משלב מסויים באבולוציה של התודעה, בשעה שאת רואה את האחר כמישהו ולא כמשהו, חדלים לאכול בשר. זה בא באופן טבעי כאשר מתרועעים עם אנשים בעלי תודעה מפותחת שכזאת. בנוסף, יש לאכול אוכל צמחוני כה טעים ומשביע, כך שויתור על בשר לא יהווה הקרבה משמעותית.
לא ניתן לאהוב מישהו וגם לפגוע בו בכוונה בו זמנית. אכילת בשר, משמע גרימת סבל לאחר, אפשרית כל עוד שאין אנו רואים בעל חיים כמישהו שהוא מושא לאהבה. למשל, כיצד אפשר לאכול כלב אהוב? בשעה שהתודעה מתפתחת, לא רק כלב קרוב הוא מושא לאהבה – כל יצור חי הופך, בפוטנציאל, למושא לאהבה, או כל יצור חי הוא מושא לרצון טוב. דרך רוחנית אותנטית, וחברה של אנשים מפותחים רוחנית, מעלה את התודעה לשלב בו רואים כל אדם וכל חי כמישהו שראוי (ואולי אף מזמין) אותנו ליחסים. ראייה שכזאת את האחר מביאה אותנו לחוסר רצון לפגוע אף בנמלה, שלא לדבר על יצורים מפותחים יותר.
לבסוף, אם לא הדבר החשוב ביותר – מי שכמהַ ליחסים עם אלוהים, רוצה (וצריך) ללמוד לרַצות אותו. כדי לרַצות את אלוהים, יש לחדול מלפגוע בבניו ובנותיו היקרים לו. עבור אלוהים, כל יצורי החיים הינם בניו ובנותיו. משמע, מנקודת מבט אלוהית, כולנו אחים ואחיות. האם יתכן שאבא יהיה מרוצה כאשר אח מפותח יותר פוגע באח פחות מפותח? בסך הכול, בעלי חיים הם בעלי נשמה כמונו, אך (באופן זמני), בעלי גוף פחות מפותח משלנו.
אדם שפוסע בנתיב הקידמה הרוחנית, זוכה בגמול פנימי כה גדול, שויתור על מנהג זה או אחר שמעכב את הצמיחה הרוחנית שלו הופך למשהו לא קשה מדי. ויתור על מנהג שאנו קשורים אליו ללא התנסות בסיפוק רוחני אולי קשה, אך בשעה שחווים טעם נעלה יותר, ויתור על אכילת בשר הופך למשהו שלא שמים לב אליו. הוא מתרחש אוטומאטית.
מכאן, ששאלת הויתור על בשר לאדם שמתרגל בהקתי יוגה, לא מתעוררת כלל כבעיה; היא תהליך טבעי. ויתור על בשר לא מהווה תנאי לתירגול, אלא תוצר טבעי של התרגול.

מומלץ לחזור על המנטרה "הַרֵא קְרישְׁנַה הַרֵא קְרישְׁנַה קְרישְׁנַה קְרישְׁנַה הַרֵא הַרֵא; הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה רָאמַה רָאמַה הַרֵא הַרֵא" ככל שאפשר – כל היום וכל הלילה. כמובן, רק המתרגלים המתקדמים ביותר מסוגלים לזאת. מומלץ למתרגלים מתחילים להתייעץ עם מורה/מדריך מוסמך שילמד אותם לחזור על המנטרה כראוי ובהתאם לדרגת המוכנות שלהם. בדרך כלל מורה המורה לתלמידו לחזור על מספר מסוים של מנטרות באמצעות חרוזי ספירה, ולא על זמן מסוים.
כתבי היוֹגַה אומרים שחזרה מדיטטיבית על המנטרה הזו היא הדרך הטובה ביותר לעורר את עצמנו ליחסים הנצחיים שלנו עם אלוהים. בכתבי היוֹגַה נאמר קירְתַנייַה סַדָא הַרי – יש להלל את אלוהים תמיד (באמצעות חזרה על מנטרה זו), או כפי שנאמר בתנ"ך – מצאת שמש עד מבואה יהולל שם אדוני.

גוּנָאוַתַר דָאס: המילה גוּנָאוַתַר מורכבת משתי מילים – גוּנַה, שמתייחסת לשלוש הגוּנות, או מידות הטבע, ואַוַתָארַה, שמשמעה "זה שיורד", ומתייחסת להופעה של אלוהים בעולם החומר. גוּנָאוַתַר (או גוּנָאוַתַרַה) משמעו 3 התגלויות אלוה השולטות בשלוש מידות הטבע: וישְׁנּוּ שולט על מידת הטובות, בְּרָאהְמָא שולט על מידת הלהיטות, ושׂיוַה שולט על מידת החושך, על מידת הבערות. דָאס (או דָאסַה) משמעו משרת. גוּנָאוַתַר דָאס משמעו משרת של אלוהים האחראי לבריאה, לקיום ולהרס העולם החומרי.
בתרבות הבְּהַקְתי נהוג שגוּרוּ נותן לתלמיד בעת טקס ההסמכה שם הקשור לאישיות נעלה, תכונה נעלה, או אף שם של אלוהים, בתוספת המילה דָאסַה (או דָאסי, לבנות), משמע משרת אלוהים (בעברית -עובדיה, בערבית – עבדאללה, וכו'). באופן זה התלמיד מתחבר, באופן אסוציאטיבי, לזהות הרוחנית שלו כמשרת אלוהים. מהצד השני, השם הרוחני גם מזכיר לחבריו שאל להם לזהות אותו בהתאם לטבעו והתניותיו החומריות, כי מהותו היא רוחנית ולא חומרית.
חרוזי גַ'פַּה (גַ'פַּה מָאלָא) ניתן להשיג דרך כל אחד מחברינו בחריש (ראה טלפונים באתר).

בְּהַקְתי יוגה מגדירה ענווה לאור יחסינו עם אלוהים – אלוהים גדול ואני קטן, אלוהים הוא האדון העליון ואני משרתו. אדם נחשב לעניו כאשר הוא זוכר את אלוהיו ונוהג בהתאם למעמדו כלפיו בכל אורחות חייו. במצב זה אין הוא מבקש אחר אותו סיפוק שמקורו בכבוד שרוחשים לו אחרים, גם לא נתון למסכנות אם לא נותנים לו את הכבוד וההערכה שהוא מצפה. ענווה אין פירושה ביטול עצמי. אדם עניו יכול לתבוע כבוד מהאחרים – אולם לא עבורו אלא עבור האל או נציגיו. בשם האל הוא יכול להיות תקיף. יש דברים שעבורו הוא לא היה עושה, אך אם זה רצונו של האל או נציגיו, הוא יעשה דברים אלו, וההפך. מידת ההתקדמות הרוחנית נמדדת בענווה. יש אין ספור הוראות דתיות שנועדו לקרב את האדם לאלוהים, או להגביל את מידותיו הרעות. אך מי שעניו באמת, פטור מכל הכללים האלו. זאת משום ששב למעמדו הטבעי ביחס לאלוהיו. ענווה מוחלטת תיתכן אך באדם שמסור לאלוהים. שְׂרי צַ'יְתַנְיַה אמר: "על האדם לזמר את שמו הקדוש של האל ברוח ענווה, בחושבו עצמו לנחות מעשב השדה; עליו להיות סובלני יותר מעץ, משולל כל תחושת יוקרה כוזבת, ונכון לתת את מלוא הכבוד לאחרים. בהלך-רוח שכזה יכול האדם לזמר את שמו הקדוש של האל בקביעות."

זכותנו לעשות את חובתנו, אך אין זו ערובה שנזכה בגמול. אך אם נרצה את פירות המעשה, או נרצה להתענג עליהם, רצון זה יביא להתפתחות החומרנות בנו ויצור בנו שיעבוד לקַרְמַה. זה לא שאם אנו עושים את חובותינו, חוק הקַרְמַה (חוק הפעולה והתגובה) מחויב לתת לנו גמול. גם אלוהים לא מחויב לגמול לנו על מעשינו. הוא לא פקיד שמחויב לתת לנו את גמולנו תמורת העשייה המסוימת שלנו, אפילו זו שנראית רוחנית. יש לו שיקול דעת שיתכן שהינו שונה משלנו – הוא נותן או לא נותן לנו את פירות המעשה בהתאם לרצונו החופשי, ובהתאם לטובתנו הרוחנית ולא החומרית.
כאשר אנו עושים את חובותינו הרוחניים, גמולנו אינו חומרי כי אם רוחני. אם נבצע את חובותינו לסיפוקו של האל, גמולנו יהיה צמיחה רוחנית – התקרבות לאל ופיתוח היחסים עימו.
מכל מקום, אַרְג'וּנַה של הבְּהַגַוַד גִיתָא נתון לתודעה חומרית, והוא חושב שאם הוא יבצע או לא יבצע את חובתו, התוצאה תהיה תלויה בו. במקום אחר בגִיתָא (11.33) קְרישְׁנַה אומר לאַרְג'וּנַה שתוצאות המלחמה כבר נקבעו, בין אם יילחם בין אם לאו; באפשרותו רק לשתף פעולה עם רצון האל, וזו תהיה התמורה האמיתית לביצוע חובתו.
מכל מקום, אם אדם מבצע כמיטב יכולתו את חובותיו הדְהַרְמיוֹת, האדם יזכה בתוצאות הטובות ביותר, הן במישור החומרי הן במישור הרוחני. מן הראוי לבצע חובות אלו ללא ציפייה לגמול, וכך האדם יזכה גם בתוצאה הטובה ביותר, גם בחופש מקַרְמַה. בסופו של דבר הוא יזכה בדבר הנעלה ביותר – בְּהַקְתי לקְרישְׁנַה.

האנושיות העליונה זה שירות מסור המשולל כל מניע אנוכי לאלוהים, לקרישנה.

אדם במהותו הוא חלקיק של אנרגיה של אלוהים בעל אישיות וגוף רוחניים. בתור חלקיק שכזה, הוא משרת נצחי של האל. בהיותו בעולם זה אישיותו וגופו הרוחניים מתכסים ע"י נפש וגוף חומריים, המסתירים את זהותו המקורית. יוגה זה התהליך של שיבה לזהות המקורית, של שירות אוהב לאל ולכול בניו ובנותיו.

כן אפשר להשיג זאת אצלנו. שלח לי מכתב אישי דרך האתר עם פרטיך, או תרים לי טלפון, (גד 050-8922511). כל טוב!