סיפורי קרישנה: פרק 54 – קרישנה מביס את כל הנסיכים ומביא את רוּקְמינִּי לביתו בדְוָארַקָא

קרישנה חטף את רוּקְמינִּי, והנסיכים, ובראשם גַ'רָאסַנְדְהַה, רתחו כולם מזעם. מוכי הלם מיופיה, הם צנחו קודם מגב סוסיהם ופיליהם. אולם עתה שבו לעשתונותיהם, והחלו מכינים את נשקם. הם שלפו קשתות וחיצים ובדהרה, על מרכבות, על סוסים ועל פילים, הם החלו לדלוק אחר קרישנה. אלא שחיילי היַדוּ יצאו נגדם, כדי לבלום את התקדמותם. קרב אדיר התחולל אז בין שני המחנות. מתנגדיו של קרישנה, בהנהגת גַ'רָאסַנְדְהַה, היו כולם לוחמים מיומנים. הם שיגרו את חיציהם בחילי היַדוּ כמו ענן שממטיר גשמיו בעוז על פסגת הר. ענן שנקבץ על פסגתו של הר אינו זז כמעט, ומשום כך עוצמת גשמיו עזה יותר מאשר בכל מקום אחר.

הנסיכים נלחמו במלוא אונם, נחושים בדעתם להביס את קרישנה ולהוציא את רוּקְמינִּי מידיו. ורוּקְמינִּי, ישובה לצד קרישנה, צפתה במטר החיצים שנפל על חילי היַדוּ. מפוחדת, היא הביטה בפניו של קרישנה בהכרת תודה, על שנכון היה להסתכן כל כך בעבורה. עיניה נעו כה וכה, והיא נראתה עצובה עד מאד. קרישנה הבין מיד את לבבה וניסה לעודד אותה במילותיו: ״רוּקְמינִּי שלי, אל תדאגי. חילי היַדוּ יהרגו תכף את כל חילי האויב.״

ואכן, בדיוק אז פקעה סבלנותם של מפקדי צבא היַדוּ בהנהגת בַּלַראמה, שידוע גם כסַנְקַרְשַׁנַּה וגַדַדְהַרַה; נמאס להם ממתקפתם המבזה של חילי האויב והם החלו לשלח חיציהם בסוסים, בפילים ובמרכבות, ובתוך זמן קצר החלו נסיכים וחילי האויב לצנוח, ומיליוני ראשים מבותקים נראו מתגלגלים בשדה הקרב, על קסדותיהם ועגיליהם. ידי החילים נגדעו בעודן אוחזות בקשתות, בחיצים ובאלות; ראשים נערמו בערימות, והיו גם ערימות סוסים. החילים, הגמלים, הפילים והחמורים כולם צנחו לארץ כרותי ראש.

גַ'רָאסַנְדְהַה ושאר הלוחמים נוכחו אז שהם מובסים בהדרגה בידי חיליו של קרישנה, וחשבו שמטופש להסתכן כל כך ולהפסיד בקרב עבור שׂישׂוּפָּאלַה; הוא בעצמו צריך להילחם ולשחרר את רוּקְמינִּי מידיו של קרישנה. אולם כיוון שנוכחו שאינו חזק דיו, כולם החליטו שלא לבזבז עוד את כוחותיהם לשוא, וחדלו מקרב ופרשו.

היו נסיכים שמתוך נימוס ניגשו אל שׂישׂוּפָּאלַה, ומצאו אותו מדוכדך עד מאד, כמו אדם שאיבד את אשתו; פניו קמלו, כוחותיו נטשו אותו, וזוהרו גווע. אלה אמרו לו אז: ״הי שׂישׂוּפָּאלַה, אל תיפול כל כך ברוחך. אתה בן מעמד הנסיכים וגדול הלוחמים. מדוע שתושפע כל כך משמחה או מצער שבין כה וכה אינם נמשכים לעד? התעודד. אל תתן לאכזבה להשתלט עליך בגלל כישלון זמני. אחרי הכול, אנחנו איננו המבצעים העליונים; כולנו מרקדים על-פי רצונו של העליון, כמו בובות ביד קוסם, ובחסדו סובלים בצרה או נהנים בשמחות, שמאזנים בסופו של דבר זה את זה.״

סיבת כל התבוסה הנוראה הזו היה טבעו הקנאי של רוּקְמִי, אחיה הבכור של רוּקְמינִּי. ועתה, לאחר שתכנן להשיאה לשׂישׂוּפָּאלַה, כמה התאכזב לראות אותה נחטפת בידיו של קרישנה. הוא ושׂישׂוּפָּאלַה, ידידו ומי שהיה אמור להיות גיסו, שבו אמנם איש איש לביתו, אלא שרוּקְמִי לא נרגע. הוא החליט ללמד את קרישנה לקח בעצמו. הוא קיבץ את חילותיו שלו—צבא בן אלפי פילים, סוסים, מרכבות וחילים—וחמוש באלה הוא יצא בעקבותיו של קרישנה לעבר דְוָארַקָא. כדי לזכות בהוקרת קהל הנסיכים השבים, הוא הבטיח בפניהם, ״כולכם לא הצלחתם לעזור לשׂישׂוּפָּאלַה לשאת את אחותי, אולם אני איני יכול להרשות לקרישנה לחטוף אותה. אני אלמד אותו לקח. עכשיו אני הולך לשם.״ הוא הציג עצמו כמו מצביא גדול, ואז נשבע בנוכחותם, ״עד שלא אנצח את קרישנה ואשיב את אחותי, לא אשוב לעירי קוּנְּדּינַה. כולכם עדים לנדרי וגם תיראו אותי מגשים אותו.״

הוא סיים את נאומו הרברבני, עלה על מרכבתו, והורה לרכבו לנסוע בעקבותיו של קרישנה. הוא אמר, ״אני רוצה להלחם עמו מיד. רועה פרות זה הפך גאותן מאד בגלל דרכיו הערמומיות להלחם בקְשַׁתְרייות. אולם היום אלמד אותו לקח מר. כיוון שחטף ברוב חוצפה את אחותי, היום ילמדו אותו חיצי החדים שיעור חשוב.״ אדם אויל זה, רוּקְמִי, נבער לחלוטין למידת כוחו ומעשיו של הריבון, החל אז להשמיע בעזות מצח איומים.

ברוב טיפשותו, הוא הגיע עד מהרה לפני קרישנה וחזר ואמר לו, ״עצור לרגע, בוא להלחם איתי!״ הוא מתח אז את קשתו, וירה שלושה חיצים אימתניים בגופו של קרישנה. הוא גם כינה את קרישנה ״הנתעב בבני שושלת היַדוּ״, וביקש ממנו לעצור לרגע כדי שיוכל ללמד אותו לקח. ״אתה נושא את אחותי כמו עורב שגונב חמאה מזוככת שנועדה להקרבות. אתה גאה מאד על כוחך הצבאי, אולם אינך מסוגל להלחם על-פי הכללים. גנבת את אחותי; עתה אגאל אותך מיוקרתך הכוזבת. תוכל להחזיק באחותי רק עד אשר חיצי ינעצו אותך לאדמה לעד.״

למישמע דברי הטירוף הללו, קרישנה שיגר בין רגע חץ שקרע את מיתר קשתו של רוּקְמִי, לפני שיוכל לשלוח חץ נוסף. אלא שרוּקְמִי לקח אז קשת אחרת וירה עוד חמישה חיצים בקרישנה. שוב קטע קרישנה את מיתר הקשת, ושוב אחז רוּקְמִי בקשת נוספת. אלא שהפעם, כדי ללמדו לקח, קרישנה קרע את המיתר וגם ירה בו שישה חיצים, ועוד שמונה—ארבעה חיצים הרגו את ארבעת סוסיו, חץ נוסף המית את רכבו, ושאר השלושה ניפצו את גג מרכבתו, לרבות דגלו.

עתה, מרוקן מחיציו, רוּקְמִי נעזר בחרבות, במגינים, בקלשונים, ברומחים, ובשאר כלי נשק שנועדו לקרב פנים אל פנים. אולם קרישנה ניפץ גם את אלה כליל. בלית ברירה, לאחר שנסיונותיו כולם עלו בתוהו, שלף רוּקְמִי את חרבו ורץ במהירות לעבר קרישנה, כמו זבוב שמזנק לאש. אלא ששוב, ברגע שהגיע, קרישנה ניפץ את נשקו לרסיסים. קרישנה שלף אז את חרבו שלו וכבר עמד להרוג אותו, אולם אז נפלה רוּקְמינִּי לרגליו, מבינה שאינו מוכן לסלוח לאחיה עוד, וכולה רועדת מאימה וצער היא התחננה אל בעלה.

תחילה היא כינתה את קרישנה ״יוגֵשְׁוַרַה״, כלומר, מי שניחן בשיפעה ובאון בלתי נתפסים. קרישנה הינו בעל עוצמה בלתי נתפסת בעוד שכוחו הצבאי של אחיה מוגבל. קרישנה גם אינו ניתן למדידה, בעוד שאחיה נמדד על כל צעד וצעד בחייו; הוא אינו משול אפילו לחרק עלוב ביחס לכוחו האינסופי של קרישנה. היא כינתה את קרישנה גם כאל כל האלים-למחצה. ישנם אלים-למחצה רבים, כגון ברהמה, שיווה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה; אולם קרישנה הינו אלוהם ואדונם של כל האלים הללו, בעוד שאחיה אינו אפילו סתם אדם רגיל, אלא השפל שבשפלים, כיוון שלא ידע בכלל על קרישנה. במילים אחרות, מי שאינו מבין את מעמדו האמיתי של קרישנה, הינו הנחות באנשים. רוּקְמינִּי קראה לקרישנה גם ״גַ'גַתְפַּתי״, או אדון כל הבריאה החומרית, לעומתו אחיה הינו בסך הכול נסיך.

רוּקְמינִּי השוותה כך את מעמדו של רוּקְמִי לזה של קרישנה והתחננה ברגש לחייו, עתה ברגע המבורך הזה, ממש לפני איחודה עם קרישנה. למעשה, עכשיו נחשף טבע האשה שבה. היא שמחה להינשא לקרישנה בשעה שיועדה לאחר, אולם לא רצתה בגלל זה לאבד את אחיה, שאחרי הכול אהב את אחותו הצעירה וחפץ להשיאה למי שלדעתו היה עדיף יותר. בשעה שהתפללה כך לחייו, גופה כולו רעד מחרדה, פניה כמו יבשו, וגרונה נשנק. בגלל הרעד, תכשיטיה התרופפו ונפלו לארץ והתפזרו. קרישנה נמלא מיד חמלה והסכים לא להרוג את הסכל, אולם חפץ להעניש אותו מעט. הוא כפת אותו בבד וגילח את שפמו, את זקנו ושערו, משאיר חלקות שיער בלתי גזוזות פה ושם.

ובינתים הצליחו חילי היַדוּ בפיקודו של בַּלַראמה להכניע את צבאו של רוּקְמִי, כמו פיל שתולש את גבעולי הלוטוס הרכים במים. כלומר, הם רוצצו את כוחותיו כמו שפיל רומס את פרחי הלוטוס ברגליו, בשעת רחצתו. מכל מקום, רבה היתה הפתעתם משראו את מצבו של רוּקְמִי. בַּלַראמה במיוחד נכמרו רחמיו על גיסתו, שזה עתה נישאה, וכדי לשמחה, הוא בעצמו התיר את רוּקְמִי מקשריו, וכדי לרצותה יותר, הוא גם נזף בקרישנה, כאחיו הבכור. ״קרישנה, לא נהגת כשורה בכלל. זהו מעשה מביש, שנוגד את מסורת משפחתנו! גזיזת שיערו של אדם וגילוח שפמו וזקנו משולים כמעט להריגתו. מה שהיה היה, עתה הפך רוּקְמִי לגיס, לקרוב משפחה, ולא צריך היית לעולל לו זאת.״

עתה, כדי להרגיע את רוּקְמינִּי הוא אמר, ״אל תצטערי עוד על אחיך ומראו המוזר. כל אחד סובל או נהנה כתוצאה ממעשיו.״ הוא רצה שתבין שאחיה סובל כתוצאה ממעשיו, ומשום כך אינו ראוי לחמלה רבה כל כך. הוא שוב פנה אל קרישנה ואמר, ״קרישנה יקירי, לקרוב משפחה צריך לסלוח, גם אם חטא וראוי להמיתו. כי כאשר הוא הופך מודע לאשמתו, מודעותו בעצמה כבר שווה למוות, ואין עוד צורך להרוג אותו.״ ועתה שוב לרוּקְמינִּי, הוא הסביר שחובתו של קְשַׁתְרייַה בחברה האנושית הינה נוקשה מאד. על-פי כללי המלחמה גם אח יכול להפוך לאויב, ואז לא יהסס הקְשַׁתְרייַה להרוג אותו. במילים אחרות, בַּלַראמה לימד את רוּקְמינִּי שלא היה כל פסול באכזריות שגילו קרישנה ורוּקְמִי זה כלפי זה, למרות קשרים משפחתיים. הוא הסביר שהקְשַׁתְרייות הינם דוגמה אופיינית לדרך החיים החומרית; הישגים או קנינים חומריים מנפחים את גאותם ומשום כך במלחמותיהם על ממלכה, אדמה, רכוש, נשים, יוקרה או כוח, אלה מנסים להשפיל ולבזות את יריבם כמידת יכולתם. הוא גם הסביר לרוּקְמינִּי שזיקתה לאחיה רוּקְמִי, שעורר את איבתם של אנשים כה רבים, הינה פסולה והולמת אנשים חומרניים. כי אחרי הכול, אופיו לא היה מכובד ביותר, בהתחשב בדרך שבה נהג בידידים שונים. אלא שרוּקְמינִּי, כאשה פשוטה, חשה חיבה עזה אליו, ואף שלא היה ראוי להיות אחיה, היא חמלה עליו.

״בנוסף״, הוסיף בַּלַראמה, ״ההבחנה הזו שבין אדם נייטרלי לבין אויב או ידיד מקורה בתפיסת חיים גופנית. זהו אונו המשלה של הריבון שמתעתע באנשים סכלים שכאלה. הנשמה הרוחנית הינה בעלת אותה איכות רוחנית בכל הגופים החומריים. אלא שמחוסר הבנה נוטים לראות רק את ההבדלים הגופניים שבין אדם לחיה, בין מלומד לנבער, או בין עשיר לעני, שבסך הכול מהווים כסות לנשמה הרוחנית הטהורה. הבחנה שכזו, שמבוססת כולה על הגוף, הינה ממש כאילו היינו מבדילים בין אש לאש בגלל שזו בוערת על חומר בערה שונה. ההבדלים שבין צורות וגדלים בחומר הבערה אינם גוררים הבדלים שכאלה באש. גם בשמיים אין הבדלים של צורה או גודל.״

כך פייס אותם בַּלַראמה בהוראות חוכמה ומוסר. הוא גם אמר: ״הגוף הזה הינו חלק מכלל התופעה החומרית. ישות החיים, או הנשמה הרוחנית, שבאה במגע עם חומר, מתגלגלת מגוף לגוף ברדיפה אחר הנאה אשליתית, וזה ידוע כקיום החומרי. המגע הזה של ישות החיים עם עולם התופעות החומרי אינו מיזוג מוחלט, גם לא היבדלות. אין ספק כמובן, גיסתי הענווה, שהנשמה הינה סיבת הגוף החומרי, ממש כשם שהשמש הינה מקור האור, הראייה, והצורות שבקיום החומרי. הדוגמה הזו של השמש מבהירה מאד את מעמדה של ישות החיים ומגעיה עם העולם החומרי. השמש זורחת עם בוקר, וחומה ואורה מתפשטים בהדרגה במשך כל היום. השמש הינה סיבת כל התהוות חומרית וכל צורה או דמות; היא שגורמת להתרכבות החומרים ולהתפרקותם. מכל מקום, עם שקיעתה, או תזוזתה למקום אחר, לתופעות אין עוד מגע עמה. תוצאות השפעותיה ניכרות אמנם בחלק כדור הארץ המזרחי, אף שעברה כבר למערבי, אלא שהיא עצמה נגלית רק בחלק המערבי. בדומה לכך, ישות החיים מקבלת או מייצרת גופים שונים בנסיבות מסוימות, ועמם גם מערכות שונות של יחסים גופניים, אולם ברגע שהיא נוטשת את גופה המסויים, אין לה עוד דבר עמו. גם אין לה דבר עם הגוף הבא שתקבל. למעשה, היא חופשיה תמיד מכל מגע גופני שכזה. ומכאן, שהופעת הגוף והיעלמותו אינם קשורים ממש בישות החיים, ממש כשם שהתמלאות הירח והתמעטותו אינם חלים עליו באמת. כאשר הירח נראה כמו מתמלא, אנו טועים לחשוב שהוא גדֵל, וכאשר נראה שהוא מתמעט, אנו חושבים שהוא קטֵן. אלא שלמעשה, הירח נשאר כמות שהוא תמיד; ללא כל קשר לתופעת ההתמלאות וההתקטנות.״

״התודעה בקיום החומרי, ניתן להשוותה לשינה או חלימה. בשנתו, חולם האדם על התרחשויות מדומות, וחווה אפילו בשמחה ובצער בעטיין. כמותו סובל אדם השרוי בתודעה חומרית, שבעצמה הינה כמו חלום; סבלו מקורו בתוצאות קבלת הגוף ונטישתו אחר כך. תודעת קרישנה הינה היפוכה של תודעה חומרית. במילים אחרות, מי שהתעלה לתודעת קרישנה, משתחרר מתפיסות חיים כוזבות.״

כך הורה להם בַּלַראמה ידע רוחני. או אז הוא פנה אל גיסתו: ״רוּקְמינִּי בעלת החיוך הענוג, אל תתני למניעים כוזבים שמקורם בבערות להעציבך. עצבות מקורה בסך הכול במושגים מוטעים, ודיון מעמיק בטבעם של חיים אמיתיים יכול להפיג אותה מיד. לימדי למצוא את שמחתך על מישור זה בלבד.״

למישמע הוראות מאירות שכאלה, רוּקְמינִּי נרגעה ונמלאה שמחה. אומללותה היתה רבה למראה מצבו העלוב של אחיה, אולם עתה היא התעשתה ושבה לאיזונה. ובאשר לרוּקְמִי, הלה לא הצליח לעמוד במילתו, גם לא להגשים את משימתו; הוא יצא מביתו עם צבא גדול כדי להביס את קרישנה ולשחרר את אחותו, והנה, כל חיליו אבדו וכל צבאו, והוא עצמו הושפל. אולם אף שלבו נשבר, בחסדו של הריבון יכול היה להמשיך את חייו עד תום מועדם. הוא היה קְשַׁתְרייַה, וזכר איפוא, את הבטחתו שלא ישוב לעיר קוּנְּדּינַה מבלי להרוג את קרישנה ולשחרר את אחותו. ועתה משנכשל, הוא החליט בכעסו שלא לשוב עוד לבירה. הוא בנה לו בקתה קטנה בכפר בְּהוגַ'קַטַה והתגורר שם עד סוף ימיו.

או אז, לאחר שהביס את כל המתנגדים וחטף את רוּקְמינִּי בכוח, קרישנה הביא אותה הביתה לעירו, דְוָארַקָא, ושם נישא לה על-פי כללי הטקס. אחרי נשואיהם, קרישנה הפך למלך היַדוּ שם. התושבים כולם עלצו, חגיגות נחוגו בכל בית, ובשמחתם הם לבשו בגדי פאר והתקשטו במיטב התכשיטים, ואיש איש כמידת אפשרותו, הביא אז מתנות לבני הזוג. הבתים ביַדוּפּוּרי (דְוָארַקָא) כולם קושטו בדגלים ובסרטים ובפרחים. שער מיוחד הותקן בכל בית לרגל האירוע, ומשני צדדיו הונחו כדים גדולים מלאים במים. העיר כולה הדיפה ניחוחות בעירתן של קטורות מעולות, ובלילה אלפי מנורות הפיצו זוהרן, מקשטות כל בית.

לרגל הנישואים העיר לבשה שמחה, מעוטרת בשפעת עצי בננה ועצי עלי לעיסה. שני עצים אלה נחשבים למבורכים מאד באירועים חגיגיים. נאספו שם גם פילים רבים, שנשאו את מלכיהם המכובדים של מדינות ידידותיות. הפיל הינו קל דעת מטבעו ונוטה לשעשועים, וכאשר הוא מבחין בצמחים או בעצים קטנים, הוא עוקר אותם מיד ומשליך אותם לכל עבר. וכך, כל הפילים ששם, כמו שיכורים, החלו לעקור ולפזר את עצי הבננה ועצי עלי הלעיסה. אולם למרות כל העצים המושלכים, נראתה העיר יפיפיה.

מן המלכים הידידותיים הופיעו שם הקוּרַוים, מיוצגים על-ידי דְהרּיתַרָאשְׁטְרַה, חמשת הפָּאנְּדַּוים, המלך דְרוּפַּדַה, המלך סַנְתַרְדַנַה, כמו גם בְּהִישְׁמַקַה, אביה של רוּקְמינִּי. בגלל החטיפה התגלעה אי הבנה כלשהי בין שתי המשפחות. אולם אחרי שבַּלַראמה פנה אל המלך וחכמים וקדושים שונים דיברו על לבו, הוא נאות לנכוח בטקס. למרות שתקרית החטיפה לא היתה מאורע נעים ביותר לממלכת וידַרְבְּהַה, לא היה זה בלתי שגרתי בין קְשַׁתְרייות. למעשה, חטיפה היתה מעורבת כמעט בכל נישואים. והמלך בְּהִישְׁמַקַה נטה הרי כבר מלכתחילה להשיא את בתו היפיפיה לקרישנה. בדרך כלשהי, מטרתו הושגה עתה, אף שבנו הבכור הושפל בקרב, והוא שמח מאד להצטרף אל כל החוגגים. בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה נזכר שגם מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה וילדי הרועים מוְרּיְנְדָאוַנַה השתתפו בטקס. מלכים מממלכות קוּרוּ, סְרּינְגַ'יַה, קֵקַיַה, וידַרְבְּהַה וקוּנְתי באו לדְוָארַקָא לרגל המאורע, על כל פמליתם המלכותית.

סיפור חטיפתה של רוּקְמינִּי נכתב כשיר וסופר בכל מקום על-ידי קריינים מקצועיים. המלכים ששם, ובמיוחד בנותיהם, נפעמו כולם ונהנו מתיאור גבורתו של קרישנה. האורחים, גם כל תושבי העיר, עלצו למראה הזוג, קרישנה ורוּקְמינִּי. במילים אחרות, הריבון העליון המקיים כול ואלת המזל התאחדו עתה, לשמחת כלל האנשים.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר