ההבדל הגדול בין מונותאיזם (אל אחד) לפוליתאיזם (אלים רבים) אינו מספרי, ואינו משפיע רק על אמונת האדם המאמין, אלא על כל צעד ושעל של אורח חייו. המשותף בין שתי התפישות הוא קבלה של כוח עליון או כוחות עליונים אשר מצויים מעל קיומו של האדם. כלומר האדם אינו עליון, וכפוף בכל רגע. אותה כפיפות מביאה אותו לחוש ענווה ויראה כלפי הנעלה ממנו, אשר לעתים מביאות עמן את התפילה והסגידה.

אלברט איינשטיין אשר היה רחוק שנות אור מהדת, נשאל (1931) על ידי פיליפס רייט, תלמידה בכיתה ו' בבית ספר קתולי בארה"ב, האם גם מדענים מתפללים, הינה קטע קצר מתשובתו:

"…כל מי שעוסק ברצינות במדע משתכנע במרוצת הזמן שחוקי הטבע מגלים את קיומה של רוח עליונה לאין שיעור על זו של האדם, רוח שכופה עלינו בעצם גדולתה לחוש נמיכות וענווה לעומתה…"

לאורך השנים האנושות וכתביה, הן הדתיים, המדעיים והפילוסופיים פירשו באופנים רבים את 'אותה 'רוח עליונה' אשר מוזכרת בדבריו של איינשטיין. מאז ומעולם האדם היה, ועודנו תלוי לחלוטין בכוחות הטבע. לכן מן הסתם הם מקבלים תפקיד חשוב בעיצוב אמונתו של האדם. הפוליתאיזם למעשה 'מאניש' את גרמי השמיים וכוחות הטבע. לכל היבט בחומר, ישנה דמות אשר אחראית עליו. וכך האדם סוגד לדמויות שונות, או לאלים שונים על מנת לקבל כל טוב מהחומר (גשם בעתו, תבואת השדה, בריאות, עושר וכדומה). גם המונותיאיזם הוֵדי מאניש את גרמי השמיים, אך מלמד שיש אל עליון אשר מעבר לחומר, שיש להתמסר לו, פעמים רבות דרך אלי החומר. זהו התהליך ההדרגתי אותו הספרות הוֵדית מציעה עבור המתרגל הדתי.

בפרק השלישי של הבְּהַגַוַוד-גיטה מתוארת לפרוטרוט שיטה זו של סגידה:
"בראשית הבריאה שלח ריבון כל הברואים דורות של אנשים ואלים-למחצה ועימם הקרבות לווישנו (האל העליון), ובירכם ואמר: היו מאושרים בהקרבה זו, כיוון שביצועה יעניק לכם את כל הדרוש לחיי אושר ויביאכם לגאולה. כאשר יתרצו האלים למחצה מטקסי ההקרבה, הם ירצו גם אתכם. בעקבות שיתוף פעולה כזה שבין אדם לאלים ישרור השגשוג בכול. כאשר האלים-למחצה, אשר אחראים לצורכי החיים השונים, יתרצו מביצוע ההקרבה, הם יספקו לכם את כל צורכיכם…" (ב.ג. 3.10-12)

על פניו עושה רושם שפסוקים אלו מנציחים את הפוליתאיזם הקלאסי, האדם עובד את האלים על מנת לקבל שפע חומרי. אך לזכות הגיטה יאמר שהיא שואפת ומכוונת להרבה מעבר לכך. הפסוק ה-12 של הפרק השלישי, אותו קטעתי באמצע, ממשיך כך: "… אולם מי שנהנה מתשורות אלה מלי להשיבן כמנחה לאלים-למחצה, הוא בסך הכול גנב." כלומר, הרעיון של הגיטה הוא תהליך. תהליך דרכו האדם אשר מקבל את קיומו של כוח עליון ממנו יוכל אט אט, לצאת מאנוכיותו ומהמרוכזות העצמית, יוכל להתעלות מעבר לשכר והעונש שהדת מציעה ולהתחיל ולתרגל חיים רוחניים. וכאן, אנו מגיעים לברכה של המונותאיזם.

אל אחד
בבסיסה של התפישה המונותאיסטית לא רק שקיים אל אחד, אלא שהוא נשגב לחומר, וכך הרצון לברכות חומריות הולך ומצטמצם, ומתחלף בשאיפות רוחניות. כלומר, ברגע שהוצאנו את אלוהים ממוגבלות השכל האנושי ועולם החומר, אנו פותחים פתח אל מציאות רוחנית שלמה. האדם המנסה להתחבר אל אותו אל עליון עושה זאת בלי שום קשר ל'טובות הנאה' כאלו ואחרות, אלא פשוט מתוך כמיהה אל הרוחני. כבר באותו הפרק השלישי של הגיטה מוסברת דרך התחברות גבוהה לאין שיעור מזו שהגיטה עצמה הציעה לפני כן:

"מי שיודע את האמת המוחלטת אינו מעסיק את עצמו בחושים ובעינוג חושים, שהרי הוא יודע היטב את ההבדל שבין עבודה מתוך מסירות ובין עבודה למען טובת הנאה. הבורים אשר מבולבלים על ידי מידות הטבע החומרי עוסקים כליל בפעילויות ארציות ונקשרים אליהן…" (ב.ג. 3.28-29)

כלומר התהליך שתואר קודם לכן, נועד עבור הבורים אשר רודפים אחר טובות הנאה, אך מי שיודע את האמת המוחלטת, את השלב הגבוה יותר של התפתחות התודעה, מחפש אחר משהו עמוק יותר, אחר אומנות הפעולה, אשר מלמדת אותנו כיצד לגבור על המניע האנוכי אשר מוביל את האנושות פעם אחר פעם אל עבר הסכסוך והחורבן.

הברכה
"לכן הקדש כל מעשיך לי, תוך ידע מלא אודותיי, וללא תשוקה לרווח וללא תחושת קניין, חופשי מעצלות ואדישות, קום והילחם." (ב.ג. 3.30)

הברכה הגדולה ביותר שהמונותאיזם מעניק לאדם, הוא ההיבט הנצחי של החיים, אלוהים. כל עוד חסר לאדם משהו, הוא תמיד ייצא לעולם כדי להשיג את מה שחסר לו. וכך שלל מערכות היחסים שהוא מפתח הופכות ברמה כזו או אחרת (עדינה או גסה) למסחר. אנחנו נותנים על מנת לקבל וכדומה. הטענה המהפכנית של הגיטה בפרט ושל המונותאיזם בכלל היא שרק הנצחי אשר מעבר לחומר הזמני, יכול לספק את ליבנו עד תום. ואדם שלם שכזה, אשר מונע מתוך חיבורו לאלוהים, חיבור אשר לא מבוסס על טובות הנאה ומניע אנוכי, רק אדם כזה יכול לצאת שלם אל הסביבה, יכול לפתח יחסים אשר מבוססים על נתינה וקבלה ולא ניתנה ולקיחה. מי שכבר יש לו, לא צריך יותר דבר.

"הו אָרג'וּנה, השליט העליון שוכן בלב כול, ומכוון את נדודיהן של כל ישויות החיים, שכמו ישובות במכונה עשויה מאנרגיה חומרית. הו נצר בהרתה, התמסר לו כליל. בחסדו תזכה בשלווה עילאית ותגיע למשכן הנצחי, העליון." (ב.ג. 18.61-62)

הקללה
בתפישה הפוליתאיסטית האדם תופש את האלים כבעלי אישיות ודמות, המונותאיזם אשר הוציא את האל מהחומר, עם השנים שלל ממנו גם את דמותו ואישיותו. וכך התפתח לו אתיאיזם מתוחכם אשר לא שולל את קיומו של האל, אך הופך אותו לעיקרון מופשט ותו לו. הפשטת האל והפיכתו לעיקרון, מחזירה את האדם למרכז, אל קדמת הבמה. וכאשר האדם הוא המרכז, אנו שוב שבים אל הסכסוך והחורבן.

האדם הדתי כיום (בכל דתות העולם) לרוב תופש את האל כמהות חסרת דמות, תכונות, אישיות וכדומה. וכיצד יש ביכולתנו להתחבר לעקרון מופשט? אין לנו. לכן, בהיעדר חיבור מתאים, שב האדם לסגוד לעצמו. נכון שהרגש של האדם הדתי מכוון אל הפרסונלי, אך היות והוא תופש את האל כמהות חסרת דמות ותכונות, קשר זה מתקשה להבשיל. האל, לרוב, עבור האדם הדתי נהפך לאובייקט חיצוני, אשר שומר עליו, מעניק לו וכן הלאה והלאה. למעשה כיום, הדת מעסיקה את אלוהים בשכירות אצלה. ושוב, כל עוד האדם תופש את עצמו כמרכז, ויוצא לעולם מתוך חוסר סיפוקו, השלום והשגשוג מתרחקים. שלום חיצוני מתחיל משלום פנימי, וכל עוד זה לא בנמצא, לא נגיע אל הנחלה, אל הארץ המובטחת.

תפישת האל האישי – סיכום
בתור אחד אשר מכיר את כתביהן של הדתות השונות, אני מרשה לעצמי להפריד בין כתבים לבין אנשים. הכתבים תופשים את האל כאישי, כבעל דמות. דמות רוחנית, בלתי מוגבלת, אשר נשגבת לחומר הזמני והחולף. האנשים, או הפרשנים השונים בכל העולם, מהרמב"ם ועד שַׂנְקַרַה, על מנת למנוע 'האנשה' של האל, משתמשים בפסוקים הפרסונליים כאלגוריה בלבד. הרחקת האל האישי מחיי האדם המאמין, לא מאפשרת חיבור אמיתי בין האדם לאל, ובהעדר חיבור שכזה, האדם הבלתי מסופק, מנסה למצוא את סיפוקו בתוך החומר החולף, אשר מעצם היותו ארעי, לא ניחן בסיפוק אמיתי.

אסיים את המאמר עם דבריו של מרדכי מרטין בובר, אשר מובאים באחרית הדבר אשר כתב לספרו המפורסם ביותר 'אני ואתה', שנים בודדות לפני שעזב את עולמנו:

"לנהוג באלוהים כאילו היה איש – דבר זה הוא בלתי נמנע עבור אנשים כמוני, שאינם רואים באלוהים "עיקרון"… עבור אנשים ואני בהם, שאינם אומרים "אלוהים" ומתכוונים לאידאה… עבור אנשים שסבורים כולם, בדיוק כמוני, ש"אלוהים" פירושו – ואחת היא מהו מלבד זה – מי שיוצר קשר ישיר עמנו, בני האדם, על ידי פעולות של יצירה, התגלות וגאולה, ומתוך כך מאפשר לנו ליצור קשר ישיר עמו. דבר זה, שהוא ראשית קיומנו ותכליתו, יוצר פעם אחר פעם אותה הדדיות שיכולה להתקיים רק בין אנשים. מובן שמושג כמו אישיות אינו מסוגל כלל ועיקר לבטא את מלוא מהותו של אלוהים, אבל מותר ואף חובה לומר, שאלוהים הוא גם אישיות… את הניגוד הזה ניתן ליישב על ידי הקביעה הפרדוקסלית שאלוהים הוא אישיות מוחלטת, כלומר שאין בו שום יחסיות. אלוהים בבחינת אישיות מוחלטת הוא שבא לקראתנו בתוך קשר ישיר. הניגוד מפנה מקום לתובנה עמוקה יותר." (עמ' 111-112)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...