סיפורי קרישנה: פרק 77 – גאולתו של שָׂאלְוַה

פְּרַדְיוּמְנַה, אחרי שיחתו עם הרכב, הבין את המצב לאשורו. הוא שטף את פיו ואת ידיו כדי להתרענן, ואז, חמוש בקשתות ובחיצים כנדרש, ביקש מן הרכב להביא אותו קרוב אל דְיוּמָאן, מפקד צבאו של שָׂאלְוַה. בעת העדרותו הקצרה מן השדה, מפקד צבא זה הצליח להוציא את השליטה מידי היַדַוים, אולם עתה שב ונבלם כוחו; פְּרַדְיוּמְנַה שלח בו שמונה חיצים בלבד—ארבעה הרגו את ארבעת סוסיו, חץ אחד הרג את רכבו, חץ אחר שבר את קשתו לשניים, חץ נוסף ניפץ את דגלו לרסיסים, והאחרון ערף את ראשו.

בחזיתות אחרות נלחמו גיבורים כמו גַדַה, סָאתְיַקי וסָאמְבַּה, מכלים את חילי האויב. גם החילים שנשארו עם שָׂאלְוַה על האוירון הומתו בהמונים, וצנחו לים. הלוחמים משני המחנות תקפו עתה ביתר עוז, והקרב, שהתנהל עשרים ושבעה ימים רצופים, היה אכזרי ומסוכן עד מאד. בשעה שהקרב הזה התחולל בדְוָארַקָא, קרישנה שהה באינְדְרַפְּרַסְתְהַה עם הפָּאנְּדַּוים ויוּדְהישְׁטְהירַה המלך. הקרב פרץ אחרי סיום טקסי הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה ומותו של שׂישׂוּפָּאלַה. עתה, משנודע לו על הסכנה המאיימת על עירו, הוא ביקש רשות מזקני משפחת הפָּאנְּדַּוים, ובמיוחד מקוּנְתִידֵוִי, דודתו, ומיהר לצאת לעבר דְוָארַקָא.

״בשעה שאני ובַּלַראמה שהינו בהַסְתינָאפּוּרַה אחרי מותו של שׂישׂוּפָּאלַה, אנשיו של שׂישׂוּפָּאלַה תקפו בודאי את דְוָארַקָא״, הוא הסיק. וכאשר התקרב לעיר אכן נוכח שהסכנה גדולה. את בַּלַרָאמַגִ'י הוא הציב אז בעמדת מפתח כדי לגונן על שלום העיר, ובעצמו הורה לרכבו, דָארוּקַה, להתכונן לקרב. הוא אמר, ״קח אותי מיד אל שָׂאלְוַה. האיש אמנם רב עוצמה ומסתורין, אולם אל תחשוש כלל מפניו.״ ודָארוּקַה, לשמע הפקודה, פרץ מיד בדהרה לעבר המקום.

דגל מרכבתו של קרישנה נושא את דמותו של גַרוּדַּה, ועתה למראה הדגל, הבינו חילי היַדוּ שקרישנה הצטרף לקרב. בשלב זה, חיליו של שָׂאלְוַה כמעט כולם כבר מתו. מכל מקום שָׂאלְוַה, שנוכח בקרישנה, הטיל אז נשק אימתני שחצה את השמים בשאגה נוראה, כמו מטאור ענק. כל השמים הוארו מזוהרו הרב. אולם קרישנה, בחץ אחד בלבד, ניפץ את הנשק האדיר למאות ולאלפי רסיסים.

קרישנה שלח בשָׂאלְוַה שישה עשר חיצים, ועם מטחי חיצים כיסה את מטוסו, ממש כמו שהשמש ביום בהיר מעננים מכסה את השמים באינספור חלקיקים זוהרים. אלא ששָׂאלְוַה היכה אז את קרישנה מכה עזה, מכה שפגעה בצדו השמאלי, הצד שבו הוא נושא את קשתו, שָׂארְנְגַה, וזו נשמטה מידו. השמטת הקשת היתה אכן מעשה מופלא, והאישים הדגולים והאלים-למחצה שצפו בקרב הזה כולם נחרדו מאימה, צועקים, ״אויה! אויה!״

שָׂאלְוַה, סבור שכבר ניצח את האל, החל צועק בקול אל קרישנה: ״נוכל שכמותך! חטפת את רוּקמינִּי בכוח, ממש בנוכחותנו. רימית את ידידי שׂישׂוּפָּאלַה ונשאת אותה בעצמך. ועתה, לפני קהל נסיכים גדול בעת הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, בשעה שידידי איבד לרגע את שיקול הדעת, ניצלת את ההזדמנות להרוג אותו. הכול חושבים שאתה לוחם גדול ואיש לא יכול לנצח אותך. נראה אותך עכשיו מוכיח את כוח זרועך. אם רק תעיז ותעמוד מולי עוד רגע, אשלח אותך מיד עם חיצי החדים למקום ממנו לא שבים.״

קרישנה אז השיב לו: ״שָׂאלְוַה סכל שכמותך, אתה מדבר שטויות. אינך יודע, אבל רגע המוות כבר מרחף מעל ראשך. הגיבורים באמת אינם מרבים בדיבורים. אלה מפגינים את גבורתם במעשים.״ הריבון, בכעס רב, היכה אז בעוצמה רבה עם אלתו את שָׂאלְוַה על עצם הבריח, וגרם לו לדימום פנימי ורעד נוראי, כמו עמד האיש לקרוס תחתיו מקור. מכל מקום, עוד לפני שקרישנה יכול היה להכות אותו שנית, הוא הפך בכוח כישופיו בלתי נראה.

באופן מיסתורי, כמה רגעים אחר כך, הופיע לפני קרישנה איש בלתי ידוע, מתייפח בקולי קולות. הוא השתחווה לפני האל ואמר, ״מאחר שאתה הינך בנו האהוב ביותר של אביך וַסוּדֵוַה, אמך דֵוַקִי שלחה אותי לבשר לך את הידיעה המעציבה שאביך נלכד בידי שָׂאלְוַה. הלה תפס אותו ללא כל רחמים, באותה אכזריות שקצב תופס בעל חיים.״ קרישנה נרעש תחילה למישמע הידיעה המזעזעת מן האיש הלא ידוע, כמו היה סתם בן אנוש רגיל. פניו התכרכמו מצער והוא בכה בכאב. ״כיצד זה קרה? אחי בַּלַראמה הרי נמצא שם, ואיש לא מסוגל לגבור עליו. הוא הופקד על הגנת העיר, והוא דרוך תמיד על משמרתו. כיצד הצליח שָׂאלְוַה ללכוד את אבי? כוחו של שָׂאלְוַה, אחרי הכול, הינו מוגבל. איני מבין כיצד גבר על בַּלַראמה, לכד את אבי, והוא מחזיק אותו כפי שתיאר האיש. אויה! מה רב כוחו של הגורל!״

ובעוד מתרוצצות המחשבות הללו במוחו, הופיע שָׂאלְוַה לפניו אוחז באיש דומה לחלוטין לוַסוּדֵוַה, אביו. כל זה היה בסך הכול יציר כשפיו של הנוכל.

שָׂאלְוַה אמר אז לריבון: ״הי קרישנה, שפל שכמותך! הבט. הנה אביך שילד אותך ובחסדו אתה עדיין חי. ראה כיצד אני הורג אותו. נסה עכשיו עם כוחך להציל אותו. ואז, בהינף יד, כרת להטוטן הכשפים הזה את ראשו של וַסוּדֵוַה המדומה. ללא היסוס הוא אז נפטר מהגופה, ועלה למטוסו. קרישנה הינו אישיות אלוה המסתפק בעצמו, אולם כיוון ששיחק עתה בתפקיד אדם, הוא לרגע חש כאב, כמו באמת איבד את אביו. מכל מקום, כבר ברגע הבא הוא הבין שכל זה היה בסך הכול פעלולי קסמים ששָׂאלְוַה למד ממַיַה. ומשהתעשת, נוכח שאין שם כל שליח, גם ראש אביו אינו שם, רק שָׂאלְוַה שעזב עם מטוסו וטס כבר בשמים. עתה היה נחוש בדעתו להמית את הרשע.

בני הסמכא והקדושים הדגולים חלוקים בדעותיהם לגבי תגובתו של קרישנה. כיצד התבלבל אלוה עליון, מקור כל העוצמה והידע, בדרך שכזו? קינה, צער ובילבול מאפיינים מי שמותנה לחומר; כיצד איפוא, השפיעו אלה על האל, המלא כולו בידע, חוזק ושיפעה? למעשה, לא יתכן שקרישנה יתבלבל מפעלוליו של שָׂאלְוַה. מכאן שזו היתה עלילתו שלו, משחקו כבן אנוש. אותם קדושים וחכמים שבאמצעות שירות מסור לכפות רגלי הלוטוס של האל השיגו את פסגת ההגשמה העצמית—אלה מתעלים מעבר לבילבול שמקורו בתפיסת החיים הגופנית. שְׂרִי קרישנה הינו מטרתם העליונה של קדושים כאלה. כיצד יתכן איפוא, שבעצמו יולך שולל מפעלולי כשפים? יש להסיק מכך שהבילבול הזה הינו בסך הכול שיפעה נוספת של אישיותו העילאית.

מעודד מבילבולו של קרישנה, שָׂאלְוַה חידש אז מתקפתו ביתר עוז, והשליך עליו מטח חיצים אדיר. אלא שהתלהבותו ניתן להשוותה יותר למרוצתם של זבובים לאש. עתה קרישנה התקיף את שָׂאלְוַה עם חיציו האימתניים ופצע אותו וגם ניפץ את מגינו, את קשתו, ואת קסדתו המשובצת ביהלומים. במכת אלה אחת קרישנה ניפץ גם את המטוס המופלא וזה צנח לים. שָׂאלְוַה מכל מקום, קפץ ברוב מיומנות מן המטוס המתרסק וצנח ביבשה. הוא פרץ לעבר קרישנה, מנסה להתקיף אותו באלתו, אלא שהאל גדע אז את ידו, והיד והאלה שתיהן צנחו לאדמה. לבסוף, מחליט שבא הרגע להמית אותו, קרישנה אחז בדיסקוס המופלא, שבהק כמו השמש הזוהרת בשעת החורבן. עומד שם עם הדיסקוס בידו, נכון להמית את שָׂאלְוַה, קרישנה נראה ממש כמו השמש הלוהטת, המפציעה מבעד להרים. הוא ערף אז את ראש הרשע, שהתגלגל עם עגיליו וקסדתו על הקרקע. כך הומת הזד ומותו דמה ממש לזה של וְרּיתְרָאסוּרַה בידי אינְדְרַה מלך עדן.

עם מותו פרצו כל חיליו ואוהדיו בצעקות, ״אויה! אויה!״ ואילו האלים-למחצה מעדן השליכו ממטרי פרחים, גם היכו בתופים ותקעו בשופרים לרגל הנצחון.

ממש באותו רגע הופיע לזירה חבר נוסף של שׂישׂוּפָּאלַה, שמו דַנְתַוַקְרַה, שביקש להילחם בקרישנה ולנקום את מות רעו. הלה הופיע שם זועם כולו.

פְּרַדְיוּמְנַה, אחרי שיחתו עם הרכב, הבין את המצב לאשורו. הוא שטף את פיו ואת ידיו כדי להתרענן, ואז, חמוש בקשתות ובחיצים כנדרש, ביקש מן הרכב להביא אותו קרוב אל דְיוּמָאן, מפקד צבאו של שָׂאלְוַה. בעת העדרותו הקצרה מן השדה, מפקד צבא זה הצליח להוציא את השליטה מידי היַדַוים, אולם עתה שב ונבלם כוחו; פְּרַדְיוּמְנַה שלח בו שמונה חיצים בלבד—ארבעה הרגו את ארבעת סוסיו, חץ אחד הרג את רכבו, חץ אחר שבר את קשתו לשניים, חץ נוסף ניפץ את דגלו לרסיסים, והאחרון ערף את ראשו.בחזיתות אחרות נלחמו גיבורים כמו גַדַה, סָאתְיַקי וסָאמְבַּה, מכלים את חילי האויב. גם החילים שנשארו עם שָׂאלְוַה על האוירון הומתו בהמונים, וצנחו לים. הלוחמים משני המחנות תקפו עתה ביתר עוז, והקרב, שהתנהל עשרים ושבעה ימים רצופים, היה אכזרי ומסוכן עד מאד. בשעה שהקרב הזה התחולל בדְוָארַקָא, קרישנה שהה באינְדְרַפְּרַסְתְהַה עם הפָּאנְּדַּוים ויוּדְהישְׁטְהירַה המלך. הקרב פרץ אחרי סיום טקסי הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה ומותו של שׂישׂוּפָּאלַה. עתה, משנודע לו על הסכנה המאיימת על עירו, הוא ביקש רשות מזקני משפחת הפָּאנְּדַּוים, ובמיוחד מקוּנְתִידֵוִי, דודתו, ומיהר לצאת לעבר דְוָארַקָא.״בשעה שאני ובַּלַראמה שהינו בהַסְתינָאפּוּרַה אחרי מותו של שׂישׂוּפָּאלַה, אנשיו של שׂישׂוּפָּאלַה תקפו בודאי את דְוָארַקָא״, הוא הסיק. וכאשר התקרב לעיר אכן נוכח שהסכנה גדולה. את בַּלַרָאמַגִ'י הוא הציב אז בעמדת מפתח כדי לגונן על שלום העיר, ובעצמו הורה לרכבו, דָארוּקַה, להתכונן לקרב. הוא אמר, ״קח אותי מיד אל שָׂאלְוַה. האיש אמנם רב עוצמה ומסתורין, אולם אל תחשוש כלל מפניו.״ ודָארוּקַה, לשמע הפקודה, פרץ מיד בדהרה לעבר המקום.דגל מרכבתו של קרישנה נושא את דמותו של גַרוּדַּה, ועתה למראה הדגל, הבינו חילי היַדוּ שקרישנה הצטרף לקרב. בשלב זה, חיליו של שָׂאלְוַה כמעט כולם כבר מתו. מכל מקום שָׂאלְוַה, שנוכח בקרישנה, הטיל אז נשק אימתני שחצה את השמים בשאגה נוראה, כמו מטאור ענק. כל השמים הוארו מזוהרו הרב. אולם קרישנה, בחץ אחד בלבד, ניפץ את הנשק האדיר למאות ולאלפי רסיסים.קרישנה שלח בשָׂאלְוַה שישה עשר חיצים, ועם מטחי חיצים כיסה את מטוסו, ממש כמו שהשמש ביום בהיר מעננים מכסה את השמים באינספור חלקיקים זוהרים. אלא ששָׂאלְוַה היכה אז את קרישנה מכה עזה, מכה שפגעה בצדו השמאלי, הצד שבו הוא נושא את קשתו, שָׂארְנְגַה, וזו נשמטה מידו. השמטת הקשת היתה אכן מעשה מופלא, והאישים הדגולים והאלים-למחצה שצפו בקרב הזה כולם נחרדו מאימה, צועקים, ״אויה! אויה!״שָׂאלְוַה, סבור שכבר ניצח את האל, החל צועק בקול אל קרישנה: ״נוכל שכמותך! חטפת את רוּקמינִּי בכוח, ממש בנוכחותנו. רימית את ידידי שׂישׂוּפָּאלַה ונשאת אותה בעצמך. ועתה, לפני קהל נסיכים גדול בעת הרָאגַ'סֻוּיַה יַגְ'נַה של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, בשעה שידידי איבד לרגע את שיקול הדעת, ניצלת את ההזדמנות להרוג אותו. הכול חושבים שאתה לוחם גדול ואיש לא יכול לנצח אותך. נראה אותך עכשיו מוכיח את כוח זרועך. אם רק תעיז ותעמוד מולי עוד רגע, אשלח אותך מיד עם חיצי החדים למקום ממנו לא שבים.״קרישנה אז השיב לו: ״שָׂאלְוַה סכל שכמותך, אתה מדבר שטויות. אינך יודע, אבל רגע המוות כבר מרחף מעל ראשך. הגיבורים באמת אינם מרבים בדיבורים. אלה מפגינים את גבורתם במעשים.״ הריבון, בכעס רב, היכה אז בעוצמה רבה עם אלתו את שָׂאלְוַה על עצם הבריח, וגרם לו לדימום פנימי ורעד נוראי, כמו עמד האיש לקרוס תחתיו מקור. מכל מקום, עוד לפני שקרישנה יכול היה להכות אותו שנית, הוא הפך בכוח כישופיו בלתי נראה.באופן מיסתורי, כמה רגעים אחר כך, הופיע לפני קרישנה איש בלתי ידוע, מתייפח בקולי קולות. הוא השתחווה לפני האל ואמר, ״מאחר שאתה הינך בנו האהוב ביותר של אביך וַסוּדֵוַה, אמך דֵוַקִי שלחה אותי לבשר לך את הידיעה המעציבה שאביך נלכד בידי שָׂאלְוַה. הלה תפס אותו ללא כל רחמים, באותה אכזריות שקצב תופס בעל חיים.״ קרישנה נרעש תחילה למישמע הידיעה המזעזעת מן האיש הלא ידוע, כמו היה סתם בן אנוש רגיל. פניו התכרכמו מצער והוא בכה בכאב. ״כיצד זה קרה? אחי בַּלַראמה הרי נמצא שם, ואיש לא מסוגל לגבור עליו. הוא הופקד על הגנת העיר, והוא דרוך תמיד על משמרתו. כיצד הצליח שָׂאלְוַה ללכוד את אבי? כוחו של שָׂאלְוַה, אחרי הכול, הינו מוגבל. איני מבין כיצד גבר על בַּלַראמה, לכד את אבי, והוא מחזיק אותו כפי שתיאר האיש. אויה! מה רב כוחו של הגורל!״ובעוד מתרוצצות המחשבות הללו במוחו, הופיע שָׂאלְוַה לפניו אוחז באיש דומה לחלוטין לוַסוּדֵוַה, אביו. כל זה היה בסך הכול יציר כשפיו של הנוכל.שָׂאלְוַה אמר אז לריבון: ״הי קרישנה, שפל שכמותך! הבט. הנה אביך שילד אותך ובחסדו אתה עדיין חי. ראה כיצד אני הורג אותו. נסה עכשיו עם כוחך להציל אותו. ואז, בהינף יד, כרת להטוטן הכשפים הזה את ראשו של וַסוּדֵוַה המדומה. ללא היסוס הוא אז נפטר מהגופה, ועלה למטוסו. קרישנה הינו אישיות אלוה המסתפק בעצמו, אולם כיוון ששיחק עתה בתפקיד אדם, הוא לרגע חש כאב, כמו באמת איבד את אביו. מכל מקום, כבר ברגע הבא הוא הבין שכל זה היה בסך הכול פעלולי קסמים ששָׂאלְוַה למד ממַיַה. ומשהתעשת, נוכח שאין שם כל שליח, גם ראש אביו אינו שם, רק שָׂאלְוַה שעזב עם מטוסו וטס כבר בשמים. עתה היה נחוש בדעתו להמית את הרשע.בני הסמכא והקדושים הדגולים חלוקים בדעותיהם לגבי תגובתו של קרישנה. כיצד התבלבל אלוה עליון, מקור כל העוצמה והידע, בדרך שכזו? קינה, צער ובילבול מאפיינים מי שמותנה לחומר; כיצד איפוא, השפיעו אלה על האל, המלא כולו בידע, חוזק ושיפעה? למעשה, לא יתכן שקרישנה יתבלבל מפעלוליו של שָׂאלְוַה. מכאן שזו היתה עלילתו שלו, משחקו כבן אנוש. אותם קדושים וחכמים שבאמצעות שירות מסור לכפות רגלי הלוטוס של האל השיגו את פסגת ההגשמה העצמית—אלה מתעלים מעבר לבילבול שמקורו בתפיסת החיים הגופנית. שְׂרִי קרישנה הינו מטרתם העליונה של קדושים כאלה. כיצד יתכן איפוא, שבעצמו יולך שולל מפעלולי כשפים? יש להסיק מכך שהבילבול הזה הינו בסך הכול שיפעה נוספת של אישיותו העילאית.מעודד מבילבולו של קרישנה, שָׂאלְוַה חידש אז מתקפתו ביתר עוז, והשליך עליו מטח חיצים אדיר. אלא שהתלהבותו ניתן להשוותה יותר למרוצתם של זבובים לאש. עתה קרישנה התקיף את שָׂאלְוַה עם חיציו האימתניים ופצע אותו וגם ניפץ את מגינו, את קשתו, ואת קסדתו המשובצת ביהלומים. במכת אלה אחת קרישנה ניפץ גם את המטוס המופלא וזה צנח לים. שָׂאלְוַה מכל מקום, קפץ ברוב מיומנות מן המטוס המתרסק וצנח ביבשה. הוא פרץ לעבר קרישנה, מנסה להתקיף אותו באלתו, אלא שהאל גדע אז את ידו, והיד והאלה שתיהן צנחו לאדמה. לבסוף, מחליט שבא הרגע להמית אותו, קרישנה אחז בדיסקוס המופלא, שבהק כמו השמש הזוהרת בשעת החורבן. עומד שם עם הדיסקוס בידו, נכון להמית את שָׂאלְוַה, קרישנה נראה ממש כמו השמש הלוהטת, המפציעה מבעד להרים. הוא ערף אז את ראש הרשע, שהתגלגל עם עגיליו וקסדתו על הקרקע. כך הומת הזד ומותו דמה ממש לזה של וְרּיתְרָאסוּרַה בידי אינְדְרַה מלך עדן.עם מותו פרצו כל חיליו ואוהדיו בצעקות, ״אויה! אויה!״ ואילו האלים-למחצה מעדן השליכו ממטרי פרחים, גם היכו בתופים ותקעו בשופרים לרגל הנצחון.ממש באותו רגע הופיע לזירה חבר נוסף של שׂישׂוּפָּאלַה, שמו דַנְתַוַקְרַה, שביקש להילחם בקרישנה ולנקום את מות רעו. הלה הופיע שם זועם כולו.   

מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר