סיפורי קרישנה: פרק 53 – קרישנה חוטף את רוּקְמינִּי

קרישנה, מרוצה מדבריה של רוּקְמינִּי, לחץ אז את ידו של הבְּרָאהְמַנַּה ואמר: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, כמה אני שמח שרוּקְמינִּי להוטה להינשא לי, כיוון שגם אני להוט להשיג את ידה. בתו של בְּהִישְׁמַקַה שבתה את מחשבותי כליל, עד כי בלילות לעיתים שנתי נודדת בגללה. נראה שאחיה הבכור סידר את נישואיה עם שׂישׂוּפָּאלַה מתוך עוינות כלפי. אני נחוש איפוא, והחלטי ללמד לקח את כל הנסיכים הללו. ממש כמו עץ פשוט שבטיפול הולם מפיקים ממנו אש, אני אטפל בנסיכים הרשעים ואוציא, כמו אש, את רוּקְמינִּי מביניהם.״

עתה, יודע את המועד המדויק שנקבע לנישואים, קרישנה חפץ להיחפז ולעזוב. הוא ביקש מרכבו, דָארוּקַה, לרתום את הסוסים למרכבתו ולהתכונן לנסוע לממלכת וידַרְבְּהַה. קרישנה רק השמיע פקודתו, ומיד היה מוכן כבר הרכב עם ארבעה סוסים מיוחדים. שמותיהם ותיאורם של הסוסים נזכרים בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה. הראשון, שַׂיְוְיַה, היה ירקרק; השני, סוּגְרִיוַה, היה אפרפר כמו קרח; השלישי, מֵגְהַפּוּשְׁפַּה, היה כמו ענן חדש; והאחרון, בַּלָאהַקַה, היה בצבע האפר. הסוסים נירתמו ליצול, והמרכבה היתה מוכנה לדרך. קרישנה עזר אז לבְּרָאהְמַנַּה לטפס, והושיב אותו במושב לצידו. הם יצאו בדהרה מדְוָארַקָא, ובתוך לילה הגיעו למחוז וידַרְבְּהַה. דְוָארַקָא מצויה בחלקה המערבי של הודו, וממלכת וידַרְבְּהַה מצויה בחלקה הצפוני. לפחות 1600 ק״מ מפרידים ביניהן, ובכל זאת הצליחו הסוסים, במהירותם האגדית, להגיע ליעדם—העיר קוּנְּדּינַה, בתוך לילה, או בשתיים עשרה שעות.

המלך בְּהִישְׁמַקַה לא התלהב ביותר להעניק את בתו לשׂישׂוּפָּאלַה. אולם חש מחויב, בגלל אהבתו לבנו הבכור, שערך את ההסדר. מתוך חובה הוא גם קישט את העיר לקראת הטקס ועשה את כל ההכנות הדרושות להצלחתו. מים הותזו ברחובות והעיר כולה נוקתה. כיוון שהודו נמצאת באזור טרופי, מזג האויר שם יבש, ואבק מצטבר תמיד ברחובות ובכבישים; משום כך, לפחות פעם ביום צריך להתיז עליהם מים, ובערים גדולות כמו כלכותה, אפילו פעמים ביום. דגלים וסרטים צבעוניים ניתלו ברחובות, ובצמתים חשובים ניבנו שערים. העיר כולה קושטה להפליא. ויופיה עוד התעצם בזכות תושביה, גברים כנשים, כולם מהודרים בבגדים נקיים ובמשחת עץ סנדל ובענקי פנינים ובפרחים. קטורת בערה בכל מקום, וניחוחות כמו אגוּרוּ בישמו את האויר. שפע של מזון הוגש לכוהנים ולבְּרָאהְמַנּים, וכמצוות הטקס, אלה גם זכו בתרומות ובפרות לרוב, ואז הם שוררו את מזמורי הוודות.

בת המלך, רוּקְמינִּי, היתה יפה עד מאד, כולה זכה וצחת שיניים. הרצועה המבורכת נקשרה כבר לפרק ידה, הושמו עליה תכשיטים שונים, ובד משי ארוך לכסות את חלק גופה העליון והתחתון. הכוהנים המלומדים זימרו לה מַנְתְרות מגוננות מן הסָאמַה וֵדַה, רּיג וֵדַה ויַג'וּר וֵדַה. ואחר כך זימרו את מזמורי האַתְהַרְוַה וֵדַה והעלו מנחות לאש כדי לבטל את השפעתן של התלכדויות כוכבים שליליות.

המלך בְּהִישְׁמַקַה היה רב נסיון וידע כיצד לנהוג בבְּרָאהְמַנּים ובכוהני הדת בטקסים מעין אלה. את הבְּרָאהְמַנּים הוא כיבד במיוחד והעניק להם זהב וכסף בשפע, גם דגנים מעורבים במולסה, ופרות מקושטות בתכשיטי זהב. דַמַגְהושַׁה, אביו של שׂישׂוּפָּאלַה, ערך גם הוא טקסי פולחן רבים שתכליתם להביא מזל למשפחתו. הוא נודע כדַמַגְהושַׁה בגלל יכולתו האדירה לרסן אזרחים עבריינים. דַמַה פירושו לרסן, וגְהושַׁה פירושו מפורסם; הוא התפרסם איפוא, בשליטתו באזרחים. הוא היה בטוח שבכוחו הצבאי יוכל לגבור על קרישנה, אם יבוא וינסה להפריע לטקס הנישואים. משום כך, אחרי שביצע טקסים מבורכים שונים, הוא אסף את חילות צבאו, צבא המַדַסְרַוי, ועם פילים רבים, מעוטרים בענקי זהב, ומרכבות וסוסים מקושטים כמותם, הוא יצא לדרך. אף שלא שכח לחלוטין את הנישואים, נראה היה שדַמַגְהושַׁה עם בנו ומרעיו הולכים לקוּנְּדּינַה בראש ובראשונה כדי להילחם.

משנודע לבְּהִישְׁמַקַה, המלך המלומד, שדַמַגְהושַׁה ופמליתו הגיעו, הוא יצא מיד את העיר לקבל את פניהם. מחוץ לשער העיר היו גנים רבים, שבהם הוזמנו האורחים להתמקם. על-פי שיטת הנישואים הוֵדית, אבי הכלה אמור לארח את מחנהו הרב של החתן ולשכן אותו במקומות נאים במשך שנים או שלושה ימים, עד גמר טקס החתונה. במחנהו של דַמַגְהושַׁה היו אלפי אדם, ביניהם מלכים שהבולטים מהם היו גַ'רָאסַנְדְהַה, דַנְתַוַקְרַה, וידֻוּרַתְהַה ופּוּנְּדְּרַקַה. היה זה סוד גלוי לכול שרוּקְמינִּי נועדה להינשא לקרישנה, אלא שאחיה הבכור, רוּקְמִי, סידר את נישואיה לשׂישׂוּפָּאלַה. הילכו גם שמועות שרוּקְמינִּי שלחה שליח לקרישנה. החילים ציפו איפוא, להפרעה מצדו—שיבוא וינסה לחטוף אותה. אף שלא היו נטולי חשש, כולם היו נכונים להילחם בו בעוז ולמנוע כל נסיון חטיפה שכזה. כאשר נודע לשְׂרִי בַּלַראמה שקרישנה עזב לקוּנְּדּינַה בלווית בְּרָאהְמַנַּה בלבד, וששׂישׂוּפָּאלַה נמצא שם עם כל צבאו הרב, הוא חשש מיד שכוונתם לתקוף את קרישנה. ועם צבא כביר של מרכבות, חיל רגלים, סוסים ופילים גם הוא הגיע לקוּנְּדּינַה.

ובינתים, בארמון, ציפתה רוּקְמינִּי לבואו של קרישנה. וכאשר לא בא, וגם לא הבְּרָאהְמַנַּה שנשא את מכתבה, היא נמלאה חרדה וקוננה כבר על מזלה הרע. ״רק לילה אחד נותר עד ליום הנישואים, והבְּרָאהְמַנַּה, גם שְׂיָאמַסוּנְדַרַה, לא שבו. איני מוצאת את הסיבה לכך.״ מתוך תקווה קלושה היא חשבה שאולי קרישנה אינו מרוצה בגלל סיבה כלשהי ודחה את הצעתה, והבְּרָאהְמַנַּה לא שב, מאכזבה. אולם אף שחשבה על סיבות שונות לעיקוב, היא ציפתה לבואם בכל רגע.

היא חשבה גם שאולי האלים-למחצה כמו ברהמה, שיווה והאלה דוּרְגָא אינם מרוצים. נאמר שהאלים נוטים להתרגז כאשר אינם נסגדים כראוי. אינְדְרַה למשל, התרגז על תושבי ורינדאוון כאשר נוכח שאינם סוגדים לו (כיוון שקרישנה הפסיק את האינְדְרַה-יַגְ'נַה), ורצה להעניש אותם. רוּקְמינִּי חשבה עתה שכיוון שלא הירבתה לסגוד לשיווה ולברהמה, אפשר שהם כועסים ומנסים להכשיל את תכניתה. ואולי האלה דוּרְגָא, אשתו של שיווה, תומכת ועומדת לצדו של בעלה. שיווה ידוע כרוּדְרַה, ואשתו ידועה כרוּדְרָאנִּי. השמות רוּדְרָאנִּי ורוּדְרַה מציינים מי שרגילים להטיל את זולתם לקשיים ולגרום להם למרר בבכי עד סוף ימיהם. רוּקְמינִּי חשבה על האלה דוּרְגָא כגיריגָ'א, בתם של הרי ההימליה. הרי ההימליה הינם קרים וקשים מאד. היא חשבה שכמותם גם האלה דוּרְגָא הינה קשת לב וקרה. כך, בחרדתה לראות את קרישנה, רוּקְמינִּי, שהיתה בסך הכול ילדה, חשבה אודות אלים-למחצה שונים. הגופִּיות סגדו לאלה קָאתְיָאיַנִי כדי לזכות בקרישנה כבעל; גם רוּקְמינִּי חשבה עתה על האלים-למחצה, לא לצורך ברכות חומריות, אלא בהקשר לקרישנה. אין כל פגם בתפילה לאלים-למחצה למען חסדו של קרישנה, ורוּקְמינִּי היתה שקועה כולה במחשבות עליו.

למרות שהרגיעה את עצמה שהזמן לא תם וגווינְדַה עוד יכול לבוא, היא חשה שהתקוה קלושה. דמעות זלגו מעיניה, וכאשר גברו יותר, היא עצמה את עיניה ביאוש. אולם בעודה שקועה כל כך במחשבות, סימנים מבורכים החלו להופיע בגופה. רעד חלף בעפעפה השמאלי, בזרועותיה ובירכיה. רעד באברי הגוף האלה מציין שדבר טוב עתיד להתרחש.

או אז, מלאה כולה בחרדה, היא ראתה את הבְּרָאהְמַנַּה השליח. קרישנה, נשמת-העל שבלב כל חי, הבין את חרדתה; ומיהר אז ושלח את הבְּרָאהְמַנַּה לארמון, לבשר לה על בואו. למראה הבְּרָאהְמַנַּה, רוּקְמינִּי גם הבינה את הרעד המבורך שבגופה, ומיד נמלאה חדווה. בחיוך היא שאלה אם קרישנה כבר הגיע. הבְּרָאהְמַנַּה השיב שבן שושלת היַדוּ, שְׂרִי קרישנה, אכן בא; הוא עוד עודד אותה בהבטחה שקרישנה יחטוף אותה, ויהי מה. שמֵחה כל כך על בשורתו, רוּקְמינִּי חפצה להעניק לבְּרָאהְמַנַּה את כל שברשותה. אולם כיוון שלא מצאה דבר ראוי למתנה, היא רק השתחוותה. משמעות ההשתחוות לפני אדם מכובד היא שהמשתחווה מכריז בכך על מחויבותו לאותו אדם. במילים אחרות, רוּקְמינִּי רמזה שתשאר אסירת תודה לבְּרָאהְמַנַּה הזה לעד. כל מי שזוכה בחסדה של אלת המזל, כמו אותו בְּרָאהְמַנַּה, אין ספק שיהיה מבורך תמיד בשפע חומרי.

כאשר נודע למלך בְּהִישְׁמַקַה שקרישנה ובַּלַראמה הגיעו, הוא הזמין אותם לחזות בטקס הנישואים של בתו. הוא דאג גם לשכן אותם ואת כל חיליהם בבית גינה נאה. כדרך המנהג הוֵדי, הוא הגיש להם גם דבש ובגדים נקיים. הוא לא אירח כך רק את קרישנה, בַּלַראמה, או גַ'רָאסַנְדְהַה; הוא קיבל את פניהם של מלכים ונסיכים רבים, איש איש בהתאם לכוחו האישי, לגילו ולנכסיו החומריים. סקרנים ותאווים, תושבי קוּנְּדּינַה התקבצו אז סביב קרישנה ובַּלַראמה, ולגמו את נקטר יופים. בעינים דומעות הם חלקו להם את הוקרתם החרישית. בשמחה הם צפו בקרישנה, חושבים אותו לבן זוג מתאים לרוּקְמינִּי. בלהיטותם לאחד את השניים, הם נשאו תפילה לאל: ״אלוה יקר, אם ביצענו בחיינו מעשה חסד כלשהו שהצליח לספק אותך, אנא רחם עלינו וקבל את ידה של רוּקְמינִּי.״ מסתבר שרוּקְמינִּי היתה נסיכה אהובה מאד, והתושבים כולם התפללו למזלה הטוב. בינתיים, לבושה ברוב פאר ומוגנת על-ידי שומרי ראש, יצאה רוּקְמינִּי מן הארמון כדי לבקר במקדשה של אַמְבּיקָא, האלה דוּרְגָא.

הסגידה לדמויות האלים במקדשים היתה קיימת מאז ראשית התרבות הוֵדית. ישנה קבוצת אנשים שמתוארת בבהגווד-גיטה כוֵדַה-וָאדַה-רַתַה; אלה מאמינים רק בטקסי הפולחן הוֵדיים, ולא בסגידה במקדש. כדאי מכל מקום, שאותם סכלים יתנו את דעתם לכך שאף שנישואיהם של קרישנה ורוּקְמינִּי נערכו לפני 5,000 שנה, נהגו כבר אז לסגוד במקדשים. בבהגווד-גיטה הריבון אומר, יָאנְתי דֵוַה-וְרַתָא דֵוָאן: ״הסוגדים לאלים-למחצה יגיעו למשכנם של האלים-למחצה.״ רבים סגדו לאלים-למחצה, ורבים סגדו לאלוהים במישרין. הסוגדים לאלים-למחצה סגדו במיוחד לברהמה, לשיווה, לגַנֵּשַׂה, לאל השמש, ולאלה דוּרְגָא. אפילו משפחות המלוכה סגדו לשיווה ולדוּרְגָא; היו גם אלים-למחצה מישניים יותר, שנסגדו על-ידי אנשים סכלים ונחותים. מכל מקום, הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים סגדו לווישנו, אישיות אלוה העילאי, במישרין. הבהגווד-גיטה מגנה את הסגידה לאלים-למחצה, אולם לא אוסרת אותה; נאמר בה במפורש שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים-למחצה השונים לצורך ברכות חומריות. והנה, אף שרוּקְמינִּי בעצמה הינה אלת המזל, היא הלכה עתה למקדשה של האלה דוּרְגָא. זאת משום שהסגידה לאלה היתה מסורת משפחתית. בשרימד בהאגותם מתואר שבשעה שרוּקְמינִּי צעדה לעבר מקדשה של דוּרְגָא, בתוך לבה היא חשבה רק על כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. מכאן שהליכתה לשם לא דמתה לזו של סתם אדם רגיל, שהולך כדי להתחנן לברכה חומרית; קרישנה היה מטרתה היחידה. האמת היא שכל מי שמבקרים במקדשיהם של האלים-למחצה, מטרתם הינה קרישנה, שהרי זה הוא שמיפה את כוחם של האלים להעניק להם ברכות.

רוּקְמינִּי פסעה לעבר המקדש שקטה ורצינית. אמה וחברתה פסעו לצדה, אשת בְּרָאהְמַנַּה צעדה במרכז, ומקיפים אותה, צעדו שומרי ראש מלכותיים. (עד היום נוהגות בהודו כלות לפני נישואיהן ללכת למקדש של אל-למחצה.) התהלוכה פסעה לצלילי כלי נגינה, כגון תופים, קונכיות, ושופרים מסוגים ומגדלים שונים כגון פַּנַּוַה, תוּרְיַה, ובְּהֵרי, שיצרו יחדיו צליל מבורך וערב עד מאד. אלפי נשותיהם של בְּרָאהְמַנּים מכובדים היו שם, כולן לבושות במלבושים נאים ועדיים תואמים. הן הגישו לרוּקְמינִּי זרי פרחים, משחת עץ סנדל, ומלבושים צבעוניים שונים, כדי לסייע לה בסגידתה לשיווה ולדוּרְגָא. כמה מהן היו זקנות מאד והיטיבו לזמר את התפילות. ועתה, כשרוּקְמינִּי והשאר חוזרים אחריהן, הן הובילו את התפילות לפני דמות האלה.

רוּקְמינִּי התפללה לאֵלָה ואמרה, ״דוּרְגָא יקרה, הריני משתחווה לפניך, גם לפני ילדיך.״ לדוּרְגָא ארבעה ילדים מפורסמים: שתי בנות—אלת המזל, לַקְשְׁמִי, ואלת הלימוד, סַרַסְוַתִי—ושני בנים, גַנֵּשַׂה וקָארְתְתיקֵיַה, כולם נחשבים לאלים ואלות למחצה. נהוג לסגוד לאלה עם ילדיה המפורסמים, וגם רוּקְמינִּי נהגה כך. מכל מקום, תפילותיה היו שונות. ברגיל מתפללים לאֵלָה עבור עושר חומרי, פרסום, רווח, כוח וכיוצא בזה. אולם רוּקְמינִּי חפצה רק בקרישנה כבעל, ומשום כך התפללה שהאלה תתרצה ותברך אותה. כיוון שרצתה את קרישנה בלבד, הרי שסגידתה לאלים-למחצה אינה פסולה. חפצים שונים הוצעו אז לאֵלָה כגון מים, מנורות אש שונות, קטורת, מלבושים, זרי פרחים, ומאכלים שונים מותקנים מגְהי, כמו פּוּרים וקַצ'ורים. הוצעו לה גם פירות, קני סוכר, עלי לעיסה ותבלינים. רוּקְמינִּי הציעה את כל זה במסירות רבה, על-פי כל הכללים בהנחיית נשות הבְּרָאהְמַנּים הזקנות. אחרי הטקס הנשים הגישו לה את שאריות האוכל כפְּרַסָאדַם, והיא קיבלה את זה בכבוד רב. היא גם השתחוותה לפני הנשים ולפני האלה, ואז, משתם כל טקס הסגידה, היא אחזה ביד אחת מחברותיה ויצאה מן המקדש, בלויית השאר.

הנסיכים והמבקרים שבאו לקוּנְּדּינַה לרגל הנישואים כולם התקהלו עתה מחוץ למקדש, מתאוים לראות את רוּקְמינִּי. הנסיכים במיוחד השתוקקו לראות אותה, איש איש מהם חושב לזכות בה לאשה. כאחוזי הלם הם צפו בה אז, חושבים שהבורא ברא אותה במיוחד כדי לבלבל את דעתם של כל הנסיכים אבירי הרוח. גופה היה חטוב להפליא ומתניה צרים. היו לה עינים ירוקות, שפתים ורדרדות, ופנים יפיפיות מעוטרות בשיערה הפזור ובעגילים. לכפות רגליה היא ענדה צמידים משובצים באבני חן. בוהק גופה ויופיה כמו צוירו ביד אמן, שהפליא לחזור על תיאוריהם של המשוררים הגדולים. חזה מתואר כגבוה מעט, ומסתבר מזה שהיתה בסך הכול נערה צעירה, לא יותר מבת שלושה עשרה או ארבע עשרה. יופיה נועד במיוחד למשוך את לבבו של קרישנה. למרות שהנסיכים כולם צפו עתה באיבריה החטובים להפליא, היא לא נמלאה כל גאוה. עיניה נעו באי שקט, וכאשר חייכה בפשטות, כמו ילדה תמה, ניראו שיניה כפרחי לוטוס. היא פסעה באיטיות לביתה, מצפה שקרישנה יחטוף אותה בכל רגע. רגליה נעו כמו ברבור במלוא הדרו, ואצעדותיה צלצלו רכות.

כפי שהזכרנו כבר, כל הנסיכים הגיבורים שנאספו שם נירעשו כל כך מיופיה של רוּקְמינִּי, עד שכמעט איבדו את הכרתם. מלאי תאוה, הם השתוקקו, ללא תקווה, לזכות בידה, משווים את יופים שלהם לשלה. שְׂרִימַתִי רוּקְמינִּי מכל מקום, לא התעניינה באיש מהם; בלבה היא רק ציפתה שקרישנה יבוא וישא אותה משם. בשעה שסידרה את התכשיטים שעל אצבע ידה השמאלית, היא הביטה במקרה אל הנסיכים, ופתאום הבחינה בקרישנה ביניהם. אף שמעולם לא ראתה אותו לפני כן, היא תמיד חשבה עליו; ומשום כך לא התקשתה לזהות אותו בין קהל המלכים. קרישנה, מתעלם מאלה, ניצל את ההזדמנות והרים אז את רוּקְמינִּי על מרכבתו, שעל דיגלה התנוססה דמותו של גַרוּדַּה. הוא התקדם לאט וללא פחד, חוטף אותה כמו אריה שחוטף צבי מלהקת תנים. ובינתים גם בַּלַראמה הופיע בזירה, בלווית צבא חילי שושלת היַדוּ.

גַ'רָאסַנְדְהַה, שהובס כבר פעמים רבות בידי קרישנה, החל לשאוג: ״כיצד זה קורה? קרישנה חוטף את רוּקְמינִּי מאיתנו ללא כל התנגדות! מה ערך היותנו לוחמים וקשתים עזים? הי נסיכים, ראו! מעשה זה מכפיש את שמנו. כאילו חטף התן את שללו של האריה.״



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר