סיפורי קרישנה: פרק 39 – מסע חזרתו של אַקְרֻוּרַה וביקורו בוישְׁנּוּלוקַה בתוך נהר היַמוּנָא

קרישנה ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה קיבלו את פניו של אַקְרֻוּרַה בחום, גם הציעו לו מקום מנוחה ללילה. ואז הלכו קרישנה ובַּלַראמה לאכול ארוחת ערב. ובינתיים אַקְרֻוּרַה, ישוב על מיטתו, הירהר כיצד התגשמו כל אותן משאלות שהיו בלבו בדרכו ממַתְהוּרָא לורינְּדָאוַנַה. קרישנה הינו בעלה של אלת המזל; וכאשר הוא מתרצה מדבקו הטהור, ביכולתו להעניק לו את כל שבלבבו. אלא שדבק טהור אינו מבקש דבר לתועלתו האישית.

אחרי שקרישנה ובַּלַראמה סיימו את ארוחתם, הם שבו לאחל לילה טוב לאַקְרֻוּרַה. קרישנה שאל אודות דודו קַמְּסַה, ״כיצד הוא מתיחס אל ידידיו?״ הוא גם חקר בשלום קרוביו והתעניין בתכניותיו של קַמְּסַה. אחר כך הוא בישר לאַקְרֻוּרַה שהוא שמח מאד על ביקורו. הוא גם שאל האם קרוביו וידידיו כולם חשים בטוב ופטורים ממיחושים וחולי. ואז הביע צערו על כך שדודו קַמְּסַה שולט בממלכה; שיטתו המדינית הינה נחשלת מאד ולא ניתן לצפות לכל רווחה או שיגשוג לתושבים בעת שלטונו. ואז אמר, ״רק בגלל שאני בנו, נאלץ אבי לעמוד בקשיים נוראיים. בגלל אותה סיבה הוא גם איבד בנים רבים. מה רב עתה מזלי שבאת לכאן כידידי וקרובי. אַקְרֻוּרַה ידידי הטוב, גלה לי את מטרת בואך לורינְּדָאוַנַה.״

או אז פתח אַקְרֻוּרַה, בן שושלת היַדוּ, והסביר את ההתפתחויות האחרונות במַתְהוּרָא, לרבות נסיונו של קַמְּסַה להרוג את וַסוּדֵוַה, אביו של קרישנה. הוא סיפר כל מה שהתרחש אחרי שנָארַדַה גילה שקרישנה הינו בנו של וַסוּדֵוַה. יושב לצידו של קרישנה בביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הוא גולל את כל מעלליו של קַמְּסַה. גם כיצד הלה נפגש עם נָארַדַה וכיצד שלח אותו עצמו לורינְּדָאוַנַה. קַמְּסַה למד מפגישתו עם נָארַדַה שקרישנה הועבר מיד עם לידתו לורינְּדָאוַנַה, והוא זה שהרג את כל הזדים ששלח לשם. עתה אַקְרֻוּרַה הסביר את תכלית בואו: לקחת עמו את קרישנה למַתְהוּרָא. קרישנה ובַּלַראמה, שהיו מומחים בהריגת אויבים, ציחקקו קלות למישמע תכניותיו של קַמְּסַה.

הם ביקשו מנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה להזמין את כל ילדי הרועים לבוא איתם למַתְהוּרָא, להשתתף בטקס הדְהַנוּר-יַגְ'נַה. קַמְּסַה הלא רצה שכולם ייטלו חלק בחגיגה. או אז, להוראתו של קרישנה, נַנְדַה קרא מיד לנערים וביקש שיאספו חלב ומוצרי חלב לרוב, כדי להביאם לטקס. הוא הורה גם למפקד המשטרה בורינְּדָאוַנַה להודיע לתושבים על החגיגה הגדולה ולהזמין אותם כולם. אחר כך הוא קבע עם הילדים את מועד היציאה לבוקר שלמחרת, והורה גם שיכינו את הפרות והשורים שישאו אותם לשם.

רק הגופִּיות, משנודע להן שאַקְרֻוּרַה בא לקחת את קרישנה ובַּלַראמה למַתְהוּרָא, נתקפו בעתה. היו כמה שפניהן ממש השחירו מעצבות; נשימתן הפכה לוהטת ולבן הלם בחוזקה. גם שערן ובגדיהן נפרעו. היו גם כאלה שעסקו בדיוק בעבודות הבית, וכששמעו שקרישנה ובַּלַראמה נוסעים למַתְהוּרָא, הן חדלו מכל מלאכה, כמו שכחו הכול, ממש כמו אדם שאך נקרא למות ולעזוב את העולם. היו גם שהתעלפו מיד, מצער הפרידה. זכרון חיוכו המצודד של קרישנה ושיחותיו עמן עוד הוסיף על כאבן. הן הגו במעלותיו של אישיות אלוה—כיצד נע בשטח ורינְּדָאוַנַה, כיצד שבה את לבבן בהלצות. עתה, הוגות בפרידתן הקרובה ממנו, הן התקבצו יחדיו בלב הולם בכבדות. שקועות כליל במחשבות אודותיו, דמעות זלגו מעיניהן והן החלו לשוחח ביניהן.

״הו השגחה עליונה, כמה אכזרית את! נראה שאין בלבך כל חמלה לזולתך. את מפגישה בין ידידים, אולם אחר כך, עוד בטרם השביעו את כל מאווייהם, את מפרידה ביניהם. משחקך דומה סתם למשחק ילדים. זה ממש לא הוגן! הראית לנו את קרישנה היפה—שערו הכחלחל, המסתלסל, מפאר את מצחו הרחב ואת אפו החטוב, וחיוכו משכך כל מחלוקת וריב בעולם זה—ועתה את מפרידה בינינו. הו השגחה עליונה, כמה את אכזרית! אולם המפליא הוא שאת מופיעה עתה כ'אַקְרֻוּרַה' שפירושו 'לא אכזר'. בהתחלה דוקא הערכנו את מיומנותך, על העינים שהענקת לנו כדי לחזות ביופיו של קרישנה. אולם עתה, כמו יצור מטופש, את מנסה לקחת את עינינו, כדי שלא נשוב לראות אותו יותר. גם קרישנה, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הינו אכזר מאד! הוא צריך תמיד חברים חדשים; הוא אינו נוטה לשמור ידידותו למשך זמן. אנחנו, הגופִּיות מורינְּדָאוַנַה, נטשנו בית, ידידים וקרובים והפכנו לאמותיו, אולם עתה הוא זונח אותנו והולך לו. התמסרנו לו כליל, והוא אפילו לא מביט לעברינו. עכשיו כל נערות מַתְהוּרָא יזכו בהזדמנות. מלאות ציפיה לבואו, הן יתמוגגו ממתק פניו החייכניות וישתו מדבשן. למרות שאנו מודעות ליציבותו של קרישנה והחלטיותו, אנחנו מפחדות שברגע שיראה את פניהן היפיפיות של הבנות הצעירות ששם, הוא ישכח את עצמו. אנו חוששות שיכנע לשליטתן וישכח אותנו, נערות הכפר הפשוטות. הוא לא ייטה לנו עוד חסד. ובגלל שלא ירצה לעזוב את חברתן של נערות מַתְהוּרָא, איננו מצפות עוד לשובו.״

הגופִּיות ניסו אז לדמיין לעצמן את האירועים הנפלאים שיתרחשו במַתְהוּרָא. קרישנה יעבור ברחובות ונשות העיר והבנות הצעירות כולן ישקיפו עליו ממרפסות בתיהן. העיר מַתְהוּרָא נחלקה לקהילות שונות—דַשָׂארְהַה, בְּהוגַ'ה, אַנְדְהַקַה וסָאתְוַתַה—ואלה כולן השתייכו למשפחתו של קרישנה, כלומר שושלת היַדוּ. הכול ידעו כבר שקרישנה, מקלטה של אלת המזל ומאגר כל עונג ומעלות נשגבות, עומד להגיע, וכולם ציפו לבואו.

