סיפורי קרישנה: פרק 67 – גאולת הגורילה דְויוידַה

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך לתאר את עלילותיו ומעלותיו הנשגבות של קרישנה, והמלך פַּרִיקְשׁית הקשיב לסיפוריו, והתלהבותו עוד גברה להוסיף ולשמוע. עתה החל הגוסְוָאמִי לגולל את סיפורו של דְויוידַה, הגורילה שהומת בידי בַּלַראמה.

גורילה זה היה ידיד קרוב של בַּוּמָאסוּרַה, או נַרַקָאסוּרַה, שהומת בידי קרישנה אחרי שחטף שש עשרה אלף נסיכות מכל רחבי תבל. הוא היה שר בממלכתו של סוּגְרִיוַה, והיה לו אח, מַיְנְדַה, שהיה גם הוא מלך גורילה רב עוצמה. כאשר נודע לדְויוידַה זה שידידו בַּוּמָאסוּרַה הומת בידי קרישנה, כנקמה על מותו, הוא החל אז לבצע בארץ מעשי חבלה. משימתו הראשונה היתה להצית באש כפרים, ערים, מרכזי תעשיה ומכרות, גם בתיהם של בעלי משק חלב שמגינים על פרות. לעיתים היה עוקר הר גדול ומנפץ אותו לרסיסים, והארץ כולה סבלה מפּרעותיו, ובמיוחד מחוז קַתְהְואר, מחוזה של דְוָארַקָא. כיוון שקרישנה התגורר שם, הפך אותו דְויוידַה למטרתו העיקרית.

גורילה זה היה חזק כמו 10,000 פילים. לעיתים היה הולך אל חוף הים, ובידיו האדירות מנער אותו ומטלטל, עד שהים היה מציף את הערים הסמוכות. הוא היה מרבה גם להטריד חכמים וקדושים; הוא היה מבקר בבקתותיהם ומחריב שם את הגינות היפות והבוסתנים. לפעמים גם היה מטיל שתן וצואה על זירות הקרבן הקדושות ומטמא אותן כליל. הוא נהג גם לחטוף גברים ונשים ממקום מגוריהם ולהשליך אותם למערות בהרים, ואז לסגור את פתח המערות באבנים גדולות, ממש כמו חרקי הבְּהְרּינְגִי שלוכדים זבובים וחרקים שונים ושומרים אותם במשכנותיהם שבגומחות העצים. בדרך קבע הוא הפר כך את החוק והסדר, ובנוסף גם היה אונס ומטמא את בנותיהן של משפחות מיוחסות רבות.

פעם, באחד ממסעי החבלה הללו, הוא שמע צלילי מוסיקה ערבים בוקעים מהר רַיְוַתַקַה. הוא הגיע למקום ושם ראה את בַּלַראמה מבלה בשירה ובמחול בחברת עלמות יפיפיות רבות. הוא הוקסם כליל מיפי מראהו—אברי גופו כולם מחוטבים, וכולו מקושט בזר מפרחי לוטוס. גם הנערות, מקושטות כולן בפרחים ובזרי פרחים, היו יפות מאד. בַּלַראמה נראה שתוי לחלוטין ממשקה הוָארוּנִּי, ועיניו התגלגלו משיכרון. בין הבנות הוא נראה ממש כמו מלך הפילים עם פילותיו הרבות.

כדרכם של גורילות, דְויוידַה טיפס אז על העצים וקפץ מענף לענף וניענע את הענפים, משמיע קול מסוים כעין ״קילה, קילה״, שהפריע לאוירה הקסומה. הוא גם קפץ לפני הנשים והציג חיקויים נלעגים. נשים צעירות מרבות לצחקק ונוטות ליהנות מכל דבר, ומשום כך בסך הכול צחקו לקוף ולא יחסו לו חשיבות. אלא שזה, ברוב גסות, אפילו בנוכחות בַּלַראמה, החל לחשוף בפניהן את חלקי גופו התחתונים, גם נעמד מולן חושף שיניו ומזיז את גבותיו. הלה העז לפגוע בכבודן בנוכחותו של בַּלַראמה. ובַּלַראמה, שעצם שמו מורה שהינו רב און וכוח ואף מפיק חדווה מהפגנת כוחו, אחז מיד באבן והשליך אותה בקוף. אלא שהגורילה ברוב מיומנות הצליח להתחמק מן המכה. כמחוות זילזול, הוא חטף אז את כד החרס שבו נשמר עסיס הוָארוּנִּי. ועתה, שיכור כליל, הוא החל לקרוע בכוחו המוגבל את בגדיו המעודנים של בַּלַראמה, גם את בגדי הנערות. ומנופח מגאוה הוא עוד המשיך להתעלל בבַּלַראמה ובבנות, כי לא תיאר שבַּלַראמה יוכל להשיב לו כגמולו.

בַּלַראמה שמע על הפּרעות שזה חולל בכל הארץ. ועתה, משחזה בזה במו עיניו, הוא התכעס מאד, והחליט להמית אותו. הוא תפס את אלתו בידו, והגורילה, מבין שבַּלַראמה עומד להתקיפו, עקר מיד עץ אלון כביר והיכה עמו בכוח רב על ראשו של בַּלַראמה. אלא שבַּלַראמה תפס בעץ, בלתי מופרע כמו הר גדול. עם אלתו שלו, סוּנַנְדַה, הוא חבט אז על ראשו של הגורילה ופצע אותו קשות. דמו שתת בכמויות, אולם שטפי הדם רק העצימו את יופיו, כמו פלגי מַנְגָן שזורמים על הר גדול. מכל מקום, החבטה לא הטרידה את הקוף. הוא מיהר אז ועקר אלון נוסף, ואחרי שניכה אותו מעליו, שב והיכה עמו על ראשו של בַּלַראמה. ובַּלַראמה שב וניפץ את העץ עם אלתו. הגורילה נמלא עתה חימה ושוב תפס בעץ והיכה את גופו של בַּלַראמה, ושוב ניפץ אותו האל עם האלה. כך נמשך הקרב; הקוף עוקר עצים, ובַּלַראמה שובר אותם, עד שלבסוף בוּרא היער מעצים. עתה, ללא עצים, פנה דְויוידַה לגבעות והחל משליך מאלה אבנים גדולות, כמו מטח גשמים, על גופו של בַּלַראמה. אלא שגם את אלה, כמו במשחק מלהיב, ניפץ בַּלַראמה לרסיסים. העצים נגמרו, נגמרו גם כל האבנים, ולא נותר לו לדְויוידַה אלא להשתמש בידיו. מנפנף באגרופיו העצומים, הוא הלם אז בחוזקה בחזהו של בַּלַראמה. כעסו של בַּלַראמה היה עתה נורא. כיוון שהקוף נלחם בידיו, גם הוא זנח את כלי נשקו, המחרשה והאלה, והחל מכה באגרופיו. הוא היכה את הגורילה בעצם הבריח, ומכותיו היו הפעם מכות מוות; הקוף, מקיא דם, צנח לאדמה ללא הכרה, ועם נפילתו כמו נרעדו גם היערות והגבעות.

תמה התקרית המבעיתה, ועתה כל הסידְדְהים והחכמים והקדושים מעדן החלו להמטיר פרחים על בַּלַראמה וגם שיבחו ופיארו את כוחו העילאי. כולם זימרו, ״הלל הלל לבַּלַראמה! כולנו משתחווים לפני כפות רגלי הלוטוס שלך. עם מות הזד הנורא דְויוידַה, סימנת תחילתה של תקופה מבורכת לעולם.״ תרועות שמחה ונצחון נשמעו מכל עבר בחלל החיצון. ואז, אחרי שהרג את דְויוידַה ואחרי שנסגד בממטרי פרחים ובשירי הלל, שב בַּלַראמה לעירו, לדְוָארַקָא.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר