרַמָאתְמָא, או כמורה הרוחני שיושב בתוך הלב, מנחה את הדבק כיצד לשוב בהדרגה לאלוהות. מסקנת המִימָאמְּסַקים אינה איפוא, אותה אמת שמובילה להבנה האמיתית.

וישנם גם חכמי הסָאנְקְהְיַה. אלה מתעניינים במטאפיסיקה או במדע החומרי. הם לומדים את עולם התופעות באמצעות שיטות מדעיות שהמציאו ואינם מכירים בסמכותו העליונה של אלוהים כבורא עולם התופעות. הם שוגים להסיק שתגובה של יסודות חומריים הינה הסיבה הראשונית לבריאה. אלא שהבהגווד-גיטה שוללת לגמרי את הגישה הזו. נאמר בה בבירור שמאחורי הפעילות הקוסמית מצויה ידו המכוונת של האל. עובדה זו מוצאת חיזוק נוסף בהוראה הוֵדית אַסַד וָא אידַם אַגְרַה אָאסִית, שפירושה שמקור הבריאה היה קיים לפני הבריאה. מכאן שיסודות חומריים אינם יכולים להוות סיבת עולם התופעות. אלה נחשבים אמנם לסיבות החומריות, אולם הסיבה העליונה הינו אישיות אלוה. משום כך הבהגווד-גיטה אומרת שהטבע החומרי פועל תחת הכוונתו.

מסקנת פילוסופית הסָאנְקְהְיַה האתאיסטית היא שמאחר שעולם התופעות הינו זמני או אשליתי, גם סיבתו הינה אשליתית. אנשיה נוטים לראות את האמת כריקוּת. אלא שלמעשה, אישיות אלוה הינו הסיבה הראשונית, ועולם התופעות הינו גילוי זמני של אונו החומרי. כאשר גילוי בן חלוף זה נכחד, סיבתו—קיומו הנצחי של העולם הרוחני—נשאר כמות שהוא. משום כך נקרא העולם הרוחני סַנָאתַנַה-דְהָאמַה, או המשכן הנצחי. גם מסקנתם של חכמי הסָאנְקְהְיַה אינה איפוא, תקֵפה.

ישנם הוגי דעות נוספים, בראשם גַוּתַמַה וקַנָּאדַה, שלמדו בדקדקנות רבה את שרשרת הסיבות והתגובות של היסודות החומריים ולבסוף הגיעו למסקנה שצירוף אטומי הינו מקור הבריאה. התאוריה הזו נקראת פַּרַמָאנוּוָאדַה ודוגלים בה מדענים רבים כיום. אלא שלא ניתן לקבל אותה, כיוון שהמקור לכול אינם אטומים חסרי חיים. זה מאושש בבהגווד-גיטה ובשרימד בהאגותם, וגם בוודות, שם נאמר אֵקו נָארָאיַנַּה אָאסִית, רק נָארָאיַנַּה היה לפני הבריאה. בשרימד בהאגותם ובוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה נאמר שהמקור העליון הינו בר חישה ומודע, במישרין ובעקיפין, לכל דבר בבריאתו. בבהגווד-גיטה קרישנה אומר, אַהַםּ סַרְוַסְיַה פְּרַבְּהַוַהּ: ״אני הוא הסיבה הראשונית לכול״, ומַתְתַהּ סַרְוַםּ פְּרַוַרְתַתֵא: ״ממני נובע כל הקיים״. אטומים מהווים אולי הצירוף הבסיסי של הקיום החומרי, אלא שאלה מקורם באישיות אלוה. ומכאן שגם תורתם של גַוּתַמַה וקַנָּאדַה אינה תקפה.

וישנם האימפרסונליסטים, בראשם אַשְׁטָאוַקְרַה ומאוחר יותר שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, שחושבים את זוהר הברהמן הבלתי אישי למקור לכול. לפי דעתם, ההתגלות החומרית הינה זמנית ושקרית, בעוד שזוהר הברהמן הינו המציאות האמיתית. אלא שלא ניתן לתמוך גם בתורה כזו, שהרי הריבון בעצמו אומר בבהגווד-גיטה שזוהר הברהמן נובע מאישיותו. גם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שזוהר הברהמן הינו קרינת גופו של קרישנה, ומכאן שזה אינו מקור הבריאה. הסיבה המקורית הינה אישיות מושלמת וברת חישה—אלוה העילאי, גווינְדַה.

הרעיון המסוכן ביותר של האימפרסונליסטים זה שכאשר אלוהים מופיע בעולם החומרי, הוא לובש גוף חומרי תוצר שלוש מידות הטבע. שְׂרִי צ'איטניה גינה את הגישה המָאיָאוָאדִית הזו כנפשעת ביותר. הוא אמר שמי שחושב את גופו הנשגב של האל לתוצר הטבע החומרי, עובר את העבירה החמורה ביותר נגד כפות רגלי הלוטוס של וישנו. גם בגיטה נאמר שרק שוטים וסכלים ממעיטים בערכו של האל כאשר הוא מתגלה בדמות אדם. שׂרִי קרישנה, שְׂרִי ראמה ושְׂרִי צ'איטניה פעלו בחברה האנושית כמו בני אנוש.

נציגי הוודות מגנים את התפיסה המָאיָאוָאדִית כמטעה לחלוטין ומוליכה שולל. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מתואר גופו של הריבון כאָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה; גופו רוחני, ולא חומרי. ביכולתו ליהנות מכל דבר באמצעות כל אחד מאיבריו, ומשום כך הינו כל-יכול. אבריו של גוף חומרי מסוגלים לבצע רק תפקוד אחד מסוים; ידיים יכולות למשל, להחזיק, אולם לא לראות או לשמוע. אולם גופו של האל הינו אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה או סַץ'-צי'ד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, ומשום כך ביכולתו ליהנות מכל דבר ולעשות כל דבר בכל אחד מאיבריו. הנטייה לראות את גופו הרוחני של הריבון כחומרי מקורה ברצון להפוך אותו לשווה לנשמה המותנית. הנשמה המותנית הינה בעלת גוף חומרי, ומשום כך, אם גם לריבון יש גוף חומרי, או אז קל מאד לבסס את הרעיון האימפרסונליסטי שישות החיים שווה לאלוהים.

כאשר אישיות אלוה בא לכאן, הוא מפגין עלילות שונות. אולם גוף התינוק שלו, שנח בזרועותיה של אמא יַשׂודָא, אינו שונה מגופו המבוגר-כביכול, שנלחם בזדים. בגוף של ילד הוא נלחם נגד זדים כמו פֻּוּתַנָא, תְרּינָאוַרְתַה, אַגְהָאסוּרַה וכו' באותה עוצמה שבה שנלחם בבחרוּתו עם הרשעים דַנְתַוַקְרַה, שׂישׂוּפָּאלַה ואחרים. בחיים חומריים, ברגע שנשמה מותנית מחליפה את גופה, היא שוכחת לגמרי את גופה הקודם. אולם מן הבהגווד-גיטה מסתבר שקרישנה, שגופו הינו סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה, אינו שוכח שהורה את הבהגווד-גיטה לאל השמש לפני מליוני שנים. הוא ידוע משום כך כפּוּרוּשׁותְתַמַה, כלומר, הינו נשגב לקיום החומרי וגם לרוחני. כסיבת כל הסיבות, הרי שהוא מקור העולם החומרי וגם הרוחני. הוא כל-יכול ויודע-כול, אלא שגוף חומרי אינו יכול להיות כל-יכול ויודע-כול, ומכאן שגופו אינו חומרי. לא ניתן איפוא, לתמוך בכלל ברעיון המָאיָאוָאדִי שהאל בא לעולם החומרי בגוף חומרי.

לסיכום אפשר לומר שכל תורות המחשבה החומריות מושתתות על קיום אשליתי וחולף, כמו הסקת מסקנות בחלום. מסקנות שכאלה אינן מסוגלות בשום פנים להוביל לאמת המוחלטת. רק באמצעות שירות מסור ניתן להגיע לאמת. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, בְּהַקְתְיָא מָאם אַבְּהיגָ'אנָאתי, ״רק באמצעות שירות מסור אפשר להבין אותי.״ שרילה שְׂרִידְהַרה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אלי היקר, שאחרים יעסקו להם בטיעונים כוזבים ובהתפלפלות יבשה, ממציאים להם תאוריות על גבי תאוריות על בסיס רעיונותיהם הספקולטיבים. שישוטטו להם כרצונם בחשכת הבערות והאשליה, מתענגים כביכול, כמו היו מלומדים גדולים, אפילו שאינם יודעים בכלל אודות האל. כי באשר לי, אני חפץ רק לזכות בגאולה באמצעות זימרת שמותיו של אישיות אלוה רב הקסם—מָאדְהַוַה, וָאמַנַה, תְרּינַיַנַה, סַנְקַרְשַׁנַּה, שְׂרִיפַּתי וגווינְדַה. די לי בזימרת שמותיו הנשגבים כדי להיטהר מליכלוכי הקיום החומרי.״

נציגי הוודות אמרו אז: ״אלי, אותה ישות חיים שזוכה, בחסדך, להגיע למסקנה הנכונה לגבי מעמדך הרם והנשגב, אינה ניטרדת עוד מן התאוריות השונות שממציאים להם הוגי הדעות למיניהם. זה מתייחס לתורות של גַוּתַמַה, קַנָּאדַה, פַּתַנְגַ'לי וקַפּילַה (נירִישְׂוַרַה). ישנם למעשה, שניים שנושאים את השם קַפּילַה: קַפּילַה, בנו של קַרְדַמַה מוּני, הינו התגלות אלוה. הוא הופיע לפני זמן רב מאד, בעידנו של סְוָאימבְּהוּוַה מַנוּ. והאחר הינו אתאיסט בן העידן הזה, עידנו של וַיְוַסְוַתַה מַנוּ, אף שישנם כאלה שמציגים את קַפּילַה האתאיסט כאילו הוא הינו אישיות אלוה שהופיע כבנו של קַרְדַמַה מוּני בזמנו של סְוָאיַמְבְּהוּוַה מַנוּ.

לפי התורה המָאיָאוָאדִית, עולם התופעות החומרי הינו מיתְהְיָא או מָאיָא, כלומר, כוזב. הסיסמה שלהם זה בְּרַהְמַה-סַתְיַה גַ'גַן-מיתְהְיָא; כלומר שזוהר הברהמן הינו אמת ועולם התופעות הינו אשליתי וכוזב. לפי הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית לעומת זאת, עולם התופעות הזה מקורו באישיות אלוה. בבהגווד-גיטה הריבון אומר שהוא נכנס לתוך העולם החומרי באמצעות אחד מחלקיו המוחלטים, וכך מתחוללת הבריאה. גם מן הוודות מסתבר שהאַסַת, או העולם הזמני, אף הוא נובע מן הסַת, או האמת העליונה. וגם בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה מוסבר שהכול נובע מן הברהמן העליון. הוַיְשְׁנַּוים אינם מקבלים איפוא, את העולם הזה ככוזב, אלא רואים כיצד הכול בו מתקשר לאלוהים.

שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי הסביר יפה מאד את התפיסה הזו. הוא אמר שפרישות מן העולם החומרי, בלי לדעת שגם עולם זה הינו גילוי של הריבון, אינה בעלת ערך ממשי. מכל מקום, מאחר שהעולם החומרי משמש לרוב מושא לעינוג חושים, ומאחר שהוַיְשְׁנַּוים אינם נוטים להתענג על חושיהם, הרי שאינם קשורים אליו בכלל. הם מתיחסים אליו ופועלים בו על-פי כללי הוודות. וכיוון שהריבון הינו המקור לכול, אפילו לעולם החומרי, הרי שהם רואים הכול כאן בעולם כמתקשר אליו. באמצעות ידע רוחני מתקדם שכזה הכול הופך לרוחני. שהרי למעשה, הכול כבר רוחני מלכתחילה, אלא שבגלל ידע לקוי אנו רואים את הדברים כחומריים.

נציגי הוודות נתנו את הדוגמה שמי שמחפש זהב, אינו דוחה עגילי זהב, צמידי זהב וכדומה, רק בגלל שצורתם שונה מצורתו של הזהב המקורי. ישויות החיים כולן הינן חלקיקים של הריבון ושוות לו באיכות; הן בסך הכול בעלות צורות שונות מבין 8,400,000 מיני חיים, ממש כמו סוגים שונים של תכשיטים שמופקים מאותו מקור זהב. וממש כמו שמחפש הזהב שמח עם שלל התכשיטים, הוַיְשְׁנַּוַה, מודע לזהותן האיכותית של הישויות עם אלוהים, רואה אותן כולן כמשרתות נצחיות של הריבון. ואם הוא מנסה להחזיר למוטב ישויות מותנות ומוּלכות שולל שכאלה, ולאמן אותן בתודעת קרישנה ולהוביל אותן הביתה לאלוהות, הרי שעשה שירות יקר מאד לאל. מֵחְשָבן של ישויות החיים נסער עתה בהשפעת שלוש מידות הטבע, ומשום כך, כמו בחלום, אלה עוברות מגוף לגוף. מכל מקום, כאשר משתנה תודעתן לתודעת קרישנה, מיד הן מקבעות את קרישנה בלבן, ודרכן לגאולה נסללת.

הוודות כולן מלמדות שהאל וישויות החיים הינם מאותה איכות—צ'איטניה, או רוחנית. זה מאושש גם בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה, שם נאמר שישנם שני סוגים של ישויות רוחניות; האחד נקרא גִ'יוַה, והשני אלוהים. החל מברהמה וכלה בנמלה כל ישויות החיים הינן גִ'יוות, ואילו הריבון הינו וישנו או גַ'נָארְדַנַה בעל ארבע הידיים. המילה אָאתְמָא מציינת אמנם את אישיות אלוה, אולם כיוון שישויות החיים הינן חלקיקים שלו, גם הן נקראות לפעמים כך. הן נקראות איפוא, גִ'יוָאתְמָא, ואילו הריבון נקרא פַּרַמָאתְמָא. הפַּרַמָאתְמָא והגִ'יוָאתְמָא שניהם מצויים יחדיו בעולם החומרי, ומכאן שעינוג חושים אינו תכליתו האמיתית של היקום. התפיסה שעינוג חושים מהווה מטרת החיים, הינה אשליתית, אולם לא אשליתית בכלל התפיסה שתפקידה של הגִ'יוָאתְמָא לשרת את הפַּרַמָאתְמָא, אפילו כאן. אדם מודע לקרישנה מודע כליל לעובדה הזו, ומשום כך אינו חושב את העולם הזה לכוזב, אלא פועל במציאות—בשירות נשגב. כל דבר בעולם הזה מהווה עבורו הזדמנות לשירות. הוא אינו דוחה דבר כחומרי, אלא משלב הכול בשירותו של הריבון. משום כך מעמדו נשגב תמיד, וכל דבר שמשמש אותו בשירותו לאל הופך לרוחני, ומיטהר.

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אני סוגד לאישיות אלוה שהינו המציאות תמיד, אפילו בעולם הזה, שישנם שחושבים אותו לכוזב.״ רק בגלל חוסר ידע חושבים את העולם הזה לכוזב, כי מי שמתקדם בתודעת קרישנה, רואה את הריבון בכול. זוהי למעשה, משמעות הפסוק הוֵדי, סַרְוַםּ קְהַלְוְ אידַםּ בְּרַהְמַה: ״הכול זה ברהמן.״

נציגי הוודות המשיכו: ״הפחות נבונים בוחרים לתרגל דרכים אחרות של הגשמה עצמית, אלא שבלי להיות דבק טהור אין כל סיכוי להיטהר מזוהמת החומר או להפסיק את מחזוריות הלידה והמוות. אלי, הכול נסמך על אוניך השונים; אתה גם מקיים הכול, כפי שנאמר בוודות (אֵקו בַּהוּנָאםּ יו וידַדְהָאתי קָאמָאן). אתה מקיים את כל ישויות החיים—אלים-למחצה, אנשים וחיות—וגם נמצא בלב כולם. כלומר, אתה הינך שורש הבריאה כולה, ומי שעוסקים בשירותך המסור ללא סטייה, סוגדים לך. אלה כמו משקים במים את שורשו של עץ היקום. מכאן שבנוסף לאל, השירות המסור מספק גם את השאר, שהרי זה הריבון שמקיים את הכול. הדבק, שמבין את טבעו השורה בכול של אלוהים, הינו איפוא, הנדבן ואוהב הזולת המעשי ביותר. דבק טהור שכזה, שעוסק כולו בתודעת קרישנה, משתחרר בקלות ממחזוריות הלידה והמוות; הוא כמו קופץ מעל ראשו של המוות.״

דבק אינו מפחד מן המוות או משינוי הגוף; כי אפילו שלא ישוב לאלוהות וימשיך להתגלגל לגוף חומרי אחר, מאחר שהוא הפך מודע לקרישנה, הרי שאין לא עוד ממה לפחד. בְּהַרַתַה מַהָארָאגַ'ה הינו דוגמה יפה לזה; הלה הפך אמנם לצבי בחייו הבאים, אולם בחיים שאחרי אלה הוא השתחרר כליל מכל טומאה חומרית והתעלה לממלכת אלוהים. ואכן, הבהגווד-גיטה מבטיחה שהדבק לא יכחד לעולם; מסעו של הדבק לממלכה הרוחנית, חזרה לאלוהים, מובטח. אפילו הדבק מועד בתקופת חיים אחת, תודעת קרישנה שלו נשמרת, ומוסיפה לרומם אותו עוד ועוד, עד שלבסוף הוא מגיע לאלוהות. ואותו דבק טהור, שטיהר את הוויתו כולה, יכול לטהר גם תלמידים ולהביאם בקלות לאלוהים. הוא בעצמו גבר כבר על המוות, ומי שצועדים בעקבותיו גם הם לומדים בחסדו, לגבור עליו ללא כל קושי. עוצמתו של השירות המסור הינה אדירה, ובכוחו של הדבק הטהור להאציל את זה על אחרים, באמצעות הוראות נשגבות אודות חציית ים הבערות.

הוראותיו של הדבק הטהור לתלמיד הינן פשוטות מאד; גם לא קשה לצעוד בעקבותיו של דבק שכזה. דלת הגאולה נפתחת בקלות רבה בפני מי שנוקט על-פי שושלת מורים, שראשיתה בדבקים מוכרים כגון ברהמה, שיווה, הקוּמָארים, מַנוּ, קַפּילַה, המלך פְּרַהְלָאדַה, המלך גַ'נַקַה, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, יַמַרָאגַ'ה, וכו'. לעומת זאת, הלא-דבקים, שבוחרים בתהליכים לא בטוחים להגשמה עצמית כגון גְ'נָאנַה, יוגַה וקארמה—אלה לא מיטהרים ממש. לכאורה הם מתקדמים בהגשמה עצמית, אבל למעשה, כיוון שאינם טהורים, הרי שאינם מסוגלים לגאול אפילו את עצמם, קל וחומר את חסידיהם. הם משולים לבעלי חיים כפותים, כי אינם מסוגלים לפרוץ את תחומי המצוות והכללים החיצוניים של אמונתם המסויימת. בבהגווד-גיטה הם מגונים כוֵדַה-וָאדַה, או מי שאינו מבין שהוודות דנות בסך הכול בפעילות שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות.

קרישנה מורה לארג'ונה לפנות לתודעת קרישנה, או שירות מסור, ולנטוש את החובות שמטילות הוודות. בבהגווד-גיטה נאמר, ניסְתְרַיְגוּנְּיו בְּהַוָארְג'וּנַה, ״ארג'ונה יקירי, נסה נא להתעלות מעבר לטקסים הוֵדיים.״ ואותו מצב נשגב, שמעבר למצוות הוודות, הינו שירות מסור. קרישנה אומר בבהגווד-גיטה בבירור שמי שמשרת אותו במסירות טהורה, הינו שרוי בברהמן. הבנת הברהמן האמיתית פירושה תודעת קרישנה ועיסוק בשירות מסור. ומאחר שהדבקים עוסקים בתודעת קרישנה תמיד, הרי שהם הבְּרַהְמַצָ'ארִים האמיתיים.

התנועה לתודעת קרישנה נשענת איפוא על סמכות עליונה, והינה הזמנה לכל אנשי הדת לבוא ולהצטרף, וללמוד כיצד לאהוב את אלוהים מעבר למצוות ולכללים הנוקשים שבכתובים. מי שאינו מסוגל לחרוג מעבר לדפוסיה החיצוניים של הדת, משול לחיה שקשורה בידי אדונה. הדתות כולן, מטרתן להבין את אלוהים ולפתח את אהבתנו הרדומה אליו. אלא שמי שמסתפק בסך הכול בטקסים חיצוניים ואינו מתעלה למישור של אהבת אלוהים—הלה נחשב לחיה קשורה בשרשרת. במילים אחרות, מי שאינו בתודעת קרישנה, אינו יכול להיגאל מטומאת הקיום החומרי.

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״שהאחרים יתרגלו להם סיגופים קשים; מי שרוצה, שיקפוץ לאדמה מהר גבוה וינטוש כך את חייו; אחרים גם יכולים לנדוד לאתרי הקודש הרבים לצורך גאולה, או להתעמק בלימוד וחקר הספרות הוֵדית; היוגִים שיעסקו להם בתירגולם ההגותי, והכיתות השונות, שיתווכחו ביניהן לריק, עם מי הצדק. אלא שמבלי להיות מודע לקרישנה, מבלי לעסוק בשירותו, ומבלי לזכות בחסדו, איש לא יכול לחצות את ים החומר.״ הנבונים נוטשים משום כך את כל דפוסי המחשבה הנוקשים ומצטרפים לתנועה לתודעת קרישנה, למען גאולה אמיתית.

נציגי הוודות המשיכו בתפילתם: ״אלי, היבטך המופשט מוסבר בוודות: אתה משולל ידים, ואף-על-פי-כן אתה מקבל את המינחות שמוצעות לך; גם אין לך רגלים, והנה אתה צועד מהר יותר מכל אחד אחר. למרות שאין לך עינים, אתה רואה את כל המתרחש, בעבר, בהווה ובעתיד. ולמרות שאתה משולל אזנים, אתה שומע כל שנאמר. גם אין לך מֵחְשָב, אולם אתה יודע כל אחד ומעשיו של כל אחד בעבר, בהווה ובעתיד, אף שאותך איש לא יודע. מכאן שאתה הינך האישיות העילאית והקדומה מכול.״

ובמקום אחר בוודות נאמר, ״אין לך דבר לעשותו. ידיעתך ואוניך מושלמים כליל, והכול מתגלה מעצם רצונך בלבד. אף לא אחד הינו שווה לך או גדול ממך, וכולם הינם משרתיך הנצחיים.״ הוודות מתארות איפוא, את המוחלט כמשולל רגלים, ידים, עינים, אזנים או מֵחְשָב, אף שהוא פועל באמצעות אוניו ומגשים את צרכיהן של כל ישויות החיים. בבהגווד-גיטה נאמר שידיו ורגליו מצויות בכל מקום; הוא שורה בכול. ידיהן של ישויות החיים, רגליהן, אזניהן ועיניהן פועלות ונעות על-פי הנחיתו של נשמת-העל שנמצא בלבן. ללא נוכחותו, לא היו האיברים הללו מסוגלים לפעול. אישיות אלוה לעומת זאת, הינו אדיר כל כך, מושלם ועצמאי, עד כי אפילו ללא עינים, רגלים או ידים, הוא אינו תלוי באחרים לצורך פעילות. אדרבה, כולם זקוקים לסיועו בהפעלת איבריהם; ישות החיים אינה מסוגלת לפעול ללא השראתו והנחיתו של נשמת-העל.

למעשה, האמת המוחלטת הינה בסופו של דבר אישיות עילאית, אולם כיון שהיא פועלת באמצעות אונים, אותם החומרנים אינם מסוגלים לראות, אלה סבורים שהיא מופשטת ומשוללת אישיות. ניתן למשל, לראות את הצייר מצייר פרח, גם ניתן להבין שהתאמת הצבעים, בחירת הצורה וכו', דרשו תשומת לב מדוקדקת מצדו. עבודתו האישית של האמן מתגלה בבירור בציור הפרחים. אלא שאנשים חומרניים, כיוון שאינם מסוגלים לראות את ידו של אלוהים בתופעות אמנותיות כמו פרחים אמיתיים בטבע, מסיקים שהאמת המוחלטת אינה אישיות יחודית. למעשה, המוחלט הינו אישיות, אולם אישיות עצמאית, שאינה זקוקה למכחול ולצבעים כדי ליצור פרחים; אוניה פועלים בצורה כה מופלאה, עד כי נראה שהפרחים נוצרים מעצמם, ללא עזרתו של אמן. רק הפחות נבונים דוגלים בהיבט הבלתי אישי של אלוהים, כי בלי לעסוק בשירותו של הריבון, לא ניתן להבין כיצד הוא פועל, לא ניתן אפילו לדעת את שמו. מעשיו של האל ודמותו האישית מתגלים לדבק בזכות שירותו האוהב.

בבהגווד-גיטה נאמר בבירור, בְּהוקְתָארַםּ יַגְ'נַה תַפַּסָאם: ההקרבות למיניהן וכל סוגי הסיגופים, כולם נועדו לתענוגו של אישיות אלוה. ואז הריבון אומר, סַרְוַה-לוקַה-מַהֵשְׂוַרַם: ״אני אדון הכוכבים כולם.״ כזהו אם כן, מעמדו של אלוהים. למרות שהוא עצמו נמצא בוורינדאוון, מבלה בעונג נשגב עם חבריו הנצחיים—הגופיות וילדי הרועים—אוניו פועלים על-פי הכוונתו בבריאה כולה, מבלי להפריע לו בשעשועיו הנצחיים.

רק באמצעות שירות מסור ניתן להבין כיצד האל, באמצעות אוניו הבלתי נתפסים, הינו אישי ומופשט בו-זמנית. הוא כמו הקיסר העילאי שאלפי מלכים ושליטים עובדים תחתיו. הוא השליט העליון ובלתי תלוי לחלוטין; כל האלים-למחצה, לרבות ברהמה, שיווה, אינְדְרַה מלך עדן, מלך הירח ומלך השמש—כולם פועלים תחת פיקוחו. הוודות מאששות שרק בגלל יראה מפני האל השמש זורחת, הרוח נושבת, והאש מפיצה חום. הטבע החומרי יוצר שלל דברים נעים ונייחים בעולם, אלא שאף לא אחד מאלה מסוגל לפעול או ליצור באופן עצמאי, ללא הכוונתו של הריבון. כולם פועלים כמו נתינים משלמי מיסים, כמו מלכים אשר כפופים לשלטונו של הקיסר ומשלמים לו את מיסיהם השנתיים.

על-פי הוודות אמורה ישות החיים להתקיים על שאריות מזון מן המינחה שהוצעה לאל. ההוראה היא שבהקרבות גדולות צריך נָארָאיַנַּה להיות הנסגד הראשי ומקבל המינחה העיקרי. ועם תום טקס הקרבן, שאריות המזון מחולקות בין האלים-למחצה. זה נקרא יַגְ'נַה-בְּהָאגַה. כל אל-למחצה זכאי ליַגְ'נַה-בְּהָאגַה, או למנת פְּרַסָאדַם. מכאן שהאלים-למחצה אינם בעלי כוח עצמאי; הם משמשים בתפקידים שונים בפקודתו של הריבון, ואוכלים פְּרַסָאדַם, או שאריות מהקרבות. הם מבצעים את פקודתו של הריבון בדיוק על-פי תכניתו; אישיות אלוה נמצא ברקע, והוראותיו מתבצעות בידי אחרים. רק לכאורה הינו בלתי אישי; בגלל גישה חומרנית איננו מסוגלים לתפוס כיצד האל הינו נשגב לפעילות הבלתי אישית של הטבע החומרי. משום כך קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה שדבר אינו נעלה ממנו ושהברהמן הבלתי אישי כפוף לו ובסך הכול הינו גילוי של קרינתו האישית. שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״הינני משתחווה לפני אישיות אלוה העילאי, אשר למרות שהוא משולל חושים חומריים, רק בהכוונתו ורצונו יכולים כל החושים החומריים לפעול. הוא האון העליון שבכל החושים החומריים ובאברי החישה. הוא כל-יכול והוא המבצע העליון בכול, ומשום כך הוא גם מושא הסגידה העליון. לפני אישיות עילאית זו הריני משתחווה בהוקרה.״

קרישנה אומר בעצמו בבהגווד-גיטה שהוא פּוּרוּשׁותְתַמַה, כלומר האישיות העליונה. פּוּרוּשַׁה פירושו אישיות, ואוּתְתַמַה פירושו עליון או נשגב. הוא אומר שם שמאחר שהוא נשגב לכל הבר חישה וחסר החישה, הריהו ידוע כפּוּרושׁותְתַמַה. ובמקום אחר הוא אומר שממש כשם שהאויר מצוי בשמים השורים בכול, כך כל דבר מצוי בו, והכול פועל על-פי הכוונתו.

נציגי הוודות המשיכו בתפילה: ״אל יקר, אתה הינך שווה לכול; אינך נוטה במיוחד לשום ישות חיה. ישויות החיים, חלקיקיך, נהנות או סובלות בתנאי חיים שונים. הן ממש כמו ניצוצות של אש. וכמו שאלה מפזזים בלהבות האש, גם הן רוקדות, או נסמכות, עליך. אתה מספק את כל מאווייהן, אולם אינך אחראי לסבלות או לשמחות שלהן.

ישנם מינים שונים של ישויות חיים—אלים-למחצה, אנשים, בעלי חיים, עצים, ציפורים, בהמות, חידקים, תולעים, חרקים ויצורי מים—וכולם נסמכים עליך, וכך נהנים או סובלים מחייהם. הישויות נחלקות לשניים: אלה שהינן בנות חורין תמיד, או ניתְיַה-מוּקְתַה, והאחרות הן ניתְיַה-בַּדְדְהַה. ישויות הניתְיַה-מוּקְתַה מצויות בעולם הרוחני, ואילו ישויות הניתְיַה-בַּדְדְהַה מצויות בעולם החומרי.״

״בעולם הרוחני גם הריבון וגם ישויות החיים קיימים במצבם המקורי, ממש כמו גיצים חיים באש בוערת. ואילו בעולם החומרי, למרות שהריבון מצוי בכול בהיבטו הבלתי אישי, ישויות החיים שכחו את תודעת קרישנה שלהם, ממש כמו שגיצים נפלטים לפעמים מן האש ומאבדים אז את זוהרם המקורי. ישנם גיצים שנופלים על עשב יבש ומציתים עוד אש גדולה. זה מושווה לדבקים הטהורים שחשים חמלה כלפי הישויות המסכנות והתמות. אלה מאירים את לבבן של הנשמות המותנות בתודעת קרישנה, ואז להבת העולם הרוחני מתגלה אפילו בתוך העולם החומרי. ישנם גיצים שנופלים על מים; אלה מאבדים מיד את זוהרם וכמעט כבים כליל. זה מושווה לישויות חיים שנולדות בין חומרנים גסים, ומשום כך תודעת קרישנה המקורית שלהם כמעט כבויה לחלוטין. וישנם גיצים שנופלים על אדמה ונשארים במין מצב בינים, בין בעירה למצב כבוי. ישנן איפוא, ישויות חיים אשר משוללות כל תודעת קרישנה, ישנן כמה במצב בינים, וישנן כאלה שמודעות לאל. האלים-למחצה בכוכבים הגבוהים, כגון ברהמה, אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה, אל השמש, ועוד רבים, כולם מודעים לקרישנה. החברה האנושית הינה באמצע, בין האלים-למחצה לבין חיות, ויש בה כאלה שמודעים לקרישנה ברמות שונות וישנם ששכחו אותו כליל. ובדרגה השלישית אלה בעלי החיים, הצמחים, העצים ויצורי המים; אלה משוללים לחלוטין כל תודעת קרישנה. הדוגמה הזו שמביאות הוודות על הניצוצות והשלהבת הינה מתאימה מאד לצורך הבנת מצבן של ישויות החיים השונות. מכל מקום, מעל לכל הישויות הללו ישנו אישיות אלוה, קרישנה, פּוּרושׁותְתַמַה, אשר פטור תמיד מכל התנאים החומריים.״

״ניתן לשאול האם ישויות החיים הוטלו במקרה למיני החיים השונים. כדי להשיב על שאלה זו, תחילה יש להבין שאין כל שאלה של מקריות לגבי ישויות חיות; המקרה פועל על דברים משוללי חיים. הספרות הוֵדית מלמדת שישויות החיים ניחנות בידע, והן נקראות איפוא, צ'איטניה, או שרויות בידע. מכאן שזו לא יד המקרה שהטילה אותן למצבי החיים השונים; מאחר שיש להן ידע, הן גם יכולות לבחור. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, 'נטוש הכול והתמסר לי.' התהליך הזה להבנת אלוהים פתוח לכול, אלא שזה נתון לבחירתנו לקבל את זה או לדחות. בסוף הבהגווד-גיטה קרישנה אומר לארג'ונה במפורש, 'ארג'ונה יקר, הסברתי לך את הכול, ועתה זה תלוי בך אם תקבל או לא.' וכך, גם ישויות החיים שירדו לעולם החומרי כולן בחרו לבוא ולהתענג כאן. העולם החומרי נוצר לתענוגן של אותן ישויות חיים שרצו לנטוש את השירות הנצחי לאל ולהפוך בעצמן למתענגות העליונות. על-פי הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית, אותה ישות חיים שמתאווה לענג את חושיה ולשכוח את שירותה לאל, מוטלת לעולם החומרי, כדי לנהוג כאן כרצונה. ואז זו יוצרת לה מצבי חיים של סבל ושמחה. עלינו להבין באופן חד משמעי שהריבון וישות החיים שניהם בעלי תודעה נצחית. שניהם גם אינם נולדים או מתים לעולם. כאשר מתחוללת בריאה, אין פירושו של דבר שישות החיים נבראת. הריבון בורא את העולם החומרי כדי לאפשר לנשמות המותנות להתעלות לתודעת קרישנה. נשמה מותנית שאינה מנצלת את ההזדמנות, נכנסת אחרי חורבן העולם לתוך גופו של נָארָאיַנַּה ונשארת שם בתרדמה עמוקה עד לזמן הבריאה הבאה.״

״בהקשר זה מתאימה מאד דוגמת הגשם. הגשם שיורד בעונתו מבשר בריאה, כי מיד אחריו מצמיחים השדות הרווּיים צמחים שונים. וממש כמו הצמחים הרבים שנובטים אחרי הגשם, כאשר הריבון שולח מבטו לעבר הטבע החומרי ומחולל בריאה, מיד צצות ישויות החיים בתנאי חייהן השונים. הגשם שיורד הינו אחד, ואילו הצמחים שצומחים הינם משלל זנים. ואף שהגשם יורד שווה על השדה כולו, צמחים שונים נובטים, לפי הזרע שנטמן באדמה. גם זרעי התשוקות שלנו הינם משלל סוגים; כל ישות חיה ניחנת בתשוקה שונה, שמהווה הזרע לצמיחת גופה המסוים. רֻוּפַּה גוסְוָאמִי מסביר את זה במילה פָּאפַּה-בִּיגַ'ה. פָּאפַּה פירושו חוטא. תשוקותינו החומריות כולן הינן פָּאפַּה-בִּיגַ'ה, או זרעים של חטא. הבהגווד-גיטה מסבירה שהחטא הוא שאיננו רוצים להתמסר לאל. משום כך קרישנה מבטיח בגיטה: 'אני אגן עליך מתוצאותיהן של התשוקות הנפשעות כולן.' הגופים השונים הינם בסך הכול ביטוי לתשוקות השונות הללו. ומכאן שאל לו לאיש להאשים את הריבון שהוא מפלה בין הישויות השונות ומעניק לישות מסוימת גוף מסוים וגוף אחר לאחרת. 8,400,000 מיני החיים מותאים בדיוק להלך רוחן של ישויות החיים השונות. אישיות אלוה, פּוּרושׁותְתַמַה, בסך הכול מאפשר להן לנהוג כרצונן, ואלה פועלות ומנצלות את התנאים שהוא נותן להן.״

״אלא שבו בזמן, הישויות כולן נולדו מגופו הנשגב של הריבון. הספרות הוֵדית מסבירה את היחסים הללו שבין האל לישויות החיים ואומרת שהוא מקיים אותן כולן כמו ילדיו ונותן להן כל מה שהן רוצות. גם בבהגווד-גיטה הריבון אומר, 'אני הוא האב נותן הזרע של כל הישויות.' האב מוליד את הילדים, אולם אלה נוהגים אחר כך כרצונם. לא מסובך להבין את זה. ומשום כך האב איננו אחראי לעתיד ילדיו. האב מחלק אולי את הירושה שווה ונותן אותן הוראות לכל ילדיו, אלא שכל ילד בהתאם לתשוקותיו מנצל את זה באופן שונה, וכך יוצר חיים משלו של הנאות וסבל.״

״כך גם הוראות הבהגווד-גיטה הינן שוות לכול; כל אחד צריך להתמסר לאישיות אלוה, ואז יגן עליו האל מכל תגובות החטא. תנאי החיים בבריאתו של אלוהים מוצעים שווה לכול. כל הקיים באדמה, במים או בשמים, ניתן שווה לכל ישויות החיים. מאחר שכולם הינם בניו של אלוהים, כולם גם זכאים להתענג על התנאים החומריים שהוא יוצר. אלא שישויות החיים בחוסר מזלן, נאבקות כל הזמן ביניהן ויוצרות להן חיים קשים. האחריוּת למלחמות וליצירת תנאים טובים או שליליים מוטלת על ישויות החיים ולא על אישיות אלוה. מכל מקום, אותה ישות חיים שמנצלת את הוראותיו של הריבון שבבהגווד-גיטה ומפתחת תודעת קרישנה—חייה הופכים לנשגבים והיא שבה חזרה לאלוהות.״

מישהו יטען אולי שמאחר שהריבון ברא את העולם הזה, הוא גם אחראי למצבו. נכון שהוא אחראי בעקיפין לבריאת העולם וקיומו, אולם הוא אינו אחראי לתנאייהן השונים של ישויות החיים. הקשר שבין הריבון לבריאת העולם דומה לקשר שבין עננים לצמחיה. בעונת הגשם העננים ממטירים גשמים שמצמיחים צמחים שונים. הענן ממטיר אמנם מימיו על פני האדמה, אולם בעצמו אינו נוגע בה בכלל. כמותו, גם הריבון בורא את העולם החומרי ללא מגע ישיר; הוא בסך הכול מעיף על האנרגיה החומרית את מבטו. זה מאושש בוודות: הוא שלח מבט לעבר הטבע החומרי, וכך התחוללה בריאה. גם הבהגווד-גיטה מאששת שבאמצעות מבטו הנשגב לעבר הטבע החומרי, הוא בורא מינים שונים של ישויות—נעות ונייחות, חיות ודוממות.״

״אפשר לראות את הבריאה הזו כאחת מעלילותיו של הריבון; זאת משום שהוא בורא את העולם הזה כשהוא רוצה. אלא שרצון זה הינו ביטוי לחסד עצום מצדו, כי הוא נותן כך הזדמנות נוספת לנשמות המותנות לפתח את תודעתן המקורית ולשוב לאלוהות. אל לו לאיש לכן, להאשים אותו על שברא את העולם הזה.״

״מן הדיון לעיל ניתן לקנות הבנה ברורה למדי לגבי ההבדל שבין האימפרסונליסטים לפרסונליסטים. התפיסה הבלתי אישית דוגלת בהיטמעות בקיומו של העליון, ואילו פילוסופית הריקוּת מדגישה את החידלון והאין שבשלל מגוון התופעות. הגישות הללו שתיהן ידועות כמָאיָאוָאדַה. ואכן, עולם התופעות בא אל קיצו ברגע מסויים ואיננו עוד, וישויות החיים נטמעות בגופו של נָארָאיַנַּה עד לבריאה חדשה. ואפשר אולי לקרוא לזה מצב בלתי אישי, אלא שזהו לא מצב נצחי. הבריאה הרי תשוב ותתחולל; ומכאן שחידלון מגוון התופעות והיטמעות הישויות בגופו של העליון אינם מצב קבוע. אותן ישויות שלא פיתחו תודעת קרישנה וניטמעו, ישובו ויופיעו עם בריאה חדשה. הבהגווד-גיטה מאששת את העובדה שהעולם החומרי נברא ונכחד. זהו תהליך נצחי, ואותן נשמות מותנות, משוללות תודעת קרישנה, שבות וחוזרות כל אימת שמתחוללת בריאה. מכל מקום, אותן נשמות שמנצלות את ההזדמנות לפתח תודעת קרישנה על-פי הוראותיו הישירות של הריבון—אלה עוברות לעולם הרוחני, ולא שבות עוד לקיום חומרי. משום כך נאמר שמי שדוגלים בחידלון ומי שדוגלים בהיבט המופשט הינם פחות נבונים; במקום לחפש מקלט בכפות רגלי הלוטוס של האל, אלה מתרגלים סיגופים קשים כדי להשיג נירְוָאנַּה, שהינה חידלון תנאי החיים החומריים, או כדי להיטמע ולהתאחד עם גופו של הריבון. אולם כיוון שהם מתעלמים מאישיות אלוה, הרי שהם שבים ונופלים.״

בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, המחבר, קְרּישְׁנַּדָאסַה קַוירָאגַ'ה גוסְוָאמִי, נותן את דעתו, אחרי שלמד את כל הספרות הוֵדית ושמע מכל בני הסמכא, שקרישנה הינו האדון האחד ויחיד, וכל שאר ישויות החיים הינן משרתיו הנצחיים. נציגי הוודות מאששים את קביעתו. המסקנה הינה איפוא, שכל אחד כפוף לשליטתו של הריבון; כל אחד פועל תחת הכוונתו העילאית, וכל אחד פוחד ממנו. זה הפחד ממנו שגורם לכול להתנהל כסדרו. כולנו כפופים לו מעצם מעמדנו, ואילו הוא אינו מפלה בין ישויות החיים. הוא ממש כמו השמים האינסופיים, וישויות החיים—כמו הגיצים שמקפצים באש—משולות לציפורים שעפות בשמים. כמה עפות גבוה מאד, כמה עפות נמוך יותר, וישנן כאלה שעפות אפילו נמוך מזה. הציפורים השונות עפות בשחקים בהתאם ליכולתן השונה, אולם לשמים אין כל קשר עם היכולת השונה הזאת. בבהגווד-גיטה הריבון מאשש שהוא מעניק לישויות שונות מעמד שונה, כמידת התמסרותן לו. אלא שגמול יחסי שכזה אינו ביטוי למשוא פנים מצדו של האל; ישויות החיים, אף שמצויות בתנאים שונים, בכוכבים שונים, ובמיני חיים שונים, כולן כפופות לשליטתו של הריבון תמיד. אולם לא הוא אחראי לתנאי החיים השונים הללו. משום כך זה טפשי ומלאכותי לחשוב שאנו שווים לאל, וטפשי עוד יותר לחשוב שמעולם לא ראינו אותו. כל אחד רואה את אלוהים בהיבטיו השונים. ההבדל הוא שהמאמין רואה אותו כאישיות אלוה, כקרישנה האהוב מכול, ואילו הכופר רואה אותו כמוות.

נציגי הוודות המשיכו בתפילה: ״אל עליון, מן המידע הוֵדי מסתבר שאתה הינך השליט העליון, וישויות החיים כולן נשלטות. הריבון וישות החיים שניהם נקראים ניתְיַה, או נצחי, ומכאן שהם בעלי איכות שווה, אלא שהניתְיַה היחיד או אישיות אלוה, הינו השולט, והניתְיות הרבים הינם נשלטים. הישות היחודית הנשלטת שוכנת בתוך הגוף, וגם השליט העליון, כנשמת-העל, נמצא שם, אולם כשליט, ששולט בנשמה היחודית. זוהי גירסת הוודות. כי אם הנשמה היחודית לא היתה נשלטת בידי נשמת-העל, כיצד אפשר היה להסביר את טענת הוודות שישות החיים עוברת מגוף לגוף ונהנית וסובלת כתוצאה ממעשיה בעבר? לעיתים זו מתעלה לרמת חיים גבוהה, ולעיתים מידרדרת לרמה נמוכה, ומכאן שאינה נתונה רק לשליטתו של האל, היא מותנית גם לשליטת הטבע החומרי. היחסים הללו של שולט ונשלט מוכיחים בעליל שנשמת-העל הינו שורה בכול, ואילו היא (הנשמה היחודית) אינה כזו. כי אם היתה שורה בכול, הרי שלא היתה נשלטת. התאוריה הזו שנשמת-העל והנשמה היחודית הינם שווים, הינה איפוא, מעוּותת לחלוטין, ואף אדם שפוי לא יקבל אותה; אדרבה, עלינו לנסות ולהבין את ההבדל שבין הנצחי העליון לבין הנצחיים הנשלטים.״

״הו אישיות אלוה, אתה והדְהְרוּוַה המוגבל, ישות החיים, שניכם נצחיים. לעיתים מתארים את דמותו של הנצחי האינסופי כדמות היקום. בספרות וֵדית כגון האוּפַּנישַׁדים מתוארת בהרחבה דמותו של הנצחי המוגבל. נאמר שם שמימדיה הרוחניים המקוריים של ישות החיים הינם החלק העשרת אלפים של קצה שערה. נאמר שהאלוהות הינה גדולה מן הגדול ביותר וקטנה מן הקטן ביותר. ישויות החיים, חלקיקיו הנצחיים של אלוהים, הינן קטנות מן הקטן ביותר. באמצעות החושים החומריים איננו מסוגלים לתפוס את העליון, הגדול מן הגדול ביותר, גם לא את הנשמה היחודית, שהינה קטנה מן הקטן ביותר. משום כך עלינו להבין את שניהם ממקורות מוסמכים—מן הספרות הוֵדית. בוודות נאמר שנשמת-העל נמצא בגופה של ישות החיים וגודלו כגודל אגודל. ניתן איפוא לשאול, כיצד דבר גדול כאגודל יכול לשכון בלבה של נמלה? התשובה היא שהמידה הזו של נשמת-העל נתפסת באופן יחסי לגופה של ישות החיים. למרות שהנשמה היחודית ונשמת-העל שניהם מצויים בגוף החומרי, הם אינם זהים לעולם. ולמרות ששניהם דְהְרוּוַה, או נצחיים, נשמת-העל מכוון או שולט בישות החיים, וזו תמיד נשלטת.״

״אפשר לטעון עוד שמאחר שישויות החיים נולדו מן הטבע החומרי, הרי שהן כולן שוות ועצמאיות. מכל מקום, בספרות הוֵדית נאמר שהריבון מפרה את הטבע החומרי בישויות חיים, ורק אז הן מופיעות. מכאן שהופעתן אינה תלויה בטבע החומרי בלבד, ממש כשם שילד אינו יצירתה הבלעדית של אם. דרוש גבר שיעבּר תחילה את האשה, והילד שנולד אז הינו חלקיק של הגבר. וכך, אף שנראה שישויות החיים מופקות מן הטבע החומרי, הטבע לא יוצר אותן לבדו; הן מופיעות רק אחרי שהאב העליון מעבּר את הטבע. ומכאן שלא ניתן לקבל את הטענה שהישויות אינן חלקיקיו של הריבון. אברי הגוף השונים למשל, אינם שווים לגוף השלם; הגוף השלם שולט באברים. כך גם חלקיקיו של השלם העליון תלוים תמיד במקור שלהם ונשלטים בידו. הבהגווד-גיטה מאששת שישויות החיים הינן חלקיקים של קרישנה: מַמַיְוָאמְּשׂו. כיצד אם כן, יכול אדם שפוי להסכים לרעיון שנשמת-העל והנשמה היחודית הינם זהים. הם זהים אמנם באיכותם, אולם מבחינה כמותית נשמת-העל הינו עליון תמיד, והנשמה היחודית כפופה לו. זוהי מסקנת הוודות.״

שתי מילים חשובות מופיעות בהקשר זה יַנְמַיַה וצ'ינְמַיַה. בדיקדוק הסנסקריטי המילה מַיַת משמשת לציין שינוי או כמות מספקת. לפי הפירוש המָאיָאוָאדִי המילים הללו מצביעות על כך שישויות החיים הינן זהות לעליון. אולם צריך לשקול האם הסיומת הזו, מַיַת, מציינת כאן כמות מספקת או שינוי צורה. ישות החיים אינה ניחנת לעולם במשהו באותה מידה כמו הריבון. מכאן שהסיומת מַיַת אינה יכולה לציין שישות החיים הינה מסתפקת בעצמה. אין לה למשל, ידע מספיק; כי אלמלא כן, כיצד נפלה לשליטתה של מָאיָא, האנרגיה החומרית? המילה מספיק יכולה להתקבל אם כן, רק ביחס לגודלה של הישות החיה. האחדות הרוחנית שבין הריבון לישויות החיים, אין לקבל אותה לעולם כזהוּת ביניהם. כל ישות הינה פרט יחודי, אלא שאם מקבלים זהות מוחלטת, או אז, כאשר נשמה אחת משיגה גאולה, מיד צריכות גם כל השאר להפוך לבנות חורין. אולם העובדה היא שכל אחת מן הנשמות נהנית וסובלת באופן שונה בעולם הזה.

המילה מַיַת מציינת גם שינוי צורה, או לפעמים תוצר לוואי. התאוריה האימפרסונליסטית גורסת שברהמן מקבל בעצמו גופים שונים, כחלק מן הלִילָא, או העלילות, שלו. מכל מקום, ישנם מאות ומליוני מיני חיים בתנאי חיים שונים, כגון בני אדם, אלים-למחצה, בעלי חיים, ועופות, ואם כל אלה הינם התרחבות של האמת המוחלטת, הרי שאין כל צורך בגאולה, שהרי ברהמן הינו בן חורין תמיד. פרשנות נוספת של המָאיָאוָאדִים היא שבכל עידן מתגלים מיני גופים שונים, ועם קץ העידן כל מיני הגופים—התרחבויותיו של ברהמן—שבים ומתאחדים ולא קיים עוד כל מגוון או שוני. בעידן הבא, על-פי התאוריה הזו, שב ברהמן ומתרחב לגופים שונים. אלא שאם מקבלים את התאוריה הזו, ברהמן נהיה נתון לשינויים, ואת זה לא ניתן לקבל. מן הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה אנו מבינים שברהמן הינו מלא חדווה מטבעו. מדוע שישתנה לגוף אשר נתון למצוקות? למעשה, ישויות החיים, חלקיקיו של ברהמן, הינן חלקיקים זעירים ונוטות להתכסות באנרגיה המשלה. כפי שהוסבר מקודם, חלקיקי הברהמן הינם כמו גיצים שמפזזים ברוב חדווה באש, אולם קיימת סכנה שיפלטו מן האש עם העשן, אף שהעשן הינו מצב אחר של אש. העולם החומרי משול לעשן, והעולם הרוחני הינו כמו האש הבוערת. ישויות החיים הרבות לאינספור נוטות ליפול מן העולם הרוחני לעולם החומרי בהשפעת האנרגיה המשלה. אולם ביכולתן גם, באמצעות פיתוח ידע אמיתי, להיות שוב בנות חורין ולהשתחרר כליל מזוהמת החומר.

וישנה התאוריה של האַסוּרות. זו גורסת שהנשמות נולדו מן הטבע החומרי, או פְּרַקְרּיתי, שבא במגע עם הפּוּרוּשַׁה. אולם גם את התאוריה הזו לא ניתן לקבל. זאת משום שהטבע החומרי והריבון שניהם קימים לעד. אף לא אחד מהם נולד. הריבון העליון ידוע כאַגַ'ה, או בלתי נולד, והטבע החומרי נקרא אַגָ'א. אַגַ'ה ואַגָ'א, שני המונחים הללו משמעותם בלתי נולד. ומאחר ששניהם אינם נולדים, כיצד יתכן שיולידו נשמות? צירופם של הריבון והטבע החומרי גורם להופעתן של ישויות חיים בתוך העולם החומרי, ממש כמו שֶמים במגעם עם אויר יוצרים בועות רבות. וממש כמו שהבועות במים מופיעות בשלל צורות, גם ישויות החיים שבעולם החומרי מופיעות בשלל גופים ותנאים, בהשפעת מידות הטבע. אין זו טעות להסיק עתה שכל אותן ישויות שמופיעות בעולם החומרי בגופים השונים, כגון אנשים, אלים-למחצה, חיות, ציפורים ובהמות, כולן זוכות בגופן המסוים על-פי תשוקותיהן השונות. איש לא יכול לומר מתי נעורו תשוקותיהן, ומשום כך נאמר אַנָאדי-קארמה: לא ניתן להתחקות אחר סיבת הקיום החומרי. למרות שאיש לא יודע מתי התחילו החיים החומריים, ידוע שהיתה להם נקודת התחלה, שהרי ישות החיים במקורה הינה ניצוץ רוחני. וכמו שישנו רגע מסוים שבו נפלט הזיק מן האש לאדמה, ישנו גם רגע מסוים לבואה של הנשמה לעולם החומרי, אלא שאיש לא יכול לומר מתי זה היה. אפילו בעת החורבן, בשעה שהישויות נטמעות בקיומו הרוחני של הריבון, כמו בתרדמה עמוקה, תשוקתן המקורית לשלוט בטבע החומרי אינה אובדת. ואז, כאשר שב העולם ומתגלה, הן יוצאות כדי להגשים אותה תשוקה, ושבות ומופיעות במיני חיים שונים.

ההיטמעות בעליון בעת החורבן משולה לדבש. הדבורים שבכוורת אוגרות צוף מפרחים ומפירות שונים בטעמם, אולם כאשר טועמים את הדבש, לא ניתן עוד להבחין בין שלל הטעמים השונים. מכל מקום, מטעמו העשיר של הדבש ניתן להסיק שזה אינו מורכב מטעם אחד, אלא מצירוף של טעמים רבים. דוגמה נוספת היא דוגמת הנהרות והים; על אף שמי הנהרות מתערבבים לבסוף עם מי הים, הנהרות אינם מאבדים את זהותם היחודית. מי נהר הגנגס ונהר היַמוּנָא מתערבים אמנם עם מי הים, אולם שני הנהרות הללו קיימים עדיין באופן נפרד. דומה לזה היטמעותן של ישויות החיים השונות בברהמן בעת החורבן. גופן אמנם נחרב אז, אולם הן עצמן, על טעמיהן השונים, נשארות בברהמן כישויות יחודיות, עד להתגלוּתו של עולם חומרי חדש. וכשם שטעמם המלוח של מי הים שונה מטעמם המתוק של מי הגנגס, וההבדל הזה קיים תמיד, גם ההבדל בין הריבון לבין הישויות קיים לעד, למרות שנראה בעת החורבן כאילו הכול הופך לאחד. ומכאן, שכאשר ישויות החיים משתחררות מכל טומאה חומרית ונטמעות בממלכה הרוחנית, גם אז נשמר טעמן היחודי ביחסיהן עם אלוהים.

נציגי הוודות המשיכו: ״ריבון יקר, אנו מסיקים איפוא, שישויות החיים כולן נמשכות אחר אונך החומרי, ורק בגלל שהן טועות לזהות עצמן כתוצר הטבע החומרי, הן מתגלגלות עתה מגוף לגוף, שוכחות את יחסיהן הנצחיים איתך. בגלל בערות הן מזדהות עם מיני החיים השונים, ובמיוחד כאשר הן מתעלות לגוף אדם; אז הן מזדהות עם שכבה חברתית מסוימת או עם לאום, גזע ודת-כביכול, ושוכחות את זהותן האמיתית כמשרתות שלך. בגלל תפיסת חיים מוטעית שכזו הן נאלצות להיוולד ולמות שוב ושוב. ורק אחד אולי, ממליוני אדם כאלה הינו נבון דיו, בזכות התרועעות עם דבקיך הטהורים, ולומד אודות תודעת קרישנה ומשתחרר מן התפיסה החומרית המוטעית.״

גם שְׂרִי צ'איטניה מאשש בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה שישויות החיים נודדות להן ביקום במיני חיים שונים. ורק בחסדם של המורה הרוחני ושל קרישנה, יכול מישהו להפוך לנבון ולהתחיל בחיי מסירות בתודעת קרישנה. נאמר, הַריםּ וינָא נַה מְרּיתים תַרַנְתי: איש לא יכול להיחלץ ממחזוריות הלידה והמוות ללא עזרתו של הריבון. במילים אחרות, רק האל יכול לגאול את הנשמות המותנות ממעגל הלידה והמוות.

נציגי הוודות המשיכו: ״השפעת הזמן—שמתבטאת בעבר, הווה ועתיד—גם המצוקות החומריות כגון חום כבד, קור עז, לידה, מוות, זקנה וחולי, כולם הינם בסך הכול תנועות גבותיך. הכול פועל תחת הכוונתך. בבהגווד-גיטה נאמר שהפעילות החומרית כולה מתנהלת בהכוונתו של קרישנה. התנאים החומריים הינם בסך הכול גורמים מפריעים למי שאינו דבק. בעוד שמי שמתמסר לך ומודע לך כליל—עבורו אלה אינם מאיימים יותר. כאשר האל הופיע בדמותו כחצי אריה חצי אדם, פְּרַהְלָאדַה מַהָארָאגַ'ה לא פחד ממנו כלל, בעוד שאביו הכופר ראה אותו כהתגלמות המוות, ומת מידו. עבור הכופר, נְרּיסימְּהַדֵוַה מגלם אמנם את המוות, אולם לדבקו, פְּרַהְלָאדַה, הינו מקור כל עונג ועדנה. משום כך דבק טהור אינו מפחד מלידה, מוות, זקנה וחולי.

שְׂרִיפָּאדַה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה שפירושו הוא: ״אלי היקר, הינני ישות חיים שמוטרדת כל הזמן מתנאי קיום חומריים. נופצתי לרסיסים רבים תחת גלגלו המוחץ של הקיום החומרי הזה, ובגלל חטאי הרבים במשך קיומי החומרי, אני בוער עתה באש התגובות החומריות. אולם בדרך כלשהי, אלי, מצאתי מקלט בכפות רגליך, אנא, קבל אותי וגונן עלי.״ גם שְׂרִילה נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה התפלל כך: ״אלי, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וחבֵרה של בתו של וְרּישַׁבְּהָאנוּ, אחרי סבל ממושך בקיום החומרי, מצאתי מקלט בכפות רגליך. אני מתפלל לכן, שתהיה רחום עימי. אל תסלק אותי בבקשה, כי אין לי מקלט מלבדך.״

המסקנה היא, שכל תהליך להגשמה עצמית או הבנת אלוהים, לבד מבהקטי-יוגַה, או שירות מסור, הינו קשה מאד. כי רק המקלט בשירות מסור לאל בתודעת קרישנה מושלמת בכוחו לשחרר מהתניה חומרית, ובמיוחד בתקופתנו. אלה שאינם מודעים לקרישנה, בסך הכול מבזבזים את זמנם, ללא כל מושג או מגע ממשי עם חיים רוחניים.

רָאמַצַ'נְדְרַה אמר: ״זוהי נטייתי הטבעית לגונן ולהעניק תמיד בטחון למי שמתמסר לי ומחליט באופן חד משמעי שהוא משרת נצחי שלי.״ וקרישנה אומר בבהגווד-גיטה: ״איש לא מסוגל לגבור על השפעתו של הטבע החומרי, אלא אם כן הוא מתמסר לי; אז זה קל מאד עבורו.״ הדבקים לא מוצאים כל עניין בויכוחים עקרים עם הלא-דבקים והפרכת טיעוניהם. במקום לבזבז זמן, הם עוסקים כליל בשירות אוהב לאל, בתודעת קרישנה מלאה.

נציגי הוודות המשיכו: ״אל יקר, אפילו אותם יוגִים גדולים שהצליחו לרסן את פיל המחשבה ולמשול בסופת החושים—מבלי למצוא מקלט במורה רוחני אמיתי, אפילו אלה נופלים קרבן להשפעת החומר ונכשלים במאמציהם להגשמה עצמית. אנשים חסרי הדרכה שכאלה משולים לסוחרים שמפליגים באניה ללא רב חובל. איש לא יכול להשתחרר משבי הטבע החומרי במאמציו האישיים. כדי לגבור על בערות הקיום החומרי דרושה הדרכתו של מורה רוחני. שְׂרִיפָּאדַה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״הו מורה רוחני רב רחמים, נציגו של אלוהים, מתי מֵחְשָבי יתמסר כבר לכפות רגליך? רק אז, בחסדך, יסורו כל המכשולים שמפריעים להתקדמותי הרוחנית, ואזכה בחיי חדווה לעד.״

למעשה, סַמָאדְהי, או השתקעות מוחלטת באישיות אלוה, מושגת רק באמצעות שירות מתמיד לאל, ושירות מתמיד שכזה אפשרי רק תחת הדרכתו של מורה רוחני אמיתי. הוודות מורות משום כך להתמסר למורה רוחני שכזה, כדי ללמוד את מדע השירות המסור. מורה אמיתי הוא מי שיודע את המדע הזה דרך שושלת מורים, ושושלת מורים נקראת שְׂרותְרייַם. הסימן החשוב ביותר של מורה שקשור לשושלת מורים זה שהוא יציב לחלוטין בבהקטי-יוגַה. ישנם אנשים שאינם פונים למורה רוחני, ומנסים להגיע להגשמה עצמית באמצעות תירגול יוגַה מיסטית, אלא שבשיטה כזו רבים מקרי המעידה, אפילו בקרב יוגִים גדולים כמו וישׂוָאמיתְרַה. ארג'ונה אומר בבהגווד-גיטה שהנסיון לרסן את המֵחְשָב הינו בלתי מעשי כמו הנסיון לעצור סופה עזה. לפעמים המֵחְשָב מושווה לפיל מטורף, וללא הדרכתו של מורה רוחני לא ניתן לרסן אותו, גם לא לשלוט בחושים. במילים אחרות, מי שמתרגל יוגַה ללא הדרכה של מורה רוחני, מובטח לו שימעד; הוא בסך הכול מבזבז את זמנו היקר. הוודות מורות שרק בהדרכתו של אָאצָ'ארְיַה ניתן להשיג ידע מושלם. אָאצָ'ארְיַוָאן פּוּרוּשׁו וֵדַה: מי שלומד אצל אָאצָ'ארְיַה, יודע מהו מה. לא די בטיעונים ובשכל כדי להבין את האמת המוחלטת. רק טבעי שמי שמגיע לרמה בְּרַהְמינית מושלמת, הופך לפרוש; הוא אינו חותר עוד לרווח חומרי, כי בזכות הידע הרוחני הוא מסיק שדבר לא חסר כאן בעולם. אלוהים מספק הכול כנדרש. משום כך בְּרָאהְמַנַּה אמיתי שכזה אינו רודף אחר שלמות חומרית; הוא פונה למורה רוחני ולומד אצלו. תכונתו של מורה רוחני שהוא בְּרַהְמַנישְׁטְהַם, כלומר, הוא נטש כל פעילות אחרת, ומקדיש את חייו כליל לאישיות אלוה, קרישנה. כאשר תלמיד אמיתי פונה למורה אמיתי, הוא מתפלל אליו בענווה, ״מורי, קבל נא אותי כתלמיד שלך ואמן אותי, כדי שאוכל לנטוש כל תהליך אחר להגשמה עצמית ולעסוק בתודעת קרישנה, או שירות במסור, בלבד.״

דבק שעוסק בשירות אוהב לאל תחת הדרכתו של מורה רוחני חושב: ״אלי, אתה הינך מקור כל עונג. ומאחר שאתה ישנו, מה הטעם בעונג החולף שנובע מחברה, מידידות ואהבה? מי שאינם מודעים למקור העונג העילאי, פונים לחיפוש עקר אחר תענוגות חושים, אלא שעונג שכזה הינו אשליתי וחולף.״ המשורר הוַיְשְׁנַּוי הדגול וידְיָאפַּתי אמר בהקשר זה: ״אלי היקר, אין ספק שניתן למצוא אושר כלשהו בחברה, בידידות ובאהבה, אפילו שזה במישור חומרי, אלא שאושר שכזה לא מסוגל לספק את לבי הצחיח כמדבר.״ במדבר דרוש ים של מים; מה ערכה של טיפה אחת של מים שם? גם ליבנו החומרי הינו גדוש בתשוקות, שלא חברה חומרית או ידידות ואהבה בכוחן להשביע אותן כולן; לבנו יכול למצוא סיפוק מלא רק כאשר הוא מפיק עונג ממקור האושר העליון. וסיפוק נשגב שכזה אפשרי רק בשירות מסור בתודעת קרישנה מושלמת.

נציגי הוודות המשיכו: ״אלי, אתה סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, או דמות נצחית, מלאת חדווה וידע. ומאחר שישויות החיים הינן חלקים שלך, הרי שבמצבן הטבעי הן מודעות לך כליל. מי שפיתח בעולם החומרי תודעת קרישנה שכזו, אינו נמשך עוד לאורח החיים החומרני. הוא לא נמשך יותר לחיי משפחה או לחיי שפע ורווחה; הוא מסתפק רק במעט הדרוש למחייתו. במילים אחרות, הוא מאבד כל עניין בעינוג חושים. שלמות חיי אדם מתבטאת בידע ובפרישות, אלא שלא קל להשיג את אלה כל עוד שקועים בחיי משפחה. מי שמודע לקרישנה בוחר משום כך לשהות בחברתם של דבקים או במקומות קדושים. הוא מודע ליחסים שבין נשמת-העל לבין ישות החיים היחודית ואינו מושפע אף פעם מתפיסת חיים גופנית. הוא טהור מאד, כיוון שהוא מודע לך ונושא אותך בלבו תמיד, ומשום כך, כל מקום שהוא נמצא מיטהר והופך אתר עליה לרגל. גם המים שרוחצים את רגליו הינם קדושים ובכוחם לגאול חוטאים רבים שנעים ונדים להם בעולם החומרי.״

כאשר פְּרַהְלָאדַה הקטן התבקש על-ידי אביו הכופר לספר לו משהו חשוב מלימודיו, הילד השיב שכל אותם חומרנים המלאים תמיד בחרדות בגלל עיסוקם המתמיד באמיתות זמניות ויחסיות—מוטב להם שינטשו את הבאר החרבה של חיי משפחה ויצאו ליער לחפש מקלט באל. הדבקים הטהורים ידועים כמַהָאתְמות, או חכמים דגולים בעלי ידע מושלם. הם חושבים רק על האל ועל כפות רגלי הלוטוס שלו ומוכנית הופכים לבני חורין. דבקים שכאלה נטענים בעוצמתו הבלתי נתפסת של האל, ובעצמם הופכים מקור לגאולה לחסידיהם. אדם מודע לקרישנה הינו טעון כולו ברוחניות, ומשום כך כל מי שבא עמו במגע או מוצא בו מקלט, ניטען גם הוא באונים רוחניים. דבקים שכאלה אינם מתיהרים על שיפעה חומרית לעולם. שיפעה חומרית מתבטאת בדרך כלל ביחוס משפחתי, בהשכלה, ביופי ובעושר. אולם הדבק, אפילו שניחן בכל אלה, אינו נסחף או נמלא גאווה בעטיים. דבקים שכאלה תרים בעולם בין אתרי הקודש, ובדרכם פוגשים בנשמות מותנות רבות; ואלה שזוכות להתרועע איתם ולקבל מהם ידע נשגב הופכות אז לבנות חורין. הם שוכנים במקומות כגון ורינדאוון, מַתְהוּרָא, דְוָארַקָא, גַ'גַנְנָאתְהַה פּוּרִי ונַוַדְוִיפַּה, כי רק דבקים מתקבצים במקומות שכאלה. בחברתם של קדושים הם מוסיפים ומתקדמים עוד ועוד בתודעת קרישנה. מכל מקום, התקדמות שכזו אינה אפשרית לאיש משפחה רגיל, המשולל תודעת קרישנה.

נציגי הוודות המשיכו: ״החותרים לנשגב נחלקים לשני סוגים—אלה שמודעים להיבט המופשט של האמת, ואלה שמודעים להיבט האישי. חסידי המופשט טוענים שעולם התופעות החומרי הינו כוזב ורק האמת המוחלטת אמיתית. חסידי ההיבט האישי לעומת זאת, יודעים שהעולם הזה, למרות שארעי מאד, אינו כוזב, אלא ממשי. וכך לכל אחד מן הצדדים טיעונים משלו להצדיק את עמדתו. אולם האמת היא שהעולם הינו אמיתי ושקרי בו-זמנית. הוא אמיתי כיוון שהכול זה התרחבות של האמת המוחלטת, והוא כוזב כיוון שהוא בן חלוף; הוא נברא ונכחד. בגלל תנאי הקיום השונים, עולם התופעות אינו יציב או קבוע. מי שדוגלים בשקריות העולם מפורסמים לרוב במשפט בְּרַהְמַה סַתְיַה גַ'גַן מיתְהְיָא. טיעונם הוא שהכול בעולם החומרי עשוי מחומר. דברים רבים למשל, עשויים מחימר, כגון כדים, כלי אוכל וקערות. אחרי שאלה נחרבים, אפשר שיהפכו לדברים חומריים אחרים, אולם בכל המקרים קיומם כחימר ממשיך. כד המים אחרי שנשבר הופך אולי לכלי אוכל או לקערה, אולם בכל המצבים הללו, ככד, ככלי או כקערה, החימר עצמו ממשיך להתקיים. מכאן שהצורות השונות—כד, כלי או קערה—הינן כוזבות, ורק קיום החימר הינו אמיתי. זוהי גירסתם של חסידי המופשט. לדבריהם, העולם הזה מקורו אמנם באמת המוחלטת, אולם בגלל שקיומו בן חלוף, הרי שהוא כוזב; רק האמת המוחלטת, שקיימת תמיד, הינה אמיתית. חסידי ההיבט האישי לעומת זאת, טוענים שהעולם הזה, כיוון שנוצר מן האמת המוחלטת, הרי שגם הוא אמיתי. לטענה זו משיבים חסידי המופשט שעולם זה אינו אמיתי כיוון שלעיתים חומר נוצר מנשמה, ולעיתים נשמה רוחנית נוצרת מחומר. לראיה הם מביאים את צואת הפרה שאף שהינה חומר מת, לפעמים מופקים ממנה עקרבים. ולעומת זאת חומר מת, כגון צפרניים ושיער, צומח מתוך גוף חי. מכאן שהמקור ומה שנובע ממנו אינם תמיד זהים. ומכאן גם שאפילו שהעולם הזה נובע מן האמת המוחלטת, הוא לא בהכרח אמיתי. לאור השקפתם אם כן, רק האמת המוחלטת, ברהמן, הינה אמיתית, ואילו עולם התופעות, למרות שנוצר מן האמת, אינו נחשב לאמיתי.״

אלא שהשקפתם של מָאיָאוָאדִים מתוארת בבהגווד-גיטה כהשקפה אַסוּרית, או זדונית. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, אַסַתְיַם אפְּרַתישְׁטְהַם תֵא גַ'גַד אָאהוּר אַנִישְׂוַרַם. לדעתם של האַסוּרות עולם התופעות כולו הינו כוזב, הוא נוצר בסך הכול מהתרכבות של חומרים, ואין בו כל שליט או אלוהים. אולם זו לא האמת. מן הפרק השביעי של הבהגווד-גיטה מסתבר שחמשת היסודות הגשמיים—אדמה, מים, אויר, אש ושמיים—ועוד שלושת היסודות הסמויים—מֵחְשָב, תבונה וזהות כוזבת—מהווים יחדיו אוניו הנפרדים של הריבון. ומעבר לאנרגיה החומרית הנחותה הזו ישנה אנרגיה נוספת, רוחנית—אלה הן ישויות החיים, אשר נחשבות לאנרגיה עילית של האל. כל עולם התופעות הינו איפוא, צירוף של האנרגיות הנחותה והעילית, ואישיות אלוה הינו מקור שתיהן. לאל ישנם אונים שונים. זה מאושש בוודות: פַּרָאסְיַה שַׂקְתיר ויוידְהַיְוַה שְׂרֻוּיַתֵא. אוניו הנשגבים של הריבון הינם משלל סוגים, אולם כיוון שכולם נובעים ממנו, הרי שלא יתכן שהם כוזבים. הריבון קיים לעד, וגם אוניו קיימים לעד. חלק מן האונים אמנם זמניים—מתגלים לעיתים ולעיתים אינם מתגלים—אולם אין להסיק מזה שהם כוזבים. לדוגמה, אדם עושה מתוך כעס דברים שברגיל אינו נוהג לעשות, אולם העובדה שכעסו מופיע וחולף, אין פירושה שאנרגית הכעס הינה כוזבת. הוַיְשְׁנַּוים אינם מקבלים איפוא, את גישתם של המָאיָאוָאדִים שהעולם הזה כוזב, והריבון בעצמו מאשש שהשקפה כזו—שאין סיבה עליונה לעולם, שאין אלוהים, ושהכול נוצר מהתרכבות של חומרים—הינה השקפה של אַסוּרות.

המָאיָאוָאדִים נוהגים להביא לפעמים את טענת הנחש והחבל. בחשכת הלילה חבל מפותל נראה לעתים, בגלל בערות, כמו נחש. אלא שדוגמה זו, שנועדה להדגים את שקריותו של העולם החומרי, אינה תקפה בכלל, כי למרות שמתבלבלים בין החבל לנחש, אי אפשר לומר שחבל או נחש אינם קיימים. כוזב הוא משהו חסר קיום שחושבים אותו לעובדה קיימת. אולם כאשר מתבלבלים בין דבר קיים אחד לדבר קיים אחר, אף לא אחד מן הדברים הללו הוא כוזב. הוגי הדעות הוַיְשְׁנַּוים משתמשים בדוגמה מתאימה מאד; הם משווים את העולם החומרי לכד חרס. כאשר רואים כד, הוא לא נעלם מיד והופך למשהו אחר. הכד אמנם זמני, אולם קיומו ממשי ונועד במיוחד להחזיק מים, ואנו ממשיכים ורואים אותו ככד. מכאן שלא ניתן לומר שהוא כוזב, למרות שהוא זמני ושונה מן האדמה המקורית. כלל האדמה והכד שניהם אמיתיים, כיוון שהאחד הינו תוצר של האחר. הבהגווד-גיטה מלמדת שאחרי חורבן עולם התופעות, נכנסת האנרגיה אל אישיות אלוה. האל קיים לעד עם שלל אוניו. ומאחר שעולם התופעות נובע ממנו, אי אפשר לומר שזה נוצר מכלום. קרישנה איננו חלל ריק; הוא קיים תמיד עם דמות, תכונות, שם, בני לוויה ואביזרים שונים, ומכאן שאינו חסר אישיות או מופשט. המקור לכול אינו איפוא, כלום או משהו בלתי אישי, אלא אישיות עילאית. הזדים מנסים אמנם לומר שהעולם הזה הינו אַנִישְׂוַרַה, או ללא שליט או אלוהים, אלא שטענתם הינה חסרת יסוד.

גם טענתם של המָאיָאוָאדִים שחומר מת כמו ציפורנים ושיער מופיע לעיתים מגוף חי, אינה מבוססת ביותר. כי הציפורנים והשיער אינם נוצרים מן הנשמה החיה אלא מן הגוף החומרי, שהינו חסר חיים. וגם לטענה שעקרבים נובעים מזבל פרות, כלומר שישות חיים נוצרת מחומר, אין ביסוס של ממש. אין ספק שהעקרבים שמופיעים מן הזבל הינם יצורים חיים, אולם לא הישות החיה היא שנוצרת מן הזבל, אלא גופה החומרי, או גוף העקרב. לפי הבהגווד-גיטה, הטבע החומרי מופרה בניצוצות של ישויות חיים, וכך אלה צצות. הטבע החומרי מספק לישות החיים את גופיה השונים, אולם האל בעצמו הוא שמוליד אותה. האב והאם מעניקים לה גוף בהתאם לצרכיה בתנאים מסוימים, וזו עוברת מגוף לגוף בהתאם לתשוקותיה. התשוקות, בצורה סמויה של תבונה, מֵחְשָב, וזהות עצמית כוזבת, מתלוות לישות החיים מגוף לגוף, וביד ההשגחה העליונה זו מוטלת לרחם של גוף חומרי מסוים, כדי לפתח אותו סוג של גוף. הנשמה הרוחנית אינה נוצרת איפוא, מחומר; היא רק לובשת גופים חומריים שונים על-פי הסדר עליון. אנו בעצמנו נוכחים שהעולם הזה הינו צירוף של חומר ורוח; הרוח מניעה את החומר. הנשמה הרוחנית (ישות החיים) וחומר הינם אנרגיות שונות של הריבון. ומאחר ששתי האנרגיות נובעות מן הנצחי העליון או האמת העליונה, הרי ששתיהן אמיתיות; ולא כוזבות. וכיוון שישות החיים הינה חלקיק של העליון, הרי שהיא נצחית, ומושגים כמו מוות ולידה לא קיימים לגביה כלל. הלידה והמוות לכאורה, חלים רק על הגוף החומרי. האימרה הוֵדית סַרְוַםּ קְהַלְוְ אידַםּ בְּרַהְמַה פירושה ששני האונים נובעים מהברהמן העליון ומשום כך אין דבר בתחום התנסותנו שאינו ברהמן.

משלל התאוריות לגבי קיומו של העולם החומרי, מסקנת הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית הינה הטובה ביותר. דוגמת כד החרס מתאימה בהקשר זה: צורתו של הכד הינה אמנם זמנית, אולם יש תכלית לקיומה. כד החרס נועד לשאת מים ממקום למקום. ובאופן דומה, גם הגוף החומרי, אפילו שבן חלוף, נועד לתכלית מסוימת. ישות החיים צברה לה מעברה הממושך בעולם החומרי מאגר אדיר של תשוקות, ומראשית הבריאה ניתנת לה הזדמנות לפתח סוגי גוף שונים, בהתאם לתשוקות הללו. ומכל הגופים, גוף האדם מהווה הזדמנות מיוחדת, כיוון שניחן בתודעה מפותחת.

טענה נוספת שמעלים המָאיָאוָאדִים היא שאם העולם הזה הינו אמיתי, מדוע מומלץ לאנשי משפחה לזנוח את קשריהם לעולם החומרי ולפרוש לסַנְנְיָאסַה (נזירות)? אולם לא בגלל שהעולם הזה כוזב מעודדים הוַיְשְׁנַּוים סַנְנְיָאסַה או נטישת פעילויות חומריות. הסַנְנְיָאסִי הוַיְשְׁנַּוַה אמור להשתמש בדברים לתכליתם הנכונה. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי קבע שתי נוסחאות למגענו עם העולם החומרי. וַיְשְׁנַּוַה אינו פורש מאורח חיים חומרני ופונה לסַנְנְיָאסַה בגלל שהוא חושב את העולם הזה לכוזב, אלא כדי להקדיש עצמו כליל לשירותו של האל. זו אם כן, הנוסחה של שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי: אין להתקשר לעולם החומרי, כיוון שזיקה חומרית הינה חסרת משמעות. העולם החומרי—עולם התופעות כולו—שיך לאלוהים, קרישנה. משום כך, הכול צריך לעסוק בשירותו, ומשום כך גם, הוַיְשְׁנַּוַה אינו נקשר לדבר בעולם הזה. זוהי משמעותו של מעמד הסַנְנְיָאסַה אצל הוַיְשְׁנַּוים. אדם חומרני נצמד לעולם החומרי לצורך עינוג חושים, ואילו הסַנְנְיָאסִי הוַיְשְׁנַּוַה אינו מנסה בעצמו להתענג על דבר, אולם יודע את האומנות כיצד להשתמש בכול לשירותו של הריבון. זוהי איפוא ביקורתו של שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי כלפי הסַנְנְיָאסִים המָאיָאוָאדִים; אלה חושבים את העולם לכוזב ומשום כך חותרים להיגאל מטומאתו, מבלי לדעת שניתן להשתמש בכל דבר לשירותו של הריבון. מאחר שהכול מתרחב מאונו של אישיות אלוה, הרי שההתרחבויות הינן אמיתיות ממש כמו אלוהים.

העולם החומרי הינו אמנם גילוי זמני, אולם אין להסיק מכך שהוא כוזב, או שהמקור שלו כוזב. מאחר שמקור התגלותו הינו אמיתי, הרי שגם התגלותו הינה אמיתית; צריך רק לדעת כיצד להשתמש בו. ושוב אל דוגמת כד החרס: הכד הזמני הופק אמנם מאדמה, אולם כיוון שהוא משמש לתכלית לה נועד, הרי שאינו כוזב. וכשם שאדם שפוי יודע כיצד להשתמש בכד הארעי, הוַיְשְׁנַּוַה יודע כיצד להשתמש במבנהו הארעי של העולם. מכל מקום, כאשר הכד אינו משמש לתכליתו, הריהו שקרי, ממש כשם שהגוף החומרי, או העולם החומרי, הינו שקרי כאשר מנוצל סתם לעינוג חושים כוזב. רק כאשר הגוף האנושי והבריאה החומרית מוקדשים לשירותו של אלוהים הם אינם כוזבים. הבהגווד-גיטה מבטיחה משום כך שאפילו נסיון פעוט להשתמש בגוף הזה ובעולם החומרי בשירותו של אלוהים יכול לגאול מן הנוראה שבסכנות. אוניו של האל—הנחות והעילי—שניהם אמיתיים כאשר מנוצלים כיאות

ובאשר לפעילות צדיקה נושאת-גמול, זו מעוגנת בעיקרה במישור של עינוג חושים. ומשום כך מי שמתקדם בתודעת קרישנה נמנע ממנה. פעילות שכזו מרוממת אולי למערכות הכוכבים הגבוהות, אולם כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, הסכלים, אחרי שכילו את תוצאות מעשיהם הטובים בכוכבי עדן, חוזרים לכוכבנו הנחות, ואז שבים ומנסים להתעלות לעדן. הרווח היחידי שאלה משיגים ממאמציהם זה הליכה ושיבה חוזרות ונישנות, ממש כמו המדענים של היום שמבזבזים את זמנם בנסיון להגיע לירח ולשוב. נציגי הוודות מכנים אנשים כאלה אַנְדְהַה-פַּרַמְפַּרָא, או חסידים עיוורים של טקסי הפולחן הוֵדי. הטקסים הללו ניזכרים אמנם בוודות, אלא שלא נועדו לאנשים בעלי תבונה גבוהה. מי שקשורים מדי להנאות חומריות, מוקסמים מן האפשרות להתעלות למערכות כוכבים גבוהות יותר, ונוטים משום כך לטקסי פולחן. מכל מקום, הנבון, או מי שלמד ממורה רוחני אמיתי לראות את הדברים כמות שהם—הלה אינו נמשך לפעילות שכזו, אלא מעסיק עצמו בשירות נשגב לאל.

ישנם טקסים וֵדיים שנועדו לאנשים חומרניים, והלא-דבקים נמשכים אליהם, ואז, נהיים מבולבלים. דוגמה טובה לכך היא אדם נבון שברשותו מליוני דולרים בשטרות. הלה יודע שהשטרות כשלעצמם הינם בסך הכול נייר, ומשום כך אינו שומר סתם על הכסף מבלי להשתמש בו. מי שברשותו מליוני דולרים, אוחז למעשה בערימה עצומה של ניירות, שהופכים למועילים רק כאשר משתמשים בהם לתכלית כלשהי. באופן דומה, אפשר שגם העולם הזה הינו כוזב, ממש כמו הנייר, אולם ניתן לעשות בו שימוש מועיל. שטרות הכסף הינם אמנם נייר, אולם כיוון שזו הממשלה שהנפיקה אותם, הרי שהם בעלי ערך ממשי. ובאופן דומה, אפילו שהעולם הזה הינו כוזב או ארעי, בגלל שנובע מאישיות אלוה, הרי שהוא בעל ערך ממשי. הוַיְשְׁנַּוַה מבין את ערכו של העולם החומרי ויודע כיצד להשתמש בו כראוי, בעוד שהמָאיָאוָאדִי לא נוגע בשטרות הכסף כי חושב אותם לסתם נייר כוזב, וכך אינו מפיק מאלה כל תועלת. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אומר משום כך שמי שדוחה את העולם וחושב אותו לשקרי, מבלי להבין את חשיבותו כאמצעי לשרת את הריבון—פרישותו הינה בעלת ערך מועט מאד. מי שמכיר בערכו הממשי של העולם כאמצעי לשירות, אולם אינו קשור אליו בכלל, ופרישותו מן העולם מתבטאת בהימנעות מכל נסיון לעינוג חושים—פרישותו הינה פרישות אמיתית. העולם החומרי מתרחב מאונו החומרי של הריבון, ומשום כך הינו אמיתי, ולא כוזב, כפי שנוטים לעיתים להסיק מדוגמת החבל והנחש.

נציגי הוודות המשיכו: ״בגלל טבע קיומו הארעי, נראה עולם התופעות לאנשים פחותי תבונה ככוזב.״ המָאיָאוָאדִים משתמשים בטבעו הארעי של העולם כהוכחה לתאוריה שלהם שהעולם כוזב. הוודות מלמדות שלפני הבריאה העולם הזה לא היה קיים, והוא יחדל להתקיים אחרי חורבנו. מי שדוגלים ב״אין״ מסיקים מזה שכלום הינו סיבת העולם. אלא שזה לא מה שנאמר בוודות. הוודות מגדירות את מקור הבריאה והחורבן כיַתו וָא אימָאני בְּהֻוּתָאני גָ'איַנְתֵא, ״מי שממנו נובע עולם התופעות, ואחר כך, בעת החורבן, שב ונטמע בו.״ אותו דבר מוסבר בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה ובפסוק הראשון של הפרק הראשון של השרימד בהאגותם. זה מוסבר שם כגַ'נְמָאדְיַסְיַה, או מי שממנו נובע הכול. ההוראות הוֵדיות הללו כולן מצביעות על כך שהעולם נוצר בידי המוחלט העליון, אישיות אלוה, ושב ונטמע בו עם חורבנו. גם הבהגווד-גיטה מאששת את זה: עולם התופעות מתהווה ושב ונחרב, ואחרי חורבנו נטמע בקיומו של האל. המשפט הזה מראה בבירור שאותה אנרגיה שידועה כבַּהירַנְגָא-מָאיָא, או האנרגיה החיצונית, למרות טבעה הארעי, הינה אונו של הריבון, ומשום כך לא יתכן שהיא שקרית. היא רק נראית ככוזבת. בגלל שזו אינה קיימת בראשית, גם לא אחרי החורבן, המָאיָאוָאדִים מסיקים שהיא שקרית. מכל מקום, הגירסה הוֵדית האמיתית—שאפילו שתוצרים מסוימים של האמת המוחלטת הינם זמניים, אונו של הריבון הינו נצחי—מוצגת בדוגמת כד החרס וכלי האוכל: כד החרס אפשר שישבר או שישנה את צורתו, למשל לצלחת או לקערה, אולם מרכיביו, חומר היסוד שלו—כלומר האדמה—נשארים כמות שהם. יסוד הבריאה—ברהמן או האמת המוחלטת—אינו משתנה לעולם; מכאן שהתאוריה המָאיָאוָאדִית שטוענת שזה שקרי, הינה בסך הכול המצאת המחשבה. זמניותו של העולם אין פירושה שהעולם שקרי. כוזב הוא משהו שקיים רק בשם, כלומר, שבאמת לא היה קיים מעולם. ביצי סוסה, קרני ארנבת, ופרחי שמיים אלה דברים למשל, שקיימים רק בשם, כי סוסה לא מטילה ביצים, לארנבת אין קרניים, ופרחים לא צומחים בשמיים. דברים שכאלה, שקיימים רק בשם או בדמיון, ללא קיום ממשי, נקראים כוזבים. מכל מקום, הוַיְשְׁנַּוַה אינו רואה את העולם הזה ככוזב רק בגלל שטבעו הזמני מתגלה ושב ונכחד.

נציגי הוודות המשיכו ואמרו שנשמת-העל והנשמה היחודית, כלומר הפַּרַמָאתְמָא והגִ'יוָאתְמָא, אינן זהות לעולם, אף שמצויות באותו גוף, כמו שתי ציפורים שיושבות על אותו עץ. הוודות מסבירות ששתי הציפורים הללו יושבות אמנם כמו שתי ידידות, אולם הן אינן שוות; האחת—נשמת-העל או הפַּרַמָאתְמָא—משמשת בסך הכול כצופה, בעוד שהאחרת—הגִ'יוָאתְמָא—אוכלת את פירות העץ. כאשר מתחוללת בריאה, מופיעה בה הנשמה היחודית בצורות שונות, בהתאם למעשיה נושאי הגמול מן העבר, ובגלל שכחונה הממושך לגבי קיומה האמיתי, היא מיזדהה עם הצורה המסוימת שמעניקים לה חוקי הטבע החומרי. בתוך צורתה החומרית היא כפופה כליל לשלוש מידות הטבע ופועלת בהתאם, ומנציחה כך את קיומה בעולם החומרי. היא ניחנת בשפעים טבעיים, אף שבמידה זעירה, אולם עתה, מכוסה בבערות שכזו, שפעיה כמעט כבים לחלוטין. שפעיו של נשמת-העל, אישיות אלוה, לעומת זאת, אינם פוחתים בשעה שהוא מופיע כאן בעולם החומרי. שפעיו ושלמויותיו נשמרים במלואם והוא נבדל לגמרי מתהפוכות הקיום החומרי. הנשמה המותנית מסתבכת בעולם החומרי, ואילו האל נוטש אותו ללא כל זיקה, ממש כמו שנחש משיל את עורו. ההבדל בין נשמת-העל לבין הנשמה היחודית המותנית הינו איפוא, שנשמת-העל שומר על שפעיו הטבעיים שידועים כשַׁדּ-אַיְשְׂוַרְיַה, אַשְׁטַה-סידְדְהי ואַשְׁטַה-גוּנַּה.

מחוסר ידע, שוכחים המָאיָאוָאדִים שקרישנה מלא תמיד בששת השפעים, בשמונה המעלות הנשגבות, ובשמונה סוגי השלמויות. ששת השפעים הם עושר, כוח, יופי, פרסום, ידע ופרישות; ואיש אינו עולה על קרישנה באלה. הראשונה מבין שמונה מעלותיו הנשגבות של קרישנה היא שלעולם אינו נגוע בטומאת הקיום החומרי. זה נזכר גם באִישׂופַּנישַׁד: אַפָּאפַּה-וידְדְהַם: אישיות אלוה אינו מזדהם משום פעילות נפשעת, ממש כשם שהשמש אינה מזדהמת משום ליכלוך. גם כאשר מעשיו אינם ראויים לכאורה, הוא אינו מיטמא ממעשים שכאלה. המעלה השניה היא שהוא אינו מת לעולם. בבהגווד-גיטה, בפרק הרביעי, קרישנה אומר לארג'ונה ששניהם הופיעו כבר פעמים רבות בעולם החומרי, אולם רק הוא זוכר את מעשיו כולם—בעבר, בהווה ובעתיד. פירושו של דבר שאינו מת אף פעם. כאשר אנו מתים, אנו משנים גוף, וזהו מקור השיכחה, בעוד שקרישנה אינו שוכח לעולם. הוא זוכר כל מה שקרה בעבר. כי אלמלא כן, כיצד זכר שהורה את שיטת היוגַה של הבהגווד-גיטה בפעם הראשונה לאל השמש, ויוַסְוָאן? מכאן שאינו מת אף פעם. הוא גם אינו מזדקן; אפילו שהיו לו כבר נינים בעת הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, הוא לא נראה כמו איש זקן. אם כן, קרישנה אינו מזדהם מפעילות חטאה, הוא אינו מת לעולם, הוא אינו מזדקן, הוא אינו נתון לצער, הוא אינו רעב, גם אינו צמא, כל רצון שלו הינו כשר ומושלם, ומה שהחליט, איש לא יכול לשנות. אלה הן מעלותיו הנשגבות של הריבון. בנוסף הוא ידוע גם כיוגֵשְׂוַרַה, כלומר שניחן בכל השלמויות המיסטיות, כגון אַנּימַה-סידְדְהי, או הכוח להפוך לקטן מן הקטן ביותר. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שהוא נכנס אפילו לתוך אטום, אַנְּדָּאנְתַרַסְתְהַה-פַּרַמָאנּוּ-צַ'יָאנְתַרַסְתְהַם. כגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו הוא נכנס לתוך היקום הענק, וכמַהָא וישנו הוא שרוע בים הסיבה ומגופו אדיר המימדים יוצאים, כשהוא נושף, מליוני וטריליוני יקומים. זה נקרא מַהימַה-סידְדְהי. קרישנה מושלם גם בלַגְהימָא: הוא יכול להפוך לקל ביותר. בבהגווד-גיטה נאמר שהכוכבים כולם מרחפים באויר כיוון שקרישנה נכנס לתוך היקום ולתוך האטומים. זהו ההסבר לחוסר משקל. קרישנה ניחן גם בשלמות פְּרָאפְּתי: ביכולתו להשיג את כל שברצונו. הוא ניחן גם באִישׂיתָא, או כוח שליטה; הוא נקרא השליט העליון, פַּרַמֵשְׂוַרַה. ובנוסף, ביכולתו לכפוף כל אחד להשפעתו, וזה נקרא וַשׂיתָא.

קרישנה ניחן איפוא, בכל השפעים, המעלות הנשגבות, והכוחות המיסטיים. שום ישות חיים רגילה אינה שווה לו, ומכאן שהתאוריה המָאיָאוָאדִית שהנשמה שווה לנשמת-העל הינה מוטעית. מכאן גם שקרישנה הינו מושא הסגידה היחיד, ושאר ישויות החיים כולן הינן משרתיו. הבנה שכזו נקראת הגשמה עצמית, וכל תפיסה עצמית שאינה מכירה ביחסי השירות הנצחיים הללו, הינה בסך הכול תוצר של מָאיָא. נאמר שהנסיון הזה של ישות החיים להשתוות לאלוהים הינו המלכודת האחרונה של מָאיָא. המָאיָאוָאדִי טוען לשיויון עם אלוהים, אולם אינו מסוגל להשיב לשאלה מדוע נפל לשיעבוד חומרי. אם הוא אלוה עליון, מדוע הוא נסחף לפעילות חטאה וסובל בעטיה מחוק הקארמה? כאשר שואלים אותם את השאלה הזו, אלה אינם מסוגלים להשיב כראוי. המחשבה שאנו שווים לאלוהים בעצמה מהווה סוג של חטא. העובדה שהמָאיָאוָאדִי חושב שהוא זהה לאלוהים פירושה שלא השתחרר עדיין מן התגובות למעשיו הנפשעים. השרימד בהאגותם אומר על אנשים כאלה שהם אַוישׂוּדְדְהַה-בּוּדְדְהַיָא, כלומר שהם מדמים לעצמם שהם בני חורין וזהים לאמת המוחלטת. ומכאן שתבונתם אינה טהורה.

נציגי הוודות אמרו שבלי להשתחרר מתשוקות נפשעות, לא יצליחו היוגִים והגְ'נָאנִים, בעזרת התהליכים שלהם להגשמה עצמית, להגיע לשלמות. ״אלוה יקר,״ הם המשיכו, ״אותם קדושים שאינם מקפידים לבער משורשיהן את התשוקות הנפשעות, אינם מסוגלים לחוות בנשמת-העל, אפילו שהוא יושב ממש לצד הנשמה היחודית. סַמָאדְהי, או הגות, פירושם למצוא את נשמת-העל בתוכנו. מי שאינו פטור מתגובות החטא אינו מסוגל לראות את נשמת-העל. מי שעונד תליון על צוארו אולם שוכח את אבן החן שבתוכו, זו כמעט כאילו לא קיימת ברשותו. זה דומה לאותה נשמה יחודית שעוסקת בהגות אולם אינה חווה בנוכחותו של נשמת-העל שבתוכה; נשמה שכזו אינה מבינה באמת את נשמת-העל. משום כך מי שצועדים בנתיב ההגשמה העצמית צריכים להקפיד שלא ליפול להשפעתה של מָאיָא. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אומר שדבק צריך להיות פטור מכל תשוקה חומרית. אל לו להיות מושפע מתוצאותיהן של קארמה וגְ'נָאנַה. עליו רק להבין את קרישנה ולמלא את רצונו. זהו המישור של מסירות טהורה. היוגִים המיסטים שנגועים עדיין בתשוקות נפשעות לעינוג חושים לעולם לא יצליחו בנסיונם, גם אין ביכולתם לחוות את נשמת-העל שבתוך העצמי היחודי. מכאן שאותם יוגִים לכאורה וגְ'נָאנִים שבסך הכול מבזבזים את זמנם בסוגים שונים של עינוגי חושים—בין אם בפילפול שכלתני ובין אם בהצגת כוחות נסתרים מוגבלים—לעולם לא ישתחררו מחיים מותנים ורק ימשיכו ויסתובבו במחזוריות הלידה והמוות. עבורם גם חיים אלה וגם הבאים הינם בסך הכול מקור לצרות. כבר בחיים אלה נאלצים חוטאים שכאלה לסבול, וכיוון שלא השיגו שלמות בהגשמה עצמית, יאלצו לסבול ממכות נוספות בחיים הבאים. למרות חתירתם המאומצת לשלמות, בגלל נגע התשוקה לעינוג חושים, אלה ימשיכו ויסבלו בחיים אלה ובבאים.

שרילה וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה מעיר בהקשר זה שאם סַנְנְיָאסִים ופרושים אחרים שנטשו את בתיהם לצורך הגשמה עצמית, אינם עוסקים בשירות מסור לאל, ובמקום זה פונים לעסוק במעשי צדקה, כגון הקמת מוסדות השכלה, בתי חולים, או אפילו מנזרים, כנסיות, או מקדשים לאלים-למחצה—פעילותם תביא להם רק צרות, בחיים אלה ובבאים. סַנְנְיָאסִים שאינם מנצלים את חייהם כדי להבין את קרישנה בסך הכול מבזבזים את זמנם ואת כוחם בפעילות שאינה הולמת חיי פרישות. מכל מקום, כאשר דבק משקיע את אונו בהקמת מקדש לווישנו, אין זו עבודה לבטלה. פעילות כזו נקראת קְרּישְׁנָּארְתְהֵא אַקְהילַה-צֵ'שְׁטָא, או פעילות שונה שמתבצעת למען תענוגו של קרישנה. הנדבן שבונה בית ספר והדבק שמקים מקדש אינם פועלים על אותו מישור. פעילותו של הנדבן הינה אמנם צדיקה, אלא שהיא כפופה לחוקי הקארמה, בעוד שהקמת מקדש לווישנו הינה שירות מסור.

שירות מסור אינו כפוף לחוקי הקארמה לעולם. בבהגווד-גיטה נאמר שהדבקים מתעלים מעבר לתגובותיהן של שלוש המידות החומריות וניצבים על מישור הבנת הברהמן: בְּרַהְמַה-בְּהֻוּיָאיַה קַלְפַּתֵא. נאמר בגיטה, סַה גוּנָּאן סַמַתיתְיַיְתָאן בְּרַהְמַה-בְּהֻוּיָאיַה קַלְפַּתֵא: דבקיו של הריבון הינם מעבר לתגובות שלוש המידות ושרויים במישור הברהמן הנשגב. הם בני חורין בחיים אלה ובבאים. כל פעולה שנעשית בעולם הזה למען יַגְ'נַה, או וישנו, או קרישנה, נחשבת לפטורה מקארמה. ללא קשר עם אַצְ'יוּתַה, האל שאינו כושל לעולם, לא ניתן להפסיק את פעולת הקארמה. חיים בתודעת קרישנה פירושם חיים חופשיים. המסקנה הינה איפוא, שהדבק, בחסדו של הריבון, הינו בין חורין בחיים אלה ובבאים, בעוד שהקַרְמִים, הגְ'נָאנִים והיוגִים אינם בני חורין אף פעם—לא בחיים אלה ולא בבאים.

נציגי הוודות המשיכו: ״כל מי שזוכה בחסדך להבין את תפארת כפות רגלי הלוטוס שלך, הופך אדיש לשמחה או לצער חומריים. כל עוד אנו מצויים בעולם החומרי, המכאובים החומריים הינם בלתי נמנעים. אולם הדבק אינו נותן דעתו לפעולות ולתגובות שכאלה, תוצאות מעשיו הטובים והרעים. הדבק גם אינו מוטרד במיוחד או שמח כאשר אנשים מדברים בשבחו או מגנים אותו. לעיתים הציבור מהלל אותו על מעשיו הנשגבים, ולעיתים מדבר בגנותו, אפילו שאין כל סיבה לביקורת שלילית. אולם הוא שווה נפש תמיד לדברי ההלל או הגנוּת. למעשה, מעשיו כולם הינם במישור הנשגב. הוא אינו מעונין בשבחיהם של אנשים ששקועים בפעילות חומרנית, גם אינו מושפע מהביקורת שלהם. דבק שמצליח לשמור על עמדה נשגבת שכזו—הריבון מבטיח לו גאולה כבר בחיים אלה וכמובן שבבאים. בחברתם של דבקים טהורים קל לו לדבק לשמור על מעמדו הנשגב, פשוט באמצעות שמיעה אודות תפארת מעשיו של הריבון שביצע בעידנים שונים ובהתגלויות שונות.״

התנועה לתודעת קרישנה מבוססת על העקרון הזה. שרילה נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה שר, ״אלי היקר, אַפשר לי לעסוק בשירותך הנשגב, כפי שמורים האָאצָ'ארְיות הקודמים, ואַפשר לי לחיות בחברתם של דבקים טהורים. זוהי כל שאיפתי חיים אחר חיים.״ במילים אחרות, דבק אינו מוטרד אפילו האם הוא בן חורין; שאיפתו היחידה היא לעסוק בשירות מסור. ושירות מסור פירושו לפעול על-פי אישורם של האָאצָ'ארְיות, ולא באופן שרירותי. פעולתה של התנועה לתודעת קרישנה מבוססת כולה על האָאצָ'ארְיות הקודמים, בראשם שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי; ובחברתם של דבקים שמקיימים עקרונות אלה, מסוגל הדבק לשמור בשלמות על מעמדו הנשגב.

בבהגווד-גיטה הריבון אומר שמי שיודע אותו בשלמות הינו יקר לו מאד. ארבעה סוגים של אנשים בעלי נטיה דתית פונים לשירות מסור. אדם כזה, כאשר הוא שרוי במצוקה, יפנה לאל כדי להפיג את סבלו. וכאשר אדם כזה זקוק לעזרה חומרית, הוא מתפלל לעזרה מן הריבון. גם כאשר אדם כזה הינו סקרן לדעת את מדע האלוהים הוא פונה לקרישנה. וכמובן, כאשר אדם כזה משתוקק להכיר את המדע של קרישנה, הריהו פונה אליו. מבין ארבעת סוגי האנשים הללו, קרישנה מפאר בגיטה את הרביעי; מי שמנסה להבין את קרישנה מתוך ידע ומסירות וצועד בעקבות אָאצָ'ארְיות קודמים אשר בקיאים במדע של אלוהים—אדם כזה הינו מהולל. הוא מבין שתנאי החיים, הטובים והרעים, כולם מקורם ברצונו העליון של האל, ומאחר שהתמסר כולו לכפות רגליו של האל, הרי שאינו נטרד בכלל מתנאי חיים טובים או רעים שכאלה. אפילו מצבים שליליים הוא רואה כחסד מיוחד של אלוהים. למעשה, שום מצב אינו שלילי בעיניו. הוא מקבל כל דבר שבא מן האל כחיובי, ובכל מצב הוא נלהב לבצע את שירותו. רוח המסירות הזו מוסברת בגיטה: הדבק אינו נופל ברוחו לנוכח מצבים שליליים, גם אינו עולץ במיוחד כאשר קורים דברים טובים. בשלב גבוה יותר של שירות מסור הדבק אינו מתחשב אפילו ברשימת הצווים והאיסורים. רק הליכה בעקבות האָאצָ'ארְיות מאפשרת לשמור על מעמד שכזה. וכיוון שהדבק הטהור פועל על-פי הוראות האָאצָ'ארְיות, הרי שפעולותיו בשירות המסור כולן מתבצעות במישור הנשגב. קרישנה מורה משום כך שהאָאצָ'ארְיַה הינו מעבר לביקורת. אל לו לדבק הטירון לחשוב את עצמו שווה ברמתו לאָאצָ'ארְיַה. עליו להתייחס אל האָאצָ'ארְיַה, נציגו של האל, כמו אל אלוהים, ואל לו לשפוט אותו, ממש כשם שאינו רשאי לבקר את קרישנה.

בדרך זו סגדו נציגי הוודות לאישיות אלוה. סגידה לאל באמצעות תפילה פירושה זכירת מעלותיו הנשגבות, עלילותיו ומעשיו. אלא שעלילותיו ומעלותיו של האל הינן בלתי מוגבלות, ולא ניתן לזכור את כולן. משום כך סגדו לו נציגי הוודות כמיטב יכולתם ולבסוף אמרו:

״ברהמה, שליט הכוכב העליון בְּרַהְמַלוקַה, אינְדְרַה מלך עדן, גם שליטי השמש, הירח וכו', כולם הינם אמנם מנהלים חשובים של העולם הזה, אולם אפילו אלה יודעים מעט מאד אודותיך. קל וחומר סתם אנשים רגילים וממציאי התיאוריות למיניהם. איש לא מסוגל למנות את מעלותיך האינסופיות. גם איש, לרבות החוקרים השכלתנים ואלים-למחצה מכוכבים גבוהים, אינו מסוגל לאמוד את האורך והרוחב של דמותך ומאפייניך. אנו סבורים שאפילו אתה אינך יודע לגמרי את מעלותיך הנשגבות. זאת משום שאתה בלתי מוגבל. זה לא נאה אולי לומר עליך שאינך יודע את עצמך, אלא שזה מעשי, כי אוניך הינם בלתי מגובלים וגם ידיעתך בלתי מוגבלת, ומשום כך קיימת תחרות אינסופית בין ידיעתך לבין התרחבות אוניך.״

הרעיון המובע כאן הוא שמאחר שאלוהים וידיעתו שניהם בלתי מוגבלים, הרי שאף שאלוהים מודע לאוניו, ברגע הבא אלה כבר מוסיפים ומתרחבים לאונים נוספים. וכך אוניו וידיעתו מתרחבים לאין קץ. אין גבול לאוניו, גם אין גבול לידיעתו באמצעותה ביכולתו להבין את אוניו. אין ספק שאלוהים הינו יודע-כול, אלא שנציגי הוודות אומרים שאפילו הוא אינו יודע את מלוא אוניו. אין פירושו של דבר שהוא אינו יודע-כול. כאשר עובדה מסוימת אינה ידועה למישהו, זה נקרא בערות או חוסר ידע. מכל מקום, לא ניתן לומר את זה על אלוהים, שהרי הוא יודע את עצמו בשלמות. אלא שאוניו ומעשיו מוסיפים ומתרחבים כל הזמן, וגם ידיעתו מתרחבת, כדי להבין אותם. שניהם מתרחבים באופן בלתי מוגבל, ללא סוף. במובן זה ניתן לומר שאפילו אלוהים בעצמו אינו יודע את גבולות אוניו ומעשיו.

כל אדם שפוי והגיוני מסוגל להבין את העקרון הזה של התרחבות אוניו ומעשיו של אלוהים. בספרות הוֵדית נאמר שבשעה שמַהָא-וישנו נושף, שרוי ביוגַה-נידְרָא שלו, יקומים לאינספור יוצאים מגופו, ועם שאיפתו אינספור היקומים שבים ונכנסים אליו. יקומים אלה, שמבחינת הידע המוגבל שלנו מתרחבים לאינסוף, הינם אדירי מימדים, וחמשת מרכיביהם, או היסודות הגשמיים, כלומר אדמה, מים, אש, אויר ושמים, מצוים בתוכם ואף עוטפים אותם מבחוץ בשבע שכבות, כשכל שכבה גדולה פי עשר מקודמתה. כך עטוף כל יקום ומוגן, וישנם אינספור יקומים שכאלה, שמרחפים באינספור הנקבוביות שבגופו הנשגב של מַהָא-וישנו. נאמר שלא ניתן לאמוד את אינספור היקומים הללו, ממש כשם שלא ניתן למנות את האטומים או את חלקיקי האבק הזעירים שמרחפים באויר יחד עם הציפורים. משום כך אומרות הוודות שיכולת ידיעתנו הינה קטנה מלהבין את אלוהים. אַבָּאנְמַנַסַגוצַ'רַה: מחשבתנו אינה מסוגלת לתפוס את מימדיו של אלוהים.

אדם נבון אינו טוען משום כך שהוא אלוהים, אלא מנסה להבין את האל באמצעות לימוד ההבדל שבין חומר לרוח. על-ידי לימוד זהיר שכזה ניתן להבין שהנשמה העליונה הינה נשגבת לשני האונים—הנחות והעילי—אף שיש לה מגע ישיר עם שניהם. בבהגווד-גיטה קרישנה מסביר שהכול נסמך על אונו, אף שהוא בעצמו נבדל ושונה מן האון.

הטבע מכונה לעיתים פְּרַקְרּיתי וישויות החיים נקראות פּוּרוּשַׁה. עולם התופעות כולו הינו צירוף של פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה, כשהטבע הינו סיבת המרכיבים החומריים, וישויות החיים הינן סיבת הפעולות. העולם החומרי הינו תוצאת צירופן של שתי הסיבות. בר מזל הוא מי שמגיע למסקנה הנכונה לגבי עולם התופעות וכל מה שקורה בו; הוא יודע שאישיות אלוה הוא שמניע את הכול, במישרין ובעקיפין. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר משום כך אִישְׂוַרַה פַּרַמַה קרישנה סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַהּ; אַנָאדיר אָאדיר גווינְדַה סַרְוַה-קָארַנַּה-קָארנַּם.

מי, שלאחר שיקול דעת מעמיק ומחשבה רבה, מגיע לידע מושלם, מסיק שקרישנה, או אלוהים, הינו הסיבה הראשונית לכל הסיבות. במקום לנסות ולנחש את מידותיו של האל—לאורך או לרוחב—במקום להתפלפל ולהתפלסף, עליו להגיע למסקנת הבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא: סַרְוַה-קָארַנַּה-קָארַנַּם: ״קרישנה, אלוהים, הינו סיבת כל הסיבות.״ זוהי שלמות הידע.

הוֵדַה-סְתוּתי, או התפילות שנשאו נציגי הוודות לגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, נאמרו לראשונה בשושלת הוראה מסַנַנְדַנַה לאחיו, כולם בניו של ברהמה. הקוּמָארים הינם בניו הראשונים של ברהמה וידועים משום כך כפוּרְוַה-גָ'אתַה. בבהגווד-גיטה נאמר ששיטת הפַּרַמְפַּרָא, או שושלת ההוראה, מתחילה מקרישנה עצמו. וגם כאן, בתפילות הללו של הוודות, אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה רּישׁי, מתחיל את השושלת. ראשון הגיד את הוֵדַה-סְתוּתי סַנַנְדַנַה קוּמָארַה, ונָארָאיַנַּה רּישׁי חזר על זה בבּודי אָאשְׂרַמַה. נָארָאיַנַּה רּישׁי הינו התגלות של קרישנה לצורך הדגמת נתיב ההגשמה העצמית שמבוסס על סיגופים קשים. בתקופתנו שְׂרִי צ'איטניה הופיע כדבק טהור, כדי ללמד את נתיב השירות הטהור, ובעבר נָארָאיַנַּה רּישׁי הופיע וביצע סיגופים קשים בהרי ההימליה. ושְׂרִי נָארַדַה מוּני שמע ממנו. מדבריו של נָארָאיַנַּה רּישׁי לנָארַדַה, שדוברו קודם על-ידי סַנַנְדַנַה קוּמָארַה בצורת הוֵדַה-סְתוּתי, מסתבר שאלוהים הינו העליון האחד וכל השאר הינם משרתיו.

בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר, אֵקַלָא אִישְׂוַרַה קרישנה: ״רק קרישנה הינו אלוה עליון.״ אָארַה סַוַה בְּהְרּיתְיַה: ״כל השאר הינם משרתיו.״ יָארֵא יַיְצְ'הֵא נָאצָ'איַה, סֵא תַיְצְ'הֵא קַרֵא נְרּיתְיַה: ״האל מעסיק כרצונו את כל ישויות החיים בפעילויות שונות, וכך אלה מגלות את נטיותיהן וכשרונותיהן השונים.״ הוֵדַה-סְתוּתי מהווה איפוא, ההוראה המקורית בנוגע ליחסים שבין ישות החיים לאישיות אלוה. פסגת ההבנה וההגשמה העצמית מתבטאת בחיי מסירות. לא ניתן לעסוק בשירות מסור או בתודעת קרישנה מבלי להתנקות כליל מטומאה חומרית. נָארָאיַנַּה רּישׁי הסביר לנָארַדַה שהוודות והספרות הוֵדית כולה (כלומר, ארבע הוודות, האוּפַּנישַׁדים והפּוּרָאנּות) מתמצות בשירות אוהב ונשגב לאל. הוא השתמש בהקשר זה במילה רַסַה. רַסַה מהווה בשירות מסור האמצעי או העקרון הבסיסי למערכת יחסים בין הריבון לישות החיים. רַסַה מתוארת בוודות גם כאִישָׂאוָאסְיַה: ״הריבון הינו מאגר כל עונג.״ הספרות הוֵדית, הפּוּרָאנּות, הוודות, האוּפַּנישַׁדים, הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה וכו', כולם מלמדים את ישויות החיים כיצד להגיע לשלב של רַסַה. גם הבְּהָאגַוַתַם אומר שפסוקי המַהָאפּוּרָאנַּה (השרימד בהאגותם) מכילים את תמצית כל הרַסות שבכל הספרות הוֵדית. ניגַמַה-קַלְפַּה-תַרור גַליתַםּ פְּהַלַםּ. הבְּהָאגַוַתַם הינו פריו הבשל של עץ הספרות הוֵדית.

אנו מבינים שעם נשימתו של אישיות אלוה הופיעו ארבע הוודות—רּיג-וֵדַה, סָאמַה-וֵדַה, יַג'וּר-וֵדַה ואַתְהַרְוַה-וֵדַה. כמו גם ספרות היסטורית כגון המַהָאבְּהָארַתַה וכל הפּוּרָאנּות שמתארות את תולדות העולם. ספרות זו נקראת הוֵדַה החמישית.

פסוקי הוֵדַה-סְתוּתי נחשבים לתמצית הידע הוֵדי כולו. ארבעת הקוּמָארים ושאר החכמים בני הסמכא כולם יודעים ששירות מסור בתודעת קרישנה מהווה תמצית הספרות הוֵדית, והם תרים ברחבי תבל ומטיפים את זה בכוכבים השונים. נאמר כאן שחכמים שכאלה, לרבות נָארַדַה מוּני, רק לעיתים רחוקות פוסעים על-פני האדמה; הם נעים תמיד בחלל.

חכמים כמו נָארַדַה והקוּמָארים תרים בתבל כדי ללמד את הנשמות המותנות שעינוג חושים אינו תכלית קיומן בעולם זה; עליהן לחתור ולשוב לעמדתן המקורית בשירות מסור לאל. במקומות רבים נאמר שישויות החיים הינן כמו ניצוצות אש ואישיות אלוה הינו כמו האש עצמה. וכאשר הניצוצות עפים מן האש, אלה מאבדים את זוהרם הטבעי. כמוהם, גם ישויות החיים נפלו לעולם החומרי. הסיבה לנפילתן, מסבירים הגוסְוָאמִים, היא התשוקה לעינוג חושים. ישות החיים מתאווה לחקות את קרישנה ומנסה לשלוט בטבע החומרי; היא שוכחת אז את מעמדה המקורי, וזוהרה, או זהותה הרוחנית, כבים. מכל מקום, ישות חיים שפונה לתודעת קרישנה, שבה לעמדתה המקורית. חכמים וקדושים כמו נָארַדַה והקוּמָארים תרים ביקום ומלמדים אנשים ומעודדים את תלמידיהם להטיף לתהליך הזה של שירות מסור. זאת כדי שהנשמות הכושלות כולן יוכלו לחזור לתודעתן המקורית—תודעת קרישנה—ולהגאל מסבלות החיים החומריים.

שְׂרִי נָארַדַה מוּני הינו נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי. ישנם ארבעה סוגים של בְּרַהְמַצָ'ארִים, והראשון נקרא סָאויתְרַה, כלומר שאחרי ההסמכה וטקס מתן החוט הקדוש עליו להתנזר ממין לפחות שלושה ימים. השני נקרא פְּרָאגָ'אפַּתְיַה. זהו בְּרַהְמַצָ'ארִי שמתנזר לפחות שנה שלמה אחרי ההסמכה. השלישי הוא בְּרָאהְמַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי, ועליו להתנזר ממין מזמן ההסמכה ועד לסיום לימודיו בספרות הוֵדית. הרביעי נקרא נַיְשְׁטיקַה, וזהו בְּרַהְמַצָ'ארִי שמתנזר ממין במשך כל חייו. שלושת הסוגים הראשונים הינם אוּפַּקוּרְוָאנַה, כלומר שהם רשאים להינשא עם תום תקופת הבְּרַהְמַצַ'רְיַה. בעוד שהנַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי דוחה לחלוטין חיי מין. נָארַדַה מוּני והקוּמָארים ידועים כנַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִים. חיי בְּרַהְמַצָ'ארִי הינם יעילים במיוחד להגברת כוח הזכרון וההחלטיות. בהקשר זה נזכר כאן במיוחד שנָארַדַה היה נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי וזכר כל מה ששמע ממורו הרוחני ולא שכח דבר. מי שמסוגל לזכור הכול לתמיד, נקרא שׂרוּתַה-דְהַרַה. שׂרוּתַה-דְהַרַה בְּרַהְמַצָ'ארִי יודע לחזור מילה במילה על כל מה ששמע מבלי לרשום או להיעזר בספרים. נָארַדַה הקדוש ניחן בכישרון שכזה, ומשום כך ביכולתו להטיף את הוראותיו של נָארָאיַנַּה רּישׁי אודות השירות המסור בכל רחבי העולם. כיוון שקדושים שכאלה זוכרים הכול, הרי שהם מעמיקי מחשבה, מודעים לזהותם האמיתית, ויציבים לחלוטין בשירות לריבון. עתה, אחרי ששמע ממורו הרוחני נָארָאיַנַּה רּישׁי, הפך נָארַדַה מבוסס בהגשמה עצמית ומעוגן באמת. הוא נמלא חדווה ונשא אז תפילות לנָארָאיַנַּה רּישׁי.

נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי נקרא גם וִירַה-וְרַתַה. נָארַדַה מוּני פנה אל נָארָאיַנַּה רּישׁי כאל התגלות של קרישנה, ובמיוחד כינה אותו כדורש טובתן העליון של ישויות החיים. בבהגווד-גיטה נאמר שקרישנה יורד בכל עידן כדי לגונן על הדבקים ולהכחיד את הלא-דבקים. נָארָאיַנַּה רּישׁי הינו התגלות של קרישנה, ומכאן שגם הוא שוחר טובתן של הנשמות המותנות. ובגיטה נאמר שאין לישויות החיים ידיד יקר מקרישנה. על כולם להבין שקרישנה הינו ידיד של כולם ועל כל אחד למצוא בו מקלט. הידיעה הזו שיש מישהו שמסוגל לגונן עלינו מכל צרה, מקנה בטחון וסיפוק מלא. קרישנה והתגלויותיו והתרחבויותיו המוחלטות, כולם חפצים בטובתן של הנשמות המותנות והינם ידידיהן העליונים. אולם קרישנה עושה טוב גם לזדים, שהרי גאל את כל אותם זדים שבאו להרוג אותו בוורינדאוון; מכאן שמעשיו הטובים של קרישנה הינם מוחלטים, כי גם כאשר הוא מכחיד את הרשעים וגם כאשר מגונן על הדבקים, זה תמיד טוב. נאמר שהזדה פֻּוּתַנָא התעלתה למעמד זהה לזה של אמו של קרישנה. בשעה שקרישנה הורג את הרשע, הלה זוכה בברכה העליונה; מכל מקום, הדבק הטהור מוגן תמיד בידי הריבון.

נָארַדַה מוּני השתחווה לפני מורו והלך אז לאָאשְׂרַמַה של וְיָאסַדֵוַה וסיפר את הסיפור כולו לתלמידו. אחרי שהתקבל כראוי בידי וְיָאסַדֵוַה והתישב בנוחות, הוא החל לתאר את ששמע מנָארָאיַנַּה רּישׁי. כך השיב שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי על שאלתו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית בנוגע למהות הידע הוֵדי ומטרתו העליונה. מטרת החיים העליונה הינה לחפש את ברכתו הנשגבת של האל ולעסוק בשירותו האוהב. על כולנו לצעוד בעקבות שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי וכל שאר הוַיְשְׁנַּוים שבשושלת המורים ולהשתחוות לפני קרישנה, אישיות אלוה, הַרי. ארבע שושלות ההוראה הוַיְשְׁנַּויות, כלומר מַדְהְוַה-סַמְפְּרַדָאיַה, רָאמָאנוּג'ה-סַמְפְּרַדָאיַה, וישנוסְוָאמִי-סַמְפְּרַדָאיַה ונימְבָּארְקַה-סַמְפְּרַדָאיַה כולן מסתמכות על המסקנות הוֵדיות ומסכימות שחובתנו להתמסר לאישיות אלוה העילאי.

הספרות הוֵדית נחלקת לשנים: השְׂרוּתי והסְמְרּיתי. השְׂרוּתי אלה ארבע הוודות: רּיג, סָאמַה, אַתְהַרְוַה ויַג'וּר, כמו גם האוּפַּנישַׁדים. הסְמְרּיתי אלה הפּוּרָאנּות והמַהָאבְּהָארַתַה, שכוללת את הבהגווד-גיטה. מסקנת כל אלה היא ששְׂרִי קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי. הוא פַּרַמְפּוּרוּשַׁה, כלומר האל שמפקח על פעולות הטבע החומרי, על בריאתו, קיומו וחורבנו. אחרי הבריאה האל מופיע כשלושה—ברהמה, וישנו ושיווה. שלושה אלה אחראים אמנם לשלוש מידות הטבע, אלא שווישנו הינו השולט העליון. כלל פעולות הטבע החומרי תחת שלוש המידות, נתונות להכוונתו של אישיות אלוה, קרישנה. זה מאושש בבהגווד-גיטה: נְיַדַרְשַׂנַה, ובוודות: סַה אַיְקְשַׁתַה.

חסידי הסָאנְקְהְיַה האתאיסטית גורסים שעולם התופעות החומרי הינו תוצרם של פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה. אלה טוענים שהטבע והאנרגיה החומרית מהווים הסיבה החומרית, כמו גם סיבת הפעילות. אלא שקרישנה הינו סיבת כל הסיבות—הוא סיבת הסיבה החומרית וגם סיבת הפעולות; פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה אינם הסיבה העליונה. לכאורה ילד נולד מזיווגם של אב ואם, אולם קרישנה הינו המקור העליון לאב ולאם. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שהוא הסיבה הראשונית, או סיבת כל הסיבות.

הריבון וישות החיים שניהם נכנסים לתוך הטבע החומרי. קרישנה מתגלה באמצעות אחת מהתרחבויותיו כקְשׁירודַקַשָׂאיִי וישנו וכמַהָא-וישנו, או הווישנו הענק ששרוע בים הסיבה. מַהָא-וישנו אדיר המימדים מתרחב בכל יקום לגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, וממנו מתרחבים ברהמה, וישנו ושיווה. וישנו נכנס ללבה של כל ישות חיה, גם לכל היסודות החומריים, לרבות האטום. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר: אַנְּדָּאנְתַרַסְתְהַה-פַּרַמָאנּוּ-צַ'יָאנְתַרַסְתְהַם. הוא נמצא בתוך היקום ובתוך כל אטום.

ישות החיים עוטה גוף חומרי קטן, אחד ממיני החיים הרבים, ואילו היקום כולו הינו בסך הכול גופו החומרי של הריבון. גוף זה מתואר בשָׂאסְתְרַה כוירַטַה רֻוּפַּה. וממש כשם שישות החיים היחודית מקיימת את גופה, האל מקיים את עולם התופעות, על כל מה שבתוכו. ברגע שישות החיים נוטשת את גופה החומרי, זה נכחד, וברגע שווישנו נוטש את עולם התופעות, הכול נחרב. מכל מקום, כאשר ישות החיים מתמסרת לריבון, גאולתה מן הקיום החומרי מובטחת. זה מאושש בבהגווד-גיטה: מָאם אֵוַה יֵא פְּרַפַּדְיַנְתֵא מָאיָאם אֵתָאםּ תַרַנְתי תֵא. רק ההתמסרות לאל בכוחה להקנות גאולה, ולא דבר זולת זה. דוגמתו של איש ישן בתוך חדר מתארת יפה כיצד משתחררת הישות החיה ממידות הטבע אחרי שהיא מתמסרת לריבון. כאשר אדם ישן, הכול רואים אותו שרוע שם, אף שהאיש עצמו אינו מצוי בתוך גופו; בשנתו הוא שוכח את קיומו הגופני, אף שהאחרים רואים את גופו מצוי שם. כמותו, אדם בן חורין שעוסק בשירות מסור לאל נראה אולי כמו טרוד בחובות ביתו בעולם החומרי, אלא שתודעתו ממוקדת בקרישנה, ומשום כך הוא אינו חי כאן ממש. עיסוקיו שונים, ממש כמו שעיסוקיו של האדם הישן שונים ממצבו הגופני. בבהגווד-גיטה מאושש שאותו דבק שמקדיש את כל זמנו לשירות מסור, הינו מעבר להשפעת מידות הטבע. הוא שרוי במישור הברהמן, או הגשמה רוחנית, אף שלכאורה הוא חי עם גוף בתוך העולם החומרי.

שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אמר בהקשר זה בבהקטי-רַסָאמְרּיתַה-סינְדְהוּ שמי שתשוקתו היחידה היא לשרת את הריבון, הריהו נחשב לגִי'וַנְמוּקְתַה, ללא הבדל מהו מצבו החומרי. כלומר הוא בן חורין אפילו בעודו בגופו בעולם החומרי. מכאן שמי שעוסק כולו בתודעת קרישנה הינו בן חורין. אדם שכזה אינו מחפש עוד דבר בעולם החומרי. מי שאינם מודעים לקרישנה—הקַרְמִים והגְ'נָאנִים—שרויים עדיין במישור הגוף והמֵחְשָב, ומשום כך אינם בני חורין. מצבם נקרא קַיְוַלְיַה-נירַסְתַה-יוני. מי ששרוי במישור הנשגב, משתחרר ממחזוריות הלידה והמוות. גם זה מאושש בבהגווד-גיטה, בפרק הרביעי. די לדעת את טבעו הנשגב של האל כדי להשתחרר מכבלי הלידה והמוות. מי שנוטש כך את גופו, שב הביתה לאלוהות. זוהי מסקנת כל הוודות, ומי שהבין את תפילתם של נציגי הוודות, צריך להתמסר לכפות רגלי הלוטוס של אל.

אותם מלכים ונסיכים שקרישנה שיחרר אחרי מותו של גַ'רָאסַנְדְהַה, 20,800 במספר, היו שליטיהן של ארצות שונות בעולם. גַ'רָאסַנְדְהַה כבש אותם כולם בעוצמתו הצבאית. הוא כלא אותם במערה בהר שביצר במיוחד למטרה הזו, ואלה הוחזקו שם זמן ממושך מאד. עתה, עם שיחרורם בחסדו של קרישנה, הם נראו אומללים למדי; בגדיהם בלויים ופרצופיהם כמושים מהזנחה גופנית. הם היו חלשים מרעב ופניהם איבדו כל חן וזוהר. אברי גופם הידלדלו מן המאסר הממושך ולא תיפקדו עוד כראוי. אולם חרף סבלם הנורא, היתה זו הזדמנות נפלאה להגות בווישנו, אישיות אלוה.

והנה עתה הוא ניגלה לעיניהם—צבע גופו הנשגב כצבעו של ענן שאך התקדר בשמים. קרישנה הופיע לפניהם בדמותו כווישנו—עוטה לתפארת מלבושי משי צהובים, ואוחז בארבע ידיו אַלָה, קונכיה, דיסקוס ופרח לוטוס. פסי זהב ביצבצו על חזהו ופטמות חזהו נראו כניצני פרח הלוטוס. עיניו הרחבות נראו כמו עלעלי הלוטוס, ופניו המחייכות גילמו את סמל השלווה והשיגשוג הנצחיים. עגילים מנצנצים קישטו אותו להפליא, וקסדתו היתה משובצת באבנים יקרות ערך. ענק הפנינים שעדה, הצמידים והאצעדות כולם בהקו ביופי עילאי; במיוחד ברקה אבן הקַוּסְתוּבְּהַה התלויה על צוארו. הריבון ענד גם זר פרחים קסום. עתה, אחרי מצוקה כה רבה, למראה דמותו ויופיו העילאי, הם הביטו בו עד כלות לבבם—כמו לגמו נקטר בעיניהם, כמו ליקקו את גופו בלשונם, כמו הריחו את ניחוחו באפם, וכמו חיבקו אותו בזרועותיהם. הם עמדו עתה מול אישיות אלוה ודי היה בכך כדי למחות את התגובות לחטאיהם כולם. או אז, ללא כל סייג או מעצור הם התמסרו לאל. בבהגווד-גיטה נאמר שמבלי להתנקות מכל תגובות החטא, לא ניתן להתמסר כליל לכפות רגלי הלוטוס של האל. ולמראהו של קרישנה, גם כל תלאות העבר נשכחו מהם. בידיים צמודות ובמסירות רבה הם נשאו לו אז תפילות:

״אל יקר, הו אישיות אלוה העילאי, אדון כל האלים-למחצה, אתה מסלק מיד את כל מכאוביהם של דבקיך שמסורים לך כליל. קרישנה יקר, הו התגלמות נצחית של חדווה וידע, אתה אינך מתכלה לעולם ומשום כך הרינו משתחווים לפני כפות רגליך. בחסדך נטול הסיבה שיחררת אותנו מכלאו של גַ'רָאסַנְדְהַה, אולם עתה אנו מתפללים שתשחרר אותנו משבי האנרגיה המשלה של הקיום החומרי. הפסק עבורנו את המעגל האינסופי הזה של לידה ומוות. התנסינו דיינו בסבלות החיים החומריים; טעמנו עד תום את טעמם המר ומשום כך הרינו מבקשים עתה את מקלט כפות רגליך. הו אל יקר, הורג הזד מַדְהוּ, אנחנו מבינים עתה שגַ'רָאסַנְדְהַה הינו נקי מאשמה; למעשה, רק בחסדך נטול הסיבה נושלנו מממלכותינו, כי התגאנו מאד על מעמדנו כמלכים ומושלים. מלך או שליט שמבוסם מדי מיוקרתו או מכוחו הכוזבים, אינו מסוגל להבין את מעמדו האמיתי ואת נצח החיים. בהשפעת אונך המשלה, שוטים שכאלה מתיהרים מאד על מעמדם; כמו אותו אויל שחושב את חזיון התעתועים שבמדבר למקווה מים. הסכלים סבורים שקנייניהם החומריים יגנו עליהם. שקועים בעינוג חושים, הם טועים לקבל את העולם החומרי הזה כמקום של תענוגות נצחיים. הו אל, הו אישיות אלוה העילאי, אנו מודים שקודם התגאנו מאד על שיפעתנו החומרית. חדורי קנאה ורצון להשתלט על זולתנו, נלחמנו כל הזמן על עליונות, אפילו במחיר חייהם של אזרחים רבים.״

זוהי מחלתה של עוצמה מדינית. מלך או אומה שמתעשרים, מנסים מיד להשתלט בכוח הזרוע ולמשול על מדינות אחרות. כמותם מנסים אנשי המסחר לכבוש את השוק עם מוצר מסוים ולשלוט בקבוצות מסחר מתחרות. מוקסמת מיוקרה כוזבת ומתעתועי השיפעה החומרית, החברה האנושית עוד מוסיפה ומידרדרת, ובמקום לחתור לתודעת קרישנה, רק מחוללת תוהו ובוהו ומערערת את השלווה. במצב שכזה רק טבעי שהאנשים שוכחים את מטרת החיים האמיתית—השגת חסדו של וישנו, אישיות אלוה העילאי.״

המלכים המשיכו: ״לא בחלנו באמצעים נלוזים להגשמת שאיפותינו הפוליטיות, ובסך הכול גרמנו למותם של אזרחים רבים, או שפיתינו אותם למות לשוא. לא זכרנו בכלל שאתה נמצא איתנו תמיד בצורת המוות האכזר. ברוב אשליתנו הובלנו כה רבים למוות, שוכחים שגם אנחנו אמורים למות. אלא שלא ניתן להתחמק מתגובתו של גורם הזמן, שמיצג אותך; איש אינו מחוסן מפני השפעתו האדירה. ואכן, שילמנו על פשעינו ונושלנו מכל שיפעה, ועתה אנו עומדים לפניך כמו קבצני רחוב. אולם אנו רואים את זה כחסד רב ומבורך כלפינו, כי כך נופצה גאוותנו הכוזבת ולמדנו שברצונך יכולים כל הנכסים להיעלם בן רגע. בחסדך נטול הסיבה אנו מסוגלים עתה להגות בכפות רגלי הלוטוס שלך, וזוהי זכייתנו הגדולה ביותר. הכול יודעים שהגוף הינו בסך הכול מקום לטיפוח מחלות, ועכשיו, מבוגרים יותר, במקום להתגאות על גופנו החסון, אנחנו נחלשים מיום ליום. די לנו מתענוגות חושים ומן האושר הכוזב שמקורו בגוף. בחסדך הבנו שרדיפה אחרי אושר שכזה אינה שונה מחיפוש אחר מים בחזיון התעתועים שבמדבר. איננו מעוניינים גם בתוצאות מעשינו הטובים, כגון עריכת הקרבות לצורך התעלות לעדן. אף שחיי העינוגים ששם נראים אולי קוסמים מאד, למעשה אנחנו מבינים עתה שאין כל אושר בעולם הזה. אנחנו רק מתפללים שתורה לנו בחסדך כיצד לעסוק בשירותך הנשגב, ולא עוד לשכוח את יחסינו הנצחיים עמך לעולם. איננו מבקשים אפילו גאולה ממעורבות חומרית; כי אם זה רצונך שנשוב וניוולד במיני חיים שונים—זה לא אכפת לנו. תפילתנו רק שלא נשכח עוד את כפות רגליך בשום מצב. אל יקר, אנחנו מתמסרים עתה לכפות רגליך ומשתחווים לפניך, הו ריבון עליון, אישיות אלוה, קרישנה, בנו של וַסוּדֵוַה. אתה נשמת-העל שבלב כול, אתה הַרי שמסלק את המצוקות החומריות כולן. שמך גם גווינְדַה, או מקור כל עונג; כי מי שפועל להשבעת חושיך, גם חושיו שלו מסוּפקים מוכנית. אתה שם קץ ליסורי דבקיך ומשום כך נודעת תהילתך לעד. קבל נא אותנו כמשרתיך המסורים.״

קרישנה, מגינן של הנשמות המסורות וים של חסד לדבקיו, השיב אז למלכים המשוחררים בקול עמוק, רב משמעות, ורווי בשגב ומתיקות. ״מלכים יקרים,״ הוא אמר, ״זוהי ברכתי לכם: מהיום והלאה תעסקו בשירותי המסור, ולא תנטשו אותו עוד לעולם. ברכתי אותכם לפי משאלתכם. דעו כי אני יושב בלבכם תמיד כנשמת-העל, וכיוון שעתה הפניתם את פניכם אלי, אדאג תמיד, כאדונו של כל אחד, ליעץ לכם כראוי, כדי שלא תשכחו אותי, ובהדרגה אף תתעלו ותשובו הביתה לאלוהות. בחירתכם לנטוש כל שאיפה להנאה חומרית ולהתמסר כליל לשירותי הינה ביטוי למזלכם הטוב. מעתה והלאה רק חיי חדווה תדעו. הדברים שהגדתם בתפילתכם כולם אמת לאמיתה. אין ספק שמעמד רם ונישא למי שאינו מודע לקרישנה מהווה בסך הכול סיבה לנפילה. אדם כזה נופל קרבן לאנרגיה המשלה. מלכים רבים בעבר—כגון הַיְהַיַה, נַהוּשַׁה, וֵנַה, רָאוַנַּה ונַרַקָאסוּרַה, חלקם אלים-למחצה וחלקם זדים—שהיו סוררים והתיהרו ברוב טיפשות על עמדתם, נפלו ממעמדם הרם ונושלו מכתר המלוכה.״

״על כל אחד מכם, המיטלטלים וסופגים את מכות החיים המותנים, להבין שכל דבר חומרי מתחיל ברגע מסוים, גדל, מוסיף ומתרחב, מתכלה בהדרגה, ונעלם לבסוף. הגופים החומריים כולם נתונים לששה מצבים שכאלה, וגם הקניינים היחסיים שנצברו בידי הגוף הזה, יתכלו. מכאן שאל לו לאיש להתקשר לדברים בני חלוף. כל עוד מצוי האדם בגופו החומרי, עליו להיזהר מאד במגעיו הארציים. מי שמבקש איפוא, לחיות את חייו החומריים בצורה המושלמת ביותר, צריך לעסוק בשירותי הנשגב ולבצע ביושר את חובותיו, על-פי מעמדו המסוים. מאחר שכולכם משתייכים למעמד הקְשַׁתְרייות, עליכם לחיות ביושר ולבצע את החובות היאות למעמד המלוכה; עליכם גם להפוך את אזרחיכם למאושרים מכל בחינה. שימרו על כל כללי הקְשַׁתְרייַה. אל תולידו ילדים סתם למען עינוג חושים; ראו את טובת כלל האנשים. הלידה בעולם החומרי הינה תוצאתן של תשוקות מעוּותות מחיים קודמים, ומי שנולד נגזר עליו לציית לחוקי הטבע הנוקשים, כגון לידה ומוות, מצוקה ואושר, זכייה ואובדן. מכל מקום, אין להיטרד משניויות שכאלה, אלא להתמקד כליל בשירותי וכך לשמור על מֵחְשָב יציב ומסופק תמיד. הדבק מבין שהכול בא ממני ומשום כך אינו סוטה משירותי המסור לעולם. רק כך ניתן לחיות בשמחה בקיום החומרי. במילים אחרות, על האדם להפוך שווה נפש לגוף החומרי ולתוצאות הלוואי שלו ולעולם לא להיות מושפע מאלה. עליו למצוא סיפוק מלא בפעילותה של הנשמה הרוחנית, ועליו לעסוק בשירותו של נשמת-העל. על מֵחְשָבו להתמקד רק בי, עליו להיות דבקי ולסגוד לי ולהשתחוות רק לי. בדרך זו יעלה בידו לחצות בקלות רבה את ים הבערות ולבסוף לשוב אלי. לסיכום, עליכם להעסיק את חייכם כליל בשירותי.״

עתה, משסיים הוראותיו למלכים ולנסיכים, קרישנה דאג לנוחיותם והורה לאמות ולמשרתים רבים לטפל בהם. הוא ביקש מסַהַדֵוַה, בנו של גַ'רָאסַנְדְהַה, לספק את כל צרכיהם, גם לנהוג עמם ברוב כבוד. על-פי הוראותיו, סַהַדֵוַה חלק להם כבוד והעניק להם תכשיטים, מלבושים, זרי פרחים, ושאר אביזרים. ואחרי שהתרחצו והתלבשו כיאות, הם נראו שמחים ומרוצים. או אז הוגשה להם ארוחה דשנה. קרישנה דאג לנוחיותם כיאה למעמדם המלכותי, ואלה, מאושרים מטיפולו הרחום של האל, זהרו כל כך, עד כי פניהם נראו כמו הכוכבים הנוצצים במרום אחרי תקופת הגשמים. לבושים ועדויים להפליא, הם הושבו, איש איש, על מרכבה משובצת בזהב וביהלומים ורתומה לסוסים מעוטרים. עתה משנוכח שהם טוּפלו כהלכה, קרישנה ביקש מהם בקול מתוק לשוב לממלכתם. קרישנה, בנדיבותו שאין כמוה בתולדות העולם, שיחרר את המלכים משביו של גַ'רָאסַנְדְהַה, והמלכים, מסופקים כליל, יצאו אז לעבר ממלכתם, מזמרים את שמו הקדוש, הוגים בדמותו, ומפארים את עלילותיו הנשגבות. האזרחים בארצותיהם שמחו מאד לשובם, ושמחו במיוחד מששמעו על יחסו הרחום של קרישנה אליהם. המלכים החלו לנהל את ענייני הממלכה על-פי הוראותיו של קרישנה, והם ונתיניהם העבירו את ימיהם באושר. זוהי דוגמה לחברה מודעת לקרישנה. אם כל אנשי העולם היו מחלקים את החברה על-פי תכונותיהם החומריות לארבעה מעמדות, לצורך התקדמות חומרית ורוחנית, ואם היו עוקבים אחרי הוראותיו של קרישנה שבבהגווד-גיטה, החברה האנושית כולה היתה הופכת למאושרת. זהו הלקח שיש ללמוד מאירוע זה.

עתה, אחרי שבְּהִימַסֵנַה הביא למותו של גַ'רָאסַנְדְהַה, ובנו, סַהַדֵוַה, חלק כבוד לקרישנה, כראוי, שב קרישנה עם בְּהִימַסֵנַה וארג'ונה להַסְתינָאפּוּרַה. משהגיעו אל מבואות העיר, הם תקעו בקונכיותיהם, והכול, מבינים למישמע הצלילים מי הם הבאים, נמלאו מיד שמחה. רק אויביו של קרישנה נעצבו. די היה בצלילי קונכיתו של קרישנה לנסוך חדווה בלב תושבי העיר, כי הבינו שגַ'רָאסַנְדְהַה מת. עתה היה ביצוע טקס הרָאגַ'סֻוּיַה כמעט ודאִי. בְּהִימַסֵנַה, ארג'ונה וקרישנה, אישיות אלוה, באו אז לפני המלך יוּדְהישְׁטְהירַה והשתחוו לפניו, והלה האזין ברוב קשב לסיפור הריגתו של גַ'רָאסַנְדְהַה ושיחרורם של המלכים. הוא שמע גם על התכסיס שננקט, דבר שהעצים עוד את אהבתו הטבעית לקרישנה; דמעות שמחה זלגו מעיניו, והוא כמו נאלם דום מהתרגשות וכמעט שלא יכול היה לדבר.

אחרי מותם של שׂישׂוּפָּאלַה, שָׂאלְוַה ופַּוּנְּדְּרַה, סכל נוסף הופיע, דַנְתַוַקְרַה המרושע מלך קַרֻוּשַׁה. גם איש זה חפץ להרוג את קרישנה; הוא ביקש לנקום את מותו של שָׂאלְוַה ידידו. בזעמו הרב, הוא הופיע לזירת הקרב אפילו לא חמוש כהלכה, גם ללא כל מרכבה. נשקו היחידי היה כעסו הנורא, שבער בו להשחית. בידו היתה אלה, וכולו היה אדיר כל כך, עד כי עם כל פסיעה שלו, הזדעזעה האדמה. מיד כאשר קרישנה הבחין בו פוסע כך חדור ברוח קרב, גם הוא ירד ממרכבתו, כי על-פי כללי המלחמה קרב מתנהל רק בתנאים שווים. גם קרישנה תפס אז באלה ונעמד לפני האיש, והלה נעצר מיד, מפסיק את צעדת המלחמה, ממש כמו שגלי ים סוערים נבלמים בחוף.

עם אלתו בידו, הוא נעמד, יציב ואיתן, ואמר לקרישנה: ״למזלנו הטוב ולשמחתנו הרבה, זכינו סוף סוף להיפגש איתך קרישנה, פנים אל פנים. אתה אחרי הכול בן דודי ולא יאה להרוג אותך כך. אלא שלמרבה הצער הרגת את ידידי שָׂאלְוַה וזו היתה טעות חמורה מצדך. ולא די לך במותו, ידוע לי שגם אותי אתה רוצה להמית. ובגלל שאתה נחוש בדעתך, חובתי להרוג אותך. עתה אנפץ אותך באלתי לרסיסים. קרישנה, אף שאתה קרוב שלי, אתה שוטה גמור. אתה גדול אויבינו והיום אהרוג אותך, ממש כשם שמסירים מורסה מגוף באמצעות ניתוח. אני איני זונח ידידים ואף תלוי בהם וחב להם הרבה מאד. רק מותך יוכל לפרוע את חובי לשָׂאלְוַה ידידי.״

כמו שמאלף פילים מנסה לשלוט בחיה באמצעות מכות קלשונו, ניסה עתה דַנְתַוַקְרַה זה לשלוט בקרישנה באמצעות מילים בוטות. הוא סיים את ניאוצו, ואז, שואג כמו אריה, הוא היכה עם אלתו על ראשו של קרישנה. למרות שהמכה היתה עזה, קרישנה לא זז אפילו מילימטר, גם לא חש שום כאב. עם אלתו שלו, הקַוּמודַקִי, הוא היכה אז במיומנות רבה על חזהו של דַנְתַוַקְרַה מכה אדירה, שפילחה את לבבו לשניים. מקיא דם, שערו פרוע, צנח אז דַנְתַוַקְרַה פשוט איברים, ובתוך דקות ספורות כל שנשאר מן הרשע היה גופה שרועה על הקרקע. וממש כמו אחרי מותו של שׂישׂוּפָּאלַה, לעיני כל מי שהיה שם, חלקיק זעיר של זוהר רוחני עזב את גוף הזד ובדרך מופלאה ניטמע בתוך גופו של קרישנה.

לדַנְתַוַקְרַה זה היה גם אח, וידֻוּרַתְהַה, שנמלא עתה יגון וצער. מתנשף בכבדות מכאב ומחימה, הוא הופיע עתה לפני קרישנה עם חרב ומגן בידיו, כדי לנקום את מות אחיו. כוונתו היתה כמובן, לחסל את קרישנה, אלא שקרישנה, מבין שהלה מחפש הזדמנות לדקור בו בחרבו, קרא מיד לגלגל הסוּדַרְשַׂנַה שלו, החד כתער, ומבלי להשתהות, ערף את ראש האיש, על קסדתו ועגיליו.

עתה, אחרי שהרג את שָׂאלְוַה והחריב את מטוסו המופלא, ואחרי שהרג את דַנְתַוַקְרַה ואת וידֻוּרַתְהַה, סוף סוף יכול היה קרישנה להיכנס לעירו. איש מלבדו לא מסוגל היה להמית לוחמים אימתנים כאלה, ומשום כך כל האלים-למחצה מעדן ואנשים על-פני האדמה שיבחו אותו עתה ופיארו את שמו. חכמים וסגפנים גדולים, תושבי כוכבי הסידְדְהַה והגַנְדְהַרְוַה, הוידְיָאדְהַרים, ואָסוּקי והמַהָאנָאגים, המלאכיות היפיפיות, תושבי פּיתְרּילוקַה, היַקְשׁים, הקינְנַרים והצָ'ארַנּים כולם עלצו מאד והמטירו אז פרחים ממעל ושוררו שירי הלל לנצחונו.

ובדְוָארַקָא, קישטו התושבים את פני העיר כמו לכבוד חג, ובשעה שקרישנה פסע ברחובות, כל בני הוְרּישְׁנּי ולוחמי היַדוּ צעדו בעקבותיו ברוב כבוד.

כאלה הן עלילות שעשועיו של קרישנה, אדון כל הכשפים וריבון עולם התופעות. רק סכלים, כמו בעלי חיים, חושבים שקרישנה לעיתים מובס, אלא שהוא הינו אישיות אלוה העילאי, ואיש לא מסוגל להביסו. הוא מנצח את כולם תמיד, והוא האל האחד ויחיד; השאר כולם כפופים לו וממלאים את פקודותיו.

יום אחד הגיעו שמועות לאוזני בַּלַראמה ששני פלגי משפחת הקוּרוּ, האחד בראשות דוּריודְהַנַה, והשני בראשות הפָּאנְּדַּוים, נערכים למלחמה ביניהם. הרעיון שישמש בסך הכול כמתווך בין הנצים וינסה למנוע קרב, לא נראה לו כלל, והרעיון שלא יוכל ליטול חלק פעיל בקרב ולהצטרף אף לאחד מן הצדדים היה ממש בלתי נסבל. משום כך בחר לעזוב את דְוָארַקָא, באמתלה של מסע לאתרים קדושים. תחילה הוא ביקר באתר הקודש פְּרַבְּהָאסַקְשֵׂתְרַה. הוא רחץ שם, ריצה את הבְּרָאהְמַנּים המקומיים, והעלה מינחות לאלים-למחצה, לפּיתָא, לחכמים הדגולים ולכלל האנשים, כמצוות הפולחן הוֵדי. על-פי הוודות, זו הדרך לבקר במקומות קדושים. אחר כך, בלוית כמה בְּרָאהְמַנּים מכובדים, הוא החליט לבקר במקומות שונים לאורך נהר הסַרַסְוַתִי. ובזה אחר זה ביקר בפְּרּיתְהוּדַקַה, בּינְדוּסַרַה, תַריתַקֻוּפַּה, סוּדַרְשַׂנַתִירְתַה, וישָׂאלַתִירתַה, בְּרַהְמַתִירתַה וצַ'קְרַתִירתַה. הוא ביקר גם באתרים שעל גדות הסַרַסְוַתִי לכיוון מזרח. אחר כך הוא ביקר באתרים החשובים שליד נהר היַמוּנָא ונהר הגנגס, ובהדרגה הגיע לנַיְמישָׁארַנְּיַה.

מקום קדוש זה קיים עדיין בהודו, ובימים עברו שימש במיוחד להתכנסויות של חכמים לצורך דיונים בנושאים רוחניים ובהגשמה עצמית. באותה עת התנהלה שם הקרבה גדולה בקהל של קדושים ויודעי נשגב דגולים. כנסים כאלה נועדו להימשך אלפי שנים. כאשר בַּלַראמה הופיע שם, מיהרו כל משתתפי הטקס—חכמים דגולים, סגפנים, בְּרָאהְמַנּים ומלומדים—וקמו ממקומותיהם לכבודו. היו שהשתחוו לפניו בהוקרה, והחכמים והבְּרָאהְמַנּים המבוגרים יותר נתנו לו ברכתם בעמידה. בַּלַראמה הושב אז במושב נאה וכל הנוכחים החלו גם לסגוד לו. הנאספים כולם נעמדו לכבודו כיוון שידעו שהוא הינו אישיות אלוה. השכלה או ידע מתבטאים בידיעת האל; משום כך, אף שבַּלַראמה הופיע עתה על-פני האדמה כקְשַׁתְרייַה, ידעו הנוכחים את זהותו.

למרבה הצער, בַּלַראמה, אחרי שכבר נסגד וישב על מקומו, הבחין שרומַהַרְשַׂנַּה, תלמידו של וְיָאסַדֵוַה (ההתגלות הספרותית של אלוהים), יושב עדין על כסאו הרם, הוְיָאסָאסַנַה. הוא לא קם ממושבו, גם לא חלק כבוד; בגלל שנבחר לשבת על כס הכבוד, הוְיָאסָאסַנַה, חשב עצמו בטיפשותו לגדול יותר מאלוהים, ולא קם ולא השתחווה לפני האל.

בַּלַראמה נזכר עתה בתולדות האיש: הלה נולד למשפחת סֻוּתַה, כלומר משפחה מעורבת שבה האשה ממשפחת בְּרָאהְמַנּים והאב קְשַׁתְרייַה. מכאן, שגם אם חשב את בַּלַראמה לקְשַׁתְרייַה, לא אמור היה להישאר על מושבו. ״באסיפה הזו רבים הבְּרָאהְמַנּים המלומדים והחכמים הדגולים,״ בַּלַראמה חשב, ״מדוע שאיש ממוצא נחות כזה יתפוס את המושב הרם?״ הוא גם הבחין שהלה, בנוסף לכך שלא ירד ממושבו, גם לא קם ונעמד לכבודו כאשר נכנס לכנס. חוצפה כזו לא היתה כלל לרוחו ועוררה את חמתו.

מי שיושב על הוְיָאסָאסַנַה אינו אמור בדרך כלל לקום ולקבל את פני באי האסיפה, אלא שעתה היה המצב שונה לחלוטין, שהרי בַּלַראמה אינו סתם איש רגיל. רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה נבחר אמנם על-ידי הבְּרָאהְמַנּים לשבת על הוְיָאסָאסַנַה, אולם צריך היה לנהוג כמו כל אותם מלומדים גדולים ששם ולדעת מיהו בַּלַראמה. לאל חולקים כבוד תמיד, גם כאשר הנסיבות אינן מחייבות זאת לגבי אדם רגיל. קרישנה ובַּלַראמה שניהם הופיעו במיוחד כדי לשוב ולכונן את עקרונות הדת. ובבהגווד-גיטה נאמר שההתמסרות לאל מהווה עקרון הדת העליון. גם השרימד בהאגותם מאשש ששירות מסור לאלוהים מהווה שלמות הדתיות.

רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה למד אמנם את כל הוודות, אולם לא הבין את עקרון הדת העליון. כיצד יכול היה בַּלַראמה לתמוך במעמדו? ניתנה לאיש הזדמנות להפוך לבְּרָאהְמַנַּה מושלם, אולם כיוון שנכשל ביחסיו עם העליון, שבה ועלתה שאלת מוצאו הנחות. הלה זכה אמנם במעמד של בְּרָאהְמַנַּה אולם למעשה לא נולד לבְּרָאהְמַנּים, אלא למשפחת פְּרַתילומַה. על-פי הוודות יש שני סוגים של משפחות מעורבות—אַנוּלומַה ופְּרַתילומַה. כאשר הגבר ממוצא גבוה ומוצאה של האשה נחות, נקרא ילדם אַנוּלומַה; וכאשר מוצאה של האשה גבוה ממוצא הגבר, נקרא הילד פְּרַתילומַה. רומַהַרְשַׁנַּה היה ממשפחה כזו כיוון שאביו היה קְשַׁתְרייַה ואמו ממשפחת בְּרָאהְמַנַּה. רק בגלל שהבנתו הרוחנית לא היתה מושלמת, בַּלַראמה נזכר עתה במוצא הפְּרַתילומַה שלו. הרעיון הוא שכל אחד זכאי להפוך לבְּרָאהְמַנַּה, אולם אם הוא תופס מעמד כזה ללא הבנה מתאימה, הרי שהתעלותו למעמד של בְּרָאהְמַנַּה בטלה.

לנוכח יהירותו והבנתו הלקויה, בַּלַראמה החליט עתה להעניש אותו. הוא אמר: ״איש זה ראוי לעונש מוות. כי למרות שהוא ניחן בכישורים המתאימים, כתלמידו של וְיָאסַדֵוַה, ולמרות שלמד את הספרות הוֵדית ממורו הנעלה, הוא לא הראה כניעות וצייתנות בנוכחות האל.״ כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, בְּרָאהְמַנַּה ואיש מלומד באמת ניכר באצילותו ובנועם הילכותיו. והנה רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה, אף שהיה מלומד מאד וניתנה לו הזדמנות להתעלות למעמד של בְּרָאהְמַנַּה, הוא לא למד התנהגות נאותה. מכאן שמי שמתגאה על קנייניו החומריים, לא יכול לפתח את מעלותיו הטובות של בְּרָאהְמַנַּה. למדנותו דומה לאבן החן שמעטרת את ראש הנחש. למרות האבן היקרה, הנחש נשאר נחש, והוא מפחיד ממש כמו כל נחש אחר. מי שאינו הופך לעניו וצנוע, כל לימודי הוודות והפּוּרָאנּות וידיעתו הרבה בשָׂאסְתְרַה הינם בסך הכול לבוש חיצוני, כמו תחפושתו של שחקן מרקד על במה.

בַּלַראמה שקל: ״הופעתי כדי לשים קץ לאותם נוכלים שאינם טהורים בלבם אולם מציגים עצמם כמלומדים ודתיים מאד. מן הדין להמית אנשים כאלה, כדי שלא יוסיפו עוד על חטאיהם.״

בַּלַראמה נמנע אמנם מליטול חלק בקרב בקוּרוּקְשֵׂתְרַה, ואף-על-פי-כן, משום מעמדו, היה כינונם של עקרונות הדת חובתו הראשונית. לאור כל שיקוליו, הוא הרג אז את האיש, מכה אותו בגבעול של קוּשַׂה, שהיה בסך הכול עשב פעוט. ואם ישאל מישהו כיצד יכול היה בַּלַראמה להרוג באמצעות סתם עשב, התשובה ניתנת בשרימד בהאגותם בשימוש במילה פְּרַבְּהוּ (אדון). מעמדו של הריבון הינו נשגב תמיד וכל-יכול, ומשום כך הינו חופשי לפעול כרצונו, ואינו כפוף כלל לחוקי החומר. משום כך גם לא מפליא בכלל שהרג את רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה במכת גבעול הקוּשַׂה.

הנוכחים כולם הצטערו מאד על מותו של רומַהַרְשַׁנַּה ונשמעו גם צעקות ובכיות. למרות שקהל המלומדים ששם ידע שבַּלַראמה הינו האל, הם לא היססו למחות על מעשהו. הם אמרו בענוה: ״יַדוּנַנְדַנַה יקר, המעשה שעשית אינו תואם לדעתנו את עקרונות הדת; אנחנו, הבְּרָאהְמַנּים, מינינו את רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה על-פי כללי הדת למעמדו הרם למשך כל ההקרבה הזו. כולנו בחרנו בו לשבת על הוְיָאסָאסַנַה, ומי שיושב על הכסא הרם אינו אמור להתרומם לכבוד אדם שבא. אנחנו גם ברכנו אותו בחיים ארוכים. מאחר שפעלת מבלי לדעת כל זאת, נראה שהמעשה שעשית שווה ממש להמתת בְּרָאהְמַנַּה. אל יקר, גואל הנשמות הכושלות, אין ספק שאתה מכיר את כל כללי הוודות. אתה אדון כל כוחות הנסתר; ומשום כך גם ברגיל אינך כפוף לשום כללים כאלה. אולם בחסדך נטול הסיבה כפר נא על מעשה ההריגה הזה. אתה בעצמך תבחר את הדרך לכפר, חשוב רק מעשה הכפרה, כדי שאחרים ילמדו מדוגמתך. שהרי פועלו של איש דגול מהווה אמת מידה לשאר האנשים.״

האל השיב: ״אכן, מחובתי לכפר על המעשה הזה שנכון אולי עבורי, אולם אינו נכון לאחרים. עלי לבחור בכפרה אשר מומלצת בכתובים המוסמכים. ביכולתי גם להשיב את רומַהַרְשַׁנַּה לחיים ולהעניק לו אריכות ימים וגם חוסן וחושים בריאים. אשמח גם להעניק לו כל דבר אחר כרצונכם. אשמח לעשות הכול כדי להגשים את משאלתכם.״

דבריו של בַּלַראמה מאששים לחלוטין שאישיות אלוה הינו חופשי לפעול כרצונו. גם אם נחשוב שהריגת רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה לא היתה נכונה, מיד ביכולתו לבטל את זה ועוד להרבות את הברכה. מכאן שאין לחקות את מעשיו של האל; צריך רק לקיים את הוראותיו. כל ציבור הנאספים עתה הבינו שאף שגינו את מעשה ההריגה, ביכולתו של הריבון לפצות אותם מיד, ואפילו עם רווח גדול יותר. מכל מקום, כיוון שלא רצו גם להמעיט משליחותו של הריבון, כולם התפללו עתה: ״אל יקר, השאר נא את מעשה ההריגה המופלא הזה באמצעות עשב הקוּשַׂה. כיוון שרצית להרוג את רומַהַרְשַׁנַּה, אל תשיב אותו אל החיים. בו בזמן אל נא תשכח שכולנו, בְּרָאהְמַנּים וחכמים מלומדים, הבטחנו לו חיים ארוכים, ואל לה לברכה הזו להתבטל.״ בקשתם של הבְּרָאהְמַנּים נשארה כחידה, כיוון שרצו מצד אחד לשמור על ההבטחה שנתנו לרומַהַרְשַׁנַּה שימשיך ויחיה עד סוף ההקרבה, אולם גם לא רצו לבטל את מעשה ההריגה.

כיאה למעמדו העילאי, מצא אז בַּלַראמה פתרון מושלם. הוא אמר, ״מאחר שהבן נוצר מגוף האב, הוודות מורות שהבן הינו נציג האב. ומשום כך אוּגְרַשְׂרַוָא סֻוּתַה, בנו של רומַהַרְשַׁנַּה סֻוּתַה, ימלא מעתה את מקום אביו וימשיך בדיון על הפּוּרָאנּות. גם ברכת החיים הארוכים שאיחלתם לאב תעבור אליו. הוא יזכה בכל הברכות שהענקתם—חיים ארוכים, גוף בריא ללא כל הפרעות וחושים איתנים.״

בַּלַראמה הפציר שיבקשו גם בנוסף לברכה הזו לבנו של רומַהַרְשַׁנַה, עוד ברכה כלבבם, והוא ישמח להגשימה מיד. הוא הציג עצמו כמו קְשַׁתְרייַה רגיל ואמר שאינו יודע כיצד יכפר על מעשהו הנורא, אולם הוא נכון לעשות בשמחה כל שידרש.

הבְּרָאהְמַנּים, מבינים את כוונתו של האל, הצביעו אז על כפרה שתביא להם ברכה: ״ישנו פה זד, בַּלְוַלַה בנו של אילְוַלַה. זד רב כח זה מופיע כאן מדי שבועיים—ביום הירח המלא וביום הירח החסר—ומחבל ומפריע מאד בביצוע הקרבן. הו בן משפחת דַשָׂארְהַה, בקשתנו שתהרוג אותו ברוב טובך, וזו תהיה כפרתך. כאשר הזד הזה מופיע, הוא משליך עלינו כל מיני דברים טמאים כמו מוגלה, דם, צואה, שתן ויין. עם זוהמה כזו הוא מטמא את המקום הקדוש. אחרי שתהרוג אותו, תוכל להמשיך את סיורך לאתרי הקודש לעוד שניים עשר חודשים, וכך תתנקה כליל מחטאך. זו הצעתנו.״

לקרישנה היו 16,108 נשים, לכל אחת עשרה בנים, כולם שווים לאביהם בשיפעה, בכוח, ביופי, בחכמה, בתהילה, בעושר ובפרישות. ״כאב כך הבן.״ הנשים כולן היו בנות מלכים, ומאחר שקרישנה שהה במחיצתן תמיד ולא עזב את ארמונן, אלה חשבו שהוא כרוך אחריהן כליל ונתון לשליטתן. כל אחת חשבה שקרישנה הינו בעלה הצייתן, אולם קרישנה לא נמשך אף לאחת מהן; קרישנה הוא אָאתְמָאראמה, או מסתפק בעצמו, ומכאן שאיש אינו יקר לו במיוחד גם איש אינו אויבו, ואף-על-פי-כן חשבה כל אחת מן הנשים שמעמדה שלה יחודי והינה יקרה לו מאד. למעשה, יחסו היה שווה לנשותיו כולן, ורק כדי לשמח אותן הוא נהג עמן כבעל מושלם, אף שלעצמו לא היה זקוק גם לאשה אחת. אלה מכל מקום, כיוון שהיו נשים, הרי שלא הבינו את מעמדו הרם או את האמת אודותיו.

הנסיכות הללו היו כולן יפות להפליא ומאוהבות בקרישנה כליל—מאוהבות בעיניו דמויות עלעלי הלוטוס, בפניו היפיפיות, בזרועותיו הארוכות, באוזניו הרחבות, בחיוכו הענוג, בדיבורו המבדח ובנועם מילותיו. כדי למשוך את לבו הן התלבשו בצורה מצודדת, מנסות לשבות אותו בקסמיהן. הן חייכו אז בחן נשי, גם הזיזו גבותיהן—שולחות חיצי אהבה חדים כדי לעורר את תשוקתו אליהן. ואף-על-פי-כן לא הצליחו להסעיר את רוחו, גם לא לרגש את יצרו המיני. פירושו של דבר שקרישנה לא קיים מעולם יחסי מין עם נשותיו הרבות, אלא לצורך הבאת ילדים.

אפילו אלים-למחצה גדולים כמו ברהמה אינם פוגשים בקרישנה, והנה, מלכות דְוָארַקָא בנות המזל זכו בו כבעל וכבן לוויה אישי. הם חיו יחדיו כבעל ואשה, וקרישנה, כבעל מושלם, ידע כיצד להגביר בכל רגע את החדוה הנשגבת שבמגעיהם ההדדיים—כאשר היו מחייכים זה לזה, משוחחים, או סתם מתרועעים. לכל אחת מן הנשים היו מאות ואלפי אמות, אולם כל אחת נהגה לקבל את פניו של קרישנה בעצמה ולהגיש לו מושב נאה, לסגוד לו באביזרי סגידה כפי שנדרש, לרחוץ את כפות רגליו, להציע לו עלי לעיסה, לעסות את רגליו כדי להפיג את עייפותו, לצנן אותו במניפה, לדאוג לנוחיותו, להגיש לו משחת עץ סנדל ובשמים ושמנים ריחניים, לענוד זר פרחים על צוארו, לסרק את שערו, לסייע לו לשכב על יצועו, ולעזור לו ברחצתו. הן בעצמן שירתו אותו בכול, ובמיוחד כאשר אכל, וכך עסקו בשירותו תמיד.

לכל אחת מ-16,108 הנשים היו עשרה בנים, ולהלן רשימת בניהן של שמונה הנשים הראשיות: בניה של רוּקְמינִּי היו פְּרַדְיוּמְנַה, צ'ָארוּדֵשְׂנַּה, סוּדֵשְׂנַּה, צָ'ארוּדֵהַה, סוּצָ'ארוּ, צָ'ארוּגוּפְּתַה, בְּהַדְרַצָ'ארוּ, צָ'ארוּצַ'נְדְרַה, ויצָ'ארוּ וצָ'ארוּ. אף לא אחד מהם היה נחות במעלותיו מאלה של אביהם האלוהי. גם לסַתְיַבְּהָאמָא היו עשרה בנים ושמותיהם בְּהָאנוּ, סוּבּהָאנוּ, סְוַרְבְּהָאנוּ, פְּרַבְּהָאנוּ, בְּהָאנוּמָאן, צַ'נְדְרַבְּהָאנוּ, בְּרּינַדְבְּהָאנוּ, אַתיבְּהָאנוּ, שְׂרִיבְּהָאנוּ ופְּרַתיבְּהָאנוּ. המלכה שאחריה היתה גָ'אמְבַּוַתִי, שבכור בניה היה סָאמְבַּה. ואלה הם בניה: סָאמְבַּה, סוּמיתְרַה, פּוּרוּג'ית, שַׂתַג'ית, סַהַסְרַג'ית, ויגַ'יַה, צ'יתְרַקֵתוּ, וַסוּמָאן, דְרַוידַּה וקְרַתוּ. קרישנה אהב את עשרת הבנים הללו במיוחד. עשרת בניה של סַתְיָא, בתו של נַגְנַג'ית היו וִירַה, צַ'נְדְרַה, אַשְׂוַסֵנַה, צ'יתְרַגוּ, וֵגַוָאן, וְרּישַׁה, אָאמַה, סַנְקוּ, וַסוּ וקוּנְתי. מביניהם קוּנְתי היה רב עוצמה במיוחד. עשרת הבנים של קָאלינְדִי היו שְׂרוּתַה, קַוי, וְרּישַׁה, וִירַה, סוּבָּאהוּ בְּהַדְרַה, שָׂאנְתי, דַרְשַׂה, פּוּרְנַמָאסַה, והצעיר, סומַקַה. בניה של לַקְשְׁמַנָּא, בתו של מלך מַדְרַס היו פְּרַגְהושַׁה, גָאתְרַוָאן, סימְּהַה, בַּלַה, פְּרַבַּלַה, אוּרְדְהְוַגַה, מַהָאשַׂקְתי, סַהַה, אוגַ'ה ואַפַּרָאג'יתַה. בניה של מיתְרַוינְדָא היו ורּיקַה, הַרְשַׁה, אַנילַה, גְרּידְהְרַה, וַרְדְהַנַה, אַנְנָאדַה, מַהָאמְּסַה, פָּאוַנַה, וַהְני וקְשׁוּדְהי. ולבְּהַדְרָא נולדו הבנים סַנְגְרָאמַג'ית, בְּרּיהַתְסֵנַה, שׂוּרַה, פְּרַהַרַנַּה, אַריג'ית, גַ'יַה, סוּבְּהַדְרַה, וָאמַה, אָאיוּ וסַתְיַקַה. בנוסף לשמונה המלכות הראשיות, היו לקרישנה עוד 16,100 נשים, לכל אחת מהן עשרה בנים.

בכורה של רוּקְמינִּי, פְּרַדְיוּמְנַה, נישא ממש עם לידתו למָאיָאוַתִי, ואחר שב ונישא לרוּקְמַוַתִי, בתו של רוּקְמִי, אחי אמו, וממנה נולד לו אחר כך בנו אַנירוּדְדְהַה. משפחתו של קרישנה—נשים, בנים ונכדים, ולעיתים אפילו גם נינים—מנתה איפוא, יחדיו קרוב למיליארד איש.

רוּקְמִי היה אחיה של רוּקְמינִּי, אשתו הראשונה של קרישנה. במלחמתו עם קרישנה הלה נפגע וגם בוזה, אולם לבקשתה של אחותו, ניצלו חייו. מאז שמר האיש טינה עזה לקרישנה וראה אותו אויב מושבע. ואף-על-פי-כן נישאה בתו לבנו של קרישנה, ונכדתו לנכדו של קרישנה, אַנירוּדְדְהַה. זה הפתיע קצת את מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית והוא שאל עתה את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: ״מפליא שרוּקְמִי וקרישנה, שהיו עוינים כל כך זה את זה, שבו והתאחדו בקשרי נישואים בין צאצאיהם.״ סקרן לגבי המסתורין הזה, מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית ביקש עתה הבהרה, כי שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היה יוגִי מושלם שיודע עבר, הווה ועתיד ודבר לא ניסתר מעיניו. יוגִי שכזה מסוגל לראות לפרוטרוט כל מה שהתרחש בעבר, מה שמתרחש עכשיו, וזה שעתיד להתרחש, ומשום כך דבר לא נעלם ממנו. וכזו היתה תשובתו:

פְּרַדְיוּמְנַה, בנו הבכור של קרישנה שנולד לו מרוּקְמינִּי, היה אל האהבה עצמו. הוא היה יפה כל כך ומצודד עד כי רוּקְמַוַתִי, בטקס הסְוַיַמְוַרַה שלה בחרה רק בו לבעל. לנגד עיניהם של קהל הנסיכים היא ענדה לו זר פרחים, ובקרב שהתחולל עמם אחר כך הוא יצא המנצח. בלית ברירה נאלץ אז רוּקְמִי למסור לו את הבת היפיפיה. ולמרות שלא סלח לקרישנה על שחטף את אחותו ולא חדל מללבות את שינאתו, הוא לא יכול היה שלא לאשר את הנישואים, ולוּ רק כדי לשמח את רוּקְמינִּי, וכך הפך פְּרַדְיוּמְנַה לחתנו. בנוסף לעשרה בנים היתה לרוּקְמינִּי גם בת אחת יפה מאד בעלת עיניים גדולות, שנישאה לבַלִי, בנו של קְרּיתַוַרְמָא.

רוּקְמִי היה אמנם אויב מושבע של קרישנה, אולם את אחותו אהב מאד וחפץ לשמח אותה מכל בחינה. משום כך, כאשר אַנירוּדְדְהַה, נכדה של רוּקְמינִּי, צריך היה להתחתן, הלה הציע לו את נכדתו רוצַ'נָא. התרבות הוֵדית אינה מעודדת במיוחד נישואים שכאלה בין בני דודים ישירים, אולם כדי לשמח את רוּקְמינִּי, רוּקְמִי מסר את בתו ואת נכדתו לבנו ולנכדו של קרישנה. או אז משתם המשא ומתן ונקבעו נישואיהם של אַנירוּדְדְהַה ורוצַ'נָא, יצאה שיירת כלולות גדולה מדְוָארַקָא ללוות את החתן. הם יצאו לעבר בְּהוגַ'קַטַה, שם קבע רוּקְמִי את משכנו אחרי חטיפת אחותו. בראש השיירה עמד הסב, הלא הוא קרישנה, ואליו התלוו בַּלַראמה, גם אשתו הראשונה רוּקְמינִּי, בנם פְּרַדְיוּמְנַה, סָאמְבַּה בנה של גָ'אמְבַּוַתִי, ועוד רבים מבני המשפחה.

הם הגיעו בשלום לעיר, גם ערכו ללא כל הפרעה את טקס הנישואים, אלא שאז הסית מלך קַלינְגַה את רוּקְמִי, ידידו, להזמין את בַּלַראמה למשחק שח ולנצחו בהתערבות. התערבויות והימורים שכאלה לא היו בלתי שיגרתיים בין מלכים, ומי שהוזמן להתערבות, לא היה רשאי לסרב. שְׂרִי בַּלַרָאמַגִ'י לא היה מומחה גדול בשח, דבר שהיה ידוע למלך קַלינְגַה, ומשום כך יעץ לרוּקְמִי לשחק עמו, כדי לנקום במשפחתו של קרישנה. ובַּלַראמה, אף שלא הצטיין במיוחד, היה נלהב מאד לתחרויות ומשחקים. נענה להזמנה, הוא התיישב אז לשחק. הם התערבו על מטבעות זהב; תחילה על מאה מטבעות, אחר כך על אלף, ואחר כך על עשרת אלפים. ורוּקְמִי ניצח בכל פעם ובַּלַראמה הפסיד.

מלך קַלינְגַה, שמֵח להפסד, ניצל את ההזדמנות כדי לעקוץ את קרישנה ובַּלַראמה. הוא התלוצץ על חשבונם וגם חשף בכוונה שיניים לעבר בַּלַראמה. אלא שבַּלַראמה, בגלל שהפסיד, היה חסר סבלנות מעט והלעג הקניט אותו. שוב התערב רוּקְמִי, ועכשיו על 100,000 מטבעות זהב, אך למרבה המזל, הפעם זכה בַּלַראמה. אולם למרות שבַּלַראמה זכה, רוּקְמִי ניסה בערמומיותו להכריז שבַּלַראמה הפסיד, והוא עצמו זכה. השקר הצית מיד את חמתו של בַּלַראמה. כעסו היה כה פתאומי ועז עד כי דמה לנחשול אדיר בים בליל הירח המלא. ברגיל עיניו של בַּלַראמה אדמדמות מעט, אולם עתה בגלל הכעס אלה התאדמו מאד. הפעם בַּלַראמה הזמין להתערבות וקבע סכום של מאה מליון מטבעות. שוב פעם הוא זכה על-פי כללי השח, ושוב ניסה רוּקְמִי בעורמתו להכריז שהוא עצמו ניצח. הוא פנה אפילו לתמיכתם של הנסיכים ששם, ובמיוחד ציין את שמו של מלך קַלינְגַה. והנה אז נשמעה פתאום בת קול משמים שהכריזה כי על-פי הצדק והיושר בַּלַראמה ניצח במשחק, וטענתו של רוּקְמִי שהוא המנצח הינה שקר וכזב.

אולם למרות הקול האלוהי, רוּקְמִי עמד על דעתו שבַּלַראמה הפסיד, ומעיקשותו ניכר שהמוות מרחף כבר על ראשו. מבוסם מעצתו הנלוזה של ידידו, הוא לא החשיב במיוחד את האותות הפלאיים ופתח גם הוא בעקיצות: ״בַּלַרָאמַגִ'י יקר, אתם שני האחים בסך הכול רועי בקר. אתם יודעים אולי לרעות פרות, אולם כיצד הפכתם מיומנים כל כך בשח או בירי חיצים בקרב—אמנויות שנועדו למעמד הנסיכים בלבד?״ למישמע הלעג וצחוקם הרם של שאר הנסיכים בחבורה, היה עתה זעמו של בַּלַראמה נורא. ללא מילה נוספת הוא תפס באלתו והיכה את רוּקְמִי על ראשו. חבטה אחת ודי, ורוּקְמִי צנח ומת. כך הוא נהרג ברגע המבורך של נישואיו של אַנירוּדְדְהַה.

תקרית שכזו אינה חריגה במיוחד בקרב קְשַׁתְרייות. עתה חשש מלך קַלינְגַה שהוא יהיה הבא בתור וניסה לנוס על נפשו. אולם עוד לפני שהספיק להרחיק כמה פסיעות, תפס אותו בַּלַראמה, וכיוון שהלה חשף קודם שיניו בצחוק, בַּלַראמה ניפץ עתה את כל שיניו עם אלתו. הוא תפס גם את שאר הנסיכים שצידדו ברוּקְמִי ובידידו מלך קַלינְגַה ושבר להם ידיים ורגליים. הם לא ניסו לנקום, גם לא להתנגד, ורק רצו להימלט משם, ממרחץ דמים כזה.

במהלך כל הסיכסוך הזה שבין בַּלַראמה לרוּקְמִי, קרישנה לא פצה את פיו. הוא ידע כי תמיכתו בבַּלַראמה תצער את רוּקְמינִּי, ואם יגנה את מעשה ההרג, בַּלַראמה יצטער. משום כך, למרות שכל זה התרחש ביום הנישואים, הוא לא מחה, וכך שמר על יחסים חמים עם בַּלַראמה, גם לא עירער את יחסיו עם רוּקְמינִּי. על-פי כללי הטקס הושבו אז החתן והכלה על מרכבה ויצאו לעבר דְוָארַקָא בליווי שיירת הכלולות. קרישנה, הורג הזד מַדְהוּ, בעצמו גונן על כל השיירה, שעזבה עתה את בְּהוגַ'קַטַה והתקדמה ברוב שמחה לדְוָארַקָא.

פעם אחת אישיות אלוה, מעניק הידע לישויות החיים—החל מברהמה וכלה בנמלה הסתמית—ישב בחדר השינה של רוּקְמינִּי, שעסקה בשירותו בסיוע אמותיה הרבות. קרישנה ישב על המיטה והאמות נופפו עליו בצָ'אמַרות (מניפות מזנב יאק שמיועדות לסילוק זבובים).

מגעיו של קרישנה עם רוּקְמינִּי כבעל מושלם הינם גילוי מושלם של השלמות העליונה של אישיות אלוה. הוגי דעות רבים מציגים תפיסה של האמת המוחלטת על-פיה אלוהים אינו יכול לעשות דבר זה או אחר. אלה פוסלים את האפשרות שהאל, או האמת המוחלטת העליונה, יתגלה בדמות אדם. אולם האמת שונה: אי אפשר לכפוף את אלוהים לפעילות החושית הבלתי מושלמת שלנו. הוא אדון כל העוצמה ושורה בכול, וכמו שברצונו העילאי הוא בורא את היקום, מקיים אותו ומחריבו, ביכולתו גם להופיע כאן כמו אדם רגיל, לצורך הגשמת משימתו העילאית. בבהגווד-גיטה נאמר שהוא מופיע כל אימת שחלה הסתאבות בביצוע החובות האנושיות. שום גורם חיצוני לא מכריח אותו לבוא; הוא יורד באמצעות אונו הפנימי כדי לשוב ולכונן פעילות תקינה בחברה האנושית, כמו גם כדי להכחיד את הגורמים המפריעים להתפתחותה של החברה. עתה, בהתאמה גמורה עם העקרון הזה—שהוא יורד ברצונו החופשי לצורך תענוגו הנשגב—הוא הופיע בדמותו הנצחית כשְׂרִי קרישנה בשושלת היַדוּ.

ארמונה של רוּקְמינִּי היה מגומר להפליא. חופות בד רבות היו תלויות על תקרותיו, מעוטרות בתחרה שזורה במחרוזות פנינים. הוא הואר כולו בשלל אבני חן נוצצות. היו בו גנים של עצי בַּאֵלַה וצָ'אמֵלי, שפרחיהם נחשבים לריחניים מכל פרחיה של הודו. רבים מן הצמחים הללו היו פזורים שם במלוא פריחתם והעצימו את יפי הארמון. ניחוחם הקסום משך אליו המוני דבורים הומות, ובלילה ריצד אור הירח הענוג מבעד לחרירי הרשת שבחלונות. גם רבו שם עצי פָּאריגָ'אתַה שמימיים עמוסי פרחים, והרוח הקלילה הפיצה ניחוחם בכול. בקירות הארמון בערה קטורת בשומה שעשנה חמק מבעד לתריסים. המזרונים בחדרים היו מצופים בסדינים לבנים ודמו לקצף החלב; כי ממש כמותו אלה היו לבנים ורכים. באוירה שכזו קרישנה ישב שם בנוחות, נהנה משירותן של רוּקְמינִּי והאמות.

רוּקְמינִּי היתה להוטה מאד לשרת את אישיות אלוה כבעל; היא בעצמה רצתה לשרת את האל. היא לקחה מן האמה את מניפת הצָ'אמַרַה והחלה לנפנף אותה עליו. ידית הצָ'אמַרַה היתה עשויה זהב ומשובצת באבני חן. אולם עתה, בידה של רוּקְמינִּי זו הפכה יפה עוד יותר בגלל הטבעות הנוצצות שעיטרו להפליא כל אחת מאצבעותיה. פעמוני קרסול משובצים באבני חן קישטו את רגליה וצילצלו בנועם בין שיפולי הסארי שלה. חזה הגבוה היה משוח בקוּנְקוּמַה ובזעפרן, והגוון האדמדם שביצבץ מן החזה המכוסה העצים עד מאד את יופיה. על חלקו התחתון של אגנה הגבוה היא ענדה חגורת תחרה משובצת יהלומים, וענק זוהר היה תלוי על צוארה. ומעל לכול, כיוון שעסקה בשירותו של קרישנה—אף שבאותה העת היתה כבר אם לבנים בוגרים—בכל שלושת העולמות לא היתה נאוה וחטובה ממנה. ובאשר לפניה היפות—שיערה הגלי, עגיליה היפיפיים, חיוכה וענק הזהב לצוארה בהצטרפם יחדיו היו כמימטרים של נקטר; מעל לכל ספק ניכר היה שהיא הינה אלת המזל המקורית שתמיד דרוכה לשירות כפות רגלי הלוטוס של נָארָאיַנַּה.

בני הסמכא הדגולים מקבלים את עלילותיהם של קרישנה ורוּקְמינִּי בדְוָארַקָא כגילוי עלילותיהם של נָארָאיַנַּה ולַקְשְׁמִי, שמאופינות בפאר ובשיפעה רבה. עלילותיהם של רָאדְהָא וקרישנה בוורינדאוון לעומת זאת, חדורות באוירת כפר פשוטה, השונה לחלוטין מן הליטוש העירוני של דְוָארַקָא. מעלותיה של רוּקְמינִּי היו מזהירות וללא רבב וקרישנה התרצה מהתנהגותה כליל.

קודם, כאשר קיבלה רוּקְמינִּי את פרח הפָּאריגָ'אתַה מנָארַדַה מוּני, סַתְיַבְּהָאמָא נמלאה קנאה ודרשה מיד פרח דומה ממנו. למעשה, היא לא פויסה עד שהבטיח עץ שלם. והוא אכן קיים את ההבטחה, והעץ הובא לארץ מממלכת עדן. עתה, מאחר שסַתְיַבְּהָאמָא זכתה בעץ, קרישנה ציפה שגם רוּקְמינִּי תתבע לה משהו. אולם רוּקְמינִּי, שקולה ומרוצה משירותה, אפילו לא הזכירה את המאורע. קרישנה חפץ לראות אותה נרגזת; משום כך תיכנן כיצד יהפכו פניה היפות קצת כעוסות. אף שהיו לו יותר מ-16,100 נשים, עם כל אחת מהן נהג בחיבה משפחתית; הוא היה יוצר בינו לבינן כל מיני מצבים שבהם היתה האשה, באהבה, כועסת וגם מבקרת, וקרישנה נהנה מזה. מכל מקום, כיוון שלא הצליח למצוא כל פגם ברוּקְמינִּי, שהיתה דגולה מאד ושקועה תמיד בשירותו, הוא חייך עתה באהבה רבה ואמר לה. רוּקְמינִּי היתה בתו של המלך רב הכוח בְּהִישְֳׁמַקַה. קרישנה לא קרא עתה בשמה, אלא כינה אותה הנסיכה. ״נסיכה יקרה, כמה מפתיע. אישים רבים בני מלכים ביקשו לשאת אותך. לא כולם היו אמנם מלכים, אולם כולם ניחנו ברוב שיפעה ועושר של מעמד האצולה; כולם מחונכים היטב, מלומדים, מהוללים בין מלכים, יפי מראה, רבי כישורים, נדיבים, חזקים ונעלים מכל בחינה, ובשום אופן לא בלתי מתאימים או בלתי ראויים. ומעל לכול, אביך ואחיך לא התנגדו לנישואים האלה. אדרבה, הם אישרו אותם כליל וכבר נתנו מילת כבודם לשׂישׂוּפָּאלַה. הלה היה מלך גדול ונטרף מתאוה אליך. אני בטוח שאם היית נישאת לו, היה נשאר תמיד סמוך אליך, משמש אותך כמשרת נאמן.״

״אני ממש לא כלום בהשואה אליו וכישוריו. בודאי כבר בעצמך הבחנת בזה. מפתיע שדחית את שׂישׂוּפָּאלַה ובחרת במישהו נחות לאין ערוך כמותי. איני ראוי בכלל להיות לך בעל, כיוון שאת כל כך יפה, שקולה, רצינית ונעלה. שמא מותר לשאול מה הניעך להינשא לי? אני יכול כמובן, לכנות אותך אשתי היפיפיה, אולם כדאי שתדעי את מצבי האמיתי—אני נחות מכל אותם הנסיכים שחפצו להינשא לך.״

״קודם כל, כפי שידוע לך, מרוב פחד מפני גַ'רָאסַנְדְהַה, לא העזתי לחיות ביבשה ובניתי בית זה מוקף בים. זה סוד שאין מענייני לחשוף לאחרים, אולם את צריכה לדעת שאיני אמיץ כל כך. למעשה, אני מוג לב ומפחד מהם. גם מצבי אינו בטוח כלל, כי מלכי האדמה כולם עוינים אותי. בעצמי, במלחמותי עמם, עוררתי את איבתם כלפי. טעם נוסף לפגם הוא שהתישבתי על כס המלכות של דְוָארַקָא, למרות שאין לי זכות לכך. נכון שזכיתי בממלכה אחרי שהרגתי את דודי, קַמְּסַה, אלא שזו היתה צריכה לעבור לרשות סבי; כך שלי עצמי אין חזקה עליה. ובנוסף, מטרת חיי אינה מוגדרת. האנשים מתקשים להבין אותי; מה מטרתי העליונה? הם יודעים כמובן שהייתי בן רועים בוורינדאוון, והיו מצפים שאלך בעקבות אבי המאמץ ואשמור אמונים לשְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי וחברותיה בנות הכפר. אלא שלפתע פתאום נטשתי אותם. רציתי להפוך לנסיך מפורסם. אולם ממלכה לא השגתי, גם לא יכולתי לכהן כנסיך. האנשים מבולבלים לגבי מטרת חיי; הם אינם יודעים האם אני רועה בקר, האם אני נסיך, האם אני בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה או בנו של וַסוּדֵוַה. ומשום שמטרת חיי אינה ברורה, אלה יכולים לכנות אותי הולך בטל. אני מופתע שבחרת לך בעל לא יוצלח שכזה.״

״בנוסף גם אינני מלוטש כל כך, במיוחד בגינוני חברה. גבר אמור להסתפק באשה אחת, ואילו אני נישאתי, כידוע, לנשים רבות—יותר מ-16,000. איני מסוגל לספק את כולן כבעל מהוקצע. גם התנהגותי אינה יפה כל כך איתן, דבר שבודאי ידוע לך. לעיתים אני אפילו מאמלל אותן. כיוון שהתחנכתי בילדותי בכפר, איני מעורה ביותר בנימוסי העיר, ואיני יודע כיצד לספק את נשותי במילים מתוקות ובהתנהגות מעודנת. הנסיון מוכיח שכל אשה שהתקשרה אלי והלכה אחרי, נעזבה לבסוף לבכיות עד קץ ימיה. בוורינדאוון גופִּיות רבות היו קשורות אלי, אולם נטשתי את כולן. ועתה אף שלכאורה חיות, אלה כל הזמן בסך הכול בוכות מרוב געגועים אלי. שמעתי מאַקְרֻוּרַה ומאוּדְדְהַוַה שמאז שעזבתי את ורינדאוון, כל חברי הרועים והגופִּיות ורָאדְהָארָאנִּי, גם אבי המאמץ נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כולם בוכים לא הפסק. עזבתי אותם לעולמים, ועתה אני מתרועע עם מלכות דְוָארַקָא, אלא שגם איתכן איני מתנהג כראוי. כל זה מצביע על אופי בלתי יציב; אינני בעל שניתן לסמוך עליו במיוחד. ההתקשרות אלי מביאה בסך הכול לחיים של אומללות.״

״נסיכתי היפיפיה כדאי גם שתדעי שאני חסר פרוטה תמיד. מיד עם לידתי נישאתי ללא גרוש לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שם גדלתי כרועה פרות. לאבי המאמץ היו אמנם, מאות ואלפי פרות, אולם אף לא אחת היתה שלי. בסך הכול מינו אותי לדאוג ולטפל בהן. גם כאן דבר אינו שלי ואני שרוי תמיד בחוסר כול. אולם מדוע להתלונן על מצבי הדל; בעבר הייתי חסר כול, אז מדוע שאתמה שגם עכשיו אין לי דבר? הבחנת אולי שגם דבקי אינם משופעים מאד; גם הם עניים בנכסים ארציים. העשירים ורבי הנכסים אינם נוטים להתמסר אלי; אלה אינם מוצאים עניין בתודעת קרישנה. מכל מקום, אדם שהתרושש, אם בכוח הזרוע ואם בכורח הנסיבות, אולי יפנה אלי, אם נקרית לו הזדמנות. אנשים שמתגאים על עושרם, גם אם זוכים להתרועע עם דבקי, אינם ששים לנצל זאת כדי לפתח מודעות אלי. במילים אחרות, אנשים עניים ימצאו בי אולי עניין כלשהו, בעוד שהעשירים אינם מתעניינים בכלל. משום כך מסתבר שבחירתך לא היתה נבונה ביותר. אף שאת נראית חכמה ומחונכת כיאות בידי אביך ואחיך, שגית מאד בסופו של דבר בבחירת שותפך לחיים.״

״אך לא נורא; עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. את חופשיה לבחור לך בעל מתאים ששווה לך בשיפעה, ביחוס משפחתי, בעושר, ביופי, בהשכלה—מכל בחינה. שגיאת העבר תוכל להיסלח, ועתה את רשאית לעצב את דרך החיים הראויה לך. אדם אינו אמור להינשא למישהו נחות או נעלה ממנו. בתו היקרה של המלך וידַרְבְּהַה, איני סבור ששקלת בתבונה רבה לפני נישואיך, ומשום כך שגית בבחירתך. שמעת בטעות שאני בעל אופי נאצל, אף שלמעשה הייתי בסך הכול קבצן. בחרת בי בלי לראות אותי או לבדוק את מצבי, פשוט מתוך שמיעה. זה לא היה נבון ביותר. אולם כפי שאמרתי, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא; אפילו עתה ביכולתך לדחות אותי ולבחור לך לשותף אחד מכל אותם הנסיכים הקְשַׁתְרייות הדגולים.״

קרישנה הציע לרוּקְמינִּי להיפרד ממנו בשעה שהיו לה כבר ילדים גדולים רבים. הצעתו היתה איפוא, לגמרי בלתי מתקבלת על הדעת. שהרי בתרבות הוֵדית אין בכלל גירושים בין בעל לאשה, ובמיוחד לא בגיל מתקדם שכזה—רוּקְמינִּי היתה כבר אם לבנים נשואים. כל אחת מהצעותיו של קרישנה נראתה בעיני רוּקְמינִּי מטורפת לחלוטין; היא הופתעה שמסוגל היה לומר דברים כאלה. ברוב פשטותה, היא נמלאה עתה בחרדה הולכת וגוברת לעצם המחשבה על פרידה.

קרישנה המשיך: ״אחרי הכול, עליך להתכונן לחייך הבאים. לכן אני מציע שתבחרי לך מישהו שיכול לעזור לך בחיים אלה ובבאים, כי אני איני יכול לסייע כלל. נסיכה יפיפיה, כידוע לך, בני מעמד הנסיכים, לרבות שׂישׂוּפָּאלַה, שָׂאלְוַה, גַ'רָאסַנְדְהַה, דַנְתַוַקְרַה, ואפילו אחיך הבכור רוּקְמִי, כולם הינם אויבי. אלה אינם מחבבים אותי בכלל ואפילו שונאים אותי עד עמקי נשמתם. רק כדי ללמד לקח אותם גאותנים שהתיהרו כל כך על נכסיהם מבלי להתחשב באיש, הסכמתי לחטוף אותך, כרצונך; כי למעשה, אין בי כל אהבה אליך, אף שאת אהבת אותי עוד טרם נישואינו.״

״קודם כבר הסברתי שאיני מוצא עניין רב בחיי משפחה ובאהבה שבין בעל לאשה. מטבעי איני נוטה לאלה, גם לא לילדים, לבית ולקניינים. כמו דבקי, גם אני איני להוט אחר כל הדברים החומריים הללו. למעשה, אני מעוניין בהגשמה עצמית בלבד; רק זה מענג אותי, ולא חיי משפחה.״ קרישנה פסק לפתע מדבריו ונדם.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בר הסמכא הגדול, מעיר שקרישנה בילה כמעט את כל זמנו עם רוּקְמינִּי, וזו התגאתה מעט על מזלה הרב, על שאינו נוטש אותה ולוּ לרגע. אלא שקרישנה אינו אוהב למצוא גאוה בדבקיו, וכאשר זו עולה, הוא ממהר ומדכא אותה בדרכים כלשהן. גם עתה היו מילותיו מכאיבות עד מאד ורוּקְמינִּי רק הסיקה מהן, שלמרות גאותה, קרישנה יכול לנטוש אותה בכל רגע.

רוּקְמינִּי ידעה שבעלה אינו אדם רגיל; הוא אישיות אלוה העילאי, אדון שלושת העולמות. מעולם לפני כן היא לא שמעה אותו אומר מילים קשות כאלה וחששה עתה מפני פרידה. מבועתת מאימה לבה החל הולם בעוז. היא לא השיבה לדבריו ורק בכתה בחרדה, כמו טבעה בים של צער. חרש היא סרטה את הריצפה עם ציפרוני רגליה, שהפיצו נוגה אדמדם סביבן. דמעותיה הורודות התערבבו עם האיפור השחור שעל ריסיה וזלגו מטה, שוטפות את הקוּנְקוּמַה והזעפרן מחזה. מחרדה נשמתה נעתקה והגה לא יצא מפיה. ראשה שחוח, היא עמדה שם ללא ניע, כמו מקל. בגלל כאב האימה והצער אבד לה שיקול דעתה, ומרוב חולשה היא איבדה ממשקלה והצמידים שלפרקי ידיה התרופפו. גם מניפת הצָ'אמַרַה ששימשה לשירותו של קרישנה נשמטה. מוחה וזכרונה התערפלו והיא איבדה את הכרתה. שערה הסדור נפרע והיא צנחה לארץ כמו עץ בננה שנכרת ברוח.

קרישנה הבין עתה שרוּקְמינִּי לא קיבלה את דבריו כהלצה. היא חששה ברצינות מפרידה ומרוב חרדה נקלעה כעת למצבה. קרישנה מלא מטבעו באהבה לדבקיו, ולמראה מצבה של רוּקְמינִּי, לבו התרכך מיד והוא נמלא חמלה. היחסים שבין קרישנה לרוּקְמינִּי הם יחסי לַקְשְׁמִי-נָארָאיַנַּה. משום כך הוא הופיע עתה לפניה עם ארבע ידיים. הוא ירד מן המיטה, הרים אותה בזרועותיו ושם את ידיו הקרירות על פניה, מחליק את השיער שנפרע. הוא ייבש את חזה הרטוב, ואחר כך, נפעם מעוצמת אהבתה, הוא אימץ אותה אל לבו.

אישיות אלוה הינו מומחה בהצגת דברים בהתאם להבנתו של כל אחד, ועתה הוא ניסה לחזור בו מכל אשר אמר. הוא מפלטם היחיד של דבקיו הטהורים ומיטיב לדעת כיצד לספק אותם. משנוכח שרוּקְמינִּי לא הבינה את הלך רוחו המבודח, הוא חפץ לסלק את בלבולה ושוב אמר:

״רוּקְמינִּי יקירתי, בתו של מלך וידַרְבְּהַה, אל נא תביני אותי לא נכון. אל תתאכזרי אלי כל כך. אני יודע שאת קשורה אלי ברצינות ובכנות; את הרי בת לוויתי הנצחית. אותן מילים שפגעו בך אינן נכונות בכלל. רציתי רק להקניט אותך מעט וציפיתי שתשיבי לי באותה רוח. למרבה הצער קיבלת את הדברים ברצינות; אני מצטער מאד על כך. ציפיתי ששפתיך האדומות ירעדו מזעם, ציפיתי גם שתנזפי בי במילים רבות. הו שלמות האהבה, מעולם לא ציפיתי שכזה יהיה מצבך. ציפיתי שתחזירי לי מבט נוקב, ממצמצת בעיניך ברוגז, וכך אוכל לחזות בפניך היפות עוטות חימה.״

״אשתי היפיפיה, את יודעת שאנו, אנשי משפחה, טרודים תמיד בענייני הבית ומתגעגעים לרגע שנוכל ליהנות ולהתבדח קצת יחדיו. זהו בילויינו הנפלא ביותר. למעשה, אנשי משפחה עובדים קשה מאד, יומם וליל. אולם לאות יום העמל כולה נמוגה כאשר שבים ונפגשים ומבלים בצותא.״ קרישנה הציג עצמו כמו איש משפחה רגיל שנהנה להתלוצץ עם אשתו, ושב עתה והפציר ברוּקְמינִּי שלא תתיחס לדבריו ברצינות.

או אז, מפויסת ממילותיו העדינות, היא החלה להבין שלא התכוון לדבריו מקודם; הוא רצה רק להשתעשע בבדיחות הדעת. רגועה, היא השתחררה עתה מפחד הפרידה ושבה והביטה בפניו בעליזות, בפנים חייכניות כתמיד. היא אמרה: ״אדוני בעל עיני הלוטוס, נכונה קביעתך שאיננו זיווג מתאים. כיצד אוכל לישוות למעמדך ורמתך? אתה הרי מאגר המעלות כולן, אישיות אלוה העילאי והבלתי מוגבל. כיצד אוכל להיות בת זוג ראויה לך? איש לא ישווה לך, אדון כל הגדולה, שליט שלוש האיכויות, ומושא סגידתם של האלים-למחצה הגדולים כגון ברהמה ושיווה. אני לעומת זאת בסך הכול תוצר שלוש מידות הטבע, שמהוות מכשול בפני כל התקדמות בשירותך המסור. כיצד איפוא, אוכל להתאים לך? נכון גם אמרת בעלי היקר, שהפחד ממלכים הניס אותך אל מי הים. אולם מי אלה מלכי העולם החומרי? איני חושבת שאלה בני האצולה שכאן, אלא שלוש מידות הטבע. הן שליטותיו האמיתיות של העולם. ואילו אתה מצוי בלבו של כל אחד, נבדל מכל מגע עם המידות הללו.״

״דיברת על איבה תמידית בינך לבין המלכים הארציים. אך מיהם המלכים הללו? הלא הם החושים. עזים ואימתנים, אלה שולטים בכול. אולם אתה הינך אויבם, כי לעולם אינך נכנע להם; אתה הוא הְרּישִׁקֵשַׂה, כלומר אלה כפופים לך. אלי, אמרת שמשולל אתה עמדת שלטון וכוח בעולמנו, וגם זה נכון. כמותך, גם משרתיך אשר קשורים לכפות רגלי הלוטוס שלך ויתרו על כל עמדה של עליונות בעולם זה. זאת משום שכל עמדה חומרית הינה שחורה משחור בעיניהם, כיוון שבכוחה לבלום כל התקדמות לעבר הארה רוחנית. המשרתים בוחלים בכל עמדה כזו, וכך גם אדונם. נכונה לחלוטין גם קביעתך שאינך כמו סתם אדם רגיל שמטרת חייו ברורה. אפילו דבקיך ומשרתיך, שידועים כחכמים והקדושים הדגולים—אפילו אותם איש לא מכיר ולא יודע מהי תכליתם. בחברה האנושית הם נחשבים למטורפים ותבוסתנים, ולאדם הפשוט נשארת מטרתם אפופה במסתורין. הנחותים באדם אינם מסוגלים לדעת אותך או את משרתיך. מכוסים בטומאתם אלה אינם מסוגלים אפילו לשער את תפארת עלילותיך ועלילות דבקיך. הו בלתי מוגבל, בשעה שאפילו מעשי דבקיך נשארים חתומים בפניהם, כיצד יוכלו להבין את פועלך ומניעיך? אונים ושפעים לאינספור עסוקים בשירותך, ובו-זמנית שוהים במקלטך.״

״תיארת את עצמך כחסר כול, אולם זו אינה דלות. מאחר שדבר אינו קיים מלבדך, הרי שאינך זקוק לדבר—אתה בעצמך הכול. ולא כמו אחרים, אינך צריך להשיג דבר מחוץ לך. ומאחר שאתה מוחלט, הרי שהסתירות כולן מתישבות בך; למרות שדבר אינו שלך, אין איש עשיר ממך. כיצד בעולם זה יכול אדם להיות עשיר מבלי להחזיק בקניינים? אולם אתה מוחלט ומיישב את הסתירה. בוודות נאמר שעל אף שאתה משולל ידים ורגלים חומריות, אתה מקבל את מינחות האהבה של דבקיך. גם אין לך עינים ואוזנים חומריות, ואף-על-פי-כן ביכולתך לראות הכול בכל מקום וגם לשמוע. והנה, למרות שאינך מחזיק בקניינים, אותם אלים-למחצה גדולים להם סוגדים האנשים, באים לסגוד לך ולהתחנן לחסד. כיצד אפשר איפוא, לסווג אותך בקרב עניים?״

״אדוני, נכון אמרת גם שעשירי העם אינם סוגדים לך. מבוסמים משיפעתם החומרית, אלה מקדישים את קנייניהם כליל לתענוגות חושים. ברוב בערותו, עני שמתעשר מתכנן מיד כיצד להתענג, מבלי לדעת מה ראוי לו לעשות בכסף שהרויח בעמל ויזע רב. בתעתועי האנרגיה המשלה הלה סבור שהשקיע את כספו כהלכה בעינוגי חושים, מתעלם לחלוטין משירותך הנשגב. אמרת שחסרי הכול יקרים לך מאד; דבקים כאלה נוטשים הכול ורוצים אותך בלבד. ואכן, קדושים כמו נָארַדַה מוּני, שהינם חסרי כל נכסים חומריים, יקרים לך מאד, וגם אתה בלבד יקר להם.״

״אמרת שנישואים מצליחים בין אנשים שווים במעמדם החברתי, ביופים, בעושרם, בכוחם, בהשפעתם ובפרישותם. אלא שכל המעלות הללו מקורן בחסדך. אתה הינך המקור העילאי והמושלם לשפעים כולם. ומי שזוכה באלה, זוכה בהם בחסדך בלבד. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה מתואר, גַ'נְמָאדְיַסְיַה יַתַהַהּ: אתה המקור העליון ממנו נובע הכול, אתה גם מקור כל עונג. משום כך המתקדמים בידע מבקשים רק להשיג אותך, ודבר לא זולתך. וכדי לזכות בחסדך, אלה נטשו הכול—אפילו את ההיטמעות בברהמן הנשגב. אתה מטרת החיים העליונה, מאגר כל הטוב לישויות החיים. מי שמניעיהם נכונים, רוצים רק אותך, וכדי לזכות בכך הם נכונים להקריב הכול. רק כאלה ראויים לזכות בחברתך. בחברה של משרתים ומשוּרת בתודעת קרישנה לא עוד צריך לסבול ממכאובים ועונג של חברה חומרנית, שמתפקדת כולה על בסיס המשיכה המינית. כל גבר ואשה צריכים איפוא, לנסות ולהפוך לחברים בחברתך—חברת המשרתים והמשוּרת. אתה הוא אישיות אלוה; איש אינו עליון ממך, גם איש אינו שווה לך. חברה מושלמת היא חברה שבה אתה מהווה המרכז, האדון העליון, וכל השאר עוסקים בשירותך. במבנה חברתי מושלם שכזה, הכול הינם מאושרים ומלאי חדווה לעד.״

״אלי, אמרת שרק הקבצנים מהללים את תפארתך, וגם זה נכון מאד. אולם מי אלה אותם קבצנים? אלה הם דבקים מתקדמים, אנשים בני חורין, ומי שמצויים בשלב הנזירות. אלה כולם נשמות דגולות ומסורות שעוסקים בפיאורך בלבד. הקבצנים המדומים הללו נכונים לסלוח אפילו לנורא שבחוטאים. שקודים בחתירתם להתקדמות רוחנית, הם נושאים בכל פגעיו וקשייו של העולם החומרי מבלי להיטרד. בעלי היקר, אל תחשוב שבחרתי בך מחוסר נסיון; למעשה, עשיתי זאת בהשראתן של כל הנשמות הדגולות הללו. בעקבות הקבצנים הנשגבים הללו החלטתי להקדיש גם את חיי לכפות רגלי הלוטוס שלך.״

״אמרת שאתה חסר פרוטה וזה נכון, כי הענקת עצמך כליל לקדושים ולדבקים הללו. יודעת את כל זה, דחיתי אפילו אישים דגולים כמו ברהמה ואינְדְרַה. אלי, גורם הזמן כפוף כליל לשליטתך. וזה, מה רב כוחו ועוצמתו—בתוך שניה ביכולתו לזרוע הרס בכל עבר בבריאה. בהשואה לזה חשבתי שגַ'רָאסַנְדְהַה, שׂישׂוּפָּאלַה ודומיהם שחפצו להינשא לי, אינם יותר מסתם חרק פשוט.״

״בן וַסוּדֵוַה אדיר הכוח, אולי נכון דברת כשאמרת שהפחד מפני הנסיכים החזקים הניע אותך למצוא מיסתור בתוך מימי הים, אולם נסיוני עמך שונה. במו עיני ראיתי כיצד חטפת אותי בעוז לנגד עיניהם של כל הנסיכים הללו. בטקס נישואי, פשוט בהרעדת מיתר הקשת, הנסת את כל אלה והענקת לי מקלט אצל כפות רגליך. אני עדיין זוכרת כיצד חטפת אותי, ממש כמו אריה שעט בעוז על טרף, מניס כהרף עין את כל שאר החיות הקטנות.״

״הו אלי בעל עיני הלוטוס, איני מבינה את קביעתך שכל אשה או איש שמצאו בך מקלט, מבלים את ימיהם בצער. מתולדות העולם מסתבר שמלכים כמו אַנְגַה, פּרּיתְהוּ, בְּהַרַתַה, יַיָאתי וגַיַה, היו כולם קיסרי העולם ורבי שיפעה וכוח מאין כמותם. אולם כדי לזכות בברכת כפות רגליך, אלה נטשו את מעמדם הרם והלכו ליער לתרגל צומות וסיגופים. ומי שבחר מרצונו במעמד כזה—זונח הכול למען כפות רגליך—האם אפשר לומר שהוא שרוי רק בקינה וצער?״

״יעצת לי שלא מאוחר עדין לעזוב אותך ולבחור לי איש אחר מקהל הנסיכים. אולם אלי, ידוע לי היטב שאתה הינך מאגר המעלות כולן, והקדושים הדגולים כמו נָארַדַה מוּני למשל, הקדישו את חייהם לשורר את תפארתן. די למצוא מקלט באיש קדוש כזה, כדי להשתחרר מכל טומאה חומרית, ואלת המזל נכונה להאציל כל ברכותיה על מי שבא במגע ישיר עם שירותך. לאור כל זה, מיהי האשה אשר שמעה ולו רק פעם, ממקור מוסמך, על תהילתך ובדרך כלשהי זכתה לטעום את מתק כפות רגליך דמויות הלוטוס, אשר תהיה טפשה כל כך להינשא למישהו בן העולם הזה אשר חושש תמיד ממוות, חולי, זיקנה ועוד לידה? משום כך, לא בפזיזות בחרתי בכפות רגליך; היתה זו החלטה שקולה ונבונה. אדוני, אתה אדון כל שלושת העולמות. אתה נשמת-העל שבלב כול, ומשום כך ביכולתך להגשים את מאוויי דבקיך בעולם זה ובבא. בחרתי בך לבעל משום שלפי ראות עיני אתה בלבד ראוי לכך. גם אם תשליך אותי למיני חיים שונים, בתגובה למעשי נושאי הגמול, איני חוששת כלל. אני רק מתחננת להשאר תמיד צמודה לכפות רגליך. כי ביכולתך לגאול את דבקיך מן הקיום החומרי האשליתי ואתה נכון להעניק את עצמך להם תמיד.״

״יעצת לי לבחור אחד מן הנסיכים כגון שׂישׂוּפָּאלַה, גַ'רָאסַנְדְהַה או דַנְתַוַקְרַה, אולם מה מעמדם בעולמנו? כמו שוורים שעובדים בפרך, יומם וליל, בגת בדריכת השמן—גם אלה מתיגעים קשות לקיים את משפחתם. הם משולים לבהמות משא, לחמורים; הם מבוזים כמו כלבים, ומסכנים כמו חתולים. הם מכרו את נשמתם לנשותיהם, כמו עבדים. רק אותה אשה חסרת מזל שמעולם לא שמעה על תפארתך, תסכים לקבל גבר שכזה לבעל. כי מי שיודעת אודותיך—שיודעת שתפארתך אינה מושרת רק בעולמנו, אלא גם בהיכליהם של אלים-למחצה כגון ברהמה ושיווה—זו תבחר בך בלבד לבעל. האנשים בעולם זה הינם בסך הכול גופים מתים. ישות החיים האמיתית מכוסה בגוף הזה, שאינו אלא שק עור שמקושט בזקן ובשפם, בשיערות גוף, בציפורנים ובשיער ראש. ובתוך הגוף המקושט הזה ישנם אגדי שרירים, מספר עצמות וצנוריות דם, מעורבבים תמיד בצואה, בשתן, בליחה, במיצי מרה ובאויר מזוהם, אשר עליהם מתענגים רימות וחידקים שונים. האשה הסכלה חושבת גוף מת זה לבעל, ובבערותה אוהבת אותו כבן לוויתה היקר. זאת משום שלא זכתה לטעום את טעם החדווה הנצחית של כפות רגליך.״

״בעלי בעל עיני הלוטוס, אתה מסתפק בעצמך; מכאן שלא חשוב לך האם אני יפה או ברוכה במעלות. משום כך גם לא מפתיע שאינך קשור אלי; וזה טבעי, שהרי אין שום אשה שבכוחה לקשור אותך, גם הנשגבה והיפה מכול. אולם בין אם אתה קשור אלי ובין אם לאו, אני רק מתפללת שמסירותי ולבבי יוקדשו לך תמיד. גם מידת הלהיטות הינה יציר כפיך, וכאשר אתה מביט עלי בלהט, זו הנפלאה שבברכות חיי, כי רק לרגעים מבורכים כאלה אני מיחלת.״

כך הבהירה רוּקְמינִּי כל אחת ממילותיו של קרישנה, שאמר כדי לעורר בה כעס של אהבה, ועתה משסיימה, השיב לה קרישנה: ״אשתי הענווה, נסיכתי היקרה, בדיוק להסבר הזה ציפיתי, ורק למטרה הזו אמרתי את מהתלתי, שנועדה להסתיר ממך את כוונתי האמיתית. מטרתי הושגה עתה. הסברך הנפלא לכל אחת ממילותי הינו נכון ומקובל עלי. הו רוּקְמינִּי היפה, היקרה לי בנשים, כמה נפלא לדעת מה רבה אהבתך אלי. ללא הבדל מה תשוקתך ומשאלתך, לא משנה גם מה תרצי ממני, היי סמוכה ובטוחה שאני נכון תמיד לשירותך. אכן עובדה היא שדבקי, חברי הקרובים ומשרתי הינם פטורים תמיד מכל טומאה חומרית, אף שאינם נוטים אפילו לבקש ממני גאולה כזו. אלה לעולם אינם רוצים דבר ממני לבד מלעסוק בשירותי. אולם כיוון שהם תלויים בי כליל, הרי שאם לפעמים הם מבקשים דבר מה, זה אינו דבר חומרי. ובמקום שמשאלות ומאוויים כאלה יהפכו סיבה לשיעבוד חומרי, אלה הופכים מקור לגאולה מן העולם החומרי.״

״אשה צדיקה, אהבתך לבעלך הועמדה עתה במבחן נאמנות, ועברת את הבחינה בהצלחה רבה. אף שניסיתי להסעיר אותך במילים רבות שאינן נאות או ראויות לאופיך, מפתיע שמסירותך אלי לא ניגרעה במאומה. אשתי, אני הוא מעניק כל הברכות, אפילו עד ברכת הגאולה מן העולם החומרי; אני בלבד יכול שים קץ למשך קיום החומרי ולקרוא חזרה הביתה לאלוהות. מי שסוגד לי לצורך ברכה חומרית כלשהי, מסירותו אלי מזויפת; הלה מבקש בסך הכול אחר אושר חומרי שמגיע לשיאו בהנאה המינית. אין ספק שמי שמוכן לסבול ולהסתגף לצורך השגת אושר שכזה, הינו מושלה כליל על-ידי אוני החיצוני. רק סכלים עוסקים בשירותי לצורך השגת רווח חומרי ועינוג חושים. אושר חומרי שמבוסס על חיי מין מצוי אפילו בנחותים שבמיני החיים, כגון חזירים וכלבים. מדוע לפנות ולבקש ממני אושר שכזה, שמצוי אפילו בתנאי חיים עלובים ובזויים? אלה שאינם רוצים אותי ולהוטים רק אחרי אושר חומרי—עדיף שישארו בתנאיהם השפלים.״

הטומאה החומרית הינה עזה עד מאד, ובגללה עובדים כולם בפרך, יום ולילה, למען אושר חומרי. הפגנת דתיות, חיי צנע, סגפנות, אהבת אדם, עזרה לזולת, פוליטיקה, מדע—מאחורי כל אלה מצויה תמיד תועלתנות חומרית כלשהי. אותם חומרנים שמבקשים להחיש את הגשמת מטרתם החומרית, סוגדים לרוב לאלים-למחצה השונים, ולעיתים מתוך נטיה חומרית כלשהי הם סוגדים לאלוהים. אולם לפעמים, כאשר אדם שכזה משרת את האל ברצינות, אפילו שממשיך ומטפח את תשוקתו החומרית, הריבון מסלק בחסדו את מקורות אושרו החומרי. או אז, מנושל מכל שמחה חומרית, הלה פונה כולו לשירות מסור וטהור.

קרישנה המשיך: ״הטובה והיקרה שבמלכות, מעל לכל ספק ברור לי שאת פטורה כליל משאיפה חומרית; תכליתך רק לשרת אותי, ומזה זמן רב שאת עוסקת בשירות טהור. מסירות טהורה למופת שכזו אינה מקנה רק גאולה מן העולם החומרי; זו מרוממת את הדבק לעולם הרוחני, לעיסוק נצחי בשירותי. מי שמכור מדי לאושר חומרי אינו יכול לשרת בדרך שכזו, ונשים שלבן טמא מתאוה ומתשוקות חושבות רק על דרכים לעינוגי חושים, אף שכלפי חוץ הן מציגות עצמן כמו דבקות גדולות.״

״אשתי הנערצת, יש לי אמנם אלפי נשים, אולם איני חושב שגם אחת מהן אהבתה אלי גדולה יותר. הוכחה מעשית למעמדך העילאי היא שמעולם אפילו לא ראית אותי לפני הנישואים; רק שמעת עלי ממישהו ודי היה בזה כדי לשמור לי אמונים. יכולת לבחור לך בעל מקרב נסיכים רבים, כולם יפים, עשירים ומוכשרים, אולם רצית רק בי. התעלמת מאלה, וברוב מיומנות שלחת לי מכתב סודי שמזמין לחטוף אותך. בשעת החטיפה ניסה אחיך למחות בכוח ונלחם איתי, ואני, אחרי שהבסתי אותו, עוד הישחתתי את גופו. ובטקס הנישואים של אַנירוּדְדְהַה, כאשר כולנו שיחקנו שח, התחולל עוד קרב, שפרץ מחילוקי דעות מילוליים, ואז הרג אותו אחי הבכור, בַּלַראמה. הופתעתי שלא פצית אפילו הגה ולא מחית בכלל במשך כל ההתרחשות הזו. בגלל החרדה מפני פרידה שמרת על שתיקתך כל אותה עת. אשתי היקרה, בשתיקתך הזו קנית אותי לעד; לעד אהיה נתון לשליטתך. שלחת אלי שליח עם הזמנה לחטוף אותך, ומשנוכחת שחל עיקוב ועוד לא באתי, חשך עליך עולמך. הסקת אז שגופך היפיפה אינו ראוי למגעו של איש אחר, והחלטת להתאבד ולשים לו קץ. רוּקְמינִּי יקרה, אהבתך הנפלאה תשאר תמיד שמורה בנשמתי. ובאשר לי, אין בכוחי לגמול לך על מסירותך הטהורה.״

אין ספק שקרישנה, אישיות אלוה, אינו זקוק ליחסים כמו בעל, בן או אב, שהרי הכול שייך לו ונתון לשליטתו. הוא גם אינו זקוק לסיועו של איש לצורך סיפוקו. הוא אָאתְמָאראמה, או מסתפק בעצמו; הוא מוצא את מלוא העונג בעצמו ואינו נזקק לשום עזרה חיצונית. מכל מקום, בשעה שהוא יורד לכאן ומשחק כבן אנוש, הוא ממלא את תפקידו של בעל, בן, ידיד או אויב בשלימות המירבית.

התרבות הוֵדית מתירה ריבוי נשים, בתנאי שאף לא אחת מהן תזכה ביחס רע. כלומר, אדם רשאי להינשא לנשים רבות, רק אם ביכולתו לספק אותן כולן באופן מושלם. קרישנה הינו מורה-העולם; ומשום כך, אף שאינו זקוק לאשה, הוא התרחב לדמויות רבות, כמספר נשותיו, וחי עם כל אחת מהן כבעל למופת, מקפיד לקיים את כל הכללים וההתחיבויות שעל-פי ההוראות הוֵדיות, על-פי החוק החברתי, ועל-פי המוסכמות. לכל אחת מ-16,108 נשותיו היה ארמון משלה עם משק בית משלה ואוירה המיוחדת רק לה. כך האל האחד הציג עצמו כ-16,108 בעלים למופת.

סיפורו של בְּהַוּמָאסוּרַה—כיצד חטף 16,000 נסיכות מארמונותיהם של מלכים שונים ושמר אותן בשבי וכיצד הומת אחר כך בידי קרישנה, אישיות אלוה המופלא—מתואר כולו על-ידי שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי למלך פּרִיקשׁית בספר שרימד בהאגותם. הזדים נוטים תמיד להציק לאלים-למחצה. ואכן, זד זה, בְּהַוּמָאסוּרַה, הפך חזק כל כך, עד שגזל בכוח את המיטריה מכס המלכות של האל-למחצה וַרוּנַּה. הוא גזל גם את עגיליה של אַדיתי, אמם של האלים-למחצה, גם כבש חלק מהר מֵרוּ שבעדן והשתלט על האזור הידוע כמַנּיפַּרְוַתַה. אינְדְרַה מלך עדן בא אז אל קרישנה לדְוָארַקָא, להתלונן על הרשע.

קרישנה שמע את התלונה ובלווית אשתו סַתְיַבְּהָאמָא מיהר אל משכנו של בְּהַוּמָאסוּרַה. על גבו של גַרוּדַּה שניהם טסו אז לעבר פְּרָאגְגְ'יותישַׁפּוּרַה, בירתו של הזד. העיר היתה מבוצרת היטב ולא קל היה לחדור אליה. ראשונים ניצבו ארבעה מבצרים אימתניים ששמרו על ארבעת צדדי העיר. כל צד היה מוגן גם בצבא אדיר. תעלת מים שהקיפה את העיר היוותה מכשול שני עם גדר חשמלית לגדותיה. הביצור הבא היה אַנילַה, שהינו סוג של גאז, ולבסוף הוקמה שם רשת מתיל דוקרני, יציר כפיו של הזד מוּרַה. אפילו במונחי התחכום המדעי של היום נראה שהעיר היתה מוגנת להפליא.

אולם קרישנה עם בואו ניתץ מיד את ארבעת המבצרים באלתו ואת הצבא הניס לכל עבר במטח חיצים בלתי פוסק. בעזרת גלגל הסוּדַרְשַׂנַה המהולל הוא פרץ את הגדר החשמלית; נפרצו גם תעלות המים ומכשול הגז, ורשת התיל נופצה כליל. עם צלילי קונכיתו הוא זיעזע את לב הלוחמים והוציא מכלל פעולה את מכונות הירי שהיו שם. ולבסוף נופצה חומת העיר באלתו הבלתי מנוצחת.

קול קונכיתו דמה לקול הרעם האדיר שבזמן חורבנו של היקום. בגלל הרעש האיום, התעורר הזד מוּרַה משנתו ויצא מיד לראות מה קרה. היו לו חמישה ראשים והוא הירבה לחיות בתוך המים. זוהר כשמש בעת החורבן ולוהט כאש, הוא היה כה מסנוור, עד שקשה היה להביט בו בעין גלויה. הוא תפס מיד בקלשונו ופרץ לעבר אישיות אלוה, כאילו היה נחש גדול שמתקיף את גַרוּדַּה. זעמו היה נורא, כמו עמד לכלות את שלושת העולמות. הוא השליך תחילה את קלשונו לעבר הציפור, נושאו של קרישנה, והשמיע שאגות רמות, כשאגת אריה, מחמשת פיותיו. השאגה האדירה פשטה בחלל ופרצה מתחומי העולם אל החלל החיצון ואל מרחבי היקום כולו—מעלה ומטה ובכל עשרת הכיוונים.

קרישנה ראה את הקלשון המתקדם, ובזריזות שלף שני חיצים בידיו והשליך אותם עליו, מנפץ אותו לרסיסים. בו-זמנית, עם עוד חיצים רבים הוא שיסע גם את פיות הזד. והלה, משנוכח שתכסיסו סוכל, הסתער עם אלתו בזעם. אולם קרישנה עם אלתו שלו היכה בחזרה ושבר את אלתו של מוּרַה עוד בטרם זו פגעה. משולל כל נשק, ניסה עתה הזד להתקיף עם זרועותיו החסונות, אלא שקרישנה עם הסוּדַרְשַׂנַה-צַ'קְרַה ערף אז את חמשת הראשים מגוף הזד והלה צנח למים, כמו פסגתו של הר שמתגלגלת אל הים לאחר שנפגעה מברקו של אינְדְרַה.

לזד היו שבעה בנים—תָאמְרַה, אַנְתַריקְשַׁה, שְׂרַוַנַּה, ויבְּהָאוַסוּ, וַסוּ, נַבְּהַסְוָאן ואַרוּנַּה. יהירים, מלאי חימה, ותאבי נקם על מות האב, אלה התכוננו עתה לקרב. חמושים בכלי הנשק הדרושים, הם הציבו זד נוסף, פּיטְהַה, כמפקדם במלחמה, ולפקודתו של בְּהַוּמָאסוּרַה כולם פתחו יחדיו במיתקפה.

הם השליכו על האל את כלי נשקם כגון חרבות, אלות, רומחים, חיצים וקלשונים, אלא שלא ידעו שכוחו של אישיות אלוה הינו בלתי מוגבל, גם בלתי מנוצח. וקרישנה אכן, ניפץ בחיציו את כל כלי המשחית של אנשיו של בְּהַוּמָאסוּרַה לרסיסים קטנים, כמו גרגירי תבואה. הוא הטיל אז את נשקו במפקד הצבא ובעוזריו וכולם צנחו לארץ—השריון שלגופם מנותץ, וראשיהם, רגליהם, זרועותיהם וירכיהם קטועים. כך אלה נשלחו כולם לממלכתו של שר המוות, יַמַרָאגַ'ה.

בְּהַוּמָאסוּרַה נקרא גם נַרַקָאסוּרַה על שהיה בנה של אישיות האדמה. מה רב היה עתה זעמו למראה חיליו, מפקדיו ולוחמיו—כולם שרועים מתים בשדה הקרב ממכות נשקו של אישיות אלוה. הוא יצא אז בעצמו מן העיר עם צבא פילים אדיר שנולדו וגודלו על חוף הים והיו עתה מסוממים מאד. מחוץ לעיר הם ראו את קרישנה ואשתו, שניהם יפיפים להפליא מרחפים במרומים, כמו ענן שחור שמסתיר את השמש ונוצץ בהבזק הברק. בְּהַוּמָאסוּרַה השליך מיד את נשקו, שַׂתַגְהְנִי, שבמכה אחת בכוחו להמית מאות לוחמים. גם שאר עוזריו השליכו כלי נשקם באל. אלא שקרישנה הדף את כל אלה בחיציו מעוטרי הנוצה. התוצאה היתה שכל החילים והמפקדים צנחו לארץ מבותקי זרועות, רגלים וראשים. גם סוסיהם ופיליהם צנחו עמם וכלי נשקם נופצו כליל.

קרישנה נלחם מעל גבו של גַרוּדַּה, וגם הלה סייע לו בקרב; הוא היכה עם כנפיו את הסוסים והפילים וסרט את גבותיהם וראשיהם עם ציפורניו ומקורו החד. הכאב הרב הניס את הפילים משדה הקרב, ועתה נותר בְּהַוּמָאסוּרַה לבדו להלחם עם קרישנה. רוגז על גַרוּדַּה ועל הבהלה שיצר בקרב החילים והפילים, הוא היכה אותו אז במלוא כוחותיו, מכה עזה אף מברק, אלא שגַרוּדַּה איננו עוף רגיל וחש את המכה כמו שפיל מרגיש טפיחה מזר פרחים.

סוף סוף נוכח בְּהַוּמָאסוּרַה שאינו יכול להביס את קרישנה בתחבולותיו; נסיונותיו להמית אותו סוכלו כולם. רק עוד נסיון אחד ואחרון נותר—לתפוס קלשון ולהשליך אותו באל. אולם אז, עוד לפני שהזד הספיק לגעת בקלשון, קרישנה כבר ערף את ראשו ברוב מיומנות עם גלגל הסוּדַרְשַׂנַה החד, והראש, מעוטר בעגילים וכתר, צנח על שדה הקטל. קרובי הזד צווחו כולם מאכזבה, ואילו הקדושים נשאו אמרי הלל לגבורתו של קרישנה, והאלים-למחצה מעדן המטירו ממטרי פרחים.

או אז הופיעה אישיות האדמה לפני האל וענדה לו זר וַיְגַ'יַנְתִי עשוי כולו מרגליות. היא החזירה גם את עגיליה של אַדיתי המשובצים בזהב ובאבנים יקרות, גם השיבה את מיטריתו של וַרוּנַּה, ובנוסף נתנה לקרישנה אבן חן אחת. היא נשאה לו אז תפילות—לאישיות אלוה ואדון כל היקום, שהינו מושא סגידתם של הנעלים שבאלים-למחצה. היא השתחוותה לפניו אפיים ארצה ובמסירות רבה אמרה:

״הינני משתחווה לפני האל שנושא תמיד ארבעה סמלים—קונכיה, גלגל, פרח לוטוס ואלה—והינו אדון כל האלים-למחצה. אלי, קבל נא את השתחוותי. אתה הינך נשמת-העל וכדי להיענות לכמיהת דבקיך, אתה יורד עלי אדמות בהתגלויות שונות, נשגבות כולן, שתואמות בדיוק את נטיות הסגידה של הדבקים. שוב קבל נא את השתחוותי לפניך.״

״אלי, פרח לוטוס צומח מטבורך, זר פרחי לוטוס מעטר תמיד את צוארך, ועיניך נפתחות כעלעליו של לוטוס ומסבות לכן שמחה לכול. כפות רגליך דמויות הלוטוס כה רכות ועדינות; הינן מושא סגידתם של דבקיך הטהורים ונוסכות שלווה ורוגע בלבבותיהם דמויי הלוטוס. משום כך, שוב ושוב הריני משתחווה לפניך.״

״דרכי הדת, פרסום, קניינים, ידע ופרישות—חמשת השפעים הללו מצויים בך כליל ואתה הוא מקלטם. אף שאתה שורה בכול, הופעת כבנו של וַסוּדֵוַה. קבל נא את השתחוותי, הו אישיות אלוה העילאי וסיבת כל הסיבות. אתה בלבד הינך מקור ומאגר כל ידע. שוב הריני משתחווה לפניך. אף שאינך נולד, אתה הינך אבי עולם התופעות כולו. אתה גם המקור והמקלט לכל שלל האונים. אתה גורם התגלותן של כלל התופעות, אתה חוק הסיבה והתוצאה שכאן. לכן הינני משתחווה לפניך.״

״ובאשר לשלושת האלים—ברהמה, וישְׂנּוּ ושיווה—אלה אינם בלתי תלויים בך. בשעת הצורך, לצורך בריאת עולם התופעות, אתה בורא את ברהמה, שהינו היבט הלהיטות שלך. לצורך קיום העולם אתה מתרחב בעצמך לוישְׂנּוּ, שהינו מאגר כלל הטובות. ואחר כך אתה מופיע כשיווה, אדון מידת הבערות, וכך מחריב את הבריאה. אולם חרף בריאתן של שלוש מידות הטבע החומרי, מעמדך הנשגב אינו ניפסד; לעולם אינך סבוך, כמו ישות חיים אחרת, בשלוש המידות הללו.״

״למעשה, אתה הינך הטבע החומרי, אתה אבי כל היקום, ואתה גם הזמן הנצחי שגורם לצירופם של הטבע והבורא החומרי. ואף-על-פי-כן אתה נשגב תמיד ומעבר לפעילות החומרית. אלי, הו אישיות אלוה העילאי, אני יודעת שאדמה, מים, אש, אויר, שמים, חמשת מושאי החושים, מֵחְשָב, החושים ושליטיהם, זהות עצמית, כמו גם כלל האנרגיה החומרית—כל הנע והדומם בעולם התופעות—נשען למעשה, עליך. ומאחר שהכול נוצר ממך, הרי שדבר אינו נפרד ממך; ובו בזמן אתה נשגב לכול ושום דבר חומרי אינו זהה לאישיותך. מכאן שבו-זמנית הכול זהה לך וגם שונה ממך, וכל אותם הוגי דעות שמנסים להפריד אותך ממשהו, בסך הכול שוגים.״

״אלי היקר, נער זה, בְּהַגַדַתְתַה, הינו בנו של בני בְּהַוּמָאסוּרַה. הוא מזועזע עתה מן המוות המחריד ומבולבל מאד וגם נפחד. הבאתי אותו כדי שיכנע לכפות רגלי הלוטוס שלך. אנא, גונן עליו ותן לו את ברכת כפות רגליך. הבאתי אותו אליך כדי שתגאל אותו מן התגובות הנפשעות לחטאי אביו.״

קרישנה הבטיח אז לאמא אדמה חסינות מפני כל פחד. הוא אמר לבְּהַגַדַתְתַה, ״אל תירא״. אחר כך הוא נכנס לארמונו של בְּהַוּמָאסוּרַה, אשר שפע כולו בעושר ומותרות. בארמון קרישנה מצא 16,100 נסיכות אותן חטף הזד והחזיק בשבי. עתה, למראה האל נכנס אל הארמון, כל הנערות הללו נִשבו כליל ביופיו והתפללו לחסדו נטול הסיבה. הן החליטו בלבן כי רק אותו יקבלו כבעל. כל אחת נשאה תפילה להשגחה העליונה שתגשים את משאלתה. ברצינות ובכנות הן הציעו את לבן לכפות רגלי הלוטוס שלו ברוח של מסירות טהורה. וקרישנה, כנשמת-העל שבלב כול, הבין את תשוקתן הטהורה והסכים לקבל אותן כולן לנשותיו. הוא דאג להן למלבושים נאים ותכשיטים, וכל אחת הושבה על אפיריון ונישאה לדְוָארַקָא. נישלחו עמן גם שלל אוצרות אדירים שנאספו מן הארמון ומרכבות, סוסים, אבני חן וממון, כמו גם חמישים פילים לבנים שקרישנה לקח משם, כל אחד בעל ארבעה חתי שנהב.

אחרי כל זה, קרישנה הגיע עם סַתְיַבְּהָאמָא לאַמַרָאוַתִי, בירת כוכבי העדן, ונכנס לארמונם של המלך אינְדְרַה ואשתו, סַצִ'ידֵוִי. אלה ערכו להם קבלת פנים, ואז קרישנה מסר לאינְדְרַה את עגיליה של אַדיתי.

מכל מקום, בשובם מבירתו של אינְדְרַה, סַתְיַבְּהָאמָא נזכרה בהבטחתו של קרישנה להעניק לה צמח של פרחי פָּאריגָ'אתַה. ועתה, מנצלת את ההזדמנות, היא קטפה בעצמה את הצמח ושמרה אותו על גב גַרוּדַּה. בעבר נָארַדַה הביא פרח שכזה לאשתו הבכירה של קרישנה, רוּקְמינִּידֵוִי, וסַתְיַבְּהָאמָא משום כך פיתחה מן רגש נחיתות; גם היא חפצה בפרח שכזה מבעלה. וקרישנה, מבין את טבעה של תחרות נשית שכזו, חייך וגם שאל מיד: ״מדוע רק פרח אחד? ברצוני להעניק לך עץ פרחים שלם.״

למעשה, קרישנה לקח עמו בכוונה את סַתְיַבְּהָאמָא, כדי שתוכל לקטוף בעדן את הצמח בעצמה. אלא שתושביו של עדן, לרבות אינְדְרַה עצמו, נרעשו מאד בגלל המעשה; סַתְיַבְּהָאמָא קטפה בלי רשותם צמח שאינו אמור להימצא על-פני האדמה. אינְדְרַה ועוד אלים-למחצה גילו התנגדותם, אולם קרישנה, כדי לשמח את אשתו האהובה, היה עיקש והחלטי. קרב פרץ אז בין האלים-למחצה וקרישנה, וכמו תמיד, יצא הוא המנצח. ברוב שמחה הובא אז שתיל הפָּאריגָ'אתַה שבחרה אשתו לארץ ונשתל בדְוָארַקָא בגינת ארמונה של המלכה. בגלל העץ המופלא הפכה גינת ביתה קסומה ויפיפיה. עם הצמח ירד גם ניחוחו המופלא, גם ברבורים שמימיים היגרו לשם, נמשכים לצוף ולניחוח.

החכמים הדגולים, כגון שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, לא העריכו ביותר את התנהגותו של אינְדְרַה. קרישנה בחסדו הלך אליו, לאַמַרָאוַתִי שבעדן, והשיב לו את עגילי אמו, שנגזלו בידי בְּהַוּמָאסוּרַה, והלה שמח מאד לקבל אותם. אולם כאשר אחר כך קרישנה חפץ בצמח הפָּאריגָ'אתַה, אינְדְרַה פתח במלחמה. אין ספק שהיתה זו אנוכיות גרידא. הוא התפלל לאל וגם כפף ראשו לפני כפות רגליו, אולם הפך את עורו ברגע שהשיג את מטרתו. כזו דרכם של אנשים חומרניים. אלה מעוניינים רק בתועלתם האישית, ולצורך זה הם נכונים לכפוף ראשם בפני כל איש ואף להתרפס. אולם ברגע שעניינם תם, קצה גם ידידותם. מסתבר שלא רק בקֶרב עשירי הארץ מצויה התנהגות כזו; זו מצויה אפילו באלים-למחצה כמו אינְדְרַה ודומיו. עושר רב מדי הופך אדם לאנוכי. דבקים גדולים כמו שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מגנים אדם כזה, כי בגלל אנוכיותו הלה דוחה את תודעת קרישנה. במילים אחרות, עושר רב מדי מהווה מכשול להתקדמות בתודעת קרישנה.

אחר כך קרישנה ערך את נישואיו ל-16,100 הנסיכות שהציל משביו של בְּהַוּמָאסוּרַה. הוא הרחיב עצמו ל-16,100 דמויות ובו-זמנית נישא לכל אחת מהן בארמון נפרד, באותו רגע מבורך. הוא ביסס בזה את העובדה שהוא, ולא איש מלבדו, הינו אישיות אלוה העילאי. ומאחר שהוא הינו האל, הרי שדבר אינו בלתי אפשרי עבורו; הוא בעל כל העוצמה, מצוי בכול, ובלתי נכחד, ומכאן שהתרחשות כזו אינה מפליאה במיוחד. בכל אחד מן הארמונות הללו של יותר מ-16,000 הנסיכות היו גינות יפות, גם רהיטים ואביזרים כמותם אין בנמצא בכל רחבי תבל. אין כל הגזמה בסיפור הזה. מלכותיו של קרישנה כולן הינן התרחבויות של אלת המזל, לַקְשְׁמִיגִ'י, וקרישנה חי עמן בארמונות נפרדים ונהג עמן ממש כמו בעל רגיל.

אסור לשכוח שקרישנה, אישיות אלוה, שיחק עתה כבן אנוש; וכמו אדם רגיל, למרות השיפעה המופלאה שהפגין בנישואיו ליותר מ-16,000 נשים ביותר מ-16,000 ארמונות, הוא הקפיד לקיים עם נשותיו יחסי בעל-אשה כנהוג בבתים רגילים. כמה קשה איפוא, להבין את תכונותיו של הברהמן העליון, אישיות אלוה. אפילו אלים-למחצה כברהמה אינם מסוגלים לרדת לפשר עלילותיו. והנה, אפילו שאישיותו הינה סתומה לאלים-למחצה גדולים, כל הנשים בנות המזל הללו זכו באל כבעל.

קרישנה והמלכות, ביחסיהם כבעל ואשה, חייכו זה אל זה, שוחחו, התבדחו, התחבקו וכן הלאה, ואהבתם התהדקה והתעצמה עוד ועוד. כך הם נהנו יחדיו מאושר נשגב בחיי משפחה. אלפי אמות עסקו בשירותה של כל מלכה, אולם היא עצמה עסקה בשירותו של קרישנה. בעצמה נהגה לקבל את פניו כאשר נכנס לארמון, בעצמה הגישה לו כר נאה למושב, הציעה לו את חפצי הסגידה, גם רחצה את כפות רגליו במי גנגס ונתנה לו עלי לעיסה ועיסתה את רגליו. כך היו המלכות מפיגות את עיפותו מן השהות הממושכת בחוץ. הן היו מצננות אותו במשב מניפה, מציעות לו בשמים ריחניים משמני פרחים, מעטרות אותו בזרי פרחים, מסרקות את שערו, מזמינות אותו להשתרע ולנוח, רוחצות אותו במו ידיהן ומגישות לו מאכלים ערבים. הן עשו כל זאת בעצמן, מבלי להסתייע באמות. במילים אחרות, קרישנה ומלכותיו השונות הדגימו עלי אדמה חיי משפחה למופת.

אחרי שובו של אַקְרֻוּרַה מהַסְתינָאפּוּרַה ודיווחו על מצבם של הפָּאנְּדַּוים, חלו התפתחויות נוספות. הפָּאנְּדַּוים נשלחו לבית עשוי מדונג, שהובער אחר כך באש, והכול חשבו שהם מתו שם יחד עם אמם, קוּנְתִי. המידע הגיע לקרישנה ובַּלַראמה, ולאחר התיעצות, שניהם החליטו לצאת להַסְתינָאפּוּרַה לנחם את קרוביהם. אין ספק שהם ידעו שהפָּאנְּדַּוים לא ניספו בבערה, ואף-על-פי-כן רצו לנחם את קרוביהם האבלים. בהַסְתינָאפּוּרַה הם ביקרו תחילה את בְּהִישְׁמַדֵוַה, שהיה ראש המשפחה. הם ביקרו גם את וידוּרַה, את גאָנְדְהָארִי ואת דְרונַּה, כי פרט לאלה, איש משושלת הקוּרוּ לא הצטער על האובדן; השאר למעשה, יחלו למות הפָּאנְּדַּוים. מכל מקום, בפני אותם כמה, ובראשם בְּהִישְׁמַדֵוַה, שנעצבו על התקרית, קרישנה ובַּלַראמה הביעו את צערם, מבלי לחשוף את המצב לאשורו.

ובינתיים בדְוָארַקָא, נקשר קשר לגזול את אבן הסְיַמַנְתַקַה מסַתְרָאג'ית. ראש הקושרים היה שַׂתַדְהַנְוָא. כמו אחרים, גם הוא רצה להינשא לסַתְיַבְּהָאמָא, בתו היפיפיה של סַתְרָאג'ית. סַתְרָאג'ית הבטיח את ידה למועמדים רבים, אולם שינה את דעתו, ולבסוף העניק אותה לקרישנה, יחד עם אבן הסְיַמַנְתַקַה. סַתְרָאג'ית לא שמח למעשה, להיפרד מן האבן יחד עם בתו, וקרישנה, קורא את לבו, נאות לקחת את הבת, אולם השיב לו את האבן. עתה מששבה לו האבן, סַתְרָאג'ית המרוצה, לא נפרד ממנה כלל.

מכל מקום, בהעדרם של קרישנה ובַּלַראמה, היו רבים שזממו לגזול ממנו את האבן היקרה, ביניהם אפילו שני דבקים, אַקְרֻוּרַה וקְרּיתַוַרְמָא. אלה הצטרפו לקשר כיוון שחפצו שהאבן היקרה תהיה ברשותו של קרישנה; הם ידעו שקרישנה רצה בה, גם ידעו שסַתְרָאג'ית לא מסר אותה כראוי. האחרים הצטרפו בגלל אכזבה וכעס על שלא זכו בסַתְיַבְּהָאמָא. עתה כמה מהם הסיתו את שַׂתַדְהַנְוָא להרוג את סַתְרָאג'ית ולקחת את האבן.

לרוב עולה השאלה מדוע דבק גדול כמו אַקְרֻוּרַה השתתף בקשר? ומדוע השתתף בו קְרּיתַוַרְמָא, שגם הוא היה דבק? בני הסמכא כגון גִ'יוַה גוסְוָאמִי, משיבים שאף שאַקְרֻוּרַה היה דבק גדול, הוא קולל על-ידי תושבי ורינדאוון, כיוון שלקח מהם את קרישנה. הוא נאלץ ליטול חלק בקשר נפשע בגלל שפגע ברגשותיהם. וקְרּיתַוַרְמָא, אף שהיה דבק, זכה להתרועעות קרובה עם קַמְּסַה, בעטיה הוא נטמא בתגובות נפשעות שגררו אותו לקשר.

לילה אחד, בעידודם של כל המשתתפים בקשר, נכנס שַׂתַדְהַנְוָא לביתו של סַתְרָאג'ית והרג אותו בשנתו. היה זה איש חוטא ושפל. אולם אף שברוב פשעיו, היו ימיו ספורים עתה, הוא החליט להרוג את סַתְרָאג'ית בעודו ישן. למרות שהנשים בבית כולן התעוררו וצעקו בקול, הוא טבח אותו ללא רחם לעיניהן, ממש כמו שוחט שטובח חיותיו בבית מטבחיים. גם סַתְיַבְּהָאמָא, אשתו של קרישנה, היתה שם בליל הרצח, שהרי קרישנה נעדר בדיוק מביתו. היא פרצה בבכי מר ואמרה, ״אבי היקר! אבי היקר! באיזו אכזריות הומתת!״ מכל מקום, גופתו של סַתְרָאג'ית לא הובאה מיד לשריפה, כי תחילה סַתְיַבְּהָאמָא רצתה ללכת אל קרישנה להַסְתינָאפּוּרַה, לספר לו על המוות הנורא. ובינתיים נשמרה הגופה במיכל שמן. זאת כדי שקרישנה יוכל לראות אותה עם שובו, ולנקוט בצעדים מתאימים נגד שַׂתַדְהַנְוָא.

בהַסְתינָאפּוּרַה סיפרה לו סַתְיַבְּהָאמָא על הרצח, וקרישנה, כמו אדם רגיל, קונן מרה על חותנו. אין ספק שצערו היה מוזר, שהרי בעצמו הינו נשגב לפעולות ולתגובות כולן. אולם עתה, בתפקיד אדם, הוא השתתף כליל ביגונה של סַתְיַבְּהָאמָא, ועיניו מלאו דמעות, והוא אמר בכאב, ״הו, מאורעות מעציבים התרחשו!״ קרישנה ובַּלַראמה מיהרו אז ושבו עם סַתְיַבְּהָאמָא לדְוָארַקָא, ושם תיכננו כיצד להרוג את שַׂתַדְהַנְוָא ולקחת ממנו את האבן. אף שהלה היה פורע חוק ידוע, הוא פחד מקרישנה, וחשש משובו.

עתה, מודע לתכניתו של קרישנה להרוג אותו, הוא חיפש מסתור אצל קְרּיתַוַרְמָא. אלא שהלה השיב לו, ״לעולם לא אסכים לפגוע בקרישנה ובבַּלַראמה, הם אינם אנשים רגילים; הם אישיות אלוה. מי יוכל להינצל ממוות אם פגע בהם? איש לא יכול להינצל מכעסם.״ קְרּיתַוַרְמָא עוד הוסיף שקַמְּסַה, למרות כל עוצמתו והזדים הרבים שעמדו לעזרתו, לא ניצל מחמתו של קרישנה. גם גַ'רָאסַנְדְהַה הובס שמונה עשרה פעמים מידו ושב כל פעם מאוכזב מכשלונו.

משלא מצא מקלט בקְרּיתַוַרְמָא, שַׂתַדְהַנְוָא התחנן אצל אַקְרֻוּרַה לעזרה. אלא שגם הלה השיב לו, ״קרישנה ובַּלַראמה שניהם הינם אישיות אלוה, ומי שמודע לכוחם הבלתי מוגבל לא יעז לפגוע בהם לעולם או להלחם עמם. כוחם אדיר, וברצונם בלבד נברא כל היקום הזה, גם מתקיים ומתכלה. למרבה הצער, אנשים, בתעתועי האנרגיה המשלה, אינם מבינים את עוצמתו של קרישנה, אף שעולם התופעות נתון כליל לשליטתו.״ כדי להדגים זאת הוא תיאר כיצד קרישנה, כשהיה בסך הכול בן שבע, הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה, והחזיק אותה שבעה ימים תמימים, כמו שילד רגיל אוחז במיטריה קטנה. הוא הסביר לשַׂתַדְהַנְוָא בפשטות שתמיד יוקיר את קרישנה וישתחווה לפניו—נשמת-העל שבכל דבר נברא וסיבת כל הסיבות. עתה, משלא מצא מקלט גם באַקְרֻוּרַה, שַׂתַדְהַנְוָא החליט למסור לו את האבן. הוא עלה אז על סוס מהיר, שמסוגל לדהור שש מאות ק״מ ואף יותר ללא הפסקה, ונס כל עוד נפשו בו מן העיר.

לקרישנה ולבַּלַראמה נודע אז על בריחתו, ומיד עלו על מרכבתם, שדמותו של גַרוּדַּה חקוקה על דגלה, ויצאו בעקבותיו. קרישנה רגז עליו ורצה גם להמית אותו, במיוחד בגלל שהרג את סַתְרָאג'ית, שהיה בוגר ונעלה ממנו. סַתְרָאג'ית היה חותנו של קרישנה, והשָׂאסְתְרַה מורה להעניש מי שפוגע בנעלה יותר, או גוּרוּדְרוּהַה, כמידת פשעו. קרישנה היה נחוש איפוא, להמית עתה את הפושע.

ליד בית-גן אחד בעיר מיתְהילָא, שבק פתאום סוסו של שַׂתַדְהַנְוָא והתפגר. ללא סוסו, הלה התחיל עתה לרוץ במהירות. מתוך הגינות, גם קרישנה ובַּלַראמה ירדו ממרכבתם, ורצו אחריו רגלי. או אז קרישנה אחז בנשק הדיסקוס שלו, ותוך כדי מרוצתו ערף את ראשו של הנמלט. אולם אף שחיפש בין בגדיו, הוא לא מצא עליו את אבן הסְיַמַנְתַקַה. ״לשוא הרגנו את האיש הזה,״ הוא אמר לבַּלַראמה, ״האבן לא איתו.״ ובַּלַראמה הציע, ״זו מן הסתם שמורה בידיו של מישהו אחר בדְוָארַקָא. עדיף שתחזור לשם ותחפש אותה.״ הוא גם הביע את רצונו להישאר כמה ימים במיתְהילָא, כי מלכהּ היה חבר קרוב שלו. קרישנה שב איפוא, לדְוָארַקָא, ובַּלַראמה נכנס לעיר.

מלך מיתְהילָא שמח מאד לבואו של בַּלַראמה וקיבל את פניו ברוב כבוד ובהדר. כדי לרצותו, הוא העניק לו מתנות רבות. מספר שנים נשאר שם בַּלַראמה כאורחו של גַ'נַקַה המלך. באותה הזדמנות, גם בא לשם דוּרְיודְהַנַה, בכורו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, ללמוד ממנו את אמנות קרב האלה.

אחרי מותו של שַׂתַדְהַנְוָא, קרישנה שב לדְוָארַקָא. כדי לשמח את אשתו, הוא סיפר לה שהרג את הרוצח, אולם סיפר גם שאת האבן לא מצא ברשותו. או אז, על-פי כללי הדת, קרישנה ביצע עם סַתְיָבְּהָאמָא את טקסי הדת למת, ובטקס נכחו כל בני המשפחה, קרובים וידידים.

אַקְרֻוּרַה וקְרּיתַוַרְמָא, שהיו משתתפים בולטים בקשר, עודדו את שַׂתַדְהַנְוָא להרוג את סַתְרָאג'ית. ועתה מששמעו על מות האיש ועל שובו של קרישנה, הם שניהם נטשו את דְוָארַקָא. בהעדרו של אַקְרֻוּרַה חשו לפתע כל תושבי העיר באיומן של מגיפות ושל פורענויות דומות. זו היתה מעין אמונה תפלה, שהרי בנוכחותו של קרישנה לא יתכנו בצורת, מגפה וכיוצא בזה. ואף-על-פי-כן, ניכרו עתה בדְוָארַקָא הפרעות כשלהן. פעם במחוז קָאשִׂי, על גבול וָארָאנַּסִי, היתה בצורת חמורה, ללא כל גשמים. מלך קָאשִׂי השיא אז את בתו, גָאנְדינִי, לשְׂוַפְּהַלְקַה, אביו של אַקְרֻוּרַה, על-פי עצתו של אסטרולוג. ואכן, מיד אחרי הנישואים החלו גשמים לרדת במחוז. בגלל כוחו העל-טבעי של האב, גם הבן, אַקְרֻוּרַה, נחשב חזק כמותו, ונוצר הרושם שבמקום שבו נמצא הוא או אביו, לא יתרחשו בצורת, מגפה ושאר פורענויות הטבע. מדינה נחשבת למאושרת אם הינה פטורה מבצורת, ממגפות, ומחום או קור עזים, ואם כל אזרחיה מרוצים מבחינה נפשית, רוחנית וגופנית. ואם חלה הפרעה, מבינים האנשים שאישיות מבורכת נעדרת עתה. בדְוָארַקָא הילכו עכשיו שמועות שבהעדרו של אַקְרֻוּרַה מתחוללים דברים לא מבורכים. זקני העיר הבחינו גם בסימנים רעים שמקורם בהעדרה של אבן הסְיַמַנְתַקַה. השמועות הגיעו גם אל קרישנה. הוא החליט לקרוא אז לאַקְרֻוּרַה מממלכת קָאשִׂי. הלה היה דודו, ועם שובו לעיר, קרישנה כיבד אותו תחילה כמו נעלה יותר. קרישנה הינו נשמת-העל שבלב כול ויודע את המתרחש בכל לב; מובן שגם ידע הכול על מעורבותו של אַקְרֻוּרַה בקשר ועתה הוא פנה אליו, מחייך.

הוא כינה אותו הנדיב באנשים ואמר, ״דודי היקר, ידוע לי מזמן ששַׂתַדְהַנְוָא השאיר את אבן הסְיַמַנְתַקַה ברשותך. כרגע אין יורש חוקי לאבן, כי לא היה לסַתְרָאג'ית כל בן. בתו אינה זקוקה אמנם לאבן, אולם בנה שמתעתד לבוא, נכדו של סַתְרָאג'ית, יהפוך ליורש טבעי, אחרי ביצוע כל טקסי הירושה.״ מרמז שסַתְיַבְּהָאמָא הרה, קרישנה הסביר שבנה הינו יורש האבן האמיתי, ומן הסתם יקח אותה אליו.

הוא עוד אמר, ״אדם רגיל אינו יכול להחזיק באבן אדירה כזאת. אולם אתה אדם צדיק במעשיך ותוכל איפוא, לשמור עליה. רק בעיה אחת ישנה; אחי בַּלַראמה, אינו מאמין לי שהאבן ברשותך. לכן, הו איש נדיב, הראה נא לי את האבן לעיני קרובי, כדי שירגעו. לא תוכל להכחיש את מציאות האבן אצלך, כי השמועות כולן מספרות שהתעשרת מאד והתחלת לערוך הקרבותיך על במת זהב.״ הכול ידעו על מעלותיה של האבן; זו העניקה לבעליה כמעט תשעה מונדים של זהב טהור מדי יום. ואַקְרֻוּרַה חילק את הזהב הרב הזה ברוחב לב בהקרבות. שיפעתו האגדית היוותה עדות וראיה לקרישנה שהאבן ברשותו.

בידידות ובנועם קרישנה כך הצביע על האמת לאמיתה. או אז, מבין שדבר לא ניסתר מידיעתו, אַקְרֻוּרַה הביא בפניו את האבן הזוהרת כחמה, מכוסה כולה בבד. קרישנה אחז באבן והראה אותה לקרוביו וידידיו, ובנוכחותם השיב גם את האבן לאַקְרֻוּרַה, שידעו כי מעתה זו תשמר ברשותו בעיר.

סיפור אבן הסְיַמַנְתַקַה הינו רב משמעות. בשְׂרִימָד-בְּהָאגַוַתַם נאמר שמי ששומע או מספר אותו, או אפילו סתם נזכר בו—ישתחרר מכל קלון, גם מן התגובות לחטאיו, ויזכה בשלוה בשלמותה.

תחילה הילכה השמועה שחמשת האחים הפָּאנְּדַּוים עם אמם קוּנְתִי ניספו בשריפה—מזימתו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה—שפרצה בבית הלכּה שבו התגוררו. מכל מקום, בטקס הנישואים של דְרַוּפַּדִי היו כאלה שזיהו אותם, והשמועה הופצה שהם חיים. ואכן חיים, הם שבו אז לבירתם, הַסְתינָאפּוּרַה, והכול יכלו לחזות בהם פנים אל פנים. הידיעה הגיעה גם לאוזניהם של קרישנה ובַּלַראמה, וקרישנה, משתוקק לראות אותם, החליט ללכת לשם.

הפעם הוא ביקר בעיר כנסיך בן מלכים, בלווית מפקד חילו, יוּיוּדְהָאנַה, וחילים רבים. הוא לא הוזמן אמנם, אולם הלך לשם ברוב אהבתו לפָּאנְּדַּוים, דבקיו המסורים. הוא גם לא הודיע על בואו, וכשאלה ראו אותו פתאום, הם מיהרו לקום ממושבם. קרישנה נקרא מוּקוּנְדַה כיוון שמי שמצוי במגע מתמיד עמו או שרואה אותו בתודעת קרישנה מלאה—הלה משתחרר מיד מן החרדות החומריות כולן. ובנוסף, גם מתברך במלוא החדווה הרוחנית.

מה רבה היתה אז שמחתם של הפָּאנְּדַּוים, כמו התעוררו מעלפון או שבו לחיים. אדם ששרוע בחוסר הכרה, חושיו ואברי גופו דוממים, וכאשר הוא שב לעשתונות, מיד אלה שבים לפעולה. כך קיבלו הפָּאנְּדַּוים את קרישנה—כמו שבו להכרתם ונמלאו חיים. קרישנה חיבק אז כל אחד מהם, ומעצם מגעו של אישיות אלוה, היטהר לבם מכל תגובות הזוהמה החומרית, ועתה הם חייכו בחדווה רוחנית, מפיקים מפניו סיפוק נשגב. שְׂרִי קרישנה, אף שהינו אישיות אלוה העילאי, שיחק בתור אדם רגיל והשתחווה מיד ונגע בכפות רגליהם של יוּדְהישְׁטְהירַה ובְּהִימַה, שהיו בני דודים בוגרים. את ארג'ונה הוא חיבק כחבר בן גילו, ושני האחים הצעירים, נַקוּלַה וסַהַדֵוַה, נגעו, מתוך כבוד, בכפות רגליו שלו. או אז, משתמו חילופי הברכות הללו על-פי כללי הטקס, כיאה למעמדם של הפָּאנְּדַּוים ומעמדו של קרישנה, הוצע לקרישנה כיסא מורם. ואז, ישוב בנוח, הופיעה לפניו דְרַוּפַּדִי, הכלה הצעירה—יפה להפליא, כולה חן נשי טבעי—וברכה אותו וחלקה לו כבוד. גם שאר בני היַדוּ שבאו עמו זכו בקבלת פנים נאותה, ובמיוחד סָאתְיַקי, או יוּיוּדְהָאנַה, שכובד במושב נאה. עתה, לאחר שכולם כבר ישבו, תפסו גם חמשת האחים הפָּאנְּדַּוים את מושבם לצדו של קרישנה.

אחרי הפגישה עם חמשת האחים, קרישנה הלך לבקר את אמם, שְׂרִימַתִי קוּנְתִידֵוִי, שהיתה דודתו מצד אביו. הוא השתחווה לפני דודתו וגם נגע בכפות רגליה. והיא, בעינים דומעות מאהבה, חיבקה אותו ברגש עז. היא שאלה אותו לשלום משפחת אביה—אחיה וַסוּדֵוַה, אשתו, ושאר בני המשפחה. גם קרישנה שאל אותה לשלום משפחת הפָּאנְּדַּוים. אף שהיו ביניהם קשרי משפחה, קוּנְתִי—מיד עם פגישתם—היתה מודעת למעמדו כאישיות אלוה העילאי. היא נזכרה עתה בפורענויות שפקדו את חייה לאחרונה, וכיצד בחסדו בלבד היא ובניה נצלו מאלה. היא ידעה שללא חסדו, איש לא יכול היה להציל אותם מתקרית האש שזממו דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ובניו. בקול חנוק היא גוללה אז לפניו את כל קורותיהם.

היא אמרה, ״קרישנה יקירי, זכור לי היום ההוא ששלחת את אחי אַקְרֻוּרַה לברר את מצבנו. פירושו של דבר שאתה זוכר אותנו תמיד. משום כך הבנתי אז ששום סכנה לא נשקפת לנו עוד, ורק ברכה מצפה לנו ולעולם לא נהיה משוללי הגנה. אפילו שהקוּרַוים, בני משפחתנו, ינסו להטיל אותנו לקשיים, אני בטוחה שתזכור אותנו ותדאג לבטחוננו. אותם דבקים שהוגים בך בלבד, הינם מחוסנים מפני הסכנות החומריות כולן. קל וחומר דבקים כמותנו, אותם אתה זוכר בעצמך. איזה מזל רע יכול לפקוד אותנו עוד? בחסדך רק ברכה נדע. אל לאיש מכל מקום, לחשוב שהחסד המיוחד הזה כלפינו פירושו שאתה נוטה למישהו ומתעלם מאחר. אתה אינך מפלה איש; אינך מעדיף איש, גם אינך עוין. אתה הרי אישיות אלוה ושווה ביחסך לכול, וכל אחד יכול לבקש את הגנתך המיוחדת. אולם למרות שאתה שווה לכולם, אתה נוטה במיוחד לאותם דבקים שהוגים בך תמיד. אלה קשורים אליך בעבותות של אהבה ואינם יכולים לשכוח אותך ולוּ לרגע. אתה מצוי בלב כול, וכיוון שהדבקים זוכרים אותך תמיד, גם אתה מתיחס אליהם בהתאם. אפילו שאם אוהבת את ילדיה כולם, היא דואגת במיוחד לאותו אחד שתלוי בה לחלוטין. קרישנה יקירי, אני בטוחה שאתה, אשר יושב בלב, יוצר תמיד מצבים מבורכים לדבקיך המסורים.״

המלך יוּדְהישְׁטְהירַה פיאר אז את קרישנה כאישיות אלוה וידיד הכול. אולם כיוון שגילה דאגה מיוחדת לפָּאנְּדַּוים, המלך גם אמר: ״קרישנה, איננו יודעים איזה מעשים צדיקים ביצענו בחיינו הקודמים שבעקבותם אתה כל כך חנון עמנו. אפילו היוגִים הגדולים שמתרגלים הגות מתמדת במטרה לתפוס אותך, אינם זוכים כה בקלות בחסד שכזה, גם אינם מסוגלים לזכות בתשומת לב אישית מצדך. משום כך איני מבין מדוע אתה כה מיטיב עמנו. איננו יוגִים; אדרבה, אנחנו קשורים לטומאות הארציות—אנשי משפחה שמעורבים בתככים מדיניים ובשאר ענייני החומר. באמת שלא מובן לי כיצד זכינו בחסד שכזה.״

לבקשתו של יוּדְהישְׁטְהירַה, קרישנה נאות להישאר בהַסְתינָאפּוּרַה למשך ארבעת חודשי עונת הגשמים. תקופה זו נקראת צָ'אתוּרְמָאסְיַה ובמשכה נוהגים המטיפים והבְּרָאהְמַנּים, שברגיל מרבים בנדודים, להישאר במקום אחד ולנהל אורח חיים מחמיר. קרישנה הינו אמנם מעל לכל הכללים הללו, אולם הסכים להשאר מתוך אהבתו לפָּאנְּדַּוים. אזרחי הַסְתינָאפּוּרַה זכו עתה לראות אותו מדי פעם, ומשום שראו אותו בעיניהם, לבם הוצף כולו בחדוה נשגבת.

יום אחד, במהלך שהותו עם הפָּאנְּדַּוים, הוא וארג'ונה החליטו לצאת לצוד ביער. שניהם התישבו אז על מרכבה שדמותו של הַנומָאן מתנוססת על דגלה. דמותו של הַנומָאן מצויה תמיד על דגל מרכבתו של ארג'ונה, ומכאן הוא נודע גם כקַפּידְהְוַגַ'ה. (קַפּי פירושו הַנומָאן, ודְהְוַגַ'ה פירושו דגל.) ארג'ונה יצא ליער עם קשתו וחיציו הבלתי מחטיאים, עוטה כולו כסות מגן, לצורך תירגול הריגת אויבים. הוא נכנס במתכוון לאותו חלק שמאוכלס ביותר בנמרים ובצבאים, ובשאר חיות היער. קרישנה לא הלך לשם כדי לתרגל ירי בחיות, שהרי הוא מושלם בעצמו ואינו צריך לתרגל דבר. הוא התלווה אל ארג'ונה כדי לצפות בתירגולו, כי בעתיד יצטרך להרוג אויבים רבים. ביער ארג'ונה הרג בחיציו נמרים, חזירי בר, ביסונים, גַוַיות (סוג של חית פרא), קרנפים, צבאים, ארנבים, קיפודים ועוד. אותם חיות שהתאימו לשמש כקרבן, נשלחו בידי משרתים אל מלך יוּדְהישְׁטְהירַה, ואילו חיות הטרף, כגון נמרים וקרנפים הומתו כדי לשמור על סדר. חובתם של המלכים הקְשַׁתְרייות לשמור אפילו על חיים שלווים ביער.

עייף וצמא מן הציד, ארג'ונה הלך אז עם קרישנה אל גדות היַמוּנָא. כאשר שני הקרישנה, כלומר קרישנה וארג'ונה (גם ארג'ונה נקרא לעיתים קרישנה, וכמותו גם דְרַוּפַּדִי), הגיעו אל גדות הנהר, הם שטפו ידים, כפות רגלים ופה, ושתו וגם נחו. אולם אז פתאום ראו על הגדה פוסעת לבדה נערה יפיפיה בגיל נישואים. קרישנה ביקש מידידו ארג'ונה ללכת ולשאול אותה מיהי, וארג'ונה מיהר אז לפקודת חברו ופנה אל הנערה היפה. גופה היה מצודד, שיניה בוהקות, ופניה מחייכות. הוא שאל אותה, ״נערה נאוה, את יפה עד מאד וחזך מורם—אמרי נא לי מי את. מה מפתיע שאת משוטטת כך סתם לבדך. מה מטרת בואך לכאן? רק ניתן לנחש שאת מחפשת לך בעל. אם תסכימי לגלות לי את תכליתך, אנסה לסייע לך להגשימה.״

הנערה היפה היתה אישיות נהר היַמוּנָא. היא השיבה, ״אדוני, אני בתו של אל השמש ועסוקה עתה בסיגופים קשים כדי לזכות בווישנו כבעל. אני סבורה שמאחר שהוא הינו אישיות אלוה, הרי שהינו היחידי שראוי להינשא לו. עתה גיליתי לך את משאלתי, כיוון שביקשת.״

היא המשיכה, ״אני יודעת שאתה הוא ארג'ונה גיבור החיל. דע איפוא, שמלבד וישנו, איני מוכנה לקבל איש כבעלי. זאת משום שהוא מגינן היחיד של ישויות החיים ומעניק הגאולה לנשמות המותנות. כמה אודה לך אם תתפלל אליו שיתרצה ממני.״ יַמוּנָא ידעה שארג'ונה הינו דבק מסור מאד לאל, ואם יתפלל אליו, קרישנה לא ידחה את בקשתו. פניה ישירה לקרישנה אינה נושאת תמיד תוצאות, בעוד שהפניה אליו דרך דבקו מבטיחה הצלחה תמיד. היא עוד אמרה, ״שמי קָאלינְדִי ואני מתגוררת בתוך מי היַמוּנָא. אבי בנה לי בטובו בית בתוך המים, ונשבעתי שלא אצא משם עד שאמצא את קרישנה.״ ארג'ונה מיהר אז ונשא אל קרישנה את המסר, אף שכנשמת-העל שבלב כול, הוא כבר ידע הכול. ללא עוד דיבורים, קרישנה נאות אז לקבל אותה והזמין אותה למרכבה, ויחדיו נסעו כולם אל המלך יוּדְהישְׁטְהירַה.

אחר כך ביקש המלך מקרישנה שיסייע לו לבנות בית בתכנונו של האדריכל הדגול וישְׂוַקַרְמָא, אדריכלה השמימי של ממלכת עדן. קרישנה מיהר אז והזמין את האיש, ועל-פי רצון המלך, הלה בנה עיר מופלאה. אחרי זה המלך יוּדְהישְׁטְהירַה ביקש מקרישנה להישאר עמם מספר ימים, כדי להוסיף ולהנעים להם בחברתו, וקרישנה נאות להישאר שם עוד ימים רבים.

אחד מבילויו במהלך אותה תקופה היה הענקת יער הקְהָאנְּדַּוַה, אשר היה שייך לאינְדְרַה, כמינחה לאַגְני, אל האש. ביער צמחו עשבי מרפא שונים שהיו דרושים לאל-למחצה כדי לחדש את נעוריו. הלה מכל מקום, לא ניסה לאכּל את היער לבדו, אלא ביקש את סיועו של קרישנה. לפנים הוא נתן לקרישנה את גלגל הסוּדַרְשַׂנַה, ומשום כך ידע שקרישנה מרוצה ממנו. וקרישנה, חפֵץ לספק אותו, הפך לרכבו של ארג'ונה, ושניהם יצאו ליער קְהָאנְּדַּוַה. ואַגְני, אחרי שכילה את כל היער, העניק לארג'ונה ברוב סיפוק את קשת הגָאנְּדִּיוַה, ארבעה סוסים לבנים, מרכבה, אשפת חיצים שאינה מתרוקנת לעולם, גם שני חיצי קסם אדירי עוצמה ששום לוחם לא מסוגל להביס אותם. בשעה שהיער נשרף כולו באשו של אַגְני, היה שם זד אחד, מַיַה, שארג'ונה הציל אותו. רשע זה הפך עתה לידיד גדול, וכדי לגמול תודה לארג'ונה, הוא בנה בית אסיפות קסום בעיר הבנויה. היו פינות בבית שהיו מטעות כל כך, עד שדוּרְיודְהַנַה, בביקורו, לגמרי התבלבל וחשב אדמה למים ומים לאדמה. וכך, פגוע משיפעת הפָּאנְּדַּוים, הוא הפך אז לאויב מושבע.

אחרי מספר ימים קרישנה ביקש את רשות המלך יוּדְהישְׁטְהירַה לשוב לדְוָארַקָא. ומשקיבל רשות, הוא שב לארצו בלווית סָאתְיַקי, מנהיג היַדַוים ששהו עמו בהַסְתינָאפּוּרַה. גם קָאלינְדִי שבה עמו. ובדְוָארַקָא, ביום מתאים על-פי חישוביהם של אסטרולוגים מומחים, הוא נישא לה ברוב טקס והדר, לשמחתם של הקרובים משני הצדדים.

מלכי אַוַנְתִיפּוּרַה (שידועה כיום כאוּגְ'גַ'ין) היו וינְדַה ואַנוּוינְדַה, שניהם כפופים לשלטונו של דוּרְיודְהַנַה. היתה להם אחות אחת, מיתְרַוינְדָא, שהיתה כלילת מעלות, מלומדת ורבת חן. היא היתה בת אחת מדודותיו של קרישנה. בכנס נסיכים היא אמורה היתה לבחור לה בעל, אולם רצתה בכל לבה את קרישנה. וקרישנה היה שם וחטף אותה ממש לעיניהם של כל הנסיכים, ואלה, ללא יכולת התנגדות, נשארו כך סתם עומדים זה מול זה ובוהים.

אחר כך קרישנה נישא לבתו של מלך קושַׂלַה. שם המלך היה נַגְנַג'ית והוא היה צדיק מאד והקפיד בטקסי הפולחן הוֵדי. בתו היפיפיה נקרא סַתיָא, ולעיתים גם נָאגְנַג'יתִי, כלומר בתו של נַגְנַג'ית. המלך חפץ להעניק את ידה לאותו נסיך שיכניע שבעה שוורים רבי עוצמה ועוז שהיו ברשותו. אלא שאיש מבין המלכים לא הצליח להביס את השוורים, ולא זכה איפוא, ביד הבת. השוורים היו חזקים מאד ודי היה בריח של נסיך כדי להצית את חמתם. רבים הנסיכים שהגיעו לשם וניסו את כוחם, אולם במקום לגבור על השוורים אלה הובסו כולם. בכל המדינה פשטה אז הידיעה שסַתיָא תושג רק אם ינוצחו שבעת השוורים. גם קרישנה שמע על כך, והכין עצמו ללכת לקושַׂלַה שבארץ אַיודְיָא. בלווית חילים רבים הוא בא לשם, כמו לביקור מדיני שגרתי.

רבה היתה שמחת המלך משנודע לו שקרישנה בא לבקש את יד בתו ובכבוד ובהדר הוא יצא לקבל את פניו. הוא הציע לו מושב נאה ושאר פריטים כמקובל בקבלת פנים—הכול ערוך בטעם ובסדר. גם קרישנה השתחווה לפניו ברוב כבוד, חושב אותו כבר לאבי אשתו.

גם שמחתה של סַתיָא היתה רבה משהבינה שקרישנה בא לשאת אותה; בעלה של אלת המזל נאות ברוב טובו לקבל אותה. שנים שהיא נשאה בלבה את התשוקה הזו וגם ביצעה סיגופים רבים כדי להגשים את משאלתה. היא חשבה עתה, ״אם השתדלתי בכל כוחי לעשות מעשים צדיקים, ואם רק את קרישנה רציתי תמיד, אפשר שעתה קרישנה יגשים את כמיהתי.״ היא נשאה לו תפילות בלבה, ״איני יודעת כיצד אוכל לרַצות את אישיות אלוה. הוא אדון הכול. אפילו אלת המזל שסמוכה לו תמיד ושיווה וברהמה ושאר האלים-למחצה אשר על הכוכבים השונים כולם כנועים בפניו ומשתחווים לו תמיד. לעיתים הוא יורד עלי אדמות בהתגלויות שונות כדי להגשים את רצון דבקיו. הוא כה אדיר ונשגב. כיצד אוכל לספק אותו?״ רק בחסדו נטול הסיבה, היא חשבה, הוא מתרצה מדבקו; כי אלמלא כן, אין כל דרך להשביע אותו. שְׂרִי צ'איטניה אמר אותה תפילה ממש בפסוקי השׂיקְשָׁאשְׁטַקַה שלו: ״אלי, הינני משרתך הנצחי, אלא שבדרך כלשהי נפלתי לתוך הקיום החומרי. חסד גדול תעשה למשרת נצחי זה אם תמשה אותי ותניח אותי כגרגר אבק על כפות רגלי הלוטוס שלך.״ רק ענוה ורוח של שירות יכולים לרצות את האל. הגישה אליו נפתחת בפנינו ככל שאנו משרתים אותו יותר, תחת הדרכתו של המורה הרוחני. אולם איננו רשאים לדרוש ממנו גמול או חסד על השירות הזה. הוא חופשי לקבל אותו או לדחותו; ואף-על-פי-כן אין דרך לספק אותו מלבד זו.

המלך נַגְנַג'ית היה דתי מאד, ועתה הוא סגד לקרישנה בארמונו כמידת ידיעתו ויכולתו. הוא כך הציג עצמו בפני האל: ״אלי, אתה הינך אדון עולם התופעות כולו, אתה נָארָאיַנַּה, מקלטם של כל היצורים החיים. אתה מסופק בעצמך, בשפעיך האישיים. כיצד ביכולתי להעניק לך משהו, וכיצד אוכל לרצות אותך עם מנחותי? אין זה בכוחי, שהרי אני בסך הכול ישות חיים נטולת ערך ללא שום כישורים לעסוק בשירותך.״

קרישנה הינו נשמת-העל שבלב כול, ומשום כך הבין את לבבה של סַתיָא, הנסיכה. הוא התרצה גם מן הסגידה והכבוד הרב ומן המושב הנאה שהציע לו המלך, מן המזון שהגיש לו, ממקום המגורים וכו'. הוא העריך שגם המלך, גם הבת—שניהם להוטים לזכות בו כקרוב. מחייך, הוא אמר אז בקול עמוק, ״נַגְנַג'ית מלכי היקר, כידוע לך, שום מלך או נסיך אשר נאמן למעמדו, לא יבקש דבר מאיש, אפילו הלה הינו רם מעלה ויחוס. המלומדים בוודות אוסרים בקשה שכזו ומגנים אותו קְשַׁתְרייַה שמפר את הכללים. ואף-על-פי-כן הריני מבקש את יד בתך היפה. זאת כדי לכונן ביננו יחסים, כאות הערכה לקבלת הפנים הנפלאה שערכת לי. מן הראוי גם שתדע שהמסורת במשפחתי היא שאיננו משיבים דבר כתמורה על הבת. לא נוכל לשלם את המחיר שקבעת עבורה.״ במילים אחרות, קרישנה רצה בידה של סַתיָא מבלי לעמוד בתנאים ולהכניע את שבעת השוורים.

בוחן את דבריו, השיב המלך: ״אלי, אתה הינך מאגר כל עונג, כל שיפעה וכל סגולה. אלת המזל, לַקְשְׁמִיגִ'י, מצויה תמיד על חזך. מי יכול להיות בעל טוב יותר לבתי? בתי ואני תמיד התפללנו לכך. הו ראש שושלת היַדוּ, בודאי ידוע לך הנדר שנדרתי בעבר להשיא את בתי למועמד מתאים שיעבור בהצלחה את המבחן שקבעתי. המבחן נקבע כדי לבדוק את עוז רוחו של החתן לעתיד. אולם אתה קרישנה, החזק בגיבורים, ואני בטוח שלא תתקשה בכלל להכניע את השוורים. עד עתה אלה הביסו כל נסיך; כל מי שניסה לרסן אותם יצא באברים שבורים.״

המלך עוד ביקש: ״קרישנה, אם רק תאות לרסן את השוורים הללו, אין ספק שתיבחר כבעל של בתי.״ קרישנה הבין מדבריו שאינו חפץ להפר את נִדרו. וכדי להגשים את משאלתו הוא הידק חגורתו והיה נכון לקרב. הוא התפצל אז לשבעה, וכל קרישנה תפס מיד בשור ושם רסן באפו, מכניעו כמו היה בסך הכול שור צעצוע.

רבת משמעות ההתחלקות הזו לשבע. סַתיָא בת המלך ידעה שקרישנה נישא כבר לנשים רבות, ואף-על-פי-כן היתה קשורה אליו. קרישנה התחלק איפוא, לשבע רק כדי לעודדה. פירושו של דבר שקרישנה הינו אחד, אולם יכול להתרחב לדמויות ולהתרחבויות לאינספור. הוא נישא אמנם לאלפי נשים, אולם בשעה שהיה עם אחת, לא היו האחרות בלעדיו, שהרי ביכולתו באמצעות התרחבויותיו האישיות להרועע עם כולן בו-זמנית.

עתה, אחרי שקרישנה הכניע את השוורים, אלה עם רסן באפם, איבדו את כל כוחם וגאוותם, גם את שמם ופרסומם, וקרישנה גרר אותם אחריו כמו ילד שמושך בשור משחק מעץ. נדהם למראה מפגן עליונות שכזה, מיהר המלך בשמחה והביא את בתו לקרישנה, וקרישנה קיבל אותה אז כאשתו ונישואים נחוגו ברוב טקס והדר. גם מלכותיו של המלך כולן שמחו מאד שבתן, סַתיָא, נישאה לקרישנה. ומאחר שהמלך והמלכות כולם שמחו באירוע המבורך הזה, חגגה גם כל העיר. קונכיות ותופי דוּד וצלילי נגינה ושיר נשמעו בכול, הבְּרָאהְמַנּים המלומדים הרעיפו ברכות על הזוג הצעיר, והאזרחים כולם התקשטו במלבושים ובעדיים משלל צבעים.

וכזו היתה הנדוניה שהעניק המלך המרוצה: תחילה הוא נתן להם עשרת אלפים פרות ושלושת אלפים אמות צעירות מקושטות עד צואר. עד היום נהוג בהודו, במיוחד בקרב מעמד האצולה, להעניק נדוניה. וכאשר נסיך נישא, לפחות שתיים עשרה אמות בנות גילה של הכלה ניתנות עימה. המלך העניק גם 9,000 פילים ופי מאה מרכבות, כלומר, 900,000. פי מאה מזה הוא העניק סוסים, כלומר, 90,000,000, ופי מאה משרתים. האמות והמשרתים הללו קוימו בידי הנסיכים כאילו היו ילדיהם או בני משפחתם. אחר כך נפרד מלך מחוז קושַׂלַה מבתו ומחתנו הדגול והושיב אותם במרכבה, ונתן להם ללכת לביתם, מוקפים בחיל משמר חמוש כהלכה. הם יצאו אז במהירות לעבר ביתם החדש, ולבו שלו הוצף באהבה.

לפני נישואיה של סַתיָא עם קרישנה, רבים היו הנסיכים מבין שושלת היַדוּ ואחרים שקראו תגר על השוורים בנסיון לזכות בידה. משנודע למיתחרים המובסים בני השושלות האחרות שקרישנה הכניע את השוורים וזכה בבת, רק טבעי שנמלאו קנאה. ועתה, במסעם לדְוָארַקָא, כל אותם מתוסכלים כיתרו אותם והתקיפו בחיצים את שיירת הכלולות. הם ירו חיצים כמו ממטרי גשמים עזים, אולם ארג'ונה, ידידו הטוב של קרישנה, נענה להתגרות ולבדו הביס אותם בקלות, ברצונו לגרום שמחה לקרישנה לרגל נישואיו. הוא תפס מיד בקשתו גָאנְּדִּיוַה והבריח את כל הנסיכים—הוא אפילו לא הרג אותם—ממש כמו אריה שכל שאר החיות נסות מעצם מרדפו. או אז נכנס ראש שושלת היַדוּ, עם אשתו החדשה ונדוניה גדולה, ברוב פאר לדְוָארַקָא העיר, וחי שם עם אשתו בשלום ובשלוה.

לקרישנה היתה דודה נוספת, אחות אביו, בשם שְׂרוּתַקִירְתי. זו נישאה וחיה במחוז קֵקַיַה, והיתה לה בת בשם בְּהַדְרָא שחפצה מאד להינשא לקרישנה. אחיה מסר אותה לאל ללא כל תנאי, וקרישנה נאות לקבל גם אותה לאשה. אחר כך הוא נישא ללַקְשְׁמַנָּא, בתו של מלך מַדְרַס, שהיתה מבורכת בשלל מעלות. גם אותה קרישנה חטף בכוח, ממש כמו שגַרוּדַּה חטף את כד הנקטר מידי הזדים. קרישנה חטף אותה לעיניהם של נסיכים רבים בטקס הסְוַיַמְּוַרַה. בטקס זה אמורה הנסיכה לבחור לה בעל מקרב נסיכים רבים.

תיאור חמשת הנישואים שבפרק זה איננו סוף פסוק. קרישנה נישא לעוד אלפי נשים. זאת רק אחרי שהרג את הזד בְּהַוּמָאסוּרַה; כי כל אלפי הנערות הללו היו שבויות בארמונו של הרשע, וקרישנה שיחרר אותן ואז נישא להן.

בסביבות דְוָארַקָא היה מלך ושמו סַתְרָאג'ית, שהיה דבק גדול של אל השמש. הלה העניק לו אבן חן מיוחדת בשם סְיַמַנְתַקַה, בעטיה נתגלתה מחלוקת בין המלך לבין שושלת היַדוּ. אחר כך יוּשב הסיכסוך וסַתְרָאג'ית הציע לקרישנה את בתו, סַתְיַבְּהָאמָא, גם את אבן החן. בנוסף לנישואיו עם סַתְיַבְּהָאמָא, הביאה תקרית האבן גם לנישואיו של קרישנה עם גָ'אמְבַּוַתִי, בתו של גָ'אמְבַּוָאן. שתי החתונות הללו נערכו לפני הופעתו של פְּרַדְיוּמְנַה, שתוארה בפרק הקודם. וזהו הסיפור כיצד פגע המלך סַתְרָאג'ית בבני היַדוּ, וכיצד אחר כך התעשת והציע את אבן הסְיַמַנְתַקַה לקרישנה, כמו גם את בתו.

כיוון שסַתְרָאג'ית היה דבק גדול של אל השמש, הפכו יחסיהם בהדרגה ידידותיים מאד. מרוצה ממנו, העניק לו אז האל-למחצה אבן מיוחדת במינה, אבן הסְיַמַנְתַקַה. וכאשר סַתְרָאג'ית ענד את האבן לצוארו, הוא נראה ממש כמו חיקוי שלו. או אז, עונד את האבן, הוא היה נכנס לדְוָארַקָא, והכול חשבו שאל השמש בא לראות את קרישנה. הם ידעו שהאלים-למחצה פוקדים מדי פעם את ביתו של אישית אלוה, וכולם, למעט קרישנה, התבלבלו, וחשבו שזהו אל-למחצה. אף שסַתְרָאג'ית היה מוכר בדְוָארַקָא, בגלל האור הרב שהפיצה האבן שלצוארו, איש לא זיהה אותו. וכך, יום אחד, חושבים אותו לאל השמש, כמה מנכבדי העיר מיהרו אל קרישנה ודיוחו על בוא האל לראות אותו. קרישנה בדיוק שיחק בשח. אחד המכובדים אמר: ״נָארָאיַנַּה יקר, אלוה העילאי. בחלקך המוחלט כנָארָאיַנַּה או וישנו אתה בעל ארבע ידים ואוחז בסמלים שונים—קונכיה, גלגל, אַלָה ופרח לוטוס. למעשה, אתה אדון הכול. אולם אף שאתה אלוה עליון, הופעת בוורינדאוון כבנה של ישׂודָאמָאתָא, שלעיתים אפילו קשרה אותך בחבלים, ועל שום כך אתה נודע כדָאמודַרַה.״

ממש כמו תושבי דְוָארַקָא, גם מנהיג פילוסופית המָאיָאוָאדַה, שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, מאשש שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, נָארָאיַנַּה. אף שהדגיש את היבטו הבלתי אישי של האל, הוא לא דחה את הדמות האישית. לדבריו, כל צורה בעולם החומרי נתונה לבריאה, לשימור ולכליון; רק דמותו של אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה, אינה חומרית, ואינה כפופה איפוא, למגבלות כאלה. כדי לשכנע אותם חסרי תבונה שחשבו את קרישנה לאדם רגיל, הוא תיאר את אלוהים כמשולל אישיות יחודית. אולם חוסר אישיות זה פירושו שאישיותו אינה מותנית לחומר; פירושו שגופו אינו חומרי ואישיותו נשגבת.

תושבי דְוָארַקָא כינו את קרישנה דָאמודַרַה. הם קראו לו גם גווינְדַה, כלומר, שהוא אוהב מאד פרות ועגלים; וכדי לציין את קשריהם ההדוקים עמו, הם קראו לו יַדוּנַנְדַנַה. הוא בנו של וַסוּדֵוַה, שנולד בשושלת היַדוּ. הם כינו אותו בעוד שמות רבים, ולבסוף קראו לו אדון כל היקום, גאים על היותם שם אזרחים, שיכולים לראות אותו יום יום.

למראה סַתְרָאג'ית בעיר, הם נמלאו גאוה, כי אף שקרישנה חי שם כמו אדם פשוט, הנה אלים-למחצה באים לראות אותו. הם עתה דיוחו לקרישנה שאל השמש, שגופו זוהר כולו, מבקר אותו. מתושבי דְוָארַקָא מסתבר שביקורו של אל השמש בדְוָארַקָא לא היה דבר מופלא כל כך; בכל רחבי תבל הרי ידעו כל מי שמחפשים את אישיות אלוה, שהאל הופיע כבן משפחת היַדוּ ומתגורר בדְוָארַקָא. מכל מקום, היתה זו הזדמנות לתושבים להביע את שמחתם. קרישנה, אישיות אלוה השורה בכול, חייך רק לדברי התושבים. מרוצה מיחסם, הוא הבהיר להם שהאיש שחשבו אותו לאל השמש הינו בסך הכול המלך סַתְרָאג'ית, שמבקר בעיר כדי להפגין את שיפעתו, שמקורה באבן היקרה שקיבל מאל השמש.

סַתְרָאג'ית, מכל מקום, לא בא לראות את קרישנה; מבוסם כולו מן האבן היקרה, הוא הציב אותה במקדש אחד והעסיק בְּרָאהְמַנּים בסגידתה. זוהי דוגמה לאדם חסר תבונה, שסוגד לדברים חומריים. בבהגווד-גיטה נאמר שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים-למחצה, שהינם יצירי העולם החומרי, לצורך השגת תוצאות מידיות מפועלם. המילה ״חומרני״ פירושה מי שמבקש לענג את חושיו בתוך העולם החומרי. למרות שקרישנה אחר כך ביקש ממנו את האבן, סַתְרָאג'ית סירב למסור אותה וסגד לה במקדש לצורך מטרותיו שלו. ואכן, מי לא יסגוד לאבן שכזו? אבן הסְיַמַנְתַקַה הפיקה מדי יום כמות זהב גדולה. המידה למדידת זהב נקראת בְּהָארַה, ועל-פי הוודות, בְּהָארַה אחת שווה לכ-7 ק״ג זהב; מונד אחד שווה לכ-37 ק״ג זהב, והאבן הפיקה כ-80 ק״ג זהב מדי יום. ובנוסף, כפי שמוסבר בוודות, במקום שבו נסגדה האבן לא תתכן בצורת, גם שום פורענות אחרת, כגון מגפה או חולי.

קרישנה רצה ללמד את העולם שהטוב מכול צריך להינתן לשליט המדינה. המלך אוּגְרַסֵנַה משל על שושלות רבות והיה סבו של קרישנה. קרישנה ביקש מסַתְרָאג'ית שיתן לו את האבן. הוא הסביר שהטוב ביותר צריך להימסר למלך. אולם סַתְרָאג'ית, שהפך לחומרני מדי בגלל סגידה לאלים-למחצה, סירב להצעה; הוא חשב שנבון יותר לסגוד לאבן ולהפיק ממנה את 80 ק״ג הזהב היומיים שלה. אדם חומרני שזוכה בכמות זהב גדולה שכזו מדי יום, אינו מעונין בתודעת קרישנה. לכן לעיתים, כדי ליטות לו חסד מיוחד, קרישנה מרושש אותו מנכסיו החומריים כולם, וכך הופך אותו לדבקו. סַתְרָאג'ית אם כן, סירב לציית להוראה של קרישנה, ולא מסר לו את האבן.

אחרי התקרית הזו, אחיו הצעיר של סַתְרָאג'ית, פְּרַסֵנַה, חפץ גם הוא להפגין את שיפעת המשפחה. הוא לקח את האבן, ענד אותה לצוארו, ורכב על סוס אל תוך היער. בעודו מסתובב כה וכה, מציג את עושרו החומרי לראוה, התקיף אותו פתאום אריה גדול, והרג אותו ואת סוסו ולקח את אבן הסְיַמַנְתַקַה למערתו. השמועה הגיעה לאוזניו של מלך הגורילות, גָ'אמְבַּוָאן, והלה הרג את האריה במערה ולקח לו את האבן. הוא היה דבק גדול של הריבון כבר מזמנו של רָאמַצַ'נְדְרַה, ולא ייחס איפוא, לאבן חשיבות רבה, ונתן אותה לבנו הקט כצעצוע למשחק.

ובדְוָארַקָא העיר, משבושש פְּרַסֵנַה, אחיו הצעיר של סַתְרָאג'ית, לשוב מן היער עם האבן היקרה, נמלא המלך סַתְרָאג'ית בדאגה. כמובן, הוא לא ידע שאחיו הומת בידי אריה, אותו הרג אחר כך גָ'אמְבַּוָאן. הוא רק חשב שזהו קרישנה, שחפץ באבן, וכאשר ניתקל בסירובו, הוא מן הסתם גזל אותה בכוח מאחיו וגם הרג אותו. וממחשבה צמחה לה כבר שמועה, וסַתְרָאג'ית דאג להפיץ אותה בעיר כולה.

השמועה הכוזבת שקרישנה רצח את פְּרַסֵנַה וגזל את האבן היקרה פשטה כמו אש, וקרישנה, כדי להזים את ההשמצה הנתעבת, יצא ליער עם כמה מתושבי העיר, כדי למצוא את האבן. עם חשובי העיר הוא חיפש אחר פְּרַסֵנַה, ומצא אותו הרוג בידי אריה. הוא מצא גם את האריה שהומת בידי גָ'אמְבַּוָאן, שמוכר יותר כרּיקְשַׁה. רּיקְשַׁה זה הרג את האריה בידיו בלבד, ללא כל נשק. הם מצאו אחר כך מנהרה ביער שהובילה לביתו של רּיקְשַׁה. יודע שהתושבים יפחדו להיכנס לשם, קרישנה ביקש מהם להישאר בחוץ, ולבדו נכנס למנהרה החשוכה. שם הוא נוכח שאבן הסְיַמַנְתַקַה היקרה ניתנה לבנו של רּיקְשַׁה כמשחק, וכדי לקחת את האבן מן הילד, הוא התקרב ונעמד מולו. אולם המטפלת שהשגיחה על הילד, ראתה פתאום את קרישנה למולה ונבהלה. היא גם חשבה שהוא עלול לגזול ממנו את האבן היקרה, וצווחה ברוב אימה.

לשמע הצווחה, הגיע גָ'אמְבַּוָאן, כעוס נורא. למעשה, הוא היה דבק גדול של קרישנה, אלא שבחמתו, לא הכיר את אדונו, וחשב אותו לסתם אדם פשוט. זה מחזירנו אל פסוק מהבהגווד-גיטה שבו מורה האל לארג'ונה להיפטר מכעס, חמדנות ותאוה, אם ברצונו להתעלות למישור הרוחני. שלושה אלה שוכנים בלב במקביל, ובולמים כל התקדמות בנתיב הרוחני.

עתה, מבלי להכיר את אדונו, גָ'אמְבַּוָאן הזמין אותו לקרב. קרב גדול התחולל אז בין השניים, כמו היו נשרים עוינים. נשרים ידועים במלחמתם האכזרית על טרף הפגרים. תחילה הם נלחמו בכלי נשקם, אחר באבנים, ובעצים גדולים, ואז בידיהם, ולבסוף באגרופים, מכים מכות עזות כברקים. כל איש מהם ציפה לנצחונו, אולם הקרב נמשך ימים, לילות כבקרים. וכך חלפו להן עשרים ושמונה יממות.

גָ'אמְבַּוָאן היה אמנם היצור החזק בתקופתו, אולם עתה, לאחר מהלומות בלתי פוסקות מאגרופיו של קרישנה, פרקי גופו התרופפו וכוחותיו אזלו. תשוש כולו ושטוף זיעה, הוא תמה, מי זה היריב שהצליח להחליש אותי? גָ'אמְבַּוָאן היה מודע לכוחו העל-אנושי, משום כך, משנחלש ממכותיו של קרישנה, הוא הבין כי זהו אדונו הנערץ, אישיות אלוה העילאי. תקרית זו הינה רבת משמעות עבור הדבקים. בהתחלה גָ'אמְבַּוָאן לא הצליח לזהות את קרישנה, כיוון שתבונתו כוסתה בזיקה חומרית; הוא היה קשור לבנו ולאבן היקרה, ולא רצה לתת אותה. למעשה, הוא ממש רתח למחשבה שקרישנה מנסה לגזול אותה. כזה הוא המצב החומרי; גם אם רב כוחו של איש, אין זה מסייע לו להבין את קרישנה.

קרישנה רצה להשתעשע קצת ולשחק בהיאבקות עם דבקו. דפי השרימד בהאגותם מלמדים שאישיות אלוה ניחן באותן תכונות ונטיות כמו בן אנוש. לעיתים גם הוא חפץ להשתעשע בקרב פנים אל פנים, לצורך הפגנת כוחו. הוא בוחר לו אז דבק מתאים, שנכון לרַצות אותו בדרך זו. קרישנה רצה להשתעשע כך עם גָ'אמְבַּוָאן, ואף שהלה היה דבק מטבעו, הוא לא ידע שזהו קרישנה, הוא לא ידע גם שעם חוזקו הגופני הוא משרת עכשיו את אדונו. מכל מקום, ברגע שקרישנה התרצה ממלחמתו, הוא הבין מיד כי יריבו הינו אלוה העליון עצמו. המסקנה הינה איפוא, שרק דרך שירות זוכים ומבינים את קרישנה. ולעיתים קרישנה מפיק עונג גם ממלחמה.

גָ'אמְבַּוָאן אמר אז לריבון, ״אלי, עתה ברור לי מי אתה. אתה הינך אישיות אלוה העילאי, וישנו, מקור כוחו של כל אחד, גם מקור עושרו, תהילתו, יופיו, חכמתו ופרישותו.״ גם הוֵדָאנְתַה-סוּתְרַה מאששת את דבריו של גָ'אמְבַּוָאן. נאמר שם שאלוהים הינו מקור הכול. גָ'אמְבַּוָאן זיהה עתה את קרישנה כווישנו, האלוה העליון: ״אלי, אתה בורא את כל בוראיהם של סדרי היקום.״ זהו משפט חשוב מאד עבור אותו אדם רגיל שנוטה להתפלא מפועליו של אדם בעל כשרון מזהיר. הוא נפעם כולו מהמצאותיו של המדען, אך גָ'אמְבַּוָאן אומר שגם אם אלה הינן מופלאות עד מאד, קרישנה הינו ממציאו של המדען. והוא אינו בורא מדען אחד בלבד, אלא מליונים וטריליונים בכל רחבי תבל. עוד אמר גָ'אמְבַּוָאן: ״אתה אינך בורא את הבוראים בלבד, אתה בורא גם את החומרים שמשמשים אותם בוראים-כביכול.״ המדענים מנצלים את יסודות החומר ואת חוקי הטבע החומרי כדי ליצור מהם דבר נפלא. אולם למעשה, היסודות הללו, גם חוקי הטבע, הינם בסך הכול יצירי האל. זוהי הבנה מדעית אמיתית. פחותי התבונה, שנפעמים כל כך מהמצאותיו המופלאות של המדען, אינם מנסים כלל להבין מי הוא שברא לו את מוחו היצירתי.

גָ'אמְבַּוָאן המשיך: ״אלי, גם גורם הזמן, שמצרף יחדיו את כל היסודות החומריים, מייצג אותך. אתה הינך גורם הזמן העליון, שבתוכו נוצר הכול, נשמר, ולבסוף נכחד. אתה החומרים שבבריאה, ואתה גורם הזמן; גם כל אותם שמשתמשים בחומרים ומנצלים אותם לטובתם, הם חלקיקיך. מכאן שישות החיים אינה בורא עצמאי. לימוד כל הגורמים הללו לעומקם מוכיח שאתה הינך השליט העליון ואדון הכול. משום כך אני מסיק שאתה אותו ריבון שלו אני סוגד כרָאמַצַ'נְדְרַה. אדוני רצה לבנות גשר על הים, ובעצמי ראיתי כיצד רגש הים מעצם מבטו בלבד. הים סער, וכל החי שבו, כגון לויתנים, כרישים ודגי תימינְגילַה, כולם נבעתו בפחד. [דג התימינְגילַה יכול לבלוע אפילו לויתנים גדולים בבליעה אחת.] הים נאלץ להיכנע ולאפשר לרָאמַצַ'נְדְרַה לחצות אותו לאי לַנְקָא [כיום חושבים שזה צילון]. עד היום מרבים לספר בבניית הגשר הזה שעל הים מכֶף קומורין לצילון. אחרי שהושלמה בניית הגשר, אש הוצתה בממלכתו של רָאוַנַּה. ובמהלך הקרב עמו, כל אחד מאבריו נפגע ואף נחתך לחתיכות מחיציך החדים, וגם ראשו נפל והתגלגל על פני האדמה. עתה אני מבין שאתה הוא אדוני רָאמַצַ'נְדְרַה. כי איש לא ניחן בכוח אינסופי שכזה; גם איש מלבדו לא מסוגל להביס אותי בקרב.״

קרישנה התרצה מתפילותיו ומדבריו, וכדי להפיג את מכאובי גופו, הוא העביר את כף יַדוּ דמוית הלוטוס על גופו כולו, ומיד תשישות הקרב חלפה כלא היתה. קרישנה כינה אותו אז גָ'אמְבַּוָאן המלך, כי הוא היה מלך היער ולא האריה, אותו הרג במו ידיו, ללא כל נשק. קרישנה סיפר שבא לבקש ממנו את אבן הסְיַמַנְתַקַה. כי מאז שנגנבה, משמיצים אותו חסרי תבונה. הוא בפשטות הסביר, שהחזרת האבן תטהר את שמו. גָ'אמְבַּוָאן הבין הכול, וכדי לרצות את אדונו, מיהר אז ומסר לו את האבן, גם הביא לו את בתו שלו, גָ'אמְבַּוַתִי, שבדיוק בשְלה לנישואים.

נישואי גָ'אמְבַּוַתִי ומסירת אבן הסְיַמַנְתַקַה—כל זה התרחש במערה בהר. ומחוץ למנהרה, אף שהקרב נערך עשרים ושמונה ימים, תושבי דְוָארַקָא המתינו שניים עשר ימים בלבד, ואז, חוששים לרע מכול, גם עיפים ורצוצים, הם שבו אל העיר, מבלי לדעת מה באמת קרה.

בני המשפחה, כלומר דֵוַקִי, אמו של קרישנה, אביו וַסוּדֵוַה, אשתו רוּקְמינִּי וכל שאר ידידיו, קרוביו ותושבי הארמון—כולם הוכו בצער למראה האזרחים שבים בלי קרישנה. בגלל אהבתם, הם גינו כולם את סַתְרָאג'ית, שהיה סיבת ההעלמות, וקראו לו בשמות גנאי. אחר כך הם סגדו לאלה צַ'נְדְרַבְּהָאגָא והתפללו לשיבתו של קרישנה. והאלה, מרוצה מסגידתם, מיהרה להעניק להם ברכות. ממש באותו רגע הופיע קרישנה שם, בלווית אשתו החדשה, גָ'אמְבַּוַתִי. מה רבה היתה שמחת כולם. שמחת קרוביו של קרישנה וכל האנשים בדְוָארַקָא היתה כמו שמחתם של מי ששב אליהם יקירם, שכבר חשבו אותו למת. תחילה חשבו שקרישנה הסתבך בקרב קשה, ותיקוותם אבדה כמעט שעוד ישוב. אולם עתה מששב, ולא לבד, אלא עם עוד אשה, גָ'אמְבַּוַתִי, הם מיהרו לחגוג את המאורע.

אוּגְרַסֵנַה זימן אז לפגישה את כל המלכים החשובים; גם סַתְרָאג'ית הגיע. ובפני כל המליאה קרישנה סיפר כיצד השיג את אבן הסְיַמַנְתַקַה מגָ'אמְבַּוָאן. אחר כך הוא מסר את האבן היקרה לסַתְרָאג'ית, שעמד שם נכלם ומבויש על שסתם טפל עליו אשמה. הלה קיבל את האבן לידיו, אולם נשאר שותק וחפוי ראש. לפני המלכים והמושלים הוא לא אמר דבר; רק בביתו החל חושב כיצד לכפר על מעשהו המחפיר. הוא היה מודע לעבירתו החמורה, גם ידע שהוא חייב למצוא מוצא ולהשיב לו את יחסו הטוב של קרישנה.סַתְרָאג'ית חפץ מאד להיפטר מן החרדה הזו, שהביא על עצמו בסכלותו, בגלל משיכתו למשהו חומרי, כלומר לאבן הסְיַמַנְתַקַה. הוא הצטער בכנות על מעשהו, ובאמת ובתמים רצה לכפר עליו. קרישנה מתוכו עורר את תבונתו, והוא החליט להעניק לו את האבן ואת בתו היפיפיה, סַתְיַבְּהָאמָא. לא היה מוצא אחר, ומשום כך ערך עתה את טקס הנישואים לבתו וקרישנה. הוא נתן לאל את בתו ואת האבן. סַתְיַבְּהָאמָא היתה יפה להפליא ורבת כישורים, ואף שרבו המחזרים שביקשו את ידה, סַתְרָאג'ית ציפה לחתן מתאים. בחסדו של קרישנה, הוא החליט עתה למסור אותה. קרישנה, מרוצה ממנו, הסביר שאינו זקוק לאבן: ״עדיף שזו תישאר במקדש כמקודם, וכולנו נתברך ממנה. בזכותה לא נדע בדְוָארַקָא בצורת, מגפות, או חום וקור עזים.״

נאמר שקופידון, שהינו חלק ישיר של אישיות אלוה, וָאסוּדֵוַה, שלפנים נשרף לאפר מכעסו של שיווה, נולד עתה לקרישנה מרחמה של רוּקְמינִּי. זהו קָאמַדֵוַה, האל-למחצה מעדן שבכוחו לעורר תשוקות מיניות. קרישנה, אישיות אלוה העילאי, מתרחב להתרחבויות מדרגות שונות. ההתרחבות המרובעת שלו—וָאסוּדֵוַה, סַנְקַרְשַׁנַּה, פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה—הינה מקטגורית וישנו במישרין, בעוד שהאל-למחצה קָאמַה, או קופידון, שנולד אחר כך מרחמה של רוּקְמינִּי, אף שנקרא פְּרַדְיוּמְנַה, אינו אותו פְּרַדְיוּמְנַה שמקטגורית וישנו, אלא משתייך לקטגורית הגִ'יוַה-תַתְתְוַה, שלצורך תפקידו כאל-למחצה בעדן, הואצל עליו מכוחו העילאי של פְּרַדְיוּמְנַה. זוהי גירסת הגוסְוָאמִים. משום כך, אחרי שנשרף בכעסו של שיווה, הוא נטמע בגופו של וָאסוּדֵוַה, ושב ונולד לקרישנה וזכה שוב בגופו; הוא הוחדר במישרין מקרישנה לרחמה של רוּקְמינִּי. וכיוון שנולד מקרישנה, הרי שדמה לו בתכונותיו עד מאד.

היה זד אחד, שַׂמְבַּרַה, שנוּבא שימות בידי פְּרַדְיוּמְנַה זה, ומאחר שידע על הנבואה, מיד כשנודע לו על הוּלדת הילד, הוא הופיע שם בדמות אשה וחטף את הפעוט מחדר אמו, עוד בטרם מלאו לו עשרה ימים. אחר השליך אותו הזד לתוך הים. אולם נאמר, שמי שמוגן בידי קרישנה, איש לא יכול להרוג אותו, ומי שקרישנה חפץ להמיתו, איש לא יכול להציל אותו. ואכן, כאשר הושלך הילד, היה שם דג גדול שמיד בלע אותו. אחר כך נתפס הדג בידי דייג ונמכר לזד שַׂמְבַּרַה ונמסר אז לטבח שיתקין ממנו מאכל ערב. זדים ורָאקְשַׁסים נוהגים לאכול בשר, דגים ושאר מיני מאכלים לא צמחוניים. גם הזדים רָאוַנַּה, קַמְּסַה והירַנְּיַקַשׂיפּוּ, אף שנולדו לאבות בְּרָאהְמַנּים וקְשַׁתְרייות, נהגו לאכול בשר ללא כל הבחנה. עד היום מכנים בהודו אוכלי בשר ודגים כזדים או רָאקְשַׁסים.

והנה, כאשר חתך הטבח את הדג, הוא מצא בבטנו תינוק יפיפה. היתה שם במטבח שפחה אחת, מָאיָאוַתִי. לפנים זו היתה רַתי, אשתו של קופידון, והלה מסר מיד את התינוק להשגחתה. מבולבלת ונרעשת היא תמהה, כיצד נשאר בחיים התינוק היפה בקרביו של דג. החכם נָארַדַה הופיע אז והסביר הכול—כיצד נולד פְּרַדְיוּמְנַה, כיצד נחטף בידי הזד והושלך לים וכו'. כך נגלה כל הסיפור למָאיָאוַתִי, שבעבר היתה רַתי, אשתו של קופידון. מָאיָאוַתִי זכרה שהיתה אשתו של קופידון; אחרי שנשרף בזעמו של שיווה, היא ציפתה תמיד לשובו בגוף חומרי. במטבחו של שַׂמְבַּרַה היא עסקה בבישול הדַהְל והאורז, אולם עתה, משזכתה בתינוק שכזה, והבינה שהיה זה קופידון, בעלה, רק טבעי שדאגה לו באהבה רבה ורחצה וניקתה אותו. כבדרך פלא, גדל הילד במהירות רבה, ובתוך זמן קצר הפך לעלם יפיפה. עיניו היו כעלעלי הלוטוס, זרועותיו ארוכות, מגיעות עד לברכיו, וכל אשה שראתה אותו נשבתה בקסמיו.

נוכחת שבעלה לשעבר, קופידון, שנולד עתה כפְּרַדְיוּמְנַה, הפך לעלם יפה תואר, גם מָאיָאוַתִי נשבתה בהדרגה ביופיו ונמלאה בתאוה; כולה חיוכים ונשיות מצודדת, היא הביעה את תשוקתה להתייחד עמו. מתפלא, פְּרַדְיוּמְנַה שאל אז, ״תחילה היית כאם אוהבת, ועתה את מתאווה לי כאשה. מדוע חל בך השינוי הזה?״ רַתי אז השיבה, ״אדוני היקר, אתה למעשה, בנו של קרישנה. הזד שַׂמְבַּרַה גנב אותך בטרם מלאו לך עשרה ימים והשליך אותך לים. דג גדול בלע אותך, וכך הגעת אל השגחתי. אלא שלפנים היית קופידון, ואני הייתי אשתך; ומשום כך טבעית משיכתי אליך. שַׂמְבַּרַה חפץ להמיתך, וברשותו כשפים רבים. השכם איפוא, לפני שישוב וינסה, והרוג אותו בכוחך האלוהי. מאז חטיפתך שרויה אמך, רוּקְמינִּידֵוִי, ביגון, כמו ציפור הקוּרַרִי שאיבדה את גוזליה. מאז שנעלמת לה היא אינה חדלה מלקונן, כמו פרה שבוכה על עגלהּ שנלקח.״

למָאיָאוַתִי היה ידע בכוח על-טבעי. כוחות על-טבעיים ידועים בדרך כלל כמָאיָא. וכדי לגבור על אלה, ישנו כוח על-טבעי נוסף שנקרא מַהָאמָאיָא. מָאיָאוַתִי הכירה את כוח המַהָאמָאיָא, ועתה היא העניקה און מיוחד זה לפְּרַדְיוּמְנַה כדי שיוכל לגבור על כוח כשפיו של הזד. מצויד בזה, פְּרַדְיוּמְנַה אז הופיע לפני שַׂמְבַּרַה והזמין אותו לקרב; במילים פוגעניות הוא ניסה לעורר את חמתו ולהניעו להילחם עמו. ואכן, חש הזד כמו נחש שנבעט. נחשים אינם סובלים בעיטות משום אדם או חיה, ומכישים מיד.

שַׂמְבַּרַה, שכמו חטף בעיטה מדבריו, אחז מיד באלתו ויצא לקראתו. בחימה שפוכה הוא חבט אז בפְּרַדְיוּמְנַה, כברק המכה בהר, הוא גם שאג בקול אדיר כרעם. פְּרַדְיוּמְנַה התגונן באלתו שלו, וגם חבט בזד בעוז, וקרב אדיר החל אז בין השניים.

שַׂמְבַּרָאסוּרַה, שהכיר כשפים רבים, התרומם אז לאויר ונלחם ממרומים. הוא למד את כשפיו מזד נוסף, מַיַה. משמים הוא השליך אז נשק גרעיני על גופו של פְּרַדְיוּמְנַה. ופְּרַדְיוּמְנַה, כדי להדוף את מתקפתו, נזכר בכוח על-טבעי נוסף, מַהָאוידיָא, השונה מן המַגיַה השחורה ומבוסס על מידת הטובוּת. שַׂמְבַּרַה, שהבין כי אויבו לא יובס בקלות, פנה עתה לכשפים של הגוהְיַקים, הגַנְדְהַרְוים, הפּישָׂאצ'ים, הנחשים והרָאקְשַׁסים. אולם את כולם סיקל פְּרַדְיוּמְנַה בכוח המַהָאוידיָא החזק יותר. הזד הובס עתה כליל, ופְּרַדְיוּמְנַה שלף את חרבו החדה וערף כהרף עין את ראשו, על קסדתו ושלל אבני החן שעיטרו אותו. וממעל, שמחים על נצחונו ומות הזד, החלו האלים-למחצה מעדן להמטיר פרחים.

מָאיָאוַתִי, אשתו של פְּרַדְיוּמְנַה, היתה בקיאה באמנות הריחוף בחלל. וכך הגיעו השניים במהירות לדְוָארַקָא העיר. הם חלפו מעל לארמונו של קרישנה, ואז החלו נוחתים, כמו ענן שצונח עם ברק. אגף הארמון הפנימי נקרא אַנְתְהַּפּוּרַה (מדור פנימי). היו שמה נשים רבות, ופְּרַדְיוּמְנַה ומָאיָאוַתִי התישבו עתה ביניהן. למראה פְּרַדְיוּמְנַה, עם לבושו הכחול, זרועותיו הארוכות, שערו המסתלסל, עיניו היפיפיות, פניו הורדרדות המחייכות, ותכשיטיו ועדייו, תחילה סברו כל הנשים שזהו קרישנה. מה רב מזלן, הן חשבו, על שזכו פתאום בנוכחותו, וחיפשו מיד מסתור בפינות הארמון.

מכל מקום, משנוכחו שאינו זהה ממש לקרישנה, מסקרנות הן התקבצו שנית, חפצות להתבונן בו ובאשתו. מיהו היפיפה הזה, הן תמהו, מעלות כל מיני השערות. גם רוּקְמינִּידֵוִי היתה שם, יפה ממש כמותו, עם עיניה דמויות הלוטוס. למראהו רק טבעי שנזכרה בבנה שלה, ומוצפת באהבה אמהית, חלב החל ניגר משדיה. ״מיהו העלם היפיפה הזה שעולה ביופיו על כולם?״ היא תמהה. ״מיהי אותה צעירה בת מזל שזכתה לשאת אותו ברחמה ולהיות לו לאם? ומי זו האשה שמתלווה אליו? כיצד הם נפגשו? אם בני שלי, שנחטף ממש מחדר היולדות, עדיין בחיים, הוא מן הסתם נראה כמו נער זה.״ ברגש אמהי היא הבינה כי זהו ילדה האבוד. ובנוסף, הרי דמה כל כך לקרישנה; ממש מפליא כיצד ניכרו בו סימניו כולם. בגלל האהבה העצומה שחשה בטחונה גבר שזה אכן בנה שבגר. גם סמנים מבורכים ניגלו עתה—רעד הופיע בזרועה השמאלית.

קרישנה עם אביו ואמו, וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, באו בדיוק לשם. כאישיות אלוה, קרישנה מבין הרי הכול, אולם בחר לשתוק. אך ברצונו הגיע אז גם נָארַדַה החכם וגולל לפניהם את סיפור המעשה כולו—כיצד נחטף פְּרַדְיוּמְנַה מחדר היולדות, כיצד גדל ובא עתה עם אשתו מָאיָאוַתִי, שלפנים היתה רַתי, אשתו של קופידון. מה רבה היתה תדהמתם—תחילה החטיפה המסתורית, ואז צמיחתו הפלאית, ועתה שיבתו של הבן, שכבר חשבו אותו למת ולא קיוו כמעט עוד לשובו. עתה, נוכחים שזה פְּרַדְיוּמְנַה, הם החלו מקבלים את פניו בעליצות. בזה אחר זה כל בני המשפחה—דֵוַקִי, וַסוּדֵוַה, שְׂרִי קרישנה, בַּלַראמה, רוּקְמינִּי וכל שאר הנשים—חיבקו אותו וחיבקו גם את אשתו. השמועה פשטה מיד בעיר, ותושבים מלאי פליאה החלו להופיע להוטים לראות אותו. הם כולם אמרו, ״שב הבן המת. מה יותר משמח מזה?״

שרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר שבתחילה כל בנות הארמון, כולן אמהות ואמהות חורגות של פְּרַדְיוּמְנַה, חשבו אותו לקרישנה ונבוכו קצת, כי התאוו להתיחד עמו. ההסבר לכך הוא שפְּרַדְיוּמְנַה דמה ממש לקרישנה, ובנוסף היה הרי גם קופידון עצמו. לא מפליא איפוא, שאמהותיו, גם כל אשה אחרת, יתבלבלו בדרך זו. נאמר שגופו דמה כל כך לקרישנה, שאפילו אמו שלו חשבה אותו לאל.

קרישנה חטף את רוּקְמינִּי, והנסיכים, ובראשם גַ'רָאסַנְדְהַה, רתחו כולם מזעם. מוכי הלם מיופיה, הם צנחו קודם מגב סוסיהם ופיליהם. אולם עתה שבו לעשתונותיהם, והחלו מכינים את נשקם. הם שלפו קשתות וחיצים ובדהרה, על מרכבות, על סוסים ועל פילים, הם החלו לדלוק אחר קרישנה. אלא שחיילי היַדוּ יצאו נגדם, כדי לבלום את התקדמותם. קרב אדיר התחולל אז בין שני המחנות. מתנגדיו של קרישנה, בהנהגת גַ'רָאסַנְדְהַה, היו כולם לוחמים מיומנים. הם שיגרו את חיציהם בחילי היַדוּ כמו ענן שממטיר גשמיו בעוז על פסגת הר. ענן שנקבץ על פסגתו של הר אינו זז כמעט, ומשום כך עוצמת גשמיו עזה יותר מאשר בכל מקום אחר.

הנסיכים נלחמו במלוא אונם, נחושים בדעתם להביס את קרישנה ולהוציא את רוּקְמינִּי מידיו. ורוּקְמינִּי, ישובה לצד קרישנה, צפתה במטר החיצים שנפל על חילי היַדוּ. מפוחדת, היא הביטה בפניו של קרישנה בהכרת תודה, על שנכון היה להסתכן כל כך בעבורה. עיניה נעו כה וכה, והיא נראתה עצובה עד מאד. קרישנה הבין מיד את לבבה וניסה לעודד אותה במילותיו: ״רוּקְמינִּי שלי, אל תדאגי. חילי היַדוּ יהרגו תכף את כל חילי האויב.״

ואכן, בדיוק אז פקעה סבלנותם של מפקדי צבא היַדוּ בהנהגת בַּלַראמה, שידוע גם כסַנְקַרְשַׁנַּה וגַדַדְהַרַה; נמאס להם ממתקפתם המבזה של חילי האויב והם החלו לשלח חיציהם בסוסים, בפילים ובמרכבות, ובתוך זמן קצר החלו נסיכים וחילי האויב לצנוח, ומיליוני ראשים מבותקים נראו מתגלגלים בשדה הקרב, על קסדותיהם ועגיליהם. ידי החילים נגדעו בעודן אוחזות בקשתות, בחיצים ובאלות; ראשים נערמו בערימות, והיו גם ערימות סוסים. החילים, הגמלים, הפילים והחמורים כולם צנחו לארץ כרותי ראש.

גַ'רָאסַנְדְהַה ושאר הלוחמים נוכחו אז שהם מובסים בהדרגה בידי חיליו של קרישנה, וחשבו שמטופש להסתכן כל כך ולהפסיד בקרב עבור שׂישׂוּפָּאלַה; הוא בעצמו צריך להילחם ולשחרר את רוּקְמינִּי מידיו של קרישנה. אולם כיוון שנוכחו שאינו חזק דיו, כולם החליטו שלא לבזבז עוד את כוחותיהם לשוא, וחדלו מקרב ופרשו.

היו נסיכים שמתוך נימוס ניגשו אל שׂישׂוּפָּאלַה, ומצאו אותו מדוכדך עד מאד, כמו אדם שאיבד את אשתו; פניו קמלו, כוחותיו נטשו אותו, וזוהרו גווע. אלה אמרו לו אז: ״הי שׂישׂוּפָּאלַה, אל תיפול כל כך ברוחך. אתה בן מעמד הנסיכים וגדול הלוחמים. מדוע שתושפע כל כך משמחה או מצער שבין כה וכה אינם נמשכים לעד? התעודד. אל תתן לאכזבה להשתלט עליך בגלל כישלון זמני. אחרי הכול, אנחנו איננו המבצעים העליונים; כולנו מרקדים על-פי רצונו של העליון, כמו בובות ביד קוסם, ובחסדו סובלים בצרה או נהנים בשמחות, שמאזנים בסופו של דבר זה את זה.״

סיבת כל התבוסה הנוראה הזו היה טבעו הקנאי של רוּקְמִי, אחיה הבכור של רוּקְמינִּי. ועתה, לאחר שתכנן להשיאה לשׂישׂוּפָּאלַה, כמה התאכזב לראות אותה נחטפת בידיו של קרישנה. הוא ושׂישׂוּפָּאלַה, ידידו ומי שהיה אמור להיות גיסו, שבו אמנם איש איש לביתו, אלא שרוּקְמִי לא נרגע. הוא החליט ללמד את קרישנה לקח בעצמו. הוא קיבץ את חילותיו שלו—צבא בן אלפי פילים, סוסים, מרכבות וחילים—וחמוש באלה הוא יצא בעקבותיו של קרישנה לעבר דְוָארַקָא. כדי לזכות בהוקרת קהל הנסיכים השבים, הוא הבטיח בפניהם, ״כולכם לא הצלחתם לעזור לשׂישׂוּפָּאלַה לשאת את אחותי, אולם אני איני יכול להרשות לקרישנה לחטוף אותה. אני אלמד אותו לקח. עכשיו אני הולך לשם.״ הוא הציג עצמו כמו מצביא גדול, ואז נשבע בנוכחותם, ״עד שלא אנצח את קרישנה ואשיב את אחותי, לא אשוב לעירי קוּנְּדּינַה. כולכם עדים לנדרי וגם תיראו אותי מגשים אותו.״

הוא סיים את נאומו הרברבני, עלה על מרכבתו, והורה לרכבו לנסוע בעקבותיו של קרישנה. הוא אמר, ״אני רוצה להלחם עמו מיד. רועה פרות זה הפך גאותן מאד בגלל דרכיו הערמומיות להלחם בקְשַׁתְרייות. אולם היום אלמד אותו לקח מר. כיוון שחטף ברוב חוצפה את אחותי, היום ילמדו אותו חיצי החדים שיעור חשוב.״ אדם אויל זה, רוּקְמִי, נבער לחלוטין למידת כוחו ומעשיו של הריבון, החל אז להשמיע בעזות מצח איומים.

ברוב טיפשותו, הוא הגיע עד מהרה לפני קרישנה וחזר ואמר לו, ״עצור לרגע, בוא להלחם איתי!״ הוא מתח אז את קשתו, וירה שלושה חיצים אימתניים בגופו של קרישנה. הוא גם כינה את קרישנה ״הנתעב בבני שושלת היַדוּ״, וביקש ממנו לעצור לרגע כדי שיוכל ללמד אותו לקח. ״אתה נושא את אחותי כמו עורב שגונב חמאה מזוככת שנועדה להקרבות. אתה גאה מאד על כוחך הצבאי, אולם אינך מסוגל להלחם על-פי הכללים. גנבת את אחותי; עתה אגאל אותך מיוקרתך הכוזבת. תוכל להחזיק באחותי רק עד אשר חיצי ינעצו אותך לאדמה לעד.״

למישמע דברי הטירוף הללו, קרישנה שיגר בין רגע חץ שקרע את מיתר קשתו של רוּקְמִי, לפני שיוכל לשלוח חץ נוסף. אלא שרוּקְמִי לקח אז קשת אחרת וירה עוד חמישה חיצים בקרישנה. שוב קטע קרישנה את מיתר הקשת, ושוב אחז רוּקְמִי בקשת נוספת. אלא שהפעם, כדי ללמדו לקח, קרישנה קרע את המיתר וגם ירה בו שישה חיצים, ועוד שמונה—ארבעה חיצים הרגו את ארבעת סוסיו, חץ נוסף המית את רכבו, ושאר השלושה ניפצו את גג מרכבתו, לרבות דגלו.

עתה, מרוקן מחיציו, רוּקְמִי נעזר בחרבות, במגינים, בקלשונים, ברומחים, ובשאר כלי נשק שנועדו לקרב פנים אל פנים. אולם קרישנה ניפץ גם את אלה כליל. בלית ברירה, לאחר שנסיונותיו כולם עלו בתוהו, שלף רוּקְמִי את חרבו ורץ במהירות לעבר קרישנה, כמו זבוב שמזנק לאש. אלא ששוב, ברגע שהגיע, קרישנה ניפץ את נשקו לרסיסים. קרישנה שלף אז את חרבו שלו וכבר עמד להרוג אותו, אולם אז נפלה רוּקְמינִּי לרגליו, מבינה שאינו מוכן לסלוח לאחיה עוד, וכולה רועדת מאימה וצער היא התחננה אל בעלה.

תחילה היא כינתה את קרישנה ״יוגֵשְׁוַרַה״, כלומר, מי שניחן בשיפעה ובאון בלתי נתפסים. קרישנה הינו בעל עוצמה בלתי נתפסת בעוד שכוחו הצבאי של אחיה מוגבל. קרישנה גם אינו ניתן למדידה, בעוד שאחיה נמדד על כל צעד וצעד בחייו; הוא אינו משול אפילו לחרק עלוב ביחס לכוחו האינסופי של קרישנה. היא כינתה את קרישנה גם כאל כל האלים-למחצה. ישנם אלים-למחצה רבים, כגון ברהמה, שיווה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה; אולם קרישנה הינו אלוהם ואדונם של כל האלים הללו, בעוד שאחיה אינו אפילו סתם אדם רגיל, אלא השפל שבשפלים, כיוון שלא ידע בכלל על קרישנה. במילים אחרות, מי שאינו מבין את מעמדו האמיתי של קרישנה, הינו הנחות באנשים. רוּקְמינִּי קראה לקרישנה גם ״גַ'גַתְפַּתי״, או אדון כל הבריאה החומרית, לעומתו אחיה הינו בסך הכול נסיך.

רוּקְמינִּי השוותה כך את מעמדו של רוּקְמִי לזה של קרישנה והתחננה ברגש לחייו, עתה ברגע המבורך הזה, ממש לפני איחודה עם קרישנה. למעשה, עכשיו נחשף טבע האשה שבה. היא שמחה להינשא לקרישנה בשעה שיועדה לאחר, אולם לא רצתה בגלל זה לאבד את אחיה, שאחרי הכול אהב את אחותו הצעירה וחפץ להשיאה למי שלדעתו היה עדיף יותר. בשעה שהתפללה כך לחייו, גופה כולו רעד מחרדה, פניה כמו יבשו, וגרונה נשנק. בגלל הרעד, תכשיטיה התרופפו ונפלו לארץ והתפזרו. קרישנה נמלא מיד חמלה והסכים לא להרוג את הסכל, אולם חפץ להעניש אותו מעט. הוא כפת אותו בבד וגילח את שפמו, את זקנו ושערו, משאיר חלקות שיער בלתי גזוזות פה ושם.

ובינתים הצליחו חילי היַדוּ בפיקודו של בַּלַראמה להכניע את צבאו של רוּקְמִי, כמו פיל שתולש את גבעולי הלוטוס הרכים במים. כלומר, הם רוצצו את כוחותיו כמו שפיל רומס את פרחי הלוטוס ברגליו, בשעת רחצתו. מכל מקום, רבה היתה הפתעתם משראו את מצבו של רוּקְמִי. בַּלַראמה במיוחד נכמרו רחמיו על גיסתו, שזה עתה נישאה, וכדי לשמחה, הוא בעצמו התיר את רוּקְמִי מקשריו, וכדי לרצותה יותר, הוא גם נזף בקרישנה, כאחיו הבכור. ״קרישנה, לא נהגת כשורה בכלל. זהו מעשה מביש, שנוגד את מסורת משפחתנו! גזיזת שיערו של אדם וגילוח שפמו וזקנו משולים כמעט להריגתו. מה שהיה היה, עתה הפך רוּקְמִי לגיס, לקרוב משפחה, ולא צריך היית לעולל לו זאת.״

עתה, כדי להרגיע את רוּקְמינִּי הוא אמר, ״אל תצטערי עוד על אחיך ומראו המוזר. כל אחד סובל או נהנה כתוצאה ממעשיו.״ הוא רצה שתבין שאחיה סובל כתוצאה ממעשיו, ומשום כך אינו ראוי לחמלה רבה כל כך. הוא שוב פנה אל קרישנה ואמר, ״קרישנה יקירי, לקרוב משפחה צריך לסלוח, גם אם חטא וראוי להמיתו. כי כאשר הוא הופך מודע לאשמתו, מודעותו בעצמה כבר שווה למוות, ואין עוד צורך להרוג אותו.״ ועתה שוב לרוּקְמינִּי, הוא הסביר שחובתו של קְשַׁתְרייַה בחברה האנושית הינה נוקשה מאד. על-פי כללי המלחמה גם אח יכול להפוך לאויב, ואז לא יהסס הקְשַׁתְרייַה להרוג אותו. במילים אחרות, בַּלַראמה לימד את רוּקְמינִּי שלא היה כל פסול באכזריות שגילו קרישנה ורוּקְמִי זה כלפי זה, למרות קשרים משפחתיים. הוא הסביר שהקְשַׁתְרייות הינם דוגמה אופיינית לדרך החיים החומרית; הישגים או קנינים חומריים מנפחים את גאותם ומשום כך במלחמותיהם על ממלכה, אדמה, רכוש, נשים, יוקרה או כוח, אלה מנסים להשפיל ולבזות את יריבם כמידת יכולתם. הוא גם הסביר לרוּקְמינִּי שזיקתה לאחיה רוּקְמִי, שעורר את איבתם של אנשים כה רבים, הינה פסולה והולמת אנשים חומרניים. כי אחרי הכול, אופיו לא היה מכובד ביותר, בהתחשב בדרך שבה נהג בידידים שונים. אלא שרוּקְמינִּי, כאשה פשוטה, חשה חיבה עזה אליו, ואף שלא היה ראוי להיות אחיה, היא חמלה עליו.

״בנוסף״, הוסיף בַּלַראמה, ״ההבחנה הזו שבין אדם נייטרלי לבין אויב או ידיד מקורה בתפיסת חיים גופנית. זהו אונו המשלה של הריבון שמתעתע באנשים סכלים שכאלה. הנשמה הרוחנית הינה בעלת אותה איכות רוחנית בכל הגופים החומריים. אלא שמחוסר הבנה נוטים לראות רק את ההבדלים הגופניים שבין אדם לחיה, בין מלומד לנבער, או בין עשיר לעני, שבסך הכול מהווים כסות לנשמה הרוחנית הטהורה. הבחנה שכזו, שמבוססת כולה על הגוף, הינה ממש כאילו היינו מבדילים בין אש לאש בגלל שזו בוערת על חומר בערה שונה. ההבדלים שבין צורות וגדלים בחומר הבערה אינם גוררים הבדלים שכאלה באש. גם בשמיים אין הבדלים של צורה או גודל.״

כך פייס אותם בַּלַראמה בהוראות חוכמה ומוסר. הוא גם אמר: ״הגוף הזה הינו חלק מכלל התופעה החומרית. ישות החיים, או הנשמה הרוחנית, שבאה במגע עם חומר, מתגלגלת מגוף לגוף ברדיפה אחר הנאה אשליתית, וזה ידוע כקיום החומרי. המגע הזה של ישות החיים עם עולם התופעות החומרי אינו מיזוג מוחלט, גם לא היבדלות. אין ספק כמובן, גיסתי הענווה, שהנשמה הינה סיבת הגוף החומרי, ממש כשם שהשמש הינה מקור האור, הראייה, והצורות שבקיום החומרי. הדוגמה הזו של השמש מבהירה מאד את מעמדה של ישות החיים ומגעיה עם העולם החומרי. השמש זורחת עם בוקר, וחומה ואורה מתפשטים בהדרגה במשך כל היום. השמש הינה סיבת כל התהוות חומרית וכל צורה או דמות; היא שגורמת להתרכבות החומרים ולהתפרקותם. מכל מקום, עם שקיעתה, או תזוזתה למקום אחר, לתופעות אין עוד מגע עמה. תוצאות השפעותיה ניכרות אמנם בחלק כדור הארץ המזרחי, אף שעברה כבר למערבי, אלא שהיא עצמה נגלית רק בחלק המערבי. בדומה לכך, ישות החיים מקבלת או מייצרת גופים שונים בנסיבות מסוימות, ועמם גם מערכות שונות של יחסים גופניים, אולם ברגע שהיא נוטשת את גופה המסויים, אין לה עוד דבר עמו. גם אין לה דבר עם הגוף הבא שתקבל. למעשה, היא חופשיה תמיד מכל מגע גופני שכזה. ומכאן, שהופעת הגוף והיעלמותו אינם קשורים ממש בישות החיים, ממש כשם שהתמלאות הירח והתמעטותו אינם חלים עליו באמת. כאשר הירח נראה כמו מתמלא, אנו טועים לחשוב שהוא גדֵל, וכאשר נראה שהוא מתמעט, אנו חושבים שהוא קטֵן. אלא שלמעשה, הירח נשאר כמות שהוא תמיד; ללא כל קשר לתופעת ההתמלאות וההתקטנות.״

״התודעה בקיום החומרי, ניתן להשוותה לשינה או חלימה. בשנתו, חולם האדם על התרחשויות מדומות, וחווה אפילו בשמחה ובצער בעטיין. כמותו סובל אדם השרוי בתודעה חומרית, שבעצמה הינה כמו חלום; סבלו מקורו בתוצאות קבלת הגוף ונטישתו אחר כך. תודעת קרישנה הינה היפוכה של תודעה חומרית. במילים אחרות, מי שהתעלה לתודעת קרישנה, משתחרר מתפיסות חיים כוזבות.״

כך הורה להם בַּלַראמה ידע רוחני. או אז הוא פנה אל גיסתו: ״רוּקְמינִּי בעלת החיוך הענוג, אל תתני למניעים כוזבים שמקורם בבערות להעציבך. עצבות מקורה בסך הכול במושגים מוטעים, ודיון מעמיק בטבעם של חיים אמיתיים יכול להפיג אותה מיד. לימדי למצוא את שמחתך על מישור זה בלבד.״

למישמע הוראות מאירות שכאלה, רוּקְמינִּי נרגעה ונמלאה שמחה. אומללותה היתה רבה למראה מצבו העלוב של אחיה, אולם עתה היא התעשתה ושבה לאיזונה. ובאשר לרוּקְמִי, הלה לא הצליח לעמוד במילתו, גם לא להגשים את משימתו; הוא יצא מביתו עם צבא גדול כדי להביס את קרישנה ולשחרר את אחותו, והנה, כל חיליו אבדו וכל צבאו, והוא עצמו הושפל. אולם אף שלבו נשבר, בחסדו של הריבון יכול היה להמשיך את חייו עד תום מועדם. הוא היה קְשַׁתְרייַה, וזכר איפוא, את הבטחתו שלא ישוב לעיר קוּנְּדּינַה מבלי להרוג את קרישנה ולשחרר את אחותו. ועתה משנכשל, הוא החליט בכעסו שלא לשוב עוד לבירה. הוא בנה לו בקתה קטנה בכפר בְּהוגַ'קַטַה והתגורר שם עד סוף ימיו.

או אז, לאחר שהביס את כל המתנגדים וחטף את רוּקְמינִּי בכוח, קרישנה הביא אותה הביתה לעירו, דְוָארַקָא, ושם נישא לה על-פי כללי הטקס. אחרי נשואיהם, קרישנה הפך למלך היַדוּ שם. התושבים כולם עלצו, חגיגות נחוגו בכל בית, ובשמחתם הם לבשו בגדי פאר והתקשטו במיטב התכשיטים, ואיש איש כמידת אפשרותו, הביא אז מתנות לבני הזוג. הבתים ביַדוּפּוּרי (דְוָארַקָא) כולם קושטו בדגלים ובסרטים ובפרחים. שער מיוחד הותקן בכל בית לרגל האירוע, ומשני צדדיו הונחו כדים גדולים מלאים במים. העיר כולה הדיפה ניחוחות בעירתן של קטורות מעולות, ובלילה אלפי מנורות הפיצו זוהרן, מקשטות כל בית.

לרגל הנישואים העיר לבשה שמחה, מעוטרת בשפעת עצי בננה ועצי עלי לעיסה. שני עצים אלה נחשבים למבורכים מאד באירועים חגיגיים. נאספו שם גם פילים רבים, שנשאו את מלכיהם המכובדים של מדינות ידידותיות. הפיל הינו קל דעת מטבעו ונוטה לשעשועים, וכאשר הוא מבחין בצמחים או בעצים קטנים, הוא עוקר אותם מיד ומשליך אותם לכל עבר. וכך, כל הפילים ששם, כמו שיכורים, החלו לעקור ולפזר את עצי הבננה ועצי עלי הלעיסה. אולם למרות כל העצים המושלכים, נראתה העיר יפיפיה.

מן המלכים הידידותיים הופיעו שם הקוּרַוים, מיוצגים על-ידי דְהרּיתַרָאשְׁטְרַה, חמשת הפָּאנְּדַּוים, המלך דְרוּפַּדַה, המלך סַנְתַרְדַנַה, כמו גם בְּהִישְׁמַקַה, אביה של רוּקְמינִּי. בגלל החטיפה התגלעה אי הבנה כלשהי בין שתי המשפחות. אולם אחרי שבַּלַראמה פנה אל המלך וחכמים וקדושים שונים דיברו על לבו, הוא נאות לנכוח בטקס. למרות שתקרית החטיפה לא היתה מאורע נעים ביותר לממלכת וידַרְבְּהַה, לא היה זה בלתי שגרתי בין קְשַׁתְרייות. למעשה, חטיפה היתה מעורבת כמעט בכל נישואים. והמלך בְּהִישְׁמַקַה נטה הרי כבר מלכתחילה להשיא את בתו היפיפיה לקרישנה. בדרך כלשהי, מטרתו הושגה עתה, אף שבנו הבכור הושפל בקרב, והוא שמח מאד להצטרף אל כל החוגגים. בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה נזכר שגם מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה וילדי הרועים מוְרּיְנְדָאוַנַה השתתפו בטקס. מלכים מממלכות קוּרוּ, סְרּינְגַ'יַה, קֵקַיַה, וידַרְבְּהַה וקוּנְתי באו לדְוָארַקָא לרגל המאורע, על כל פמליתם המלכותית.

סיפור חטיפתה של רוּקְמינִּי נכתב כשיר וסופר בכל מקום על-ידי קריינים מקצועיים. המלכים ששם, ובמיוחד בנותיהם, נפעמו כולם ונהנו מתיאור גבורתו של קרישנה. האורחים, גם כל תושבי העיר, עלצו למראה הזוג, קרישנה ורוּקְמינִּי. במילים אחרות, הריבון העליון המקיים כול ואלת המזל התאחדו עתה, לשמחת כלל האנשים.

קרישנה, מרוצה מדבריה של רוּקְמינִּי, לחץ אז את ידו של הבְּרָאהְמַנַּה ואמר: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, כמה אני שמח שרוּקְמינִּי להוטה להינשא לי, כיוון שגם אני להוט להשיג את ידה. בתו של בְּהִישְׁמַקַה שבתה את מחשבותי כליל, עד כי בלילות לעיתים שנתי נודדת בגללה. נראה שאחיה הבכור סידר את נישואיה עם שׂישׂוּפָּאלַה מתוך עוינות כלפי. אני נחוש איפוא, והחלטי ללמד לקח את כל הנסיכים הללו. ממש כמו עץ פשוט שבטיפול הולם מפיקים ממנו אש, אני אטפל בנסיכים הרשעים ואוציא, כמו אש, את רוּקְמינִּי מביניהם.״

עתה, יודע את המועד המדויק שנקבע לנישואים, קרישנה חפץ להיחפז ולעזוב. הוא ביקש מרכבו, דָארוּקַה, לרתום את הסוסים למרכבתו ולהתכונן לנסוע לממלכת וידַרְבְּהַה. קרישנה רק השמיע פקודתו, ומיד היה מוכן כבר הרכב עם ארבעה סוסים מיוחדים. שמותיהם ותיאורם של הסוסים נזכרים בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה. הראשון, שַׂיְוְיַה, היה ירקרק; השני, סוּגְרִיוַה, היה אפרפר כמו קרח; השלישי, מֵגְהַפּוּשְׁפַּה, היה כמו ענן חדש; והאחרון, בַּלָאהַקַה, היה בצבע האפר. הסוסים נירתמו ליצול, והמרכבה היתה מוכנה לדרך. קרישנה עזר אז לבְּרָאהְמַנַּה לטפס, והושיב אותו במושב לצידו. הם יצאו בדהרה מדְוָארַקָא, ובתוך לילה הגיעו למחוז וידַרְבְּהַה. דְוָארַקָא מצויה בחלקה המערבי של הודו, וממלכת וידַרְבְּהַה מצויה בחלקה הצפוני. לפחות 1600 ק״מ מפרידים ביניהן, ובכל זאת הצליחו הסוסים, במהירותם האגדית, להגיע ליעדם—העיר קוּנְּדּינַה, בתוך לילה, או בשתיים עשרה שעות.

המלך בְּהִישְׁמַקַה לא התלהב ביותר להעניק את בתו לשׂישׂוּפָּאלַה. אולם חש מחויב, בגלל אהבתו לבנו הבכור, שערך את ההסדר. מתוך חובה הוא גם קישט את העיר לקראת הטקס ועשה את כל ההכנות הדרושות להצלחתו. מים הותזו ברחובות והעיר כולה נוקתה. כיוון שהודו נמצאת באזור טרופי, מזג האויר שם יבש, ואבק מצטבר תמיד ברחובות ובכבישים; משום כך, לפחות פעם ביום צריך להתיז עליהם מים, ובערים גדולות כמו כלכותה, אפילו פעמים ביום. דגלים וסרטים צבעוניים ניתלו ברחובות, ובצמתים חשובים ניבנו שערים. העיר כולה קושטה להפליא. ויופיה עוד התעצם בזכות תושביה, גברים כנשים, כולם מהודרים בבגדים נקיים ובמשחת עץ סנדל ובענקי פנינים ובפרחים. קטורת בערה בכל מקום, וניחוחות כמו אגוּרוּ בישמו את האויר. שפע של מזון הוגש לכוהנים ולבְּרָאהְמַנּים, וכמצוות הטקס, אלה גם זכו בתרומות ובפרות לרוב, ואז הם שוררו את מזמורי הוודות.

בת המלך, רוּקְמינִּי, היתה יפה עד מאד, כולה זכה וצחת שיניים. הרצועה המבורכת נקשרה כבר לפרק ידה, הושמו עליה תכשיטים שונים, ובד משי ארוך לכסות את חלק גופה העליון והתחתון. הכוהנים המלומדים זימרו לה מַנְתְרות מגוננות מן הסָאמַה וֵדַה, רּיג וֵדַה ויַג'וּר וֵדַה. ואחר כך זימרו את מזמורי האַתְהַרְוַה וֵדַה והעלו מנחות לאש כדי לבטל את השפעתן של התלכדויות כוכבים שליליות.

המלך בְּהִישְׁמַקַה היה רב נסיון וידע כיצד לנהוג בבְּרָאהְמַנּים ובכוהני הדת בטקסים מעין אלה. את הבְּרָאהְמַנּים הוא כיבד במיוחד והעניק להם זהב וכסף בשפע, גם דגנים מעורבים במולסה, ופרות מקושטות בתכשיטי זהב. דַמַגְהושַׁה, אביו של שׂישׂוּפָּאלַה, ערך גם הוא טקסי פולחן רבים שתכליתם להביא מזל למשפחתו. הוא נודע כדַמַגְהושַׁה בגלל יכולתו האדירה לרסן אזרחים עבריינים. דַמַה פירושו לרסן, וגְהושַׁה פירושו מפורסם; הוא התפרסם איפוא, בשליטתו באזרחים. הוא היה בטוח שבכוחו הצבאי יוכל לגבור על קרישנה, אם יבוא וינסה להפריע לטקס הנישואים. משום כך, אחרי שביצע טקסים מבורכים שונים, הוא אסף את חילות צבאו, צבא המַדַסְרַוי, ועם פילים רבים, מעוטרים בענקי זהב, ומרכבות וסוסים מקושטים כמותם, הוא יצא לדרך. אף שלא שכח לחלוטין את הנישואים, נראה היה שדַמַגְהושַׁה עם בנו ומרעיו הולכים לקוּנְּדּינַה בראש ובראשונה כדי להילחם.

משנודע לבְּהִישְׁמַקַה, המלך המלומד, שדַמַגְהושַׁה ופמליתו הגיעו, הוא יצא מיד את העיר לקבל את פניהם. מחוץ לשער העיר היו גנים רבים, שבהם הוזמנו האורחים להתמקם. על-פי שיטת הנישואים הוֵדית, אבי הכלה אמור לארח את מחנהו הרב של החתן ולשכן אותו במקומות נאים במשך שנים או שלושה ימים, עד גמר טקס החתונה. במחנהו של דַמַגְהושַׁה היו אלפי אדם, ביניהם מלכים שהבולטים מהם היו גַ'רָאסַנְדְהַה, דַנְתַוַקְרַה, וידֻוּרַתְהַה ופּוּנְּדְּרַקַה. היה זה סוד גלוי לכול שרוּקְמינִּי נועדה להינשא לקרישנה, אלא שאחיה הבכור, רוּקְמִי, סידר את נישואיה לשׂישׂוּפָּאלַה. הילכו גם שמועות שרוּקְמינִּי שלחה שליח לקרישנה. החילים ציפו איפוא, להפרעה מצדו—שיבוא וינסה לחטוף אותה. אף שלא היו נטולי חשש, כולם היו נכונים להילחם בו בעוז ולמנוע כל נסיון חטיפה שכזה. כאשר נודע לשְׂרִי בַּלַראמה שקרישנה עזב לקוּנְּדּינַה בלווית בְּרָאהְמַנַּה בלבד, וששׂישׂוּפָּאלַה נמצא שם עם כל צבאו הרב, הוא חשש מיד שכוונתם לתקוף את קרישנה. ועם צבא כביר של מרכבות, חיל רגלים, סוסים ופילים גם הוא הגיע לקוּנְּדּינַה.

ובינתים, בארמון, ציפתה רוּקְמינִּי לבואו של קרישנה. וכאשר לא בא, וגם לא הבְּרָאהְמַנַּה שנשא את מכתבה, היא נמלאה חרדה וקוננה כבר על מזלה הרע. ״רק לילה אחד נותר עד ליום הנישואים, והבְּרָאהְמַנַּה, גם שְׂיָאמַסוּנְדַרַה, לא שבו. איני מוצאת את הסיבה לכך.״ מתוך תקווה קלושה היא חשבה שאולי קרישנה אינו מרוצה בגלל סיבה כלשהי ודחה את הצעתה, והבְּרָאהְמַנַּה לא שב, מאכזבה. אולם אף שחשבה על סיבות שונות לעיקוב, היא ציפתה לבואם בכל רגע.

היא חשבה גם שאולי האלים-למחצה כמו ברהמה, שיווה והאלה דוּרְגָא אינם מרוצים. נאמר שהאלים נוטים להתרגז כאשר אינם נסגדים כראוי. אינְדְרַה למשל, התרגז על תושבי ורינדאוון כאשר נוכח שאינם סוגדים לו (כיוון שקרישנה הפסיק את האינְדְרַה-יַגְ'נַה), ורצה להעניש אותם. רוּקְמינִּי חשבה עתה שכיוון שלא הירבתה לסגוד לשיווה ולברהמה, אפשר שהם כועסים ומנסים להכשיל את תכניתה. ואולי האלה דוּרְגָא, אשתו של שיווה, תומכת ועומדת לצדו של בעלה. שיווה ידוע כרוּדְרַה, ואשתו ידועה כרוּדְרָאנִּי. השמות רוּדְרָאנִּי ורוּדְרַה מציינים מי שרגילים להטיל את זולתם לקשיים ולגרום להם למרר בבכי עד סוף ימיהם. רוּקְמינִּי חשבה על האלה דוּרְגָא כגיריגָ'א, בתם של הרי ההימליה. הרי ההימליה הינם קרים וקשים מאד. היא חשבה שכמותם גם האלה דוּרְגָא הינה קשת לב וקרה. כך, בחרדתה לראות את קרישנה, רוּקְמינִּי, שהיתה בסך הכול ילדה, חשבה אודות אלים-למחצה שונים. הגופִּיות סגדו לאלה קָאתְיָאיַנִי כדי לזכות בקרישנה כבעל; גם רוּקְמינִּי חשבה עתה על האלים-למחצה, לא לצורך ברכות חומריות, אלא בהקשר לקרישנה. אין כל פגם בתפילה לאלים-למחצה למען חסדו של קרישנה, ורוּקְמינִּי היתה שקועה כולה במחשבות עליו.

למרות שהרגיעה את עצמה שהזמן לא תם וגווינְדַה עוד יכול לבוא, היא חשה שהתקוה קלושה. דמעות זלגו מעיניה, וכאשר גברו יותר, היא עצמה את עיניה ביאוש. אולם בעודה שקועה כל כך במחשבות, סימנים מבורכים החלו להופיע בגופה. רעד חלף בעפעפה השמאלי, בזרועותיה ובירכיה. רעד באברי הגוף האלה מציין שדבר טוב עתיד להתרחש.

או אז, מלאה כולה בחרדה, היא ראתה את הבְּרָאהְמַנַּה השליח. קרישנה, נשמת-העל שבלב כל חי, הבין את חרדתה; ומיהר אז ושלח את הבְּרָאהְמַנַּה לארמון, לבשר לה על בואו. למראה הבְּרָאהְמַנַּה, רוּקְמינִּי גם הבינה את הרעד המבורך שבגופה, ומיד נמלאה חדווה. בחיוך היא שאלה אם קרישנה כבר הגיע. הבְּרָאהְמַנַּה השיב שבן שושלת היַדוּ, שְׂרִי קרישנה, אכן בא; הוא עוד עודד אותה בהבטחה שקרישנה יחטוף אותה, ויהי מה. שמֵחה כל כך על בשורתו, רוּקְמינִּי חפצה להעניק לבְּרָאהְמַנַּה את כל שברשותה. אולם כיוון שלא מצאה דבר ראוי למתנה, היא רק השתחוותה. משמעות ההשתחוות לפני אדם מכובד היא שהמשתחווה מכריז בכך על מחויבותו לאותו אדם. במילים אחרות, רוּקְמינִּי רמזה שתשאר אסירת תודה לבְּרָאהְמַנַּה הזה לעד. כל מי שזוכה בחסדה של אלת המזל, כמו אותו בְּרָאהְמַנַּה, אין ספק שיהיה מבורך תמיד בשפע חומרי.

כאשר נודע למלך בְּהִישְׁמַקַה שקרישנה ובַּלַראמה הגיעו, הוא הזמין אותם לחזות בטקס הנישואים של בתו. הוא דאג גם לשכן אותם ואת כל חיליהם בבית גינה נאה. כדרך המנהג הוֵדי, הוא הגיש להם גם דבש ובגדים נקיים. הוא לא אירח כך רק את קרישנה, בַּלַראמה, או גַ'רָאסַנְדְהַה; הוא קיבל את פניהם של מלכים ונסיכים רבים, איש איש בהתאם לכוחו האישי, לגילו ולנכסיו החומריים. סקרנים ותאווים, תושבי קוּנְּדּינַה התקבצו אז סביב קרישנה ובַּלַראמה, ולגמו את נקטר יופים. בעינים דומעות הם חלקו להם את הוקרתם החרישית. בשמחה הם צפו בקרישנה, חושבים אותו לבן זוג מתאים לרוּקְמינִּי. בלהיטותם לאחד את השניים, הם נשאו תפילה לאל: ״אלוה יקר, אם ביצענו בחיינו מעשה חסד כלשהו שהצליח לספק אותך, אנא רחם עלינו וקבל את ידה של רוּקְמינִּי.״ מסתבר שרוּקְמינִּי היתה נסיכה אהובה מאד, והתושבים כולם התפללו למזלה הטוב. בינתיים, לבושה ברוב פאר ומוגנת על-ידי שומרי ראש, יצאה רוּקְמינִּי מן הארמון כדי לבקר במקדשה של אַמְבּיקָא, האלה דוּרְגָא.

הסגידה לדמויות האלים במקדשים היתה קיימת מאז ראשית התרבות הוֵדית. ישנה קבוצת אנשים שמתוארת בבהגווד-גיטה כוֵדַה-וָאדַה-רַתַה; אלה מאמינים רק בטקסי הפולחן הוֵדיים, ולא בסגידה במקדש. כדאי מכל מקום, שאותם סכלים יתנו את דעתם לכך שאף שנישואיהם של קרישנה ורוּקְמינִּי נערכו לפני 5,000 שנה, נהגו כבר אז לסגוד במקדשים. בבהגווד-גיטה הריבון אומר, יָאנְתי דֵוַה-וְרַתָא דֵוָאן: ״הסוגדים לאלים-למחצה יגיעו למשכנם של האלים-למחצה.״ רבים סגדו לאלים-למחצה, ורבים סגדו לאלוהים במישרין. הסוגדים לאלים-למחצה סגדו במיוחד לברהמה, לשיווה, לגַנֵּשַׂה, לאל השמש, ולאלה דוּרְגָא. אפילו משפחות המלוכה סגדו לשיווה ולדוּרְגָא; היו גם אלים-למחצה מישניים יותר, שנסגדו על-ידי אנשים סכלים ונחותים. מכל מקום, הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים סגדו לווישנו, אישיות אלוה העילאי, במישרין. הבהגווד-גיטה מגנה את הסגידה לאלים-למחצה, אולם לא אוסרת אותה; נאמר בה במפורש שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים-למחצה השונים לצורך ברכות חומריות. והנה, אף שרוּקְמינִּי בעצמה הינה אלת המזל, היא הלכה עתה למקדשה של האלה דוּרְגָא. זאת משום שהסגידה לאלה היתה מסורת משפחתית. בשרימד בהאגותם מתואר שבשעה שרוּקְמינִּי צעדה לעבר מקדשה של דוּרְגָא, בתוך לבה היא חשבה רק על כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. מכאן שהליכתה לשם לא דמתה לזו של סתם אדם רגיל, שהולך כדי להתחנן לברכה חומרית; קרישנה היה מטרתה היחידה. האמת היא שכל מי שמבקרים במקדשיהם של האלים-למחצה, מטרתם הינה קרישנה, שהרי זה הוא שמיפה את כוחם של האלים להעניק להם ברכות.

רוּקְמינִּי פסעה לעבר המקדש שקטה ורצינית. אמה וחברתה פסעו לצדה, אשת בְּרָאהְמַנַּה צעדה במרכז, ומקיפים אותה, צעדו שומרי ראש מלכותיים. (עד היום נוהגות בהודו כלות לפני נישואיהן ללכת למקדש של אל-למחצה.) התהלוכה פסעה לצלילי כלי נגינה, כגון תופים, קונכיות, ושופרים מסוגים ומגדלים שונים כגון פַּנַּוַה, תוּרְיַה, ובְּהֵרי, שיצרו יחדיו צליל מבורך וערב עד מאד. אלפי נשותיהם של בְּרָאהְמַנּים מכובדים היו שם, כולן לבושות במלבושים נאים ועדיים תואמים. הן הגישו לרוּקְמינִּי זרי פרחים, משחת עץ סנדל, ומלבושים צבעוניים שונים, כדי לסייע לה בסגידתה לשיווה ולדוּרְגָא. כמה מהן היו זקנות מאד והיטיבו לזמר את התפילות. ועתה, כשרוּקְמינִּי והשאר חוזרים אחריהן, הן הובילו את התפילות לפני דמות האלה.

רוּקְמינִּי התפללה לאֵלָה ואמרה, ״דוּרְגָא יקרה, הריני משתחווה לפניך, גם לפני ילדיך.״ לדוּרְגָא ארבעה ילדים מפורסמים: שתי בנות—אלת המזל, לַקְשְׁמִי, ואלת הלימוד, סַרַסְוַתִי—ושני בנים, גַנֵּשַׂה וקָארְתְתיקֵיַה, כולם נחשבים לאלים ואלות למחצה. נהוג לסגוד לאלה עם ילדיה המפורסמים, וגם רוּקְמינִּי נהגה כך. מכל מקום, תפילותיה היו שונות. ברגיל מתפללים לאֵלָה עבור עושר חומרי, פרסום, רווח, כוח וכיוצא בזה. אולם רוּקְמינִּי חפצה רק בקרישנה כבעל, ומשום כך התפללה שהאלה תתרצה ותברך אותה. כיוון שרצתה את קרישנה בלבד, הרי שסגידתה לאלים-למחצה אינה פסולה. חפצים שונים הוצעו אז לאֵלָה כגון מים, מנורות אש שונות, קטורת, מלבושים, זרי פרחים, ומאכלים שונים מותקנים מגְהי, כמו פּוּרים וקַצ'ורים. הוצעו לה גם פירות, קני סוכר, עלי לעיסה ותבלינים. רוּקְמינִּי הציעה את כל זה במסירות רבה, על-פי כל הכללים בהנחיית נשות הבְּרָאהְמַנּים הזקנות. אחרי הטקס הנשים הגישו לה את שאריות האוכל כפְּרַסָאדַם, והיא קיבלה את זה בכבוד רב. היא גם השתחוותה לפני הנשים ולפני האלה, ואז, משתם כל טקס הסגידה, היא אחזה ביד אחת מחברותיה ויצאה מן המקדש, בלויית השאר.

הנסיכים והמבקרים שבאו לקוּנְּדּינַה לרגל הנישואים כולם התקהלו עתה מחוץ למקדש, מתאוים לראות את רוּקְמינִּי. הנסיכים במיוחד השתוקקו לראות אותה, איש איש מהם חושב לזכות בה לאשה. כאחוזי הלם הם צפו בה אז, חושבים שהבורא ברא אותה במיוחד כדי לבלבל את דעתם של כל הנסיכים אבירי הרוח. גופה היה חטוב להפליא ומתניה צרים. היו לה עינים ירוקות, שפתים ורדרדות, ופנים יפיפיות מעוטרות בשיערה הפזור ובעגילים. לכפות רגליה היא ענדה צמידים משובצים באבני חן. בוהק גופה ויופיה כמו צוירו ביד אמן, שהפליא לחזור על תיאוריהם של המשוררים הגדולים. חזה מתואר כגבוה מעט, ומסתבר מזה שהיתה בסך הכול נערה צעירה, לא יותר מבת שלושה עשרה או ארבע עשרה. יופיה נועד במיוחד למשוך את לבבו של קרישנה. למרות שהנסיכים כולם צפו עתה באיבריה החטובים להפליא, היא לא נמלאה כל גאוה. עיניה נעו באי שקט, וכאשר חייכה בפשטות, כמו ילדה תמה, ניראו שיניה כפרחי לוטוס. היא פסעה באיטיות לביתה, מצפה שקרישנה יחטוף אותה בכל רגע. רגליה נעו כמו ברבור במלוא הדרו, ואצעדותיה צלצלו רכות.

כפי שהזכרנו כבר, כל הנסיכים הגיבורים שנאספו שם נירעשו כל כך מיופיה של רוּקְמינִּי, עד שכמעט איבדו את הכרתם. מלאי תאוה, הם השתוקקו, ללא תקווה, לזכות בידה, משווים את יופים שלהם לשלה. שְׂרִימַתִי רוּקְמינִּי מכל מקום, לא התעניינה באיש מהם; בלבה היא רק ציפתה שקרישנה יבוא וישא אותה משם. בשעה שסידרה את התכשיטים שעל אצבע ידה השמאלית, היא הביטה במקרה אל הנסיכים, ופתאום הבחינה בקרישנה ביניהם. אף שמעולם לא ראתה אותו לפני כן, היא תמיד חשבה עליו; ומשום כך לא התקשתה לזהות אותו בין קהל המלכים. קרישנה, מתעלם מאלה, ניצל את ההזדמנות והרים אז את רוּקְמינִּי על מרכבתו, שעל דיגלה התנוססה דמותו של גַרוּדַּה. הוא התקדם לאט וללא פחד, חוטף אותה כמו אריה שחוטף צבי מלהקת תנים. ובינתים גם בַּלַראמה הופיע בזירה, בלווית צבא חילי שושלת היַדוּ.

גַ'רָאסַנְדְהַה, שהובס כבר פעמים רבות בידי קרישנה, החל לשאוג: ״כיצד זה קורה? קרישנה חוטף את רוּקְמינִּי מאיתנו ללא כל התנגדות! מה ערך היותנו לוחמים וקשתים עזים? הי נסיכים, ראו! מעשה זה מכפיש את שמנו. כאילו חטף התן את שללו של האריה.״

אחרי שזכה בחסדו של קרישנה, מוּצ'וּקוּנְדַה, צאצאה המהולל של שושלת איקְשְׁוָאקוּ, הקיף את האל במערה, ויצא. ובחוץ, כמה הופתע למצוא שמידות האנשים קטנו למימדים ננסיים. גם העצים קטנו מאד, והוא הסיק מכך שהתקופה הינה תקופת קַלי. משום כך, מבלי להסיח דעתו, הוא יצא מיד לעבר צפון, ולבסוף הגיע להר גַנְדְהַמָאדַנַה. עצים רבים צמחו שם כגון עץ הסנדל ועצי פרחים שונים שניחוחם נסך חדווה בלב כל מי שבא לשם. הוא החליט להישאר בהר הזה ולבצע סיגופים עד סוף ימיו. כנראה שמקום זה מצוי בחלקם הצפוני ביותר של הרי ההימליה, במקום שבו שוכנים נַרַה-נָארָאיַנַּה. המקום קיים עד עצם היום הזה ונקרא בַּדַריקָאשְׂרַמַה. שם, שוכח כל מכאוב ועונג וכל שאר שניויות העולם החומרי, הוא עסק בסגידה לקרישנה. ואילו קרישנה שב אז לסביבות העיר מַתְהוּרָא והחל להילחם בחיליו של קָאלְיַוַנַה. הוא הרג אותם כולם, בזה אחר זה, ואחר כך אסף את השלל מן הגופות. אנשים גדולי מידות העמיסו אז על-פי הוראתו את השלל על עגלות שוורים ונשאו אותו לדְוָארַקָא.

ובינתיים שב גַ'רָאסַנְדְהַה והתקיף את העיר, הפעם עם צבא אדיר יותר, בן עשרים ושלושה אַקְשַׁוּהינִּים.

שְׂרִי קרישנה, שרצה להציל את מַתְהוּרָא ממתקפתו השמונה עשרה של צבא עצום שכזה מבלי לגרום למותם של המוני חילים, וגם כדי להתפנות לעיסוק חשוב יותר, נטש אז את המערכה מבלי להילחם. כמובן, הוא לא פחד בכלל. אולם הציג עצמו כמו אדם רגיל שנבהל ממספר רב כל כך של חילים ומשאבים. ללא כל נשק בידו, הוא פרש מקרב, ואף שכפות רגליו היו רכות כעלעלי הלוטוס, הוא צעד רגלִי למרחקים.

גַ'רָאסַנְדְהַה, שחשב שקרישנה ובַּלַראמה נבהלו הפעם מכוחו ונסים עתה, החל לרדוף אחריהם עם כל מרכבותיו, סוסיו וחיליו. הוא חשב שהם סתם אנשים פשוטים וניסה לחשב את מעשיו של האל. קרישנה ידוע כרַנְצְ'הור, או ״מי שנמלט משדה הקרב״. בהודו, ובמיוחד בגוּגַ'ראט, ישנם מקדשים רבים של קרישנה שידועים כמקדשים של רַנְצְ'הורְגִ'י. ברגיל, מלך שנוטש מערכה מבלי להילחם, נקרא מוג לב. אולם כאשר קרישנה משתעשע כך, סוגדים לו הדבקים. הזדים מנסים תמיד לאמוד את שיפעתו או את כוחו של אלוהים, בעוד שהדבקים רק מתמסרים לו וסוגדים לו. אם נצעד בעקבותיהם של הדבקים הטהורים, גם אנו נבין שקרישנה, רַנְצְ'הורְגִ'י, פרש מקרב לא מפחד, אלא משום שעמדה מטרה אחרת לנגד עיניו. המטרה, כפי שעוד יתגלה, היתה להספיק ולקבל את מכתבה הסודי של רוּקְמינִּי, אשתו הראשונה לעתיד.

נטישת הקרב הינה ביטוי לאחד מששת שפעיו. קרישנה הינו החזק מכול, העשיר מכול, המפורסם מכול, החכם מכול, היפה מכול, וגם הפרוש מכול. בשרימד בהאגותם נאמר בבירור שהוא עזב את שדה הקרב למרות כוחו הצבאי הרב. שהרי אפילו לבדו, ללא צבאו, היה יכול להביס את כל צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה, כמו בשבע עשרה הפעמים הקודמות. מכאן שנטישת הקרב היתה בסך הכול ביטוי לשיפעתו העילאית—מעלת הפרישות.

שני האחים צעדו למרחקים, ואז, כמו התעייפו. כדי להפיג את לאוּתם, הם טיפסו על הר גבוה שמזדקר אלפי מטרים מעל לפני הים. ההר נקרא פְּרַוַרְשַנַּה בגלל שיורדים בו גשמים בלתי פוסקים. פסגתו היתה מכוסה תמיד בעננים שנשלחו בידי אינְדְרַה. גַ'רָאסַנְדְהַה חשב כמובן, ששני האחים מפחדים מצבאו ומצאו להם מסתור בהר. תחילה ניסה אמנם למצוא אותם. אולם אחרי חיפושים ממושכים לשוא, הוא החליט לכתר את הפסגה באש וכך ללכוד ולהמית אותם. הוא הקיף את הפסגה בשמן, הוא הצית הכול באש, והלהבות פשטו מהר. אולם קרישנה ובַּלַראמה קפצו אז מראש ההר אל מרגלותיו—מרחק של 140 ק״מ. וכך, בעוד פסגת ההר מיתמרת בלהבות, הצליחו השניים להתחמק מעיניו של גַ'רָאסַנְדְהַה. והלה, בטוח ששניהם נשרפו לאפר, לא מצא עוד טעם במלחמה. מרוצה מהצלחת מאמציו, הוא עזב את מַתְהוּרָא ושב לביתו בממלכת מַגַדְהַה. ואילו קרישנה ובַּלַראמה שמו פעמיהם לעבר דְוָארַקָא, העיר המוקפת בים.

אחר כך נשא בַּלַראמה את רֵוַתִי, בתו של המלך רַיְוַתַה, שליט מחוז אָאנַרְתַה. זה מסופר בספר התשיעי של השרימד בהאגותם. אחרי נישואיו של בַּלַראמה, קרישנה נישא לרוּקְמינִּי, בתו של המלך בְּהִישְׁמַקַה, שליט מחוז וידַרְבְּהַה. קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, וָאסוּדֵוַה, וכמותו, רוּקְמינִּי הינה אלת המזל העילאית, מַהָא-לַקְשְׁמִי. על-פי הצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, התרחבותם של קרישנה ושְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי הינה בו-זמנית; קרישנה מתרחב לדמויות שונות מקטגורית וישנו-תַתְתְוַה, ושרימתי רָאדְהָארָאנִּי מתרחבת באמצעות אונה הפנימי לדמויות שונות מקטגורית שַׂקְתי-תַתְתְוַה, או אלות המזל הרבות לאינספור.

שמונה סוגי נישואים מקובלים בתרבות הוֵדית. המכובדים ביותר אלה נישואים שנקבעים על-ידי הורי החתן והכלה. במועד שנקבע, הולך החתן ברוב פאר אל בית הכלה, ושם זו ניתנת לו בנוכחות בְּרָאהְמַנּים, כוהנים וקרובי משפחה. אולם ישנן גם שיטות נוספות, כגון נישואי גַנְדְהַרְוַה ונישואי רָאקְשַסַה. רוּקְמינִּי נישאה לקרישנה בנישואי רָאקְשַׁסַה. כלומר, היה עליו לחטוף אותה לנגד עיניהם של מתחרים רבים, כגון שׂישׂוּפָּאלַה, גַ'רָאסַנְדְהַה, שָׂאלְוַה ועוד. אף שרוּקְמינִּי יועדה כבר לשׂישׂוּפָּאלַה, קרישנה חטף אותה מזירת הנישואים, ממש כשם שגַרוּדַּה חטף את כד הנקטר מידיהם של הזדים. רוּקְמינִּי, בתו היחידה של המלך בְּהִישְׁמַקַה, היתה יפה להפליא. היא נודעה כרוּצ'ירָאנַנָא, או ״מי שפניה היפיפיות נפתחות כמו פרח הלוטוס״.

דבקיו של קרישנה להוטים תמיד לשמוע אודות מעשיו הנשגבים. מעשיו, כגון מלחמה, חטיפה, ומנוסה מקרב, כולם הינם נשגבים ומצויים במישור המוחלט. ומשום כך מעוררים עניין נשגב בדבקים. דבק טהור אינו מבדיל ביניהם; גם לא מעדיף לשמוע אחד מאלה ולדחות אחר. מכל מקום, ישנו סוג של דבקים לכאורה, הפְּרָאקְרּיתַה סַהַג'ייָא, שלהוטים מאד לשמוע אודות הרָאסַה-לִילָא של קרישנה עם הגופִּיות, אך לא אודות מלחמותיו עם אויביו. זאת משום שאינם מבינים שאלימותו ואהבתו לגופִּיות שתיהן מתבצעות במישור המוחלט ונשגבות באותה מידה. הדבקים הטהורים שמטים אוזן קשבת לתיאורי עלילותיו של קרישנה שבשרימד בהאגותם, נהנים ממעשים אלה כולם, ואינם דוחים טיפה אחת מהם.

וזהו סיפור חטיפתה של רוּקְמינִּי: המלך בְּהִישְׁמַקַה, מלך וידַרְבְּהַה, היה רב כישורים ודבק גדול. היו לו חמישה בנים ובת אחת. בנו הראשון היה רוּקְמִי; השני היה רוּקְמַרַתְהַה; השלישי היה רוּקְמַבָּאהוּ; הרביעי והצעיר ביותר נקרא רוּקְמַקֵשַׂה, והחמישי נקרא רוּקְמַמָאלִי. לאחים היתה גם אחות אחת, רוּקְמינִּי, שהיתה יפה וצנועה, ונועדה להינשא לקרישנה. קדושים וחכמים רבים, כגון נָארַדַה מוּני, נהגו לבקר בארמונו של בְּהִישְׁמַקַה, ובאופן טבעי יצא לרוּקְמינִּי לשוחח עמם, וכך, לשמוע אודות קרישנה. ופשוט משמיעה, היא החליטה להתמסר לכפות רגלי הלוטוס שלו ולהיות לאשתו. גם קרישנה שמע אודותיה. היא היתה מאגר המעלות הנשגבות כולן: תבונה, רוחב לב, יופי נדיר, והתנהגות צדיקה. וגם הוא החליט שהיא מתאימה להיות לו לאשה. בני המשפחה וקרוביו של בְּהִישְׁמַקַה כולם חשבו להשיא את רוּקְמינִּי לקרישנה. אלא שאחיה הבכור, רוּקְמִי, מתעלם מרצון הכלל, בחר לחתן אותה עם שׂישׂוּפָּאלַה, שהיה אויב מושבע של קרישנה. כמה נעצבה רוּקְמינִּי שחורת העינים משנודע לה על ההסדר. אולם כבתו של מלך, היא הבינה בתככים מדיניים, והחליטה שהשתקעות בצער לא תועיל עתה; דרושים צעדים מעשיים. לאחר שיקול דעת היא החליטה לשלוח מסר לקרישנה. וכדי שלא תרומה, היא בחרה בבְּרָאהְמַנַּה מיומן כשליח. בְּרָאהְמַנַּה מיומן שכזה הינו איש אמת תמיד ודבק של וישנו. ועתה, הוא נשלח ללא דיחוי לדְוָארַקָא.

מיד עם הגיעו לשערי העיר, הוא הודיע לשוער על בואו, והלה הביא אותו אל הארמון, שם ישב קרישנה על כס זהב. מאחר שהבְּרָאהְמַנַּה שימש כשליחה של רוּקְמינִּי, הרי שזכה לראות את קרישנה, אישיות אלוה וסיבת כל הסיבות. הבְּרָאהְמַנַּה נחשב למורם הרוחני של כל מעמדות החברה. שְׂרִי קרישנה, שביקש ללמד את הכללים הוֵדיים כיצד לקבל פניו של בְּרָאהְמַנַּה, קם מיד ממושבו והציע אותו לאיש. ואז, ישוב על כס זהב, קרישנה החל לסגוד לו ממש כשם שהאלים-למחצה סוגדים לו עצמו. הוא לימד בכך שהסגידה לדבקו חשובה יותר אפילו מן הסגידה לו.

אחר כך התרחץ הבְּרָאהְמַנַּה, סעד את ארוחתו, ונשכב לנוח על מצע ממשי רך. קרישנה ניגש אליו אז חרש וברוב כבוד הניח את רגליו בתוך חיקו והחל לעסות אותן. הוא גם אמר לו, ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, אני מקווה שאינך מתקשה בקיום כללי הדת, אני מקווה גם שמֵחְשָבך שליו תמיד.״ האנשים בחברה נחלקים על-פי מעמדות מקצועיים שונים, וכאשר שואלים לשלומם, זה צריך להיעשות על-בסיס משלח ידם. משום כך, כאשר שואלים לשלומו של בְּרָאהְמַנַּה, יש לנסח את השאלה בהתאם למצבו ובדרך שלא תטריד אותו. שלוה נפשית הינה בסיס ליושר, לנקיון, ליחס שווה לכול, לשליטה עצמית ולסובלנות. ועם שקונים ידע ויודעים כיצד ליישם אותו בחיים, הופכים משוכנעים לגבי האמת המוחלטת. הבְּרָאהְמַנַּה ידע שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, ואף-על-פי-כן קיבל את שירותו, כדי לשמור על מוסכמות החברה הוֵדית. קרישנה שיחק כבן אנוש רגיל, וכקְשַׁתְרייַה ואיש צעיר, היתה זו חובתו לכבד בְּרָאהְמַנַּה שכזה.

קרישנה המשיך: ״הו הטוב בבְּרָאהְמַנּים, היה שמח בחלקך, כי בְּרָאהְמַנַּה מסופק לא יסטה מחובותיו לעולם; ועצם מילוי החובות, ובמיוחד עבור בְּרָאהְמַנַּה, די בו כדי להגשים את שלמות המאוויים כולם. אפילו מישהו עשיר כמו אינְדְרַה, מלך עדן, אם אינו מסופק, הרי שיאלץ להתגלגל מכוכב לכוכב, ולעולם לא ימצא את אושרו. בעוד שמי שמסופק בתוכו, גם ללא מעמד גבוה יֵדע להיות מאושר בכל מקום.״

הוראתו של קרישנה לבְּרָאהְמַנַּה הינה רבת משמעות. משמעותה שבְּרָאהְמַנַּה אמיתי אינו נטרד לעולם. כיום, בתקופת קַלי, ישנם בְּרָאהְמַנּים-כביכול שחיים חיים בזויים כמו שׂוּדְרות או אף נחותים מאלה, ואף-על-פי-כן מבקשים להיחשב לבְּרָאהְמַנּים לכל דבר. למעשה, בְּרָאהְמַנַּה אמיתי דובק בחובותיו, ולעולם אינו עוסק בחובותיו של שׂוּדְרַה או של נחות מזה. הספרים המוסמכים מורים שבמצבים קשים במיוחד אפשר שבְּרָאהְמַנַּה יעסוק במשלח ידו של קְשַׁתְרייַה או אפילו של וַיְשְׂיַה, אך לעולם לא של שׂוּדְרַה. קרישנה מכריז כאן שבְּרָאהְמַנַּה שמקפיד לקיים את כללי הדת, לא יטרד גם לנוכח קשיים.

ולסיכום, קרישנה אמר: ״הינני משתחווה לפני הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים, כיוון שהבְּרָאהְמַנּים מסופקים תמיד והוַיְשְׁנַּוים פועלים תמיד לרווחת כלל החברה. הם ידידיה הטובים ביותר של האנושות, הם פטורים מזהויות כוזבות, ותמיד שלווים.״

עתה ביקש האל לדעת אודות השליטים (הקְשַׁתְרייות) בממלכתו של הבְּרָאהְמַנַּה. הוא חקר איפוא, האם האזרחים שמחים שם. כישוריו של מלך נמדדים על-פי מצב האנשים בממלכתו. אם אלה שמחים מכל בחינה, פירושו של דבר שהמלך הינו ישר דרך ומבצע כראוי את חובותיו. קרישנה אמר שאותו מלך שאזרחיו שמחים, הינו יקר לו מאד.

מובן שקרישנה הבין שהבְּרָאהְמַנַּה נושא עמו מכתב סודי, ומשום כך אמר, ״אם אינך מתנגד, תוכל עתה לדבר על שליחותך.״ הבְּרָאהְמַנַּה, מאושר ממגעיו הנשגבים עם הריבון, סיפר אז את סיפור משימתו. הוא הוציא את מכתבה של רוּקְמינִּי ואמר: ״אלה הן מילותיה של הנסיכה רוּקְמינִּי: 'קרישנה יקר, הו הנקי מרבב והיפה מכול, כל בן אנוש שזכה לשמוע על דמותך הנשגבת ועלילותיך, מיד, דרך אוזניו, נמשך כולו לשמך, לתהילתך ולמעלותיך. מכאוביו החומריים נמוגים כליל, והוא קובע את דמותך בלבו. מתוך אהבה נשגבת שכזו, הוא רואה אותך תמיד בתוכו, וכך מתגשמים מאווייו כולם. גם אני שמעתי אודות תפארת מעלותיך. ואולי אני חסרת בושה ומבטאת את עצמי בצורה ישירה מדי, אולם שבית את לבי. כנערה צעירה ולא נשואה, אפשר שתפקפק ביציבות נפשי. אולם מוּקוּנְדַה יקירי, מבני האנוש אתה האריה העילאי, אתה הנעלה באנשים. וכל נערה שטרם עזבה את ביתה, גם הצנועה שבנשים, תיפול שבי אחרי אופיך המופלא, חוכמתך, שיפעתך ומעמדך, ותיתאווה להינשא לך. אני יודעת שאתה בעלה של אלת המזל ומלא חסד לדבקיך; משום כך החלטתי להפוך לשפחתך הנצחית. אלי היקר, חיי ונשמתי מוקדשים לכפות רגלי הלוטוס שלך. בחרתי בך לבעל, ולכן אני מתחננת שתקבל אותי לאשה. אתה האדיר מכול, הו בעל עיני הלוטוס. עתה אני שייכת לך. כמה זה בזוי שתן יבוא ויחטוף את טרפו של האריה. מהר איפוא, ובוא לגונן עלי, לפני שאלקח בידי שׂישׂוּפָּאלַה ונסיכים כמותו. אלי, בחיי הקודמים אפשר שהירבתי במעשי צדקה לטובת הכלל כגון חפירת בארות ונטיעת עצים, או שערכתי טקסי פולחן וקרבנות ושרתתי אנשים נעלים כגון המורה הרוחני, הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים. ואולי ריציתי במעשים הללו את אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה. אם זה כך אלי, מי יתן ואתה, קרישנה, אחיו של בַּלַראמה, תבוא לכאן ותתפוס בידי, כדי ששׂישׂוּפָּאלַה ומרעיו לא יוכלו לגעת בי.'״

נישואיה של רוּקְמינִּי לשׂישׂוּפָּאלַה כבר נקבעו. משום כך היא הציעה שרק חטיפתה תוכל לשנות את המצב. נישואים כאלה, שבהם נחטפת הנערה בכוח, נקראים נישואי רָאקְשַׁסַה, והם נהוגים בקרב קְשַׁתְרייות, כלומר אנשי שררה חדורי רוח קרב. נישואיה נקבעו ליום המחרת, ומשום כך היא הציעה שקרישנה יבוא בהסתר ויחטוף אותה, ואז ילחם עם שׂישׂוּפָּאלַה ובני בריתו, כגון מלך מַגַדְהַה. היא ידעה שאיש לא יכול להביס את קרישנה ואין ספק שינצח בקרב, ומשום כך כינתה אותו אַג'יתַה—הבלתי מנוצח. כדי שבני משפחתה הרבים, לרבות נשים, לא יפצעו או יהרגו בקרב, אם זה יתרחש בארמון, חשבה רוּקְמינִּי בת המלך, כמו מדינאי מיומן בתכסיסים מדיניים, על פיתרון הולם.

היא הסבירה שנהוג במשפחתה לבקר לפני כל נישואים במקדשה של האלה דוּרְגָא, שהינה אלת המשפחה. (המלכים הקְשַׁתְרייות היו ברובם וַיְשְׁנַּוים שסגדו לווישנו בדמותו כרָאדְהָא-קרישנה או לַקְשְׁמִי-נָארָאיַנַּה; רק לרווחתם החומרית הם נהגו לסגוד לאלה דוּרְגָא. אף שלעולם לא טעו, כמו שעושים רבים פחותי תבונה, וחשבו שהאלים-למחצה הינם שווים ברמתם לאלוהים ומשתייכים לקטגורית הווישנו-תַתְתְוַה). כדי למנוע הרג מיותר של בני משפחה, רוּקְמינִּי הציעה לחטוף אותה בדרכה למקדש או בשובה ממנו.

היא גם הסבירה מדוע היא להוטה כל כך להינשא לקרישנה, אף שיועדה לשׂישׂוּפָּאלַה, שהיה כשיר ומתאים בהחלט, כבנו של מלך דגול. היא אמרה שאיש לדעתה אינו גדול מקרישנה. אפילו שיווה, שנודע כמַהָאדֵוַה וגדול כל האלים-למחצה, אינו גדול ממנו. אפילו הוא מנסה לרצות את קרישנה כדי להשתחרר מהסתבכותו עם מידת הבערות שבטבע החומרי. ולמרות שהוא הגדול שבנשמות הדגולות, המַהָאתְמות, הוא שומר על ראשו את מי הגנגס הטהורים שנובעים מבקע במעטפת היקום שבקעה אגודלו של וישנו. שיווה הינו אחראי למידת הבערות החומרית, וכדי לשמור על מעמדו הנשגב, הוא הוגה תמיד בווישנו. רוּקְמינִּי הבינה שלא קל כל כך לזכות בחסדו של קרישנה, שהרי אפילו שיווה צריך להיטהר כדי לזכות בזה; קל וחומר היא, שהינה בסך הכול בתו של מלך קְשַׁתְרייַה. היא היתה מוכנה להקדיש את חייה לסיגופים קשים ולצומות ולחיי צנע. ואם לא יתאפשר לה בחיים אלה לזכות בחסדו של קרישנה, הריהי מוכנה להמשיך בסיגופים חיים אחר חיים. בבהגווד-גיטה נאמר שהדבקים הטהורים מבצעים את שירותם המסור מתוך החלטיות רבה. החלטיות שכזו, כמו החלטיותה של רוּקְמינִּי, הינה המחיר היחידי שיש לשלם כדי לזכות בחסדו של קרישנה, וזו הדרך להצלחה העליונה בתודעת קרישנה.

הבְּרָאהְמַנַּה סיים אז להסביר את דבריה של רוּקְמינִּי ואמר: ״קרישנה יקר, ראש שושלת היַדוּ, נשאתי אליך את מכתבה הסודי של רוּקְמינִּי; עתה זה נתון לשיקולך, ותחליט כרצונך. מכל מקום, אם ברצונך לעשות משהו, זה חייב להעשות מיד, כי לא נותר זמן רב לפעולה.״

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שמע אודות שריפתו של קָאלְיַוַנַה, ועתה הוא חקר לגבי האדם הישן: ״מי הוא היה? מדוע ישן שם? כיצד זכה בכוח כביר שכזה—לשרוף כהרף עין, במבטו, את קָאלְיַוַנַה? מדוע שכב במערה שבהר?״ שאלותיו היו רבות, ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב עליהן בזו אחר זו.

״מלכי היקר, איש זה נולד למשפחתו הדגולה של המלך איקשְׁוָאקוּ, בה נולד גם האל בהתגלותו כרָאמַצַ'נְדְרַה. הוא בנו של המלך הדגול מָאנְדְהָאתָא, וגם הוא היה נשמה דגולה ונודע כמוּצ'וּקוּנְדַה. כמלך, הוא הקפיד מאד בקיום הכללים הוֵדיים של התרבות הבְּרַהְמינית, והיה נאמן להבטחתו תמיד. בגלל כוחו הרב, אפילו אלים-למחצה כמו אינְדְרַה ביקשו אותו לסייע להם במלחמותיהם בזדים. ואכן, יצא שהשתתף במלחמות רבות שכאלה.״

שר צבאות האלים, קָארְתְתיקֵיַה, מרוצה ממלחמותיו של מוּצ'וּקוּנְדַה, הציע לו יום אחד לפרוש מקרב ולנוח, אחרי שהתייגע ממאבקיו הרבים בזדים. הוא פנה אל מוּצ'וּקוּנְדַה ואמר, ״מלך יקר, הקרבת הכול לטובת האלים-למחצה. היתה לך ממלכה מפוארת, ששום אויב לא הטרידה. והנה, נטשת את ממלכתך, זנחת את שיפעתך ונכסיך, ומעולם לא טרחת להגשים את שאיפותיך האישיות. שנים ממושכות נעדרת מביתך, עסוק במלחמות נגד זדים למען האלים-למחצה, ובנתיים נפטרו כל בני משפחתך, ילדיך, קרוביך ושריך ועזבו את העולם. זמן וגאות אינם ממתינים לאיש, וגם אם תשוב עתה לממלכתך, לא תמצא איש מאלה בחיים. הזמן האדיר כילה אותם כולם; כוחו של הזמן עצום ורב משום שהוא יצוגו של אלוהים. הוא חזק אף מן החזק ביותר, ובכוחו לחולל תמורות גם בעדינים ובסמויים שבדברים. איש גם אינו מסוגל לעצור את מהלך התקדמותו. וכמו שמאלף חיות מאלף את חיותיו כרצונו, חודר הזמן בדברים כרצונו, ואיש לא יכול לעמוד נגד תוכניתו.״

או אז הזמינו אותו האלים-למחצה לבקש לו כל ברכה שיתאווה, חוץ מברכת הגאולה, אותה שום איש מלבד וישנו, אישיות אלוה, אינו מסוגל להעניק. ומכאן שמו של וישנו, או קרישנה, גם מוּקוּנְדַה, או מי שבכוחו להעניק גאולה.

המלך מוּצ'וּקוּנְדַה לא ישן כבר שנים רבות, כל עוד עסק במלחמות, ועתה היה עייף מאד. משום כך, למישמע הצעתו, הוא חשב רק על שינה, ואז השיב: ״קָארְתְתיקֵיַה, הטוב שבאלים-למחצה, אני רוצה לישון עכשיו, וזוהי הברכה שאבקש: הענק לי את הכוח לשרוף לאפר במבט עיני כל מי שינסה להפריע את שנתי ויעיר אותי בטרם עת. הענק נא לי את הברכה הזו.״ האל-למחצה הסכים והבטיח לו מנוחה שלמה, ואז נכנס המלך מוּצ'וּקוּנְדַה לתוך המערה.

בזכות אותה ברכה נשרף עתה קָאלְיַוַנַה ממבטו של מוּצ'וּקוּנְדַה. ומשתם הכול, בא קרישנה והופיע לפני מוּצ'וּקוּנְדַה. קרישנה בא לשם למעשה, כדי לגאול את מוּצ'וּקוּנְדַה מסיגופיו, אלא שלא הופיע לפניו ראשון. תחילה סידר שקָאלְיַוַנַה יופיע. כאלה הן דרכיו של אלוהים; במעשה אחד שלו, מתגשמות מטרות רבות. הוא רצה לגאול את מוּצ'וּקוּנְדַה שישן במערה, גם חפץ להרוג את קָאלְיַוַנַה, שהתקיף את מַתְהוּרָא, ובמעשהו זה הגשים את מטרותיו כולן.

המלך ראה עתה את קרישנה למולו, עוטה מלבוש צהוב, חזהו מעוטר בסימן השְׂרִיוַתְסַה, ואבן הקַוּסְתוּבְּהַה תלויה על צוארו. קרישנה הופיע לפניו עם ארבע ידיים, כווישנו-מֻוּרְתי, וזר פרחים, הוַיְגַ'יַנְתִי, משתלשל מצוארו ועד ברכיו. הוא כולו זהר ברוב שיפעה והוד, חיוך היה נסוך על פניו היפיפיות, ושתי אוזניו קושטו בעגילים משובצים באבנים. יופיו היה נפלא מתפיסת אדם. ועתה הוא העיף מבט קורן לעבר המלך, ושבה את לבבו כליל. למרות היותו אישיות אלוה, הקדום מכול, הוא נראה צעיר ורענן כמו עלם, ותנועותיו דמו לתנועותיו של עופר אילים. גם כוחו נראה עצום ורב, כמו מרמז שכל אדם צריך לחשוש ממנו.

מוּצ'וּקוּנְדַה תמה לזהותה של האישיות הקסומה הזו, ושאל בענוה: ״אדוני היקר, המותר לי לשאלך כיצד הזדמנת למערה הזו? מי אתה? כפות רגליך נראות ממש כמו פרחי הלוטוס הרכים. כיצד צעדת ביער המלא בשיחים ובקוצים? ממש מדהים! האין אתה משום כך, אישיות אלוה העילאי, החזק בחזקים, מקור כל אור ואש? או אולי אתה אחד מן האלים-למחצה החשובים, אל השמש למשל, או אל הירח, או אינְדְרַה מלך עדן? ואולי אתה מושלו של איזשהו כוכב אחר?״

מוּצ'וּקוּנְדַה היטיב לדעת שכל אחד מן הכוכבים העליונים נשלט בידי שליט. הוא לא היה נבער כמו האנשים כיום, שסבורים שרק כדור הארץ מלא ביצורים חיים, ושאר הכוכבים כולם ריקים. משום כך היתה שאלתו במקומה. מאחר שהיה דבק טהור של אלוהים, הרי שהבין מיד שקרישנה, בדמות מופלאה שכזו, אינו סתם שליט מכוכבים חומריים; הוא מן הסתם אלוה עליון, קרישנה, מקור דמויותיו של וישנו הרבות מספור. הוא חשב אותו איפוא, לפּוּרוּשׁותְתַמַה, וישנו. הוא נוכח גם שחשכת העלטה במערה נמוגה בגלל נוכחותו, ומכאן שהינו אלוהים עצמו. זאת משום שבמקום שבו נמצא האל באמצעות שמו הנשגב, מעלותיו, דמותו וכו', לא תיתכן חשכת הבערות. כמו מנורה בחושך, הוא מאיר מיד הכול.

להוט מאד לדעת את זהותו, המלך מוּצ'וּקוּנְדַה אמר: ״הו הטוב באנשים, אם סבור אתה שראוי אני לדעת את זהותך, אמור נא לי מי אתה. מה מוצאך? גם מה משלח ידך ומהי מורשת משפחתך?״ הוא חשב מכל מקום, כי נכון יותר להציג תחילה את זהותו שלו. כי אלמלא כן, מה זכותו לשאול לזהותו של הריבון. על-פי כללי הנימוס, אל לו לאדם פחוּת בחשיבותו לשאול לזהותו של חשוב יותר, מבלי להציג עצמו תחילה. הוא אמר איפוא, ״אדון יקר, ברצוני להציג את עצמי. הריני משתייך לשושלתו המהוללת של המלך איקְשְׁוָאקוּ, אלא שבעצמי איני גדול כמו קודמי. שמי מוּצ'וּקוּנְדַה, שם אבי מָאנְדְהָאתָא, ושם סבי יוּוַנָאשְׂוַה הגדול. התעייפתי בגלל אלפי שנים של חוסר מנוחה, אברי גופי הפכו רפים ונטולי כל כושר פעולה. כדי לחדש את כוחותי, בחרתי לנוח במערה מבודדת. אלא שאדם בלתי ידוע העיר אותי בכוח, נגד רצוני. ובגלל מעשהו הנפשע, הלה נשרף לאפר במבט עיני. מכל מקום, עתה זכיתי לראות את דמותך היפיפיה, ומשום כך אני סבור שאתה הינך סיבת מותו של האויב הזה. אלי, עלי להודות שזוהר קרינתך מסנוור את עיני, ואיני מסוגל לראות אותך כראוי. אני נוכח גם שבהשפעת קרינתך, אוני שלי נחלש. משום כך אני סבור שרק לך צריכות כל ישויות החיים לסגוד.״

קרישנה, שנוכח בלהיטותו להתחקות על זהותו, השיב לו מחייך, ״מלך יקר, למעשה, לא ניתן לתאר את לידתי, הופעתי, העלמותי ומעשי. מוכרת לך מן הסתם התגלותי כאַנַנְתַדֵוַה בעל אינספור הפּיות. כבר מזמנים אין קץ הוא מנסה לספר הכול אודות שמי, תהילתי, מעלותי, מעשי, הופעתי, העלמותי והתגלויותי, אולם עד עתה לא הצליח לסיים את המלאכה. מכאן שלא ניתן לדעת בדיוק כמה שמות יש לי או כמה צורות. המדען החומרי יצליח אולי לאמוד את מספר החלקיקים האטומיים שמרכיבים את כדור הארץ, אולם לעולם לא יוכל למנות את שמותי, דמויותי ומעשי הרבים לאינסוף. אף שקדושים וחכמים רבים ניסו לערוך רשימה מלאה של אלה, אף לא אחד מהם הצליח במשימה. מכל מקום, כיוון שאתה להוט כל כך לדעת מי אני, דע כי הופעתי עתה עלי אדמות כדי לשים קץ לעקרונות זדוניים שפושים בציבור וכדי לשוב ולכונן את עקרונות הדת שבוודות. ברהמה, שליט היקום הזה, הזמין אותי לכאן, והופעתי כאחד מבני משפחת היַדוּ. בשושלת זו נולדתי לוַסוּדֵוַה, ומשום כך אני נודע כוָאסוּדֵוַה, בנו של וַסוּדֵוַה. דע גם שהרגתי את קַמְּסַה, שבחיים קודמים נודע כקָאלַנֵמי. המתתי גם את הזד פְּרַלַמְבָּאסוּרַה ועוד רבים כמותו. הרגתי את כל אלה כיוון שפעלו נגדי. גם הזד שהופיע לפניך היה אויבי, ואתה ברוב טובך שרפת אותו במבטך. מוּצ'וּקוּנְדַה יקר, אתה דבק גדול שלי, ורק כדי ליטות לך חסדי הופעתי לפניך בדמותי. לבי נתון תמיד לדבקי, ובחיים קודמים, לפני קיומך הזה, היית דבק שלי והתפללת לחסדי. באתי איפוא, כדי לראות אותך ולהגשים את משאלתך. תוכל עתה להתבונן בי למלוא סיפוקך. אתה רשאי גם לבקש ממני כל ברכה, ואני נכון להגשימה. זהו עקרון נצחי שלי, להגשים בחסדי את כל מאוייהם של החוסים במקלטי.״

עליצותו של המלך מוּצ'וּקוּנְדַה היתה רבה מאד למישמע הוראתו של קרישנה לבקש לו משאלה. הוא נזכר גם בנבואתו של גַרְגַמוּני, שחזה לפני שנים רבות שבעידן העשרים ושמונה של וַיְוַסְוַתַה מַנוּ קרישנה יופיע עלי אדמות. עתה משנזכר בנבואה הזו, הוא הבין שנָארָאיַנַּה, אלוה עליון, נוכח עתה לפניו כקרישנה, ומיד נפל לכפות רגלי הלוטוס של האל ואמר תפילות.

״אלי היקר, הו אישיות אלוה העילאי, ישויות החיים שעל כוכב זה כולן מוּשלות כליל בידי אונך החיצוני—שבויות בקסמו של הסיפוק הכוזב שמקנה עינוג חושים. שקועות כליל בפעילות אשליתית, אלה דוחות את הסגידה לכפות רגלי הלוטוס שלך. ובגלל בערותן לגבי הברכה שבהתמסרות לך, הן נאלצות לסבול את סבלות הקיום החומרי. ברוב סכלותן הן נקשרות לחברה, לידידות ולאהבה מדומות, שבסך הכול גורמות לאומללות. בהשפעת אונך המשלה, הכול—גברים כנשים—נצמדים לקיום החומרי ומנסים לשטות זה בזה בחברת ענק של מרמים ומרומים. בטפשותם אלה אינם מעריכים אפילו את מזלם הרב על שזכו בגוף אדם, ונמנעים מן הסגידה לך. בהשפעת אונך החיצוני הם נמשכים רק לניצנוץ הזול של פעילות חומרית; כמו חיות מטופשות שנופלות לבאר חרבה, הם נקשרים לחברה, לידידות ולאהבה כוזבות.״

הדוגמה הזו של באר חרבה ניתנת משום שבשדות פזורות בארות רבות שנמצאות שנים ללא שימוש. הן מתכסות בעשב, והחיות המסכנות אינן מבחינות בהן ונופלות, ומוצאות שם את מותן, אם לא באים לעזרתן. אלה נמשכות לכמה גבעולי עשב רעננים, אולם נופלות לבאר ומתות. דומים להם אותם שוטים שאינם מודעים לערכו של הגוף האנושי; אלה משתמשים בו לעינוג חושים בלבד, ולבסוף מתים ללא כל מטרה או תכלית.

״אלי, אני איני חריג או יוצא דופן; גם אני נתון כמו אותם סכלים לחוק הכללי הזה של הטבע החומרי, וכמותם ביזבזתי את זמני לשוא. אלא שמצבי חמור במיוחד. בגלל מעמדי כמלך עלתה גאותי על זו של כל אדם פשוט. אדם רגיל חושב עצמו לאדון גופו ומשפחתו, בעוד שאני הגדלתי והרחבתי את התפיסה הזו למימדי ענק; רציתי להיות אדון כל העולם. וככל שגברה שאפתנותי לתענוגות חושים, התחזקה גם תפיסתי הגופנית, והתהדקו עוד קשרי לבית, לאשה, לילדים, לכסף ולשררה. למעשה, לא היה לזה גבול, ואף השקיע אותי כליל במחשבות אודות תנאי חיי החומריים״.

״משום כך, אלי, בזבזתי את חיי היקרים לשוא. מעוגן כליל בתפיסת חיים מוטעית, התחלתי לחשוב את הגוף החומרי הזה, שהינו בסך הכול שק של בשר ועצמות, לכל מכול. וברוב אוילותי דמיתי לכלב שמאמין שהפך למלך החברה האנושית. שבוי בתפיסה מוטעית שכזו, יצאתי למסעות בתבל עם צבאותי, על כל חילי, מרכבותי, פילי וסוסי. אלופי צבא רבים עמדו לפקודתי, ומסונוור מכוחי הרב, שכחתי להכיר בקיומך, אשר יושב תמיד בלבי כחברי הטוב. כתוצאה ממעמדי החומרי הרם לכאורה, התעלמתי ממך, ואני סבור שכמותי, גם שאר יצורי החיים אינם מיחסים כל חשיבות להגשמה רוחנית. שקועים בדאגות לאינספור, הם חרדים תמיד, 'מה לעשות?' 'מה יהיה?' אולם קשורים כל כך לתשוקותינו החומריות, אנחנו ממשיכים ונשארים בטירופנו.״

״והנה, בעוד אנו שקועים כל כך בהגיגי עולם החומר, הזמן, ממנו אין מנוס, שהינו בסך הכול גילוי של אחת מצורותיך, ממשיך ושוקד על חובתו. מיד עם תום קצבת זמננו, אתה מופיע ושם קץ לכל פועלנו, תולדת חלומותינו החומריים. אתה, כגורם הזמן, מכלה את מעשינו, ממש כמו נחש שחור מורעב, שללא רחם בולע בבליעה אחת עכבר קטן. בהשפעת הזמן האכזרי, אותו גוף מלכותי אשר נהג להתקשט בעודו חי בעדיי זהב, לנוע על מרכבות רתומות לסוסים יפיפיים או על גבו של פיל מהודר, מעוטר כולו בעיטורי זהב, ולהתקרא בפי כול מלך החברה האנושית—אותו גוף מלכותי נרקב בהשפעת הזמן והופך מזון נאה לתולעים וחרקים, או שהופך הוא לאפר או לצואת חיות. גוף זה הינו יפה אולי בעודו חי, אולם אחרי המוות, אפילו גופו של מלך משמש מזון לבעלי חיים והופך לצואה. אפשר גם שישרף ויהפוך לאפר, או שיקבר באדמה ויהפוך מקום תרבית לרימות ולתולעים שונות.״

״אלי היקר, השפעת הזמן אינה ניכרת רק במוות; גם בחיים שולט בנו הזמן, אך בצורה אחרת. יתכן למשל, שאני מלך גדול, כובש עולם, אולם עם שובי הביתה, אני מותנה מיד למצבים חומריים שונים. אפילו שניצחתי וכל המלכים המנוצחים חולקים לי כבודם, מיד כאשר אני נכנס לאגף הארמון הפנימי, אני הופך מכשיר בידיהן של המלכות, ובעבור עינוג חושים, עלי לכרוע ברך בפני נשים. דרכיו של העולם החומרי הינן סבוכות מאד וכל הנאה שבו כרוכה בעבודה רבה ומתישה, עד שכמעט ולא נותר עוד זמן להתענג. ומי שמבקש לזכות בנעורים ובשאר התנאים לעינוגים חומריים, צריך לבצע סיגופים קשים, כדי להתעלות לעדן. אפילו מי שנולד למשפחה עשירה או מיוחסת, הינו מצוי בחרדה מתמדת—דואג לשמור על מעמדו העכשוי וחרד לחייו הבאים. זאת באמצעות טקסי קרבן שונים ומתן צדקה. גם מלך טרוד תמיד בדאגות—דאגות מדיניות ודאגה לגורלו בכוכבי עדן.״

״משום כך קשה כל כך להשתחרר מסבך החומר. רק אם בדרך כלשהי, בחסדך, זוכה מישהו להתרועע עם דבק טהור, או אז מתחילה דרכו לגאולה. אלי, שליט החומר והרוח, רק בזכות התרועעות שכזו ביכולתו להישבות בקסמך. אתה הינך מטרתם העליונה של הדבקים הטהורים, ורק בחברתם בכוחו לפתח את אהבתו הרדומה אליך. פיתוח תודעת קרישנה בחברתם של דבקים טהורים מהווה איפוא, סיבת הגאולה מסבך החומר.״

״אלי, כמה חנון אתה! למרות שלא נטיתי להתרועע עם דבקים, בזכות מגע זעיר עם דבקך גַרְגַמוּני, נטית לי חסד בל יאמן. בחסדך נטול הסיבה איבדתי את כל שיפעתי החומרית, את ממלכתי ואת משפחתי. בלעדיך, איני סבור שהייתי מסוגל להשתחרר מקשרים כאלה. מלכים ושליטי עולם מנסים בסיגופים להשכיח מעצמם חיי מלכות. אולם בחסדך המיוחד אני נושלתי כבר מחיים שכאלה. ברגיל על המלכים להתאמץ, בצנע ובחיי פרישות, ולחלץ עצמם מקשרים לממלכה ובית, אולם בחסדך אני איני צריך כבר להפוך לנווד או לתרגל פרישות.״

״משום כך הריני מתפלל, אלי, רק לעסוק בשירות אוהב ונשגב לכפות רגלי הלוטוס שלך. כי זוהי שאיפתם של כל אותם דבקים שהיטהרו מכל טומאה חומרית. אתה הינך אישיות אלוה העילאי, ביכולתך להעניק לי כל שברצוני, לרבות גאולה. אולם מיהו הסכל שאחרי שכבר ריצה אותך, יבקש לו משהו שעלול רק לסבך אותו בעולם החומרי? איני סבור שאדם שפוי יבקש ממך ברכה כזו. לכן הריני מתמסר לך, אישיות אלוה העילאי. אתה נשמת-העל שנמצא בלבו של כל אחד, אתה גם זוהר הברהמן הבלתי אישי. אתה אפילו העולם החומרי הזה, שהרי הינו בסך הכול גילוי אונך החיצוני. מכאן שמכל נקודת מבט, אתה הינך המקלט העליון לכול. במישור החומרי כמו במישור הרוחני, כולם צריכים למצוא מקלט בכפות רגליך. גם אני נכנע עתה בפניך. לידות רבות מאד סבלתי משלוש מצוקות החומר, ועתה אני עייף מזה. בסך הכול נסחפתי על-ידי חושי, מבלי למצוא סיפוק. משום כך אני פונה למקלט כפות רגליך, שהינן מקור כל רוגע ובכוחן להפיג כל צער, תולדת הטומאה החומרית. אלי היקר, אתה נשמת-העל שבכול וביכולתך להבין הכול. עתה, פטור מטומאת התשוקות החומריות, איני חפץ עוד בתענוגות העולם החומרי, איני מתאווה גם להיטמע בזוהרך הרוחני, גם איני נמשך להגוּת בהיבטך המקומי כנשמת-העל. זאת משום שאני יודע שדי לי לחסות במקלטך כדי לזכות במלוא השלווה ולא להיטרד עוד מדבר.״

קרישנה השיב אז לדבריו של המלך מוּצ'וּקוּנְדַה: ״מלכי היקר, אני מרוצה מדבריך. מלכת על כל אדמות הארץ. משום כך אני מופתע למצוא שלבבך נקי מכל ליכלוך חומרי. עתה הינך בשל לעסוק בשירות מסור. במיוחד אני שמח שלמרות שיכולת לבקש ממני כל ברכה, לא ביקשת שום ברכה חומרית. ניכר מזה שמֵחְשָבך קבוע בי, בלתי מוטרד מכל הפרעה חומרית.״

״שלוש מידות לטבע החומרי—טובות, להיטות ובערות. מי שמושפע מלהיטות ובערות, נדחף כולו על-ידי תאוה ותשוקות וחותר תמיד למצוא נוחות בעולם החומרי. מי ששרוי במידת הטובות מנסה להיטהר באמצעות סיגופים שונים. וכאשר הוא מתעלה למעמדו של בְּרָאהְמַנַּה אמיתי, הוא שואף להיטמע בקיומו של האל. מכל מקום, מי שחפץ רק לעסוק בשירות לכפות רגלי הלוטוס של הריבון—רק הוא מצוי מעבר לשלוש המידות כולן. שלוש המידות הללו אינן נוגעות בכלל במי שמודע לי כולו. מלכי היקר, הצעתי לך ברכות רק כדי לבחון כמה כבר התקדמת בשירות מסור. והנה נוכחתי שאתה מצוי במישורם של הדבקים הטהורים. זאת משום שמֵחְשָבך אינו מוטרד משום תשוקה, תאוה או חמדנות חומרית. אפילו אותם יוגִים שמנסים להתעלות באמצעות שליטה בחושים או על-ידי הגות בי באמצעות ויסות הנשימה בפְּרָאנָּאיָאמַה—אפילו אלה אינם פטורים כמותך מתשוקה חומרית. לא פעם ברגע של פיתוי, אלה שבים ונופלים למישור החומרי.״

דוגמתו של וישְׂוָאמיתְרַה מוּני מאששת את זה. הלה היה יוגִי גדול שתירגל פְּרָאנָּאיָאמַה, או תרגילי נשימה. אולם כאשר מֵנַקָא, נערת השעשועים מכוכבי עדן, באה אליו, הוא איבד את שליטתו והוליד לה בת, שַׂקוּנְתַלָא. הדבק הטהור הַרידָאסַה טְהָאקוּר לעומת זאת, לא נטרד כלל לנוכח פיתוי דומה מצד פרוצות.

״מלך יקר,״ קרישנה המשיך, ״בחרתי משום כך לברך אותך בברכה המיוחדת שתמיד תחשוב אודותי. כך תוכל לנוע לך חופשי בעולם, מבלי להיטמא במידותיו.״ דבריו של הריבון מאששים שמי שמודע לקרישנה באמת ועוסק בשירותו האוהב תחת הדרכתו של מורה רוחני—הלה אינו נתון עוד להשפעת המידות החומריות.

האל הוסיף, ״כיוון שהינך קְשַׁתְרייַה, הרי שחטאת בהרג חיות—בציד ובעיסוקיך המדיניים. כדי להיטהר, עסוק כולך בבהקטי-יוגַה ושמור את מֵחְשָבך ממוקד בי תמיד, ועד מהרה תשתחרר מכל התגובות למעשי התועבה הללו.״ ממשפט זה מסתבר שאף שהקְשַׁתְרייות רשאים להרוג חיות בציד, הם אינם פטורים מהתגובות לחטא הזה. מכאן שבין אם זה קְשַׁתְרייַה, ובין אם וַיְשְׂיַה ובין אם בְּרָאהְמַנַּה, לכולם מומלץ לתרגל סַנְנְיָאסַה בסוף חייהם ולעסוק כליל בשירות לאל, כדי להיטהר מן התגובות לחיי עברם.

הריבון הבטיח אז למוּצ'וּקוּנְדַה, ״בחייך הבאים תיוולד כוישְׁנַּוַה נעלה, הטוב בבְּרָאהְמַנּים, ועיסוקך היחיד יהיה אז לעבוד בשירותי המסור.״ הוישְׁנַּוַה הינו הבְּרָאהְמַנַּה הטוב ביותר, כיוון שרק מי שניחן במלוא כישוריו של בְּרָאהְמַנַּה, יכול להתעלות למעמדו של וישְׁנַּוַה. הוישְׁנַּוַה פועל כולו לטובת כלל ישויות החיים. והחשובה שבפעולות הרווחה היא הטפת תודעת קרישנה. נאמר כאן שמי שזכו בחסדו המיוחד של האל, הופכים מודעים לקרישנה לחלוטין ועוסקים בהטפת הפילוסופיה הוישְׁנַּוית.

לפקודתו של אישיות אלוה העילאי, שְׂרִי קרישנה, אַקְרֻוּרַה ביקר אז בהַסְתינָאפּוּרַה. נאמר שהַסְתינָאפּוּרַה שכנה במקום שבו שוכנת כיום ניו-דלהי. מקובל לחשוב שאותו חלק בניו-דלהי שידוע כיום כאינְדְרַפְּרַסְתְהַה, מציין את בירתם הקדומה של הפָּאנְּדַּוים. עצם השם הַסְתינָאפּוּרַה מצביע שהיו שם הרבה הַסְתִי, או פילים. משום שהיו בבירה פילים רבים, זו נקראה הַסְתינָאפּוּרַה. החזקת פילים הינה יקרה מאד; כדי לכלכל פילים על הממלכה להיות עשירה מאד. והַסְתינָאפּוּרַה היתה משופעת בפילים, בסוסים, במרכבות ובשאר מיני מותרות. עם בואו לשם, אַקְרֻוּרַה נוכח בשפעתה הרבה. מלכי הַסְתינָאפּוּרַה נחשבו למלכי העולם כולו. שמם נפוץ בכל רחבי תבל, והם ניהלו את שלטונם על-פי הדרכתם של מועצת בְּרָאהְמַנּים מלומדים.

לאחר שצפה בשיפעתה של העיר, אַקְרֻוּרַה נפגש עם המלך דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. גם בְּהִישְׁמַה הסב ישב שם. אחרי שפגש בהם, הוא ביקר את וידוּרַה, ואז, את אחותו, קוּנְתִי. בזה אחר זה הוא פגש אז את סומַדַתְתְה, את המלך בָּאהְלִיקַה, את דְרונָּאצָ'ארְיַה, את קְרּיפָּאצָ'ארְיַה, את קַרְנַּה ואת סוּיודְהַנַה (סוּיודְהַנַה הינו שם נוסף של דוּרְיודְהַנַה). הוא ראה גם את חמשת האחים הפָּאנְּדַּוים ואת שאר קרוביו וידידיו שהתגוררו בעיר. אַקְרֻוּרַה נודע כבנו של גָאנְּדִי, ומשום כך שמחו הכול לארח אותו, והציעו לו מושב נאה. והוא, אצל כולם, חקר בשלום קרוביו ומעשיהם.

קרישנה שלח אותו לבקר בהַסְתינָאפּוּרַה, ומכאן שהיה חכם מאד בהבנת מצבים פוליטיים. אחרי מותו של המלך פָּאנְּדּוּ, דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה תפס שלא כחוק את כס השלטון. זאת למרות נוכחותם של בניו של פָּאנְּדּוּ. אַקְרֻוּרַה קיווה במהלך שהותו שם ללמוד את המצב לאשורו. ברור היה שדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה אינו בעל מניעים טהורים ונוטה מדי לבניו שלו. למעשה, את הממלכה הוא כבר גזל לעצמו, ועתה זמם להיפטר מחמשת הפָּאנְּדַּוים. אַקְרֻוּרַה ידע שכל בניו של המלך, ובראשם דוּרְיודְהַנַה, היו מדינאים ערמומיים. ודְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לא האזין לעצתם הטובה של בְּהִישְׁמַה ווידוּרַה, אלא לעצותיהם השפלות של אנשים כגון קַרְנַּה, שַׂקוּני ודומיהם. אַקְרֻוּרַה החליט להישאר בהַסְתינָאפּוּרַה למשך כמה חודשים, כדי ללמוד את מצב הענינים לאשורו.

בהדרגה נודע לו מקוּנְתִי ומוידוּרַה שדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה מקנא ועוין את חמשת הפָּאנְּדַּוים בגלל מיומנותם הנדירה בתורת המלחמה וכוחם הגופני הרב. כולם היו גיבורי חיל אמיצי לב, וניחנו בכל מעלותיהם של קְשַׁתְרייות. הם היו נסיכים אחראיים וחשבו תמיד על טובת נתיניהם. אַקְרֻוּרַה למד גם שבעצת בנו השפל, דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ניסה אפילו להרעיל אותם.

אַקְרֻוּרַה היה בן דודה של קוּנְתִי; משום כך היא חקרה אותו בפגישתם לשלום קרוביה מצד אביה, והחלה לבכות, נזכרת במקום הולדתה. היא שאלה האם אביה, אמא, אחיה, אחיותיה ושאר ידידיה מבית—האם הם עדיין זוכרים אותה. היא חקרה במיוחד אודות קרישנה ובַּלַראמה, אחייניה המהוללים: ״קרישנה, אישיות אלוה העילאי, מלא תמיד באהבה לדבקיו. האם הוא זוכר את בני? האם בַּלַראמה זוכר אותנו?״ קוּנְתִי חשה עצמה ממש כמו צביה בין נמרים, וכזה היה אכן מצבה. אחרי מות בעלה, המלך פָּאנְּדּוּ, חובתה היתה לגונן על ילדיה. אלא שדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה זמם תמיד להרוג אותם. אין ספק שהיא חיה שם כמו חיה עלובה ותמה מוקפת בנמרים רבים. אולם כיוון שהיתה דבקה של קרישנה, תמיד ציפתה ליום שבו יבוא להציל אותם ממצבם המסוכן. היא שאלה את אַקְרֻוּרַה האם קרישנה חושב לבוא ולסייע לפָּאנְּדַּוים היתומים מאב להחלץ מתככיהם השפלים של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ובניו. שיחתם עוד הגבירה בה את תחושת חוסר הישע והיא קראה: ״קרישנה יקירי, קרישנה יקירי, אתה הינך הקוסם העליון, נשמת-העל של היקום ושוחר טובתו האמיתי. גווינְדַה שלי, אף שעתה הינך רחוק ממני, הריני מתפללת להתמסר לכפות רגלי הלוטוס שלך. לבי שבור מאד בגלל חמשת בני היתומים, ואני יודעת שאין עוד מקלט ומגן לבד מכפות רגליך. אתה הינך אישיות אלוה, ומשום כך יכולות כפות רגלי הלוטוס שלך לגאול את הנשמות האומללות כולן. רק בחסדך ניתן להשתחרר ממעגל הלידה והמוות. קרישנה יקר, אתה הטהור העליון, נשמת-העל, ואדון כל היוגִים. מה עוד ביכולתי לומר? אני רק משתחווה לפניך ומתחננת שתקבל אותי כדבקה מסורה לך כליל.״

אף שקרישנה לא נמצא שם לפני קוּנְתִי, היא התפללה אליו כמו ראתה אותו פנים אל פנים. למעשה, כל מי שיצעד בעקבותיה של קוּנְתִי יזכה גם הוא בהתרועעות ישירה שכזו. קרישנה אינו צריך להימצא בעצמו. הוא נמצא בכל מקום באמצעות אונו הרוחני, וצריך רק להתמסר לו בכנות. גם וידוּרַה היה שם עם אַקְרֻוּרַה, ותפילותיה הנרגשות, ואחר כך, כאשר לא יכלה עוד לעצור בעצמה, בִכיה הרם, עוררו את חמלתם. כדי לנחם אותה, הם החלו לפאר את בניה, יוּדְהישְׁטְהירַה, ארג'ונה ובְּהִימַה. הם הרגיעו אותה ואמרו שבניה ניחנו בכוח אדיר ואל לה לחשוש להם, שהרי נולדו לאלים-למחצה גדולים—יַמַרָאגַ'ה, אינְדְרַה ווָאיוּ.

אַקְרֻוּרַה החליט לשוב ולדווח על מצבם הקשה של קוּנְתִי וחמשת בניה. אולם תחילה חפץ ליעץ עצה טובה לדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה שנטה מדי לטובת בניו שלו ולרעתם של הפָּאנְּדַּוים. פעם, בשעה שקוּנְתִי ודְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ישבו בקרב ידידים וקרובים, אַקְרֻוּרַה פנה אליו. הוא כינה אותו ״וָארְצ'יתְרַוִיריה״, כלומר, בנו של ויצ'יתְרַוִירְיַה. ויצ'יתְרַוִירְיַה היה שמו של אביו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, אף שלמעשה הוא לא נולד ממנו, אלא מוְיָאסַדֵוַה. לפנים היה נהוג שאחיו של גבר יעבּר את אשתו, אם הלה לא יכול היה להוליד. כיום, בתקופת קַלי נאסר נוהג זה. השם ״וָארְצ'יתְרַוִירְיַה״ נועד לעקוץ את דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, שהרי לא נולד ממש מאביו; הוא היה בנו של וְיָאסַדֵוַה. ילד שנולד מזיווג שכזה השתייך אמנם לבעל, אף שלא נולד ממנו במישרין. ההערה העוקצנית רמזה איפוא, על בסיסה המעורער של טענתו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לשלטון בתוקף ירושה. למעשה, היה בנו של פָּאנְּדּוּ יורש העצר החוקי, וכל עוד חיים בניו של פָּאנְּדּוּ, אסור היה לדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לתפוס את השלטון.

אַקְרֻוּרַה אמר: ״בן ויצ'יתְרַוִירְיַה, השתלטת שלא כחוק על כס מלכותם של הפָּאנְּדַּוים. אולם מאחר שאתה יושב כבר על כס המלכות, רציתי לפחות ליעץ לך למשול בממלכה על-פי כללי המוסר וההגינות. כי אם תעשה זאת ותנסה גם ללמד את נתיניך, או אז יתפרסם שמך לעד.״ אַקְרֻוּרַה רמז שלמרות יחסו הרע של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, היו הפָּאנְּדַּוים נתיניו. ״גם אם אינך מקבל אותם כיורשי העצר, התייחס אליהם לפחות כאל נתינים, שחובתך לחשוב על טובתם ללא משוא פנים, כאילו היו בניך. מכל מקום, אם תתעלם מעקרון זה ותנהג אחרת, תהפוך בלתי אהוד בקרב נתיניך, ותסבול מתנאי גיהנום בחייך הבאים. אני מקווה משום כך, שתדע להתייחס לפָּאנְּדַּוים ולבניך באופן שווה.״ אַקְרֻוּרַה רמז שאם דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לא יתייחס כראוי, יגרור יחסו למלחמה בין שני מחנות הדודנים. ומאחר שהצדק היה אם הפָּאנְּדַּוים, הרי שינצחו בקרב, ובניו יהרגו כולם. זו היתה נבואתו של אַקְרֻוּרַה.

אַקְרֻוּרַה יעץ גם, ״איש בעולם החומרי לא נשאר לעד עם איש. ביד המקרה אנשים מתקבצים יחדיו למשפחה, לחברה ולעם. ואז, כיוון שכל אחד נוטש לבסוף את גופו, אלה נאלצים להיפרד. מכאן שאין להתמכר לזיקה עזה מדי לבני משפחה.״ נטייתו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לבניו לא היתה נכונה, גם לא נבונה. אַקְרֻוּרַה רמז במילים פשוטות שזיקתו העזה למשפחתו מקורה בבערות לגבי העובדות כמות שהן. נראה אמנם כאילו אנו מאוחדים במשפחה, בחברה או בעם, אלא שלמעשה, לכל אחד מאיתנו גורל משלו; כל אחד נולד על-פי מעשיו בעבר, וכל אחד נהנה או סובל בעצמו מתוצאות הקארמה שלו. חיים משותפים אין ביכולתם לשפר את הגורל. קורה למשל, שאב צובר נכסים בעמל רב ובדרכים לא כשרות, ובנו בא וגוזל ממנו את ממונו כולו. או שדג קטן בים אוכל את גופו של הדג הגדול שהזקין. מכל מקום, איש בסופו של דבר, לא יכול לצבור ממון לא כשר לעינוגו, או לעינוג משפחתו, קהילתו או עמו. והדוגמה היא כל אותן אימפריות ענק שעלו בעבר ואינן קיימות עוד, בגלל שנכסיהן בוזבזו כליל בידי צאצאים מאוחרים. מי שבבערותו לגבי החוק הסמוי הזה של פעולה ותגובה, זונח את כללי המוסר, בסך הכול גורר על עצמו את התגובות למעשיו הנפשעים. אחרים יגזלו את ממונו ואת רכושו המפוקפק, והוא עצמו יוטל לחיי גיהנום. מכאן שאל לו לאיש לצבור יותר משהקצה לו גורלו; כי אלמלא כן, הריהו הופך עיוור לטובתו האמיתית. במקום לפעול לטובתו, הוא פועל לרעתו, וגורם להידרדרותו.

אַקְרֻוּרַה המשיך: ״דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה יקר, ברצוני רק לפקוח את עיניך לגבי עובדות הקיום החומרי. השמחה והצער שבחיים החומריים המותנים—צריך להתייחס אליהם כמו אל חלום. חובתו של אדם לנסות ולמשול במֵחְשָבו ובחושיו, ובשלוה לחתור להתקדמות רוחנית בתודעת קרישנה.״ בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שהכול בעולם זה מוטרדים בנפשם ומלאי חרדות, למעט מי שמודע לקרישנה. אפילו החותרים לגאולה או להיטמעות בזוהר הברהמן, או היוגִים ששואפים לשלמות בכוחות הנסתר—אפילו אלה אינם שלווים. דבקיו הטהורים של קרישנה לעומת זאת, אינם מבקשים ממנו דבר. הם מסתפקים בשירותם לו. מכאן שהשלוה והרוגע הנפשי אפשריים רק בתודעת קרישנה מושלמת.

דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה השיב אז להוראות המוסר של אַקְרֻוּרַה: ״אַקְרֻוּרַה יקר, ברוב נדיבותך יעצת לי את עצותיך הטובות, אלא שלמרבה הצער, אינו יכול לקבל אותן. מי שנגזר גורלו למות, מה יואיל לו עסיס הנקטר, גם אם יוגש לו? אף שאני מעריך את עצותיך, לחוסר מזלי, אלה אינן מוצאות אחיזה במֵחְשָבי ההפכפך, ממש כשם שהבזק הברק בשמים אינו נשאר בתוך הענן. ביכולתי רק להבין שאיש אינו מסוגל לעצור את התקדמותו של הרצון העליון. קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הופיע במשפחת היַדוּ כדי לשחרר את האדמה ממשאה הרב.״

דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה רמז למעשה, שהוא מאמין לחלוטין בקרישנה, אישיות אלוה, אלא שבו בזמן הינו נוטה מאד לבני משפחתו. משום כך בעתיד הקרוב קרישנה יכחיד את משפחתו, ובחוסר אונים דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ימצא אז מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו. קרישנה, כחסד מיוחד לדבקו, לוקח ממנו את כל מושאי זיקתו החומרית. הוא כופה עליו מצב נואש שכזה, ובלית ברירה ובחוסר ישע, נאלץ אז הדבק לפנות לכפות רגלי הלוטוס שלו. וזה אכן קרה לדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה אחרי הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה.

שני גורמים סותרים פעלו לפניו. מצד אחד הוא הבין שקרישנה הופיע עלי אדמות כדי לשחרר את העולם ממשא מיותר. הוא הבין גם שבניו הינם אותו משא מיותר, וצפה איפוא, את מותם. אלא שבו בזמן לא יכול היה לזנוח את זיקתו הנפשעת אליהם. מבין את שני הגורמים הסותרים הללו, הוא השתחווה אז לפני אישיות אלוה ונשא לו תפילות. ״קשה עד מאד להבין את דרכיו הסותרות של הקיום החומרי; ניתן רק לומר שבדרך בלתי נתפסת אלה מגשימות את הרצון העליון, שבאונו הבלתי נתפס הוא בורא את העולם החומרי ונכנס לתוכו, ומניע את שלוש מידות הטבע לפעולה. אחרי הבריאה הוא נכנס גם לכל ישות חיה ולכל אטום. מי מסוגל לאמוד את תוכניותיו הבלתי נתפסות?״

דבריו הבהירו לאַקְרֻוּרַה שהלה אינו עומד לשנות את מדיניותו ולהפסיק ולהפלות את הפָּאנְּדַּוים לטובת בניו. אַקְרֻוּרַה מיהר אז ונפרד מידידיו בהַסְתינָאפּוּרַה ושב לביתו בממלכת היַדוּ. עם שובו, הוא דיווח לקרישנה ולבַּלַראמה בפרוטרוט על המצב בהַסְתינָאפּוּרַה ועל כוונותיו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. אַקְרֻוּרַה נשלח בידי קרישנה כדי ללמוד את המצב שם, ובחסדו של האל, הוא הצליח במשימתו ויכול היה לתאר את המצב לאשורו.

עם מותו של קַמְּסַה, הפכו שתי נשותיו לאלמנות. על-פי התרבות הוֵדית, אשה אינה נשארת חופשיה, ללא מגן, לעולם. ישנם שלושה שלבים בחייה. בילדותה היא נתונה להגנת אביה, בצעירותה מגן עליה בעלה, ואם מת הבעל, היא מוצאת מקלט אצל בניה הבוגרים. אם ילדיה אינם בוגרים עדיין, עליה לשוב לבית אביה ולחיות כאלמנה בחסותו. מסתבר שלקַמְּסַה לא היו ילדים בוגרים, כי שתי נשותיו שבו לבית אביהן אחרי מותו. נשותיו היו אַסְתי ופְּרָאפְּתי, שתיהן בנותיו של המלך גַ'רָאסַנְדְהַה, שליט מחוז ביהאר (שנודע באותם ימים כמַגַדְהַרָאגַ'ה). כאשר הגיעו לביתן, שתיהן תיארו את מצבן הקשה, שנגרם עקב מות בעלן. מלך מַגַדְהַה, מזועזע ממצבן האומלל ומן הטבח הנורא וממותו של קַמְּסַה, החליט מיד לפטור את העולם משושלת היַדוּ; כיוון שקרישנה הרג את קַמְּסַה, צריכה השושלת כולה להתחסל.

שלושה עשר חיילות צבא הוא גייס, כל אחד בן אלפי מרכבות, סוסים, פילים וחילים, ועתה היה מוכן לתקוף את ממלכת מַתְהוּרָא, ולנקום את נקמתו של קַמְּסַה. הוא יצא אז עם כל צבאו ותקף את מַתְהוּרָא, בירתם של מלכי היַדוּ, וכיתר אותה סביב. שְׂרִי קרישנה, נראה כמו בן אנוש רגיל, צפה בצבאו הכביר של גַ'רָאסַנְדְהַה, שהיה כמו ים גדול שעומד לפרוץ ולכסות בן רגע את החוף. מודע לחרדתם הרבה של תושבי העיר, הוא בחן אז את המצב לאור המשימה לשמה הופיע עלי אדמות, ושקל כיצד לפתור את הבעיה המידית. משימתו היתה להפחית את משאה של אוכלוסיה מיותרת בעולם, והיתה זו הזדמנות מצוינת להכחיד בבת אחת אנשים כה רבים, מרכבות, פילים וסוסים. הוא החליט להמית את כל צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה, כדי שלא יוכל לשוב ולחדש את כוחותיו.

בעודו חושב כך, הופיעו לפתע פתאום מן החלל החיצון שתי מרכבות קרב עם רכּביהן, מצוידות בכלי נשק, בדגלים ובשאר אביזרים. ומשהבחין באלה, הוא פנה מיד אל אחיו ובן לוויתו, בַּלַראמה, שידוע גם כסַנְקַרְשַׁנַּה: ״אחי הבכור, אתה הינך הטוב מבין כל האָארַיַנים, אתה אדון היקום, ובמיוחד, הינך מגונן שושלת היַדוּ. בני היַדוּ חוששים עתה מאד מחיליו של גַ'רָאסַנְדְהַה והם מלאי חרדה. הנה מרכבתך כאן, מצוידת בכלי נשק, עלה נא עליה והרוג את כל חילי צבא האויב. שנינו הופענו עלי אדמות כדי להכחיד צבאות תוקפניים, מיותרים, וכדי לגונן על הדבקים ישרי הדרך. והנה עתה מתאפשר לנו להגשים את המשימה. בוא ונעשה זאת.״ קרישנה ובַּלַראמה, צאצאיו של דַשָׂארְהַה, מלך גַדַהַה, החליטו אז לחסל את שלושה עשר גדודי צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה.

קרישנה עלה על המרכבה אותה נהג דָארוּקַה, ונשף בקונכיתו, ובלווית צבא קטן יצא אז אל מחוץ לעיר מַתְהוּרָא. למרות שכוחו הצבאי של הצד שמנגד היה גדול לאין ערוך, מעניין שדי היה בצלילי הקונכיה כדי לזעזע את ליבם. גַ'רָאסַנְדְהַה נמלא חמלה כלשהי למראה קרישנה ובַּלַראמה, שעל-פי קרבת משפחה היו כמו נכדיו. הוא פנה אז אל קרישנה וכינה אותו פּוּרוּשָׁאדְהַמַה, או הנחות באדם. למעשה, קרישנה נודע בספרות הוֵדית כפּוּרוּשׁותְתַמַה, או הנעלה באנשים, ואף שגַ'רָאסַנְדְהַה לא התכוון לכנותו כך, מלומדים גדולים קבעו שמשמעותה האמיתית של המילה פּוּרוּשָׁאדְהַמַה היא ״מי שגורם לכל השאר לרדת.״ ואכן, אף לא אחד הינו גדול מאישיות אלוה או שווה לו.

גַ'רָאסַנְדְהַה אמר, ״זו ממש השפלה להילחם עם ילדים כמותכם.״ כיוון שקרישנה הרג את קַמְּסַה, גַ'רָאסַנְדְהַה כינה אותו גם מי שהורג את קרוביו. הוא לא ציין כמובן, שקַמְּסַה הרג כה רבים מאחיניו; הוא רק ניסה לבקר את קרישנה, על שהרג את דודו. כזוהי דרכם של זדים. אלה אינם מנסים למצוא את שגיאותיהם שלהם, אולם מחפשים תמיד להצביע על שגיאות זולתם. גַ'רָאסַנְדְהַה ביקר גם את קרישנה על שאינו אפילו קְשַׁתְרייַה. הוא גדל אצל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ונחשב משום כך לוַיְשְׂיַה. וַיְשְׂיַה נקרא בדרך כלל גוּפְּתַה, שפירושו גם ״חבוי״. ואכן, קרישנה הינו חבוי, וגם גוּדל על-ידי נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. גַ'רָאסַנְדְהַה טפל על קרישנה שלוש אשמות: שהרג את דודו, שהיה חבוי בילדותו, ושלא היה אפילו קְשַׁתְרייַה. משום כך הוא חש בושה להילחם נגדו.

הוא פנה אז אל בַּלַראמה ואמר לו: ״הי בַּלַראמה! אתה יכול, אם ברצונך, להילחם איתי. ואם תמתין בסבלנות, תזכה אפילו למות מחיצי, ותוכל להתעלות לעדן.״ בבהגווד-גיטה נאמר ששתי ברכות מצפות לקְשַׁתְרייַה בקרב: אם הוא מנצח, הוא זוכה בפירות הנצחון, ואם הפסיד ונהרג, הוא מתעלה לממלכת עדן.

קרישנה השיב אז לדבריו של גַ'רָאסַנְדְהַה: ״גַ'רָאסַנְדְהַה יקירי, הגיבורים באמת, אינם מרבים לדבר, אלא מראים את כוחם. מפטפטנותך ניכר שאתה בטוח במותך בקרב. רב לנו מדיבוריך, כי מה ערכן של מילים של אדם על סף מותו או של אדם שרוי במצוקה?״ או אז, פתח גַ'רָאסַנְדְהַה בקרב וכיתר את קרישנה מכל צדדיו בגייסותיו. השמש כמו כוסתה כולה בענני אבק, וכמותה גם קרישנה, השמש העילאית, כוסה בצבאו הרב של גַ'רָאסַנְדְהַה. סמלם של גַרוּדַּה ועץ תמר התנוססו על מרכבותיהם של קרישנה ובַּלַראמה. נשות העיר כולן עלו לגגות הבתים, הארמונות והשערים, וצפו בקרב המופלא. אולם עתה, למראה מרכבתו של קרישנה מוקפת כליל, הן נמלאו אימה וכמה אפילו התעלפו. וקרישנה, שנוכח כי כותר כולו וחיליו הספורים נפגעים, אחז אז בקשתו, שָׂארְנְּגַה.

הוא שלף את חיציו מאשפתם ובזה אחר זה הציבם על מיתר הקשת ושלח אותם באויב. פגיעתם היתה מדויקת להפליא, ועד מהרה הומתו רבים מפיליו של גַ'רָאסַנְדְהַה וסוסיו וחיליו. מטח החיצים הבלתי פוסק דמה למערבולת אש שמכלה את כל צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה. קרישנה שלח חיציו, ובהדרגה צנחו כל הפילים, ראשיהם מותזים. גם הסוסים נפלו, גם המרכבות עם דגליהן, וגם לוחמי המרכבות וכל הרכבים. חילי הרגלי כמעט כולם היו שרועים עתה על שדה הקרב, ראשיהם, ידיהם ורגליהם מבותרים. דמם של אלפי הפילים והסוסים שנהרגו זרם והפך לנהר שוצף. ובנהר זה אברי אדם מבותקים דמו לנחשים, ראשיהם דמו לצבים, גופות הפילים דמו לאיים קטנים, וגופותיהם של הסוסים דמו לכרישים. ביד הרצון העליון, נוצר שם נהר-דם ענק. ידיהם ורגליהם של החילים צפו כעשבי ים, קשתותיהם דמו לגלי נהר, ושפעת התכשיטים ואבני החן מגופות החילים והמפקדים דמו לבועות רבות.

בַּלַראמה, הידוע גם כסַנְקַרְשַׁנַּה, אחז באלתו ונלחם גם הוא בגבורה ובעוז, וגרם לנהר הדם לגאות על גדותיו. מוגי הלב התחלחלו לנוח המראה המבעית, בעוד שהאמיצים שיבחו ברוב שמחה את גבורתם של שני האחים. למרות שצבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה היה אדיר כמו ים, קרישנה ובַּלַראמה הפכו אותו במלחמתם למחזה מבעית, בלתי שיגרתי לחלוטין. אנשי מחשבה רגילה אינם מסוגלים לתפוס כיצד זה יתכן. אפשר מכל מקום, להבין זאת, אם מבינים שאלה הן עלילותיו של אישיות אלוה העילאי, שברצונו הופך הכול לאפשרי. אישיות אלוה בורא את היקום, מקיים אותו ומחריבו ברצונו בלבד. משום כך אין זה מופלא שיחולל חורבן אימתני שכזה בקרב. אלא שקרישנה ובַּלַראמה נלחמו עם גַ'רָאסַנְדְהַה כמו בני אנוש רגילים, ומשום כך נראה כל זה מופלא כל כך.

חיליו של גַ'רָאסַנְדְהַה נהרגו עד אחד; רק הוא נותר בחיים. אין ספק כי רוחו נפלה עתה כליל. שְׂרִי בַּלַראמה מיהר אז ולכד אותו, כמו שאריה לוכד בעוז אריה אחר, וכפת אותו בחבליו של וַרוּנַה ובחבלים רגילים. אולם קרישנה, טווה במוחו תכנית גדולה יותר לעתיד, ביקש אותו לשחררו. כך ניצל גַ'רָאסַנְדְהַה בידי קרישנה. מה רבה היתה אז בושתו של הלוחם גיבור החיל גַ'רָאסַנְדְהַה; הוא החליט לפרוש ממעמדו כמלך ולצאת ליער לתרגל הגות וסיגופים קשים. מכל מקום, עם שובו לממלכתו, יעצו לו ידידי החצר שלא לפרוש, אלא לחדש את כוחותיו ולשוב ולהילחם עם קרישנה בעתיד. הנסיכים, חבריו, הסבירו שברגיל לא יתכן שינחול תבוסה ממלכי היַדוּ; מכאן שזה היה בסך הכול חוסר מזל. כדי לעודדו אלה שיבחו את גבורתו בקרב ויעצו לו שלא יתיחס כה ברצינות אל התבוסה; כי הרי הפסיד רק בגלל כמה שגיאות, ולא בגלל אי יכולת צבאית.

גַ'רָאסַנְדְהַה, מלך מחוז מַגַדְהַה, איבד כך את צבאו כולו וגם הושפל ונאסר, ואחר כך שוחרר, ושב בחוסר כל לממלכתו, ואילו קרישנה, אף שצבאו היה קטן לאין ערוך, יצא המנצח, ולא איבד אפילו חיל אחד מכוחותיו.

תושבי עדן עלצו עד מאד וחלקו כבוד לאל בזמירות הלל ובממטרי פרחים ממעל. הערכתם לנצחונו היתה רבה. גַ'רָאסַנְדְהַה שב לממלכתו, ומַתְהוּרָא ניצלה מסכנת מיתקפה. תושבי העיר קיבצו את להקות הזמרים המקצועיים, כגון הסוּתים המָאגַדְהים ואמני חריזה מוכשרים, וכולם שוררו יחדיו אודות תפארת נצחונו של הריבון. צלילי שופרים, קונכיות ותופי דוּד ציינו את כניסתו של קרישנה אל העיר, ואליהם הצטרפו צלילי הבְּהֵרְיַה, התוּרְיַה, הוִינָּא, החליל והמְרּידַנְגַה, לקבלת פנים יפיפיה. העיר כולה נוקתה, הרחובות והכבישים הותזו במים, והתושבים קישטו ברוב שמחה את הבתים, את הדרכים ואת החנויות בדגלונים ובסרטים. במקומות רבים זימרו הבְּרָאהְמַנּים מזמורים וֵדיים. הותקנו גם צמתים, כניסות, סמטאות ורחובות. קרישנה נכנס אז אל העיר המקושטת להפליא כמו לרגל פסטיבל גדול, והנשים והנערות, כדי להוסיף ברכה לחג, שזרו זרי פרחים רבים. וכדי להוסיף על הברכה ולהרבות את שמחת הנצחון, הן השליכו לכל עבר יוגורט מעורב בעשב רענן, כמקובל בטקסים הוֵדיים. בשעה שקרישנה פסע ברחובות, כולן הביטו בו באהבה רבה. קרישנה ובַּלַראמה נשאו עמם שלל רב של תכשיטים ואבני חן, שנאספו משדה הקרב, והגישו אותם למלך אוּגְרַסֵנַה. קרישנה השתחווה אז לפני סבו, מלכהּ המוכתר של שושלת היַדוּ.

לא פעם אחת ניסה גַ'רָאסַנְדְהַה מלך מַגַדְהַה לכבוש את מַתְהוּרָא; הוא התקיפה שבע עשרה פעמים עם צבא אדיר כמקודם. בכל פעם הוא הפסיד וחיליו נהרגו כולם בידי קרישנה, ובכל פעם נפלה רוחו. בכל פעם גם לכדו אותו נסיכי היַדוּ ואחר כך שיחררו אותו בדרך משפילה. ובכל פעם הוא שב לביתו ללא בושה.

פעם, בשעה שנערך למתקפה חדשה, היה גם מלך יַוַנַה אחד ממקום כלשהו דרומית למַתְהוּרָא, שנמשך לשיפעתה של שושלת היַדוּ וניסה לכבוש את העיר. נאמר שהיה זה נָארַדַה שעודד אותו מלך, קָאלְיַוַנַה, לתקוף. סיפור זה מסופר בווישנו פּוּרָאנַּה. גַרְגַמוּני היה כוהן משפחת היַדוּ, ופעם אחת ליגלג עליו גיסו בנוכחות נסיכי היַדוּ, ואלה פרצו כולם בצחוק. גַרְגַמוּני נמלא חימה והחליט להוליד מישהו שיטיל את אימתו על השושלת. הוא ריצה אז את שיווה וזכה ממנו בבן, קָאלְיַוַנַה, שנולד ממנו ומאשתו של מלך יַוַנַה אחד. אותו קָאלְיַוַנַה שאל פעם את נָארַדַה, ״מיהם המלכים החזקים בעולם?״ ונָארַדַה השיב לו שאלה מלכי היַדוּ. לאור ידיעה זו הוא התקיף אז את מַתְהוּרָא, במקרה באותו זמן ממש שבו ערך גַ'רָאסַנְדְהַה את מתקפתו השמונה עשרה. קָאלְיַוַנַה, אף שהיה להוט למצוא לו יריב הולם מבין מלכי העולם, לא מצא עד כה אחד כזה. אולם עתה, לאור המידע שקיבל מנָארַדַה, הוא החליט לתקוף את מַתְהוּרָא. הוא הביא עמו שלושים מליון חילים יַוַנים וכיתר עמם את העיר.

קרישנה החל אז לשקול את מצבה הקשה של שושלת היַדוּ; שני אויבים אימתנים, גַ'רָאסַנְדְהַה וקָאלְיַוַנַה, עמדו להתקיפה. הזמן היה קצר. קָאלְיַוַנַה כבר כיתר את העיר מכל אגפיה, ולמחרת גם גַ'רָאסַנְדְהַה אמור להגיע עם צבא אדיר, לא קטן מזה שבשבעה עשר נסיונותיו הקודמים. אין ספק שגַ'רָאסַנְדְהַה ינצל את ההזדמנות שהעיר מכותרת ויכבוש אותה. קרישנה חשב איפוא, לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים ולהגן על נקודות המפתח בעיר. אם קרישנה ובַּלַראמה שניהם ילחמו עם קָאלְיַוַנַה במקום אחד, גַ'רָאסַנְדְהַה עלול לבוא ממקום אחר ולתקוף את משפחת היַדוּ ולנקום את נקמתו. גַ'רָאסַנְדְהַה היה רב כוח, ולאחר שבע עשרה תבוסות, היה תאב נקם ואפשר שיהרוג את כל בני השושלת או שישבה אותם ויקח אותם לממלכתו. קרישנה החליט משום כך להקים מבצר ענק במקום ששום יצור הולך על שתיים, בין אם אדם ובין אם זד, לא יוכל להגיע אליו. הוא החליט לשמור שם את קרוביו, ואז להתפנות למלחמה באויב. נראה שדְוָארַקָא היתה לפנים חלק ממלכת מַתְהוּרָא, שהרי בשרימד בהאגותם נאמר שקרישנה הקים את המבצר בלב הים. שרידי המבצר הזה קיימים עד היום במפרץ דְוָארַקָא.

תחילה הוא הציב בתוך הים חומה אדירה, שהקיפה 154 קמ״ר. אין ספק שהיה זה מופלא מאד, וזה תוכנן ונבנה בידי וישְׂוַקַרְמָא. שום אדריכל רגיל אינו מסוגל להקים מבצר שכזה בלב ים; אלא שוישְׂוַקַרְמָא הינו אדריכלם של האלים-למחצה ובכוחו לחולל נפלאות שכאלה בכל מקום ומקום ביקום. אולם מדוע שנתפלא על בניתו של מבצר בן 154 קמ״ר בלב ים? שהרי בכוחו של אותו אישיות אלוה מרחפים בחלל כוכבים אדירים, כאילו היו חסרי משקל.

בשרימד בהאגותם נאמר שהעיר החדשה הבנויה לתלפיות בלב ים היתה ככל עיר רגילה, עם תשתית מתאימה של כבישים, רחובות וסימטאות. היו בה גם משעולים נאים וגנים מלאים בעצי קַלְפַּוְרּיקְשַׁה, או עצי משאלות. עצים אלה אינם כמו עצי העולם החומרי; הם מצויים רק בעולם הרוחני. אולם הכול הינו אפשרי ברצונו העילאי של קרישנה, ועצים שכאלה ניטעו בעיר שהקים. העיר שפעה גם בארמונות ובגופּוּרים, או שערים גדולים. ניתן למצוא עדיין גופּוּרים כאלה בכמה מן המקדשים הגדולים. הם גבוהים מאד ומעוטרים בכישרון אמנותי רב. הארמונות והשערים קושטו בכדי מים מזהב (קַלַשַׂה). כדים שכאלה נחשבו לסימנים מביאי ברכה.

הארמונות היו כמעט כולם גורדי שחקים, ובמרתפיהם אוחסנו כדי זהב וכסף ותבואות. היו גם כדי מים מוזהבים פזורים בחדרים. חדרי השינה היו משובצים באבני חן, והרצפות היו עשויות פסיפס מאבני מַרַקַתַה. פסלו של וישנו, מושא סגידתם של בני היַדוּ, הוצב בכל אחד מן הבתים. רובעי המגורים תוכננו על-פי המעמדות השונים—בְּרָאהְמַנּים, קְשַׁתְרייות, וַיְשְׂיות ושׂוּדְרות—כל מעמד ואגפו שלו. מסתבר ששיטת המעמדות היתה קיימת כבר באותם ימים. במרכז העיר נבנה אגף מגורים מיוחד עבור המלך אוּגְרַסֵנַה, שהיה הנוצץ והמפואר מכל בתי העיר.

לכבוד העיר החדשה שקרישנה בנה לו לעצמו, שלחו לו האלים-למחצה מעדן את פרח הפָּאריגָ'אתַה המהולל כדי שישתל בעיר. הם שלחו גם בית אסיפות מיוחד, סוּדְהַרְמָא. תכונתו המיוחדת היתה שהבאים בהיכלו היו פטורים מהשפעתה של נכות שמקורה בזקנה. האל-למחצה וַרוּנַה העניק גם סוס, שהיה לבן כולו פרט לאוזניו השחורות ויכול היה לרוץ במהירות המחשבה. קוּוֵרַה, שר האוצר של האלים, העניק אז את אמנות השגתן של שמונה השלמויות של שפע חומרי. וכמותם כל האלים-למחצה הציגו מתנות בהתאם לכישוריהם השונים. ישנם שלושים ושלושה מליון אלים-למחצה, כל אחד מהם אחראי על מחלקה כלשהי במנהל היקום. עתה ניצלו כולם את ההזדמנות שאישיות אלוה בונה לו עיר משל עצמו והציגו כל אחד את מתנותיו, והפכו כך את דְוָארַקָא ליחידה במינה ביקום כולו. מסתבר מכאן שישנם אמנם אלים-למחצה רבים, אלא שכולם תלויים לחלוטין בקרישנה. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שקרישנה הינו האדון העליון וכל השאר הם משרתיו. עתה ניצלו המשרתים את ההזדמנות שקרישנה נוכח ביקום זה, והעניקו לו שירות כלשהו. הכול צריכים לנקוט על-פי דוגמתם, ובמיוחד מי שמודעים לקרישנה, ולשרת את האל בהתאם לכישוריהם השונים.

משתמה בנית העיר, כמתוכנן, קרישנה העביר לשם את תושבי מַתְהוּרָא, ומינה את בַּלַראמה לאבי העיר. או אז, לאחר שנועץ עם בַּלַראמה, הוא ענד זר מפרחי לוטוס ויצא מן העיר ללא כלי נשק בידיו, כדי לפגוש את קָאלְיַוַנַה, שכבר כיתר את מַתְהוּרָא כליל.

קָאלְיַוַנַה, שלא ראה את קרישנה מעולם, נפעם עתה מקסמו הרב, לבוש במלבושים צהובים. בשעה שפסע בין גדודי החילים, קרישנה נראה כמו הירח בשמים ששט בין קבוצות עננים. קָאלְיַוַנַה זכה גם לראות את סימן השְׂרִיוַתְסַה שעל חזהו ואת אבן הקַוּסְתוּבְּהַה שענד על צוארו. הוא ראה אותו בדמותו כווישנו, מבנה גופו יפיפיה בעל ארבע ידיים, ועיניו כעלעלי הלוטוס בליבלובם. קרישנה נראה מלא חדווה עם מצחו הנאה, פניו הענוגות, עיניו החיכניות המרצדות, ועגיליו המתנועעים כה וכה. קָאלְיַוַנַה כבר שמע אודותיו מנָארַדַה, והדמות שראה עתה איששה את התיאורים כולם. הוא ראה את סימניו המיוחדים של קרישנה ואת אבני החן על צוארו, הוא ראה את זר הלוטוסים רב החן, את עיניו דמויות הלוטוס, ואת יפי תארו. הוא הסיק שאישיות יפיפיה זו הינה וָאסוּדֵוַה, כי כל כולה תאמה וחיזקה את תיאוריו של נָארַדַה. מכל מקום, רבה היתה תדהמתו משנוכח שקרישנה סתם פוסע לו ומהלך ללא כל נשק בידיו וללא כל מרכבה. קָאלְיַוַנַה בא במטרה להילחם עם קרישנה, אולם נאמן לעקרונות, גם הוא זנח נשקו והחליט להילחם בו בידיו; הוא ניסה עתה ללכוד אותו ולגוררו לקרב.

קרישנה פסע קדימה מבלי לשלוח בו מבט, וקָאלְיַוַנַה דלק בעקבותיו, מנסה לתפוס אותו—ללא הצלחה, חרף מרוצתו המהירה. קרישנה, שאפילו היוגִים הגדולים אינם מסוגלים לתפוס אותו במהירות מחשבתם, נלכד באמצעות שירות מסור בלבד. אלא שקָאלְיַוַנַה ניסה ללכוד אותו ללא שירות מסור, ומשום כך נשאר במרדפו תמיד מאחוריו.

הוא הגביר אז את מרוצתו וחשב, ״עכשיו אני קרוב מאד, ואוכל לתפוס אותו,״ אולם שב ונכשל. קרישנה הוביל אותו הרחק מאד, ולבסוף נכנס למערה בהר. קָאלְיַוַנַה, סבור שקרישנה מנסה להימנע מקרב ומשום כך מוצא מסתור במערה, החל לגעור בו ואמר: ״הי קרישנה, שמעתי שאתה גיבור גדול, בן שושלת היַדוּ, אולם עתה, ממש כמו פחדן, אתה נמלט מקרב. אין זה יאה לשמך הטוב ולמורשת משפחתך.״ קָאלְיַוַנַה רץ אמנם בכל כוחו, אולם כיון שלא התנקה כליל מטומאת חייו החטאים, הוא לא הצליח לתופסו.

על-פי התרבות הוֵדית, מי שאינו מקיים את כללי החיים שנהוגים במעמדות הגבוהים—הבְּרָאהְמַנּים, הקְשַׁתְרייות, הוַיְשְׂיות ואפילו מעמד העובדים— נחשב למֵלֵצְ'צְ'הַה. על-פי השיטה הוֵדית, גם שׂוּדְרַה יכול להתעלות בהדרגה למעמד של בְּרָאהְמַנַּה באמצעות תהליכים מקדמים שנקראים סַמְּסַקָארַה, או טקסי טהרה. הספרות הוֵדית מורה שבְּרָאהְמַנַּה או מֵלֵצְ'צְ'הַה אינם נקבעים על-פי לידה, כי בלידתם כולם הינם שׂוּדְרות, ובאמצעות תהליכי הטהרה עליהם להתעלות לחיים בְּרַהְמיניים. מכל מקום, מי שאינו מתעלה, אלא מוסיף ומידרדר, נקרא מֵלֵצְ'צְ'הַה. קָאלְיַוַנַה השתייך למעמד המֵלֵצְ'צְ'הים והיַוַנים, ובגלל אורח חייו החוטא, לא יכול היה לקרוב אל קרישנה. כל אותם עקרונות שמהם נמנעים בני המעמדות הגבוהים—כלומר, פריצות מינית, אכילת בשר, הימורים ולקיחת סמים או אלכוהול—מהווים חלק בלתי נפרד מחייהם של המֵלֵצְ'צְ'הים והיַוַנים. וכל עוד קשורים לפעילות חטאה שכזו, לא ניתן להתקדם בהבנת אלוהים. הבהגווד-גיטה מאששת שרק מי שהתנקה מכל תגובות החטא, יכול לעסוק בשירות מסור או בתודעת קרישנה.

קָאלְיַוַנַה דלק בעקבותיו של קרישנה שנכנס למערה, שולח בו מילים פוגעניות. ואף שלפתע קרישנה נעלם מעיני הזד, הלה המשיך ונכנס בעקבותיו גם הוא. והנה ראה אדם שרוע שם ישן. הוא לא ראה את קרישנה, והנה ראה אדם ישן, ובלהיטותו להילחם חשב שזהו קרישנה שנרדם במערה. ברוב גאותו ויהירותו על עוצמתו, בטוח שקרישנה נמלט מקרב, הוא בעט אז בחוזקה בישן, חושב אותו לקרישנה. האדם הישן היה שרוע שם מזה ימים רבים, וכאשר התעורר מבעיטותיו של קָאלְיַוַנַה, הוא פקח מיד את עיניו והחל מביט לכל עבר. או אז הוא הבחין בקָאלְיַוַנַה שעמד שם בסמוך. אדם זה התעורר בטרם עת ומשום כך היה נרגז מאד, וכאשר הביט בקָאלְיַוַנַה בזעם, רשפי אש פרצו מעיניו, ששרפו את קָאלְיַוַנַה לאפר בתוך שניה.

פגישתם של אַנירוּדְדְהַה ואוּשָׁא, שגרמה לקרב אדיר בין קרישנה לשיווה, הינה מלאת עניין ומסתורין. מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית היה להוט לשמוע את סיפור המעשה כולו, וזהו הסיפור שסיפר שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: ״מלכי היקר, שמעת בודאי על המלך בַּלי שהיה דבק גדול שהעניק לוָאמַנַה, שהינו התגלות של וישנו כבְּרָאהְמַנַּה גמד, את כל אשר היה ברשותו, כלומר, את העולם כולו. למלך זה היו מאה בנים, ובכורם היה בָּאנָּאסוּרַה.״

גיבור חיל זה, בָּאנָּאסוּרַה, שנולד לבַּלי מַהָארָאגַ'ה, היה דבק גדול של שיווה ונכון תמיד לשירותו. מסירותו הקנתה לו מעמד רם בחברה ורוב כבוד. הוא היה גם רב תבונה ורחב לב, ומעשיו כולם היו מפוארים, כי לא הפר שום הבטחה או שבועה, והיה איש אמת ונאמן למילתו תמיד. באותם ימים הוא שלט על העיר שׂוניתַפּוּרַה. בחסדו של שיווה, היו לו אלף ידים וכוחו היה עצום כל כך, עד כי אפילו אלים-למחצה כמו מלך אינְדְרַה שימשו כמשרתיו.

בעבר, כאשר שיווה חולל את מחולו המפורסם, תָאנְּדַּוַה-נְרּיתְיַה, שהקנה לו את שמו נַטַרָאגַ'ה, אותו בָּאנָּאסוּרַה סייע לו בריקודו; לקצב המחול הוא הכה אז בתופים עם אלף ידיו. שיווה ידוע בשם אָאשׂוּתושַׁה, או מי שמתרצה בקלות ונוטה חסד לדבקיו. הוא מגונן על כל מי שמוצא בו מקלטו והוא אדון כל ישויות החיים שבעולם החומרי. מרוצה מבָּאנָּאסוּרַה הוא אמר, ״אני מסופק ממך מאד, משום כך תוכל לבקש לך עתה כל ברכה.״ ובָּאנָּאסוּרַה השיב, ״אלי, אם תאות, אבקש שתשאר בעירי ותגונן עלי מפני אויבי.״

יום אחד בָּאנָּאסוּרַה בא לחלוק כבוד לשיווה. הוא השתחווה לפניו, נוגע עם קסדתו, שזהרה כחמה, בכפות רגלי הלוטוס של האל-למחצה, ואמר, ״אלי, כל מי שמוצא מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך, שהינן כמו עצי משאלה שמספקים כל תשוקה—יוכל להגשים את מאווייו הבלתי מוגשמים כולם. והנה נתת לי אלף זרועות, אולם איני יודע מה לעשות בהן. סליחה, אבל נראה שאיני יכול לנצל אותן בכלל בקרב. הו אביו המקורי של העולם החומרי, מלבדך, איני מוצא לי שום יריב מתאים. לפעמים מתחשק לי להילחם עם זרועותי; אני יוצא אז לחפש אחר לוחם הולם, אלא שלמרבה הצער, כולם בורחים מפני, מודעים לכוחי האימתני. מתוסכל, אני מכה אז בהרים כדי לשכך את הגירוי שבידי. בדרך זו ריסקתי כבר הרים רבים לרסיסים.״

שיווה, שנוכח שברכתו הפכה בסך הכול מיטרד לזד, אמר, ״סכל שכמותך! הפכת מדוכדך בגלל שתשוקתך לקרב אינה מוצאת את סיפוקה. אתה סבור גם שמלבדי איש בעולם איננו מתחרה הולם לך. אולם דע כי בסופו של דבר תמצא יריב כזה. או אז יבואו ימיך לקיצם ודגל הנצחון שלך לא עוד ישוב להתנוסס, גם תראה את יוקרתך הכוזבת נרמסת לעפר.!״

גאה על כוחו הרב, בָּאנָּאסוּרַה עלץ עתה כולו לרגל הפגישה העתידית עם מישהו שיוכל לנפץ עוצמה כזו. הוא שב שמח לביתו, מצפה תמיד ליום שבו יופיע הלוחם העז שינצחו, כפי שהובטח. כמה סכל היה הזד הזה! מסתבר שאנשים סכלים וזדוניים שמחזיקים בשיפעה חומרית מיותרת, מתאווים תמיד להפגין את שיפעתם. וברוב טיפשותם אף נהנים כאשר זאת מתכלה. פירושו של דבר שאינם יודעים כיצד להשקיע את אונם במטרות נכונות; זאת כמובן, כיוון שאינם מבינים את הברכה שבתודעת קרישנה. האנשים נחלקים למעשה, לשתי קבוצות—מי שמודעים לקרישנה, ומי שאינם מודעים. המודעים לקרישנה אלה דבקיו של אישיות אלוה, בעוד שהלא מודעים דובקים לרוב באלים-למחצה. אלה גם משקיעים את כל מרצם ברדיפה אחרי עינוג חושים, בעוד שהדבקים עוסקים כליל בשירותו של אלוהים. בָּאנָּאסוּרַה היה דוגמה מושלמת לנהנתן שכזה; הוא היה להוט מאד להשתמש בכוחו הקרבי הבלתי רגיל לצורך סיפוקו האישי. ומאחר שלא מצא לו מתחרה הולם, היה מכה הרים בידיו האדירות ומרוצץ אותם לרסיסים. ארג'ונה לעומתו, אף שניחן ביכולת קרבית לא פחותה, הקדיש אותה כולה לשירותו של קרישנה.

לבָּאנָּאסוּרַה היתה בת יפיפיה ושמה אוּשָׁא שהגיעה לפירקה. לילה אחד בשעה שישנה בין חברותיה הרבות, היא חלמה שאַנירוּדְדְהַה נמצא לצידה, ומתענג ומתעלס עימה, אף שמעולם לא ראתה אותו לפני כן, גם לא שמעה אודותיו. לפתע היא התעוררה מחלומה, קוראת בקול, ״אהובי היקר, היכן אתה?״ ומיד היא נבוכה, מבוישת קצת על שנחשף סודה. אחת מחברותיה שם היתה צ'יתְרַלֵקְהָא, בתו של ראש הממשלה של בָּאנָּאסוּרַה. שתיהן היו חברות טובות ומתוך סקרנות זו שאלה, ״נסיכה יפיפיה, כיוון שעדיין לא נישאת, גם לא ראית שום נער עד עתה; מפתיע שאת מדברת כך. את מי את מחפשת? מיהו בן זוגך?״

ואוּשָׁא השיבה, ״ידידתי, בחלומי ראיתי נער יפיפה; גוון עורו היה כהה, עיניו כעלעלי הלוטוס, ומלבושו צהוב. זרועותיו היו ארוכות מאד וגופו כולו חטוב. אין ספק שכל נערה היתה נשבית בקסמו. אני גאה לומר שעלם יפה זה נשק לי ונהניתי מאד ממתק שפתותיו. אלא שלמרבה הצער ממש אז הוא נעלם, ואני כמו הוטלתי למערבולת של עוגמה. ידידתי, כמה הייתי רוצה למצוא אותו—את אדוני ומשאת לבבי.״

״אני מבינה את צערך,״ ענתה מיד צ'יתְרַלֵקְהָא. ״אם נער זה קיים במקום כלשהו בשלושת העולמות—במערכת הכוכבים העליונה, התיכונה או התחתונה—כדי לשמח אותך, אני מבטיחה למצוא אותו. אם תוכלי רק לזהות אותו מחלומך, אוכל להביא לך שלוות נפש. אני אצייר עתה מספר דיוקנים, וברגע שתזהי את תמונת בעלך הנכסף, אמרי לי, כי לא משנה היכן הוא נמצא; ידועה לי האמנות כיצד להביא אותו לכאן. רק תזהי אותו, ומיד זה יסודר.״

צ'יתְרַלֵקְהָא החלה לצייר אז תמונות רבות—של אלים-למחצה תושבי המערכות העליונות, של גַנְדְהַרְוים, סידְדְהים, צָ'ארַנּים, פַּנְנַגים, דַיְתים, וידְיָאדְהַרים ויַקְשׁים, גם של בני אנוש רבים. (מן השרימד בהאגותם ומספרות וֵדית נוספת מסתבר שבכל כוכב ישנן ישויות חיים מסוגים שונים. מכאן שטפשי לחשוב שאלה קיימות רק בכדור הארץ.) היא ציירה תמונות רבות, ומבני האדם היא ציירה את בני שושלת הוְרּישְׁנּי, לרבות וַסוּדֵוַה—אביו של קרישנה, שׂוּרַסֵנַה—סבו, שְׂרִי בַּלַרָאמַגִ'י, שְׂרִי קרישנה, ועוד רבים. כאשר אוּשָׁא ראתה את תמונתו של פְּרַדְיוּמְנַה, היא נבוכה מעט, אולם כאשר ראתה את זו של אַנירוּדְדְהַה, היא נבוכה כליל והרקינה ראשה וחייכה, כי מצאה את הגבר שחיפשה. היא גם רמזה לצ'יתְרַלֵקְהָא כי זהו האיש שגנב את לבבה.

צ'יתְרַלֵקְהָא היתה יוגִינִי גדולה שניחנה בכוחות מופלאים, ואף שלא היא, גם לא אוּשָׁא ראו מקודם את האיש, גם לא ידעו את שמו, היא זיהתה מיד כי זהו אַנירוּדְדְהַה, נכדו של קרישנה. כבר באותו הלילה היא יצאה דרך החלל החיצון והגיעה במהרה לדְוָארַקָא, העיר המוגנת בקפידה בידי קרישנה. היא חדרה לארמון ומצאה את אַנירוּדְדְהַה ישן בחדרו על מיטה מפוארת. בכוחותיה הניסתרים היא הביאה אותו אז, כך בעודו ישן, לשׂוניתַפּוּרַה, אל אוּשָׁא, כדי שתראה את בעלה המיוחל. ואוּשָׁא, קורנת כולה מאושר, התענגה ברוב סיפוק בחברתו.

הארמון שבו חיו אוּשָׁא וצ'יתְרַלֵקְהָא היה מבוצר להפליא ושום גבר לא יכול היה לחדור אליו או לראות אותו מבפנים. עתה אוּשָׁא ואַנירוּדְדְהַה חיו שם יחדיו, ומדי יום עוד גברה אהבתה של אוּשָׁא אליו פי שישה עשר מונים. היא שימחה אותו במלבושים יקרי ערך, בפרחים, בזרים, בבשמים ובקטורות. לצד מיטתו היו גם דברים נחוצים נוספים כגון משקאות ערבים כחלב ועסיסי פירות ומטעמים שונים שנלעסים או נבלעים. ומעל לכול היא שימחה אותו בנועם מילותיה ובשירותה המסור. היא סגדה לו כאילו היה אישיות אלוה העילאי, ובשירותה המופלא, השכיחה ממנו כל דבר אחר ושבתה את תשומת לבו ואת אהבתו כליל. באוירת שירות ואהבה שכזו, אַנירוּדְדְהַה שכח עצמו לחלוטין ולא ידע כבר למנות את הימים שנעדר מביתו האמיתי.

במרוצת הזמן ניכרו באוּשָׁא סימנים גופניים כלשהם שהעידו על יחסי מין עם גבר. הסימנים היו עתה בולטים כל כך, עד שלא ניתן היה עוד להסתיר אותם. אוּשָׁא היתה מלאת חדוה בחברתו של אַנירוּדְדְהַה, אולם לא ידעה לשים גבול לסיפוקה. ועתה לא התקשו הזקיפים ושומרי הארמון לנחש שהיו לה יחסי קרבה עם גבר. מבלי להמתין להתפתחויות נוספות, אלה מיהרו אז לדווח את זה לאדונם, בָּאנָּאסוּרַה. בתרבות הוֵדית, יחסים בין גבר לנערה לא נשואה נחשבים לחרפה נוראה למשפחת האשה. משום כך הזדרז אחד השומרים להודיע לאדונו על הסימנים שניכרים באוּשָׁא, שמעידים על חברה מבישה. המשרתים כולם נשבעו שלא התרשלו במלאכתם והיו דרוכים יומם וליל לגונן על הארמון מפני כל צעיר שיעז וינסה להיכנס. איש לא יכול היה אפילו להציץ לתוך הבית. לכן כמה מפתיע שבתו הפכה מטומאה. מאחר שלא הצליחו להתחקות על הסיבה, הם הציגו עתה לאדונם את כל הבעיה.

מזועזע, מבין שבתו אינה כבר בתולה, ובלב כבד ממועקה, מיהר אז בָּאנָּאסוּרַה ורץ אל הארמון. שם הוא ראה את אוּשָׁא ואַנירוּדְדְהַה יושבים ומשוחחים. שניהם ניראו יחדיו יפים להפליא, שהרי היה אַנירוּדְדְהַה בנו של פְּרַדְיוּמְנַה, אל האהבה עצמו. אף שהם נראו ממש כצמד חמד, בגלל חילול כבוד המשפחה, בָּאנָּאסוּרַה לא אהב את הזיווג. מי הנער? הוא תמה, אף שהעריך את העובדה שאוּשָׁא לא יכלה לבחור לה איש יפה יותר בכל שלושת העולמות. גופו הכהה בהק כולו, מלבושו היה צהוב, ועיניו היו כעלעלי הלוטוס. זרועותיו היו ארוכות מאד, וכולו היה יפיפה עם שערו השחור-כחול הגלי. ריצוד עגיליו המנצנצים וחיוכו הזוהר היו ללא ספק שובי לב, אלא שבָּאנָּאסוּרַה היה רגוז עתה מאד.

אַנירוּדְדְהַה בדיוק שיחק עם אוּשָׁא. הוא היה לבוש נאה מאד ואוּשָׁא ענדה לו זר מפרחים שונים מרהיבים ביופיים. אבקת קוּנְקוּמַה אדומה שהנשים מושחות על חזן היתה פזורה פה ושם על הזר, מעידה על כך שאוּשָׁא חיבקה אותו. והמפתיע ביותר היה שגם בנוכחות האב המשיך אַנירוּדְדְהַה לשבת בשלוה מול הבת. מכל מקום, אַנירוּדְדְהַה ידע שחותנו לעתיד אינו מרוצה בכלל וכבר קיבץ חילים רבים בארמון כדי להתקיפו.

כיוון שלא מצא שום נשק, הוא אחז עתה במוט ברזל גדול ונעמד לפני בָּאנָּאסוּרַה וחיליו, תקיף ואיתן, מרמז שכל מי שיקרב אליו—יחוסל. עם מוט הברזל בידו הוא נראה לבָּאנָּאסוּרַה וחבורתו כמו שר המוות האוחז בשרביטו הבלתי מנוצח. לפקודתו של בָּאנָּאסוּרַה ניסו החיילים אז להקיף אותו וללוכדו, אולם מי שהעז להתקרב, נפגע מן המוט; ראשים, רגלים, זרועות וירכים נשברו וחילים החלו צונחים בזה אחר זה. אַנירוּדְדְהַה הרג אותם ממש כמו שמנהיג של להקת נצים הורג בזה אחר זה כלבים נובחים. הוא הרג אותם ואז נמלט מן הארמון.

אלא שבחסדו של שיווה, בָּאנָּאסוּרַה הכיר שיטות לחימה שונות וידע כיצד ללכוד אויב באמצעות נָאגַפָּאשַׂה, או מלכודת נחשים. וכך נתפס אַנירוּדְדְהַה מיד כאשר יצא. מה רב היה צערה של אוּשָׁא כאשר נודע לה שאהובה נתפס; אומללה ומבולבלת, דמעות זלגו מעיניה, ומבלי שתוכל לעצור בעצמה, היא החלה להתיפח מרה.

ארבעת חודשי עונת הגשמים חלפו להם, ואַנירוּדְדְהַה לא שב עדיין. בני משפחת היַדוּ נמלאו עתה בדאגה רבה, לא מבינים לאן הוא נעלם. למרבה המזל, יום אחד הופיע החכם נָארַדַה וסיפר להם כיצד אבד הנער; הוא הסביר כיצד נישא לעיר שׂוניתַפּוּרַה, בירתו של בָּאנָּאסוּרַה, ושם, כיצד נלכד בנָאַגפָּאשַׂה, אף שהביס את כל החילים. הוא סיפר את הסיפור עד לאחרון שבפרטים. ברוב אהבתם לקרישנה, התכוננו עתה כל בני המשפחה לצאת למתקפה. כל מפקדי הקרב הדגולים, לרבות פְּרַדְיוּמְנַה, סָאתְיַקי, גַדַה, סָאמְבַּה, סָארַנַּה, נַנְדַה, אוּפַּנַנְדַה ובְּהַדְרַה כולם הצטרפו יחדיו לשמונה עשר אַקְשַׁוּהינִּים, או אוגדות צבא, ויצאו לעבר שׂוניתַפּוּרַה, ושם כיתרו אותה סביב בחילים, פילים, סוסים ומרכבות.

משנודע לבָּאנָּאסוּרַה שחילי היַדוּ מתקיפים את העיר ומנפצים חומות, שערים וגינות סמוכות, הוא נמלא חימה. הוא מיהר אז וציוה על חיליו, שהיו עזים כמותם, לצאת לקרב. שיווה ברוב חסדו לבָּאנָּאסוּרַה זה הפך למפקד צבאו, בסיועם של שני בניו הגיבורים, קָארְתְתיקֵיַה וגַנַּפַּתי. רכוב על שורו האהוב, נַנְדִישְׂוַרַה, הוא פיקד במלחמה נגד קרישנה ובַּלַראמה. נסו רק לשער בדמיונכם את הקרב האדיר הזה—שיווה ובניו הנועזים מצד אחד, ומנגד קרישנה, אישיות אלוה, ואחיו הבכור, בַּלַראמה. הקרב היה נורא, ומי שצפה בו נמלא אימה ושערותיו סמרו. שיווה נלחם במישרין עם קרישנה, פְּרַדְיוּמְנַה נלחם עם קָארְתְתיקֵיַה, ובַּלַראמה נלחם עם קוּמְבְּהָאנַּדַּה, שר צבאו של בָּאנָּאסוּרַה, שנעזר בקֻוּפַּקַרְנַּה. סָאמְבַּה, בנו של קרישנה, נלחם עם בנו של בָּאנָּאסוּרַה, ובָּאנָּאסוּרַה נלחם עם סָאתְיַקי, שר צבאות היַדוּ.

הידיעה פשטה בכל רחבי תבל, ואלים-למחצה מכוכבים עליונים כגון ברהמה, גם קדושים וחכמים וסידְדְהים, צָ'ארַנּים וגַנְדְהַרְוים—כולם סקרנים לחזות בקרב שמתחולל בין שיווה לבין קרישנה ועוזריהם—ריחפו עתה באוירונים מעל לשדה הקרב. שיווה נקרא בְּהוּתַה-נָאתְהַה, ועתה יצאו גם כל עוזריו למתקפה. עוזריו הינם שדים ורוחות רבי עוצמה כמו גם תושבי השאול—בְּהוּתות, פְּרֵתות, פַּרַמַתְהות, גוּהְיַקים, דָּאקינִים, פּישָׂאצ'ים, קוּשְׁמַנְּדּים, וֵתָאלים, וינָאיַקים ובְּרַהְמַה-רָאקְשַׁסים. (מבין כל סוגי רוחות הרפאים, הבְּרַהְמַה-רָאקְשַׁסים הינם החזקים ביותר. בְּרָאְהמַנּים שהופכים לרוחות רפאים נהיים בְּרַהְמַה-רָאקְשַׁסים.)

אולם שְׂרִי קרישנה, אישיות אלוה העילאי, פשוט, עם קשתו המהוללת, שָׂארְנְגַדְהַנוּ, סילק את כל רוחות הרפאים. שיווה החל אז לשגר את כלי נשקו הנבחרים באל, אולם קרישנה סיכל אותם כולם בנשק נגדי. את נשק הברהמהסְתְרַה, הדומה לפצצה גרעינית, הוא הדף בנשק ברהמהסְתְרַה אחר, ואת נשק האויר הוא הדף בנשק הר; שיווה שלח סופה אימתנית על שדה הקרב, אולם קרישנה שלח אז יסוד סותר—נשק הר—שעצר מיד את הסופה. וכאשר שיווה שיגר אש פראית, קרישנה כיבה אותה בממטרי גשמים.

לבסוף שיווה שיגר את נשקו האישי, הפָּאשׂוּפַּתַה-שַׂסְתְרַה, אותו קרישנה הדף בנשקו הנָארָאיַנַּה-שַׂסְתְרַה. שיווה היה עתה נואש ומרוגז מאד, וקרישנה, מנצל את ההזדמנות, שיגר בו את נשק הפיהוק. נשק זה משרה עיפות רבה על האויב, וזה נאלץ להפסיק ממלחמתו ולפהק. וזה אכן קרה: גם שיווה התעייף, חדל מקרב ופיהק. עתה, פטור ממתקפתו של שיווה, קרישנה הפנה מאמציו לעבר בָּאנָּאסוּרַה, והחל הורג את חיליו בחרבות ובאלות. בינתיים נלחם פְּרַדְיוּמְנַה, בנו של קרישנה, בעוז רב עם קָארְתְתיקֵיַה, מפקד צבא האלים-למחצה. הלה נפצע וגופו שתת דם ונאלץ לנטוש את המערכה, רכוב על גב נושאו—הטוס. גם בַּלַראמה מחץ באלתו את קוּמְבְּהָאנַּדַּה, מפקד צבאו של בָּאנָּאסוּרַה, הוא פצע קשות גם את עוזרו, קֻוּפַּקַרְנַּה, ושניהם צנחו על שדה הקטל. עתה, ללא פיקוד, התפזרו גם כל החילים ונסו על נפשם.

משנוכח בָּאנָּאסוּרַה שחיליו ומפקדיו הובסו כולם, כעסו רק התעצם וגבר. הוא חשב שנבון יהיה לנטוש עתה את מלחמתו עם סָאתְיַקי, מפקדו של קרישנה, ולתקוף את קרישנה בעצמו. סוף סוף יכול היה להשתמש באלף ידיו, ועתה הוא הסתער על קרישנה, משלח בו-זמנית 2,000 חיצים מ-500 קשתות. אלא שאיש סכל זה לא היה מסוגל בכלל להעריך את עוצמתו של אלוהים. מיד, ללא כל קושי, קרישנה ביתק כל אחת מקשתותיו לשניים, וכדי לעצור את מתקפתו הוא גם ניפץ את מרכבתו ואת סוסיו, ואז נשף בקונכיתו, פָּאנְצַ'גַ'נְיַה.

היתה אלה-למחצה אחת, קוטַרָא, לה סגד בָּאנָּאסוּרַה, והיו ביניהם יחסים של אם ובן. אמא קוטַרָא, חוששת לחייו, הופיעה עתה אל הזירה. עירומה ופרועת שיער היא נעמדה לפני קרישנה, וקרישנה, סולד מן המראה, הפנה אז את פניו ממנה. בָּאנָּאסוּרַה ניצל מיד את ההזדמנות ונס משם; כיוון שמיתרי קשתותיו נופצו כולם, וגם נשאר ללא מרכבה או רכב, בלית ברירה הוא שב לעירו, אחרי שאיבד הכול בקרב.

גם עוזריו של שיווה—השדים והרוחות—נטשו כולם את שדה הקרב, נסים מפני חיציו של קרישנה. ועתה שיווה פנה למפלטו האחרון; הוא שיגר את נשקו הקטלני ביותר, השׂיוַגְ'וַרַה, שמחריב באמצעות חום אדיר. נאמר שבעת החורבן מתעצם חומה של השמש פי שניים עשר מן הרגיל. חום אדיר זה נקרא שׂיוַגְ'וַרַה. שׂיוַגְ'וַרַה זה הופיע עתה עם שלושה ראשים ושלוש רגלים, וכאשר התקרב אל קרישנה, כמו שרף סביבו הכול. בעוצמתו האדירה, אש פרצה בכל הכיוונים, וקרישנה נוכח שהוא מתקדם ממש אליו.

כמו נשק השׂיוַגְ'וַרַה, ישנו גם נשק נָארָאיַנַּגְ'וַרַה שמאופין בקור נורא. חום אדיר אפשר אולי לסבול, אולם קור ממוטט הכול. ניתן לחוות את זה בשעת המוות. בעת המוות עולה תחילה החום בגוף לארבעים ושתיים מעלות, ואז הגוף קורס, חומו יורד, והוא הופך קר כקרח. רק נָארָאיַנַּגְ'וַרַה זה יכול היה לסכל את חומו הרצחני של שׂיוַגְ'וַרַה.

עתה, למול השׂיוַגְ'וַרַה, לא היתה לקרישנה כל ברירה אלא להזמין את נָארָאיַנַּגְ'וַרַה. קרישנה הינו נָארָאיַנַּה המקורי ושליטו של נשק זה, ועתה משזה הוזמן, התחולל שם קרב אדיר בין שני הגְ'וַרות. כאשר חום עצום נתקל בקור נורא, רק טבעי שהחום פוחת בהדרגה. וזה אכן קרה; בהדרגה פחת חומו של שׂיוַגְ'וַרַה וזה החל קורא לעזרתו של שיווה, אלא שבנוכחותו של נָארָאיַנַּגְ'וַרַה היה האל-למחצה חסר אונים. ושׂיוַגְ'וַרַה, שלא מצא כל ישועה בשיווה, חשב כי אין מוצא אלא להיכנע. אפילו שיווה, גדול האלים-למחצה, לא יכול היה לבוא לעזרתו, קל וחומר אלים פחותים ממנו. משום כך הוא כפף עתה ראשו לפני נָארָאיַנַּה, הלא הוא קרישנה בעצמו, ונשא אליו תפילה, כי בחסדו בלבד יוכל לזכות בהגנה.

הקרב הזה בין שיווה לבין קרישנה במיטב נשקם מוכיח שכאשר קרישנה מגן על מישהו, איש אינו יכול להכחידו, גם איש אינו יכול להציל את מי שלא זכה בהגנתו. שיווה נקרא מַהָאדֵוַה, או גדול האלים-למחצה. לפעמים גם ברהמה נחשב לחשוב שבאלים-למחצה כיוון שהוא יכול לברוא. ברהמה בורא, ושיווה מחריב את בריאתו, אולם שניהם יודעים רק למלא תפקיד אחד—האחד בורא והשני מחריב; לקיים אינם מסוגלים. וישנו לעומת זאת, לא רק שמקיים את היקום, הוא גם בוראו האמיתי ומחריבו, שהרי ברהמה נוצר ממנו, ושיווה נוצר, או נולד, מברהמה. משום כך, כאשר שׂיוַגְ'וַרַה הבין סוף סוף שאיש מלבד קרישנה, או נָארָאיַנַּה, לא יוכל להושיעו, הוא פנה לבקש מחסה באל ובידים צמודות התפלל.

״אלי, הריני משתחוה לפניך כיוון שאוניך בלתי מוגבלים. לאיש אין אונים רבים יותר, ומכאן שאתה הינך אדון הכול. לרוב חושבים את שיווה לעצום ולחזק בעולם החומרי. אולם אתה, ולא הוא, הינך כל-יכול. אתה הינך התודעה או הידע המקורי, וללא תודעה או ידע, דבר אינו חזק או רב עוצמה. גם החזקים שבחפצים החומריים, ללא מגע של תודעה או ידע, אינם מסוגלים לפעול. וגם האדירה שבמכונות, ללא מגע של מישהו יודע ומודע, הינה חסרת שימוש. אלי, אתה ידע מושלם, ואישיותך הינה ללא שמץ של טומאה חומרית. נכון ששיווה הינו אל-למחצה אדיר עוצמה, כי בכוחו להחריב את הבריאה. גם ברהמה הינו רב כוח, כי בכוחו לברוא אותה. אולם שניהם אינם סיבתו הראשונית של היקום. אתה הוא הסיבה הראשונית, האמת המוחלטת, הברהמן העליון. גם זוהר הברהמן השורה בכול אינו מקור הבריאה, שהרי גם הוא נובע מאישיותך.״

״בבהגווד-גיטה מאושש שקרישנה הינו מקורו של זוהר הברהמן. הזוהר הזה משול לקרני השמש שנובעות מגלגל השמש. מכאן שלא הברהמן אלא דמותו העילאית והנצחית של קרישנה הינה הסיבה העליונה. הפעולות והתגובות החומריות מתחוללות כולן בזוהר הבלתי אישי, בעוד שהברהמן האישי, או דמותך הנצחית, הינו פטור כליל מאלה. משום כך גופך הינו שליו כולו וגם חדור חדווה, ואין בו שמץ של טומאה.״

״גוף חומרי נתון לפעולותיהן ולתגובותיהן של שלוש המידות החומריות. וגורם הזמן הינו החשוב שביסודות ושולט בהם כולם, שהרי עולם התופעות כולו כפוף לטילטוליו. כך מתהוות תופעות הטבע, ועם התהוותן מופיעות מיד גם פעולות נושאות גמול, שכתוצאה מהן עוטה ישות החיים את צורתה. היא זוכה בטבע מסוים שנעטף בגוף סמוי וגשמי, שמורכב מאויר החיים, זהות אישית, עשרת אברי חישה, מֵחְשָב, וחמשת היסודות הגשמיים. אלה יוצרים את הגוף החומרי שהופך בעצמו אחר כך מקור או סיבה למגוון גופים נוספים שבאים בזה אחר זה, עם התגלגלות הנשמה מגוף לגוף. אלא שכלל התופעות הללו הינן בסך הכול פעולתו המשולבת של אונך החומרי. אתה מכל מקום, אינך מושפע מפעולתם ותגובתם של היסודות השונים הללו, שהרי אתה הוא מקור האנרגיה החיצונית. וכיוון שאתה נשגב ובלתי כפוף לאילוציה של האנרגיה החומרית, אתה גם השלווה העליונה. אתה הטהור מכול, ללא שמץ של טומאה חומרית, ואתה המטהר העליון. משום כך אני מבקש את מקלט כפות רגלי הלוטוס שלך ונוטש כל מקלט זולתן.״

״אלי, הופעתך כבן אנוש, בנו של וַסוּדֵוַה, הינה רק אחד מגילוייה של חירותך המוחלטת. אתה מופיע בהתגלויות לאינספור—כולן תכליתן להביא ברכה לדבקים ולהמיט חורבן על הלא-דבקים. זאת כהגשמת הבטחתך מן הבהגווד-גיטה שאתה מופיע כל אימת שחלה הסתאבות בתהליך לחיי קידמה. אז, כאשר חלה סטייה שכזו מעקרונות הדת, אתה מופיע באמצעות אונך הפנימי. זוהי משימתך העיקרית—לגונן על האלים-למחצה ועל אנשים בעלי נטיות רוחניות, ולשמור על החוק והסדר בעולם החומרי. מכאן שאלימותך נגד הנוכלים והרשעים הינה בהתאמה גמורה עם משימה זו. זו לא הופעתך הראשונה עלי אדמות; כבר הופעת פעמים רבות מאד.״

״עלי להודות שהתייסרתי קשות מהנָארָאיַנַּגְ'וַרַה שלך. הוא אכן קר להחריד, גם מסוכן מאד ובלתי נסבל לכולנו. אלי, כל עוד שרוי האדם בשיכחת תודעת קרישנה—מסוּנוור מקסמן של תשוקות חומריות, הוא נבער לגבי המקלט העליון שבכפות רגליך—עליו לסבול בגוף החומרי משלושת סבלות הטבע החומרי. וכיוון שאינו מתמסר לך, הרי שעליו להמשיך ולסבול לעד.״

שְׂרִי קרישנה השיב אז לדבריו של השׂיוַגְ'וַרַה, ״הו בעל שלושת הראשים, אני מרוצה מדבריך. היה סמוך ובטוח כי לא תסבול עוד מנָארָאיַנַּגְ'וַרַה. גם כל מי שיזכר בקרב הזה שבין שניכם, ישתחרר מכל הפחדים למיניהם.״ משסיים האל דבריו, השתחווה שׂיוַגְ'וַרַה לפניו, ועזב.

בָּאנָּאסוּרַה בינתיים התאושש בדרך כלשהי מתבוסתו, ועתה, בכוחות מחודשים, הוא שב לקרב. אוחז הפעם בשלל כלי נשק באלף ידיו, הוא שב והסתער על קרישנה, שישב במרכבתו. הוא היה רגוז מאד והחל משליך את כלי נשקו לעבר הריבון כמו ממטרי גשמים עזים. וקרישנה שראה את אלה מתקרבים אליו—כמו פרצי מים מבעד למסננת—אחז מיד בגלגל הסוּדַרְשַׂנַה חד התער והחל לקצץ בזו אחר זו את אלף הידים, כמו היה גנן שגוזם במזמרה חדה ענפיו של עץ. שיווה, שנוכח כי דבקו לא ינצל למרות נוכחותו, התעשת אז וניגש בעצמו לפני האל וניסה לפייס אותו בתפילות.

הוא אמר, ״אלי, אתה הוא מושא הסגידה בכל המזמורים הוֵדיים. מי שאינם יודעים אודותיך סבורים שהבְּרַהְמַגְ'יותי הבלתי אישי הינו האמת המוחלטת והעליונה. זאת מבלי לדעת שאתה, מצוי במשכנך הנצחי, הינך מקור אותו זוהר רוחני. משום כך אתה נקרא פַּרַמְברהמן. כך אתה מכונה בבהגווד-גיטה. אף שאתה שורה בכול כמו השמים ואינך מושפע משום דבר חומרי, אותם קדושים שלבבם נקי מכל טומאה חומרית, יכולים לחזות בדמותך הנשגבת. רק הדבקים, ולא איש זולתם, מסוגלים לראות ולהבין אותך. כי האימפרסונליסט תופס את קיומך העליון אחרת: את השמים הוא משווה לטבורך, את האש לפיך, את המים לזרעך, את כוכבי עדן לראשך, את הכיוונים לאוזניך, את כוככ אוּרְוִי לכפות רגלי הלוטוס שלך, את הירח למֵחְשָבך, ואת השמש לעינך. אני עצמי פועל כזהותך הכוזבת. הים משול לבטנך, אינְדְרַה מלך עדן הינו זרועך, העצים והצמחים הינם שערות גופך, העננים הינם שערות ראשך, וברהמה הינו תבונתך. המולידים הגדולים, הידועים כפְּרַגָ'אפַּתים, הינם מיצגיך, ודת הינה לבבך. כך מדמים את ההיבט הבלתי אישי של גופך העילאי, שבסך הכול מהווה התרחבות זעירה אחת של אונך, אף שבאמת אתה הינך האישיות העליונה. אתה משול לאש, והתרחבויותיך דומות לאור האש ולחומה.״

שיווה המשיך, ״אלי, אף שאתה מצוי ביקום כולו, חלקי היקום הינם גם אברי גופך השונים; בכוחך הבלתי נתפס אתה בו-זמנית מצוי באופן מקומי וגם שורה בכול. גם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר עליך שלמרות שתמיד אתה שוהה במשכנך, גולוקַה ורינדאוון, בו-זמנית אתה שורה בכול. וכפי שנאמר בבהגווד-גיטה, אתה מופיע כאן כדי לגונן על דבקיך, ומביא בכך ברכה לכול. בחסדך בלבד מנהלים האלים-למחצה את סדרי היקום, ורק בחסדך מתקימות שבע מערכות הכוכבים העליונות. ולבסוף, כאשר בא הקץ על הבריאה, כל גילויי אונך—אם בצורת אלים-למחצה, אם בצורת אדם, ואפילו החיות הנחותות—כולם נכנסים לתוכך, גם הסיבות הראשוניות והמשניות של הבריאה כולן נחות בך, משוללות צורת קיום נבדלת. למעשה, לא יתכן שמשהו—בין אם זה שווה לך ובין אם זה נחות יותר—יהיה נבדל ממך. אתה סיבת ההתגלות הקוסמית, אתה גם מרכיביה. אתה השלם העליון, האחד ויחיד. בקיום החומרי ישנם שלושה שלבים: שלב של מודעות, שלב של מודעות חלקית שמתבטא בחלימה, וחוסר מודעות. אולם אתה הינך מעל לכל השלבים החומריים הללו, ומכאן שקיומך הינו במימד רביעי והופעתך והעלמותך אינן תלויות בשום דבר מחוץ לך. אתה הסיבה הראשונית לכול, אולם בעצמך אתה נטול סיבה; אתה מחולל בעצמך כל הופעה והעלמות שלך. אלי, למרות מעמדך הנשגב, כדי להפגין את ששת שפעיך, גם כדי לפרסם את מעלותיך הנשגבות, אתה מופיע בהיבטך האישי עלי אדמות בהתגלויות שונות—כדג, כצב, כחזיר בר, כנְרּיסימְּהַה, כקֵשַׂוַה וכו'; אתה מופיע גם בגילויים נפרדים שלך כשלל ישויות החיים. באמצעות אונך הפנימי אתה מופיע כווישנו, על התגלויותיו השונות, ובאמצעות אונך החיצוני אתה מתגלה כעולם התופעות.״

״ביום מעונן השמש נראית לאדם הפשוט כמו מכוסה, אף שלמעשה, השמש היא זו שיוצרת את העננים, ואפילו כאשר השמים מעוננים לחלוטין, אלה לעולם לא יכולים לכסות את השמש באמת. זה דומה לאדם חסר תבונה שמכריז שאין אלוהים, אף שמי שזכו בהארה יודעים לראות אותך—כאשר ניגלות ישויות החיים על שלל פעולותיהן—מצוי בכל אטום, גם נגלה באונך החיצוני והגבולי. דבקיך הנאורים מבינים את פעולות אוניך הבלתי מוגבלים, בעוד שמי שמבולבלים מקסמה של האנרגיה החיצונית, מזדהים עם העולם החומרי ונקשרים לחברה, לידידות ולאהבה. אלה בסך הכול חובקים כך את שלושת סוגי הסבל החומרי ונתונים לשניות הכאב והעונג. לעיתים הם טובעים בים ההתקשרות, ולעיתים נחלצים ממנו.״

״אלי, בחסדך בלבד זוכה ישות החיים בגוף אנוש, שמאפשר לה להיחלץ מסבל הקיום החומרי. אלא שלמרבה הצער, אפילו בגוף אדם ישנם שאינם מסוגלים לשלוט בחושיהם ונסחפים על גלי ההנאה החושית. אלה אינם מחפשים אחר מקלט כפות רגליך, גם אינם עוסקים בשירותך המסור. חייהם הינם חסרי מזל, ואין ספק שמי שחי בחשיכה שכזו בסך הכול מרמה את עצמו, כמו גם את זולתו. משום כך חברה אנושית ללא תודעת קרישנה הינה חברה של מרמים ומרומים.״

״אלי, אתה הינך למעשה, נשמת-העל היקר מכול שבכל ישות חיה, אתה גם השולט העליון בכול. אדם ששרוי באשליה מפחד תמיד מפני המוות. קשור להנאות החושים, הוא כמו בוחר מרצון בקיום חומרי רווי סבל, וכך רודף ללא מטרה אחר זוהרו המתעתע של עינוג חושים. אין ספק שהוא הסכל שבסכלים, שהרי הוא בוחר ללגום רעל ומוותר על עסיס הנקטר המתוק.״

״אלי, האלים-למחצה, גם ברהמה ואני והחכמים והקדושים הדגולים שלבם נקי מכל זיקה חומרית—כולנו זכינו בחסדך למצוא מקלט מוחלט בכפות רגלי הלוטוס שלך. אנו מקבלים אותך כאל עליון, כיקר לנו מכול—כחיינו ונשמתנו. אתה סיבתו הראשונית של עולם התופעות, אתה מקיימו העליון, ואתה גם גורם לחורבנו. אתה שווה ביחסך לכול, אתה השליו מכול, וידידה העליון של כל ישות חיה. אתה מושא סגידתנו העליון. אלי, מי יתן ונוכל לעסוק תמיד בשירותך האוהב, כדי שנזכה להשתחרר מן הסבך החומרי הזה.״

״ולבסוף ברצוני לומר שבָּאנָּאסוּרַה זה הינו יקר לי מאד. הוא ביצע שירות חשוב מאד עבורי, ומשום כך אני חפץ לראות אותו שמח תמיד. בשעה שהתרצתי ממנו הבטחתי לערוב לבטחונו, ועתה אני מתפלל שכשם שהתרצית מאבותיו המלך פְּרַהְלָאדַה ובַּלי מַהָארָאגַ'ה, תתרצה גם ממנו.״

קרישנה השיב אז לתפילתו של שיווה, גם הוא פונה אליו כמו לעליון, ואמר: ״אל יקר, מקובלים עלי דבריך, גם רצונך לעזור לבָּאנָּאסוּרַה. ידוע לי שבָּאנָּאסוּרַה זה הינו בנו של בַּלי מַהָארָאגַ'ה ומכאן שאיני רשאי להרוג אותו; הבטחתי למלך פְּרַהְלָאדַה שלא אהרוג עוד איש מן הזדים שיופיעו במשפחתו. ואכן, במקום להרוג את האיש, בסך הכול קיצצתי את ידיו כדי למחוץ את יוקרתו הכוזבת. הצבא האדיר שהיה ברשותו היווה משא כבד לאדמה, וכדי להפחית את הנטל, כיליתי את כולו. עתה נותרו לו ארבע ידים והוא יהפוך לבן אלמוות, בלתי מושפע מסבלות ועונג חומריים. ידוע לי שהוא אחד מן החשובים שבדבקיך, ומשום כך היה סמוך ובטוח כי מעתה אינו צריך לחשוש עוד מדבר.״

או אז, לשמע ברכתו של קרישנה, בא בָּאנָּאסוּרַה לפני האל וכפף ראשו, נוגע עם ראשו באדמה. הוא גם הורה להביא מיד לשם, ישובים על מרכבה נאה, את אַנירוּדְדְהַה ואת בתו, אוּשָׁא. משופעים ברוב שיפעה חומרית, הודות לברכתו של שיווה, הם עברו עתה לאחריותו של קרישנה. וקרישנה, מציב אוגדת חילים אחת מלפנים, יצא עמם לדְוָארַקָא.

ובדְוָארַקָא, כאשר נודע לאנשים שקרישנה שב עם אַנירוּדְדְהַה ואוּשָׁא אשר משופעים בעושר רב, כולם החלו מקשטים את כל פינות העיר בדגלים, בסרטים צבעוניים ובזרי פרחים. הכבישים הרחבים והצמתות כולם נוקו וגם הותזו במים מעורבים במשחת עץ סנדל, שניחוחם פשט בכול. התושבים עם ידידים וקרובים קיבלו את פני האל בטקס רב ובחדווה, ולכבודו נגנו בקול גדול בקונכיות ובתופים ובשופרים. כך נכנס אישיות אלוה לעירו.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הבטיח למלך פַּרִיקְשׁית שסיפור הקרב הזה שבין שיווה לקרישנה, אין בו דבר לא מבורך, כמו בקרב רגיל. אדרבה מי שזוכר אותו בבוקר ונהנה מנצחונו של קרישנה, לא יובס עוד לעולם במלחמת הקיום.

סיפור הקרב בין בָּאנָּאסוּרַה לבין קרישנה וכיצד הלה ניצל אחר כך בחסדו של שיווה מאשש את דברי הבהגווד-גיטה שהאלים-למחצה אינם יכולים להעניק ברכות לסוגדיהם ללא אישורו של קרישנה. בסיפור זה אנו מוצאים שאף שבָּאנָּאסוּרַה היה דבק גדול של שיווה, כאשר קרישנה איים על חייו, שיווה לא יכול היה לבוא לעזרתו. רק תחינתו של האל-למחצה אל הריבון היא שעזרה. כזהו מעמדו של קרישנה. המילים המדויקות שמופיעות בבהגווד-גיטה בהקשר זה הן מַיַיְוַה ויהיתָאן הי תָאן. כלומר, שללא אישורו של הריבון, שום אל-למחצה אינו יכול להעניק ברכה.

פְּרַדְיוּמְנַה, אחרי שיחתו עם הרכב, הבין את המצב לאשורו. הוא שטף את פיו ואת ידיו כדי להתרענן, ואז, חמוש בקשתות ובחיצים כנדרש, ביקש מן הרכב להביא אותו קרוב אל דְיוּמָאן, מפקד צבאו של שָׂאלְוַה. בעת העדרותו הקצרה מן השדה, מפקד צבא זה הצליח להוציא את השליטה מידי היַדַוים, אולם עתה שב ונבלם כוחו; פְּרַדְיוּמְנַה שלח בו שמונה חיצים בלבד—ארבעה הרגו את ארבעת סוסיו, חץ אחד הרג את רכבו, חץ אחר שבר את קשתו לשניים, חץ נוסף ניפץ את דגלו לרסיסים, והאחרון ערף את ראשו.

בחזיתות אחרות נלחמו גיבורים כמו גַדַה, סָאתְיַקי וסָאמְבַּה, מכלים את חילי האויב. גם החילים שנשארו עם שָׂאלְוַה על האוירון הומתו בהמונים, וצנחו לים. הלוחמים משני המחנות תקפו עתה ביתר עוז, והקרב, שהתנהל עשרים ושבעה ימים רצופים, היה אכזרי ומסוכן עד מאד. בשעה שהקרב הזה התחולל בדְוָארַקָא, קרישנה שהה באינְדְרַפְּרַסְתְהַה עם הפָּאנְּדַּוים ויוּדְהישְׁטְהירַה המלך. הקרב פרץ אחרי סיום טקסי הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה ומותו של שׂישׂוּפָּאלַה. עתה, משנודע לו על הסכנה המאיימת על עירו, הוא ביקש רשות מזקני משפחת הפָּאנְּדַּוים, ובמיוחד מקוּנְתִידֵוִי, דודתו, ומיהר לצאת לעבר דְוָארַקָא.

״בשעה שאני ובַּלַראמה שהינו בהַסְתינָאפּוּרַה אחרי מותו של שׂישׂוּפָּאלַה, אנשיו של שׂישׂוּפָּאלַה תקפו בודאי את דְוָארַקָא״, הוא הסיק. וכאשר התקרב לעיר אכן נוכח שהסכנה גדולה. את בַּלַרָאמַגִ'י הוא הציב אז בעמדת מפתח כדי לגונן על שלום העיר, ובעצמו הורה לרכבו, דָארוּקַה, להתכונן לקרב. הוא אמר, ״קח אותי מיד אל שָׂאלְוַה. האיש אמנם רב עוצמה ומסתורין, אולם אל תחשוש כלל מפניו.״ ודָארוּקַה, לשמע הפקודה, פרץ מיד בדהרה לעבר המקום.

דגל מרכבתו של קרישנה נושא את דמותו של גַרוּדַּה, ועתה למראה הדגל, הבינו חילי היַדוּ שקרישנה הצטרף לקרב. בשלב זה, חיליו של שָׂאלְוַה כמעט כולם כבר מתו. מכל מקום שָׂאלְוַה, שנוכח בקרישנה, הטיל אז נשק אימתני שחצה את השמים בשאגה נוראה, כמו מטאור ענק. כל השמים הוארו מזוהרו הרב. אולם קרישנה, בחץ אחד בלבד, ניפץ את הנשק האדיר למאות ולאלפי רסיסים.

קרישנה שלח בשָׂאלְוַה שישה עשר חיצים, ועם מטחי חיצים כיסה את מטוסו, ממש כמו שהשמש ביום בהיר מעננים מכסה את השמים באינספור חלקיקים זוהרים. אלא ששָׂאלְוַה היכה אז את קרישנה מכה עזה, מכה שפגעה בצדו השמאלי, הצד שבו הוא נושא את קשתו, שָׂארְנְגַה, וזו נשמטה מידו. השמטת הקשת היתה אכן מעשה מופלא, והאישים הדגולים והאלים-למחצה שצפו בקרב הזה כולם נחרדו מאימה, צועקים, ״אויה! אויה!״

שָׂאלְוַה, סבור שכבר ניצח את האל, החל צועק בקול אל קרישנה: ״נוכל שכמותך! חטפת את רוּקמינִּי בכוח, ממש בנוכחותנו. רימית את ידידי שׂישׂוּפָּאלַה ונשאת אותה בעצמך. ועתה, לפני קהל נסיכים גדול בעת הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, בשעה שידידי איבד לרגע את שיקול הדעת, ניצלת את ההזדמנות להרוג אותו. הכול חושבים שאתה לוחם גדול ואיש לא יכול לנצח אותך. נראה אותך עכשיו מוכיח את כוח זרועך. אם רק תעיז ותעמוד מולי עוד רגע, אשלח אותך מיד עם חיצי החדים למקום ממנו לא שבים.״

קרישנה אז השיב לו: ״שָׂאלְוַה סכל שכמותך, אתה מדבר שטויות. אינך יודע, אבל רגע המוות כבר מרחף מעל ראשך. הגיבורים באמת אינם מרבים בדיבורים. אלה מפגינים את גבורתם במעשים.״ הריבון, בכעס רב, היכה אז בעוצמה רבה עם אלתו את שָׂאלְוַה על עצם הבריח, וגרם לו לדימום פנימי ורעד נוראי, כמו עמד האיש לקרוס תחתיו מקור. מכל מקום, עוד לפני שקרישנה יכול היה להכות אותו שנית, הוא הפך בכוח כישופיו בלתי נראה.

באופן מיסתורי, כמה רגעים אחר כך, הופיע לפני קרישנה איש בלתי ידוע, מתייפח בקולי קולות. הוא השתחווה לפני האל ואמר, ״מאחר שאתה הינך בנו האהוב ביותר של אביך וַסוּדֵוַה, אמך דֵוַקִי שלחה אותי לבשר לך את הידיעה המעציבה שאביך נלכד בידי שָׂאלְוַה. הלה תפס אותו ללא כל רחמים, באותה אכזריות שקצב תופס בעל חיים.״ קרישנה נרעש תחילה למישמע הידיעה המזעזעת מן האיש הלא ידוע, כמו היה סתם בן אנוש רגיל. פניו התכרכמו מצער והוא בכה בכאב. ״כיצד זה קרה? אחי בַּלַראמה הרי נמצא שם, ואיש לא מסוגל לגבור עליו. הוא הופקד על הגנת העיר, והוא דרוך תמיד על משמרתו. כיצד הצליח שָׂאלְוַה ללכוד את אבי? כוחו של שָׂאלְוַה, אחרי הכול, הינו מוגבל. איני מבין כיצד גבר על בַּלַראמה, לכד את אבי, והוא מחזיק אותו כפי שתיאר האיש. אויה! מה רב כוחו של הגורל!״

ובעוד מתרוצצות המחשבות הללו במוחו, הופיע שָׂאלְוַה לפניו אוחז באיש דומה לחלוטין לוַסוּדֵוַה, אביו. כל זה היה בסך הכול יציר כשפיו של הנוכל.

שָׂאלְוַה אמר אז לריבון: ״הי קרישנה, שפל שכמותך! הבט. הנה אביך שילד אותך ובחסדו אתה עדיין חי. ראה כיצד אני הורג אותו. נסה עכשיו עם כוחך להציל אותו. ואז, בהינף יד, כרת להטוטן הכשפים הזה את ראשו של וַסוּדֵוַה המדומה. ללא היסוס הוא אז נפטר מהגופה, ועלה למטוסו. קרישנה הינו אישיות אלוה המסתפק בעצמו, אולם כיוון ששיחק עתה בתפקיד אדם, הוא לרגע חש כאב, כמו באמת איבד את אביו. מכל מקום, כבר ברגע הבא הוא הבין שכל זה היה בסך הכול פעלולי קסמים ששָׂאלְוַה למד ממַיַה. ומשהתעשת, נוכח שאין שם כל שליח, גם ראש אביו אינו שם, רק שָׂאלְוַה שעזב עם מטוסו וטס כבר בשמים. עתה היה נחוש בדעתו להמית את הרשע.

בני הסמכא והקדושים הדגולים חלוקים בדעותיהם לגבי תגובתו של קרישנה. כיצד התבלבל אלוה עליון, מקור כל העוצמה והידע, בדרך שכזו? קינה, צער ובילבול מאפיינים מי שמותנה לחומר; כיצד איפוא, השפיעו אלה על האל, המלא כולו בידע, חוזק ושיפעה? למעשה, לא יתכן שקרישנה יתבלבל מפעלוליו של שָׂאלְוַה. מכאן שזו היתה עלילתו שלו, משחקו כבן אנוש. אותם קדושים וחכמים שבאמצעות שירות מסור לכפות רגלי הלוטוס של האל השיגו את פסגת ההגשמה העצמית—אלה מתעלים מעבר לבילבול שמקורו בתפיסת החיים הגופנית. שְׂרִי קרישנה הינו מטרתם העליונה של קדושים כאלה. כיצד יתכן איפוא, שבעצמו יולך שולל מפעלולי כשפים? יש להסיק מכך שהבילבול הזה הינו בסך הכול שיפעה נוספת של אישיותו העילאית.

מעודד מבילבולו של קרישנה, שָׂאלְוַה חידש אז מתקפתו ביתר עוז, והשליך עליו מטח חיצים אדיר. אלא שהתלהבותו ניתן להשוותה יותר למרוצתם של זבובים לאש. עתה קרישנה התקיף את שָׂאלְוַה עם חיציו האימתניים ופצע אותו וגם ניפץ את מגינו, את קשתו, ואת קסדתו המשובצת ביהלומים. במכת אלה אחת קרישנה ניפץ גם את המטוס המופלא וזה צנח לים. שָׂאלְוַה מכל מקום, קפץ ברוב מיומנות מן המטוס המתרסק וצנח ביבשה. הוא פרץ לעבר קרישנה, מנסה להתקיף אותו באלתו, אלא שהאל גדע אז את ידו, והיד והאלה שתיהן צנחו לאדמה. לבסוף, מחליט שבא הרגע להמית אותו, קרישנה אחז בדיסקוס המופלא, שבהק כמו השמש הזוהרת בשעת החורבן. עומד שם עם הדיסקוס בידו, נכון להמית את שָׂאלְוַה, קרישנה נראה ממש כמו השמש הלוהטת, המפציעה מבעד להרים. הוא ערף אז את ראש הרשע, שהתגלגל עם עגיליו וקסדתו על הקרקע. כך הומת הזד ומותו דמה ממש לזה של וְרּיתְרָאסוּרַה בידי אינְדְרַה מלך עדן.

עם מותו פרצו כל חיליו ואוהדיו בצעקות, ״אויה! אויה!״ ואילו האלים-למחצה מעדן השליכו ממטרי פרחים, גם היכו בתופים ותקעו בשופרים לרגל הנצחון.

ממש באותו רגע הופיע לזירה חבר נוסף של שׂישׂוּפָּאלַה, שמו דַנְתַוַקְרַה, שביקש להילחם בקרישנה ולנקום את מות רעו. הלה הופיע שם זועם כולו.

פְּרַדְיוּמְנַה, אחרי שיחתו עם הרכב, הבין את המצב לאשורו. הוא שטף את פיו ואת ידיו כדי להתרענן, ואז, חמוש בקשתות ובחיצים כנדרש, ביקש מן הרכב להביא אותו קרוב אל דְיוּמָאן, מפקד צבאו של שָׂאלְוַה. בעת העדרותו הקצרה מן השדה, מפקד צבא זה הצליח להוציא את השליטה מידי היַדַוים, אולם עתה שב ונבלם כוחו; פְּרַדְיוּמְנַה שלח בו שמונה חיצים בלבד—ארבעה הרגו את ארבעת סוסיו, חץ אחד הרג את רכבו, חץ אחר שבר את קשתו לשניים, חץ נוסף ניפץ את דגלו לרסיסים, והאחרון ערף את ראשו.בחזיתות אחרות נלחמו גיבורים כמו גַדַה, סָאתְיַקי וסָאמְבַּה, מכלים את חילי האויב. גם החילים שנשארו עם שָׂאלְוַה על האוירון הומתו בהמונים, וצנחו לים. הלוחמים משני המחנות תקפו עתה ביתר עוז, והקרב, שהתנהל עשרים ושבעה ימים רצופים, היה אכזרי ומסוכן עד מאד. בשעה שהקרב הזה התחולל בדְוָארַקָא, קרישנה שהה באינְדְרַפְּרַסְתְהַה עם הפָּאנְּדַּוים ויוּדְהישְׁטְהירַה המלך. הקרב פרץ אחרי סיום טקסי הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה ומותו של שׂישׂוּפָּאלַה. עתה, משנודע לו על הסכנה המאיימת על עירו, הוא ביקש רשות מזקני משפחת הפָּאנְּדַּוים, ובמיוחד מקוּנְתִידֵוִי, דודתו, ומיהר לצאת לעבר דְוָארַקָא.״בשעה שאני ובַּלַראמה שהינו בהַסְתינָאפּוּרַה אחרי מותו של שׂישׂוּפָּאלַה, אנשיו של שׂישׂוּפָּאלַה תקפו בודאי את דְוָארַקָא״, הוא הסיק. וכאשר התקרב לעיר אכן נוכח שהסכנה גדולה. את בַּלַרָאמַגִ'י הוא הציב אז בעמדת מפתח כדי לגונן על שלום העיר, ובעצמו הורה לרכבו, דָארוּקַה, להתכונן לקרב. הוא אמר, ״קח אותי מיד אל שָׂאלְוַה. האיש אמנם רב עוצמה ומסתורין, אולם אל תחשוש כלל מפניו.״ ודָארוּקַה, לשמע הפקודה, פרץ מיד בדהרה לעבר המקום.דגל מרכבתו של קרישנה נושא את דמותו של גַרוּדַּה, ועתה למראה הדגל, הבינו חילי היַדוּ שקרישנה הצטרף לקרב. בשלב זה, חיליו של שָׂאלְוַה כמעט כולם כבר מתו. מכל מקום שָׂאלְוַה, שנוכח בקרישנה, הטיל אז נשק אימתני שחצה את השמים בשאגה נוראה, כמו מטאור ענק. כל השמים הוארו מזוהרו הרב. אולם קרישנה, בחץ אחד בלבד, ניפץ את הנשק האדיר למאות ולאלפי רסיסים.קרישנה שלח בשָׂאלְוַה שישה עשר חיצים, ועם מטחי חיצים כיסה את מטוסו, ממש כמו שהשמש ביום בהיר מעננים מכסה את השמים באינספור חלקיקים זוהרים. אלא ששָׂאלְוַה היכה אז את קרישנה מכה עזה, מכה שפגעה בצדו השמאלי, הצד שבו הוא נושא את קשתו, שָׂארְנְגַה, וזו נשמטה מידו. השמטת הקשת היתה אכן מעשה מופלא, והאישים הדגולים והאלים-למחצה שצפו בקרב הזה כולם נחרדו מאימה, צועקים, ״אויה! אויה!״שָׂאלְוַה, סבור שכבר ניצח את האל, החל צועק בקול אל קרישנה: ״נוכל שכמותך! חטפת את רוּקמינִּי בכוח, ממש בנוכחותנו. רימית את ידידי שׂישׂוּפָּאלַה ונשאת אותה בעצמך. ועתה, לפני קהל נסיכים גדול בעת הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, בשעה שידידי איבד לרגע את שיקול הדעת, ניצלת את ההזדמנות להרוג אותו. הכול חושבים שאתה לוחם גדול ואיש לא יכול לנצח אותך. נראה אותך עכשיו מוכיח את כוח זרועך. אם רק תעיז ותעמוד מולי עוד רגע, אשלח אותך מיד עם חיצי החדים למקום ממנו לא שבים.״קרישנה אז השיב לו: ״שָׂאלְוַה סכל שכמותך, אתה מדבר שטויות. אינך יודע, אבל רגע המוות כבר מרחף מעל ראשך. הגיבורים באמת אינם מרבים בדיבורים. אלה מפגינים את גבורתם במעשים.״ הריבון, בכעס רב, היכה אז בעוצמה רבה עם אלתו את שָׂאלְוַה על עצם הבריח, וגרם לו לדימום פנימי ורעד נוראי, כמו עמד האיש לקרוס תחתיו מקור. מכל מקום, עוד לפני שקרישנה יכול היה להכות אותו שנית, הוא הפך בכוח כישופיו בלתי נראה.באופן מיסתורי, כמה רגעים אחר כך, הופיע לפני קרישנה איש בלתי ידוע, מתייפח בקולי קולות. הוא השתחווה לפני האל ואמר, ״מאחר שאתה הינך בנו האהוב ביותר של אביך וַסוּדֵוַה, אמך דֵוַקִי שלחה אותי לבשר לך את הידיעה המעציבה שאביך נלכד בידי שָׂאלְוַה. הלה תפס אותו ללא כל רחמים, באותה אכזריות שקצב תופס בעל חיים.״ קרישנה נרעש תחילה למישמע הידיעה המזעזעת מן האיש הלא ידוע, כמו היה סתם בן אנוש רגיל. פניו התכרכמו מצער והוא בכה בכאב. ״כיצד זה קרה? אחי בַּלַראמה הרי נמצא שם, ואיש לא מסוגל לגבור עליו. הוא הופקד על הגנת העיר, והוא דרוך תמיד על משמרתו. כיצד הצליח שָׂאלְוַה ללכוד את אבי? כוחו של שָׂאלְוַה, אחרי הכול, הינו מוגבל. איני מבין כיצד גבר על בַּלַראמה, לכד את אבי, והוא מחזיק אותו כפי שתיאר האיש. אויה! מה רב כוחו של הגורל!״ובעוד מתרוצצות המחשבות הללו במוחו, הופיע שָׂאלְוַה לפניו אוחז באיש דומה לחלוטין לוַסוּדֵוַה, אביו. כל זה היה בסך הכול יציר כשפיו של הנוכל.שָׂאלְוַה אמר אז לריבון: ״הי קרישנה, שפל שכמותך! הבט. הנה אביך שילד אותך ובחסדו אתה עדיין חי. ראה כיצד אני הורג אותו. נסה עכשיו עם כוחך להציל אותו. ואז, בהינף יד, כרת להטוטן הכשפים הזה את ראשו של וַסוּדֵוַה המדומה. ללא היסוס הוא אז נפטר מהגופה, ועלה למטוסו. קרישנה הינו אישיות אלוה המסתפק בעצמו, אולם כיוון ששיחק עתה בתפקיד אדם, הוא לרגע חש כאב, כמו באמת איבד את אביו. מכל מקום, כבר ברגע הבא הוא הבין שכל זה היה בסך הכול פעלולי קסמים ששָׂאלְוַה למד ממַיַה. ומשהתעשת, נוכח שאין שם כל שליח, גם ראש אביו אינו שם, רק שָׂאלְוַה שעזב עם מטוסו וטס כבר בשמים. עתה היה נחוש בדעתו להמית את הרשע.בני הסמכא והקדושים הדגולים חלוקים בדעותיהם לגבי תגובתו של קרישנה. כיצד התבלבל אלוה עליון, מקור כל העוצמה והידע, בדרך שכזו? קינה, צער ובילבול מאפיינים מי שמותנה לחומר; כיצד איפוא, השפיעו אלה על האל, המלא כולו בידע, חוזק ושיפעה? למעשה, לא יתכן שקרישנה יתבלבל מפעלוליו של שָׂאלְוַה. מכאן שזו היתה עלילתו שלו, משחקו כבן אנוש. אותם קדושים וחכמים שבאמצעות שירות מסור לכפות רגלי הלוטוס של האל השיגו את פסגת ההגשמה העצמית—אלה מתעלים מעבר לבילבול שמקורו בתפיסת החיים הגופנית. שְׂרִי קרישנה הינו מטרתם העליונה של קדושים כאלה. כיצד יתכן איפוא, שבעצמו יולך שולל מפעלולי כשפים? יש להסיק מכך שהבילבול הזה הינו בסך הכול שיפעה נוספת של אישיותו העילאית.מעודד מבילבולו של קרישנה, שָׂאלְוַה חידש אז מתקפתו ביתר עוז, והשליך עליו מטח חיצים אדיר. אלא שהתלהבותו ניתן להשוותה יותר למרוצתם של זבובים לאש. עתה קרישנה התקיף את שָׂאלְוַה עם חיציו האימתניים ופצע אותו וגם ניפץ את מגינו, את קשתו, ואת קסדתו המשובצת ביהלומים. במכת אלה אחת קרישנה ניפץ גם את המטוס המופלא וזה צנח לים. שָׂאלְוַה מכל מקום, קפץ ברוב מיומנות מן המטוס המתרסק וצנח ביבשה. הוא פרץ לעבר קרישנה, מנסה להתקיף אותו באלתו, אלא שהאל גדע אז את ידו, והיד והאלה שתיהן צנחו לאדמה. לבסוף, מחליט שבא הרגע להמית אותו, קרישנה אחז בדיסקוס המופלא, שבהק כמו השמש הזוהרת בשעת החורבן. עומד שם עם הדיסקוס בידו, נכון להמית את שָׂאלְוַה, קרישנה נראה ממש כמו השמש הלוהטת, המפציעה מבעד להרים. הוא ערף אז את ראש הרשע, שהתגלגל עם עגיליו וקסדתו על הקרקע. כך הומת הזד ומותו דמה ממש לזה של וְרּיתְרָאסוּרַה בידי אינְדְרַה מלך עדן.עם מותו פרצו כל חיליו ואוהדיו בצעקות, ״אויה! אויה!״ ואילו האלים-למחצה מעדן השליכו ממטרי פרחים, גם היכו בתופים ותקעו בשופרים לרגל הנצחון.ממש באותו רגע הופיע לזירה חבר נוסף של שׂישׂוּפָּאלַה, שמו דַנְתַוַקְרַה, שביקש להילחם בקרישנה ולנקום את מות רעו. הלה הופיע שם זועם כולו.  

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, במהלך תיאור עלילותיו של קרישנה כבן אנוש, גולל גם את סיפור הקרב בין בני היַדוּ ושָׂאלְוַה הרשע. הלה זכה באוירון מופלא שנקרא סַוּבְּהַה. הוא היה ידיד קרוב של שׂישׂוּפָּאלַה, וכאשר שׂישׂוּפָּאלַה הלך לשאת את רוּקְמינִּי, הוא היה אחד מחברי משלחת החתן. ושם, בקרב בין חילי היַדוּ לשאר המלכים, שָׂאלְוַה הובס, אולם אז, לפני כולם, הוא נשבע שבעתיד יפטור את העולם מכל בני היַדוּ. ומאז אותה תבוסה, סכל זה שנשבע להרוג את קרישנה, ליבה בלבבו שנאה עזה לאל.

זדים שוטים כאלה מחפשים בדרך כלל מקלט באלים-למחצה כמו שיווה, כדי לממש את תוכניותיהם השפלות. וגם שָׂאלְוַה זה סגד לשיווה כדי להתעצם. הוא ביצע אז סיגופים קשים ומדי יום אכל רק חופן אפר. שיווה, בעלה של פָּארְוַתִי, הינו חנון מאד, ומתרצה מהר ממי שמבצע סיגופים כדי לרַצותו. שנה שלמה ביצע שָׂאלְוַה את סיגופיו, ואז נעתר לו שיווה ואמר לו לבקש את משאלתו.

שָׂאלְוַה ביקש במתנה מטוס שיהיה חזק כל כך, ששום אל-למחצה, אדם, גַנְדְהַרְוַה, נָאגַה, או אפילו רָאקְשַׁסַה—לא יוכל להכחידו. הוא גם ביקש שהמטוס יוכל לטוס בכל מקום, כרצונו, ויהיה מסוכן ורב אימה במיוחד לבני היַדוּ. שיווה הסכים מיד להעניק את הברכה, ואז בסיועו של מַיַה התקין לו שָׂאלְוַה מטוס ברזל אימתני, חסין מפני כל מתקפה או התרסקות. זו היתה מכונה אדירה, כמעט כמו עיר גדולה, ובגלל גובה מעופה הרב ומהירותה, כמעט שלא ניתן היה להתחקות על מקומה. ומשום כך גם אי אפשר היה להתקיפה. אפילו בשעת חשיכה, יכול היה הטייס להמשיך ולהטיס אותה. או אז, משזכה במטוסו המשוכלל, טס לו שָׂאלְוַה לעבר דְוָארַקָא, שהרי עיקר תכליתו של המטוס היתה לתקוף את עיר היַדוּ, שהיוו מושא איבתו המתמדת.

בנוסף למתקפת האויר, שָׂאלְוַה הקיף גם את העיר בחיילים רבים. התוקפים מן הקרקע החלו אז לפגוע באתריה היפיפיים של העיר; הם הרסו בתי מרחצאות, את שערי העיר, גם ארמונות וגם בתים גורדי שחקים, ופגעו גם בחומות הגבוהות ובמקומות בילוי מפוארים. ובשעה שהתנהלה המתקפה הזו על פני האדמה, הטיל האוירון מלמעלה סלעים גדולים, גזעי עצים, ברקים, נחשים ארסיים, ושאר דברים מסוכנים. שָׂאלְוַה חולל גם מערבולות אויר בתוך העיר, והאבק שהיתמר אל-על כיסה את כל העיר באפילה. המצוקה הזו בדְוָארַקָא ששָׂאלְוַה חולל עם מטוסו, דמתה לזו שתְריפּוּרָאסוּרַה חולל על פני האדמה במעשיו הנלוזים לפני הרבה הרבה שנים. האזרחים היו כבר מוטרדים עתה כל כך, שלא מצאו עוד כל שלווה, ולוּ לרגע.

או אז, לנוכח מצוקתם הנוראה, יצאו כל גיבוריה הגדולים של הקיריה—מפקדים כמו פְּרַדְיוּמְנַה בראשם—לתקוף את חיליו ומטוסו של שָׂאלְוַה. פְּרַדְיוּמְנַה ערך אז את צבאו, ובעצמו עלה על מרכבה, מעודד את כל האזרחים ומבטיח שלא יעונה להם כל רע. לפקודתו ניצבו עוד לוחמים רבים, כגון סָאתְיַקי, צָ'ארוּדֵשְׁנַּה, וסָאמְבַּה, גם כל אחיו הצעירים של פְּרַדְיוּמְנַה, ולוחמים כמו אַקְרֻוּרַה, קְרּיתַוַרְמָא, בְּהָאנוּוינְדַה, גַדַה, שׂוּקַה וסָארַנַּה; כולם יצאו מחוץ לעיר להילחם בשָׂאלְוַה. אלה היו לוחמים רבי עוצמה; כל אחד מהם מסוגל להילחם לבדו באלפי אנשים. הם היו מצוידים בנשק הדרוש ובמאות ובאלפי לוחמי מרכבה, פילים, סוסים וצבא רגלי. קרב אימתני פרץ אז בין שני המחנות, דומה ממש לקרב אחר מן העבר, בין האלים-למחצה והזדים. הקרב היה מבעית, וכל מי שצפה בו, סמרו שערותיו.

פְּרַדְיוּמְנַה סיכל מיד את פעלולי הכשפים של מטוסו של שָׂאלְוַה; שָׂאלְוַה, בכוחו הפלאי של מטוסו, כיסה הכול באפילה כבדה כמו הלילה, אולם פְּרַדְיוּמְנַה הופיע לפתע פתאום כמו השמש הזורחת. וממש כמו שהשמש מסלקת את חשכת הליל, עם הופעתו, אבד כליל כוחו של שָׂאלְוַה. חיציו של פְּרַדְיוּמְנַה כולם עוטרו בקצותיהם בנוצת זהב, וראשם היה עשוי מברזל מחודד. עם עשרים וחמישה חיצים כאלה הוא פצע קשה את מפקד צבאו של שָׂאלְוַה, ועוד מאה חיצים הוא שלח לעבר שָׂאלְוַה. הוא שלח אז חץ אחד בכל חייל, ואת נהגי המרכבות הוא הרג, כל אחד, עם עשרה חיצים. את החיות, כגון סוסים ופילים, הוא הרג עם שלושה חיצים. למראה מיומנות מרהיבה שכזו היללו אז הלוחמים משני הצדדים את גבורתו.

ואף-על-פי-כן נשאר מטוסו של שָׂאלְוַה בגדר תעלומה. לעיתים נידמה היה שישנם מטוסים רבים בשמים, ולעיתים, אף לא אחד. לעיתים היה נראה המטוס, ולעיתים בלתי נראה—דבר שבילבל מאד את לוחמי היַדוּ, כי לא יכלו להתחקות על מיקומו. לעיתים נראה המטוס על הקרקע, ולעיתים ראו אותו טס בשמים. לעיתים היה נח על פסגת הר, ולעיתים נראה אפילו שט במים. כמו גחלילית ברוח, לא עצר המטוס המופלא ולוּ לרגע במעופו. מכל מקום, חרף כל פעלוליו, כל אימת שהמטוס היה נגלה עם שָׂאלְוַה ועם חיליו, מיהרו כל צבא היַדוּ להתקיף אותם, חיציהם זוהרים כחמה ומסוכנים כמו לשונותיהם של נחשים ארסיים. בגלל המתקפה הזו, נפלה עד מהרה רוחם של החילים שלצדו של שָׂאלְוַה, ושָׂאלְוַה בעצמו איבד את ההכרה.

אלא שגם חיליו של שָׂאלְוַה היו רבי עוצמה, וגם חיציהם פגעו קשות בגיבורי היַדוּ, ואף-על-פי-כן היו לוחמי היַדוּ חזקים ונחושים יותר, ולא נטשו עמדותיהם. הם היו נחושים בדעתם למות בקרב או לנצח. הם ידעו שאם ימותו בקרב, יזכו בממלכת עדן, ואם ינצחו, יהנו בעולם הזה. שם מפקד צבאו של שָׂאלְוַה היה דְיוּמָאן. היה זה איש רב כוח, ולמרות עשרים וחמשת החיצים ששיגר נגדו פְּרַדְיוּמְנַה, הלה פרץ לפתע ותקף בחזרה עם אלתו האדירה. מכתו היתה כה חזקה עד כי פְּרַדְיוּמְנַה איבד את הכרה. פרצה אז שאגה גדולה, ״עתה הוא מת! עתה הוא מת!״ די היה במכה נוראה שכזו לנפץ לרסיסים חזהו של כל אדם רגיל.

בנו של דָארוּקַה היה נהג מרכבתו של פְּרַדְיוּמְנַה. על-פי כללי המלחמה הוֵדיים, אמורים הרכב ולוחם המרכבה לשתף פעולה ביניהם במהלך הקרב. ובשעת סכנה, זו חובתו של הרכב לדאוג לאיש המלחמה. משום כך, מיהר בנו של דָארוּקַה וחילץ את פְּרַדְיוּמְנַה משדה הקרב. שעתיים אחרי זה, במקום שקט, התעשת פְּרַדְיוּמְנַה ושב להכרה. מכל מקום, משנוכח כי הורחק משדה הקרב, הוא התרגז ואף גינה את הרכב:

״הו, עשית מעשה נתעב מאד! מדוע הרחקת אותי מקרב? מעולם לא נשמע שאיש ממשפחתנו הוצא מהשדה; איש מהם לא נטש את המערכה בעוד המלחמה בעיצומה. חרפה גדולה הטלת עלי עתה. כולם יספרו כיצד ברחתי מהקרב. והאשמה כולה בך—מוג לב שכמוך ופחדן כמו אשה! אמור לי, כיצד אוכל לעמוד עתה בפני דודי בַּלַראמה ואבי, קרישנה? מה אומר להם? כולם ידברו במנוסתי, וגם אם ישאלו אותי, מה אוכל להשיב? גִיסותי יתבדחו על חשבוני ויגידו, 'כיצד הפך גיבור חיל שכמוך לפחדן? כנראה שאיבדת את גבריותך. כל כבודך אבד עתה בעיני הלוחמים מנגד.' רכב יקר, אני סבור שביצעת מעשה מחפיר.״

הרכב השיב אז, ״אדוני היקר, מי יתן ותאריך ימים. לדעתי, לא עוללתי לך כל רע. זו חובתו של הרכב לסייע ללוחם המרכבה בשעת חירום. אין לי ספק שאתה רב כישורים ומיומן לחלוטין בקרב. אולם חובתם ההדדית של הלוחם והרכב לגונן זה על זה בסכנה. עשיתי בסך הכול את חובתי, על-פי כללי המלחמה. המכה הפתאומית של האויב היתה עזה כל כך, עד כי איבדת את הכרתך, וסכנה גדולה נשקפה לך, מוקף כך בין אויביך. משום כך היתה זו חובתי לפעול כפי שפעלתי.״

המלך יוּדְהישְׁטְהירַה נודע כאַגָ'אתַשַׂתְרוּ, או מי שמשולל אויבים; לכן שמחו כולם—כל האלים-למחצה, המלכים, החכמים והקדושים—עם הצלחת הטקס. העובדה שרק דוּרְיודְהַנַה לא שמח הפתיעה משום כך את פַּרִיקְשׁית מַהָארָאגַ'ה והוא ביקש הסבר משׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אמר: ״מלך יקר, סבך, המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, היה נשמה דגולה מאד. בגלל מזגו הנעים, הכול חפצו בידידותו והוא נודע משום כך כאַגָ'אתַשַׂתְרוּ, או מי שלעולם אינו יוצר אויבים. הוא מינה את כל בני משפחת הקוּרוּ כאחראים למחלקות השונות בניהול הטקס. בְּהִימַסֵנַה למשל, מונה כאחראי על הבישול, דוּרְיודְהַנַה מונה כאחראי על האוצר, סַהַדֵוַה—כאחראי על קבלת אורחים, נַקוּלַה—כאחראי על המחסנים, וארג'ונה מונה לדאוג לנוחיותם של הזקנים. המפליא מכול הוא שקרישנה, אישיות אלוה העילאי, בחר לשטוף את רגליהם של כל המגיעים. המלכה, דְרַוּפַּדִי אלת המזל, היתה אחראית על חלוקת האוכל, וקַרְנַּה, שהתפרסם כנותן צדקה גדול, מונה כאחראי למתן תרומות. גם סָאתְיַקי, ויקַרְנַּה, הָארְדיקְיַה, וידוּרַה, בְּהֻוּרישְׂרַוָא וסַנְתַרְדַנַה, בנו של בָּאהְלִיקַה, מונו, איש איש, למחלקה שונה, וברוב אהבתם למלך, ניסו כולם רק להשביע את רצונו.

אחרי מותו של שׂישׂוּפָּאלַה בחסדו של קרישנה והיטמעותו בקיום הרוחני, ואחרי שתם הטקס והידידים והאורחים ושוחרי הטוב כולם זכו בגמול מתאים ובכבוד, הלך המלך יוּדְהישְׁטְהירַה להתרחץ בגנגס

כיום שוכנת הַסְתינָאפּוּרַה על גדות נהר היַמוּנָא. מדברי השרימד בהאגותם שיוּדְהישְׁטְהירַה רחץ בגנגס מסתבר איפוא, שבזמנם של הפָּאנְּדַּוים גם נהר היַמוּנָא נודע כגנגס.

כלי נגינה שונים, כגון מְרּידַנְגות, קונכיות, תופים, תופי-דוּד, ושופרים, ליוו את רחצת האַוַבְּהְרּיתְהַה של המלך. ולצליליהם הצטרפו גם צילצולי פעמונים מקרסוליהן של רקדניות. להקות רבות של זמרים ניגנו בוִינָּא, בחלילים, בגונג ובמצילתיים, והצלילים האדירים הידהדו ברחבי השמיים. מלכי הממלכות השונות, כגון סְרּינְגַ'יַה, קָאמְבּוגַ'ה, קוּרוּ, קֵקַיַה וקושַׂלַה כולם היו שם, על דגליהם השונים וצבא פילים מקושטים ברוב פאר ומרכבות, סוסים וחילים. כולם פסעו בסך, והמלך יוּדְהישְׁטְהירַה צעד בראש התהלוכה. אנשי דת מיומנים בנוהלי קרבן—כוהני הדת והבְּרָאהְמַנּים—ערכו שם הקרבה וזימרו בקול את מזמורי הוודות. וממרום אלים-למחצה, תושבי פּיתְרּילוקַה וגַנְדְהַרְוַלוקַה, גם חכמים רבים, המטירו פרחים. אזרחי הַסְתינָאפּוּרַה, אינְדְרַפְּרַסְתְהַה—גברים ונשים—גופם משוח בשימני פרחים ריחניים, התלבשו ברוב פאר במלבושים משלל צבעים ועדו זרי פרחים ותכשיטים. כולם נהנו מן טקס ועתה התיזו זה על זה נוזלים שונים כגון מים, שמן, חלב, חמאה ויוגורט, והיו אפילו שממש מרחו את אלה על גוף זולתם. כך הם חגגו את האירוע. גם יצאניות השתתפו בפסטיבל ומרחו ברוב שמחה את הנוזלים על הגברים, והגברים מרחו עליהן. הנוזלים עורבבו עם כרכום וזעפרן וצבעם הפך צהוב בוהק.

בשמיים נראו נשותיהם של אלים-למחצה רבים שבאו באוירוניהן להשקיף בטקס. גם מלכות משפחת המלוכה הופיעו על אפיריונים שונים, מקושטות ברוב הדר ומוקפות בשומרי ראש. קרישנה, בן דודם של הפָּאנְּדַּוים, וידידו היקר ארג'ונה, החלו שניהם להתיז נוזלים על המלכות, והמלכות, למרות שחשו קצת בושה, חיוך זוהר האיר אז את פניהן. הסארים שכיסו את גופיהן נרטבו כליל וחיטובי גופן היפיפה, ובמיוחד החזה והמתניים, ניגלו מעט מבעד לבגדים הרטובים. גם המלכות נטלו אז דליי נוזלים והתיזו את תוכנם על גיסיהן. במהלך השעשוע העליז הזה, נפרע שער ראשן ונשרו רבים מן הפרחים שלגופן. מי שצפו במשחקם של קרישנה, ארג'ונה והמלכות בלב בלתי טהור—נמלאו בתאוה מינית. במילים אחרות, השתעשעות שכזו בין גברים ונשים טהורים הינה רבת הנאה, אלא שמי שנגועים בתפיסות חומריות נמלאים בתאוה.

המלך יוּדְהישְׁטְהירַה ניצב במרכבה מפוארת רתומה לסוסים משובחים עם כל מלכותיו, לרבות דְרַוּפַּדִי. חגיגות הקרבן היו יפות כל כך, עד כי נראה היה שהרָאגַ'סֻוּיַה בהתגלמותו נמצא שם בטקסי ההקרבה.

אחרי קרבן הרָאגַ'סֻוּיַה מבצעים פולחן נוסף שנקרא פַּתְניסַמְּיָאגַ'ה, שמתבצע עם האשה. גם טקס זה ביצעו כוהניו של יוּדְהישְׁטְהירַה כהילכתו, ואחר כך, כאשר המלך ודְרַוּפַּדִי רחצו את רחצת האַוַבְּהְרּיתְהַה, כל תושבי העיר והאלים-למחצה פצחו בהלמות תופים ובתקיעות חצוצרות מרוב שמחה, ופרחים ירדו ממעל. אחרי המלך והמלכה, רחצו בגנגס גם כל אזרחי העיר מן הוַרְנּות, או מן המעמדות, כולם—בְּרָאהְמַנּים, קְשַׁתְרייות, וַיְשְׂיות ושׂוּדְרות. הרחצה בגנגס מומלצת בוודות כיוון שזו מנקה את הרוחץ מכל תגובות החטא, ועד היום זו נהוגה בהודו, במיוחד בזמנים מבורכים. בעיתות כאלה רוחצים בגנגס מליוני אדם.

אחרי הרחצה התלבש המלך יוּדְהישְׁטְהירַה במלבושי משי חדשים והתקשט בעדיים יקרים. הוא העניק גם מלבושים ותכשיטים לכוהני הדת ולשאר המשתתפים בעריכת הטקס, וכך סגד להם. הוא סגד לידידיו, לבני משפחתו, לקרוביו, לשוחרי טובתו, ולכל מי שנוכח שם, וכיוון שהיה דבק גדול של נָארָאיַנַּה, כלומר, שהיה וַיְשְׁנַּוַה, הרי שידע להעניק לכל אחד את היחס הנכון. נסיונם של הוגי הדעות המָאיָאוָאדִים לראות כל אחד כאלוהים, הינו דרך מלאכותית להגיע לאחדות, בעוד שוַיְשְׁנַּוַה, או דבק של אלוהים, רואה כל ישות חיה כחלק של הריבון, ומשום כך מתיחס לכל הישויות על המישור המוחלט. ממש כשם שאדם מתיחס שווה לכל אברי גופו, גם הוַיְשְׁנַּוַה אינו מפלה בין אדם לחיה. זאת משום שבשניהם הוא רואה את הנשמה ואת נשמת-העל מצויים יחדיו.

רעננים אחרי הרחצה ולבושים במלבושי משי ועדויים בעגילי יהלומים ובזרי פרחים, בטורבנים, בגלימות ארוכות ובמחרוזות פנינים, נראו כולם כמו האלים-למחצה מעדן. הנשים במיוחד נראו כך, לבושות ברוב הדר, חייכניות, וחגורות זהב למתניהן. טיפות של תילַקַה ביצבצו על שיערן הגלי שהתפזר, והצירוף הזה היה מצודד עד מאד.

כל הנוכחים בטקס—כוהני דת מיומנים, בְּרָאהְמַנּים שסייעו בעריכת ההקרבה, אזרחים בני כל המעמדות, מלכים, אלים-למחצה, חכמים וקדושים, ותושבי פּיתְרּילוקַה—כולם מרוצים מיחסו של יוּדְהישְׁטְהירַה—פרשו אז, איש איש למשכנו. בדרכם הם שוחחו על גדולתו, וגם אחרי שהוסיפו לשוחח, לא שבעו משיחתם עליו, ממש כמו נקטר שלא רווים ממנו לעולם, גם אם שותים ממנו עוד ועוד. מכל מקום, על חוג ידידים קרובים, לרבות שְׂרִי קרישנה, אסר המלך לעזוב. וקרישנה שלא יכול היה לסרב, שלח את גיבורי היַדוּ, כגון סָאמְבַּה והשאר, לדְוָארַקָא, ובעצמו נשאר שם לשמח את המלך.

כל אחד בעולם החומרי משתוקק למשהו ומבקש לממש את תשוקתו, אף שאיש לא מסוגל לספק את תשוקותיו עד תום. מכל מקום, בזכות מסירותו לקרישנה יכול היה המלך יוּדְהישְׁטְהירַה באמצעות קרבן הרָאגַ'סֻוּיַה להגשים את מאוויו כולם. מתיאור ההקרבה הזו נראה שאירוע שכזה הינו ים של שאיפות אדירות. אדם רגיל לא מסוגל לחצות ים עצום שכזה; אולם בחסדו של קרישנה יכול היה המלך לחצות אותו ללא כל קושי ולהשתחרר מחרדה.

יוּדְהישְׁטְהירַה התפרסם מאד בגלל הטקס והיה מסופק מכל בחינה, דבר שעורר קנאה עזה בלבו של דוּרְיודְהַנַה, שהיה מלא ברעל. יותר מכל הוא התקנא בהיכל המלכותי שבנה הזד מַיַה לפָּאנְּדַּוים. הארמון, עשוי כולו מלאכת מחשבת ומלא בתחבולות אמנותיות, היה יאה בתפארתו לשמש מלכים גדולים, או אף את מלכיהם של הזדים. בארמון הזה חיו הפָּאנְּדַּוים עם בני משפחתם, ודְרַוּפַּדִי המלכה שירתה שם בשלווה את בעליה. בעת ההיא גם קרישנה שהה שם, וכך קושט גם הארמון באלפי נשותיו. ובשעה שהמלכות נעו בארמון, עם חזיהן התפוחים ומתניהן הצרות, וצילצולי הפעמון הענוגים לרגליהן, נראה ההיכל משופע אף מממלכת עדן. אבקת הזעפרן הפזורה על חלק מחזן שיוותה למחרוזות הפנינים על צוארן גוון אדום. עם שיפעת עגיליהן ושערן הגולש הן נראו יפות להפליא. ולמראה היפיפיות הללו בארמונו של יוּדְהישְׁטְהירַה, בערה קנאתו של דוּרְיודְהַנַה בו להשחית. למראה יופיה של דְרַוּפַּדִי עוד התעצמו קנאתו ותשוקתו, כי היתאווה לה כבר מרגע הינשאה לפָּאנְּדַּוים. גם הוא נכח בטקס שערכו לה לבחירת חתן, וכמו שאר הנסיכים, גם הוא נשבה אז ביופיה, אולם נכשל מלהשיג אותה.

פעם, בשעה שהמלך יוּדְהישְׁטְהירַה ישב על כס זהב בארמונו, מוקף בארבעת אחיו ובקרובים וידידים, וגם אישיות אלוה, קרישנה, היה עמו—מוקף כך בשיפעתו החומרית, שכמו עלתה על זו של ברהמה, והקריינים משוררים את תפארתו—נכנס לפתע לארמון דוּרְיודְהַנַה עם אחיו הצעיר. דוּרְיודְהַנַה היה חבוש קסדה ונשא חרב בידו. כיוון שהיה צר עין ומרוגז תמיד, די היה בהתגרות קלה כדי לעורר את חמתו, ועתה צעק על השומרים בשער. הוא כעס כיוון שלא הצליח להבחין בין מים לבין יבשה. הזד מַיַה קישט בתחבולות את הארמון ומי שלא הכיר את התחבולה, חשב מים ליבשה ויבשה למים. דוּרְיודְהַנַה הוּלך עתה שולל במעשה התחבולה הזה, ובשעה שחצה מה שחשב ליבשה, הוא נפל לתוך המים. לנוכח סיכלותו, גיחכו כל המלכות בהנאה, אף שיוּדְהישְׁטְהירַה, מבין ללבו של דוּרְיודְהַנַה, ניסה להפסיק את ציחקוקן. קרישנה מכל מקום, חפץ לשים את דוּרְיודְהַנַה כך לשוטה ורמז למלך שלא יפריע למלכות ליהנות מטיפשותו. פגוע מן הצחוק ושערותיו סומרות מזעם, דוּרְיודְהַנַה עזב את הארמון בראש רכון מתוך עלבון צורב ובלי לומר מילה. כולם התחרטו אז על התקרית ויוּדְהישְׁטְהירַה הצטער במיוחד, אך קרישנה נשאר שותק; הוא לא אמר מילה בזכות מה שקרה גם לא אמר מילה כנגד. נראה שדוּרְיודְהַנַה כוסה באשליה ברצונו העילאי של קרישנה, והיתה זו ראשיתה של איבה עזה בין שני פלגי משפחת הקוּרוּ. היה זה חלק מתכניתו של קרישנה במשימתו להקטין את נטל העולם. המלך פַּרִיקְשׁית חקר משׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מדוע לא היה דוּרְיודְהַנַה מרוצה אחרי ההקרבה, וזה היה הסברו של הגוסְוָאמִי.

בשמחה רבה האזין המלך יוּדְהישְׁטְהירַה לפרטי מותו של גַ'רָאסַנְדְהַה, ואז אמר: ״קרישנה יקר, הו דמות נצחית של חדווה וידע, האחראים לסדרי העולם החומרי, לרבות ברהמה, שיווה והמלך אינְדְרַה, כולם להוטים תמיד לבצע את הוראותיך. אם אלה זוכים ברוב מזל לקבל הוראות שכאלה, הם שומרים אותן עמוק בתוך לבם. אתה הינך בלתי מוגבל, בעוד שאנו, אף שלעיתים חושבים עצמנו למלכים מיוחסים ולשליטי העולם, ומתנפחים מגאוה על מעמדנו הפעוט, בעצם, לבבנו דל ועלוב. למעשה אנחנו ראויים לעונש מצדך; והנה הפלא ופלא, במקום להעניש אתה ברוב טובך וחסדך מקבל מאיתנו הוראות ואף מבצע את אלה כנדרש. לאחרים נראה אולי מפתיע שהאל מופיע כאדם פשוט, אולם אנו מבינים שמעשיך הינם כמו משחקו של שחקן על במה. מעמדך נשגב תמיד, ממש כמו השמש שחומה אחיד ובלתי משתנה, בשעת זריחה כמו בשעת שקיעה; רק אנו אלה שחווים את הבדלי החום. לעולם אינך חורג מאיזונך העילאי, ומכאן שאינך מוטרד משום מצב חומרי, גם לא שמח במיוחד. אתה הברהמן העליון, אישיות אלוה, ומעבר לכל יחסיות. מָאדְהַוַה יקר, איש לא יכול להביס אותך, אתה נעדר גם כל הזדהויות כמו 'זה אני', 'זה אתה', 'זה שלי', 'זה שלך'. הכול מותנים להבחנות כוזבות שכאלה, אפילו בעלי חיים; רק דבקיך הטהורים פטורים מהן. ומובן שכמו דבקיך, גם אתה פטור מהן כליל.״

יוּדְהישְׁטְהירַה ריצה את קרישנה בדבריו, ועתה היה מוכן לביצוע הקרבן. הוא הזמין את כל הבְּרָאהְמַנּים המיומנים ואת גדולי החכמים ליטול חלק בניהול הטקס, בתפקידי כהונה שונים בזירת ההקרבה. ואלה שמותיהם של אותם אישים דגולים: קרישנה-דְוַיְפָּאיַנַה וְיָאסַדֵוַה, בְּהַרַדְוָאגַ'ה, סוּמַנְתוּ, גַוּתַמַה, אַסיתַה, וַסישְׁטְהַה, צְ'יַוַנַה, קַנְּוַה, מַיְתְרֵיַה, קַוַשַׁה, תְריתַה, וישְׂוָאמיתְרַה, וָאמַדֵוַה, סוּמַתי, גַ'יְמיני, קְרַתוּ, פַּיְלַה, פַּרָאשַׂרַה, גַרְגַה, וַיְשַׂמְפָּאיַנַה, אַתְהַרְוָא, קַשְׂיַפַּה, דְהַוּמְיַה, פַּרַשׂוּראמה, שׂוּקְרָאצָ'ארְיַה, אָאסוּרי, וִיתיהותְרַה, מַדְהוּצְ'צְ'הַנְדָא, וִירַסֵנַה ואַקְרּיתַוְרַנַּה. הוא הזמין גם זקנים מכובדים כגון דְרונָּאצָ'ארְיַה, בְּהִישְׁמַה סב הקוּרוּים, קְרּיפָּאצָ'ארְיַה ודְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. הוזמנו גם כל בניו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ודוּרְיודְהַנַה בראשם, הוזמן גם הדבק הגדול וידוּרַה. מכל קצות תבל הוזמנו מלכים, על פמליית שריהם ומזכיריהם. גם אזרחי העיר נכחו בטקס, ביניהם בְּרָאהְמַנּים מלומדים, קְשַׁתְרייות עזי רוח, וַיְשְׂיות אמידים, ושׂוּדְרות נאמנים.

הבְּרָאהְמַנּים והחכמים ששימשו ככוהני ההקרבה התקינו את זירת הקרבן כמקובל, עם מחרשת זהב, והסמיכו את המלך יוּדְהישְׁטְהירַה על-פי כללי הפולחן הוֵדי למבצע ההקרבה. עתה, כמו לפנים, לפני הרבה הרבה שנים, בהקרבה דומה שביצע וַרוּנַּה, היו כל כלי הקודש עשויים זהב.

החשובים שבאלים-למחצה כולם הוזמנו להשתתף בטקס; היו שם ברהמה ושיווה ואינְדְרַה מלך עדן, עם צבא בני לוויתם. היו גם שליטי מערכות הכוכבים העליונות כגון גַנְדְהַרְוַלוקַה, סידְדְהַלוקַה, גַ'נַלוקַה, תַפּולוקַה, נָאגַלוקַה, יַקְשַׁלוקַה, רָאקְשַׁסַלוקַה, פַּקְשׁילוקַה וצָ'ארַנַּלוקַה. גם המלכים החשובים ומלכותיהם היו במוזמנים. הנוכחים כולם הסכימו פה אחד שיוּדְהישְׁטְהירַה ראוי ומסוגל לבצע את ההקרבה; איש לא חלק על כך. כולם ידעו את גדולתו; הוא היה הרי דבק גדול של קרישנה, ומשום כך דבר לא נבצר מיכולתו. הבְּרָאהְמַנּים והכוהנים המלומדים הקפידו לבצע את הטקס ממש כפי שבוצע בימים עברו בזירת ההקרבה של האל-למחצה וַרוּנַּה. וכנהוג בעריכת קרבן, הוצע לכל המשתתפים בטקס גם עסיס הסומַה. עסיס זה מצמח הסומַה הינו סוג של שיקוי נותן חיים. ביום הפקת העסיס המיוחד, המלך יוּדְהישְׁטְהירַה גם חנך ברוב כבוד לתפקידו את הכוהן האחראי למציאת שגיאות בהילכות הטקס ובנוהליו. המַנְתְרות הוֵדיות צריכות להאמר בדיוק רב ובהיגוי נכון כדי להצליח בקרבן, ולכן דרוש כוהן מיומן שיתקן את אלה שטועים. כי ביצוע בלתי מושלם לא יניב את התוצאות המקוּוות. מאחר שבתקופתנו, תקופת קַלי, אין עוד בְּרָאהְמַנּים או כוהנים מיומנים כאלה, הרי שכל טקסי ההקרבה הללו אסורים; ההקרבה היחידה שמתירה השָׂאסְתְרַה זו זימרת המנטרה הרא קרישנה.

עתה, לאחר שכל ההכנות כבר נעשו להתחלת ההקרבה, הגיע שלב חשוב נוסף בטקס—סגידה לאישיות רמת המעלה מכול המשתתפים. טקס זה נקרא אַגְרַפּוּגָ'א. אַגְרַה פירושו ראשון, ופּוּגָ'א—סגידה. טקס זה דומה כלשהו לבחירת נשיא המעמד. אלא שבמעמד הזה היו המשתתפים כולם רמי יחס והדעות נחלקו—אחדים תומכים בזה ואחרים בזה.

או אז, כיוון שלא הגיעו לכלל הכרעה, סַהַדֵוַה הגיד דבריו, קורא לבחור בקרישנה. הוא אמר: ״שְׂרִי קרישנה, הטוב בבני היַדוּ ומגינם של הדבקים, הינו הנעלה מכל הנאספים שכאן, ומשום כך אני סבור שאיש לא יתנגד לכבד אותו בסגידה הראשונה. למרות שמצויים פה בקהל אלים-למחצה רבים כגון ברהמה, שיווה ואינְדְרַה מלך עדן, ועוד רבים הנכבדים שכאן, אף לא אחד שווה לקרישנה או נעלה ממנו במונחים של זמן, מרחב, נכסים, כוח, פרסום, חכמה, פרישות ושאר המעלות. כי כל מעלה, כל שפע שניתן לחשוב עליו—מקורם בקרישנה. ממש כשם שהנשמה היחודית הינה הבסיס לצמיחת הגוף החומרי, קרישנה הינו נשמת-העל של כלל עולם התופעות. הטקסים הוֵדיים, כגון עריכת הקרבות, העלאת מינחות לאש, זימרת מזמורים, ותירגול יוגַה מיסטית—אלה כולם נועדו להבין אותו. הוא הינו היעד העליון של כל התהליכים, אפילו של נתיב טקסי הדת הארציים, או של הנתיב העיוני הספקולטיבי; הדרכים המוסמכות להגשמה עצמית כולן נועדו להבין אותו. גבירותי ורבותי, למעשה, אפילו מיותר לומר את זה, כי כולכם, רמי היחס, יודעים את הברהמן העליון, שְׂרִי קרישנה, שהינו מעבר לכל ההבדלים החומריים שבין גוף לנשמה, בין און למקור האון, או בין איבר לאיבר אחר בגוף. מאחר שכולם הם חלקיקים שלו, הוא אינו נבדל באיכותו מכלל הישויות. הכול נובע מאוניו, החומריים והרוחניים. אוניו דומים לחום האש ולאורה; אלה אינם שונים באיכותם מן האש עצמה.״

״קרישנה גם, עם כל אחד מאיברי גופו, יכול לבצע את תיפקודי כל שאר האיברים; לגמרי לא כמונו, שמסוגלים לבצע רק תיפקוד אחד עם כל איבר שלנו. ומאחר שגופו הנשגב חדור כולו בידע ובחדווה לעד, הרי שהוא אינו כפוף לשש התמורות החומריות—לידה, צמיחה, קיום, התרבות, קמילה וחידלון. הוא מחוץ להשפעת האנרגיה החומרית; הוא הגורם הראשוני לבריאה, לקיום ולחורבן כל יש. זה הוא שבחסדו מאפשר לכול לעסוק בתירגול דתי, בפיתוח כלכלי, בעינוג חושים, ולבסוף, לזכות בגאולה משיעבוד חומרי. רק בחסדו שלו ניתן לתרגל את ארבעת העקרונות הללו של חיי קידמה. על כולנו להסכים איפוא, לסגוד לו הראשון בטקס הגדול הזה. עם השקית שורש העץ מושקים כמאליהם גם כל עלי העץ וענפיו ופרחיו, ועל-ידי מתן מזון לקיבה ניזונים אברי הגוף כולם. וכך גם כל באי האסיפה הזו, לרבות האלים-למחצה החשובים, יתרצו מיד אם קרישנה יהיה ראשון הנסגדים. כל אדם, ללא הבדל מהו גופו ומהי אישיותו, אם הינו נדיב מטבעו ונוטה לתת צדקה, ייטב לו אם יתן את מינחתו לקרישנה, נשמת-העל שבלב כול, כי כאשר הוא מסופק, מוכנית מסופקות גם שאר ישויות החיים.״

סַהַדֵוַה ידע לרוב מזלו את תפארתו של קרישנה ועתה סיים את תיאורו הקצר. הנאספים כולם הריעו לו, מאששים את נאומו במילים, ״כל מה שאמרת נכון לחלוטין. הכול נכון לחלוטין.״ עתה, אחרי שכל הנוכחים אישרו, ובמיוחד הבְּרָאהְמַנּים והחכמים הדגולים, יוּדְהישְׁטְהירַה התחיל לסגוד לקרישנה כמצוות הוודות. הוא עם כל אחיו, נשותיו, ילדיו, קרוביו ושריו רחצו את כפות רגליו של קרישנה והתיזו את המים על ראשם. אחר כך הוצעו לאל מינים רבים של מלבושי משי צהובים, וגם שלל תכשיטים ועדיים לשימושו.

מה רבה היתה התרגשותו של המלך משסגד עתה לקרישנה—מושא אהבתו היחיד! דמעות זלגו מעיניו, ואף שחפץ מאד, הוא לא הצליח לראות אותו כהלכה. הנאספים כולם נעמדו על רגליהם וקראו, ״גַ'יַה! גַ'יַה! נַמַהּ! נַמַהּ!״ וממרום החלו לרדת ממטרי פרחים.

באסיפה הזו היה גם שׂישׂוּפָּאלַה, שהיה אויב מושבע של קרישנה מסיבות רבות, ובמיוחד כיוון שקרישנה חטף את רוּקְמינִּי מטקס נישואיו. הוא לא יכול היה לשאת את הכבוד הרב הזה שחולקים לאל; הוא לא סבל שמהללים אותו כל כך. במקום לשמוח לשמע תפארתו, הוא התמלא חימה. וכאשר נעמדו כולם בהוקרה, רק הוא נשאר יושב על מקומו. מכל מקום, לפתע, ברוב זעמו, נעמד גם הוא, מרים ידו, ובקול בוטה, נטול כל פחד, הוא גידף את קרישנה, דואג שמילותיו יגיעו לאוזניו.

״גבירותי ורבותי, עתה סוף סוף אני מבין את קביעת הוודות שגורם הזמן שולט בכול. זה מבצע תוכניתו, למרות כל נסיונות ההתנגדות. את רגע המוות למשל, איש לא יכול לעצור, גם אם יתאמץ בכל כוחו לחיות. והנה, רבים הנכבדים ורמי היחס כאן באסיפה, אולם בהשפעתו האדירה של הזמן, כולם הולכו שולל אחר מילותיו השטותיות של ילד שפיאר בסכלותו את קרישנה. מלומדים רבים יושבים פה, גם זקנים רבי בינה, אולם כולם הסכימו לדבריו של ילד מטופש. פירושו של דבר שאפילו תבונתם של נכבדים כאלה יכולה בהשפעת הזמן לסטות ממסלולה.״

״בהחלט אני מסכים שהמכובדים שכאן הינם מוכשרים דיים לבחור באישיות הראשונה, אולם איני מסכים עם דבריו של סַהַדֵוַה שבמילים גבוהות כל כך שיבח את קרישנה והמליץ עליו. מצויים כאן בהיכל מלומדים גדולים שעמדו בחיי צנע ובסיגופים קשים. בידיעתם ובאמצעות הדרכתם אלה יכולים להציל סובלים רבים ממצוקות הקיום החומרי. מצויים גם רּישׁים דגולים שידיעתם חסרת גבולות, ומצויים כאלה ששרויים בהגשמה עצמית, וישנם גם בְּרָאהְמַנּים רבים. אין ספק שכל אחד מאלה יכול היה להיבחר להיסגד ראשון, כי אפילו גדולי האלים-למחצה, המלכים וקיסרי העולם סוגדים להם. לכן נשגב מבינתי כיצד התעלמתם מכל האישים הדגולים האלה ובחרתם ברועה פרות. קרישנה בעיני אינו טוב אפילו מעורב—כיצד נתתם לו את הבכורה?״

״איננו בטוחים אפילו לאיזה מעמד הוא משתייך או מהן חובותיו.״ נכון שקרישנה אינו שייך לשום מעמד, גם שום חובה לא חלה עליו. בוודות נאמר שאישיות אלוה הינו פטור מכל חובה מעמדית; הכול הוא מבצע באמצעות אוניו השונים.

שׂישׂוּפָּאלַה המשיך: ״הוא אינו בעל יחוס משפחתי רם והוא עצמאי כל כך, עד כי איננו יודעים אפילו מהם עקרונותיו הדתיים. נראה בכלל שהוא מחוץ לכל כללי הדת; הוא פועל תמיד כרצונו, מתעלם מכל כללי הוודות. מכאן שאינו ניחן בשום מעלה.״ שׂישׂוּפָּאלַה בעקיפין פיאר למעשה, את קרישנה על שאינו כפוף לכללי הוודות, שהרי הוא אישיות אלוה העילאי. הוא אינו ניחן בשום תכונה, כלומר שאינו בעל תכונות חומריות, וכאישיות אלוה, הרי שהוא בלתי תלוי לחלוטין ואינו חייב להתחשב במוסכמות חברתיות או דתיות.

הוא המשיך: ״כיצד לאור זה, הוא ראוי להיסגד ראשון בטקס? הוא נטש בסיכלותו את מַתְהוּרָא המלאה באנשים נעלים ומתקדמים בתרבות הוֵדית, ומצא מקלט בלב הים, שם הוודות לא נזכרות בכלל. במקום לחיות בגלוי, הוא בנה לו שם מבצר וחי באוירה שמשוללת כל דיון בידע וֵדי. וכאשר הוא יוצא ממבצרו, זה בסך הכול כדי לפגוע באזרחים כמו שודד, בוזז או סתם גנב.״

שׂישׂוּפָּאלַה, מטורף מזעם בגלל בחירתו של קרישנה, דיבר עתה בחוסר אחריות גמור, ונראה שמזלו הטוב כבר התכלה כליל. שבוי במזלו הרע, הוא עוד הוסיף והעליב את קרישנה, וקרישנה, סבלני, האזין לו ללא כל מחאה. קרישנה נשאר רגוע ושליו ממש כמו שאריה איננו מתיחס ללהקת תנים מיללים; הוא לא השיב אפילו על אחת מההאשמות. מכל מקום, כל שאר הנוכחים באסיפה, למעט כמה שצידדו בשׂישׂוּפָּאלַה, נסערו מאד. כי חובתו של כל אדם בעל כבוד שלא לשתוק לנוכח חילול שמו של האל או חילול דבקיו. מי שחשבו שאינם מסוגלים לנקוט באמצעים נגד האיש, עזבו את המקום, אוטמים את אוזניהם בידיהם, כדי שלא לשמוע עוד האשמות כאלה. הם עזבו את האולם מגנים את המעשה המחפיר. הוודות מורות לנטוש מיד מקום שבו מחוּלל שם אלוהים. ומי שאינו עושה זאת, כל תוצאות מעשיו הטובים נשללות ממנו והוא מדרדר לחיים נחותים.

המלכים שבקהל הנאספים—מלכי שושלת הקוּרוּ, מלכי מַתְסְיַה, מלכי קֵקַיַה ומלכי סְרּינְגַ'יַה—כולם מלאי חימה, שלפו אז חרבות ומגינים, מתאווים להרוג את שׂישׂוּפָּאלַה. אלא שאיש סכל זה לא הוטרד בכלל; הוא לא טרח לשקול אפילו את תוצאות דיבורו האוילי, ולא חדל ממעשיו. למרות שמלכים רבים כל כך עמדו עתה לתקוף אותו, הוא לא נרתע ונעמד מולם, אוחז בחרב ומגן, מוכן להילחם. קרב עמד לפרוץ שם על זירת ההקרבה המקודשת. רק קרישנה, שהחליט ברוב חסדו שבעצמו יהרוג את שׂישׂוּפָּאלַה, הצליח כלשהו לפייס את הרוחות. ובעוד הלה מגדף את המלכים הנרגזים, קרישנה אחז בנשק הגלגל שלו, החד כתער, וערף כך את ראשו.

קריאות וצעקות רמות פרצו אז מכל עבר. מנצלים את המהומה, התחמקו משם בשקט, חוששים לחייהם, אותם כמה המלכים, תומכיו של הרשע. והנה, למרות הכול, לעיניהם של כל הנוכחים, נטמעה אז נשמתו בת המזל של שׂישׂוּפָּאלַה בתוך גופו של קרישנה, ממש כמו מטאור שנופל על-פני האדמה. היטמעות נשמתו של שׂישׂוּפָּאלַה בגופו של האל מחזירה אותנו לסיפורם של גַ'יַה וויגַ'יַה, שלקללתם של ארבעת הקוּמָארים, נפלו מוַיְקוּנְּטְהַה לעולם החומרי. שלוש פעמים היה עליהם להיוולד כאויביו של אלוהים ולמות בידו, ורק עתה, בלידה הזו, שהיתה הפעם השלישית, יכלו לחזור לעולם הרוחני—לשוב ולשרת אותו.

אף ששׂישׂוּפָּאלַה נהג לכאורה כמו אויב, לא היה רגע בחייו שלא היה מודע לקרישנה. הוא הגה בו תמיד, ומשום כך זכה תחילה בגאולת סָאיוּגְ'יַה-מוּקְתי, או היטמעות בקיומו של אלוהים. אחר כך הוא שב והתעלה למעמדו המקורי כמשרת אישי. בבהגווד-גיטה מוסבר בהרחבה כיצד מי שהוגה באל בשעת מותו, נכנס מיד עם נטישת גופו החומרי לממלכת אלוהים.

עתה, משתם מעשה גאולתו של שׂישׂוּפָּאלַה, חילק המלך יוּדְהישְׁטְהירַה מינחות לכל הנוכחים. הוא גמל כראוי לכוהנים ולחכמים הדגולים שהשתתפו בטקס הקרבן, ואז, עם תום ההליכים, הוא התרחץ. הרחצה הזו בסוף הינה חלק מן הטקס ונקראת רחצת אַוַבְּהְרּיתְהַה.

כך איפשר שְׂרִי קרישנה לסיים בהצלחה את קרבן הרָאגַ'סֻוּיַה של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, ועתה, לבקשת דודניו וקרוביו, הוא נשאר בהַסְתינָאפּוּרַה עוד מספר חודשים. לבסוף, אף שחמשת האחים לא חפצו כלל להניח לו ללכת, הוא ביקש את רשותו של יוּדְהישְׁטְהירַה לשוב לדְוָארַקָא, ועם מלכותיו וכל שריו הוא שב אז לביתו.

סיפור נפילתם של גַ'יַה וויגַ'יַה מכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה לעולם החומרי מתואר בספר השביעי של השרימד בהאגותם. מותו של שׂישׂוּפָּאלַה קשור במישרין לסיפור הזה. מכל מקום, לקח חשוב יותר מן התקרית הזו הוא שאישיות אלוה, מאחר שהוא מוחלט, הרי שביכולתו לגאול כל אחד—בין אם זה נוהג כאויב ובן אם כידיד. מכאן שרק טעות לחשוב שאל אחד הוא מתייחס כמו אל ידיד ולאחר נוטר כמו לאויב. מגעיו מעוגנים כליל בנשגב ופטורים מהבחנות חומריות שכאלה.

המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, שסיים את רחצתו בתום הטקס ונעמד בקרב הבְּרָאהְמַנּים וכל החכמים, נראה יפה להפליא, ממש כמו מלך עדן. הוא גמל גם כראוי לאלים-למחצה שנכחו ביַגְ'נַה, ואלה עזבו אז מרוצים לחלוטין, מפארים את מעשי המלך ומהללים את קרישנה.

משסיים שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי לספר על מותו של שׂישׂוּפָּאלַה ועל הצלחת טקס הרָאגַ'סֻוּיַה של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, הוא ציין שרק אדם אחד מכל קהל הבאים היה לא מרוצה. היה זה דוּרְיודְהַנַה. הלה, צר עין מטבעו בגלל חיים של חטא, הופיע בשושלת הקוּרוּ כמו מחלה ממארת שתביא לחורבן המשפחה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי גם הדגיש בפני המלך פַּרִיקְשׁית שעלילותיו של קרישנה—הריגת שׂישׂוּפָּאלַה וגַ'רָאסַנְדְהַה ושיחרור כל המלכים העצורים—כולן הינם סיפורים נשגבים ששמיעתם ממקור מוסמך משחררת מכל תגובות החטא מיד.

בפני קהל גדול של אנשים מכובדים, ביניהם אזרחים, ידידים, קרובים, בְּרָאהְמַנּים, קְשַׁתְרייות, וַיְשְׂיות וגם אחיו שלו, פנה המלך יוּדְהישְׁטְהירַה אל קרישנה ואמר: ״קרישנה יקר, קיסר העולם אמור לבצע את קרבן הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה, שנחשב למלך כל ההקרבות. באמצעות ההקרבה הזו בכוונתי לרצות את האלים-למחצה, שמשמשים בסך הכול כנציגיך ומיופי כוחך בעולם החומרי. אני זקוק לסיועך וחסדך כדי לנחול הצלחה בהרפתקאה הגדולה הזו. אנו הפָּאנְּדַּוים איננו זקוקים לדבר מן האלים-למחצה. אנו מסופקים כליל בשירותך. אתה בעצמך אומר בבהגווד-גיטה, ״מי שמבולבלים מתשוקות חומריות, סוגדים לאלים-למחצה.״ אלא שתכליתנו שונה. ביצוע הקרבן יאפשר לי להזמין את האלים-למחצה ולהראות להם שהם אינם עצמאיים וכוחם תלוי כולו בך. אתה הוא אישיות אלוה והם כולם רק משרתיך. אנשים סכלים ומשוללי ידע חושבים אותך לסתם אדם פשוט ומנסים לפעמים למצוא בך פגמים, ואפילו מבזים אותך. משום כך אני חפץ לבצע את הטקס הזה. אני אזמין את האלים-למחצה כולם, החל מברהמה, שיווה, ושאר מנהיגי הכוכבים העדניים. ובקהל רב שכזה של אלים-למחצה מכל קצות תבל אני אבסס את עמדתך כאישיות אלוה ואוכיח שכולם רק משרתים.״

״אלי, מי שמודעים לך תמיד והוגים בכפות רגלי הלוטוס שלך או בנעליך, אין ספק שישתחררו מכל טומאת החיים החומריים. מי שעוסקים בשירותך בתודעת קרישנה מלאה והוגים רק בך ונושאים לך תפילות, הינם נשמות טהורות. ובגלל עיסוקם המתמיד בשירות מודע לך, הם משתחררים ממחזוריות הלידה והמוות. הם אינם משתוקקים אפילו להיגאל מן הקיום החומרי או ליהנות משפע חומרי; מאווייהם באים על סיפוקם כליל בפעילות בתודעת קרישנה. גם אנו היננו נשמות מסורות לך, ובחסדך זכינו במזל הרב לראות אותך בעצמך. רק טבעי איפוא, שאיננו נמשכים יותר לשום שיפעה חומרית. מסקנת כל החכמה הוֵדית היא שאתה הינך אלוה עילאי. ברצוני לבסס את העובדה הזו. אני חפץ גם ללמד את העולם כולו את ההבדל שבין קבלתך כאלוהים לבין קבלתך כסתם אישיות היסטורית רבת כוח. אני רוצה שהעולם ידע שדי למצוא מקלט אצל כפות רגליך כדי לזכות בשלמות החיים העליונה, ממש כשם שדי בהשקית שורש העץ כדי לספק את ענפיו, עליו ופרחיו כולם. כי מי שמפתח תודעת קרישנה, מתגשמים חייו כליל, מן הבחינה החומרית והרוחנית.״

״אולם אין פירושו של דבר שאתה נוטה יותר למי שמודע לך ומפלה לרעה את הבלתי מודע. אתה שווה לכול; אתה בעצמך הכרזת זאת. כיצד יתכן שאתה נוטה למישהו ומתעלם מאחר? שהרי אתה הוא נשמת-העל אשר מצוי בלב כול, ומעניק לכל אחד את תוצאות מעשיו. אתה מאפשר לישות החיים ליהנות בעולם החומרי כרצונה. מצוי בגוף יחד עם ישות החיים, אתה מעניק לה אמנם, את תוצאות מעשיה, אולם גם מספק לה הזדמנויות לפנות לשירותך המסור ולפתח תודעת קרישנה. אתה קורא לה בגלוי להתמסר לך ולנטוש את כל שאר עיסוקיה, ומבטיח שתגונן עליה ותגאל אותה מכל תגובות החטא. ממש כמו עצי המשאלה מכוכבי עדן, אתה מגשים את משאלות כל איש. כל אחד חופשי לבחור בשלמות העליונה, אולם אם אינו חפץ בכך, זו לא הפליה לרעה לספק לו ברכות נחותות יותר.״

קרישנה השיב אז לדברי המלך: ״הו מדביר האויבים, הו התגלמות הצדק והיושר, אני תומך לחלוטין בהחלטתך לבצע את קרבן הרָאגַ'סֻוּיַה. עם ביצוע הקרבן הגדול יתאדר שמך ויחרט לעד בתולדות החברה האנושית. מלך יקר, למעשה, זהו רצונם של כל החכמים הדגולים, של אבות משפחתך, של האלים-למחצה, ושל ידידיך וקרוביך, לרבות אני עצמי. אפילו כלל ישויות החיים יתברכו מן הקרבן, אלא שקודם כל מחובתך לנצח את כל מלכי העולם ולקבץ את הפריטים הדרושים לבצוע הטקס האדיר. ארבעת אחיך הינם נציגים ישירים של אלים-למחצה חשובים כגון וָאיוּ, אינְדְרַה וכו' [נאמר שבְּהִימַה נולד מן האל-למחצה וָאיוּ, ארג'ונה נולד מאינְדְרַה, ויוּדְהישְׁטְהירַה נולד מיַמַרָאגַ'ה.] אחיך הינם לוחמים גיבורי חיל ואתה הינך הצדיק שבמלכים ובעל שליטה עצמית מושלמת, ומשום כך נודע כדְהַרְמַרָאגַ'ה. במסירותכם העצומה לשירותי כבר הבסתם אותי כליל.״

קרישנה אמר ליוּדְהישְׁטְהירַה שהוא מנוצח על-ידי אהבתו של מי שגבר על חושיו. מי שאינו שולט בחושיו, לא יוכל לכבוש את אלוהים. זהו סוד השירות המסור. שליטה בחושים פירושה עיסוק מתמיד בשירות הריבון. האחים הפָּאנְּדַּוים כולם ניחנו במעלה הזו של שירות מתמיד לאל. השירות המתמיד מטהר את החושים, ואז, עם חושים מטוהרים, ניתן לשרת את האל במישרין. הדבק יכול איפוא, לכבוש את הריבון באמצעות שירות אוהב ונשגב שכזה.

קרישנה המשיך: ״אף לא אחד בשלושת העולמות, לרבות האלים-למחצה רבי הכוח, עולה על דבקי בששת השפעים, כלומר עושר, כוח, פרסום, יופי, ידע ופרישות. ומאחר שאתה חפץ לגבור על המלכים הארציים, הרי שנצחונך מובטח.״

למישמע מילות העידוד של האל, זרחו פניו של המלך בחדווה, כמו פרח במלוא תפרחתו. הוא הורה אז לאחיו הצעירים לצאת ולכבוש את המלכים בכל הכיוונים. קרישנה ייפה את כוחם של הפָּאנְּדַּוים לבצע את משימתו החשובה—למגר את כל הרשעים והכופרים שבעולם, ולגונן על הדבקים המסורים. משום כך נושא האל בדמותו כווישנו ארבעה כלי נשק בארבע ידיו. בשתי ידיים הוא נושא פרח לוטוס וקונכיה, ובשתיים הוא נושא אַלָה ודיסקוס. האַלָה והדיסקוס נועדו ללא-דבקים. אולם כיוון שהוא מוחלט, הרי שפעולותיהם של החפצים הללו כולן זהות. עם האלה והדיסקוס הוא מייסר את הרעים. זאת כדי שיתפכחו ויבינו שאינם הכול מכול; אלוהים מצוי תמיד מעליהם. ועם תקיעת הקונכיה ובִרכת הלוטוס הוא מבטיח לדבקים שדבר לא יוכל להכחידם, גם לנוכח הגדולה בסכנות.

מעודד מדבריו של קרישנה, הורה המלך יוּדְהישְׁטְהירַה לסַהַדֵוַה, הצעיר שבאחים, בלווית שבט הסְרּינְגַ'יַה, לכבוש את הארצות הדרומיות. לנַקוּלַה, בלווית חיילי מַתְסְיַדֵשַׂה, הוא הורה לכבוש את המלכים במערב. את ארג'ונה הוא שלח בלווית חיילי קֵקַיַדֵשַׂה לכבוש את מלכי צפון, ואת בְּהִימַסֵנַה בלווית חיילי מַדְרַדֵשַׂה (מַדְרַס) הוא שלח לכבוש את המזרח.

חשוב לציין שיוּדְהישְׁטְהירַה, במסע הכיבושים הזה של האחים, לא התכוון להכריז מלחמה על המלכים. האחים יצאו למעשה, לכל הכיוונים כדי להודיע למלכים על עריכת קרבן הרָאגַ'סֻוּיַה, כדי שאלה ישלמו להם את מסיהם לקראת הטקס. תשלום המס פירושו שהמלך המסוים קיבל את ריבונותו של יוּדְהישְׁטְהירַה. קרב היה פורץ רק אם המלך התנגד. בעוצמתם ובכוחם הרב הצליחו האחים לכבוש את המלכים בכל הכיוונים והביאו שלל מיסים ומתנות למלך.

מכל מקום, הידיעה שגַ'רָאסַנְדְהַה מלך מַגַדְהַה לא קיבל את סמכותו, היתה סיבה לדאגה. וקרישנה שראה את חרדתו, סיפר לו אז על תכניתו של אוּדְדְהַוַה כיצד להביס את הסורר. בְּהִימַסֵנַה, ארג'ונה וקרישנה יצאו אז לעבר גיריוְרַגַ'ה, בירתו של גַ'רָאסַנְדְהַה, לבושים כבְּרָאהְמַנּים. היתה זו תחבולתו של אוּדְדְהַוַה, אותה זמם עוד לפני שקרישנה עזב לאינְדְרַפְּרַסְתְהַה, ועתה הגיע זמנה להתממש.

גַ'רָאסַנְדְהַה, מקפיד מאד בקיום חובות איש משפחה, חלק כבוד גדול לבְּרָאהְמַנּים. הוא היה מלך קְשַׁתְרייַה ולוחם רב כוח, אך מעולם לא הזניח את כללי הוודות. על-פי הוודות נחשבים הבְּרָאהְמַנּים למורים הרוחניים של שאר המעמדות. קרישנה, ארג'ונה ובְּהִימַסֵנַה, אף שהיו קְשַׁתְרייות, התחפשו עתה לבְּרָאהְמַנּים וניגשו אל גַ'רָאסַנְדְהַה ממש באותה עת שעמד לארח את הבְּרָאהְמַנּים ולהעניק להם תרומות.

קרישנה בלבוש בְּרָאהְמַנַּה אמר למלך: ״הרינו מאחלים כל טוּב להוד כבודך. היננו שלושה אורחים בארמונך שבאו ממרחק. באנו לבקש ממך תרומה, ואנו מקווים שתאות להעניק לנו את שבלבנו. שמענו על מעלותיך הרבות. מי שניחן בסובלנות וביכולת הבלגה, יוכל לשאת הכול, אפילו את הלא נעים. ממש כשם שהפושע נכון לבצע את הנתעב במעשים, נכון אדם נדיב כמותך להגשים כל משאלה. אדם דגול כמוך אינו מפלה בין קרובים לבין זרים. המפורסם חי לעד, גם לאחר מותו; בעוד שמי שמסוגל לבצע מעשה שינציח את שמו הטוב, אולם נמנע מכך, הופך בזוי ומתועב בעיניהם של אנשים דגולים. אין חרפה שיאה דיה לאיש כזה, וסירובו יוסיף ויצער אותו למשך כל חייו. בודאי שמעת, הוד מעלתך, על תהילתם של נדבנים גדולים כמו הַרישְׂצַ'נְדְרַה, רַנְתידֵוַה ומוּדְגַלַה, שהתקיימו רק על שאריות דגנים שליקטו משדות שניקצרו. שמעת בודאי גם על מַהָארָאגַ'ה שׂיבּי הדגול שתרם את בשרו שלו כדי להציל חיי יונה. בעצם הקרבת גופם בן החלוף זכו כל האישים הללו להתפרסם לעד.״

קרישנה במסווה של בְּרָאהְמַנַּה הסביר לגַ'רָאסַנְדְהַה שאפילו שהגוף נכחד, פרסום נשאר לעד. ומי שמקריב את גופו הזמני וזוכה בשם כזה, הופך לדמות מכובדת מאד בתולדות החברה האנושית.

בשעה שקרישנה דיבר, אף שהשלושה התלבשו כמו בְּרָאהְמַנּים, גַ'רָאסַנְדְהַה ציין לעצמו שאלה אינם נראים בכלל כבְּרָאהְמַנּים. מן הסימנים שעל גופם ניכר שהם בעצם קְשַׁתְרייות. על כתפיהם בלט סימן של קשת, גופם היה יפה וחסון, וקולם נועז ותקיף. לא היה למלך כל ספק שאלה אינם בְּרָאהְמַנּים אלא קְשַׁתְרייות. הוא גם חשב שכבר ראה אותם איפה שהוא לפני כן. אולם אף שהיו קְשַׁתְרייות, הם באו אל פתח ביתו לקבץ נדבות כמו בְּרָאהְמַנּים. משום כך החליט, למרות הכול, להגשים את משאלתם; ״שהרי מעמדם הושפל כבר מעצם הופעתם כקבצנים״. ״לאור הנסיבות״, הוא חשב, ״אני נכון לתת להם הכול. גם אם יבקשו את גופי, לא אהסס להעניק להם.״ הוא נזכר בבַּלי מַהָארָאגַ'ה, שווישנו בלבוש של בְּרָאהְמַנַּה הופיע לפניו כמו קבצן, וגזל ממנו את כל נכסיו וממלכתו. הוא עשה זאת בשביל אינְדְרַה, שבַּלי הביס אותו והותיר אותו ללא כל ממלכה. בַּלי אמנם רוּמה, אולם שמו כדבק גדול שתרם את כל שברשותו, מהולל עדיין בכל שלושת העולמות. בַּלי אפילו הבין שהבְּרָאהְמַנַּה הינו וישנו שבא לקחת את ממלכתו האדירה עבור אינְדְרַה, ומורו הרוחני וכוהן המשפחה, שׂוּקְרָאצָ'ארְיַה, אף הזהיר אותו, אולם הוא לא היסס לתת לבְּרָאהְמַנַּה את כל מבוקשו, ולבסוף העניק לו את הכול. כזו היתה גם החלטיותו של גַ'רָאסַנְדְהַה. הוא חשב, ״אם על-ידי הקרבת גופי בן החלוף אוכל לזכות בשם נצחי, מחובתי לעשות זאת. אין ספק שקְשַׁתְרייַה שאינו מקדיש את חייו לטובת הבְּרָאהְמַנּים, הינו מגונה מאד.״

גַ'רָאסַנְדְהַה היה אכן נדיב מאד כלפי הבְּרָאהְמַנּים, והוא אמר עתה לקרישנה, בְּהִימַה וארג'ונה: ״בְּרָאהְמַנּים יקרים, בקשו ממני כל אשר תרצו, אפילו את ראשי אני נכון לתת, אם זהו רצונכם.״

קרישנה אמר אז לגַ'רָאסַנְדְהַה: ״מלך יקר, דע כי למעשה איננו בְּרָאהְמַנּים, גם לא באנו לבקש אוכל או דגנים. אנחנו קְשַׁתְרייות ובאנו לבקש דו-קרב. אנו מקווים שתעתר לבקשה. זהו בְּהִימַסֵנַה, בנו השני של פָּאנְּדּוּ, וזהו ארג'ונה, בנו השלישי. ואילו אני הוא קרישנה, אויבך הותיק, דודנם של הפָּאנְּדַּוים.״

עתה, משנגלה הסוד, פרץ גַ'רָאסַנְדְהַה בצחוק רועם, ואז, בקול עז, רווי חימה, הוא צעק, ״שוטים שכמותכם! מיד העניק לכם את מבוקשכם להלחם איתי. אולם קרישנה, אתה מוכר לי כפחדן גדול שמאבד עשתונותיו ומתבלבל מולי בקרב, לכן לא אלחם איתך. ברחת ברוב פחד מעירך, מַתְהוּרָא, ואתה מתחבא עכשיו בים; משום כך איתך לא אלחם. באשר לארג'ונה, הינו צעיר ממני ואינו שווה לי בכוחו. גם איתו לא אלחם כיוון שאיננו מתחרה הולם. בְּהִימַסֵנַה, אני סבור, מתאים להלחם עמי.״ הוא סיים דבריו ומיד נתן לבְּהִימַסֵנַה אלה כבדה ואחז באחרת בעצמו, ואז יצאו כולם כדי להלחם מחוץ לשערי העיר.

בְּהִימַסֵנַה והמלך גַ'רָאסַנְדְהַה תאבי המלחמה פתחו בקרב, איש איש מכה עם אלתו שהיתה רבת עוצמה כמו ברק. שניהם היו לוחמי אלה מיומנים וסגנון מכותיהם היה יפה כל כך, עד כי נראו ממש כמו רקדנים בהופעת מחול. בשעה שאלותיהם נפגשו זו עם זו בקול אדיר, דמה הרעש להתנגשות שנהביהם העצומים של שני פילים נלחמים, או לרעם בסופת ברקים. כאשר שני פילים נלחמים בשדה קני סוכר, הם לופתים, כל אחד, קנה סוכר בחדקו ומכים זה את זה בחוזקה. הם מכים בכתפי היריב, בגפיו, בעצמות הבריח, בחזה, בירכיים, במתניים וברגליים, ומנפצים עם מהלומותיהם את קני הסוכר. כמוהם, גם אלותיהם של גַ'רָאסַנְדְהַה ובְּהִימַסֵנַה נופצו בזו אחר זו, ועתה היו נכונים שני היריבים להילחם באגרופיהם האימתניים. שניהם היו מלאי חימה בשעה שהנחיתו את מהלומות האגרופים. צלילי חבטותיהם דמו להלמות של מטילי ברזל או לקול הרעם המתגלגל, והם דמו לשני פילים בקרב. אלא שלחוסר המזל, שניהם היו מיומנים מאד, גם שווים בכוחם ובסגנון לחימתם, ואיש לא הצליח להביס את יריבו. איש מהם לא הובס, גם איש לא התעייף, אף שהכו זה את זה ללא הרף. בתום יום קרב, שניהם התרועעו יחדיו בארמונו של גַ'רָאסַנְדְהַה כידידים, ולמחרת התחילו שוב במלחמה. כך חלפו להם עשרים ושבעה ימים.

ביום העשרים ושמונה בְּהִימַסֵנַה אמר לקרישנה: ״קרישנה, עלי להודות בכנות שאיני מסוגל לנצח את גַ'רָאסַנְדְהַה.״ אולם קרישנה ידע את סוד לידתו של האיש. הלה נולד בשני חלקים, משתי אמהות שונות. כאשר אביו נוכח שהתינוק הינו חסר כל ערך, הוא השליך את שני החלקים ליער. שם מצאה אותו גַ'רָא, המכשפה שחורת הלב, שחיברה מלמעלה עד למטה את שני חלקי הילד. קרישנה, שידע את זה, ידע גם איך להרוג אותו. הוא רמז לבְּהִימַסֵנַה שגַ'רָאסַנְדְהַה, שהובא לחיים על-ידי חיבור שני חלקים, יומת על-ידי הפרדתם. קרישנה האציל אז מכוחו על בְּהִימַסֵנַה וגם לימד אותו את התחבולה כיצד ימית את יריבו; הוא קטף עלה מעץ סמוך וקרע אותו לשניים בידיו. קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הינו יודע-כול, ואם ברצונו להמית מישהו, איש לא יוכל להצילו, ולעומת זאת, אם ברצונו להציל מישהו, איש לא יוכל להרוג אותו.

בְּהִימַסֵנַה, שהבין את הרמז, תפס אז ברגליו של גַ'רָאסַנְדְהַה והשליך אותו לארץ, ובעודו שרוע, הוא לחץ רגל אחת לקרקע ואת הרגל השניה תפס בשתי ידיו, ואז קרע את גוף האיש לשניים, מישבנו ועד ראשו, ממש כמו שפיל שובר ענפיו של עץ לשניים. קהל הצופים בקרב ראו עתה את גופו של גַ'רָאסַנְדְהַה חצוי לשני חלקים זהים, בכל חצי היתה רגל אחת, ירך אחת, אשך אחד, חזה אחד, חצאי חוליות, חצי חזה, עצם בריח אחת, זרוע אחת, עין אחת, אוזן אחת, וחצי פנים.

תושבי מַגַדְהַה פתחו בבכי, ״אויה, אויה״, בהיוודע להם על מות מלכם, בעוד שקרישנה וארג'ונה חיבקו את בְּהִימַסֵנַה בברכה. אף שגַ'רָאסַנְדְהַה מת, לא קרישנה, גם לא שני האחים הפָּאנְּדַּוים, ביקשו לתפוס את השלטון. הם רצו בסך הכול לשים קץ להפרעות הסדר שפגעו בשלום היקום. זדים פורעים תמיד את הסדר הטוב, בעוד שהאלים-למחצה מנסים להשכין שלום. משימתו של קרישנה היא לגונן על ישרי הדרך ולהכחיד את הזדים פורעי החוק. עתה קרישנה קרא לבנו של גַ'רָאסַנְדְהַה, שמו סַהַדֵוַה, ועל-פי כללי הטקס ביקש אותו למלא את מקום אביו ולמשול בממלכה בשלום ובשלווה. קרישנה הינו אדון כל הבריאה ורצונו שכל אחד יוכל לתרגל בשלווה תודעת קרישנה. אחרי שהמליך את סַהַדֵוַה, הוא שיחרר את כל אותם מלכים ונסיכים שהיו עצורים שלא כדין בשביו של גַ'רָאסַנְדְהַה.

בנוכחותם של נָארַדַה ושאר בני לוויתו של קרישנה שקל אז אוּדְדְהַוַה את המצב, ולבסוף פסק: ״אלי, מאחר שנָארַדַה מוּני הזמין אותך להַסְתינָאפּוּרַה כדי לשמח את דודנך המלך יוּדְהישְׁטְהירַה שמתכונן עתה לקרבן הרָאגַ'סֻוּיַה הגדול, הרי שחובתך לדעתי, ללכת לשם מיד ולסייע למלך במשימתו האדירה. אולם אף שנכון להענות תחילה להזמנתו של הקדוש, חובתך גם לגונן על נשמות שמתמסרות לך. מכל מקום, אם נבחון את המצב בכללותו נראה ששתי המטרות הללו יכולות להתגשם יחדיו, כי רק מי שניצח את כל המלכים האחרים יכול לבצע את קרבן הרָאגַ'סֻוּיַה. פירושו של דבר שמבלי להביס את גַ'רָאסַנְדְהַה מחרחר המלחמות, יוּדְהישְׁטְהירַה לא יוכל לערוך את טקס הקרבן הזה. רק מי שגבר על מלכי כל העולם יכול לבצע את קרבן הרָאגַ'סֻוּיַה, ומכאן שנוכל להגשים את שתי מטלותינו רק כאשר גַ'רָאסַנְדְהַה יומת. מטרותינו יוגשמו כמאליהן אם נצליח להרוג אותו בדרך כלשהי; המלכים שכלא על לא עוול בכפם ישוחררו משבי, ושמך יתפרסם בכול, לשמחתנו הרבה, כמי שהצילם.״

״אלא שהמלך גַ'רָאסַנְדְהַה אינו אדם רגיל. הוא מהווה מכשול רציני אפילו בפני לוחמים דגולים, כי כוחו שווה לכוחם של 10,000 פילים. רק בְּהִימַסֵנַה, שגם כוחו שווה ל-10,000 פילים, יוכל לנצח מלך זה. מוטב איפוא, שילחמו השניים לבדם, כדי למנוע הרג מיותר של חילים רבים. למעשה, לא קל יהיה לגבור על גַ'רָאסַנְדְהַה כל עוד מוקף האיש בגדודי האַקְשַׁוּהינִּי שלו. עדיף לבחור בתנאים נוחים יותר. ידוע שהוא מסור מאד לבְּרָאהְמַנּים ונוטה להעניק להם תרומות ברוחב לב; לעולם לא יסרב לבקשתו של בְּרָאהְמַנַּה. נראה לי משום כך, שבְּהִימַסֵנַה צריך לפגוש אותו בלבוש של בְּרָאהְמַנַּה ולבקש ממנו נדבה, ואז בעצמו להלחם איתו. כדי להבטיח את נצחונו של בְּהִימַסֵנַה, גם אתה צריך להתלוות אליו, כי בנוכחותך בטוח שיזכה בנצחון. מעצם נוכחותך, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי, ממש כשם שהעולם הזה נברא וגם נכחד בידי ברהמה ושיווה פשוט משום השפעתך.״

״למעשה, אתה הוא שבורא ואף הורס את כל עולם התופעות; ברהמה ושיווה נראים רק לכאורה כמו אלה שעושים את זה. גורם הזמן הבלתי נראה, שהינו בסך הכול יצוג מופשט שלך, הוא שאחראי לבריאה ולחורבן; הכול נתון לשליטתו. ואם בכוחו של הזמן לחולל מעשים מופלאים שכאלה באמצעות ברהמה ושיווה, כיצד זה שנוכחותך לא תביא לנצחונו של בְּהִימַסֵנַה? אלי, עם מותו של גַ'רָאסַנְדְהַה, יעלצו כל נשותיהם של המלכים האסורים ויזמרו ויהללו אותך על שהצלת ברוב חסד את בעליהן. אלה ישמחו כמו הגופִּיות בשעה ששוחררו מידיו של שַׂנְקְהָאסוּרַה. החכמים הדגולים, גַגֵ'נְדְרַה מלך הפילים, סִיתָא אלת המזל, ואפילו אביך ואמך—כולם ניצלו בחסדך נטול הסיבה. גם אנחנו כך ניצלנו, ומשום כך הרינו מזמרים תמיד אודות תפארת מעשיך הנשגבים.״

״אני סבור איפוא, שמותו של גַ'רָאסַנְדְהַה בתחילה יביא כמאליו לפתרונן של בעיות רבות. ובאשר לקרבן הרָאגַ'סֻוּיַה שיערך בהַסְתינָאפּוּרַה, זה יערך בזכות מעשיהם הטובים של המלכים האסורים, או אולי בזכות מעשיו הנפשעים של גַ'רָאסַנְדְהַה.״

״אלי, נראה שרק אם תלך בעצמך להַסְתינָאפּוּרַה ותשתתף בקרבן הגדול, אפשר יהיה לשים קץ למלכים רשעים כמו שׂישׂוּפָּאלַה וגַ'רָאסַנְדְהַה, גם לשחרר את המלכים האסורים, ולהבטיח את עריכת הטקס. לאור כל זאת, נראה לי שעליך לצאת מיד לשם.״

הנוכחים באסיפה כולם העריכו את הצעתו של אוּדְדְהַוַה; כולם חשבו שהליכתו של קרישנה להַסְתינָאפּוּרַה הינה מבורכת מכל הבחינות. החכם הדגול נָארַדַה, זקני היַדוּ, וקרישנה, אישיות אלוה עצמו—כולם תמכו בהצעה. או אז, לאחר שביקש את רשותם של וַסוּדֵוַה, אביו, ואוּגְרַסֵנַה, סבו, קרישנה הורה למשרתיו דָארוּקַה וגַ'יְתְרַה לעשות את כל ההכנות הדרושות לנסיעה. משתמו ההכנות, קרישנה נפרד לשלום, ובמיוחד מבַּלַראמה ומאוּגְרַסֵנַה מלך היַדַוים. את נשותיו עם ילדיהן הוא כבר שלח, כל אחת עם מטען הכרחי, ועתה עלה בעצמו על מרכבתו שנושאת על דגלה את דמותו של גַרוּדַּה.

ממש לפני שיצא לדרך הוא סגד לקדוש נָארַדַה באביזרים שונים, והלה, אף שחפץ ליפול מיד ולהשתחוות לכפות רגלי הלוטוס של האל, כיוון שידע שעתה הוא משחק כבן אנוש רגיל, רק השתחווה לו במוחו, מקבע את דמותו הנשגבת בתוך לבו, ומיד עזב את בית האסיפות בדרך האויר. נָארַדַה אינו נוהג לדרוך על האדמה אלא לנוע בחלל החיצון. ואחרי שעזב, קרישנה פנה אל נציגם של המלכים האסורים, אומר לו לא לדאוג, כי במהרה יגרום למותו של גַ'רָאסַנְדְהַה מלך מַגַדְהַה. הוא גם איחל כל טוב לכל אותם מלכים ונציגם. השליח מיהר אז ושב אל המלכים עם החדשה המשמחת על ביקורו של הריבון. ואלה, מלאי שמחה, חיכו עתה בציפיה רבה לבואו.

לקול תרועותיהם של שופרים, תופים, חצוצרות, קונכיות וקרנות, שהידהדו בכל עבר, יצאה אז מרכבתו של הריבון לדרך ועמה עוד מרכבות רבות וגם פילים, חיל פרשים, חיל רגלים, ושאר אביזרי מלכות. בעקבותיו נסעו גם 16,000 נשותיו, כל אחת עם בניה, ובראשן רוּקְמינִּידֵוִי, אלת המזל והאשה למופת. כולן עטו מלבושים יקרים והתקשטו בתכשיטים לרוב. משחת עץ סנדל סכה את גופן וזר פרחים מדיף ניחוחות היה תלוי על צוארן. כך, בעקבות בעלן העילאי, הן נישאו באפריונים מקושטים להפליא בבדי משי, בדגלונים, ובתחרות זהב. חיל רגלים נושאים בידיהם מגינים, חרבות, ופגיונים שימשו כשומרי ראש מלכותיים למלכּות. אל מאסף השיירה הצטרפו נשותיהם וילדיהם של שאר הנספחים, וגם נערות שעשועים לרוב. בהמות משא רבות כגון שוורים, תאויים, פרדות וחמורים נשאו את ציוד המחנה, וכלי מיטה ושטיחים. הנשים המתלוות הושבו, כל אחת באפריון נפרד, על גמלים. אל השיירה הססגונית הזו—על שלל דגליה הצבעוניים, השמשיות והמניפות, גם כלי הנשק השונים, התכשיטים, הקסדות, ושאר אביזרי הקרב—הצטרפו גם קולות תרועת ההמונים, ובשעה שהשתקפה באור השמש, נראתה השיירה ממש כמו ים גדול עם גלים גבוהים וכרישים.

בדרכה להַסְתינָאפּוּרַה (ניו דלהי) עברה שיירתו של קרישנה בממלכות אָאנַרְתַה (מחוז גוּגַ'רַת), סַוּוִירַה (סוּרַת), מדבר רָאגַ'סְתְהָאן הגדול, ולבסוף קוּרוּקְשֵׁתְרַה. היא חלפה בדרכה על-פני הרים רבים, נהרות, ערים, כפרים, שטחי מרעה, ומכרות מחצבים. הריבון חצה אז שני נהרות גדולים, הדְרּישְׁוַתִי והסַרַסְוַתִי, ואת מחוז פַּנְצְ'הָאלַה ומחוז מַתְסְיַה, ולבסוף הגיע לאינְדְרַפְּרַסְתְהַה.

אין זה דבר שגרתי בכלל לזכות בחברתו של אישיות אלוה, משום כך משנודע למלך יוּדְהישְׁטְהירַה על בואו של קרישנה לבירה, הסתמרו שערותיו ממש, מרוב שמחה. הוא מיהר אז ויצא מחוץ לשערי העיר כדי לקבל את פניו כיאות. כלי נגינה וזמרים פצחו, לפקודתו, בזמר ובשיר, והבְּרָאהְמַנּים המלומדים החלו לשורר בקול את מזמורי הוודות. קרישנה ידוע כהְרּישִׁיקֵשַׂה, או אדון החושים, ויוּדְהישְׁטְהירַה מיהר לפגוש אותו ממש כמו החושים שפוגשים בתודעת החיים. מאחר שיוּדְהישְׁטְהירַה היה בן דוד בוגר של קרישנה, רק טבעי שאהב אותו מאד, וברגע שראה אותו הוצף לבו באהבה וחום. ימים רבים כבר לא ראה את הריבון, ועתה חשב שמזלו עצום על שזכה לראות אותו, עומד לפניו. ברוב אהבתו הוא גם חיבק את קרישנה שוב ושוב.

דמותו הנצחית של קרישנה הינה גם משכנה הנצחי של אלת המזל, ועתה, כיוון שיוּדְהישְׁטְהירַה חיבק דמות זו, הרי שהתנקה כליל מטומאת הקיום החומרי. הוא נמלא חדווה נשגבת, כמו שחה בים של אושר; דמעות זלגו מעיניו, גופו רעד באקסטזה, והוא שכח לגמרי את חייו החומריים. אחריו מיהר אז בְּהִימַסֵנַה, האח השני מבין הפָּאנְּדַּוים, ובחיוך חיבק את קרישנה, חושב אותו לבן דודו מצד אמו. נרגש כולו, ברוב שמחה גם הוא שכח לפרק זמן את קיומו החומרי. קרישנה בעצמו חיבק אז את שאר שלושת האחים—ארג'ונה, נַקוּלַה וסַהַדֵוַה—ועיני שלושתם הוצפו מיד בדמעות. ארג'ונה שב וחיבק את קרישנה ושב וחיבק, כיוון שהיו השניים ידידים קרובים מאד, בעוד ששני האחים הצעירים, אחרי שחובקו בידי קרישנה, נפלו לכפות רגליו והשתחוו לפניו. קרישנה השתחווה אז לפני הבְּרָאהְמַנּים שנוכחו שם, גם לפני מבוגרי שושלת הקוּרוּ, כגון בְּהִישְׁמַה, דְרונַּה ודְהְרּיתרָאשְׁטְרַה. מלכיהם של מחוזות רבים כבר התקבצו שם, כגון מחוז הקוּרוּ, סְרּינְגַ'יַה וקֵקַיַה, וקרישנה החליף עמם ברכות וחלק להם כבוד כיאה למעמדם. הבְּרָאהְמַנּים, בלווית הקריינים המקצועיים—הסוּתות, המָאגַדְהים והוַנְדינים—פתחו אז בתפילות הלל לאל. שחקנים ונגנים, כגון גַנְדְהַרְוים, גם בדחני החצר, החלו לנגן בתופים, בקונכיות, בתופי דוּד, בוִינּות, במְרּידַנְּגות ובשופרים. והרקדנים הפגינו את כישרונם לחולל, כדי לשמח אותו. כך נכנס שְׂרִי קרישנה, אישיות אלוה המפורסם מכול, אל הקריה העצומה שטבלה כולה ברוב שיפעה ויופי. ובשעה שפסע במבואות העיר, שוחחו הכול בינם לבין עצמם אודות תפארת תהילותיו, משבחים את שמו הנשגב, מעלותיו, דמותו וכו'.

פילים מבוסמים התיזו מחִידקיהם מי בשמים על כל כבישי העיר, הרחובות והשבילים. הבתים והרחובות במקומות שונים קושטו בדגלונים ובדגלים צבעוניים. בצמתים חשובים הוקמו שערים מעוטרים בזהב, ולשני צדדיהם ניצבו כדי מים מזהב. הקישוטים הללו עוד האדירו את תפארת העיר. האזרחים כולם, לכבוד הטקס הגדול, התקבצו במקומות שונים, לבושים במלבושים חדשים בשלל צבעים ומקושטים בעדיים ובזרי פרחים ובבשמים. הבתים כולם הוארו במאות ובאלפי מנורות שהוצבו בפינות הכרכובים, הקירות, העמודים, הבסיסים והקשתות. ממרחק דמה ניצנוץ האורות לחגיגת הדִיפָּאוַלִי (חג לכבוד ראש השנה ההינדי). בתוך הבתים בערה קטורת ריחנית ועשנה שהיתמר מבעד לחלונות יצר אוירה נעימה עד מאד. על גגות הבתים התנופפו דגלים וכדי המים המוזהבים שעל הגגות בהקו למרחוק.

כך נכנס קרישנה לעירם של הפָּאנְּדַּוים, פוסע לאיטו ונהנה מן האוירה הקסומה. בכל בית, כאשר שמעו הנערות הצעירות שקרישנה, שהינו מושא הראייה היחיד שראוי לצפות בו, פוסע עתה ברחוב, אלה נמלאו בערגה עזה לחזות באישיות המפורסמת הזו. שערן נפרע ובד הסארי ההדוק שלגופן התרופף בגלל חפזונן לראות אותו. הן נטשו את כל מלאכות הבית—אפילו מי שהיו שרועות לצד בעלן, זנחו אותו—ומיהרו וירדו לרחוב להביט באל.

שיירת הפילים, הסוסים, המרכבות וחיל הרגלים עברה שם, אולם בגלל הדוחק הרב, היו כאלה שלא יכלו לראות כראוי ועלו על גגות הבתים. כמה נעם להן מראהו של קרישנה, עובר שם עם אלפי מלכותיו! שמחות לקראתו, הן המטירו פרחים על השיירה, מחבקות אותו בלבבן. בקרב מלכותיו הרבות הוא נראה להן כמו הירח המלא בין כוכבים רבים, והן החלו משוחחות ביניהן.

נערה אחת אמרה לחברתה: ״ידידתי, קשה לשער אילו מעשים טובים עשו כל המלכות הללו כדי לזכות וליהנות עתה תמיד מפניו החייכניות וממבטיו האוהבים של קרישנה.״ בשעה שקרישנה פסע לו כך, היו מדי פעם ניגשים אליו אזרחים עשירים, כולם עתירי נכסים, מכובדים, ופטורים מכל פעילות חטאה, ומגישים לו חפצים מבורכים, כדרך של קבלת פנים. הם סגדו לו כמשרתים כנועים.

קרישנה נכנס עתה לארמון, ולמראהו גאה לב הגברות ששם באהבה עזה. הן קיבלו את פניו בעיניים בורקות שהביעו את זיקתן אליו, וקרישנה חייך, מקבל את רגשותיהן ואת מחוות האהבה. כאשר קוּנְתִי, אם הפָּאנְּדַּוים, ראתה את בן אחיה, אישיות אלוה, היא הוצפה ברגש עז. היא התרוממה מיד ממושבה, וניגשה אליו עם דְרַוּפַּדִי, כלתה, וחיבקה אותו באהבה אמהית.

כאשר המלך יוּדְהישְׁטְהירַה הביא את קרישנה אל תוך הארמון, הוא התבלבל כל כך ברוב עליצותו, עד ששכח את כל הנוהגים והכללים לקבלת פנים. קרישנה השתחווה ברוב שמחה לפני קוּנְתִי ושאר הנשים המבוגרות שבארמון. סוּבְּהַדְרָא, אחותו הצעירה, עמדה שם עם דְרַוּפַּדִי, ושתיהן השתחוו לפני כפות רגלי הלוטוס של האל. להוראת חמותה, דְרַוּפַּדִי הביאה אז מלבושים ותכשיטים וגם זרי פרחים, ועם האביזרים הללו הן קיבלו את פני המלכות רוּקְמינִּי, סַתְיַבְּהָאמָא, בְּהַדְרָא, גָ'אמְבַּוַתִי, קָאלינְדִי, מיתְרַוינְדָא, לַקְשְמַנָּא וסַתְיָא המסורה. אחרי שהן קיבלו את פני שמונה מלכותיו הראשיות של קרישנה, הן קבלו גם כיאות את פני שאר המלכות. המלך יוּדְהישְׁטְהירַה דאג למנוחתו של קרישנה וראה שגם כל בני לויתו—כלומר, המלכות, החיילים, השרים והמזכירים—כולם ישוכנו בנוחות. מדי יום, במשך שהייתם כאורחי הפָּאנְּדַּוים, הוא דאג להנעים להם את ביקורם בצורה חדשה.

היה זה באותה עת שקרישנה, בסיועו של ארג'ונה, איפשר לאַגְני, אל האש, לאכּל את יער קְהָאנְּדַּוַה, לסיפוקו המלא. במהלך השריפה קרישנה הציל את הזד מַיָאסוּרַה שהתחבא ביער. וזה, באסירות תודה לקרישנה וארג'ונה, בנה אז בהַסְתינָאפּוּרַה בית אסיפות מופלא. קרישנה נשאר שם כמה חודשים כדי לשמח את המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, ובמהלך שהייתו שוטט לו בסביבה, נוסע במרכבתו עם ארג'ונה, ובעקבותיהם חילים ולוחמים רבים.

מן המַנְתְרות הוֵדיות מסתבר שאלוהים אינו חייב לעשות דבר: נַה תַסְיַה קַרְיַםּ קַרַנַםּ צַ'ה וידְיַתֵא. ומאחר שאינו צריך לפעול בכלל, כיצד אפשר לדבר על מעשיו? מכל מקום, הפרק הקודם מראה בבירור שאיש לא יכול לפעול ממש כמו קרישנה. חשוב להדגיש עובדה זו: אל לו לאיש לנסות ולחקות את מעשיו של האל, אלא לנקוט על-פי דוגמתו. אדם יכול למשל, ללמוד ממנו כיצד לנהל חיי משפחה למופת, אולם יכשל כליל אם ינסה לחקות אותו ולהתרחב כמותו לדמויות רבות. אל לנו לשכוח איפוא, שקרישנה, אף שמילא תפקיד של בן אנוש, שמר בו-זמנית על מעמדו כאלוה עליון. אפשר ללמוד מיחסיו עם נשותיו כבן אנוש רגיל, אולם לא ניתן לחקות את יכולתו לקיים יותר משש עשרה אלף מערכות יחסים שכאלה בו-זמנית. מי שינקוט איפוא, על-פי פעולות יומו של קרישנה, יהפוך לאיש משפחה למופת, אולם אל לנו בשום שלב לנסות ולחקות אותו.

קרישנה נהג לשכב במיטה עם שש עשרה אלף נשותיו, אולם השכם בבוקר, שלוש שעות לפני זריחת החמה, כבר היה קם. על-פי סדרי הטבע, קריאת התרנגול מכריזה על שעת הבְּרָאהְמַה-מוּהֻוּרְתַה. אין צורך בשעון מעורר; מיד עם הישמע קול הקריאה, פירושו של דבר שהגיע הזמן לקום. גם קרישנה נהג לקום לקול התרנגול, אף שקימתו המוקדמת לא נעמה בכלל לנשותיו. שרועות במיטתן, הן חיבקו אותו באהבה עזה, וקולות התרנגול רק עוררו את צערן, ומיד היו מקללות את הקריאה.

בגן, בחצרו של כל ארמון, צמחו פרחי פָּאריגָ'אתַה. אלה אינם פרחים מלאכותיים. קרישנה, כזכור לנו, הביא עצים כאלה מעדן ושתל אותם בכל אחד מארמונותיו. משב הרוח הקליל של בוקר נשא את ניחוחם של הפרחים, וקרישנה, מיד עם יקיצה, היה נהנה מריחם המבושם. גם הדבורים החלו אז בזימזומן, נמשכות אל הניחוח, וציפורים פצחו בקול ציוץ ערב. יחדיו נשמעו כל הצלילים הללו כמו שירתם של זמרים מקצועיים שמזמרים תפילות לאל.

אף שרוּקְמינִּידֵוִי, מלכתו הראשית של קרישנה, ידעה ששעת הבְּרָאהְמַה-מוּהֻוּרְתַה הינה המבורכת שבשעות היום, היא תיעבה אותה ממש, כי לא רצתה שקרישנה יעזוב את מיטתה. אולם קרישנה, חרף אי המרוצות שלה, מיהר לקום מיד עם כניסתה של השעה. על כל איש משפחה ללמוד מדוגמתו של קרישנה ולהשכים ולקום מהמיטה, גם אם הינו חבוק ברוב נוחות ונועם בזרועות אשה.

קרישנה, מיד אחרי שקם, היה שוטף את פיו ואת ידיו ואת רגליו, ומתיישב אז ושוקע בהגות על עצמו. אל לנו להסיק מכך מכל מקום, שגם הגותנו צריכה להתמקד בעצמנו. אנו אמורים להגות בקרישנה, רָאדְהָא-קרישנה. זוהי הגות אמיתית; קרישנה הינו הרי קרישנה עצמו. הוא לימד איפוא, ששעת הבוקר המוקדמת צריכה להתקדש להגוּת ברָאדְהָא וקרישנה. קרישנה חש סיפוק מהגותו, וכמותו, גם אנו נמצא חדוה נשגבת וסיפוק בהגות בשעת הבְּרָאהְמַה-מוּהֻוּרְתַה על רָאדְהָא וקרישנה, או אם נחשוב אודות שְׂרִי רוּקְמינִּי וקרישנה וכיצד הדגימו חיי משפחה למופת. בדוגמתם הם לימדו את החברה כולה להשכים ולקום ולעסוק מיד בתודעת קרישנה. הגות בדמויותיהם הנצחיות של רָאדְהָא-קרישנה אינה שונה מזימרת המַהָאמנטרה הרא קרישנה. לקרישנה מכל מקום, אין כל ברירה אלא להגות בעצמו; זאת משום שברהמן, פַּרַמָאתְמָא ואישיות אלוה אלה מושאי ההגות, וקרישנה הינו הרי שלושתם: הוא אלוה עליון, בְּהַגַוָאן; הפַּרַמָאתְמָא המקומי הינו חלק של חלקו המוחלט; וזוהר הברהמן השורה בכול אינו אלא קרינת גופו הנשגב. מכאן שקרישנה הינו תמיד אחד ואין בו כל שניות, שלא כמו ישות חיים רגילה שמאופיינת בשניויות רבות. ישות החיים שונה למשל, מגופה, גם שונה מיצורים או ממיני חיים אחרים. כל אדם שונה מזולתו וגם שונה משאר בעלי החיים. ואפילו בגופנו ישנם איברים רבים—למשל ידיים ורגליים—וכל אחד שונה זה מזה; היד אינה מסוגלת לתפקד כמו רגל, ורגל אינה פועלת כמו יד. העיניים אינן שומעות, והאוזניים אינן רואות. ההבדלים הללו כולם נקראים סְוַגְ'תייַה ויגְ'תייַה.

באלוהים לא מצויה המיגבלה הגופנית הזו שאיבר אחד אינו מסוגל לתפקד כמו זולתו. אצלו אין הבדל בין גופו לבין עצמו. הוא כולו רוחני ללא אותו הבדל חומרי שבין גוף לנשמה. הוא גם אינו שונה ממליוני התגלויותיו והתרחבויותיו המוחלטות. בַלַדֵוַה הינו ההתרחבות הראשונה של קרישנה, וממנו מתרחבים סַנְּקַרְשַׁנַּה, וָאסוּדֵוַה, פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה. סַנְּקַרְשַׁנַּה מתרחב שוב לנָארָאיַנַּה, ונָארָאיַנַּה שב ומתרחב לרביעיה נוספת של סַנְּקַרְשַׁנַּה, וָאסוּדֵוַה, פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה. התרחבויותיו של קרישנה הינן רבות מספור, אולם כולן הינן אותו אחד. הוא מתגלה כנְרּיסימְּהַה, כחזיר בר, כדג וכצב, ואף-על-פי-כן אין כל הבדל בין דמות האדם כקרישנה בעל שתי הידיים, לבין התגלויותיו כחיות אדירות מימדים. גם אין הבדל בין תיפקודי איבריו השונים. ידיו יכולות לפעול כמו רגליו, עיניו כמו אוזניו, ואפו כמו שאר איברי גופו. הרחה, אכילה ושמיעה—אלה כולן זהות אצלו. אנחנו, ישויות החיים המוגבלות, צריכים להשתמש באיבר מסוים לצורך תיפקוד מסוים, אולם אצל קרישנה לא קיים הבדל כזה. בבְּרָהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר, אַנְגָאני יַסְיַה סַקַלֵנְדְרייַה-וְרּיתְתי: ביכולתו לבצע תיפקודו של איבר מסוים בכל אחד מאיבריו. מניתוח מעמיק של אישיותו נסיק איפוא, שהוא הינו השלם המושלם. משום כך הוא מתמקד בהגותו בעצמו, בעוד שהגותם העצמית של אנשים רגילים, שנקראת בסנסקריט סו'הַם, הינה בסך הכול חיקוי. כיוון שקרישנה הינו השלם המושלם, הרי שהוא יכול להגות בעצמו, אולם אנחנו איננו רשאים לחקות אותו ולהגות בעצמנו. גופנו נבדל מאיתנו, בעוד שגופו שלו אינו נבדל ממנו; גופו גם הוא קרישנה. למעשה, דבר אינו נבדל ממנו, וכל המצוי בו זה הוא עצמו. הוא הינו איפוא, הקיום המושלם, העליון והבלתי נכחד, הוא האמת העליונה.

קיומו של קרישנה אינו קיום יחסי. כל דבר זולתו הינו אמת יחסית, בעוד שהוא הינו האמת המוחלטת, העליונה. קיומו גם אינו תלוי בדבר מלבדו. קיומנו לעומת זאת, הינו יחסי ומותנה. ללא אור שמש, ירח או חשמל למשל, איננו מסוגלים לראות. מכאן שיכולת הראייה שלנו מותנית, וגם אור השמש, הירח והחשמל הינם יחסיים, כי רק בזכות ראייתנו אלה נחשבים למאירים. בקרישנה לעומת זאת, לא קיימת כל תלות או יחסיות שכזו. מעשיו אינם תלוים בהערכתו של איש, גם אינם תלוים בכל עזרה. הוא מעבר למציאות המרחב והזמן המוגבלים, וכיוון שהוא נשגב לאלה, הרי שאשליתה של מָאיָא, שגם פעילותה מוגבלת, אינה יכולה לכסות אותו. בספרות הוֵדית מתואר האל כבעל אונים לאינספור. ומאחר שאלה כולם נובעים ממנו, הרי שאין הבדל בינו לבין אוניו. מכל מקום, ישנם הוגי דעות שגורסים שכאשר קרישנה יורד עלי-אדמות, הוא מקבל גוף חומרי. אולם אפילו אם נסכים לטענה הזו נמצא שפעילותו אינה חומרית, שהרי גם האנרגיה החומרית אינה שונה ממנו. בבהגווד-גיטה נאמר משום כך שהוא מופיע באמצעות אונו הפנימי, אָאתְמַה-מָאיָא.

קרישנה נקרא הברהמן העליון כיוון שהוא הינו מקור הבריאה, הקיום והחורבן. האיכויות החומריות הללו משפיעות על הנשמות המותנות, וברהמה, וישנו ושיווה הינם מיצגיהן של האיכויות הללו. מכל מקום, מאחר שהאיכויות הללו הינן זהות לקרישנה ושונות ממנו בו-זמנית הרי שעליו אלה אינן מסוגלות להשפיע. הוא הינו סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, או דמות נצחית של חדווה וידע, ובגלל גדלותו ועוצמתו הבלתי נתפסות הוא נקרא הברהמן העליון. הגותו על ברהמן, פַּרַמָאתְמָא או בְּהַגַוָאן, אינה אלא הגות בו עצמו, ולא על דבר נבדל ממנו. אולם שום ישות חיים רגילה אינה רשאית לחקות הגות שכזו.

עם סיום ההגות, כבר בשעה מוקדמת זו, נהג קרישנה להתרחץ במים זכים, אחר כך להתלבש בבגדים נקיים, ואז, עטוף בגלימת בית, היה מתחיל בטקסי הדת היומיים. מבין כל מצוות הדת, תחילה הוא העלה מינחה לאש הקרבן וזימר בחרש את מַנְתְרַת הגָאיַתְרִי. כאיש משפחה למופת, שְׂרִי קרישנה מילא את כל מצוות הדת כהילכתן. כאשר עלתה השמש, הוא נשא תפילות לאל השמש. אל השמש ושאר האלים-למחצה שנזכרים בוודות מתוארים כאברי גופו השונים של קרישנה, וחובתו של כל איש משפחה לחלוק להם כבוד, כמו גם לקדושים ולאבות המשפחה.

בבהגווד-גיטה נאמר ששום חובה לא חלה על האל בעולם זה, ואף-על-פי-כן הוא חי בעולמנו כמו אדם רגיל ומלמד כיצד לחיות חיים מושלמים בקיום החומרי. ועתה, על-פי כללי הפולחן, הוא חלק כבוד לאלים-למחצה. כללי הסגידה לאלים ולאבות הקדומים נקראים תַרְפַּנַּה, או לשמח ולרַצות. אבות המשפחה אפשר שזכו בגוף על כוכב אחר, אולם באמצעות תהליך התַרְפַּנַּה, אלה הופכים מאושרים בכל מקום שבו הם נמצאים. חובתו של איש משפחה לספק את בני ביתו, ובאמצעות תהליך התַרְפַּנַּה, ביכולתו לספק אפילו את אבותיו הקדומים. קרישנה, שהציג דוגמה מושלמת, ביצע גם את התהליך הזה והשתחווה וחלק כבוד לבני המשפחה המבוגרים.

חובתו הבאה היתה להעניק פרות לבְּרָאהְמַנּים. הוא נהג לתת 13,084 פרות מדי יום, כל אחת מקושטת בגלימה ממשי ובמחרוזת פנינים. קרניהן היו מצופות בזהב ופרסותיהן מצופות בכסף, ועטיניהן היו גדושים בחלב כי היו מבכירות ועגלן היה עמן. הן גם היו כנועות מאד ורגועות. עם מתן הפרות, הבְּרָאהְמַנּים קיבלו גם מלבושים ממשי, גם עור צבי וזרעי שומשום לרוב. הריבון ידוע כגו-בְּרָאהְמַנַּה-היתָאיַה צַ'ה, או מי שרואה את חובתו הראשונה לדאוג לשלומם של הפרות והבְּרָאהְמַנּים. עתה הוא העניק פרות לבְּרָאהְמַנּים עם שלל אביזרים וקישוטים. אחר כך, לטובת כלל הישויות, הוא נגע בחפצים מבורכים כגון חלב, דבש, גְהי (חמאה מזוככת), זהב, תכשיטים ואש. אלוה עליון—אף שבעצמו הינו יפה להפליא בזכות העיצוב המושלם של גופו הנשגב—לבש עתה מלבושים צהובים, ענד את ענק אבני הקַוּסְתוּבְּהַה לצוארו וזר פרחים, משח את גופו במשחת עץ סנדל, והתאפר והתקשט בקישוטים. נאמר שהקישוטים עצמם הפכו יפים יותר בשעה שנחו על גופו הנשגב. אחרי שככה התהדר, הוא הביט מעט בפסליהם של פרה ועגל, והלך לבקר מקדשיהם של אלוהים או של אלים-למחצה שונים כגון שיווה. היו בְּרָאהְמַנּים רבים שבאו מדי יום, עוד לפני שסעדו את ארוחת הבוקר, כדי לראות את הריבון; אלה היו להוטים לראות אותו, והוא קיבל את פניהם.

חובתו הבאה היתה לרַצות את כל מיני האנשים בני המעמדות השונים, בעיר ובארמון. הוא סיפק את כל מאווייהם, וכאשר ראה אותם שמחים, גם הוא שמח. את כל זרי הפרחים, עלי הלעיסה, משחת עץ הסנדל ושאר האביזרים הריחניים שקיבל הוא נהג לחלק; תחילה לבְּרָאהְמַנּים ולמבוגרי המשפחה, אחריהם למלכותיו, אחר כך לשרים, ואם נותר עוד משהו, היה שומר את זה לשימושו שלו. עתה, משסיים את כל חובות הבוקר, היה בא רכּבו דָארוּקַה עם מרכבתו המופלאה ונעמד לפני האל בידיים צמודות, מרמז שהמרכבה כבר מוכנה, והריבון היה יוצא מן הארמון כדי לנסוע בה. בלווית אוּדְדְהַוַה וסָאתְיַקי הוא היה נוסע אז במרכבה, כמו אל השמש שדוהר במרכבתו בבוקר, מפיץ את זוהרו בכל רחבי תבל. ממש לפני שהיה עוזב את ארמונותיו, היו כל המלכות מביטות בו בחינניות נשית, והוא היה נענה להן בחיוכים, שובה את לבבן ומותירן בתחושת פרידה וגעגועים עזים.

עתה היה האל הולך אל סוּדְהַרְמָא, בית האסיפות. כזכור לנו, בית האסיפות הזה נלקח מכוכבי עדן והוצב בדְוָארַקָא. יחודיותו היתה שכל מי שנכנס אליו נפטר כליל מששת המכאובים החומריים, כלומר רעב, צמא, צער, אשליה, זקנה ומוות. אלה מהווים בסיס הקיום החומרי, ובתוך היכל הסוּדְהַרְמָא השפעתם לא ניכרה בכלל. הריבון היה נפרד לשלום בכל אחד מששה עשר אלף ארמונותיו ושב והופך לאחד ונכנס בתהלוכת כבוד להיכל האסיפות עם שאר בני שושלת היַדוּ. הוא היה מתיישב אז על כס רם ונישא, מפיץ סביבו את זוהרו הנשגב. בקרב גיבורי היַדוּ המהוללים, הוא נראה כמו הירח המלא בשמיים מוקף באינספור כוכבים. היו שם באולם בדחנים מקצועיים, רקדנים, נגנים ונערות מחול. ועתה כאשר קרישנה התיישב על מושבו, אלה החלו מופיעים בקטעיהם כדי להשרות שמחה ולהעליז את רוחו. תחילה פתחו הבדחנים בדיבורם, מצחיקים את הריבון ואת שאר הנאספים ומרעננים בהומור טוב את אוירת הבוקר. אחר כך העלו השחקנים את הצגתם והנערות חוללו בנועם רב. ההופעות לוּווּ כולן בהלמות תופי מְרּידַנְגַה, בצלילי וִינָּא, חלילים ופעמונים, ובצלילי הפָּאקְהְוַג', שהינו סוג נוסף של תוף. לשלל הצלילים הללו התווספו גם צליליהן המבורכים של קונכיות. זמרים שנקראים סֻוּתַה ומָאגַדְהַה החלו לשורר, והיו שם רקדנים שהפליאו לחולל. כיוון שאלה היו כולם דבקים, הם גם נשאו תפילות כבוד לאל. היו בנאספים גם בְּרָאהְמַנּים מלומדים שלעיתים היו משוררים ממזמורי הוודות ומסבירים אותם לקהל הנוכחים כמידת ידיעתם, או שלעיתים היו מספרים סיפורים נושנים אודות מעשיהם של מלכים חשובים מן העבר, להנאתם הרבה של האל וקהל בני לוייתו.

פעם אחת הגיע אל שערי ההיכל אדם לא מוכר. ברשותו של הריבון הלה הוזמן אז על-ידי שומר הסף אל תוך האולם, שם הצטווה השוער להציג אותו בפני האל. האיש שנכנס השתחווה אז לפניו ברוב כבוד, מצמיד כפות ידיו זו לזו. בעבר יצא המלך גַ'רָאסַנְדְהַה למסע כיבושים בממלכות שונות, וכל אותם מלכים שסרבו לכפוף ראשם בפניו—עשרים אלף מספרם—נאסרו. האיש שהובא עתה לפני קרישנה היה נציגם של המלכים השבויים הללו. ועתה משהוצג, הוא החל לגולל את סיפורו.

״אלי היקר, אתה הינך הדמות הנצחית של חדווה וידע נשגבים. אתה מעבר לשכלו ותפיסתו של האדם החומרני, גם מעבר ליכולת דיבורו ותיאורו. רק מי שמסורים לך כליל יכולים לדעת משהו אודות גודל תפארתך, ובחסדך בלבד אלה משתחררים מכל חרדה חומרית. אלי, אני אינני אחד מן הנשמות המסורות הללו; כי אני שרוי עדיין בשניות ואשלית הקיום החומרי. אולם אני חושש ממחזוריות הלידה והמוות ומשום כך באתי לחפש מקלט אצל כפות רגליך. אני סבור שישויות חיים רבות כמותי הינן סבוכות לעד בפעילות נושאת גמול ותגובותיה. אלה אינן נוטות בכלל לנקוט אחר הוראותיך ולתרגל שירות מסור. אף ששירות כזה נעים מאד ללב ומבורך. אדרבה, בנדודיהן בין שלושת העולמות תחת תעתועי האון המשלה של הקיום החומרי, הן מתנגדות אפילו לנתיב של מודעות לקרישנה.״

״אלי, מי יכול לאמוד את חסדך ואת גודל מעשיך? מצוי בכול ככוחו הבלתי מנוצח של הזמן הנצחי, אתה מסכל את תשוקותיהם הבלתי נלאות של החומרנים, מנחיל להם רק אכזבה ובילבול חוזרים ונשנים. משום כך הריני משתחווה לפניך בהוקרה בדמותך כזמן הנצחי. אלי, אתה גם אדון העולמות כולם ועתה הופעת עלי-אדמות עם התרחבותך המוחלטת כשְׂרִי בַּלַראמה. נאמר שתכלית הופעתך הפעם היא לגונן על המאמינים ולהכחיד את הרשעים. כיצד איפוא, הצליח איש רשע כמו גַ'רָאסַנְדְהַה, חרף סמכותך, להטיל אותנו לתנאי חיים קשים כל כך? זה לא מובן בכלל. אפשר שהרשע הזה נבחר להקשות עלינו את חיינו כתגובה לחטאינו בעבר, אולם שמענו מכתבי הקודש שמי שמתמסר לך נגאל מיד מכל תגובות החטא. משום כך, בשם כל המלכים שבשבי, הריני מתחנן עתה בכל לבי לחסותך, מקווה שתעניק לנו כולנו הגנה מלאה. סוף סוף הגענו למסקנה האמיתית של החיים; מעמד המלוכה שבו זכינו אינו אלא תגובה למעשים טובים מן העבר, כמו שהסבל בכלאו של גַ'רָאסַנְדְהַה הינו תגובה למעשים רעים. אנחנו מבינים עכשיו כמה ארעיות אותן תגובות—טובות כמו רעות—גם מבינים שאין שום אושר בחיים מותנים. הגוף החומרי הזה הינו תוצר מידות הטבע, ומהווה בסך הכול מקור לאינספור חרדות. וחיים חומריים פירושם בסך הכול נשיאה בנטל הגוף המת הזה. כתגובה על פעילותנו נושאת הגמול הפכנו לבהמות משא שנאלצות לסחוב את גופן. נתונים לתכתיבי החיים המותנים, נטשנו את מנעמי החיים שבתודעת קרישנה. עתה לפחות אנחנו מבינים את טיפשותנו. רק בגלל בערות הסתבכנו ברשת התגובות החומריות. משום כך באנו עתה לחסות במקלט כפות רגליך, שבכוחן למחות מיד את כל תגובות המעשים ולגאול אותנו מטומאתם של כאב ועונג חומריים.״

״אלי, מאחר שעתה אנחנו נשמות מסורות לך כליל, תוכל לחלץ אותנו משבי התגובות החומריות שמתממש עכשיו בגַ'רָאסַנְדְהַה. ידוע לך ודאי שגַ'רָאסַנְדְהַה זה ניחן בכח של עשרת אלפים פילים, ובכוחו הרב הזה הלה שבה אותנו, כמו שאריה לוכד עדר כבשים. אתה בעצמך נלחמת עם האיש כבר שמונה עשרה פעמים בזו אחר זו. בשבעה עשר קרבות מאלה ניצחת וגברת על כוחו המיוחד. אולם בקרב האחרון נהגת כמו אדם רגיל ונראה כאילו שהובסת. אנו מכל מקום, יודעים שהרשע הזה לא יכול להביס אותך בשום פנים, שהרי כוחך, עוצמתך, משאביך וריבונותך הינם אינסופיים. איש לא שווה לך, גם איש אינו עולה עליך. התבוסה לכאורה בקרב השמונה עשר נועדה בסך הכול להציג אותך כמו בן אנוש. אלא שלמרבה הצער השוטה הזה, לא מסוגל להבין את תכסיסך, הפך מאז נפוח מרוב גאוה, מדושן כליל מכוחו ומיוקרתו החומריים. אחר כך הוא אסר אותנו מתוך כוונה רבה, יודע שכולנו היננו דבקיך וכפופים לך כליל.״

״עתה, לנוכח הסברי על מצבנו הנואש, תוכל לשקול ולבחור כיצד לפעול. כנציגם של המלכים העצורים, שטחתי בפניך תחינתי ותפילתי. המלכים כולם להוטים מאד לראות אותך כדי להתמסר אישית לכפות רגלי הלוטוס שלך. אלי, רחם נא עליהם ופעל לטובתם.״

ממש ברגע זה הגיע לאולם גם נָארַדַה. כיוון שהיה הוא איש קדוש מאד, שערותיו נצצו כמו זהב, וכאשר נכנס לבית האסיפות, כאילו אל השמש בעצמו הופיע שם. קרישנה, אף שהינו אדונם הנערץ אפילו של ברהמה ושיווה, מיהר מיד ונעמד לכבוד הבא עם כל שריו ומזכיריו, וגם כפף ראשו והשתחווה. נָארַדַה התיישב אז על מושב נאה וקרישנה סגד לו עם כל אביזרי הטקס, כנהוג כשמארחים קדושים. כדי לרצות את נָארַדַגִ'י, האל פנה אליו בקול שמטבעו הינו מתוק מאד.

״הו גדול הקדושים מקרב האלים-למחצה, אני סבור שהכול מתנהל עתה כשורה בשלושת העולמות. אתה מוכשר לחלוטין לנוע לכל מקום במרחבים ולסייר במערכות הכוכבים כולן—העליונה, התיכונה והתחתונה. למרבה המזל, נוכל עתה לקבל ממך מידע על כל המתרחש בשלושת העולמות. דבר אינו נעלם ממך בבריאתו של הריבון; הכול אתה יודע. לכן ספר נא לי מה שלום הפָּאנְּדַּוים. מה תכניתו העכשוית של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה? אמור נא בטובך, מה הם מתכוונים לעשות עתה?״

או אז השיב לו הקדוש: ״אלי, הזכרת בדבריך את בריאתו של הריבון, אולם אני יודע שאתה הוא הבורא אשר שורה בכול. אוניך הינם כה אדירים ובלתי נתפסים, עד כי אפילו אנשים דגולים כמו ברהמה, אדון היקום הזה, אינם מסוגלים לאמוד את עוצמתך. באמצעות אונך הבלתי נתפס אתה מצוי בלב כול כנשמת-העל, ממש כמו האש שמצויה בכל אחד, אף שאיש לא מסוגל לראות אותה במישרין. ישויות החיים שבחיים המותנים כפופות כולן לשלוש מידות הטבע, ובגלל עיניהן החומריות אלה אינן מסוגלות לראות אותך נוכח בכול. מכל מקום, בחסדך אני זכיתי פעמים רבות כבר לחזות בפעילות אונך הפלאי ומשום כך איני מופתע משאלתך לשלום הפָּאנְּדַּוים, אף שמצבם אינו נסתר ממך. אלי, באמצעות אוניך הבלתי נתפסים אתה בורא את עולם התופעות, אחר כך מקיים אותו, ולבסוף מחריב. ורק בזכות אונך הבלתי נתפס נראה העולם החומרי הזה כממשי, אף שהינו בסך הכול צללית של העולם הרוחני. איש לא מסוגל לנחש את תכניותיך, גם איש אינו מסוגל להבין את מעמדך הנשגב. ובאשר לי, ביכולתי רק להשתחוות לפניך שוב ושוב. תחת תפיסת חיים גופנית, האנשים נדחפים על-ידי תשוקות חומריות, ויוצרים להם כך גוף אחר גוף במחזוריות הלידה והמוות. שקועים כליל בתפיסה גופנית שכזו, אלה אינם יודעים כיצד להחלץ משבי הגוף החומרי. אולם אתה בא ברוב חסדך ומציג את עלילותיך הנשגבות, רבות האור והתפארת. לי לא נותר איפוא, אלא להשתחוות שוב לפניך.

״אלי, אתה הינך הברהמן העליון, פַּרַמְברהמן, ועלילותיך כבן אנוש רגיל הינן בסך הכול עוד מן תרגיל שלך, ממש כמו שחקן שמשחק על הבמה בתפקידים השונים מזהותו שלו. בתפקיד של ידיד ושוחר טוב שאלת לשלום בני דודתך הפָּאנְּדַּוים, משום כך אספר לך על כוונותיהם. שמע נא לדברי. ראשית דע כי שיפעתו החומרית של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה הינה רבה כל כך, עד כי ניתן למצוא כמותה רק במערכת הכוכבים העליונה, בְּרַהְמַלוקַה. הוא אינו שואף להתעשר יותר, ואף-על-פי-כן הוא מתאווה לערוך את הקרבות הרָאגַ'סֻוּיַה כדי לזכות בחברתך ולרַצות אותך.״

נָארַדַה אמר לאל: ״המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, אפילו בעודו על-פני כדור הארץ, זכה בכל השפעים המצויים בבְּרַהְמַלוקַה. הוא מסופק כליל ואינו זקוק עוד לדבר. אולם אף שלא חסר לו כלום, הוא חפץ עתה לסגוד לך כדי לזכות בחסדך נטול הסיבה. אני מתחנן שתמלא את מבוקשו. אלי, בטקסי הקרבן הגדולים שיערוך המלך ינכחו כל האלים-למחצה והחשובים ממלכי העולם.״

״אלי, אתה הינך הברהמן העליון, אישיות אלוה, ומי שעוסק בשירותך על-פי השיטות המומלצות—שמיעה, זימרה וזכירה—אין ספק שיִטהר מטומאת מידות הטבע. קל וחומר אלה שזוכים לראות אותך ולגעת בך ממש. אתה מהווה בעצמך סמל לכל הדברים המבורכים, ושמך הנשגב ותפארתך מפורסמים בכל רחבי תבל, על שלוש מערכות הכוכבים שבו. המים ששוטפים את כפות רגליך ידועים במערכת הכוכבים העליונה כמַנְדָאקינִי, במערכת הכוכבים התחתונה כבְּהוגַוַתִי, ועל כוכבי הארץ כנהר הגנגס. מים קדושים ונשגבים אלה זורמים בכל רחבי היקום ומטהרים הכול בזרימתם.״

ממש לפני בואו של נָארַדַה אל היכל הסוּדְהַרְמָא שבדְוָארַקָא, דן שְׂרִי קרישנה עם שריו ויועציו כיצד לתקוף את ממלכתו של גַ'רָאסַנְדְהַה. כיוון שהם שקלו את הנושא ברצינות רבה, הרי שהצעתו של נָארַדַה שקרישנה ילך להַסְתינָאפּוּרַה לנכוח בהקרבת הרָאגַ'סֻוּיַה של יוּדְהישְׁטְהירַה לא קסמה להם כל כך. קרישנה שולט אפילו בברהמה ומשום כך הבין את לבבם, ועתה, כדי להרגיעם, הוא חייך ואמר לאוּדְדְהַוַה: ״אוּדְדְהַוַה יקר, אתה ידיד קרוב מאד וחפץ בטובתי תמיד. עתה הייתי רוצה לשמוע כיצד נראים הדברים בעיניך, כי אני מאמין שעצותיך נכונות תמיד. אני שואל לדעתך כיוון שאני מאמין שאתה מבין את המצב לאשורו. מה עלי לעשות? אני מאמין בך ואעשה את כל אשר תאמר.״

אוּדְדְהַוַה ידע שקרישנה, אפילו שנוהג כמו אדם פשוט, יודע את הכול—עבר, הווה ועתיד. מכל מקום, כיוון שהריבון חפץ להתייעץ עמו, ברוח של מתן שירות, הוא פתח אז ואמר.