עתה החלו הגופִּיות לגנות את מעשיו של אַקְרֻוּרַה. הוא לוקח מהן את קרישנה, אשר יקר להן מן היקר מכול, ומקור חדוה לעיניהן. הוא יעלם מתחום ראייתן, ואַקְרֻוּרַה אפילו לא בא להודיע להן או לנחם. מדוע הוא חסר כל רחמים ואינו חומל עליהן? הגופִּיות גם אמרו: ״המפליא ביותר זה שקרישנה בנו של נַנְדַה, ללא כל התחשבות, כבר התיישב במרכבה. זה מוכיח שהוא לא נבון בכלל. הוא אולי חכם—אבל לא בן תרבות. גם כל רועי הבקר הינם קשי לב, וכבר רותמים את השורים והעגלים לקראת המסע למַתְהוּרָא. וגם זקני הכפר הינם חסרי רחמים; מדוע אינם מקשיבים לתחינותינו ועוצרים את קרישנה מלנסוע? והאלים-למחצה, גם הם אינם נוטים לנו חסדם ומונעים את הנסיעה למַתְהוּרָא.״

הגופִּיות התפללו אל האלים-למחצה שיחוללו פורענות טבע כלשהי, כגון סופה עזה או ממטרי גשמים, כדי שקרישנה לא יוכל ללכת. כיוון שלא ראו מוצא אחר, הן חשבו, ״למרות נוכחותם של המבוגרים, האחראים עלינו, בעצמנו נעצור את קרישנה. אין לנו ברירה אלא לנקוט בעצמנו בפעולה. כולם קשרו קשר נגדינו לקחת את קרישנה מתחום ראייתנו. אלא שבלעדיו איננו מסוגלות לחיות ולוּ לרגע.״ הגופִּיות החליטו לחסום את הדרך בפני מרכבתו של קרישנה. הן שוחחו ביניהן: ״בילינו לילה ארוך מאד—שנראה כמו רגע קט—מחוללות עם קרישנה את מחול הרָאסַה. הבטנו בחיוכו הענוג, גם חיבקנו ושוחחנו. כיצד נוכל לחיות אתה, ולוּ לרגע, אם ינטוש אותנו? בסופו של יום, בשעת ערב, קרישנה נוהג לשוב הביתה עם אחיו בַּלַראמה וחבריו. פניו מאובקות באבק שעולה מטלפי הפרות, הוא מחייך אלינו במבט אוהב ומנגן בחלילו. כיצד נוכל לשכוח אותו? כיצד נוכל לשכוח את קרישנה, שהינו עצם חיינו ונשמתנו? הוא כבר גנב את לבבנו, ימים כלילות, ואם ילך, כיצד נוכל להמשיך ולחיות?״ חושבות כך, צערן עוד הוסיף והתעצמם, וכבר לא יכלו לשלוט במחשבתן ופרצו בבכי תמרורים, קוראות בשמותיו השונים של קרישנה, ״הו דָאמודַרַה! הו מָאדְהַוַה!״

כל הלילה שלפני נסיעתו של קרישנה, בילו הגופִּיות בבכי. ואַקְרֻוּרַה, מיד עם זריחת החמה, סיים את רחצת הבוקר ועלה על מרכבתו ויצא למַתְהוּרָא עם קרישנה ובַּלַראמה. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ורועי הבקר העמיסו את עגלות השורים בכדי חרס גדולים מלאים במוצרי חלב, כגון יוגורט, חלב וגְהִי, ויצאו מיד בעקבותיהם.

קרישנה ביקש אמנם מן הגופִּיות שיפנו את הדרך, אלא שאלה נעמדו כולן סביב למרכבה והביטו בקרישנה במבט מתחנן. קרישנה נרעש מאד מצערן, אולם חובתו היתה לצאת למַתְהוּרָא, כנבואתו של נָארַדַה. הוא ניחם אז את הגופִּיות ואמר שלא יצטערו; כי ישוב מהר, ברגע שיגמור את עניניו. אולם דבריו לא שיכנעו אותן לזוז. המרכבה מכל מקום, פרצה אז מערבה והתרחקה, והגופִּיות ליוו אותה במחשבתן רחוק ככל האפשר. הן הביטו בדגלהּ כל עוד זה נראה, ולבסוף ראו ממרחק רק גל אבק. קפואות על מקומן, הן צפו במרכבה עד שנעלמה כליל, דוממות כמו דמויות מצוירות. בטוחות שקרישנה לא יחזור במהרה, הן שבו אז, מאוכזבות מאד, לבתיהן. שבורות כליל מהעדרו, הן הגו יומם וליל בעלילותיו, ומצאו בכך נחמה כלשהי.

הריבון ואַקְרֻוּרַה ובַּלַראמה נהגו את המרכבה במהירות רבה לעבר גדות היַמוּנָא. מי שרוחץ במי היַמוּנָא, משתחרר מכל התגובות לחטאיו. קרישנה ובַּלַראמה רחצו בנהר ושטפו את פניהם. ולאחר ששתו ממימיו הזכים והצלולים כבדולח, הם שבו והתישבו במרכבה. המרכבה ניצבה בצלו של עץ גדול, ושני האחים התישבו בה. גם אַקְרֻוּרַה ביקש אז את רשותם לרחוץ בנהר. הנוהג הוֵדי הוא שאחרי רחצה בנהר, עומדים, כשלפחות חצי גוף טובל במים, וממלמלים את מַנְתְרַת הגָאיַתְרִי. אַקְרֻוּרַה, בשעה שעמד כך, ראה לפתע את קרישנה ובַּלַראמה במים ונדהם; הוא היה בטוח שהשאיר אותם יושבים במרכבה. מבולבל, הוא מיהר אז ויצא לבדוק היכן הנערים, אולם להפתעתו אלה ישבו במרכבה, כמקודם. עתה, לאחר שראה אותם במרכבה, הוא תמה האם באמת ראה אותם במים, ושב אל הנהר. והנה שוב קרישנה ובַּלַראמה, ועמם הפעם גם אלים-למחצה רבים וכל הסידְדְהים, הצָ'ארַנּים והגַנְדְהַרְוים. כולם עומדים לפני האל, שהיה שרוע שם. הוא ראה גם את שֵׂשַׁה נָאגַה, עם אלפי ראשיו. שֵׂשַׁה נָאגַה עטה מלבושים כחולים וצואריו כולם היו לבנים, כמו פסגות הרים מושלגות. קרישנה, פניו אומרות חכמה ודעת, נח בחיקו העקלקל של שֵׂשַׁה נָאגַה, עם ארבע ידיו ועיניו אדמדמות כעלעלי הלוטוס.

במילים אחרות, עם שובו ראה אַקְרֻוּרַה את בַּלַראמה הופך לשֵׂשַׁה נָאגַה ואת קרישנה הופך למַהָא-וישנו. הוא ראה את אישיות אלוה בעל ארבע הידים מחייך בנועם רב ומקסים לב כול, גם שולח מבטיו בכול. כולו היה יפה תואר; אפו ישר, מצחו רחב, אזניו מורמות, ושפתיו אדמדמות. זרועותיו החסונות הגיעו לברכיו, כתפיו היו גבוהות, וחזהו רחב, דמוי צדף. טבורו היה עמוק מאד, ועל בטנו נראו שלושה קוים. מתניו היו רחבים וגדולים, דומים לירכי אשה, ושוקיו דמו לחדקו של פיל. שאר חלקי רגליו, גם פרקיו וקצות איבריו כולם היו יפים מאד. צפרני רגליו זהרו, ואצבעותיו היו ענוגות כעלעלי הלוטוס. כתרו היה מעוטר באבני חן יקרות. חגורה יפה הקיפה את מתניו, וחוט קדוש השתלשל וחצה את חזהו. צמידים קישטו את ידיו וזרועותיו, ופעמונים עיטרו את קרסוליו. יופיו היה מהמם, וכפות ידיו היו כפרחי לוטוס. עוד העצימו את יופיו סמליו המיוחדים של וישנו שאחז בארבע ידיו—קונכיה, אלה, דיסקוס ופרח לוטוס. חזהו גם עוטר בסימנו המיוחד של וישנו, והוא ענד זר פרחים רענן. מראהו כולו היה יפה עד מאד. אַקְרֻוּרַה גם ראה אותו מוקף בבני לויה קרובים כגון ארבעת הקוּמָארים—סַנַקַה, סַנָאתַנַה, סַנַנְדַה וסַנַתְקוּמָארַה, גם בני לויה כמו סוּנַנְדַה ונַנְדַה, ואלים-למחצה כגון ברהמה ושיווה. היו שם תשעת החכמים הדגולים, גם דבקים כמו פְּרַהְלָאדַה ונָארַדַה, שנשאו תפילות בטוהר לב ובמילים זכות. מראהו הנשגב של האל הציף את אַקְרֻוּרַה במסירות עזה וכולו החל לרעוד בחדוה עילאית. אף שלרגע התבלבל, מיד הוא התעשת ותודעתו התבהרה, ואז כפף ראשו לפני האל, ובכפיים צמודות ובקול משתנק, הוא נשא תפילות.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר