המלך פַּרִיקְשׁית חקר עתה את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי בנקודה חשובה ביותר להבנת נושאים רוחניים. הוא שאל: ״הידע הוֵדי דן בעיקרו בנושאים שבתחומי שלוש מידות הטבע החומרי. כיצד אם כן, ביכולתו לגעת בנושאים נשגבים, שמעבר לשלוש המידות? המֵחְשָב הינו חומרי, וגם צלילי המילים הינם חומריים. כיצד יכול איפוא, הידע הוֵדי, שמבוטא באמצעות צלילים ומחשבות חומריים, לתאר את הנשגב? כאשר מתארים דבר כלשהו, חיבים לתאר גם את המקור שלו ואת תכונותיו ומעשיו. תיאור שכזה מתבצע באמצעות מחשבה חומרית וצלילים חומריים. מכל מקום, הברהמן, או האמת המוחלטת, הינו משולל תכונות חומריות, בעוד שכוח הדיבר שלנו אינו מסוגל לחרוג מעבר לתכונות חומריות. איני מבין איפוא, כיצד יכולות מילותיך לתאר את ברהמן. לא ברור לי כיצד ניתן להבין את הנשגב באמצעות הגיית צלילים חומריים.

המלך פַּרִיקְשׁית ביקש למעשה, לוודא בשאלתו האם הוודות מתארות את האמת המוחלטת בסופו של דבר כאישיות או כמופשטת. האמת המוחלטת מובנת בשלושה היבטים, בסדר עולה—ברהמן בלתי אישי, פַּרַמָאתְמָא מקומי, שמצוי בלבו של כל אחד, ולבסוף, קרישנה, אישיות אלוה.

הוודות דנות בשלושה סוגי פעולות. האחד נקרא קארמה-קָאנְּדַּה, או פעילות על-פי ההוראות הוֵדיות. פעילות כזו מטהרת בהדרגה את מבצעה ומביאה אותו להבנת מעמדו האמיתי; הסוג השני הוא גְ'נָאנַה-קָאנְּדַּה, או תהליך להבין את האמת באמצעות שכלתנות עיונית; והשלישי הוא אוּפָּאסַנָא-קָאנְּדַּה, או סגידה לאישיות אלוה ולעיתים גם לאלים-למחצה. הסגידה לאלים-למחצה שמומלצת בוודות מושתתת תמיד על הבנת יחסיהם של האלים-למחצה עם האל העליון. מאישיות אלוה נובעים חלקים רבים; אחדים נקראים סְוָאמְּשַׂה, או התרחבויות אישיות, ואחדים נקראים ויבּהינְנָאמְּשַׂה, או ישויות החיים. ההתרחבויות הללו, הסְוָאמְּשַׂה והויבְּהינְנָאמְּשַׂה, כולן מקורן באישיות אלוה הראשוני. התרחבויות הסְוָאמְּשַׂה נקראות וישנו-תַתְתְוַה, והויבְּהינְנָאמְּשַׂה נקראות גִ'יוַה-תַתְתְוַה. האלים-למחצה השונים כולם הינם גִ'יוַה-תַתְתְוַה.

ישויות החיים הוטלו ברובן לעולם החומרי כדי לפעול בו לצורך עינוג חושים; הסגידה לאלים-למחצה מומלצת איפוא, לפעמים כדי לווסת ולמתן אותן נשמות שמכורות מדי לתענוגות חושים. זה מאושש בבהגווד-גיטה. אדם שקשור למשל, לאכילת בשר—הוודות מתירות לו לאכול בשר של עז (ולא חיה אחרת) שהועלתה כמינחה לאלה קָאלִי על-פי כללי הקארמה-קָאנְּדַּה. המטרה אינה לעודד אכילת בשר, אלא לאפשר את זה למי שמתעקש, אולם תחת הגבלות וכללים מסויימים. הסגידה לאלים-למחצה אינה איפוא, סגידה לאמת המוחלטת. אולם באמצעות סגידה כזו ניתן להתעלות בהדרגה ולהכיר בעקיפין באישיות אלוה. הכרה עקיפה שכזו מתוארת בבהגווד-גיטה כאַוידְהי, או בלתי מוסמכת. וכיוון שהסגידה לאלים-למחצה אינה מוסמכת, האימפרסונליסטים מדגישים את ההתמקדות בהיבט הברהמן של האמת המוחלטת.

שאלתו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית היתה מהי מטרתו הסופית של הידע הוֵדי—התמקדות בהיבט הבלתי אישי של האמת המוחלטת או בהיבט האישי? אחרי הכול, שני היבטיו של האל—האישי והבלתי אישי—שניהם נשגבים לתפיסתנו החומרית. ההיבט הבלתי אישי, או זוהר הברהמן, הינו קרינת גופו של קרישנה. הקרינה הזו פושטת בבריאה כולה, ואותו חלק אשר מכוסה בענן החומרי נקרא הבריאה החומרית, או עולם שלוש המידות—סַתְתְוַה, רַגַ'ס ותַמַס. כיצד יכולים אותם אנשים שמצויים בתוך הענן שנקרא העולם החומרי לתפוס את האמת המוחלטת באמצעות שיטות לימוד שכלתניות עיוניות?

בתשובה לשאלתו של המלך, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב שאישיות אלוה ברא אמנם את המֵחְשָב, החושים וכוח החיות לצורך עינוג חושים במסע ההתגלגלות מגוף לגוף, אולם הוא ברא את אלה גם לצורך השתחררות מן הקיום החומרי. במילים אחרות, ניתן להשתמש בהם לעינוג חושים ולהתגלגלות מגוף ולגוף, או לצורך גאולה. הוראות הוודות נועדו לאפשר לנשמות המותנות לענג את חושיהן על-פי כללים מגבילים, זאת כדי לרומם אותן בהדרגה; וכאשר התודעה מיטהרת לחלוטין, שבה הנשמה למעמדה המקורי וחוזרת הביתה לאלוהות. כוח החיות הינו בעל תבונה. על האדם לשלוט איפוא, עם תבונתו במֵחְשָבו ובחושיו. הנשמה המותנית הופכת בת חורין, כאשר המֵחְשָב והחושים מיטהרים באמצעות שימוש נכון בתבונה. אולם אותה נשמה מותנית שאינה משתמשת בתבונתה לשליטה על המֵחְשָב והחושים—זו ממשיכה ומתגלגלת מגוף לגוף בחיפוש אחר עינוג חושים.

נקודה נוספת שעולה מתשובתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היא שהריבון ברא את המֵחְשָב, החושים והתבונה של הישות היחודית. לא נאמר שישויות החיים בעצמן נבראו. אלה קימות לעד כחלקיקיו של אלוהים, ממש כמו שקרני השמש קיימות עם השמש יחדיו. אולם אף שהנשמות הינן חלקיקים נצחיים של האל, לעיתים הן מוטלות לחשכת הבערות, לענן התפיסה החומרית.

התהליך הוֵדי כולו נועד להסיר בהדרגה את החשיכה הזו, וכאשר מֵחְשָבה וחושיה של הנשמה המותנית מיטהרים כליל, היא שבה למצבה המקורי, שנקרא תודעת קרישנה, וזוהי גאולה.

הסֻוּתְרַה, או הצופן, הראשון של הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה שואל לגבי האמת המוחלטת. אַתְהָאתו בְּרַהְמַה-ג'יגְ'נָאסָא: מהו טִבעה של האמת המוחלטת? הסֻוּתְרַה השניה משיבה שהאמת המוחלטת הינה המקור לכול. כל עולם התנסותנו, לרבות חיים מותנים—הכול נובע ממנה. זו האמת המוחלטת שבראה את המֵחְשָב, החושים והתבונה. ומכאן שגם היא איננה משוללת מֵחְשָב, תבונה וחושים. כלומר, היא אינה משוללת אישיות. עצם המילה ״לברוא״ מצביעה על תבונה נשגבת. כאשר אב למשל, מוליד ילד, הילד ניחן בחושים כיוון שגם לאב יש חושים. הילד נולד עם ידיים ורגליים, כיוון שגם האב הינו בעל רגליים וידיים. משום כך נאמר שהאדם נוצר בצלם אלוהים. האמת המוחלטת הינה איפוא, אישיות עליונה אשר ניחנת בחושים, במֵחְשָב ובתבונה נשגבים. ומי שתבונתו, מֵחְשָבו וחושיו היטהרו מתפיסות חומריות, יוכל להבין שהאמת המוחלטת בהיבטה המקורי הינה אישיות.

התהליך הוֵדי מרומם בהדרגה את הנשמה המותנית ממידת הבערות למידת הלהיטות וממידת הלהיטות למידת הטובות. מידת הטובות הינה מאירה דיה כדי להבין את הדברים כמות שהם. עץ למשל, צומח מאדמה, ומן העץ ניתן להבעיר אש. בתהליך ההצתה תחילה פוגשים בעשן, אחר כך בחום, ולבסוף באש. וכאשר האש בוערת, או אז ניתן להשתמש בה למטרות שונות. האש הינה איפוא, המטרה הסופית. בדומה לכך, בשלב של חיים חומריים נחותים שלטת מאד מידת הבערות. עם התקדמות האדם מחיי פרא לחיי תרבות נעלמת בהדרגה הבערות. חיים תרבותיים נשלטים על-ידי מידת הלהיטות. אדם בבערות מספק את חושיו בצורה גסה, ובן התרבות שהתעלה ללהיטות מספק את חושיו בצורה מעודנת ומלוטשת. מכל מקום, מי שהתעלה למידת הטובות מבין שחושיו ומֵחְשָבו עוסקים עתה בפעילות חומרית רק בגלל שהם מכוסים בתודעה מעוּותת. וכאשר התודעה המעוּותת הופכת בהדרגה לתודעת קרישנה, או אז נפתח נתיב הגאולה. החושים והמֵחְשָב אינם מהווים איפוא, מחסום בפני הגעה לאמת המוחלטת. נכון שכל עוד אלה אינם טהורים, הם אינם מסוגלים להעריך את טבעה של האמת, אולם כאשר הם מיטהרים, ביכולתם להבין את האמת כמות שהיא. התהליך המטהר הזה נקרא שירות מסור, או תודעת קרישנה.

בבהגווד-גיטה נאמר בבירור שמטרת הידע הוֵדי היא להבין את קרישנה, וקרישנה מובן באמצעות שירות מסור, שמתחיל עם תהליך ההתמסרות. הבהגווד-גיטה מורה גם לזכור את קרישנה תמיד. על האדם לעסוק תמיד בשירות אוהב לאל, עליו גם לסגוד לו ולהשתחוות לפניו. כי רק באמצעות התהליך הזה ניתן להיכנס לממלכת אלוהים.

באמצעות השירות המסור, מואר האדם במידת הטובות ומשתחרר ממידות הלהיטות והבערות. המילה אָאתְמַנָא מציינת את השלב שבו ניחן האדם בכישורים בְּרַהְמיניים ורשאי ללמוד את האוּפַּנישַׁדים, שהינם חלק מן הספרות הוֵדית. האוּפַּנישַׁדים מתארים את מעלותיו הנשגבות של האל בדרכים שונות. אלוה עליון, או האמת המוחלטת, נקרא נירְגוּנַּה. אולם אין להסיק מכך שהוא משולל תכונות. כי רק בגלל שהוא ניחן בתכונות, גם לנו, ישויות החיים המותנות, יש תכונות. מכל מקום, תכונותיה של האמת המוחלטת הינן נשגבות ושונות לחלוטין מתכונות חומריות שמושפעות מאיכויות הבערות, הלהיטות והטובות. כל לימוד האוּפַּנישַׁדים תכליתו ללמד את זה, וזוהי ההבנה הוֵדית הנכונה. חכמים דגולים כמו ארבעת הקוּמָארים, ובראשם סַנַקַה, קיבלו את העקרונות הללו של הידע הוֵדי והתעלו בהדרגה מהבנת ההיבט הבלתי אישי של האל לסגידה לאישיות אלוה. גם לנו מומלץ לעקוב אחר אישים דגולים שכאלה. ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הינו אחד מאלה, ומכאן שתשובתו למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית הינה מוסמכת לחלוטין. כי מי שצועד בעקבות בני סמכא שכאלה, צועד בבטחה על נתיב הגאולה, ואין ספק שיגיע לבסוף הביתה לאלוהות. זו הדרך להשגת השלמות האנושית.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך ואמר למלך פַּרִיקְשׁית: ״מלכי היקר, עתה אספר לך סיפור יפה בהקשר זה. זהו סיפור חשוב, כיוון שקשור לנָארָאינַּה, אישיות אלוה. זוהי שיחה בין נָארָאיַנַּה רּישׁי והקדוש הדגול נָארַדַה. נָארָאינַּה רּישׁי חי עד עצם היום הזה בבַּדַרִיקָאשְׂרַמַה שבהרי ההימליה ומקובל לחשוב אותו להתגלות של נָארָאינַּה. פעם, בעת שנָארַדַה, גדול הדבקים והקדושים מבין האלים-למחצה, תר בכוכבים השונים, הוא התאווה לפגוש את הסגפן המהולל מבַּדַרִיקָאשְׂרַמַה ולחלוק לו כבוד. הקדוש הזה, נָארָאינַּה רּישׁי, שהינו התגלות אלוה, מבצע סיגופים קשים מראשית הבריאה כדי ללמד את תושבי בְּהָארַתַוַרְשַׁה כיצד להשיג את השלמות העליונה ולשוב הביתה לאלוהות. תירגולו הסגפני הפך לדוגמה ומופת לכלל בני האדם.״

בַּדַרִיקָאשְׂרַמַה נמצא בחלק הצפוני של הרי ההימליה ומכוסה תמיד בשלג. עד היום נוהגים הודים דתיים לבקר שם בעונת הקיץ, כאשר השלג אינו כבד כל כך.

פעם, נָארָאינַּה רּישׁי ישב בחברת דבקים רבים בכפר קַלָאפַּגְראמה. כמובן, לא היו אלה חכמים רגילים שישבו עמו, וגם הקדוש נָארַדַה הופיע שם. אחרי שנָארַדַה השתחווה לפני הרּישׁי, הוא שאל אותו ממש אותה שאלה שפַּרִיקְשׁית שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי. והרּישׁי בתשובתו התבסס על קודמיו וסיפר כיצד נדונה השאלה הזו בכוכב גַ'נַלוקַה. גַ'נַלוקַה נמצא מעל כוכבי סְוַרְגַלוקַה, כגון הירח, כוכב נוגה וכו'. בכוכב זה חיים קדושים וחכמים דגולים וגם הם דנו בשאלת הבנת הברהמן וזהותו האמיתית.

החכם נָארָאינַּה אמר אז: ״נָארַדַה יקר, עתה אתאר בפניך אירוע שהתרחש לפני הרבה הרבה שנים. תושבי העדן נאספו פעם לאסיפה גדולה, ובאסיפה נכחו כמעט כל הבְּרַהְמַצָ'ארִים החשובים כגון ארבעת הקוּמָארים—סַנַת, סַנַנְדַנַה, סַנַקַה וסַנָאתַנַה קוּמָארַה. הדיון נסוב אודות הבנת האמת המוחלטת, ברהמן. אתה לא נכחת שם כיון שבדיוק ביקרת אצל התרחבות שלי, אַנירוּדְדְהַה, שחי באי שְׂוֵתַדְוִיפַּה. בפגישה הזו דנו הנאספים בהרחבה באותה שאלה ששאלת אותי, והשיחה היתה מעניינת מאד. הם נגעו בנקודות עדינות ביותר, ואפילו הוודות לא היו מסוגלות לפתור את הסוגיות המורכבות שעלו שם.״

נָארָאינַּה רּישׁי מסביר כאן לנָארַדַה שאותה שאלה ששאל נדונה בפגישה בגַ'נַלוקַה. זוהי דרך ההבנה באמצעות פַּרַמְפַּרָא, או שושלת מורים. מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית פנה לשׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי התייחס בתשובתו לנָארַדַה, ששאל שאלה זהה את נָארָאינַּה רּישׁי, ונָארָאינַּה רּישׁי, בתשובתו לנָארַדַה, התייחס לסמכות גבוהה עוד יותר—לדיון בגַ'נַלוקַה בין ארבעת הקוּמָארים הדגולים. ארבעה בְּרַהְמַצָ'ארִים אלה הינם מלומדים דגולים בוודות ובשָׂאסְתְרות. ידיעתם העצומה, שמעוגנת בהתנזרות ובסיגופים רבים, מתגלה באופיים המושלם. התנהגותם ידידותית מאד ועדינה ואינם מפלים בין ידידים ושוחרי טוב לאויבים. הם שרויים בנשגב ומעבר לכל שיקולים חומריים, ומשום כך אינם מושפעים מן השניויות החומריות. בשיחה הזו, אחד האחים, סַנַנְדַנַה, נבחר לדבר, והשאר הפכו לקהל השומעים.

סַנַנְדַנַה אמר: ״אחרי חורבן עולם התופעות, האנרגיה כולה והעולם, בצורתו הגרעינית, נכנסים לגופו של גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו. הריבון נשאר כך, שקוע בתרדמה ממושכת מאד. וכאשר שב הצורך בבריאה, נציגי הוודות מתאספים סביבו ומתחילים להלל אותו ולתאר את עלילותיו המופלאות, הנשגבות. זה דומה למלך שממנה קריינים שתפקידם להעיר אותו כל בוקר עם מזמורי הלל שמפארים את מעשי גבורתו.״

״נציגי הוודות החלו אז לשורר: 'הו הבלתי מנוצח, אתה הינך אלוה עליון. איש אינו שווה לך, אף לא גדול ממך. גם מעשיו של איש אינם מהוללים יותר. הלל לך! הלל לך! מטבעך הנשגב, אתה ניחן במלואם בששת השפעים, ומשום כך בכוחך לגאול את הנשמות המותנות כולן משליטתה של מָאיָא. הו אל עליון, אנחנו מתפללים ומתחננים שבחסדך אכן תעשה זאת. ישויות החיים כולן הינן חלקיקים שלך, ומשום כך הינן גם נצחיות ומלאות חדוה וידע מטבען. מכל מקום, באשמתן הן מנסות לחקות אותך ולהפוך למתענגות העליונות; ובגלל ההתעלמות הזו ממעמדך העליון, הן הפכו עתה לעברייניות. והעבריינים מוטלים להשגחת אונך החומרי. במצב שכזה מעלותיהן הטבעיות—החכמה והחדווה הנשגבת—מתכסות בענני שלוש האיכויות החומריות. הבריאה החומרית, אשר מורכבת משלוש מידות הטבע, הינה ממש כמו בית סוהר לנשמות המותנות. אלה נאבקות קשה מאד להיחלץ מן השיעבוד החומרי, ובהתאם למצביהן השונים נועדו להן גם פעילויות שונות. אולם הפעולות הללו כולן מבוססות על ידע שמקורו בך. רק בהשראת חסדך יכול מישהו לבצע פעילות צדיקה. ומבלי למצוא מקלט בכפות רגליך, איש לא יכול לגבור על השפעת אונך החומרי. למעשה, אנו, נציגי הידע הוֵדי, עוסקים תמיד בשירותך, בסיוע לנשמה המותנית להבין אותך.'״

התפילה הזו של נציגי הוודות מראה שהוודות נועדו לסייע לנשמות המותנות להבין את קרישנה. נציגי הוודות, או השְׂרוּתי, שבו ופיארו את האל וזימרו ״גַ'יַה! גַ'יַה!״ כלומר, שהריבון הינו מהולל על מעשיו המופלאים. והנפלא מכל זהו חסדו לנשמות המותנות בחלצו אותן משִביה של מָאיָא.

ישויות החיים שבגופים השונים הינן רבות לאינספור, חלקן נעות וחלקן ניחות. הן סובלות עתה בחיים מותנים בגלל ששכחו את יחסיהן הנצחיים עם אלוהים. כאשר ישות החיים מתאווה לחקות את קרישנה ולשלוט באנרגיה החומרית, היא נלכדת מיד בידי אותה אנרגיה, שמציעה לה 8,400,000 סוגי גוף שונים לבחירתה. ולמרות שהיא סובלת אז משלושת סוגי הסבל החומרי, היא סוברת ברוב אשליתה שהיא אדון כל הסובב אותה. סבוכה כך באשלית האנרגיה החומרית שמיוצגת בשלוש מידות הטבע, היא אינה יכולה להשתחרר, ללא חסדו של הריבון כלפיה. ישות החיים אינה מסוגלת לגבור על השפעת המידות החומריות במאמציה שלה. מכל מקום, האנרגיה החומרית פועלת בשליטתו של הריבון, ומשום כך מצוי האל מחוץ לתחומיה. ומלבדו, כל ישויות החיים—החל מברהמה וכלה בנמלה הזעירה—כולן מובסות במגען עם הטבע החומרי.

האל ניחן במלואם בששת השפעים—עושר, חוזק, פרסום, יופי, ידע ופרישות. ומשום כך רק הוא לבדו אינו שבוי בתעתועי הטבע החומרי. מבלי להיות מודעת לקרישנה, ישות החיים אינה יכולה להגיע אליו, אולם הריבון הכל-יכול, נשמת-העל, יכול להכתיב לה מבפנים. בבהגווד-גיטה הריבון מורה, ״כל מעשה, עשה למעני; כל מאכל, הצע קודם לי; תרומות תן בראש ובראשונה לי; וסיגופים בצע עבורי.״ כך מודרכים הקַרְמִים לפתח בהדרגה תודעת קרישנה. להוגי הדעות קרישנה מורה להתעלות בהדרגה באמצעות אבחנה בין ברהמן למָאיָא. ומי שניחן כבר בידע בוגר, מתמסר לאל, או כפי שקרישנה אומר בבהגווד-גיטה, ״אחרי לידות רבות מאד, הוגה הדעות החכם מתמסר לי.״ וליוגִים מומלץ להגות בקרישנה בתוך לבם; באמצעות תירגול ממושך שכזה של תודעת קרישנה, יכול היוגִי להשתחרר מן השיעבוד לאנרגיה החומרית. מכל מקום, הדבק עוסק כבר מן הראשית בשירות מסור ואוהב, ומשום כך, כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, הריבון מכוון אותו לבוא אליו ללא כל קושי או סטיות. רק בחסדו של האל יכולה ישות החיים להבין את מעמדם המדויק של ברהמן, פַּרַמָאתְמָא ובְּהַגַוָאן.

דבריהם של נציגי הוודות מוכיחים בבירור שמטרת הספרות הוֵדית כולה היא להבין את קרישנה. קרישנה נהנה תמיד, בעולם החומרי וברוחני. מאחר שהוא המתענג העליון, הרי שההבחנה הזו שבין חומרי לרוחני לא קיימת עבורו. העולם החומרי מהווה מכשול לישויות חיים רגילות, כיוון שאלה נתונות לשליטתו. אולם כיוון שקרישנה הינו שליט העולם, הרי שאינו מושפע בכלל מן המכשולים שזה מציב. משום כך נאמר בוודות, בחלקים שונים של האוּפַּנישַׁדים, ״ברהמן הינו נצחי ומלא חדווה וידע, ואף שאלוהים הינו אחד ויחיד, הוא נמצא בלבה של כל ישות חיה.״ הוא שורה בכול ונכנס אפילו לכל אטום. הוא נשמת-העל ששולט במעשיהן של ישויות החיים; הוא חי עמן, צופה במעשיהן, ומאפשר להן לפעול על-פי רצונן ומעניק להן את תוצאות מעשיהן. הוא כוח החיות שבכל הדברים, אולם בעצמו נשגב לאיכויות החומריות כולן. הוא כל-יכול; הוא מומחה ביצירת הכול, ובזכות ידיעתו הטבעית, העילאית, בכוחו להביא כל אחד תחת שליטתו, ומכאן שהוא אדון כולם. הוא מתגלה לעיתים על-פני האדמה, אף שבו-זמנית הוא מצוי בכל החומר. כאשר הוא מתאווה להתרחב לדמויות לאינספור, הוא שולח מבטו לעבר האנרגיה החומרית, וכך מופיעות ישויות החיים הרבות. הכול נוצר מאונו העילאי, וכל דבר בבריאתו נראה מושלם וללא פגם.

מי שרוצים להיגאל מן העולם החומרי צריכים לסגוד לאישיות אלוה, סיבת כל הסיבות כולן. הוא כמו כלל האדמה; מן האדמה מיצרים כדי חרס רבים, הכדים בעצמם ניצבים על האדמה, וכאשר אלה נשברים, שבים יסודותיהם ונטמעים באדמה. למרות שהאל הינו מקור לתופעות לאינספור, האימפרסונליסטים בוחרים להדגיש את המשפט הוֵדי, סַרְוַםּ קְהַלְו אידַםּ בְּרַהְמַה: ״הכול זה ברהמן.״ זאת משום שאינם מתיחסים בכלל לשלל התופעות שנובעות מסיבתו הראשונית של ברהמן. הם מתיחסים רק לעובדה שהכול נובע מברהמן, והכול שב עם כליונו ונטמע בברהמן, ובשלב הבינים, כשהכול נגלה בתופעות שונות, זה גם ברהמן. הם מאמינים איפוא, שלפני הבריאה החומרית היה הכול בברהמן, אחרי הבריאה נשאר עולם התופעות בברהמן, ואחרי החורבן, הכול ניטמע בברהמן, אלא שאינם יודעים מהו ברהמן זה. זה מוסבר בבירור בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא: ישויות החיים, המרחב, הזמן, וכל היסודות החומריים, כגון אש, אדמה, מים, ומֵחְשָב, אלה כולם מהווים כלל עולם התופעות, שידוע כבְּהֻוּר בְּהוּוַהּ וסְוַהּ, ומתגלה מגווינְדַה. בכוחו של גווינְדַה הכול משגשג, ואחרי החורבן, הכול נכנס ונשמר בגווינְדַה. משום כך ברהמה אומר, ״אני סוגד לגווינְדַה, אלוה המקורי, שהינו סיבת כל הסיבות.״

המילה ברהמן מורה על הגדול מכול וזה שמקיים את הכול. האימפרסונליסטים נמשכים לגודלם של השמים, אולם בגלל ידע מועט, אלה אינם נמשכים לגודלו של קרישנה. מכל מקום, בחיים המעשיים אנו נמשכים לגדולתו של אדם ולא סתם להר גדול. למעשה, המונח ברהמן מתיחס לקרישנה בלבד; ומשום כך ארג'ונה מודה בבהגווד-גיטה שקרישנה הינו פַּרַמְברהמן, או המקום בו נח הכול.

קרישנה הינו הברהמן העליון כיוון שניחן בידע בלתי מוגבל, באונים בלתי מוגבלים, בכוח בלתי מוגבל, בהשפעה בלתי מוגבלת, ביופי בלתי מוגבל, ובפרישות בלתי מגובלת. מכאן שהמילה ברהמן מתאימה לתאר את קרישנה בלבד. ובגלל שהברהמן הבלתי אישי הינו קרינת גופו הנשגב של האל, ארג'ונה מאשש שהוא פַּרַמְברהמן. הכול נמצא בברהמן, אולם הברהמן נובע מקרישנה, ומכאן שקרישנה הינו הברהמן העליון, כלומר, פַּרַמְברהמן. היסודות החומריים נחשבים לאונו הנחות של קרישנה; אלה, בהתרכבותם ההדדית, מחוללים את עולם התופעות, שנשען כולו על קרישנה, ואחרי החורבן אלה נכנסים לגופו כאנרגיה סמויה. מכאן שקרישנה הינו סיבת עולם התופעות, וגם סיבת חורבנו.

סַרְוַםּ קְהַלְו אידַםּ בְּרַהְמַה פירושו שהכול הוא קרישנה; כך רואה המַהָאבְּהָאגַוַתַה. הלה רואה כיצד הכול מתיחס לקרישנה. לפי האימפרסונליסטים, קרישנה הפך לרבים, ומאחר שהכול זה הוא, הרי שסגידה לכל דבר הינה סגידה לו. אלא שקרישנה משיב בבהגווד-גיטה לטיעון הכוזב הזה: למרות שהכול זה אונים שלו בצורות שונות, הוא בעצמו אינו נמצא בכול. הוא נוכח ולא נוכח בו-זמנית; הוא נוכח באמצעות אונו, אולם אינו נוכח בעצמו, כמקור האון. בחושינו הגשמיים איננו מסוגלים לתפוס את הנוכחות ואי הנוכחות הבו-זמניות הללו. מכל מקום, זה מוסבר באופן ממצה באִישׂופַּנישַׁד. נאמר שם שהאל הינו שלם ומושלם ולמרות שנובעים ממנו אונים לאינספור, על שלל גילוייהם והשתנויותיהם, הוא בעצמו אינו משתנה. מכאן שאדם נבון, שהבין שהוא הינו סיבת הסיבות, צריך לחפש מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו.

קרישנה מורה לכול להתמסר לו, וזוהי מהות ההוראות הוֵדיות כולן. מאחר שהוא סיבת כל הסיבות, החכמים והקדושים למיניהם כולם סוגדים לו, על-פי כללי הכתובים. ומי שעוסקים בהגות—אלה הוגים בדמותו בתוך לבם. כך הוגים הדגולים באנשים בקרישנה תמיד. ומי שמֵחְשָבו שבוי כך ושקוע בקרישנה, רק טבעי שגם ישוחח על קרישנה.

שיחה אודות קרישנה או זימרה אודותיו נקראות קירְתַנַה. גם שְׂרִי צ'איטניה הורה: קירְתַנִייַהּ סַדָא הַריהּ, כלומר, לחשוב אודות קרישנה ולשוחח אודותיו תמיד, ולא על דבר זולתו. זוהי תודעת קרישנה. התהליך הזה הינו נשגב עד מאד ומי שמתרגל אותו ישיג את שלמות החיים העליונה—שהינה נעלה לאין ערוך מרעיון הגאולה. משום כך קרישנה מורה בבהגווד-גיטה לחשוב אודותיו תמיד, לעסוק בשירותו המסור, לסגוד לו ולהשתחוות לפניו. כך הופך הדבק ל״קרישנאי״, ובגלל מודעותו המתמדת לאל, הוא בסופו של דבר גם שב אליו.

הוודות מורות אמנם לסגוד לאלים-למחצה, חלקיקיו של האל, אולם יש להבין שהוראות שכאלה נועדו לאנשים שרמת תבונתם פחותה והם קשורים עדיין לעינוג חושים חומרי. מכל מקום, מי שחפץ להגשים במלואה את המשימה האנושית, צריך לסגוד לקרישנה. כי סגידה שכזו מפשטת את הנושא כולו והצלחתה מובטחת. שמים, מים ואדמה הינם כולם חלקים של העולם החומרי. מכל מקום, מי שעומד על אדמה מוצקה, מעמדו בטוח יותר מזה שעומד בשמים או במים. החכם, שמחפש אחר מעמד איתן ובטוח, לא ישים איפוא, את מיבטחו באלים-למחצה השונים, חלקיקיו של האל, אלא יעמוד על הקרקע היציבה של תודעת קרישנה.

האימפרסונליסטים מביאים לפעמים את הדוגמה שמי שעומד על אבנים או על גזרי עצים, עומד למעשה, על-פני האדמה, שהרי האבנים והעצים מונחים על האדמה. מכל מקום, ניתן להשיב להם שמי שעומד על הקרקע במישרין, מעמדו יציב יותר ממי שעומד על עץ או אבנים. במילים אחרות, מעמדו של מי שמודע לקרישנה ומוצא בו מקלטו, בטוח יותר ממעמדם של מי שסוגדים לפַּרַמָאתְמָא או לברהמן הבלתי אישי. מכאן שמעמדם של היוגִים והגְ'נָאנִים אינו בטוח כמו מעמדם של הדבקים. ואכן, קרישנה מורה בבהגווד-גיטה שרק מי שאיבדו את שיקול דעתם בוחרים לסגוד לאלים-למחצה. ולגבי מי שבוחרים לסגוד לברהמן הבלתי אישי השרימד בהאגותם אומר, ״אלי היקר, מי שחושבים שהפכו לבני חורין באמצעות לימוד שכלתני, אינם טהורים עדיין מזוהמת הטבע החומרי. זאת משום שאינם מסוגלים למצוא מקלט בכפות רגלי הלוטוס לך. ובגלל שאינם מוצאים מקלט אצלך, למרות שהם מתעלים למצב נשגב, לקיום בברהמן הבלתי אישי, הם נאלצים ליפול ממעמדם הרם.״ קרישנה אומר משום כך על הסוגדים לאלים-למחצה שאינם נבונים ביותר ומאמציהם אויליים, שהרי התוצאות שהם משיגים הינן זמניות וחולפות. מכל מקום, לדבקיו הוא מבטיח שהם פטורים מכל סכנת מעידה.

נציגי הוודות המשיכו בתפילתם: ״מאחר שעל האדם לסגוד למישהו עליון, הרי שמכל ההיבטים, מן הדין שיסגוד לך, ולו רק למען הסדר הטוב, שהרי זה אתה ששולט בבריאה, בקיום ובחורבן. אתה שולט בשלושת העולמות בְּהֻוּר, בְּהוּוַר וסְוַר, אתה שולט גם בארבעה עשר העולמות העליונים והתחתונים, ואתה שולט בשלוש המידות החומריות. אלים-למחצה ואנשים מתקדמים בידע רוחני מאזינים תמיד ומזמרים אודות עלילותיך הנשגבות, כי פעילות שכזו בכוחה לבטל את כל מצבור התגובות לחיים של חטא. הנבונים בוחרים לטבול בים המתוק של מעשיך ולהקשיב לאלה ברוב קשב, וכך משתחררים מיד מהשפעתן המזהמת של המידות החומריות; הם אינם צריכים לעמוד אפילו בסיגופים קשים. זימרה ושמיעה אודות עלילותיך הנשגבות מהוות התהליך הקל ביותר להגשמה עצמית. די בהקשבה כנועה, כדי לטהר את הלב מכל הליכלוכים, ואז מתייצבת תודעת קרישנה בלבו של הדבק.״

״גם בר הסמכא הדגול, בְּהִישְׁמַדֵוַה, קבע שתהליך הזימרה והשמיעה אודות האל הינו מהות כל הטקסים הוֵדיים. ואכן, אותו דבק שחפץ להתעלות באמצעות שירות מסור, ובמיוחד באמצעות זימרה ושירה אודות אישיות אלוה—הלה משתחרר מהר מאד מכבלי השניות שבקיום החומרי. נשמת-העל שבלבו של הדבק מתרצה מאד מסיגופים פשוטים שכאלה, ומנחה אז את הדבק כיצד לשוב אליו. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שמעשיו וחושיו מוקדשים כליל לשירותו של הריבון, הינו שליו ורגוע לחלוטין. זאת משום שנשמת-העל מסופק ממנו; דבק שכזה הינו נשגב לכל מצבי השניות כגון חום וקור, או כבוד וכלון, וחווה משום כך גם בחדווה נשגבת, ופטור כליל מדאגות או חרדות הקיום החומרי. הבהגווד-גיטה מאששת שמי ששקוע כולו בתודעת קרישנה, אינו חרד יותר לקיומו או להגנתו, ובסופו של דבר משיג את השלמות העליונה; הוא חי את חייו בשלווה וללא דאגות, ואחרי נטישת הגוף, הוא שב הביתה לאלוהות. הריבון מאשש בבהגווד-גיטה, 'משכני העליון הינו מקום נשגב ומי שמגיע אליו, לא שב עוד לעולם החומרי. מי שהשיג את השלמות העליונה ועוסק בשירותי במשכן הנצחי—הלה הגשים את השלמות במלואה ולא ישוב עוד לקיום החומרי רווי הסבל.'״

״אלי, ישות החיים חייבת לעסוק בתודעת קרישנה, כלומר, לשרת אותך באחת מן הדרכים המקובלות כגון שמיעה, זימרה או ביצוע הוראותיך. כי מי שאינו עוסק בשירותך המסור, מיותר בכלל שיפגין סמני חיים. מקובל לחשוב שמי שנושם הינו חי, אלא שמי שמשולל תודעת קרישנה, דומה יותר למפוח בסדנתו של הנפח. המפוח הינו שק עור ששואף ופולט אויר, ומי שנושם בתוך שק של עור ועצמות, מבלי לעסוק בתודעת קרישנה או בשירות אוהב לאל, איננו טוב מזה. בצורה דומה משולה תוכלת חייו הארוכה של מי שאינו דבק, לתוכלת החיים של עץ, אכילתו מושווית לאכילתם של כלבים וחזירים, ותענוגותיו המיניים מושווים לחיי מין של חזירים ועיזים.״

״עולם התופעות מתחולל בגלל כניסתו של האל כמַהָא-וישנו לתוכו. כלל האנרגיה החומרית נסערת ממבטו, ורק אז מתחילה פעולת הגומלין של שלוש המידות. מכאן שכל אותם דברים חומריים שעליהם אנחנו מנסים להתענג, הינם קיימים בחסדו של אלוהים.״

״בגוף ישנן חמש רמות קיום—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה, ויגְ'נָאנַמַיַה, ולבסוף, אָאנַנְדַמַיַה. ברמה הראשונית ישות החיים מודעת רק לאוכל. ילד או בעל חיים מסופקים כאשר הם מקבלים את מזונם. מצב תודעתי שכזה, שמטרתו בסך הכול להגיע לשובע, נקרא אַנְנַמַיַה. אַנְנַה פירושו מזון. רמת המודעות הבאה היא מודעות לחיים. בשלב זה, מי שיכול להמשיך ולחיות מבלי להיות מותקף או מושמד, חושב את עצמו למאושר. שלב זה נקרא פְּרָאנַּמַיַה, או מודעות לקיום. המישור הבא הוא מישור המחשבה והרגש, שנקרא מַנומַיַה. החברה החומרנית מושתתת בעיקרה על שלוש רמות אלה—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה ומַנומַיַה; דאגתו הראשונה של אדם בן תרבות היא ביסוס כלכלי, דאגתו השניה הינה התגוננות מפני השמדה, ואז הוא נפתח לתהייה אודות ערכי החיים.״

״מי שממשיך ומתקדם בחיפושו הפילוסופי ומגיע למישור התבונה, ומבין שהוא אינו הגוף החומרי אלא נשמה רוחנית, ועוד מוסיף ומתקדם בחיים רוחניים—הרי שיגיע להבין את הריבון העליון, או הנשמה העליונה. וכאשר הוא מפתח את יחסיו עם האל ועוסק בשירותו, שלב זה נקרא תודעת קרישנה, או אָאנַנְדַמַיַה. אָאנַנְדַמַיַה פירושו חיי חדווה, ידע ונצחיות. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה נאמר, אָאנַנְדַמַיו 'בְּהְיָאסָאת. הברהמן העליון והברהמן הנחות, כלומר, אישיות אלוה וישות החיים, שניהם מלאי חדווה מטבעם. כל עוד שקועה ישות החיים בארבעת המישורים הנמוכים—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה וויגְ'נָאנַמַיַה—הריהי נתונה עדיין להתניות החומריות. רק בשלב האָאנַנְדַמַיַה היא הופכת לבת חורין. הבהגווד-גיטה מסבירה את שלב האָאנַנְדַמַיַה כבְּרַהְמַה-בּהֻוּתַה; כל הכמיהות והחרדות החומריות נעלמות. שלב זה מתחיל כאשר האדם הופך שווה ביחסו לכל ישויות החיים. עם התרחבות תודעתו, הוא הופך מודע לקרישנה, ואז הוא רוצה רק לעסוק בשירותו. הכמיהה הזו להתקדם בשירות לאל אינה דומה לכמיהה לעינוג חושים בקיום החומרי. מכאן שכמיהה נשארת גם בחיים רוחניים, אלא שהיא מיטהרת. חושים מטוהרים הינם קבועים במישור התודעה העליון, אָאנַנְדַמַיַה, או חיי חדווה בתודעת קרישנה, ופטורים מכל רמות התודעה החומריות, כלומר, אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה וויגְ'נָאנַמַיַה. הוגי הדעות המָאיָאוָאדִים גורסים ששלב האָאנַנְדַמַיַה הינו ההיטמעות בעליון, או שנשמת-העל והנשמה היחודית הפכו לאחד. אלא שלמעשה, אחדות אינה היטמעות בעליון ואיבוד כל קיום יחודי. ההיטמעות מתבטאת בסך הכול בהבנה; בהבנה שאנו זהים לאל מבחינה איכותית בהיבטי הידע ונצח שלו. ואילו שלב האָאנַנְדַמַיַה (חדווה) האמיתי מושג רק בשעה שעוסקים בשירות מסור. זה מאושש בבהגווד-גיטה. מַד-בהקטיםּ לַבְּהַתֵא פַּרָאם: שלב הבְּרַהְמַה-בּהֻוּתַה אָאנַנְדַמַיַה הינו מושלם רק כאשר ישנם יחסי אהבה בין האל לישויות החיים הכפופות. ומבלי להגיע לשלב האָאנַנְדַמַיַה, נשימתו של אדם הינה בסך הכול כנשימת המפוח בסדנת הנפח; חייו המתארכים הינם כמו חייו של עץ, והוא בעצמו אינו טוב מחיה כגון גמל, חזיר או כלב.

נכון שישות החיים אינה נכחדת לעולם, אולם מיני חיים נחותים סובלים ממצוקות הקיום, בעוד שמי שעוסק בשירות מסור, שרוי בחדווה, או אָאנַנְדַמַיַה. השלבים השונים הללו כולם מתיחסים לריבון. אלוהים וישות החיים שניהם קימים תמיד; ההבדל ביניהם הוא שהאל שרוי כל הזמן באָאנַנְדַמַיַה, ואילו ישות החיים, בגלל מעמדה המיזערי כחלקיק של האל, נוטה ליפול לשאר רמות החיים. אלוהים ואנחנו כולנו נצחיים, אלא שהוא הינו נשגב תמיד, בעוד שאנו נתונים לפעמים לשיעבוד, ולעיתים שרויים בגאולה. עולם התופעות כולו מתחולל בחסדו של הריבון, גם מתקיים בחסדו, ולבסוף, בעת החורבן, ניטמע בקיומו. מכאן שהאל הינו הקיום העליון וסיבת כל הסיבות. ומשום כך מי שלא מפתח תודעת קרישנה, בסך הכול מבזבז את חייו.

אנשים חומרניים מדי אינם מסוגלים להבין את העולם הרוחני ואת משכנו של קרישנה. עבורם הורו החכמים את שיטת היוגַה שנקראת מדיטצית מֻוּלָאדְהָארַה או מנּיפֻּוּרַקַה, כלומר, התעלות הדרגתית באמצעות מיקוד המחשבה בבטן. מֻוּלָאדְהָארַה ומנּיפֻּוּרַקַה הינם מונחים טכניים שמתיחסים למעיים שבתוך חלל הבטן. החומרנים מאמינים שהתבססות כלכלית הינה בעלת חשיבות עליונה; זאת משום שהם סבורים שהקיום כולו תלוי באוכל. אלא שאלה שוכחים שלא די באכילה מרובה, כי ללא עיכול תקין, האוכל גורם רק לבעיות קיבה וחומציות. מכאן שאכילה לבדה אינה מקור אנרגית החיים. תהליך העיכול דורש אנרגיה נוספת, גבוהה יותר. זו נזכרת בבהגווד-גיטה כוַיְשְׂוָאנַרַה; קרישנה אומר שם שהוא מסיע לעיכול בצורת הוַיְשְׂוָאנַרַה. מכל מקום, מאחר שהריבון שורה בכול, אין זה מופלא בכלל שהוא נוכח גם כוַיְשְׂוָאנַרַה.

קרישנה נמצא למעשה, בכל מקום. משום כך הוַיְשְׁנַּוַה מקשט את גופו עם מקדשים של וישנו: תחילה הוא מסמן מקדש מתילַקַה על הבטן, אחר כך בבית החזה, אחר כך בין עצמות הבריח, אחר כך על המצח, וכן הלאה, עד שמגיע אל קצה הראש, או הבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה. ואלה הם שלושה עשר מקדשי התילַקַה שהוַיְשְׁנַּוַה מסמן על גופו: על המצח זהו מקדש של קֵשַׂוַה, על הבטן זה מקדש של נָארָאיַנַּה, על החזה זה מקדש של מָאדְהַוַה, ובין עצמות הבריח זה מקדש של גווינְדַה. על המותן הימנית זה מקדש של וישנו, על הזרוע הימנית זה מקדש של מַדְהוּסוּדַנַה, ועל צידה הימני של עצם הבריח זה מקדשו של תְריויקארמה. על המותן השמאלית זה מקדש של וָאמַנַדֵוַה, על הזרוע השמאלית זה מקדש של שְׂרִידְהַרַה, ועל צידה השמאלי של עצם הבריח זה מקדש של הרּישִׁיקֵשַׂה. בגב העליון זה מקדש של פַּדְמַנָאבְּהַה, בגב התחתון זה מקדש של דָאמודַרַה, ובקצה הראש זה מקדש של וָאסוּדֵוַה. באמצעות תהליך זה הוגים בנוכחותו של האל באברי הגוף השונים.

ללא-דבקים לעומת זאת, ממליצים החכמים להגות בתפיסת החיים הגופנית—התרכזות בחלל הבטן, בלב, בגרון, בגבות, במצח, ולבסוף בקצה הראש. ישנם חכמים, משושלת ההוראה של הקדוש אַרוּנַּה, שמתמקדים בלב כיוון שנשמת-העל מצוי שם עם ישות החיים. זה מאושש בפרק החמישה עשר של הבהגווד-גיטה; הריבון אומר שם, ״אני נמצא בלב כול.״

וַיְשְׁנַּוַה מגן על גופו לצורך שירות לריבון, והגנה שכזו מהווה חלק משירותו המסור. בעוד שאדם חומרני חושב את גופו לעצמו. אדם שכזה סוגד לגופו באמצעות תהליך היוגַה הזה של התמקדות באברי הגוף השונים, כגון מנּיפֻּוּרַקַה, דַהַרַה והְרּידַיַה, שמגיע לבסוף לבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה שבקצה הראש. אותו יוגִי נדיר שהגיע לשלמות בתירגול היוגַה יכול אז לעבור דרך הבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה לכל אחד מן הכוכבים הרבים, בעולם החומרי או ברוחני. המעבר הזה מתואר בהרחבה בספר השני של השרימד בהאגותם.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ממליץ בהקשר זה למתחילים, לסגוד לוירָאטַה פּוּרוּשַׁה, או התגלותו של האל בדמות היקום אדירת המימדים. מי שאינם מסוגלים להבין שהסגידה לדמות האַרְצָ'א, או דמותו של אלוהים שבמקדש, הינה זהה לסגידה לאל עצמו, או מי שאינם מסוגלים להתמקד בדמותו—עבורם מומלצת הסגידה לאלוהים בדמותו היקומית. חלקו התחתון של היקום נחשב לרגלים, חלקו התיכון נחשב לטבור או לבטן, מערכות הכוכבים הגבוהות, כגון גַ'נַלוקַה ומַהַרלוקַה הינן הלב, ומערכת הכוכבים העליונה, בְּרַהְמַלוקַה, נחשבת לקצה הראש. הקדושים ממליצים על שיטות הגות ויוגַה שונות, בהתאם לרמתו של הסוגד, אלא שתכלית השיטות הללו כולן הינה לשוב הביתה לאלוהות. וכפי שנאמר בבהגווד-גיטה, מי שמגיע לכוכב העליון, למשכנו של קרישנה, או אפילו מי שמגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה—הלה לא ישוב עוד לעולם לקיום החומרי, על מצוקותיו הרבות.

הוודות מורות משום כך להפוך את כפות רגלי הלוטוס של וישנו למטרת המאמצים כולם. תַד וישְׁנּוהּ פַּרַמַםּ פַּדַםּ, וישנולוקַה, או כוכביו של וישנו, מצויים מעל לכל הכוכבים החומריים. אלה כוכבים נצחיים וידועים כסַנָאתַנַה-דְהָאמַה; הם אינם מתכלים לעולם, גם לא בעת חורבן היקום החומרי. מכאן שאותו אדם שלא סגד לריבון ולא שב לאלוהות, נכשל מלהגשים את משימת חייו העיקרית.

תפילתם הבאה של נציגי הוודות דנה בכניסתו של האל למיני החיים השונים. בבהגווד-גיטה נאמר שחלקיקו הרוחני של האל מצוי בכל אחד ממיני החיים. הריבון אומר בעצמו בגיטה שהוא הינו האב נותן הזרע בכל המינים, ומשום כך כולם נחשבים לבניו. האימפרסונליסטים מתבלבלים לפעמים מכניסתו של הריבון ללבו של כל אחד כפַּרַמָאתְמָא. מאחר שהוא נכנס לגופים השונים עם הנשמה היחודית, הם מסיקים שהוא אינו שונה ממנה. כלומר, שישות החיים שווה לאלוהים. הם מתריסים, ״מדוע צריכה הנשמה היחודית לסגוד לנשמת-העל?״ לדעתם הם זהים ואין כל הבדל ביניהם. אלא שיש הבדל בין נשמת-העל לנשמה היחודית. זה מוסבר בפרק החמישה עשר של הבהגווד-גיטה, שם הריבון אומר שלמרות שהוא מצוי עם ישות החיים באותו גוף, הוא הינו עליון. הוא מי שמכתיב מבפנים ונותן תבונה לנשמה היחודית. בגיטה נאמר בבירור שזה האל שנותן לנשמה את התבונה, הוא גם משפיע על הזיכרון שלה ועל השיכחה. איש לא עצמאי לפעול ללא אישורו; בהנחייתו בלבד, פועלת עתה ישות החיים על-פי הקארמה שצברה מן העבר. הנשמה היחודית הינה שכחנית מטבעה; וזה הריבון, שמצוי בלבה, שמזכיר לה את רצונותיה מחיים קודמים. בדומה לאש האחת שמתגלה במידות שונות, על-פי גודל העץ, תבונתה, אף שזהה באיכותה לריבון, מתגלה עתה בהתאם למגבלות גופה.

נאמר שהריבון, או נשמת-העל, הינו אֵקַה-רַסַה. אֵקַה פירושו אחד, ורַסַה פירושו טעם. הריבון הינו נשגב תמיד. הוא נצחי וכולו חדווה וידע. מעמדו כאֵקַה-רַסַה אינו משתנה אף פעם, גם כאשר הוא משמש כצופה ויועץ לנשמה היחודית שבכל גוף יחודי.

החל מברהמה וכלה בנמלה, כל ישות חיה מציגה את אונה הרוחני בהתאם לגופה. האלים-למחצה הינם מאותו סוג של נשמות יחודיות ששוכנות בגוף אדם או בגופיהן של חיות נחותות. אנשים חכמים לא סוגדים משום כך לאלים-למחצה, שהרי אלה בסך הכול נציגים זעירים של קרישנה שמופיעים בגוף מותנה. הנשמה היחודית יכולה להפגין אונים וכוח רק כפי שמאפשר לה מבנה גופה, בעוד שהאל מפגין את אונו במלואו, בכל צורה ודמות ללא הבדל. ומאחר שהנשמה היחודית מפתחת את אוניה וכוחה בהתאם למצב ההתפתחותי של גופה, הרי שלא ניתן לקבל בכלל את רעיון השיויון בין אלוהים לנשמה, שבו דוגלים כל כך המָאיָאוָאדִים. הנשמה היחודית בגוף תינוק, אינה מסוגלת להפגין כוח של בוגר, אולם קרישנה, אפילו כשהיה תינוק בזרועות אמו, הפגין את מלוא אונו והמית את פֻּוּתַנָא וזדים כמותה שניסו להרוג אותו. משום כך מתואר אונו של האל כאֵקַה-רַסַה, או בלתי משתנה. הוא הינו איפוא, מושא הסגידה היחיד, אלא שרק מי שאינם נתונים להשפעת הטבע החומרי מודעים לזה. במילים אחרות, רק בני החורין יכולים לסגוד לאל. המָאיָאוָאדִים, שתבונתם פחותה יותר, חושבים שהאלים-למחצה ואלוהים הינם זהים, ומשום כך בוחרים לסגוד לאלה.

נציגי הוודות המשיכו לומר את תפילתם: ״מי שהפכו אחרי לידות רבות מאד לרבי תבונה וידע, פונים לסגוד לכפות רגלי הלוטוס שלך.״ זה מאושש גם בבהגווד-גיטה; הריבון אומר שם שאחרי לידות רבות, מי שהינו מַהָאתְמָא, או נשמה גדולה, מתמסר לאל, כיוון שהוא יודע שוָאסוּדֵוַה, קרישנה, הינו סיבת כל הסיבות. הוודות המשיכו: ״כפי שכבר הוסבר, מֵחְשָבנו, תבונתנו וחושינו ניתנו לנו מאלוהים, ומשום כך, כאשר אלה מיטהרים, הם עוסקים כליל בשירותו. רק בגלל שימוש לא נכון באלה לצורך פעילות חומרית, לכודה ישות החיים במיני החיים השונים. תוצאות מעשיה מכתיבות לה את גופיה, שנוצרים על-ידי הטבע החומרי בהתאם לרצונותיה. כיוון שזו מתאווה וזכאית לגוף מסוים, זה ניתן לה על-ידי הטבע החומרי, על-פי הוראתו של הריבון.

בפרק השלישי של השרימד בהאגותם מוסבר שבידה של השגחה עליונה מוטלת ישות החיים לתוך זרעו של זכר ומוחדרת לרחמה של נקבה מתאימה, כדי לפתח את גופה המסוים. היא בוחרת להשתמש בחושיה, בתבונתה, במֵחְשָבה וכו', בדרך משלה, שמכתיבה את הגוף המסוים שבו היא שבויה. וכך, בהתאם לנסיבות ולמצבים השונים זו עוברת במיני החיים השונים, כאל-למחצה, כאדם, או כחיה.

בספרות הוֵדית מוסבר שישויות החיים שכלואות במיני החיים השונים הינן חלקיקים של הריבון. המָאיָאוָאדִים לעומת זאת, חושבים שהישויות הינן זהות לפַּרַמָאתְמָא, שלמעשה, יושב בתוך ישות החיים כידיד. מאחר שהפַּרַמָאתְמָא, או ההיבט המקומי של הריבון, והנשמה היחודית, שניהם מצויים בתוך הגוף, ישנם שטועים וחושבים שאין הבדל ביניהם. מכל מקום, ישנו ביניהם הבדל מובהק; זה מוסבר בוַרָאהַה פּוּרָאנַּה כך: הריבון מתרחב לשני סוגים של חלקים—ישויות החיים שנקראות ויבְּהינָאמְּשַׂה, והפַּרַמָאתְמָא, או התרחבות מוחלטת של האל, שנקרא סְוָאמְּשַׂה. התרחבות הסְוָאמְּשַׂה הינה רבת עוצמה ממש כמו הריבון עצמו וניחנת באוניו כולם, ללא הבדל, בעוד שחלקיקי הויבְּהינָאמְּשַׂה ניחנים רק במעט מזעיר מן האונים. בנָארָאיַנַּה-פַּנְצַ'רָאתְרַה נאמר שישויות החיים, אונו הגבולי של הריבון, זהות אמנם באיכות קיומן הרוחני לריבון עצמו, אלא שהן נוטות להתלכלך באיכויות החומריות. ובגלל הנטייה הזו ליפול להשפעת המידות החומריות, נקראת הישות הזעירה גִ'יוַה. אישיות אלוה נקרא לעיתים גם שיווה, או מבורך כולו. ההבדל בין שיווה לגִ'יוַה הוא שהאל המבורך אינו מושפע אף פעם מן המידות החומריות, בעוד שחלקיקיו הזעירים נוטים ליפול להשפעה כזו.

נשמת-העל שנמצא בגופה של ישות החיים המסוימת, הינו חלק מוחלט של הריבון, ומהווה משום כך מושא סגידתה של הישות היחודית. על-פי חכמי העבר הדגולים, תהליך ההגות נועד למעשה, לאפשר לישות החיים למקד את מחשבתה בכפות רגלי הלוטוס של האל בדמותו כנשמת-העל (וישנו). זהו סַמָאדְהי אמיתי. ישות החיים לא יכולה להשתחרר לבדה משיעבוד חומרי; משום כך עליה לעסוק בשירות מסור לאלוה עליון, או לנשמת-העל שבתוכה. שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי, שהינו מבאר חשוב של השרימד בהאגותם, חיבר פסוק יפה בהקשר זה, וזו משמעותו: ״אלי היקר, הינני חלקיק נצחי שלך, אלא שנשביתי עתה באונים החומריים, שגם הם נובעים ממך. אתה סיבת כל הסיבות ונכנסת לגופי כנשמת-העל. זוהי זכותי הטבעית ליהנות בחברתך מחיי חדווה עילאיים מלאים בידע, ומשום כך אלי, הריני מתחנן שתצווה עלי לעסוק בשירותך, כדי שאשוב למעמדי המקורי, לחדווה נשגבת.״

רבים האישים הדגולים שהבינו שישות החיים הסבוכה בעולם החומרי אינה יכולה להשתחרר במאמציה שלה, ומשום כך אלה עוסקים כולם, באמונה איתנה ובמסירות, בשירות נשגב לאל. כך הגידו נציגי הוודות.

הם המשיכו: ״ריבון עליון, קשה מאד להשיג ידע מושלם אודות האמת המוחלטת. אולם אתה, ברוב חסדך לנשמות הכושלות, מופיע בהתגלויותיך השונות ומבצע מעשים מופלאים. הופעת אפילו כאישיות חשובה בתולדות העולם הזה, והספרות הוֵדית מספרת את עלילותיך. העלילות הללו כולן הינן קסומות כמו ים של חדווה נשגבת. רוב האנשים נמשכים לקרוא סיפורים, אלא שהסיפורים מפארים בדרך כלל סתם גִ'יוות רגילות. מכל מקום, מי שנמשך לספרות הוֵדית שמתארת את עלילותיך הנצחיות, זוכה לטבול בים של חדווה נשגבת. כמו אדם יגע שטובל במקווה מים ומתרענן, גם הנשמה המותנית, ששבעה כבר מפעילות חומרית, שוכחת את עייפותה, כאשר טובלת בים הנשגב של מעשיך. ולבסוף היא צוללת כליל בים הזה. הנבונים ביותר אינם מתרגלים משום כך שום תהליך להגשמה עצמית לבד משירות מסור ועיסוק מתמיד בתשע פעולות המסירות, בעיקר שמיעה וזימרה. וכאשר דבקיך שקועים בשמיעה וזימרה אודותיך, הם מואסים אפילו בחדווה שמקורה בגאולה, או בהיטמעות בקיומו של העליון. ומאחר שאלה איבדו כבר כל עניין בגאולה, בודאי שאינם נמשכים לפעילות חומרית שתכליתה התעלות לעדן עבור עינוג חושים. דבקים טהורים מחפשים רק חברתם של פַּרַמַהַמְּסות, או דבקים בני חורין, כי בחברתם הם יכולים לשמוע ללא הרף ולזמר את תפארתך. למען זה הם נכונים להקריב הכול—כל נוחיות אישית, ואפילו את נוחות חיי המשפחה, גם חיי חברה-לכאורה, ידידות ואהבה. מי שטעמו את מתק המסירות שבטעם הנשגב של זימרת תפארתך, הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא—דבקים טהורים כאלה אינם מתאווים לכל חדווה רוחנית אחרת, גם לא לנוחות חומרית. אלה פחות חשובות בעיניהם אפילו מסתם גבעול של עשב.״

נציגי הוודות המשיכו: ״מי שמצליח לטהר את מֵחְשָבו, חושיו ותבונתו באמצעות שירות מסור בתודעת קרישנה מלאה, מֵחְשָבו הופך לו לידיד. ואלמלא כן, המֵחְשָב הינו אויב תמיד. מֵחְשָב ששקוע בשירות לאל הינו ידידה הקרוב של ישות החיים, שהרי אז הוא תמיד הוגה באלוהים, ואלוהים הרי, הינו יקר לנשמה לעד. משום כך כאשר מֵחְשָבה חושב עליו, היא חווה מיד סיפוק אדיר, לו התאוותה חיים אחר חיים. ומי שמֵחְשָבו כך ממוקד בכפות רגליו של הריבון, אינו נמשך עוד לשום סגידה נמוכה יותר, או לתהליך נחות יותר של הגשמה עצמית. כי כל תהליך אחר או נסיון לסגוד לאל-למחצה בסך הכול מסבך את ישות החיים במחזוריות הלידה והמוות, וכמה זה נתעב להיכנס למיני חיים נחותים כמו חתולים וכלבים!״

שְׂרִי נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה כתב בשירו שמי שנמשכים לתהליך השכלתני הספקולטיבי ולפעילות נושאת גמול, ואינם פונים לשירות מסור לאל, בסך הכול שותים את התוצאות הרעילות של מעשיהם. אנשים כאלה נאלצים להיוולד למיני חיים שונים, או שנאלצים לפתח הרגלים נתעבים כגון אכילת בשר ולקיחת מסממים. אנשים חומרניים סוגדים לגופם החומרי בן החלוף, ומתעלמים כליל מטובתה של הנשמה הרוחנית שבתוך הגוף. ישנם שמוצאים מקלט במדע החומרי, לצורך שיפור נוחותם הגופנית, וישנם שסוגדים לאלים-למחצה כדי להתעלות לכוכבי עדן. שוכחים לחלוטין את הנשמה, מטרת חייהם מתמצת כולה במתן נוחות לגוף. הספרות הוֵדית מתארת אנשים כאלה כמתאבדים; זאת משום שזיקתם העזה לגוף החומרי ולנוחיותו מנציחה את נדודיהם במחזוריות הלידה והמוות והסבל הכרוך בזה. רק בגוף אנושי יכולה ישות החיים להבין את מעמדה, ומשום כך צריך הנבון לפנות לשירות מסור ולהעסיק בשירות כזה את מֵחְשָבו, חושיו ואת גופו, מבלי בכלל לסטות ממנו.

נציגי הוודות המשיכו: ״רבים כל כך היוגִים שהינם מלומדים מאד ובקיאים בהשגת השלמות העליונה. אלה לומדים באמצעות תירגול היוגַה לשלוט באויר החיים שבגוף. הם מתמקדים בדמותו של וישנו ושולטים כליל בחושיהם. אולם למרות חיי משמעת קפדניים וסיגופיהם המפרכים, הם משיגים בסך הכול אותו יעד שמשיגים אויביך. כלומר, אותם יוגִים דגולים, רבי חכמה ושכל, מגיעים לבסוף לזוהר הברהמן הבלתי אישי, ממש כמו הזדים שעוינים תמיד את אלוהים. רשעים כמו קַמְּסַה, שׂישׂוּפָּאלַה ודַנְתַוַקְרַה הגיעו לזוהר הברהמן, כיוון שהגו תמיד בקרישנה. והנה, נשים—הגופִּיות—אלה נמשכו אל קרישנה כיוון שנישבו ביופיו. זו התאוה, אם כן, שעוררה את הגותן עליו. הן חפצו שיחבק אותן בזרועותיו שדמו לצורתו העגולה היפיפיה של הנחש. וישנם גם מזמורי הוודות—גם אנו ממקדים את מֵחְשָבנו בכפות רגליך. הגותן של הגופִּיות מושתתת על תאוה; אנו מתמקדים בך כדי לשוב הביתה לאלוהות; אויביך חושבים תמיד כיצד להורגך; והיוגִים עומדים בסיגופים קשים כדי להיכנס לזוהרך. אולם כל האנשים הללו, על דרכי הגותם השונה, כולם השיגו שלמות רוחנית בהתאם לתפיסתם השונה. זאת משום שאתה שווה ביחסך לכל דבקיך.״

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אלי היקר, קשה מאד להגות תמיד בכפות רגליך; רק דבקים גדולים שכבר השיגו אהבה אליך ועוסקים בשירותך הנשגב הינם מסוגלים לזה. אלי, גם אני מתאווה שמֵחְשָבי יתמקד בדרך כלשהי ברגליך, לפחות לזמן כלשהו.״

קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה את השלמות הרוחנית שמשיגים המתרגלים השונים; הוא אומר שם שהוא מעניק לדבק את השלמות שלה הוא מתאווה, בהתאם למידת התמסרותו. האימפרסונליסטים, היוגִים ואויביו של הריבון נכנסים לזוהרו הנשגב של האל, בעוד שמי שסוגדים לדמותו האישית של אלוהים וצועדים בעקבות תושבי ורינדאוון, או שמקפידים לקיים את כללי השירות המסור—אלה מתעלים למשכנו האישי של קרישנה, גולוקַה ורינדאוון, או לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. האימפרסונליסט והפרסונליסט שניהם מתעלים למישור הרוחני, או לשמים הרוחניים, אלא שהאימפרסונליסט מגיע לזוהר הברהמן הבלתי אישי, ואילו הפרסונליסט מגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או לכוכב ורינדאוון, בהתאם לשירות וליחסים להם הוא מתאווה עם האל.

נציגי הוודות אמרו שמי שנולדו אחרי בריאת העולם אינם מסוגלים להבין את הריבון באמצעות הידע החומרי שלהם. ממש כמו שמי שנולד למשפחה מסוימת אינו מסוגל להבין את מעמדו של אבי סבו שחי לפני הדור הנוכחי, גם אנו איננו מסוגלים להבין את אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה או קרישנה, שקיים לעד בעולם הרוחני. בפרק השמיני של הבהגווד-גיטה נאמר בפירוש שרק באמצעות שירות מסור ניתן להגיע לאישיות אלוה העילאי, שחי לעד בממלכה הרוחנית (סַנָאתַנַה-דְהָאמַה).

ובאשר לבריאה החומרית, ברהמה הינו היצור הראשון שנברא בה; לפניו לא היה שום יצור חי. העולם היה שרוי בחשכה עד שהלה נולד מפרח הלוטוס שצמח מטבורו של גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו. גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו הינו התרחבות של קָארַנּודַקַשָׂאיִי וישנו, קָארַנּודַקַשָׂאיִי וישנו הינו התרחבות של סַנְקַרְשַׁנַּה, סַנְקַרְשַׁנַּה הינו התרחבות של בַּלַראמה, ובַּלַראמה הינו התרחבותו הראשונה של קרישנה. אחרי שברהמה נברא, נולדו שני סוגים של אלים-למחצה: אלים-למחצה כמו ארבעת האחים סַנַקַה, סַנָאתַנַה, סַנַנְדַנַה וסַנַת-קוּמָארַה, שיצגו את הפרישות מהעולם, ואלים-למחצה כמו מַרִיצ'י וצאצאיהם, שנועדו להתענג על העולם החומרי. משני הסוגים הללו התגלו בהדרגה כל שאר מיני החיים, לרבות בני האדם. מכאן שכל היצורים שבעולם החומרי, אפילו בני האדם, ברהמה, האלים-למחצה והרָאקְשַׁסים, כולם הינם יצורים חדישים. כלומר, הם נולדו רק לאחרונה, וממש כשם שמי שרק נולד למשפחה כלשהי, אינו יודע את מעמדם של אבותיו מדורות קודמים, גם איש בבריאה החומרית, שנבראה רק לאחרונה, אינו מבין את מעמדו של האל בעולם הרוחני. כל תופעות העולם הזה, כמו גורם הזמן, ישויות החיים, הוודות, והיסודות הגשמיים והסמוים, למרות משך קיומם האדיר, כולם נוצרו ברגע מסויים. וכל דבר שנוצר בעולם הנברא, גם כל הדרכים שנוצרו להבנת מקור הבריאה, נחשבים למעשה, לחדישים.

מכאן שבאמצעות תהליכים להגשמה עצמית או להבנת אלוהים כמו פעילות נושאת גמול, שכלתנות עיונית, ויוגַה מיסטית לא ניתן להגיע אל המקור העליון לכול. אחרי חורבנו הסופי של היקום לא קיימות יותר ודות, גם לא זמן חומרי, או היסודות הגשמיים והסמויים. וכאשר כל ישויות החיים נחות במצבן הסמוי בתוך נָארָאיַנַּה, גם כל אותם תהליכים שהמציאו לא קיימים. מכל מקום, שירות מסור הינו קיים לעד בעולם הרוחני. מכאן שזהו התהליך האמיתי היחידי להגשמה עצמית או להבנת אלוהים. שרילה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק בהקשר זה, וזה תוכנו: אישיות אלוה, המקור העליון לכול, הינו עצום לאינסוף ובלתי מוגבל, ומשום כך אין שום אמצעי חומרי בעזרתו יכולה ישות החיים להבין אותו. היא צריכה איפוא, רק להתפלל לעסוק לעד בשירותו, כי אז בחסדו, היא תוכל להבין אותו, המקור העליון לכול. הריבון העליון מתגלה רק לדבקיו. בפרק הרביעי של הבהגווד-גיטה הריבון אומר לארג'ונה, ״ארג'ונה יקירי, כיוון שאתה דבק שלי וידידי הקרוב, אגלה לך את התהליך להבין אותי.״ כלומר, במאמצינו שלנו אנחנו איננו מסוגלים להבין את מקור הבריאה, את אישיות אלוה. תחילה עלינו לרַצות אותו בשירות מסור, ואז הוא יתגלה לנו, ונוכל להבין אותו במידה כלשהי.

הוגי דעות שונים ניסו להבין את המקור לכול באמצעות מחשבתם הספקולטיבית. הזרמים המחשבתיים הללו מחולקים באופן כללי לששה ונקראים שַׁדּ-דָרְשַׂנַה. הם כולם דוגלים בהיבט המופשט של האמת וידועים כמָאיָאוָאדַה. כל זרם ניסה לבסס את עמדתו שלו, אף שמאוחר יותר הם התפשרו וקבעו שכל הדעות מובילות לאותה מטרה ומשום כך כולן תקפות. מכל מקום, מתפילותיהם של נציגי הוודות מסתבר שאף לא אחת מאלה הינה תקפה, כיוון שתהליכי הידע הללו כולם נוצרו בתוך העולם החומרי הזמני. כולם מחמיצים את הנקודה האמיתית: אישיות אלוה, או האמת המוחלטת, יכול להיות מובן רק באמצעות שירות מסור.

קבוצה אחת של הוגי דעות, שידועים כמימָאמְּסַקים ומיוצגת על-ידי חכמים כגון גַ'יְמיני, מצביעה על פעילות צדיקה או על קיום חובות הוַרְנַה והאָאשְׂרַמַה, כאמצעי להשגת השלמות העליונה. אלא שטענה זו מופרכת בפרק התשיעי של הבהגווד-גיטה. קרישנה אומר שם שפעילות צדיקה מרוממת אמנם לעדן, אלא שמיד עם תום מצבור התגובות למעשים הטובים, נאלצים לנטוש את רמת השיגשוג והתענוגות החומריים שבכוכבי העדן, ולשוב לכוכבים הנמוכים, שם תוחלת החיים קצרה מאד וגם רמת האושר החומרי נמוכה. מילות הגיטה הן קְשִׁינֵּא פּוּנְּיֵא מַרְתְיַה-לוקַם וישַׂנְתי. מכאן שמסקנתם של המימָאמְּסַקים שפעילות צדיקה מובילה לאמת המוחלטת, אינה תקפה. דבק טהור נוטה אמנם מטבעו לפעילות צדיקה, אלא שלא די בפעילות כזו כדי לזכות בחסדו של הריבון. פעילות טובה מטהרת אולי מהשפעת מידות הבערות והלהיטות, אולם זה מושג כמאליו על-ידי שמיעת המסר הנשגב של האלוהות באופן מתמיד מספרים כמו בהגווד-גיטה, שרימד בהאגותם וספרות דומה. הבהגווד-גיטה מלמדת שאפילו מי שלא מבצע מעשי חסד, אולם עוסק כולו בשירות מסור, הינו צועד בביטחה בנתיב השלמות הרוחנית. נאמר שם גם שמי שעוסק בשירות המסור מתוך אהבה ואמונה, הריבון מנחה אותו מבפנים. הריבון בעצמו, כפַּרַמָאתְמָא, או כמורה הרוחני שיושב בתוך הלב, מנחה את הדבק כיצד לשוב בהדרגה לאלוהות. מסקנת המִימָאמְּסַקים אינה איפוא, אותה אמת שמובילה להבנה האמיתית.

וישנם גם חכמי הסָאנְקְהְיַה. אלה מתעניינים במטאפיסיקה או במדע החומרי. הם לומדים את עולם התופעות באמצעות שיטות מדעיות שהמציאו ואינם מכירים בסמכותו העליונה של אלוהים כבורא עולם התופעות. הם שוגים להסיק שתגובה של יסודות חומריים הינה הסיבה הראשונית לבריאה. אלא שהבהגווד-גיטה שוללת לגמרי את הגישה הזו. נאמר בה בבירור שמאחורי הפעילות הקוסמית מצויה ידו המכוונת של האל. עובדה זו מוצאת חיזוק נוסף בהוראה הוֵדית אַסַד וָא אידַם אַגְרַה אָאסִית, שפירושה שמקור הבריאה היה קיים לפני הבריאה. מכאן שיסודות חומריים אינם יכולים להוות סיבת עולם התופעות. אלה נחשבים אמנם לסיבות החומריות, אולם הסיבה העליונה הינו אישיות אלוה. משום כך הבהגווד-גיטה אומרת שהטבע החומרי פועל תחת הכוונתו.

מסקנת פילוסופית הסָאנְקְהְיַה האתאיסטית היא שמאחר שעולם התופעות הינו זמני או אשליתי, גם סיבתו הינה אשליתית. אנשיה נוטים לראות את האמת כריקוּת. אלא שלמעשה, אישיות אלוה הינו הסיבה הראשונית, ועולם התופעות הינו גילוי זמני של אונו החומרי. כאשר גילוי בן חלוף זה נכחד, סיבתו—קיומו הנצחי של העולם הרוחני—נשאר כמות שהוא. משום כך נקרא העולם הרוחני סַנָאתַנַה-דְהָאמַה, או המשכן הנצחי. גם מסקנתם של חכמי הסָאנְקְהְיַה אינה איפוא, תקֵפה.

ישנם הוגי דעות נוספים, בראשם גַוּתַמַה וקַנָּאדַה, שלמדו בדקדקנות רבה את שרשרת הסיבות והתגובות של היסודות החומריים ולבסוף הגיעו למסקנה שצירוף אטומי הינו מקור הבריאה. התאוריה הזו נקראת פַּרַמָאנוּוָאדַה ודוגלים בה מדענים רבים כיום. אלא שלא ניתן לקבל אותה, כיוון שהמקור לכול אינם אטומים חסרי חיים. זה מאושש בבהגווד-גיטה ובשרימד בהאגותם, וגם בוודות, שם נאמר אֵקו נָארָאיַנַּה אָאסִית, רק נָארָאיַנַּה היה לפני הבריאה. בשרימד בהאגותם ובוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה נאמר שהמקור העליון הינו בר חישה ומודע, במישרין ובעקיפין, לכל דבר בבריאתו. בבהגווד-גיטה קרישנה אומר, אַהַםּ סַרְוַסְיַה פְּרַבְּהַוַהּ: ״אני הוא הסיבה הראשונית לכול״, ומַתְתַהּ סַרְוַםּ פְּרַוַרְתַתֵא: ״ממני נובע כל הקיים״. אטומים מהווים אולי הצירוף הבסיסי של הקיום החומרי, אלא שאלה מקורם באישיות אלוה. ומכאן שגם תורתם של גַוּתַמַה וקַנָּאדַה אינה תקפה.

וישנם האימפרסונליסטים, בראשם אַשְׁטָאוַקְרַה ומאוחר יותר שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, שחושבים את זוהר הברהמן הבלתי אישי למקור לכול. לפי דעתם, ההתגלות החומרית הינה זמנית ושקרית, בעוד שזוהר הברהמן הינו המציאות האמיתית. אלא שלא ניתן לתמוך גם בתורה כזו, שהרי הריבון בעצמו אומר בבהגווד-גיטה שזוהר הברהמן נובע מאישיותו. גם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שזוהר הברהמן הינו קרינת גופו של קרישנה, ומכאן שזה אינו מקור הבריאה. הסיבה המקורית הינה אישיות מושלמת וברת חישה—אלוה העילאי, גווינְדַה.

הרעיון המסוכן ביותר של האימפרסונליסטים זה שכאשר אלוהים מופיע בעולם החומרי, הוא לובש גוף חומרי תוצר שלוש מידות הטבע. שְׂרִי צ'איטניה גינה את הגישה המָאיָאוָאדִית הזו כנפשעת ביותר. הוא אמר שמי שחושב את גופו הנשגב של האל לתוצר הטבע החומרי, עובר את העבירה החמורה ביותר נגד כפות רגלי הלוטוס של וישנו. גם בגיטה נאמר שרק שוטים וסכלים ממעיטים בערכו של האל כאשר הוא מתגלה בדמות אדם. שׂרִי קרישנה, שְׂרִי ראמה ושְׂרִי צ'איטניה פעלו בחברה האנושית כמו בני אנוש.

נציגי הוודות מגנים את התפיסה המָאיָאוָאדִית כמטעה לחלוטין ומוליכה שולל. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מתואר גופו של הריבון כאָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה; גופו רוחני, ולא חומרי. ביכולתו ליהנות מכל דבר באמצעות כל אחד מאיבריו, ומשום כך הינו כל-יכול. אבריו של גוף חומרי מסוגלים לבצע רק תפקוד אחד מסוים; ידיים יכולות למשל, להחזיק, אולם לא לראות או לשמוע. אולם גופו של האל הינו אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה או סַץ'-צי'ד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, ומשום כך ביכולתו ליהנות מכל דבר ולעשות כל דבר בכל אחד מאיבריו. הנטייה לראות את גופו הרוחני של הריבון כחומרי מקורה ברצון להפוך אותו לשווה לנשמה המותנית. הנשמה המותנית הינה בעלת גוף חומרי, ומשום כך, אם גם לריבון יש גוף חומרי, או אז קל מאד לבסס את הרעיון האימפרסונליסטי שישות החיים שווה לאלוהים.

כאשר אישיות אלוה בא לכאן, הוא מפגין עלילות שונות. אולם גוף התינוק שלו, שנח בזרועותיה של אמא יַשׂודָא, אינו שונה מגופו המבוגר-כביכול, שנלחם בזדים. בגוף של ילד הוא נלחם נגד זדים כמו פֻּוּתַנָא, תְרּינָאוַרְתַה, אַגְהָאסוּרַה וכו' באותה עוצמה שבה שנלחם בבחרוּתו עם הרשעים דַנְתַוַקְרַה, שׂישׂוּפָּאלַה ואחרים. בחיים חומריים, ברגע שנשמה מותנית מחליפה את גופה, היא שוכחת לגמרי את גופה הקודם. אולם מן הבהגווד-גיטה מסתבר שקרישנה, שגופו הינו סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה, אינו שוכח שהורה את הבהגווד-גיטה לאל השמש לפני מליוני שנים. הוא ידוע משום כך כפּוּרוּשׁותְתַמַה, כלומר, הינו נשגב לקיום החומרי וגם לרוחני. כסיבת כל הסיבות, הרי שהוא מקור העולם החומרי וגם הרוחני. הוא כל-יכול ויודע-כול, אלא שגוף חומרי אינו יכול להיות כל-יכול ויודע-כול, ומכאן שגופו אינו חומרי. לא ניתן איפוא, לתמוך בכלל ברעיון המָאיָאוָאדִי שהאל בא לעולם החומרי בגוף חומרי.

לסיכום אפשר לומר שכל תורות המחשבה החומריות מושתתות על קיום אשליתי וחולף, כמו הסקת מסקנות בחלום. מסקנות שכאלה אינן מסוגלות בשום פנים להוביל לאמת המוחלטת. רק באמצעות שירות מסור ניתן להגיע לאמת. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, בְּהַקְתְיָא מָאם אַבְּהיגָ'אנָאתי, ״רק באמצעות שירות מסור אפשר להבין אותי.״ שרילה שְׂרִידְהַרה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אלי היקר, שאחרים יעסקו להם בטיעונים כוזבים ובהתפלפלות יבשה, ממציאים להם תאוריות על גבי תאוריות על בסיס רעיונותיהם הספקולטיבים. שישוטטו להם כרצונם בחשכת הבערות והאשליה, מתענגים כביכול, כמו היו מלומדים גדולים, אפילו שאינם יודעים בכלל אודות האל. כי באשר לי, אני חפץ רק לזכות בגאולה באמצעות זימרת שמותיו של אישיות אלוה רב הקסם—מָאדְהַוַה, וָאמַנַה, תְרּינַיַנַה, סַנְקַרְשַׁנַּה, שְׂרִיפַּתי וגווינְדַה. די לי בזימרת שמותיו הנשגבים כדי להיטהר מליכלוכי הקיום החומרי.״

נציגי הוודות אמרו אז: ״אלי, אותה ישות חיים שזוכה, בחסדך, להגיע למסקנה הנכונה לגבי מעמדך הרם והנשגב, אינה ניטרדת עוד מן התאוריות השונות שממציאים להם הוגי הדעות למיניהם. זה מתייחס לתורות של גַוּתַמַה, קַנָּאדַה, פַּתַנְגַ'לי וקַפּילַה (נירִישְׂוַרַה). ישנם למעשה, שניים שנושאים את השם קַפּילַה: קַפּילַה, בנו של קַרְדַמַה מוּני, הינו התגלות אלוה. הוא הופיע לפני זמן רב מאד, בעידנו של סְוָאימבְּהוּוַה מַנוּ. והאחר הינו אתאיסט בן העידן הזה, עידנו של וַיְוַסְוַתַה מַנוּ, אף שישנם כאלה שמציגים את קַפּילַה האתאיסט כאילו הוא הינו אישיות אלוה שהופיע כבנו של קַרְדַמַה מוּני בזמנו של סְוָאיַמְבְּהוּוַה מַנוּ.

לפי התורה המָאיָאוָאדִית, עולם התופעות החומרי הינו מיתְהְיָא או מָאיָא, כלומר, כוזב. הסיסמה שלהם זה בְּרַהְמַה-סַתְיַה גַ'גַן-מיתְהְיָא; כלומר שזוהר הברהמן הינו אמת ועולם התופעות הינו אשליתי וכוזב. לפי הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית לעומת זאת, עולם התופעות הזה מקורו באישיות אלוה. בבהגווד-גיטה הריבון אומר שהוא נכנס לתוך העולם החומרי באמצעות אחד מחלקיו המוחלטים, וכך מתחוללת הבריאה. גם מן הוודות מסתבר שהאַסַת, או העולם הזמני, אף הוא נובע מן הסַת, או האמת העליונה. וגם בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה מוסבר שהכול נובע מן הברהמן העליון. הוַיְשְׁנַּוים אינם מקבלים איפוא, את העולם הזה ככוזב, אלא רואים כיצד הכול בו מתקשר לאלוהים.

שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי הסביר יפה מאד את התפיסה הזו. הוא אמר שפרישות מן העולם החומרי, בלי לדעת שגם עולם זה הינו גילוי של הריבון, אינה בעלת ערך ממשי. מכל מקום, מאחר שהעולם החומרי משמש לרוב מושא לעינוג חושים, ומאחר שהוַיְשְׁנַּוים אינם נוטים להתענג על חושיהם, הרי שאינם קשורים אליו בכלל. הם מתיחסים אליו ופועלים בו על-פי כללי הוודות. וכיוון שהריבון הינו המקור לכול, אפילו לעולם החומרי, הרי שהם רואים הכול כאן בעולם כמתקשר אליו. באמצעות ידע רוחני מתקדם שכזה הכול הופך לרוחני. שהרי למעשה, הכול כבר רוחני מלכתחילה, אלא שבגלל ידע לקוי אנו רואים את הדברים כחומריים.

נציגי הוודות נתנו את הדוגמה שמי שמחפש זהב, אינו דוחה עגילי זהב, צמידי זהב וכדומה, רק בגלל שצורתם שונה מצורתו של הזהב המקורי. ישויות החיים כולן הינן חלקיקים של הריבון ושוות לו באיכות; הן בסך הכול בעלות צורות שונות מבין 8,400,000 מיני חיים, ממש כמו סוגים שונים של תכשיטים שמופקים מאותו מקור זהב. וממש כמו שמחפש הזהב שמח עם שלל התכשיטים, הוַיְשְׁנַּוַה, מודע לזהותן האיכותית של הישויות עם אלוהים, רואה אותן כולן כמשרתות נצחיות של הריבון. ואם הוא מנסה להחזיר למוטב ישויות מותנות ומוּלכות שולל שכאלה, ולאמן אותן בתודעת קרישנה ולהוביל אותן הביתה לאלוהות, הרי שעשה שירות יקר מאד לאל. מֵחְשָבן של ישויות החיים נסער עתה בהשפעת שלוש מידות הטבע, ומשום כך, כמו בחלום, אלה עוברות מגוף לגוף. מכל מקום, כאשר משתנה תודעתן לתודעת קרישנה, מיד הן מקבעות את קרישנה בלבן, ודרכן לגאולה נסללת.

הוודות כולן מלמדות שהאל וישויות החיים הינם מאותה איכות—צ'איטניה, או רוחנית. זה מאושש גם בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה, שם נאמר שישנם שני סוגים של ישויות רוחניות; האחד נקרא גִ'יוַה, והשני אלוהים. החל מברהמה וכלה בנמלה כל ישויות החיים הינן גִ'יוות, ואילו הריבון הינו וישנו או גַ'נָארְדַנַה בעל ארבע הידיים. המילה אָאתְמָא מציינת אמנם את אישיות אלוה, אולם כיוון שישויות החיים הינן חלקיקים שלו, גם הן נקראות לפעמים כך. הן נקראות איפוא, גִ'יוָאתְמָא, ואילו הריבון נקרא פַּרַמָאתְמָא. הפַּרַמָאתְמָא והגִ'יוָאתְמָא שניהם מצויים יחדיו בעולם החומרי, ומכאן שעינוג חושים אינו תכליתו האמיתית של היקום. התפיסה שעינוג חושים מהווה מטרת החיים, הינה אשליתית, אולם לא אשליתית בכלל התפיסה שתפקידה של הגִ'יוָאתְמָא לשרת את הפַּרַמָאתְמָא, אפילו כאן. אדם מודע לקרישנה מודע כליל לעובדה הזו, ומשום כך אינו חושב את העולם הזה לכוזב, אלא פועל במציאות—בשירות נשגב. כל דבר בעולם הזה מהווה עבורו הזדמנות לשירות. הוא אינו דוחה דבר כחומרי, אלא משלב הכול בשירותו של הריבון. משום כך מעמדו נשגב תמיד, וכל דבר שמשמש אותו בשירותו לאל הופך לרוחני, ומיטהר.

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אני סוגד לאישיות אלוה שהינו המציאות תמיד, אפילו בעולם הזה, שישנם שחושבים אותו לכוזב.״ רק בגלל חוסר ידע חושבים את העולם הזה לכוזב, כי מי שמתקדם בתודעת קרישנה, רואה את הריבון בכול. זוהי למעשה, משמעות הפסוק הוֵדי, סַרְוַםּ קְהַלְוְ אידַםּ בְּרַהְמַה: ״הכול זה ברהמן.״

נציגי הוודות המשיכו: ״הפחות נבונים בוחרים לתרגל דרכים אחרות של הגשמה עצמית, אלא שבלי להיות דבק טהור אין כל סיכוי להיטהר מזוהמת החומר או להפסיק את מחזוריות הלידה והמוות. אלי, הכול נסמך על אוניך השונים; אתה גם מקיים הכול, כפי שנאמר בוודות (אֵקו בַּהוּנָאםּ יו וידַדְהָאתי קָאמָאן). אתה מקיים את כל ישויות החיים—אלים-למחצה, אנשים וחיות—וגם נמצא בלב כולם. כלומר, אתה הינך שורש הבריאה כולה, ומי שעוסקים בשירותך המסור ללא סטייה, סוגדים לך. אלה כמו משקים במים את שורשו של עץ היקום. מכאן שבנוסף לאל, השירות המסור מספק גם את השאר, שהרי זה הריבון שמקיים את הכול. הדבק, שמבין את טבעו השורה בכול של אלוהים, הינו איפוא, הנדבן ואוהב הזולת המעשי ביותר. דבק טהור שכזה, שעוסק כולו בתודעת קרישנה, משתחרר בקלות ממחזוריות הלידה והמוות; הוא כמו קופץ מעל ראשו של המוות.״

דבק אינו מפחד מן המוות או משינוי הגוף; כי אפילו שלא ישוב לאלוהות וימשיך להתגלגל לגוף חומרי אחר, מאחר שהוא הפך מודע לקרישנה, הרי שאין לא עוד ממה לפחד. בְּהַרַתַה מַהָארָאגַ'ה הינו דוגמה יפה לזה; הלה הפך אמנם לצבי בחייו הבאים, אולם בחיים שאחרי אלה הוא השתחרר כליל מכל טומאה חומרית והתעלה לממלכת אלוהים. ואכן, הבהגווד-גיטה מבטיחה שהדבק לא יכחד לעולם; מסעו של הדבק לממלכה הרוחנית, חזרה לאלוהים, מובטח. אפילו הדבק מועד בתקופת חיים אחת, תודעת קרישנה שלו נשמרת, ומוסיפה לרומם אותו עוד ועוד, עד שלבסוף הוא מגיע לאלוהות. ואותו דבק טהור, שטיהר את הוויתו כולה, יכול לטהר גם תלמידים ולהביאם בקלות לאלוהים. הוא בעצמו גבר כבר על המוות, ומי שצועדים בעקבותיו גם הם לומדים בחסדו, לגבור עליו ללא כל קושי. עוצמתו של השירות המסור הינה אדירה, ובכוחו של הדבק הטהור להאציל את זה על אחרים, באמצעות הוראות נשגבות אודות חציית ים הבערות.

הוראותיו של הדבק הטהור לתלמיד הינן פשוטות מאד; גם לא קשה לצעוד בעקבותיו של דבק שכזה. דלת הגאולה נפתחת בקלות רבה בפני מי שנוקט על-פי שושלת מורים, שראשיתה בדבקים מוכרים כגון ברהמה, שיווה, הקוּמָארים, מַנוּ, קַפּילַה, המלך פְּרַהְלָאדַה, המלך גַ'נַקַה, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, יַמַרָאגַ'ה, וכו'. לעומת זאת, הלא-דבקים, שבוחרים בתהליכים לא בטוחים להגשמה עצמית כגון גְ'נָאנַה, יוגַה וקארמה—אלה לא מיטהרים ממש. לכאורה הם מתקדמים בהגשמה עצמית, אבל למעשה, כיוון שאינם טהורים, הרי שאינם מסוגלים לגאול אפילו את עצמם, קל וחומר את חסידיהם. הם משולים לבעלי חיים כפותים, כי אינם מסוגלים לפרוץ את תחומי המצוות והכללים החיצוניים של אמונתם המסויימת. בבהגווד-גיטה הם מגונים כוֵדַה-וָאדַה, או מי שאינו מבין שהוודות דנות בסך הכול בפעילות שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות.

קרישנה מורה לארג'ונה לפנות לתודעת קרישנה, או שירות מסור, ולנטוש את החובות שמטילות הוודות. בבהגווד-גיטה נאמר, ניסְתְרַיְגוּנְּיו בְּהַוָארְג'וּנַה, ״ארג'ונה יקירי, נסה נא להתעלות מעבר לטקסים הוֵדיים.״ ואותו מצב נשגב, שמעבר למצוות הוודות, הינו שירות מסור. קרישנה אומר בבהגווד-גיטה בבירור שמי שמשרת אותו במסירות טהורה, הינו שרוי בברהמן. הבנת הברהמן האמיתית פירושה תודעת קרישנה ועיסוק בשירות מסור. ומאחר שהדבקים עוסקים בתודעת קרישנה תמיד, הרי שהם הבְּרַהְמַצָ'ארִים האמיתיים.

התנועה לתודעת קרישנה נשענת איפוא על סמכות עליונה, והינה הזמנה לכל אנשי הדת לבוא ולהצטרף, וללמוד כיצד לאהוב את אלוהים מעבר למצוות ולכללים הנוקשים שבכתובים. מי שאינו מסוגל לחרוג מעבר לדפוסיה החיצוניים של הדת, משול לחיה שקשורה בידי אדונה. הדתות כולן, מטרתן להבין את אלוהים ולפתח את אהבתנו הרדומה אליו. אלא שמי שמסתפק בסך הכול בטקסים חיצוניים ואינו מתעלה למישור של אהבת אלוהים—הלה נחשב לחיה קשורה בשרשרת. במילים אחרות, מי שאינו בתודעת קרישנה, אינו יכול להיגאל מטומאת הקיום החומרי.

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״שהאחרים יתרגלו להם סיגופים קשים; מי שרוצה, שיקפוץ לאדמה מהר גבוה וינטוש כך את חייו; אחרים גם יכולים לנדוד לאתרי הקודש הרבים לצורך גאולה, או להתעמק בלימוד וחקר הספרות הוֵדית; היוגִים שיעסקו להם בתירגולם ההגותי, והכיתות השונות, שיתווכחו ביניהן לריק, עם מי הצדק. אלא שמבלי להיות מודע לקרישנה, מבלי לעסוק בשירותו, ומבלי לזכות בחסדו, איש לא יכול לחצות את ים החומר.״ הנבונים נוטשים משום כך את כל דפוסי המחשבה הנוקשים ומצטרפים לתנועה לתודעת קרישנה, למען גאולה אמיתית.

נציגי הוודות המשיכו בתפילתם: ״אלי, היבטך המופשט מוסבר בוודות: אתה משולל ידים, ואף-על-פי-כן אתה מקבל את המינחות שמוצעות לך; גם אין לך רגלים, והנה אתה צועד מהר יותר מכל אחד אחר. למרות שאין לך עינים, אתה רואה את כל המתרחש, בעבר, בהווה ובעתיד. ולמרות שאתה משולל אזנים, אתה שומע כל שנאמר. גם אין לך מֵחְשָב, אולם אתה יודע כל אחד ומעשיו של כל אחד בעבר, בהווה ובעתיד, אף שאותך איש לא יודע. מכאן שאתה הינך האישיות העילאית והקדומה מכול.״

ובמקום אחר בוודות נאמר, ״אין לך דבר לעשותו. ידיעתך ואוניך מושלמים כליל, והכול מתגלה מעצם רצונך בלבד. אף לא אחד הינו שווה לך או גדול ממך, וכולם הינם משרתיך הנצחיים.״ הוודות מתארות איפוא, את המוחלט כמשולל רגלים, ידים, עינים, אזנים או מֵחְשָב, אף שהוא פועל באמצעות אוניו ומגשים את צרכיהן של כל ישויות החיים. בבהגווד-גיטה נאמר שידיו ורגליו מצויות בכל מקום; הוא שורה בכול. ידיהן של ישויות החיים, רגליהן, אזניהן ועיניהן פועלות ונעות על-פי הנחיתו של נשמת-העל שנמצא בלבן. ללא נוכחותו, לא היו האיברים הללו מסוגלים לפעול. אישיות אלוה לעומת זאת, הינו אדיר כל כך, מושלם ועצמאי, עד כי אפילו ללא עינים, רגלים או ידים, הוא אינו תלוי באחרים לצורך פעילות. אדרבה, כולם זקוקים לסיועו בהפעלת איבריהם; ישות החיים אינה מסוגלת לפעול ללא השראתו והנחיתו של נשמת-העל.

למעשה, האמת המוחלטת הינה בסופו של דבר אישיות עילאית, אולם כיון שהיא פועלת באמצעות אונים, אותם החומרנים אינם מסוגלים לראות, אלה סבורים שהיא מופשטת ומשוללת אישיות. ניתן למשל, לראות את הצייר מצייר פרח, גם ניתן להבין שהתאמת הצבעים, בחירת הצורה וכו', דרשו תשומת לב מדוקדקת מצדו. עבודתו האישית של האמן מתגלה בבירור בציור הפרחים. אלא שאנשים חומרניים, כיוון שאינם מסוגלים לראות את ידו של אלוהים בתופעות אמנותיות כמו פרחים אמיתיים בטבע, מסיקים שהאמת המוחלטת אינה אישיות יחודית. למעשה, המוחלט הינו אישיות, אולם אישיות עצמאית, שאינה זקוקה למכחול ולצבעים כדי ליצור פרחים; אוניה פועלים בצורה כה מופלאה, עד כי נראה שהפרחים נוצרים מעצמם, ללא עזרתו של אמן. רק הפחות נבונים דוגלים בהיבט הבלתי אישי של אלוהים, כי בלי לעסוק בשירותו של הריבון, לא ניתן להבין כיצד הוא פועל, לא ניתן אפילו לדעת את שמו. מעשיו של האל ודמותו האישית מתגלים לדבק בזכות שירותו האוהב.

בבהגווד-גיטה נאמר בבירור, בְּהוקְתָארַםּ יַגְ'נַה תַפַּסָאם: ההקרבות למיניהן וכל סוגי הסיגופים, כולם נועדו לתענוגו של אישיות אלוה. ואז הריבון אומר, סַרְוַה-לוקַה-מַהֵשְׂוַרַם: ״אני אדון הכוכבים כולם.״ כזהו אם כן, מעמדו של אלוהים. למרות שהוא עצמו נמצא בוורינדאוון, מבלה בעונג נשגב עם חבריו הנצחיים—הגופיות וילדי הרועים—אוניו פועלים על-פי הכוונתו בבריאה כולה, מבלי להפריע לו בשעשועיו הנצחיים.

רק באמצעות שירות מסור ניתן להבין כיצד האל, באמצעות אוניו הבלתי נתפסים, הינו אישי ומופשט בו-זמנית. הוא כמו הקיסר העילאי שאלפי מלכים ושליטים עובדים תחתיו. הוא השליט העליון ובלתי תלוי לחלוטין; כל האלים-למחצה, לרבות ברהמה, שיווה, אינְדְרַה מלך עדן, מלך הירח ומלך השמש—כולם פועלים תחת פיקוחו. הוודות מאששות שרק בגלל יראה מפני האל השמש זורחת, הרוח נושבת, והאש מפיצה חום. הטבע החומרי יוצר שלל דברים נעים ונייחים בעולם, אלא שאף לא אחד מאלה מסוגל לפעול או ליצור באופן עצמאי, ללא הכוונתו של הריבון. כולם פועלים כמו נתינים משלמי מיסים, כמו מלכים אשר כפופים לשלטונו של הקיסר ומשלמים לו את מיסיהם השנתיים.

על-פי הוודות אמורה ישות החיים להתקיים על שאריות מזון מן המינחה שהוצעה לאל. ההוראה היא שבהקרבות גדולות צריך נָארָאיַנַּה להיות הנסגד הראשי ומקבל המינחה העיקרי. ועם תום טקס הקרבן, שאריות המזון מחולקות בין האלים-למחצה. זה נקרא יַגְ'נַה-בְּהָאגַה. כל אל-למחצה זכאי ליַגְ'נַה-בְּהָאגַה, או למנת פְּרַסָאדַם. מכאן שהאלים-למחצה אינם בעלי כוח עצמאי; הם משמשים בתפקידים שונים בפקודתו של הריבון, ואוכלים פְּרַסָאדַם, או שאריות מהקרבות. הם מבצעים את פקודתו של הריבון בדיוק על-פי תכניתו; אישיות אלוה נמצא ברקע, והוראותיו מתבצעות בידי אחרים. רק לכאורה הינו בלתי אישי; בגלל גישה חומרנית איננו מסוגלים לתפוס כיצד האל הינו נשגב לפעילות הבלתי אישית של הטבע החומרי. משום כך קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה שדבר אינו נעלה ממנו ושהברהמן הבלתי אישי כפוף לו ובסך הכול הינו גילוי של קרינתו האישית. שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״הינני משתחווה לפני אישיות אלוה העילאי, אשר למרות שהוא משולל חושים חומריים, רק בהכוונתו ורצונו יכולים כל החושים החומריים לפעול. הוא האון העליון שבכל החושים החומריים ובאברי החישה. הוא כל-יכול והוא המבצע העליון בכול, ומשום כך הוא גם מושא הסגידה העליון. לפני אישיות עילאית זו הריני משתחווה בהוקרה.״

קרישנה אומר בעצמו בבהגווד-גיטה שהוא פּוּרוּשׁותְתַמַה, כלומר האישיות העליונה. פּוּרוּשַׁה פירושו אישיות, ואוּתְתַמַה פירושו עליון או נשגב. הוא אומר שם שמאחר שהוא נשגב לכל הבר חישה וחסר החישה, הריהו ידוע כפּוּרושׁותְתַמַה. ובמקום אחר הוא אומר שממש כשם שהאויר מצוי בשמים השורים בכול, כך כל דבר מצוי בו, והכול פועל על-פי הכוונתו.

נציגי הוודות המשיכו בתפילה: ״אל יקר, אתה הינך שווה לכול; אינך נוטה במיוחד לשום ישות חיה. ישויות החיים, חלקיקיך, נהנות או סובלות בתנאי חיים שונים. הן ממש כמו ניצוצות של אש. וכמו שאלה מפזזים בלהבות האש, גם הן רוקדות, או נסמכות, עליך. אתה מספק את כל מאווייהן, אולם אינך אחראי לסבלות או לשמחות שלהן.

ישנם מינים שונים של ישויות חיים—אלים-למחצה, אנשים, בעלי חיים, עצים, ציפורים, בהמות, חידקים, תולעים, חרקים ויצורי מים—וכולם נסמכים עליך, וכך נהנים או סובלים מחייהם. הישויות נחלקות לשניים: אלה שהינן בנות חורין תמיד, או ניתְיַה-מוּקְתַה, והאחרות הן ניתְיַה-בַּדְדְהַה. ישויות הניתְיַה-מוּקְתַה מצויות בעולם הרוחני, ואילו ישויות הניתְיַה-בַּדְדְהַה מצויות בעולם החומרי.״

״בעולם הרוחני גם הריבון וגם ישויות החיים קיימים במצבם המקורי, ממש כמו גיצים חיים באש בוערת. ואילו בעולם החומרי, למרות שהריבון מצוי בכול בהיבטו הבלתי אישי, ישויות החיים שכחו את תודעת קרישנה שלהם, ממש כמו שגיצים נפלטים לפעמים מן האש ומאבדים אז את זוהרם המקורי. ישנם גיצים שנופלים על עשב יבש ומציתים עוד אש גדולה. זה מושווה לדבקים הטהורים שחשים חמלה כלפי הישויות המסכנות והתמות. אלה מאירים את לבבן של הנשמות המותנות בתודעת קרישנה, ואז להבת העולם הרוחני מתגלה אפילו בתוך העולם החומרי. ישנם גיצים שנופלים על מים; אלה מאבדים מיד את זוהרם וכמעט כבים כליל. זה מושווה לישויות חיים שנולדות בין חומרנים גסים, ומשום כך תודעת קרישנה המקורית שלהם כמעט כבויה לחלוטין. וישנם גיצים שנופלים על אדמה ונשארים במין מצב בינים, בין בעירה למצב כבוי. ישנן איפוא, ישויות חיים אשר משוללות כל תודעת קרישנה, ישנן כמה במצב בינים, וישנן כאלה שמודעות לאל. האלים-למחצה בכוכבים הגבוהים, כגון ברהמה, אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה, אל השמש, ועוד רבים, כולם מודעים לקרישנה. החברה האנושית הינה באמצע, בין האלים-למחצה לבין חיות, ויש בה כאלה שמודעים לקרישנה ברמות שונות וישנם ששכחו אותו כליל. ובדרגה השלישית אלה בעלי החיים, הצמחים, העצים ויצורי המים; אלה משוללים לחלוטין כל תודעת קרישנה. הדוגמה הזו שמביאות הוודות על הניצוצות והשלהבת הינה מתאימה מאד לצורך הבנת מצבן של ישויות החיים השונות. מכל מקום, מעל לכל הישויות הללו ישנו אישיות אלוה, קרישנה, פּוּרושׁותְתַמַה, אשר פטור תמיד מכל התנאים החומריים.״

״ניתן לשאול האם ישויות החיים הוטלו במקרה למיני החיים השונים. כדי להשיב על שאלה זו, תחילה יש להבין שאין כל שאלה של מקריות לגבי ישויות חיות; המקרה פועל על דברים משוללי חיים. הספרות הוֵדית מלמדת שישויות החיים ניחנות בידע, והן נקראות איפוא, צ'איטניה, או שרויות בידע. מכאן שזו לא יד המקרה שהטילה אותן למצבי החיים השונים; מאחר שיש להן ידע, הן גם יכולות לבחור. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, 'נטוש הכול והתמסר לי.' התהליך הזה להבנת אלוהים פתוח לכול, אלא שזה נתון לבחירתנו לקבל את זה או לדחות. בסוף הבהגווד-גיטה קרישנה אומר לארג'ונה במפורש, 'ארג'ונה יקר, הסברתי לך את הכול, ועתה זה תלוי בך אם תקבל או לא.' וכך, גם ישויות החיים שירדו לעולם החומרי כולן בחרו לבוא ולהתענג כאן. העולם החומרי נוצר לתענוגן של אותן ישויות חיים שרצו לנטוש את השירות הנצחי לאל ולהפוך בעצמן למתענגות העליונות. על-פי הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית, אותה ישות חיים שמתאווה לענג את חושיה ולשכוח את שירותה לאל, מוטלת לעולם החומרי, כדי לנהוג כאן כרצונה. ואז זו יוצרת לה מצבי חיים של סבל ושמחה. עלינו להבין באופן חד משמעי שהריבון וישות החיים שניהם בעלי תודעה נצחית. שניהם גם אינם נולדים או מתים לעולם. כאשר מתחוללת בריאה, אין פירושו של דבר שישות החיים נבראת. הריבון בורא את העולם החומרי כדי לאפשר לנשמות המותנות להתעלות לתודעת קרישנה. נשמה מותנית שאינה מנצלת את ההזדמנות, נכנסת אחרי חורבן העולם לתוך גופו של נָארָאיַנַּה ונשארת שם בתרדמה עמוקה עד לזמן הבריאה הבאה.״

״בהקשר זה מתאימה מאד דוגמת הגשם. הגשם שיורד בעונתו מבשר בריאה, כי מיד אחריו מצמיחים השדות הרווּיים צמחים שונים. וממש כמו הצמחים הרבים שנובטים אחרי הגשם, כאשר הריבון שולח מבטו לעבר הטבע החומרי ומחולל בריאה, מיד צצות ישויות החיים בתנאי חייהן השונים. הגשם שיורד הינו אחד, ואילו הצמחים שצומחים הינם משלל זנים. ואף שהגשם יורד שווה על השדה כולו, צמחים שונים נובטים, לפי הזרע שנטמן באדמה. גם זרעי התשוקות שלנו הינם משלל סוגים; כל ישות חיה ניחנת בתשוקה שונה, שמהווה הזרע לצמיחת גופה המסוים. רֻוּפַּה גוסְוָאמִי מסביר את זה במילה פָּאפַּה-בִּיגַ'ה. פָּאפַּה פירושו חוטא. תשוקותינו החומריות כולן הינן פָּאפַּה-בִּיגַ'ה, או זרעים של חטא. הבהגווד-גיטה מסבירה שהחטא הוא שאיננו רוצים להתמסר לאל. משום כך קרישנה מבטיח בגיטה: 'אני אגן עליך מתוצאותיהן של התשוקות הנפשעות כולן.' הגופים השונים הינם בסך הכול ביטוי לתשוקות השונות הללו. ומכאן שאל לו לאיש להאשים את הריבון שהוא מפלה בין הישויות השונות ומעניק לישות מסוימת גוף מסוים וגוף אחר לאחרת. 8,400,000 מיני החיים מותאים בדיוק להלך רוחן של ישויות החיים השונות. אישיות אלוה, פּוּרושׁותְתַמַה, בסך הכול מאפשר להן לנהוג כרצונן, ואלה פועלות ומנצלות את התנאים שהוא נותן להן.״

״אלא שבו בזמן, הישויות כולן נולדו מגופו הנשגב של הריבון. הספרות הוֵדית מסבירה את היחסים הללו שבין האל לישויות החיים ואומרת שהוא מקיים אותן כולן כמו ילדיו ונותן להן כל מה שהן רוצות. גם בבהגווד-גיטה הריבון אומר, 'אני הוא האב נותן הזרע של כל הישויות.' האב מוליד את הילדים, אולם אלה נוהגים אחר כך כרצונם. לא מסובך להבין את זה. ומשום כך האב איננו אחראי לעתיד ילדיו. האב מחלק אולי את הירושה שווה ונותן אותן הוראות לכל ילדיו, אלא שכל ילד בהתאם לתשוקותיו מנצל את זה באופן שונה, וכך יוצר חיים משלו של הנאות וסבל.״

״כך גם הוראות הבהגווד-גיטה הינן שוות לכול; כל אחד צריך להתמסר לאישיות אלוה, ואז יגן עליו האל מכל תגובות החטא. תנאי החיים בבריאתו של אלוהים מוצעים שווה לכול. כל הקיים באדמה, במים או בשמים, ניתן שווה לכל ישויות החיים. מאחר שכולם הינם בניו של אלוהים, כולם גם זכאים להתענג על התנאים החומריים שהוא יוצר. אלא שישויות החיים בחוסר מזלן, נאבקות כל הזמן ביניהן ויוצרות להן חיים קשים. האחריוּת למלחמות וליצירת תנאים טובים או שליליים מוטלת על ישויות החיים ולא על אישיות אלוה. מכל מקום, אותה ישות חיים שמנצלת את הוראותיו של הריבון שבבהגווד-גיטה ומפתחת תודעת קרישנה—חייה הופכים לנשגבים והיא שבה חזרה לאלוהות.״

מישהו יטען אולי שמאחר שהריבון ברא את העולם הזה, הוא גם אחראי למצבו. נכון שהוא אחראי בעקיפין לבריאת העולם וקיומו, אולם הוא אינו אחראי לתנאייהן השונים של ישויות החיים. הקשר שבין הריבון לבריאת העולם דומה לקשר שבין עננים לצמחיה. בעונת הגשם העננים ממטירים גשמים שמצמיחים צמחים שונים. הענן ממטיר אמנם מימיו על פני האדמה, אולם בעצמו אינו נוגע בה בכלל. כמותו, גם הריבון בורא את העולם החומרי ללא מגע ישיר; הוא בסך הכול מעיף על האנרגיה החומרית את מבטו. זה מאושש בוודות: הוא שלח מבט לעבר הטבע החומרי, וכך התחוללה בריאה. גם הבהגווד-גיטה מאששת שבאמצעות מבטו הנשגב לעבר הטבע החומרי, הוא בורא מינים שונים של ישויות—נעות ונייחות, חיות ודוממות.״

״אפשר לראות את הבריאה הזו כאחת מעלילותיו של הריבון; זאת משום שהוא בורא את העולם הזה כשהוא רוצה. אלא שרצון זה הינו ביטוי לחסד עצום מצדו, כי הוא נותן כך הזדמנות נוספת לנשמות המותנות לפתח את תודעתן המקורית ולשוב לאלוהות. אל לו לאיש לכן, להאשים אותו על שברא את העולם הזה.״

״מן הדיון לעיל ניתן לקנות הבנה ברורה למדי לגבי ההבדל שבין האימפרסונליסטים לפרסונליסטים. התפיסה הבלתי אישית דוגלת בהיטמעות בקיומו של העליון, ואילו פילוסופית הריקוּת מדגישה את החידלון והאין שבשלל מגוון התופעות. הגישות הללו שתיהן ידועות כמָאיָאוָאדַה. ואכן, עולם התופעות בא אל קיצו ברגע מסויים ואיננו עוד, וישויות החיים נטמעות בגופו של נָארָאיַנַּה עד לבריאה חדשה. ואפשר אולי לקרוא לזה מצב בלתי אישי, אלא שזהו לא מצב נצחי. הבריאה הרי תשוב ותתחולל; ומכאן שחידלון מגוון התופעות והיטמעות הישויות בגופו של העליון אינם מצב קבוע. אותן ישויות שלא פיתחו תודעת קרישנה וניטמעו, ישובו ויופיעו עם בריאה חדשה. הבהגווד-גיטה מאששת את העובדה שהעולם החומרי נברא ונכחד. זהו תהליך נצחי, ואותן נשמות מותנות, משוללות תודעת קרישנה, שבות וחוזרות כל אימת שמתחוללת בריאה. מכל מקום, אותן נשמות שמנצלות את ההזדמנות לפתח תודעת קרישנה על-פי הוראותיו הישירות של הריבון—אלה עוברות לעולם הרוחני, ולא שבות עוד לקיום חומרי. משום כך נאמר שמי שדוגלים בחידלון ומי שדוגלים בהיבט המופשט הינם פחות נבונים; במקום לחפש מקלט בכפות רגלי הלוטוס של האל, אלה מתרגלים סיגופים קשים כדי להשיג נירְוָאנַּה, שהינה חידלון תנאי החיים החומריים, או כדי להיטמע ולהתאחד עם גופו של הריבון. אולם כיוון שהם מתעלמים מאישיות אלוה, הרי שהם שבים ונופלים.״

בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, המחבר, קְרּישְׁנַּדָאסַה קַוירָאגַ'ה גוסְוָאמִי, נותן את דעתו, אחרי שלמד את כל הספרות הוֵדית ושמע מכל בני הסמכא, שקרישנה הינו האדון האחד ויחיד, וכל שאר ישויות החיים הינן משרתיו הנצחיים. נציגי הוודות מאששים את קביעתו. המסקנה הינה איפוא, שכל אחד כפוף לשליטתו של הריבון; כל אחד פועל תחת הכוונתו העילאית, וכל אחד פוחד ממנו. זה הפחד ממנו שגורם לכול להתנהל כסדרו. כולנו כפופים לו מעצם מעמדנו, ואילו הוא אינו מפלה בין ישויות החיים. הוא ממש כמו השמים האינסופיים, וישויות החיים—כמו הגיצים שמקפצים באש—משולות לציפורים שעפות בשמים. כמה עפות גבוה מאד, כמה עפות נמוך יותר, וישנן כאלה שעפות אפילו נמוך מזה. הציפורים השונות עפות בשחקים בהתאם ליכולתן השונה, אולם לשמים אין כל קשר עם היכולת השונה הזאת. בבהגווד-גיטה הריבון מאשש שהוא מעניק לישויות שונות מעמד שונה, כמידת התמסרותן לו. אלא שגמול יחסי שכזה אינו ביטוי למשוא פנים מצדו של האל; ישויות החיים, אף שמצויות בתנאים שונים, בכוכבים שונים, ובמיני חיים שונים, כולן כפופות לשליטתו של הריבון תמיד. אולם לא הוא אחראי לתנאי החיים השונים הללו. משום כך זה טפשי ומלאכותי לחשוב שאנו שווים לאל, וטפשי עוד יותר לחשוב שמעולם לא ראינו אותו. כל אחד רואה את אלוהים בהיבטיו השונים. ההבדל הוא שהמאמין רואה אותו כאישיות אלוה, כקרישנה האהוב מכול, ואילו הכופר רואה אותו כמוות.

נציגי הוודות המשיכו בתפילה: ״אל עליון, מן המידע הוֵדי מסתבר שאתה הינך השליט העליון, וישויות החיים כולן נשלטות. הריבון וישות החיים שניהם נקראים ניתְיַה, או נצחי, ומכאן שהם בעלי איכות שווה, אלא שהניתְיַה היחיד או אישיות אלוה, הינו השולט, והניתְיות הרבים הינם נשלטים. הישות היחודית הנשלטת שוכנת בתוך הגוף, וגם השליט העליון, כנשמת-העל, נמצא שם, אולם כשליט, ששולט בנשמה היחודית. זוהי גירסת הוודות. כי אם הנשמה היחודית לא היתה נשלטת בידי נשמת-העל, כיצד אפשר היה להסביר את טענת הוודות שישות החיים עוברת מגוף לגוף ונהנית וסובלת כתוצאה ממעשיה בעבר? לעיתים זו מתעלה לרמת חיים גבוהה, ולעיתים מידרדרת לרמה נמוכה, ומכאן שאינה נתונה רק לשליטתו של האל, היא מותנית גם לשליטת הטבע החומרי. היחסים הללו של שולט ונשלט מוכיחים בעליל שנשמת-העל הינו שורה בכול, ואילו היא (הנשמה היחודית) אינה כזו. כי אם היתה שורה בכול, הרי שלא היתה נשלטת. התאוריה הזו שנשמת-העל והנשמה היחודית הינם שווים, הינה איפוא, מעוּותת לחלוטין, ואף אדם שפוי לא יקבל אותה; אדרבה, עלינו לנסות ולהבין את ההבדל שבין הנצחי העליון לבין הנצחיים הנשלטים.״

״הו אישיות אלוה, אתה והדְהְרוּוַה המוגבל, ישות החיים, שניכם נצחיים. לעיתים מתארים את דמותו של הנצחי האינסופי כדמות היקום. בספרות וֵדית כגון האוּפַּנישַׁדים מתוארת בהרחבה דמותו של הנצחי המוגבל. נאמר שם שמימדיה הרוחניים המקוריים של ישות החיים הינם החלק העשרת אלפים של קצה שערה. נאמר שהאלוהות הינה גדולה מן הגדול ביותר וקטנה מן הקטן ביותר. ישויות החיים, חלקיקיו הנצחיים של אלוהים, הינן קטנות מן הקטן ביותר. באמצעות החושים החומריים איננו מסוגלים לתפוס את העליון, הגדול מן הגדול ביותר, גם לא את הנשמה היחודית, שהינה קטנה מן הקטן ביותר. משום כך עלינו להבין את שניהם ממקורות מוסמכים—מן הספרות הוֵדית. בוודות נאמר שנשמת-העל נמצא בגופה של ישות החיים וגודלו כגודל אגודל. ניתן איפוא לשאול, כיצד דבר גדול כאגודל יכול לשכון בלבה של נמלה? התשובה היא שהמידה הזו של נשמת-העל נתפסת באופן יחסי לגופה של ישות החיים. למרות שהנשמה היחודית ונשמת-העל שניהם מצויים בגוף החומרי, הם אינם זהים לעולם. ולמרות ששניהם דְהְרוּוַה, או נצחיים, נשמת-העל מכוון או שולט בישות החיים, וזו תמיד נשלטת.״

״אפשר לטעון עוד שמאחר שישויות החיים נולדו מן הטבע החומרי, הרי שהן כולן שוות ועצמאיות. מכל מקום, בספרות הוֵדית נאמר שהריבון מפרה את הטבע החומרי בישויות חיים, ורק אז הן מופיעות. מכאן שהופעתן אינה תלויה בטבע החומרי בלבד, ממש כשם שילד אינו יצירתה הבלעדית של אם. דרוש גבר שיעבּר תחילה את האשה, והילד שנולד אז הינו חלקיק של הגבר. וכך, אף שנראה שישויות החיים מופקות מן הטבע החומרי, הטבע לא יוצר אותן לבדו; הן מופיעות רק אחרי שהאב העליון מעבּר את הטבע. ומכאן שלא ניתן לקבל את הטענה שהישויות אינן חלקיקיו של הריבון. אברי הגוף השונים למשל, אינם שווים לגוף השלם; הגוף השלם שולט באברים. כך גם חלקיקיו של השלם העליון תלוים תמיד במקור שלהם ונשלטים בידו. הבהגווד-גיטה מאששת שישויות החיים הינן חלקיקים של קרישנה: מַמַיְוָאמְּשׂו. כיצד אם כן, יכול אדם שפוי להסכים לרעיון שנשמת-העל והנשמה היחודית הינם זהים. הם זהים אמנם באיכותם, אולם מבחינה כמותית נשמת-העל הינו עליון תמיד, והנשמה היחודית כפופה לו. זוהי מסקנת הוודות.״

שתי מילים חשובות מופיעות בהקשר זה יַנְמַיַה וצ'ינְמַיַה. בדיקדוק הסנסקריטי המילה מַיַת משמשת לציין שינוי או כמות מספקת. לפי הפירוש המָאיָאוָאדִי המילים הללו מצביעות על כך שישויות החיים הינן זהות לעליון. אולם צריך לשקול האם הסיומת הזו, מַיַת, מציינת כאן כמות מספקת או שינוי צורה. ישות החיים אינה ניחנת לעולם במשהו באותה מידה כמו הריבון. מכאן שהסיומת מַיַת אינה יכולה לציין שישות החיים הינה מסתפקת בעצמה. אין לה למשל, ידע מספיק; כי אלמלא כן, כיצד נפלה לשליטתה של מָאיָא, האנרגיה החומרית? המילה מספיק יכולה להתקבל אם כן, רק ביחס לגודלה של הישות החיה. האחדות הרוחנית שבין הריבון לישויות החיים, אין לקבל אותה לעולם כזהוּת ביניהם. כל ישות הינה פרט יחודי, אלא שאם מקבלים זהות מוחלטת, או אז, כאשר נשמה אחת משיגה גאולה, מיד צריכות גם כל השאר להפוך לבנות חורין. אולם העובדה היא שכל אחת מן הנשמות נהנית וסובלת באופן שונה בעולם הזה.

המילה מַיַת מציינת גם שינוי צורה, או לפעמים תוצר לוואי. התאוריה האימפרסונליסטית גורסת שברהמן מקבל בעצמו גופים שונים, כחלק מן הלִילָא, או העלילות, שלו. מכל מקום, ישנם מאות ומליוני מיני חיים בתנאי חיים שונים, כגון בני אדם, אלים-למחצה, בעלי חיים, ועופות, ואם כל אלה הינם התרחבות של האמת המוחלטת, הרי שאין כל צורך בגאולה, שהרי ברהמן הינו בן חורין תמיד. פרשנות נוספת של המָאיָאוָאדִים היא שבכל עידן מתגלים מיני גופים שונים, ועם קץ העידן כל מיני הגופים—התרחבויותיו של ברהמן—שבים ומתאחדים ולא קיים עוד כל מגוון או שוני. בעידן הבא, על-פי התאוריה הזו, שב ברהמן ומתרחב לגופים שונים. אלא שאם מקבלים את התאוריה הזו, ברהמן נהיה נתון לשינויים, ואת זה לא ניתן לקבל. מן הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה אנו מבינים שברהמן הינו מלא חדווה מטבעו. מדוע שישתנה לגוף אשר נתון למצוקות? למעשה, ישויות החיים, חלקיקיו של ברהמן, הינן חלקיקים זעירים ונוטות להתכסות באנרגיה המשלה. כפי שהוסבר מקודם, חלקיקי הברהמן הינם כמו גיצים שמפזזים ברוב חדווה באש, אולם קיימת סכנה שיפלטו מן האש עם העשן, אף שהעשן הינו מצב אחר של אש. העולם החומרי משול לעשן, והעולם הרוחני הינו כמו האש הבוערת. ישויות החיים הרבות לאינספור נוטות ליפול מן העולם הרוחני לעולם החומרי בהשפעת האנרגיה המשלה. אולם ביכולתן גם, באמצעות פיתוח ידע אמיתי, להיות שוב בנות חורין ולהשתחרר כליל מזוהמת החומר.

וישנה התאוריה של האַסוּרות. זו גורסת שהנשמות נולדו מן הטבע החומרי, או פְּרַקְרּיתי, שבא במגע עם הפּוּרוּשַׁה. אולם גם את התאוריה הזו לא ניתן לקבל. זאת משום שהטבע החומרי והריבון שניהם קימים לעד. אף לא אחד מהם נולד. הריבון העליון ידוע כאַגַ'ה, או בלתי נולד, והטבע החומרי נקרא אַגָ'א. אַגַ'ה ואַגָ'א, שני המונחים הללו משמעותם בלתי נולד. ומאחר ששניהם אינם נולדים, כיצד יתכן שיולידו נשמות? צירופם של הריבון והטבע החומרי גורם להופעתן של ישויות חיים בתוך העולם החומרי, ממש כמו שֶמים במגעם עם אויר יוצרים בועות רבות. וממש כמו שהבועות במים מופיעות בשלל צורות, גם ישויות החיים שבעולם החומרי מופיעות בשלל גופים ותנאים, בהשפעת מידות הטבע. אין זו טעות להסיק עתה שכל אותן ישויות שמופיעות בעולם החומרי בגופים השונים, כגון אנשים, אלים-למחצה, חיות, ציפורים ובהמות, כולן זוכות בגופן המסוים על-פי תשוקותיהן השונות. איש לא יכול לומר מתי נעורו תשוקותיהן, ומשום כך נאמר אַנָאדי-קארמה: לא ניתן להתחקות אחר סיבת הקיום החומרי. למרות שאיש לא יודע מתי התחילו החיים החומריים, ידוע שהיתה להם נקודת התחלה, שהרי ישות החיים במקורה הינה ניצוץ רוחני. וכמו שישנו רגע מסוים שבו נפלט הזיק מן האש לאדמה, ישנו גם רגע מסוים לבואה של הנשמה לעולם החומרי, אלא שאיש לא יכול לומר מתי זה היה. אפילו בעת החורבן, בשעה שהישויות נטמעות בקיומו הרוחני של הריבון, כמו בתרדמה עמוקה, תשוקתן המקורית לשלוט בטבע החומרי אינה אובדת. ואז, כאשר שב העולם ומתגלה, הן יוצאות כדי להגשים אותה תשוקה, ושבות ומופיעות במיני חיים שונים.

ההיטמעות בעליון בעת החורבן משולה לדבש. הדבורים שבכוורת אוגרות צוף מפרחים ומפירות שונים בטעמם, אולם כאשר טועמים את הדבש, לא ניתן עוד להבחין בין שלל הטעמים השונים. מכל מקום, מטעמו העשיר של הדבש ניתן להסיק שזה אינו מורכב מטעם אחד, אלא מצירוף של טעמים רבים. דוגמה נוספת היא דוגמת הנהרות והים; על אף שמי הנהרות מתערבבים לבסוף עם מי הים, הנהרות אינם מאבדים את זהותם היחודית. מי נהר הגנגס ונהר היַמוּנָא מתערבים אמנם עם מי הים, אולם שני הנהרות הללו קיימים עדיין באופן נפרד. דומה לזה היטמעותן של ישויות החיים השונות בברהמן בעת החורבן. גופן אמנם נחרב אז, אולם הן עצמן, על טעמיהן השונים, נשארות בברהמן כישויות יחודיות, עד להתגלוּתו של עולם חומרי חדש. וכשם שטעמם המלוח של מי הים שונה מטעמם המתוק של מי הגנגס, וההבדל הזה קיים תמיד, גם ההבדל בין הריבון לבין הישויות קיים לעד, למרות שנראה בעת החורבן כאילו הכול הופך לאחד. ומכאן, שכאשר ישויות החיים משתחררות מכל טומאה חומרית ונטמעות בממלכה הרוחנית, גם אז נשמר טעמן היחודי ביחסיהן עם אלוהים.

נציגי הוודות המשיכו: ״ריבון יקר, אנו מסיקים איפוא, שישויות החיים כולן נמשכות אחר אונך החומרי, ורק בגלל שהן טועות לזהות עצמן כתוצר הטבע החומרי, הן מתגלגלות עתה מגוף לגוף, שוכחות את יחסיהן הנצחיים איתך. בגלל בערות הן מזדהות עם מיני החיים השונים, ובמיוחד כאשר הן מתעלות לגוף אדם; אז הן מזדהות עם שכבה חברתית מסוימת או עם לאום, גזע ודת-כביכול, ושוכחות את זהותן האמיתית כמשרתות שלך. בגלל תפיסת חיים מוטעית שכזו הן נאלצות להיוולד ולמות שוב ושוב. ורק אחד אולי, ממליוני אדם כאלה הינו נבון דיו, בזכות התרועעות עם דבקיך הטהורים, ולומד אודות תודעת קרישנה ומשתחרר מן התפיסה החומרית המוטעית.״

גם שְׂרִי צ'איטניה מאשש בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה שישויות החיים נודדות להן ביקום במיני חיים שונים. ורק בחסדם של המורה הרוחני ושל קרישנה, יכול מישהו להפוך לנבון ולהתחיל בחיי מסירות בתודעת קרישנה. נאמר, הַריםּ וינָא נַה מְרּיתים תַרַנְתי: איש לא יכול להיחלץ ממחזוריות הלידה והמוות ללא עזרתו של הריבון. במילים אחרות, רק האל יכול לגאול את הנשמות המותנות ממעגל הלידה והמוות.

נציגי הוודות המשיכו: ״השפעת הזמן—שמתבטאת בעבר, הווה ועתיד—גם המצוקות החומריות כגון חום כבד, קור עז, לידה, מוות, זקנה וחולי, כולם הינם בסך הכול תנועות גבותיך. הכול פועל תחת הכוונתך. בבהגווד-גיטה נאמר שהפעילות החומרית כולה מתנהלת בהכוונתו של קרישנה. התנאים החומריים הינם בסך הכול גורמים מפריעים למי שאינו דבק. בעוד שמי שמתמסר לך ומודע לך כליל—עבורו אלה אינם מאיימים יותר. כאשר האל הופיע בדמותו כחצי אריה חצי אדם, פְּרַהְלָאדַה מַהָארָאגַ'ה לא פחד ממנו כלל, בעוד שאביו הכופר ראה אותו כהתגלמות המוות, ומת מידו. עבור הכופר, נְרּיסימְּהַדֵוַה מגלם אמנם את המוות, אולם לדבקו, פְּרַהְלָאדַה, הינו מקור כל עונג ועדנה. משום כך דבק טהור אינו מפחד מלידה, מוות, זקנה וחולי.

שְׂרִיפָּאדַה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה שפירושו הוא: ״אלי היקר, הינני ישות חיים שמוטרדת כל הזמן מתנאי קיום חומריים. נופצתי לרסיסים רבים תחת גלגלו המוחץ של הקיום החומרי הזה, ובגלל חטאי הרבים במשך קיומי החומרי, אני בוער עתה באש התגובות החומריות. אולם בדרך כלשהי, אלי, מצאתי מקלט בכפות רגליך, אנא, קבל אותי וגונן עלי.״ גם שְׂרִילה נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה התפלל כך: ״אלי, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וחבֵרה של בתו של וְרּישַׁבְּהָאנוּ, אחרי סבל ממושך בקיום החומרי, מצאתי מקלט בכפות רגליך. אני מתפלל לכן, שתהיה רחום עימי. אל תסלק אותי בבקשה, כי אין לי מקלט מלבדך.״

המסקנה היא, שכל תהליך להגשמה עצמית או הבנת אלוהים, לבד מבהקטי-יוגַה, או שירות מסור, הינו קשה מאד. כי רק המקלט בשירות מסור לאל בתודעת קרישנה מושלמת בכוחו לשחרר מהתניה חומרית, ובמיוחד בתקופתנו. אלה שאינם מודעים לקרישנה, בסך הכול מבזבזים את זמנם, ללא כל מושג או מגע ממשי עם חיים רוחניים.

רָאמַצַ'נְדְרַה אמר: ״זוהי נטייתי הטבעית לגונן ולהעניק תמיד בטחון למי שמתמסר לי ומחליט באופן חד משמעי שהוא משרת נצחי שלי.״ וקרישנה אומר בבהגווד-גיטה: ״איש לא מסוגל לגבור על השפעתו של הטבע החומרי, אלא אם כן הוא מתמסר לי; אז זה קל מאד עבורו.״ הדבקים לא מוצאים כל עניין בויכוחים עקרים עם הלא-דבקים והפרכת טיעוניהם. במקום לבזבז זמן, הם עוסקים כליל בשירות אוהב לאל, בתודעת קרישנה מלאה.

נציגי הוודות המשיכו: ״אל יקר, אפילו אותם יוגִים גדולים שהצליחו לרסן את פיל המחשבה ולמשול בסופת החושים—מבלי למצוא מקלט במורה רוחני אמיתי, אפילו אלה נופלים קרבן להשפעת החומר ונכשלים במאמציהם להגשמה עצמית. אנשים חסרי הדרכה שכאלה משולים לסוחרים שמפליגים באניה ללא רב חובל. איש לא יכול להשתחרר משבי הטבע החומרי במאמציו האישיים. כדי לגבור על בערות הקיום החומרי דרושה הדרכתו של מורה רוחני. שְׂרִיפָּאדַה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״הו מורה רוחני רב רחמים, נציגו של אלוהים, מתי מֵחְשָבי יתמסר כבר לכפות רגליך? רק אז, בחסדך, יסורו כל המכשולים שמפריעים להתקדמותי הרוחנית, ואזכה בחיי חדווה לעד.״

למעשה, סַמָאדְהי, או השתקעות מוחלטת באישיות אלוה, מושגת רק באמצעות שירות מתמיד לאל, ושירות מתמיד שכזה אפשרי רק תחת הדרכתו של מורה רוחני אמיתי. הוודות מורות משום כך להתמסר למורה רוחני שכזה, כדי ללמוד את מדע השירות המסור. מורה אמיתי הוא מי שיודע את המדע הזה דרך שושלת מורים, ושושלת מורים נקראת שְׂרותְרייַם. הסימן החשוב ביותר של מורה שקשור לשושלת מורים זה שהוא יציב לחלוטין בבהקטי-יוגַה. ישנם אנשים שאינם פונים למורה רוחני, ומנסים להגיע להגשמה עצמית באמצעות תירגול יוגַה מיסטית, אלא שבשיטה כזו רבים מקרי המעידה, אפילו בקרב יוגִים גדולים כמו וישׂוָאמיתְרַה. ארג'ונה אומר בבהגווד-גיטה שהנסיון לרסן את המֵחְשָב הינו בלתי מעשי כמו הנסיון לעצור סופה עזה. לפעמים המֵחְשָב מושווה לפיל מטורף, וללא הדרכתו של מורה רוחני לא ניתן לרסן אותו, גם לא לשלוט בחושים. במילים אחרות, מי שמתרגל יוגַה ללא הדרכה של מורה רוחני, מובטח לו שימעד; הוא בסך הכול מבזבז את זמנו היקר. הוודות מורות שרק בהדרכתו של אָאצָ'ארְיַה ניתן להשיג ידע מושלם. אָאצָ'ארְיַוָאן פּוּרוּשׁו וֵדַה: מי שלומד אצל אָאצָ'ארְיַה, יודע מהו מה. לא די בטיעונים ובשכל כדי להבין את האמת המוחלטת. רק טבעי שמי שמגיע לרמה בְּרַהְמינית מושלמת, הופך לפרוש; הוא אינו חותר עוד לרווח חומרי, כי בזכות הידע הרוחני הוא מסיק שדבר לא חסר כאן בעולם. אלוהים מספק הכול כנדרש. משום כך בְּרָאהְמַנַּה אמיתי שכזה אינו רודף אחר שלמות חומרית; הוא פונה למורה רוחני ולומד אצלו. תכונתו של מורה רוחני שהוא בְּרַהְמַנישְׁטְהַם, כלומר, הוא נטש כל פעילות אחרת, ומקדיש את חייו כליל לאישיות אלוה, קרישנה. כאשר תלמיד אמיתי פונה למורה אמיתי, הוא מתפלל אליו בענווה, ״מורי, קבל נא אותי כתלמיד שלך ואמן אותי, כדי שאוכל לנטוש כל תהליך אחר להגשמה עצמית ולעסוק בתודעת קרישנה, או שירות במסור, בלבד.״

דבק שעוסק בשירות אוהב לאל תחת הדרכתו של מורה רוחני חושב: ״אלי, אתה הינך מקור כל עונג. ומאחר שאתה ישנו, מה הטעם בעונג החולף שנובע מחברה, מידידות ואהבה? מי שאינם מודעים למקור העונג העילאי, פונים לחיפוש עקר אחר תענוגות חושים, אלא שעונג שכזה הינו אשליתי וחולף.״ המשורר הוַיְשְׁנַּוי הדגול וידְיָאפַּתי אמר בהקשר זה: ״אלי היקר, אין ספק שניתן למצוא אושר כלשהו בחברה, בידידות ובאהבה, אפילו שזה במישור חומרי, אלא שאושר שכזה לא מסוגל לספק את לבי הצחיח כמדבר.״ במדבר דרוש ים של מים; מה ערכה של טיפה אחת של מים שם? גם ליבנו החומרי הינו גדוש בתשוקות, שלא חברה חומרית או ידידות ואהבה בכוחן להשביע אותן כולן; לבנו יכול למצוא סיפוק מלא רק כאשר הוא מפיק עונג ממקור האושר העליון. וסיפוק נשגב שכזה אפשרי רק בשירות מסור בתודעת קרישנה מושלמת.

נציגי הוודות המשיכו: ״אלי, אתה סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, או דמות נצחית, מלאת חדווה וידע. ומאחר שישויות החיים הינן חלקים שלך, הרי שבמצבן הטבעי הן מודעות לך כליל. מי שפיתח בעולם החומרי תודעת קרישנה שכזו, אינו נמשך עוד לאורח החיים החומרני. הוא לא נמשך יותר לחיי משפחה או לחיי שפע ורווחה; הוא מסתפק רק במעט הדרוש למחייתו. במילים אחרות, הוא מאבד כל עניין בעינוג חושים. שלמות חיי אדם מתבטאת בידע ובפרישות, אלא שלא קל להשיג את אלה כל עוד שקועים בחיי משפחה. מי שמודע לקרישנה בוחר משום כך לשהות בחברתם של דבקים או במקומות קדושים. הוא מודע ליחסים שבין נשמת-העל לבין ישות החיים היחודית ואינו מושפע אף פעם מתפיסת חיים גופנית. הוא טהור מאד, כיוון שהוא מודע לך ונושא אותך בלבו תמיד, ומשום כך, כל מקום שהוא נמצא מיטהר והופך אתר עליה לרגל. גם המים שרוחצים את רגליו הינם קדושים ובכוחם לגאול חוטאים רבים שנעים ונדים להם בעולם החומרי.״

כאשר פְּרַהְלָאדַה הקטן התבקש על-ידי אביו הכופר לספר לו משהו חשוב מלימודיו, הילד השיב שכל אותם חומרנים המלאים תמיד בחרדות בגלל עיסוקם המתמיד באמיתות זמניות ויחסיות—מוטב להם שינטשו את הבאר החרבה של חיי משפחה ויצאו ליער לחפש מקלט באל. הדבקים הטהורים ידועים כמַהָאתְמות, או חכמים דגולים בעלי ידע מושלם. הם חושבים רק על האל ועל כפות רגלי הלוטוס שלו ומוכנית הופכים לבני חורין. דבקים שכאלה נטענים בעוצמתו הבלתי נתפסת של האל, ובעצמם הופכים מקור לגאולה לחסידיהם. אדם מודע לקרישנה הינו טעון כולו ברוחניות, ומשום כך כל מי שבא עמו במגע או מוצא בו מקלט, ניטען גם הוא באונים רוחניים. דבקים שכאלה אינם מתיהרים על שיפעה חומרית לעולם. שיפעה חומרית מתבטאת בדרך כלל ביחוס משפחתי, בהשכלה, ביופי ובעושר. אולם הדבק, אפילו שניחן בכל אלה, אינו נסחף או נמלא גאווה בעטיים. דבקים שכאלה תרים בעולם בין אתרי הקודש, ובדרכם פוגשים בנשמות מותנות רבות; ואלה שזוכות להתרועע איתם ולקבל מהם ידע נשגב הופכות אז לבנות חורין. הם שוכנים במקומות כגון ורינדאוון, מַתְהוּרָא, דְוָארַקָא, גַ'גַנְנָאתְהַה פּוּרִי ונַוַדְוִיפַּה, כי רק דבקים מתקבצים במקומות שכאלה. בחברתם של קדושים הם מוסיפים ומתקדמים עוד ועוד בתודעת קרישנה. מכל מקום, התקדמות שכזו אינה אפשרית לאיש משפחה רגיל, המשולל תודעת קרישנה.

נציגי הוודות המשיכו: ״החותרים לנשגב נחלקים לשני סוגים—אלה שמודעים להיבט המופשט של האמת, ואלה שמודעים להיבט האישי. חסידי המופשט טוענים שעולם התופעות החומרי הינו כוזב ורק האמת המוחלטת אמיתית. חסידי ההיבט האישי לעומת זאת, יודעים שהעולם הזה, למרות שארעי מאד, אינו כוזב, אלא ממשי. וכך לכל אחד מן הצדדים טיעונים משלו להצדיק את עמדתו. אולם האמת היא שהעולם הינו אמיתי ושקרי בו-זמנית. הוא אמיתי כיוון שהכול זה התרחבות של האמת המוחלטת, והוא כוזב כיוון שהוא בן חלוף; הוא נברא ונכחד. בגלל תנאי הקיום השונים, עולם התופעות אינו יציב או קבוע. מי שדוגלים בשקריות העולם מפורסמים לרוב במשפט בְּרַהְמַה סַתְיַה גַ'גַן מיתְהְיָא. טיעונם הוא שהכול בעולם החומרי עשוי מחומר. דברים רבים למשל, עשויים מחימר, כגון כדים, כלי אוכל וקערות. אחרי שאלה נחרבים, אפשר שיהפכו לדברים חומריים אחרים, אולם בכל המקרים קיומם כחימר ממשיך. כד המים אחרי שנשבר הופך אולי לכלי אוכל או לקערה, אולם בכל המצבים הללו, ככד, ככלי או כקערה, החימר עצמו ממשיך להתקיים. מכאן שהצורות השונות—כד, כלי או קערה—הינן כוזבות, ורק קיום החימר הינו אמיתי. זוהי גירסתם של חסידי המופשט. לדבריהם, העולם הזה מקורו אמנם באמת המוחלטת, אולם בגלל שקיומו בן חלוף, הרי שהוא כוזב; רק האמת המוחלטת, שקיימת תמיד, הינה אמיתית. חסידי ההיבט האישי לעומת זאת, טוענים שהעולם הזה, כיוון שנוצר מן האמת המוחלטת, הרי שגם הוא אמיתי. לטענה זו משיבים חסידי המופשט שעולם זה אינו אמיתי כיוון שלעיתים חומר נוצר מנשמה, ולעיתים נשמה רוחנית נוצרת מחומר. לראיה הם מביאים את צואת הפרה שאף שהינה חומר מת, לפעמים מופקים ממנה עקרבים. ולעומת זאת חומר מת, כגון צפרניים ושיער, צומח מתוך גוף חי. מכאן שהמקור ומה שנובע ממנו אינם תמיד זהים. ומכאן גם שאפילו שהעולם הזה נובע מן האמת המוחלטת, הוא לא בהכרח אמיתי. לאור השקפתם אם כן, רק האמת המוחלטת, ברהמן, הינה אמיתית, ואילו עולם התופעות, למרות שנוצר מן האמת, אינו נחשב לאמיתי.״

אלא שהשקפתם של מָאיָאוָאדִים מתוארת בבהגווד-גיטה כהשקפה אַסוּרית, או זדונית. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, אַסַתְיַם אפְּרַתישְׁטְהַם תֵא גַ'גַד אָאהוּר אַנִישְׂוַרַם. לדעתם של האַסוּרות עולם התופעות כולו הינו כוזב, הוא נוצר בסך הכול מהתרכבות של חומרים, ואין בו כל שליט או אלוהים. אולם זו לא האמת. מן הפרק השביעי של הבהגווד-גיטה מסתבר שחמשת היסודות הגשמיים—אדמה, מים, אויר, אש ושמיים—ועוד שלושת היסודות הסמויים—מֵחְשָב, תבונה וזהות כוזבת—מהווים יחדיו אוניו הנפרדים של הריבון. ומעבר לאנרגיה החומרית הנחותה הזו ישנה אנרגיה נוספת, רוחנית—אלה הן ישויות החיים, אשר נחשבות לאנרגיה עילית של האל. כל עולם התופעות הינו איפוא, צירוף של האנרגיות הנחותה והעילית, ואישיות אלוה הינו מקור שתיהן. לאל ישנם אונים שונים. זה מאושש בוודות: פַּרָאסְיַה שַׂקְתיר ויוידְהַיְוַה שְׂרֻוּיַתֵא. אוניו הנשגבים של הריבון הינם משלל סוגים, אולם כיוון שכולם נובעים ממנו, הרי שלא יתכן שהם כוזבים. הריבון קיים לעד, וגם אוניו קיימים לעד. חלק מן האונים אמנם זמניים—מתגלים לעיתים ולעיתים אינם מתגלים—אולם אין להסיק מזה שהם כוזבים. לדוגמה, אדם עושה מתוך כעס דברים שברגיל אינו נוהג לעשות, אולם העובדה שכעסו מופיע וחולף, אין פירושה שאנרגית הכעס הינה כוזבת. הוַיְשְׁנַּוים אינם מקבלים איפוא, את גישתם של המָאיָאוָאדִים שהעולם הזה כוזב, והריבון בעצמו מאשש שהשקפה כזו—שאין סיבה עליונה לעולם, שאין אלוהים, ושהכול נוצר מהתרכבות של חומרים—הינה השקפה של אַסוּרות.

המָאיָאוָאדִים נוהגים להביא לפעמים את טענת הנחש והחבל. בחשכת הלילה חבל מפותל נראה לעתים, בגלל בערות, כמו נחש. אלא שדוגמה זו, שנועדה להדגים את שקריותו של העולם החומרי, אינה תקפה בכלל, כי למרות שמתבלבלים בין החבל לנחש, אי אפשר לומר שחבל או נחש אינם קיימים. כוזב הוא משהו חסר קיום שחושבים אותו לעובדה קיימת. אולם כאשר מתבלבלים בין דבר קיים אחד לדבר קיים אחר, אף לא אחד מן הדברים הללו הוא כוזב. הוגי הדעות הוַיְשְׁנַּוים משתמשים בדוגמה מתאימה מאד; הם משווים את העולם החומרי לכד חרס. כאשר רואים כד, הוא לא נעלם מיד והופך למשהו אחר. הכד אמנם זמני, אולם קיומו ממשי ונועד במיוחד להחזיק מים, ואנו ממשיכים ורואים אותו ככד. מכאן שלא ניתן לומר שהוא כוזב, למרות שהוא זמני ושונה מן האדמה המקורית. כלל האדמה והכד שניהם אמיתיים, כיוון שהאחד הינו תוצר של האחר. הבהגווד-גיטה מלמדת שאחרי חורבן עולם התופעות, נכנסת האנרגיה אל אישיות אלוה. האל קיים לעד עם שלל אוניו. ומאחר שעולם התופעות נובע ממנו, אי אפשר לומר שזה נוצר מכלום. קרישנה איננו חלל ריק; הוא קיים תמיד עם דמות, תכונות, שם, בני לוויה ואביזרים שונים, ומכאן שאינו חסר אישיות או מופשט. המקור לכול אינו איפוא, כלום או משהו בלתי אישי, אלא אישיות עילאית. הזדים מנסים אמנם לומר שהעולם הזה הינו אַנִישְׂוַרַה, או ללא שליט או אלוהים, אלא שטענתם הינה חסרת יסוד.

גם טענתם של המָאיָאוָאדִים שחומר מת כמו ציפורנים ושיער מופיע לעיתים מגוף חי, אינה מבוססת ביותר. כי הציפורנים והשיער אינם נוצרים מן הנשמה החיה אלא מן הגוף החומרי, שהינו חסר חיים. וגם לטענה שעקרבים נובעים מזבל פרות, כלומר שישות חיים נוצרת מחומר, אין ביסוס של ממש. אין ספק שהעקרבים שמופיעים מן הזבל הינם יצורים חיים, אולם לא הישות החיה היא שנוצרת מן הזבל, אלא גופה החומרי, או גוף העקרב. לפי הבהגווד-גיטה, הטבע החומרי מופרה בניצוצות של ישויות חיים, וכך אלה צצות. הטבע החומרי מספק לישות החיים את גופיה השונים, אולם האל בעצמו הוא שמוליד אותה. האב והאם מעניקים לה גוף בהתאם לצרכיה בתנאים מסוימים, וזו עוברת מגוף לגוף בהתאם לתשוקותיה. התשוקות, בצורה סמויה של תבונה, מֵחְשָב, וזהות עצמית כוזבת, מתלוות לישות החיים מגוף לגוף, וביד ההשגחה העליונה זו מוטלת לרחם של גוף חומרי מסוים, כדי לפתח אותו סוג של גוף. הנשמה הרוחנית אינה נוצרת איפוא, מחומר; היא רק לובשת גופים חומריים שונים על-פי הסדר עליון. אנו בעצמנו נוכחים שהעולם הזה הינו צירוף של חומר ורוח; הרוח מניעה את החומר. הנשמה הרוחנית (ישות החיים) וחומר הינם אנרגיות שונות של הריבון. ומאחר ששתי האנרגיות נובעות מן הנצחי העליון או האמת העליונה, הרי ששתיהן אמיתיות; ולא כוזבות. וכיוון שישות החיים הינה חלקיק של העליון, הרי שהיא נצחית, ומושגים כמו מוות ולידה לא קיימים לגביה כלל. הלידה והמוות לכאורה, חלים רק על הגוף החומרי. האימרה הוֵדית סַרְוַםּ קְהַלְוְ אידַםּ בְּרַהְמַה פירושה ששני האונים נובעים מהברהמן העליון ומשום כך אין דבר בתחום התנסותנו שאינו ברהמן.

משלל התאוריות לגבי קיומו של העולם החומרי, מסקנת הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית הינה הטובה ביותר. דוגמת כד החרס מתאימה בהקשר זה: צורתו של הכד הינה אמנם זמנית, אולם יש תכלית לקיומה. כד החרס נועד לשאת מים ממקום למקום. ובאופן דומה, גם הגוף החומרי, אפילו שבן חלוף, נועד לתכלית מסוימת. ישות החיים צברה לה מעברה הממושך בעולם החומרי מאגר אדיר של תשוקות, ומראשית הבריאה ניתנת לה הזדמנות לפתח סוגי גוף שונים, בהתאם לתשוקות הללו. ומכל הגופים, גוף האדם מהווה הזדמנות מיוחדת, כיוון שניחן בתודעה מפותחת.

טענה נוספת שמעלים המָאיָאוָאדִים היא שאם העולם הזה הינו אמיתי, מדוע מומלץ לאנשי משפחה לזנוח את קשריהם לעולם החומרי ולפרוש לסַנְנְיָאסַה (נזירות)? אולם לא בגלל שהעולם הזה כוזב מעודדים הוַיְשְׁנַּוים סַנְנְיָאסַה או נטישת פעילויות חומריות. הסַנְנְיָאסִי הוַיְשְׁנַּוַה אמור להשתמש בדברים לתכליתם הנכונה. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי קבע שתי נוסחאות למגענו עם העולם החומרי. וַיְשְׁנַּוַה אינו פורש מאורח חיים חומרני ופונה לסַנְנְיָאסַה בגלל שהוא חושב את העולם הזה לכוזב, אלא כדי להקדיש עצמו כליל לשירותו של האל. זו אם כן, הנוסחה של שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי: אין להתקשר לעולם החומרי, כיוון שזיקה חומרית הינה חסרת משמעות. העולם החומרי—עולם התופעות כולו—שיך לאלוהים, קרישנה. משום כך, הכול צריך לעסוק בשירותו, ומשום כך גם, הוַיְשְׁנַּוַה אינו נקשר לדבר בעולם הזה. זוהי משמעותו של מעמד הסַנְנְיָאסַה אצל הוַיְשְׁנַּוים. אדם חומרני נצמד לעולם החומרי לצורך עינוג חושים, ואילו הסַנְנְיָאסִי הוַיְשְׁנַּוַה אינו מנסה בעצמו להתענג על דבר, אולם יודע את האומנות כיצד להשתמש בכול לשירותו של הריבון. זוהי איפוא ביקורתו של שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי כלפי הסַנְנְיָאסִים המָאיָאוָאדִים; אלה חושבים את העולם לכוזב ומשום כך חותרים להיגאל מטומאתו, מבלי לדעת שניתן להשתמש בכל דבר לשירותו של הריבון. מאחר שהכול מתרחב מאונו של אישיות אלוה, הרי שההתרחבויות הינן אמיתיות ממש כמו אלוהים.

העולם החומרי הינו אמנם גילוי זמני, אולם אין להסיק מכך שהוא כוזב, או שהמקור שלו כוזב. מאחר שמקור התגלותו הינו אמיתי, הרי שגם התגלותו הינה אמיתית; צריך רק לדעת כיצד להשתמש בו. ושוב אל דוגמת כד החרס: הכד הזמני הופק אמנם מאדמה, אולם כיוון שהוא משמש לתכלית לה נועד, הרי שאינו כוזב. וכשם שאדם שפוי יודע כיצד להשתמש בכד הארעי, הוַיְשְׁנַּוַה יודע כיצד להשתמש במבנהו הארעי של העולם. מכל מקום, כאשר הכד אינו משמש לתכליתו, הריהו שקרי, ממש כשם שהגוף החומרי, או העולם החומרי, הינו שקרי כאשר מנוצל סתם לעינוג חושים כוזב. רק כאשר הגוף האנושי והבריאה החומרית מוקדשים לשירותו של אלוהים הם אינם כוזבים. הבהגווד-גיטה מבטיחה משום כך שאפילו נסיון פעוט להשתמש בגוף הזה ובעולם החומרי בשירותו של אלוהים יכול לגאול מן הנוראה שבסכנות. אוניו של האל—הנחות והעילי—שניהם אמיתיים כאשר מנוצלים כיאות

ובאשר לפעילות צדיקה נושאת-גמול, זו מעוגנת בעיקרה במישור של עינוג חושים. ומשום כך מי שמתקדם בתודעת קרישנה נמנע ממנה. פעילות שכזו מרוממת אולי למערכות הכוכבים הגבוהות, אולם כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, הסכלים, אחרי שכילו את תוצאות מעשיהם הטובים בכוכבי עדן, חוזרים לכוכבנו הנחות, ואז שבים ומנסים להתעלות לעדן. הרווח היחידי שאלה משיגים ממאמציהם זה הליכה ושיבה חוזרות ונישנות, ממש כמו המדענים של היום שמבזבזים את זמנם בנסיון להגיע לירח ולשוב. נציגי הוודות מכנים אנשים כאלה אַנְדְהַה-פַּרַמְפַּרָא, או חסידים עיוורים של טקסי הפולחן הוֵדי. הטקסים הללו ניזכרים אמנם בוודות, אלא שלא נועדו לאנשים בעלי תבונה גבוהה. מי שקשורים מדי להנאות חומריות, מוקסמים מן האפשרות להתעלות למערכות כוכבים גבוהות יותר, ונוטים משום כך לטקסי פולחן. מכל מקום, הנבון, או מי שלמד ממורה רוחני אמיתי לראות את הדברים כמות שהם—הלה אינו נמשך לפעילות שכזו, אלא מעסיק עצמו בשירות נשגב לאל.

ישנם טקסים וֵדיים שנועדו לאנשים חומרניים, והלא-דבקים נמשכים אליהם, ואז, נהיים מבולבלים. דוגמה טובה לכך היא אדם נבון שברשותו מליוני דולרים בשטרות. הלה יודע שהשטרות כשלעצמם הינם בסך הכול נייר, ומשום כך אינו שומר סתם על הכסף מבלי להשתמש בו. מי שברשותו מליוני דולרים, אוחז למעשה בערימה עצומה של ניירות, שהופכים למועילים רק כאשר משתמשים בהם לתכלית כלשהי. באופן דומה, אפשר שגם העולם הזה הינו כוזב, ממש כמו הנייר, אולם ניתן לעשות בו שימוש מועיל. שטרות הכסף הינם אמנם נייר, אולם כיוון שזו הממשלה שהנפיקה אותם, הרי שהם בעלי ערך ממשי. ובאופן דומה, אפילו שהעולם הזה הינו כוזב או ארעי, בגלל שנובע מאישיות אלוה, הרי שהוא בעל ערך ממשי. הוַיְשְׁנַּוַה מבין את ערכו של העולם החומרי ויודע כיצד להשתמש בו כראוי, בעוד שהמָאיָאוָאדִי לא נוגע בשטרות הכסף כי חושב אותם לסתם נייר כוזב, וכך אינו מפיק מאלה כל תועלת. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אומר משום כך שמי שדוחה את העולם וחושב אותו לשקרי, מבלי להבין את חשיבותו כאמצעי לשרת את הריבון—פרישותו הינה בעלת ערך מועט מאד. מי שמכיר בערכו הממשי של העולם כאמצעי לשירות, אולם אינו קשור אליו בכלל, ופרישותו מן העולם מתבטאת בהימנעות מכל נסיון לעינוג חושים—פרישותו הינה פרישות אמיתית. העולם החומרי מתרחב מאונו החומרי של הריבון, ומשום כך הינו אמיתי, ולא כוזב, כפי שנוטים לעיתים להסיק מדוגמת החבל והנחש.

נציגי הוודות המשיכו: ״בגלל טבע קיומו הארעי, נראה עולם התופעות לאנשים פחותי תבונה ככוזב.״ המָאיָאוָאדִים משתמשים בטבעו הארעי של העולם כהוכחה לתאוריה שלהם שהעולם כוזב. הוודות מלמדות שלפני הבריאה העולם הזה לא היה קיים, והוא יחדל להתקיים אחרי חורבנו. מי שדוגלים ב״אין״ מסיקים מזה שכלום הינו סיבת העולם. אלא שזה לא מה שנאמר בוודות. הוודות מגדירות את מקור הבריאה והחורבן כיַתו וָא אימָאני בְּהֻוּתָאני גָ'איַנְתֵא, ״מי שממנו נובע עולם התופעות, ואחר כך, בעת החורבן, שב ונטמע בו.״ אותו דבר מוסבר בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה ובפסוק הראשון של הפרק הראשון של השרימד בהאגותם. זה מוסבר שם כגַ'נְמָאדְיַסְיַה, או מי שממנו נובע הכול. ההוראות הוֵדיות הללו כולן מצביעות על כך שהעולם נוצר בידי המוחלט העליון, אישיות אלוה, ושב ונטמע בו עם חורבנו. גם הבהגווד-גיטה מאששת את זה: עולם התופעות מתהווה ושב ונחרב, ואחרי חורבנו נטמע בקיומו של האל. המשפט הזה מראה בבירור שאותה אנרגיה שידועה כבַּהירַנְגָא-מָאיָא, או האנרגיה החיצונית, למרות טבעה הארעי, הינה אונו של הריבון, ומשום כך לא יתכן שהיא שקרית. היא רק נראית ככוזבת. בגלל שזו אינה קיימת בראשית, גם לא אחרי החורבן, המָאיָאוָאדִים מסיקים שהיא שקרית. מכל מקום, הגירסה הוֵדית האמיתית—שאפילו שתוצרים מסוימים של האמת המוחלטת הינם זמניים, אונו של הריבון הינו נצחי—מוצגת בדוגמת כד החרס וכלי האוכל: כד החרס אפשר שישבר או שישנה את צורתו, למשל לצלחת או לקערה, אולם מרכיביו, חומר היסוד שלו—כלומר האדמה—נשארים כמות שהם. יסוד הבריאה—ברהמן או האמת המוחלטת—אינו משתנה לעולם; מכאן שהתאוריה המָאיָאוָאדִית שטוענת שזה שקרי, הינה בסך הכול המצאת המחשבה. זמניותו של העולם אין פירושה שהעולם שקרי. כוזב הוא משהו שקיים רק בשם, כלומר, שבאמת לא היה קיים מעולם. ביצי סוסה, קרני ארנבת, ופרחי שמיים אלה דברים למשל, שקיימים רק בשם, כי סוסה לא מטילה ביצים, לארנבת אין קרניים, ופרחים לא צומחים בשמיים. דברים שכאלה, שקיימים רק בשם או בדמיון, ללא קיום ממשי, נקראים כוזבים. מכל מקום, הוַיְשְׁנַּוַה אינו רואה את העולם הזה ככוזב רק בגלל שטבעו הזמני מתגלה ושב ונכחד.

נציגי הוודות המשיכו ואמרו שנשמת-העל והנשמה היחודית, כלומר הפַּרַמָאתְמָא והגִ'יוָאתְמָא, אינן זהות לעולם, אף שמצויות באותו גוף, כמו שתי ציפורים שיושבות על אותו עץ. הוודות מסבירות ששתי הציפורים הללו יושבות אמנם כמו שתי ידידות, אולם הן אינן שוות; האחת—נשמת-העל או הפַּרַמָאתְמָא—משמשת בסך הכול כצופה, בעוד שהאחרת—הגִ'יוָאתְמָא—אוכלת את פירות העץ. כאשר מתחוללת בריאה, מופיעה בה הנשמה היחודית בצורות שונות, בהתאם למעשיה נושאי הגמול מן העבר, ובגלל שכחונה הממושך לגבי קיומה האמיתי, היא מיזדהה עם הצורה המסוימת שמעניקים לה חוקי הטבע החומרי. בתוך צורתה החומרית היא כפופה כליל לשלוש מידות הטבע ופועלת בהתאם, ומנציחה כך את קיומה בעולם החומרי. היא ניחנת בשפעים טבעיים, אף שבמידה זעירה, אולם עתה, מכוסה בבערות שכזו, שפעיה כמעט כבים לחלוטין. שפעיו של נשמת-העל, אישיות אלוה, לעומת זאת, אינם פוחתים בשעה שהוא מופיע כאן בעולם החומרי. שפעיו ושלמויותיו נשמרים במלואם והוא נבדל לגמרי מתהפוכות הקיום החומרי. הנשמה המותנית מסתבכת בעולם החומרי, ואילו האל נוטש אותו ללא כל זיקה, ממש כמו שנחש משיל את עורו. ההבדל בין נשמת-העל לבין הנשמה היחודית המותנית הינו איפוא, שנשמת-העל שומר על שפעיו הטבעיים שידועים כשַׁדּ-אַיְשְׂוַרְיַה, אַשְׁטַה-סידְדְהי ואַשְׁטַה-גוּנַּה.

מחוסר ידע, שוכחים המָאיָאוָאדִים שקרישנה מלא תמיד בששת השפעים, בשמונה המעלות הנשגבות, ובשמונה סוגי השלמויות. ששת השפעים הם עושר, כוח, יופי, פרסום, ידע ופרישות; ואיש אינו עולה על קרישנה באלה. הראשונה מבין שמונה מעלותיו הנשגבות של קרישנה היא שלעולם אינו נגוע בטומאת הקיום החומרי. זה נזכר גם באִישׂופַּנישַׁד: אַפָּאפַּה-וידְדְהַם: אישיות אלוה אינו מזדהם משום פעילות נפשעת, ממש כשם שהשמש אינה מזדהמת משום ליכלוך. גם כאשר מעשיו אינם ראויים לכאורה, הוא אינו מיטמא ממעשים שכאלה. המעלה השניה היא שהוא אינו מת לעולם. בבהגווד-גיטה, בפרק הרביעי, קרישנה אומר לארג'ונה ששניהם הופיעו כבר פעמים רבות בעולם החומרי, אולם רק הוא זוכר את מעשיו כולם—בעבר, בהווה ובעתיד. פירושו של דבר שאינו מת אף פעם. כאשר אנו מתים, אנו משנים גוף, וזהו מקור השיכחה, בעוד שקרישנה אינו שוכח לעולם. הוא זוכר כל מה שקרה בעבר. כי אלמלא כן, כיצד זכר שהורה את שיטת היוגַה של הבהגווד-גיטה בפעם הראשונה לאל השמש, ויוַסְוָאן? מכאן שאינו מת אף פעם. הוא גם אינו מזדקן; אפילו שהיו לו כבר נינים בעת הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, הוא לא נראה כמו איש זקן. אם כן, קרישנה אינו מזדהם מפעילות חטאה, הוא אינו מת לעולם, הוא אינו מזדקן, הוא אינו נתון לצער, הוא אינו רעב, גם אינו צמא, כל רצון שלו הינו כשר ומושלם, ומה שהחליט, איש לא יכול לשנות. אלה הן מעלותיו הנשגבות של הריבון. בנוסף הוא ידוע גם כיוגֵשְׂוַרַה, כלומר שניחן בכל השלמויות המיסטיות, כגון אַנּימַה-סידְדְהי, או הכוח להפוך לקטן מן הקטן ביותר. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שהוא נכנס אפילו לתוך אטום, אַנְּדָּאנְתַרַסְתְהַה-פַּרַמָאנּוּ-צַ'יָאנְתַרַסְתְהַם. כגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו הוא נכנס לתוך היקום הענק, וכמַהָא וישנו הוא שרוע בים הסיבה ומגופו אדיר המימדים יוצאים, כשהוא נושף, מליוני וטריליוני יקומים. זה נקרא מַהימַה-סידְדְהי. קרישנה מושלם גם בלַגְהימָא: הוא יכול להפוך לקל ביותר. בבהגווד-גיטה נאמר שהכוכבים כולם מרחפים באויר כיוון שקרישנה נכנס לתוך היקום ולתוך האטומים. זהו ההסבר לחוסר משקל. קרישנה ניחן גם בשלמות פְּרָאפְּתי: ביכולתו להשיג את כל שברצונו. הוא ניחן גם באִישׂיתָא, או כוח שליטה; הוא נקרא השליט העליון, פַּרַמֵשְׂוַרַה. ובנוסף, ביכולתו לכפוף כל אחד להשפעתו, וזה נקרא וַשׂיתָא.

קרישנה ניחן איפוא, בכל השפעים, המעלות הנשגבות, והכוחות המיסטיים. שום ישות חיים רגילה אינה שווה לו, ומכאן שהתאוריה המָאיָאוָאדִית שהנשמה שווה לנשמת-העל הינה מוטעית. מכאן גם שקרישנה הינו מושא הסגידה היחיד, ושאר ישויות החיים כולן הינן משרתיו. הבנה שכזו נקראת הגשמה עצמית, וכל תפיסה עצמית שאינה מכירה ביחסי השירות הנצחיים הללו, הינה בסך הכול תוצר של מָאיָא. נאמר שהנסיון הזה של ישות החיים להשתוות לאלוהים הינו המלכודת האחרונה של מָאיָא. המָאיָאוָאדִי טוען לשיויון עם אלוהים, אולם אינו מסוגל להשיב לשאלה מדוע נפל לשיעבוד חומרי. אם הוא אלוה עליון, מדוע הוא נסחף לפעילות חטאה וסובל בעטיה מחוק הקארמה? כאשר שואלים אותם את השאלה הזו, אלה אינם מסוגלים להשיב כראוי. המחשבה שאנו שווים לאלוהים בעצמה מהווה סוג של חטא. העובדה שהמָאיָאוָאדִי חושב שהוא זהה לאלוהים פירושה שלא השתחרר עדיין מן התגובות למעשיו הנפשעים. השרימד בהאגותם אומר על אנשים כאלה שהם אַוישׂוּדְדְהַה-בּוּדְדְהַיָא, כלומר שהם מדמים לעצמם שהם בני חורין וזהים לאמת המוחלטת. ומכאן שתבונתם אינה טהורה.

נציגי הוודות אמרו שבלי להשתחרר מתשוקות נפשעות, לא יצליחו היוגִים והגְ'נָאנִים, בעזרת התהליכים שלהם להגשמה עצמית, להגיע לשלמות. ״אלוה יקר,״ הם המשיכו, ״אותם קדושים שאינם מקפידים לבער משורשיהן את התשוקות הנפשעות, אינם מסוגלים לחוות בנשמת-העל, אפילו שהוא יושב ממש לצד הנשמה היחודית. סַמָאדְהי, או הגות, פירושם למצוא את נשמת-העל בתוכנו. מי שאינו פטור מתגובות החטא אינו מסוגל לראות את נשמת-העל. מי שעונד תליון על צוארו אולם שוכח את אבן החן שבתוכו, זו כמעט כאילו לא קיימת ברשותו. זה דומה לאותה נשמה יחודית שעוסקת בהגות אולם אינה חווה בנוכחותו של נשמת-העל שבתוכה; נשמה שכזו אינה מבינה באמת את נשמת-העל. משום כך מי שצועדים בנתיב ההגשמה העצמית צריכים להקפיד שלא ליפול להשפעתה של מָאיָא. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אומר שדבק צריך להיות פטור מכל תשוקה חומרית. אל לו להיות מושפע מתוצאותיהן של קארמה וגְ'נָאנַה. עליו רק להבין את קרישנה ולמלא את רצונו. זהו המישור של מסירות טהורה. היוגִים המיסטים שנגועים עדיין בתשוקות נפשעות לעינוג חושים לעולם לא יצליחו בנסיונם, גם אין ביכולתם לחוות את נשמת-העל שבתוך העצמי היחודי. מכאן שאותם יוגִים לכאורה וגְ'נָאנִים שבסך הכול מבזבזים את זמנם בסוגים שונים של עינוגי חושים—בין אם בפילפול שכלתני ובין אם בהצגת כוחות נסתרים מוגבלים—לעולם לא ישתחררו מחיים מותנים ורק ימשיכו ויסתובבו במחזוריות הלידה והמוות. עבורם גם חיים אלה וגם הבאים הינם בסך הכול מקור לצרות. כבר בחיים אלה נאלצים חוטאים שכאלה לסבול, וכיוון שלא השיגו שלמות בהגשמה עצמית, יאלצו לסבול ממכות נוספות בחיים הבאים. למרות חתירתם המאומצת לשלמות, בגלל נגע התשוקה לעינוג חושים, אלה ימשיכו ויסבלו בחיים אלה ובבאים.

שרילה וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה מעיר בהקשר זה שאם סַנְנְיָאסִים ופרושים אחרים שנטשו את בתיהם לצורך הגשמה עצמית, אינם עוסקים בשירות מסור לאל, ובמקום זה פונים לעסוק במעשי צדקה, כגון הקמת מוסדות השכלה, בתי חולים, או אפילו מנזרים, כנסיות, או מקדשים לאלים-למחצה—פעילותם תביא להם רק צרות, בחיים אלה ובבאים. סַנְנְיָאסִים שאינם מנצלים את חייהם כדי להבין את קרישנה בסך הכול מבזבזים את זמנם ואת כוחם בפעילות שאינה הולמת חיי פרישות. מכל מקום, כאשר דבק משקיע את אונו בהקמת מקדש לווישנו, אין זו עבודה לבטלה. פעילות כזו נקראת קְרּישְׁנָּארְתְהֵא אַקְהילַה-צֵ'שְׁטָא, או פעילות שונה שמתבצעת למען תענוגו של קרישנה. הנדבן שבונה בית ספר והדבק שמקים מקדש אינם פועלים על אותו מישור. פעילותו של הנדבן הינה אמנם צדיקה, אלא שהיא כפופה לחוקי הקארמה, בעוד שהקמת מקדש לווישנו הינה שירות מסור.

שירות מסור אינו כפוף לחוקי הקארמה לעולם. בבהגווד-גיטה נאמר שהדבקים מתעלים מעבר לתגובותיהן של שלוש המידות החומריות וניצבים על מישור הבנת הברהמן: בְּרַהְמַה-בְּהֻוּיָאיַה קַלְפַּתֵא. נאמר בגיטה, סַה גוּנָּאן סַמַתיתְיַיְתָאן בְּרַהְמַה-בְּהֻוּיָאיַה קַלְפַּתֵא: דבקיו של הריבון הינם מעבר לתגובות שלוש המידות ושרויים במישור הברהמן הנשגב. הם בני חורין בחיים אלה ובבאים. כל פעולה שנעשית בעולם הזה למען יַגְ'נַה, או וישנו, או קרישנה, נחשבת לפטורה מקארמה. ללא קשר עם אַצְ'יוּתַה, האל שאינו כושל לעולם, לא ניתן להפסיק את פעולת הקארמה. חיים בתודעת קרישנה פירושם חיים חופשיים. המסקנה הינה איפוא, שהדבק, בחסדו של הריבון, הינו בין חורין בחיים אלה ובבאים, בעוד שהקַרְמִים, הגְ'נָאנִים והיוגִים אינם בני חורין אף פעם—לא בחיים אלה ולא בבאים.

נציגי הוודות המשיכו: ״כל מי שזוכה בחסדך להבין את תפארת כפות רגלי הלוטוס שלך, הופך אדיש לשמחה או לצער חומריים. כל עוד אנו מצויים בעולם החומרי, המכאובים החומריים הינם בלתי נמנעים. אולם הדבק אינו נותן דעתו לפעולות ולתגובות שכאלה, תוצאות מעשיו הטובים והרעים. הדבק גם אינו מוטרד במיוחד או שמח כאשר אנשים מדברים בשבחו או מגנים אותו. לעיתים הציבור מהלל אותו על מעשיו הנשגבים, ולעיתים מדבר בגנותו, אפילו שאין כל סיבה לביקורת שלילית. אולם הוא שווה נפש תמיד לדברי ההלל או הגנוּת. למעשה, מעשיו כולם הינם במישור הנשגב. הוא אינו מעונין בשבחיהם של אנשים ששקועים בפעילות חומרנית, גם אינו מושפע מהביקורת שלהם. דבק שמצליח לשמור על עמדה נשגבת שכזו—הריבון מבטיח לו גאולה כבר בחיים אלה וכמובן שבבאים. בחברתם של דבקים טהורים קל לו לדבק לשמור על מעמדו הנשגב, פשוט באמצעות שמיעה אודות תפארת מעשיו של הריבון שביצע בעידנים שונים ובהתגלויות שונות.״

התנועה לתודעת קרישנה מבוססת על העקרון הזה. שרילה נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה שר, ״אלי היקר, אַפשר לי לעסוק בשירותך הנשגב, כפי שמורים האָאצָ'ארְיות הקודמים, ואַפשר לי לחיות בחברתם של דבקים טהורים. זוהי כל שאיפתי חיים אחר חיים.״ במילים אחרות, דבק אינו מוטרד אפילו האם הוא בן חורין; שאיפתו היחידה היא לעסוק בשירות מסור. ושירות מסור פירושו לפעול על-פי אישורם של האָאצָ'ארְיות, ולא באופן שרירותי. פעולתה של התנועה לתודעת קרישנה מבוססת כולה על האָאצָ'ארְיות הקודמים, בראשם שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי; ובחברתם של דבקים שמקיימים עקרונות אלה, מסוגל הדבק לשמור בשלמות על מעמדו הנשגב.

בבהגווד-גיטה הריבון אומר שמי שיודע אותו בשלמות הינו יקר לו מאד. ארבעה סוגים של אנשים בעלי נטיה דתית פונים לשירות מסור. אדם כזה, כאשר הוא שרוי במצוקה, יפנה לאל כדי להפיג את סבלו. וכאשר אדם כזה זקוק לעזרה חומרית, הוא מתפלל לעזרה מן הריבון. גם כאשר אדם כזה הינו סקרן לדעת את מדע האלוהים הוא פונה לקרישנה. וכמובן, כאשר אדם כזה משתוקק להכיר את המדע של קרישנה, הריהו פונה אליו. מבין ארבעת סוגי האנשים הללו, קרישנה מפאר בגיטה את הרביעי; מי שמנסה להבין את קרישנה מתוך ידע ומסירות וצועד בעקבות אָאצָ'ארְיות קודמים אשר בקיאים במדע של אלוהים—אדם כזה הינו מהולל. הוא מבין שתנאי החיים, הטובים והרעים, כולם מקורם ברצונו העליון של האל, ומאחר שהתמסר כולו לכפות רגליו של האל, הרי שאינו נטרד בכלל מתנאי חיים טובים או רעים שכאלה. אפילו מצבים שליליים הוא רואה כחסד מיוחד של אלוהים. למעשה, שום מצב אינו שלילי בעיניו. הוא מקבל כל דבר שבא מן האל כחיובי, ובכל מצב הוא נלהב לבצע את שירותו. רוח המסירות הזו מוסברת בגיטה: הדבק אינו נופל ברוחו לנוכח מצבים שליליים, גם אינו עולץ במיוחד כאשר קורים דברים טובים. בשלב גבוה יותר של שירות מסור הדבק אינו מתחשב אפילו ברשימת הצווים והאיסורים. רק הליכה בעקבות האָאצָ'ארְיות מאפשרת לשמור על מעמד שכזה. וכיוון שהדבק הטהור פועל על-פי הוראות האָאצָ'ארְיות, הרי שפעולותיו בשירות המסור כולן מתבצעות במישור הנשגב. קרישנה מורה משום כך שהאָאצָ'ארְיַה הינו מעבר לביקורת. אל לו לדבק הטירון לחשוב את עצמו שווה ברמתו לאָאצָ'ארְיַה. עליו להתייחס אל האָאצָ'ארְיַה, נציגו של האל, כמו אל אלוהים, ואל לו לשפוט אותו, ממש כשם שאינו רשאי לבקר את קרישנה.

בדרך זו סגדו נציגי הוודות לאישיות אלוה. סגידה לאל באמצעות תפילה פירושה זכירת מעלותיו הנשגבות, עלילותיו ומעשיו. אלא שעלילותיו ומעלותיו של האל הינן בלתי מוגבלות, ולא ניתן לזכור את כולן. משום כך סגדו לו נציגי הוודות כמיטב יכולתם ולבסוף אמרו:

״ברהמה, שליט הכוכב העליון בְּרַהְמַלוקַה, אינְדְרַה מלך עדן, גם שליטי השמש, הירח וכו', כולם הינם אמנם מנהלים חשובים של העולם הזה, אולם אפילו אלה יודעים מעט מאד אודותיך. קל וחומר סתם אנשים רגילים וממציאי התיאוריות למיניהם. איש לא מסוגל למנות את מעלותיך האינסופיות. גם איש, לרבות החוקרים השכלתנים ואלים-למחצה מכוכבים גבוהים, אינו מסוגל לאמוד את האורך והרוחב של דמותך ומאפייניך. אנו סבורים שאפילו אתה אינך יודע לגמרי את מעלותיך הנשגבות. זאת משום שאתה בלתי מוגבל. זה לא נאה אולי לומר עליך שאינך יודע את עצמך, אלא שזה מעשי, כי אוניך הינם בלתי מגובלים וגם ידיעתך בלתי מוגבלת, ומשום כך קיימת תחרות אינסופית בין ידיעתך לבין התרחבות אוניך.״

הרעיון המובע כאן הוא שמאחר שאלוהים וידיעתו שניהם בלתי מוגבלים, הרי שאף שאלוהים מודע לאוניו, ברגע הבא אלה כבר מוסיפים ומתרחבים לאונים נוספים. וכך אוניו וידיעתו מתרחבים לאין קץ. אין גבול לאוניו, גם אין גבול לידיעתו באמצעותה ביכולתו להבין את אוניו. אין ספק שאלוהים הינו יודע-כול, אלא שנציגי הוודות אומרים שאפילו הוא אינו יודע את מלוא אוניו. אין פירושו של דבר שהוא אינו יודע-כול. כאשר עובדה מסוימת אינה ידועה למישהו, זה נקרא בערות או חוסר ידע. מכל מקום, לא ניתן לומר את זה על אלוהים, שהרי הוא יודע את עצמו בשלמות. אלא שאוניו ומעשיו מוסיפים ומתרחבים כל הזמן, וגם ידיעתו מתרחבת, כדי להבין אותם. שניהם מתרחבים באופן בלתי מוגבל, ללא סוף. במובן זה ניתן לומר שאפילו אלוהים בעצמו אינו יודע את גבולות אוניו ומעשיו.

כל אדם שפוי והגיוני מסוגל להבין את העקרון הזה של התרחבות אוניו ומעשיו של אלוהים. בספרות הוֵדית נאמר שבשעה שמַהָא-וישנו נושף, שרוי ביוגַה-נידְרָא שלו, יקומים לאינספור יוצאים מגופו, ועם שאיפתו אינספור היקומים שבים ונכנסים אליו. יקומים אלה, שמבחינת הידע המוגבל שלנו מתרחבים לאינסוף, הינם אדירי מימדים, וחמשת מרכיביהם, או היסודות הגשמיים, כלומר אדמה, מים, אש, אויר ושמים, מצוים בתוכם ואף עוטפים אותם מבחוץ בשבע שכבות, כשכל שכבה גדולה פי עשר מקודמתה. כך עטוף כל יקום ומוגן, וישנם אינספור יקומים שכאלה, שמרחפים באינספור הנקבוביות שבגופו הנשגב של מַהָא-וישנו. נאמר שלא ניתן לאמוד את אינספור היקומים הללו, ממש כשם שלא ניתן למנות את האטומים או את חלקיקי האבק הזעירים שמרחפים באויר יחד עם הציפורים. משום כך אומרות הוודות שיכולת ידיעתנו הינה קטנה מלהבין את אלוהים. אַבָּאנְמַנַסַגוצַ'רַה: מחשבתנו אינה מסוגלת לתפוס את מימדיו של אלוהים.

אדם נבון אינו טוען משום כך שהוא אלוהים, אלא מנסה להבין את האל באמצעות לימוד ההבדל שבין חומר לרוח. על-ידי לימוד זהיר שכזה ניתן להבין שהנשמה העליונה הינה נשגבת לשני האונים—הנחות והעילי—אף שיש לה מגע ישיר עם שניהם. בבהגווד-גיטה קרישנה מסביר שהכול נסמך על אונו, אף שהוא בעצמו נבדל ושונה מן האון.

הטבע מכונה לעיתים פְּרַקְרּיתי וישויות החיים נקראות פּוּרוּשַׁה. עולם התופעות כולו הינו צירוף של פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה, כשהטבע הינו סיבת המרכיבים החומריים, וישויות החיים הינן סיבת הפעולות. העולם החומרי הינו תוצאת צירופן של שתי הסיבות. בר מזל הוא מי שמגיע למסקנה הנכונה לגבי עולם התופעות וכל מה שקורה בו; הוא יודע שאישיות אלוה הוא שמניע את הכול, במישרין ובעקיפין. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר משום כך אִישְׂוַרַה פַּרַמַה קרישנה סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַהּ; אַנָאדיר אָאדיר גווינְדַה סַרְוַה-קָארַנַּה-קָארנַּם.

מי, שלאחר שיקול דעת מעמיק ומחשבה רבה, מגיע לידע מושלם, מסיק שקרישנה, או אלוהים, הינו הסיבה הראשונית לכל הסיבות. במקום לנסות ולנחש את מידותיו של האל—לאורך או לרוחב—במקום להתפלפל ולהתפלסף, עליו להגיע למסקנת הבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא: סַרְוַה-קָארַנַּה-קָארַנַּם: ״קרישנה, אלוהים, הינו סיבת כל הסיבות.״ זוהי שלמות הידע.

הוֵדַה-סְתוּתי, או התפילות שנשאו נציגי הוודות לגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, נאמרו לראשונה בשושלת הוראה מסַנַנְדַנַה לאחיו, כולם בניו של ברהמה. הקוּמָארים הינם בניו הראשונים של ברהמה וידועים משום כך כפוּרְוַה-גָ'אתַה. בבהגווד-גיטה נאמר ששיטת הפַּרַמְפַּרָא, או שושלת ההוראה, מתחילה מקרישנה עצמו. וגם כאן, בתפילות הללו של הוודות, אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה רּישׁי, מתחיל את השושלת. ראשון הגיד את הוֵדַה-סְתוּתי סַנַנְדַנַה קוּמָארַה, ונָארָאיַנַּה רּישׁי חזר על זה בבּודי אָאשְׂרַמַה. נָארָאיַנַּה רּישׁי הינו התגלות של קרישנה לצורך הדגמת נתיב ההגשמה העצמית שמבוסס על סיגופים קשים. בתקופתנו שְׂרִי צ'איטניה הופיע כדבק טהור, כדי ללמד את נתיב השירות הטהור, ובעבר נָארָאיַנַּה רּישׁי הופיע וביצע סיגופים קשים בהרי ההימליה. ושְׂרִי נָארַדַה מוּני שמע ממנו. מדבריו של נָארָאיַנַּה רּישׁי לנָארַדַה, שדוברו קודם על-ידי סַנַנְדַנַה קוּמָארַה בצורת הוֵדַה-סְתוּתי, מסתבר שאלוהים הינו העליון האחד וכל השאר הינם משרתיו.

בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר, אֵקַלָא אִישְׂוַרַה קרישנה: ״רק קרישנה הינו אלוה עליון.״ אָארַה סַוַה בְּהְרּיתְיַה: ״כל השאר הינם משרתיו.״ יָארֵא יַיְצְ'הֵא נָאצָ'איַה, סֵא תַיְצְ'הֵא קַרֵא נְרּיתְיַה: ״האל מעסיק כרצונו את כל ישויות החיים בפעילויות שונות, וכך אלה מגלות את נטיותיהן וכשרונותיהן השונים.״ הוֵדַה-סְתוּתי מהווה איפוא, ההוראה המקורית בנוגע ליחסים שבין ישות החיים לאישיות אלוה. פסגת ההבנה וההגשמה העצמית מתבטאת בחיי מסירות. לא ניתן לעסוק בשירות מסור או בתודעת קרישנה מבלי להתנקות כליל מטומאה חומרית. נָארָאיַנַּה רּישׁי הסביר לנָארַדַה שהוודות והספרות הוֵדית כולה (כלומר, ארבע הוודות, האוּפַּנישַׁדים והפּוּרָאנּות) מתמצות בשירות אוהב ונשגב לאל. הוא השתמש בהקשר זה במילה רַסַה. רַסַה מהווה בשירות מסור האמצעי או העקרון הבסיסי למערכת יחסים בין הריבון לישות החיים. רַסַה מתוארת בוודות גם כאִישָׂאוָאסְיַה: ״הריבון הינו מאגר כל עונג.״ הספרות הוֵדית, הפּוּרָאנּות, הוודות, האוּפַּנישַׁדים, הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה וכו', כולם מלמדים את ישויות החיים כיצד להגיע לשלב של רַסַה. גם הבְּהָאגַוַתַם אומר שפסוקי המַהָאפּוּרָאנַּה (השרימד בהאגותם) מכילים את תמצית כל הרַסות שבכל הספרות הוֵדית. ניגַמַה-קַלְפַּה-תַרור גַליתַםּ פְּהַלַםּ. הבְּהָאגַוַתַם הינו פריו הבשל של עץ הספרות הוֵדית.

אנו מבינים שעם נשימתו של אישיות אלוה הופיעו ארבע הוודות—רּיג-וֵדַה, סָאמַה-וֵדַה, יַג'וּר-וֵדַה ואַתְהַרְוַה-וֵדַה. כמו גם ספרות היסטורית כגון המַהָאבְּהָארַתַה וכל הפּוּרָאנּות שמתארות את תולדות העולם. ספרות זו נקראת הוֵדַה החמישית.

פסוקי הוֵדַה-סְתוּתי נחשבים לתמצית הידע הוֵדי כולו. ארבעת הקוּמָארים ושאר החכמים בני הסמכא כולם יודעים ששירות מסור בתודעת קרישנה מהווה תמצית הספרות הוֵדית, והם תרים ברחבי תבל ומטיפים את זה בכוכבים השונים. נאמר כאן שחכמים שכאלה, לרבות נָארַדַה מוּני, רק לעיתים רחוקות פוסעים על-פני האדמה; הם נעים תמיד בחלל.

חכמים כמו נָארַדַה והקוּמָארים תרים בתבל כדי ללמד את הנשמות המותנות שעינוג חושים אינו תכלית קיומן בעולם זה; עליהן לחתור ולשוב לעמדתן המקורית בשירות מסור לאל. במקומות רבים נאמר שישויות החיים הינן כמו ניצוצות אש ואישיות אלוה הינו כמו האש עצמה. וכאשר הניצוצות עפים מן האש, אלה מאבדים את זוהרם הטבעי. כמוהם, גם ישויות החיים נפלו לעולם החומרי. הסיבה לנפילתן, מסבירים הגוסְוָאמִים, היא התשוקה לעינוג חושים. ישות החיים מתאווה לחקות את קרישנה ומנסה לשלוט בטבע החומרי; היא שוכחת אז את מעמדה המקורי, וזוהרה, או זהותה הרוחנית, כבים. מכל מקום, ישות חיים שפונה לתודעת קרישנה, שבה לעמדתה המקורית. חכמים וקדושים כמו נָארַדַה והקוּמָארים תרים ביקום ומלמדים אנשים ומעודדים את תלמידיהם להטיף לתהליך הזה של שירות מסור. זאת כדי שהנשמות הכושלות כולן יוכלו לחזור לתודעתן המקורית—תודעת קרישנה—ולהגאל מסבלות החיים החומריים.

שְׂרִי נָארַדַה מוּני הינו נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי. ישנם ארבעה סוגים של בְּרַהְמַצָ'ארִים, והראשון נקרא סָאויתְרַה, כלומר שאחרי ההסמכה וטקס מתן החוט הקדוש עליו להתנזר ממין לפחות שלושה ימים. השני נקרא פְּרָאגָ'אפַּתְיַה. זהו בְּרַהְמַצָ'ארִי שמתנזר לפחות שנה שלמה אחרי ההסמכה. השלישי הוא בְּרָאהְמַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי, ועליו להתנזר ממין מזמן ההסמכה ועד לסיום לימודיו בספרות הוֵדית. הרביעי נקרא נַיְשְׁטיקַה, וזהו בְּרַהְמַצָ'ארִי שמתנזר ממין במשך כל חייו. שלושת הסוגים הראשונים הינם אוּפַּקוּרְוָאנַה, כלומר שהם רשאים להינשא עם תום תקופת הבְּרַהְמַצַ'רְיַה. בעוד שהנַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי דוחה לחלוטין חיי מין. נָארַדַה מוּני והקוּמָארים ידועים כנַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִים. חיי בְּרַהְמַצָ'ארִי הינם יעילים במיוחד להגברת כוח הזכרון וההחלטיות. בהקשר זה נזכר כאן במיוחד שנָארַדַה היה נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי וזכר כל מה ששמע ממורו הרוחני ולא שכח דבר. מי שמסוגל לזכור הכול לתמיד, נקרא שׂרוּתַה-דְהַרַה. שׂרוּתַה-דְהַרַה בְּרַהְמַצָ'ארִי יודע לחזור מילה במילה על כל מה ששמע מבלי לרשום או להיעזר בספרים. נָארַדַה הקדוש ניחן בכישרון שכזה, ומשום כך ביכולתו להטיף את הוראותיו של נָארָאיַנַּה רּישׁי אודות השירות המסור בכל רחבי העולם. כיוון שקדושים שכאלה זוכרים הכול, הרי שהם מעמיקי מחשבה, מודעים לזהותם האמיתית, ויציבים לחלוטין בשירות לריבון. עתה, אחרי ששמע ממורו הרוחני נָארָאיַנַּה רּישׁי, הפך נָארַדַה מבוסס בהגשמה עצמית ומעוגן באמת. הוא נמלא חדווה ונשא אז תפילות לנָארָאיַנַּה רּישׁי.

נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי נקרא גם וִירַה-וְרַתַה. נָארַדַה מוּני פנה אל נָארָאיַנַּה רּישׁי כאל התגלות של קרישנה, ובמיוחד כינה אותו כדורש טובתן העליון של ישויות החיים. בבהגווד-גיטה נאמר שקרישנה יורד בכל עידן כדי לגונן על הדבקים ולהכחיד את הלא-דבקים. נָארָאיַנַּה רּישׁי הינו התגלות של קרישנה, ומכאן שגם הוא שוחר טובתן של הנשמות המותנות. ובגיטה נאמר שאין לישויות החיים ידיד יקר מקרישנה. על כולם להבין שקרישנה הינו ידיד של כולם ועל כל אחד למצוא בו מקלט. הידיעה הזו שיש מישהו שמסוגל לגונן עלינו מכל צרה, מקנה בטחון וסיפוק מלא. קרישנה והתגלויותיו והתרחבויותיו המוחלטות, כולם חפצים בטובתן של הנשמות המותנות והינם ידידיהן העליונים. אולם קרישנה עושה טוב גם לזדים, שהרי גאל את כל אותם זדים שבאו להרוג אותו בוורינדאוון; מכאן שמעשיו הטובים של קרישנה הינם מוחלטים, כי גם כאשר הוא מכחיד את הרשעים וגם כאשר מגונן על הדבקים, זה תמיד טוב. נאמר שהזדה פֻּוּתַנָא התעלתה למעמד זהה לזה של אמו של קרישנה. בשעה שקרישנה הורג את הרשע, הלה זוכה בברכה העליונה; מכל מקום, הדבק הטהור מוגן תמיד בידי הריבון.

נָארַדַה מוּני השתחווה לפני מורו והלך אז לאָאשְׂרַמַה של וְיָאסַדֵוַה וסיפר את הסיפור כולו לתלמידו. אחרי שהתקבל כראוי בידי וְיָאסַדֵוַה והתישב בנוחות, הוא החל לתאר את ששמע מנָארָאיַנַּה רּישׁי. כך השיב שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי על שאלתו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית בנוגע למהות הידע הוֵדי ומטרתו העליונה. מטרת החיים העליונה הינה לחפש את ברכתו הנשגבת של האל ולעסוק בשירותו האוהב. על כולנו לצעוד בעקבות שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי וכל שאר הוַיְשְׁנַּוים שבשושלת המורים ולהשתחוות לפני קרישנה, אישיות אלוה, הַרי. ארבע שושלות ההוראה הוַיְשְׁנַּויות, כלומר מַדְהְוַה-סַמְפְּרַדָאיַה, רָאמָאנוּג'ה-סַמְפְּרַדָאיַה, וישנוסְוָאמִי-סַמְפְּרַדָאיַה ונימְבָּארְקַה-סַמְפְּרַדָאיַה כולן מסתמכות על המסקנות הוֵדיות ומסכימות שחובתנו להתמסר לאישיות אלוה העילאי.

הספרות הוֵדית נחלקת לשנים: השְׂרוּתי והסְמְרּיתי. השְׂרוּתי אלה ארבע הוודות: רּיג, סָאמַה, אַתְהַרְוַה ויַג'וּר, כמו גם האוּפַּנישַׁדים. הסְמְרּיתי אלה הפּוּרָאנּות והמַהָאבְּהָארַתַה, שכוללת את הבהגווד-גיטה. מסקנת כל אלה היא ששְׂרִי קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי. הוא פַּרַמְפּוּרוּשַׁה, כלומר האל שמפקח על פעולות הטבע החומרי, על בריאתו, קיומו וחורבנו. אחרי הבריאה האל מופיע כשלושה—ברהמה, וישנו ושיווה. שלושה אלה אחראים אמנם לשלוש מידות הטבע, אלא שווישנו הינו השולט העליון. כלל פעולות הטבע החומרי תחת שלוש המידות, נתונות להכוונתו של אישיות אלוה, קרישנה. זה מאושש בבהגווד-גיטה: נְיַדַרְשַׂנַה, ובוודות: סַה אַיְקְשַׁתַה.

חסידי הסָאנְקְהְיַה האתאיסטית גורסים שעולם התופעות החומרי הינו תוצרם של פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה. אלה טוענים שהטבע והאנרגיה החומרית מהווים הסיבה החומרית, כמו גם סיבת הפעילות. אלא שקרישנה הינו סיבת כל הסיבות—הוא סיבת הסיבה החומרית וגם סיבת הפעולות; פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה אינם הסיבה העליונה. לכאורה ילד נולד מזיווגם של אב ואם, אולם קרישנה הינו המקור העליון לאב ולאם. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שהוא הסיבה הראשונית, או סיבת כל הסיבות.

הריבון וישות החיים שניהם נכנסים לתוך הטבע החומרי. קרישנה מתגלה באמצעות אחת מהתרחבויותיו כקְשׁירודַקַשָׂאיִי וישנו וכמַהָא-וישנו, או הווישנו הענק ששרוע בים הסיבה. מַהָא-וישנו אדיר המימדים מתרחב בכל יקום לגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, וממנו מתרחבים ברהמה, וישנו ושיווה. וישנו נכנס ללבה של כל ישות חיה, גם לכל היסודות החומריים, לרבות האטום. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר: אַנְּדָּאנְתַרַסְתְהַה-פַּרַמָאנּוּ-צַ'יָאנְתַרַסְתְהַם. הוא נמצא בתוך היקום ובתוך כל אטום.

ישות החיים עוטה גוף חומרי קטן, אחד ממיני החיים הרבים, ואילו היקום כולו הינו בסך הכול גופו החומרי של הריבון. גוף זה מתואר בשָׂאסְתְרַה כוירַטַה רֻוּפַּה. וממש כשם שישות החיים היחודית מקיימת את גופה, האל מקיים את עולם התופעות, על כל מה שבתוכו. ברגע שישות החיים נוטשת את גופה החומרי, זה נכחד, וברגע שווישנו נוטש את עולם התופעות, הכול נחרב. מכל מקום, כאשר ישות החיים מתמסרת לריבון, גאולתה מן הקיום החומרי מובטחת. זה מאושש בבהגווד-גיטה: מָאם אֵוַה יֵא פְּרַפַּדְיַנְתֵא מָאיָאם אֵתָאםּ תַרַנְתי תֵא. רק ההתמסרות לאל בכוחה להקנות גאולה, ולא דבר זולת זה. דוגמתו של איש ישן בתוך חדר מתארת יפה כיצד משתחררת הישות החיה ממידות הטבע אחרי שהיא מתמסרת לריבון. כאשר אדם ישן, הכול רואים אותו שרוע שם, אף שהאיש עצמו אינו מצוי בתוך גופו; בשנתו הוא שוכח את קיומו הגופני, אף שהאחרים רואים את גופו מצוי שם. כמותו, אדם בן חורין שעוסק בשירות מסור לאל נראה אולי כמו טרוד בחובות ביתו בעולם החומרי, אלא שתודעתו ממוקדת בקרישנה, ומשום כך הוא אינו חי כאן ממש. עיסוקיו שונים, ממש כמו שעיסוקיו של האדם הישן שונים ממצבו הגופני. בבהגווד-גיטה מאושש שאותו דבק שמקדיש את כל זמנו לשירות מסור, הינו מעבר להשפעת מידות הטבע. הוא שרוי במישור הברהמן, או הגשמה רוחנית, אף שלכאורה הוא חי עם גוף בתוך העולם החומרי.

שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אמר בהקשר זה בבהקטי-רַסָאמְרּיתַה-סינְדְהוּ שמי שתשוקתו היחידה היא לשרת את הריבון, הריהו נחשב לגִי'וַנְמוּקְתַה, ללא הבדל מהו מצבו החומרי. כלומר הוא בן חורין אפילו בעודו בגופו בעולם החומרי. מכאן שמי שעוסק כולו בתודעת קרישנה הינו בן חורין. אדם שכזה אינו מחפש עוד דבר בעולם החומרי. מי שאינם מודעים לקרישנה—הקַרְמִים והגְ'נָאנִים—שרויים עדיין במישור הגוף והמֵחְשָב, ומשום כך אינם בני חורין. מצבם נקרא קַיְוַלְיַה-נירַסְתַה-יוני. מי ששרוי במישור הנשגב, משתחרר ממחזוריות הלידה והמוות. גם זה מאושש בבהגווד-גיטה, בפרק הרביעי. די לדעת את טבעו הנשגב של האל כדי להשתחרר מכבלי הלידה והמוות. מי שנוטש כך את גופו, שב הביתה לאלוהות. זוהי מסקנת כל הוודות, ומי שהבין את תפילתם של נציגי הוודות, צריך להתמסר לכפות רגלי הלוטוס של אל.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

• סיפורי קרישנה: פרק 90 – סיכום עלילותיו של קרישנה
• סיפורי קרישנה: פרק 89 – כוחו המופלא של קרישנה
• סיפורי קרישנה: פרק 88 – הצלתו של שׂיוַה
• סיפורי קרישנה: פרק 87 – תפילותיהם של נציגי הוֵדות
• סיפורי קרישנה: פרק 86 – חטיפת סוּבְּהַדְרָא, וקרישנה מבקר אצל שְׂרוּתַדֵוַה ובַּהוּלָאשְׂוַה
• סיפורי קרישנה: פרק 85 – קרישנה נותן הוראות רוחניות לוַסוּדֵוַה ומשיב את ששת בניה המתים של דֵוַקִי
• סיפורי קרישנה: פרק 84 – וַסוּדֵוַה מבצע טקסי קרבן
• סיפורי קרישנה: פרק 83 – דְרַוּפַּדִי נפגשת עם מלכותיו של קרישנה
• סיפורי קרישנה: פרק 82 – קרישנה ובַּלַרָאמַה פוגשים את תושבי ורינדאוון
• עוד...