סיפורי קרישנה: פרק 18 – הריגת פְּרַלַמְבָּאסוּרַה

בוורינדאוון המים זורמים בכל עבר והיער מוריק תמיד ויפיפה

בוורינדאוון המים זורמים בכל עבר והיער מוריק תמיד ויפיפה

ואז, אחרי שכיבּה את השריפה הנוראית, שב קרישנה ונכנס לוורינדאוון, ההומה תמיד מרוב פרות, ועמו גם קרוביו וידידיו, והפרות, העגלים והשוורים – כולם היללו את תפארתו. כך בילו קרישנה ובַּלַראמה את ימיהם בוורינדאוון עם בנים ובנות רועים, והנה חלפה עונה ובא הקיץ. בהודו לא מקדמים בברכה את בואו של הקיץ, בגלל חומו הרב. אולם בוורינדאוון הכול שמחו, כי שם היה זה כמו אביב. זאת משום שקרישנה ובַּלַראמה, ששולטים אפילו בברהמה ובשיווה, התגוררו שם. יש שם פלגי מים רבים שקול פיכפוכם הענוג מאפיל אפילו על המיית הצרצרים. ובגלל המים שזורמים בכל עבר, היער מוריק תמיד ויפיפה.

תושבי ורינדאוון לא הוטרדו מלהט השמש או מחום הקיץ. אגמי ורינדאוון היו מוקפים בעשב רענן ומלאים בשלל מיני לוטוסים, כגון קַלְהָארַה-קַנג'ותְפַּלַה. הרוח הקלילה שנשבה, נשאה עמה את ניחוחם המתקתק, וטיפות מים מן היַמוּנָא או ממי האגמים והפלגים ניתזו על האנשים וציננו את גופם במגען. משום כך לא ניטרדו תושבי ורינדאוון מעונת הקיץ.

ורינדאוון היא מקום מופלא. הפרחים שם פורחים תמיד, ואפילו הצבאים מעוטרים בשלל גוונים. הציפורים מצייצות, הטווסים קוראים בקול ומרקדים, והדבורים הומות. הקוקיות מפליאות שם לזמר בחמישה לחנים שונים.

כך, נכנס קרישנה, מאגר העונג, ליער היפיפה הזה, כשהוא מנגן בחלילו, כדי ליהנות מאוירתו, ועמו אחיו הבכור בַּלַראמה ושאר ילדי הרועים והפרות. וביער הם צעדו בינות עצים מוריקי עלים שפרחיהם דמו לנוצות טווס. הם התקשטו בזרים מן הפרחים ובאבקת זעפרן. לעיתים חוללו ושרו ולעיתים התאבקו זה בזה. בשעה שקרישנה רקד, היו ילדים ששרו, היו שניגנו בחליליהם, וכמה תקעו בשופרים או מחאו כפיים ושיבחו את הרוקד, ״הי אח, אתה רוקד יפה להפליא.״ למעשה, היו ילדים אלה אלים-למחצה שירדו מעדן כדי לסייע לקרישנה בעלילותיו. עתה, בלבוש ילדי רועים, הם עודדו את קרישנה, כמו אמן שמעודד ומשבח את עמיתו. קרישנה ובַּלַראמה לא עברו עדיין את טקס גזיזת השיער, ומשום כך הסתלסל שערם כמו נוצות עורב. הם שיחקו במחבואים עם חבריהם או קפצו ונלחמו זה בזה. לפעמים כאשר ילדים אחרים רקדו וזימרו, היה קרישנה משבח, ״חברי, אתם רוקדים ושרים יפה מאד.״ הילדים שיחקו בכדור עם פירות בֵל ואָאמַלַקִי העגולים. הם שיחקו במטפחת, מכסים את עיניהם ואז נוגעים ומתגרים זה בזה. לעיתים היו מחקים את אילות היער וציפורים שונות. הם התבדחו וחיקו את קרקור הצפרדעים ונהנו להתנדנד מתחת לעצים. לפעמים היו משחקים ביניהם במלך ונתינים. כך בילו קרישנה ובַּלַראמה עם חבריהם במשחקים ובשעשועים שונים ומשונים, וכך נהנו מאווירתה הקסומה של ורינדאוון, על נחליה, אגמיה, פלגיה ועציה יפי המראה, עמוסי הפרי והפרחים.

בַּלַראמה מיהר והלם עם אגרופו בראשו של הרשע, אשר צנח ומת

בַּלַראמה מיהר והלם עם אגרופו בראשו של הרשע, אשר צנח ומת

פעם, כאשר עסקו במשחקיהם הנשגבים, הצטרף לחברתם הדמון הנוראי פְּרַלַמְבָּאסוּרַה, במטרה לחטוף את קרישנה ובַּלַראמה. למרות שקרישנה שיחק כילד רועים – כאישיות אלוה הוא ידע הכול – עבר, הווה ועתיד. מיד למראה הדמון, חשב כיצד להרוג אותו, אף שלמראית עין קיבל אותו כידיד. ״הו ידידי היקר,״ הוא אמר, ״כמה נפלא שבאת לשחק איתנו.״ הוא קרא לחבריו ואמר, ״בואו נתחלק לשתי קבוצות ונלחם זה בזה בזוגות.״ להצעתו, מיהרו הילדים להתקבץ. הם תפסו עמדותיהם, אחדים לצדו של קרישנה ואחדים לצדו של בַּלַראמה, והסתדרו לקרב זוגות. המפסידים בקרב יישאו את המנצחים על כתפיהם. וכך התחילו לשחק, ובו בזמן גם השגיחו על הפרות שהמשיכו בדרכן ביער בְּהָאנְּדִּירַוַנַה. קבוצתו של בַּלַראמה עם שְׂרִידָאמָא ווְרּישַׁבְּהַה, ניצחה, וחברי קבוצתו של קרישנה נשאו אותם ביער על גבם. אישיות אלוה העילאי, שהפסיד, נשא את שְׂרִידָאמָא על גבו, בְּהַדְרַסֵנַה נשא את וְרּישַׁבְּהַה, ופְּרַלַמְבָּאסוּרַה בדמות נער רועים, מחקה את משחקם, נשא את בַּלַראמה. פְּרַלַמְבָּאסוּרַה היה גדול הדמונים, והעריך את קרישנה כחזק בילדים.

כדי להימנע מחברתו של קרישנה, הוא נשא את בַּלַראמה הרחק משם. אין ספק שהיה הדמון רב און וכוח, אלא שנשא את בַּלַראמה, אשר משול להר. הוא החל לחוש בנטל המשא, ושב לדמותו המקורית. בדמותו האמיתית הוא חבש קסדת זהב, ענד עגילי זהב, ונראה כמו ענן עם ברק הנושא את הירח. בַּלַראמה ראה כיצד פושט גופו ומתרחב עד לתחומי העננים, עיניו רשפו כאש יוקדת ושינים חדות הזדקרו בפיו. תחילה תמה בַּלַראמה, ״כיצד לפתע פתאום חל שינוי כזה בילד שנושא אותי?״ אלא שבמחשבה צלולה הבין כי הדמון נושא אותו הרחק מחבריו במטרה להורגו. הוא מיהר והלם עם אגרופו בראשו של הרשע, כמו היה מלך עדן שמכה עם נשק הברק בהר. מיד צנח הדמון ומת, כמו נחש מחוץ ראש, ודם נטף מפיו. כשנפל הזד, קול חבטה אדיר נשמע, כמו הר הקורס ממכת הברק של המלך אינְדְרַה. כול הילדים מיהרו אז למקום. נבעתים מן המראה, הם פיארו את בַּלַראמה, ״כל הכבוד! הפלאת לעשות!״ כולם חיבקו אותו באהבה רבה, כי חשבו שממש חזר מן המוות, ובירכו אותו והרעיפו עליו איחולים. גם האלים-למחצה מעדן נמלאו שמחה והמטירו פרחים על גוף האל, מברכים אותו על המתת הדמון הגדול פְּרַלַמְבָּאסוּרַה.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר