לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה האנושית, דתות שונות וזרמים רוחניים שונים עסקו במדיטציה או בתפילה הנושאת בתוכה את שם האלוהים. עם השנים בתוך תחומי היהדות נאסר שם האל לשימוש. או אף יתרה מכך, הוא נהפך לעבירה, החמורה שבחמורות.

במאמר זה אנסה להציג את חשיבותו של שם האל בספרות הוֵדית ובתנ"ך ואנסה להבין מדוע ביהדות הוא נאסר לשימוש.

נאמר בספרות הוֵדית שמכיוון שאלוהים הוא מוחלט שמו לא שונה ממנו. במציאות בה אנו חיים, המילה מים שונה ממהותה, כלומר אם אגיד "מים, מים, מים" – דבר זה לא ירווה את צימאוני. אך ההנחה הוֵדית היא ששם האל אינו שונה ממנו, לכן על ידי חזרה עליו ניתן לחוות ולפגוש בו ישירות. דבר דומה נאמר בספר תהילים, "יְהַלְלוּ, אֶת-שֵׁם ה'– כִּי-נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ." (תהילים, קמ"ח. י"ג). מכיוון ששם האל הוא נשגב, די בפיאורו וזמרתו כדי לאפשר למתרגל לחוות את האל ואת יחסיו עימו הלכה למעשה. בבהגווד-גיטה (10.25) נאמר, שההקרבה העליונה היא למדוט על שם האל. בספר תהילים אומר המשורר שהוא זובח זבח של הודיה וקורא בשם האל: "לְךָ-אֶזְבַּח, זֶבַח תּוֹדָה; וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא." (תהילים, קט"ז. י"ז)

השאלה הנשאלת מפסוקים אלו היא מה יש בשם הזה המספיק לבדו בכדי לטהר אותנו, כך ששום הקרבה או מנחה נוספת אינה דרושה?

" וְיֵדְעוּ–כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ: עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ." (תהילים, פ"ג. י"ט)

"אתה – שמך", אותו עיקרון שהספרות הוֵדית מתארת מובא גם במילות התנ"ך, שם האל אינו שונה ממנו. יתכן שמסיבה זו גם נביאי ישראל טענו שזמרת השם משחררת מכל פחד, מכיוון שהמזמר את שם האל נמצא עמו בכל רגע ורגע, "וְיִבְטְחוּ בְךָ, יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ: כִּי לֹא-עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה'." (תהילים, ט'. י"א)

הנביא ישעיה מספר שזמרת שם האל היא זו אשר משחררת אותו מכל פחד ומחברת אותו אליו: "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח, וְלֹא אֶפְחָד: כִּי-עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה', וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם, בְּשָׂשׂוֹן, מִמַּעַיְנֵי, הַיְשׁוּעָה. וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא, הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו; הַזְכִּירוּ, כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. זַמְּרוּ ה', כִּי גֵאוּת עָשָׂה; מידעת (מוּדַעַת) זֹאת, בְּכָל-הָאָרֶץ" (ישעיה, י"ב. ב'- ה)

הנביא ישעיה אינו מסתפק בזמרת השם בעצמו, הוא רוצה שכולנו נזמר יחדיו ונודיע בעמים עלילותיו. הוא מזמין את כולנו לשאוב ממעיין הישועה של שם האל, בדיוק כמו שְׂרי צַ'איְטנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ המהפכן ששיגע את הודו במאה השש-עשרה. הוא הקים תנועה רוחנית אשר פועלת עד היום וכבר מזמן חצתה את גבולותיה של הודו. אותה תנועה מבוססת על זימרת שם האל.

שְׂרי צַ'איְטנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ מורה בברור שקריאה בשם האל היא הדרך האולטימטיבית להתחברות איתו, "בתקופה זו של מריבה וצביעות זמרת שמו של האל מהווה הדרך היחידה לגאולה. אין דרך אחרת. אין דרך אחרת. אין דרך אחרת." (צ'.צ'. אָדי 17.21)

שם האל בספרות הוֵדית
הספרות הוֵדית כולה מלאה בפסוקים המתארים את שגיבוייו של שם האל: בפַּדמַה פּוּרָאנַה נאמר, "שמו הקדוש של קרישנה (אלוהים) הינו מלא בחדווה רוחנית. הוא מעניק את מלוא הברכות הרוחניות, כיוון שזהו קרישנה עצמו, מאגר העונג כולו. שמו של קרישנה הינו שלם ומושלם והינו דמותם של הטעמים הנשגבים. הוא אינו חומרי בשום צורה, ואינו פחות חזק מקרישנה עצמו. מאחר ששמו של קרישנה אינו מוכתם במידות החומריות, ואינו מעורב עם מָאיַא (האשליה החומרית), הוא בן חורין ורוחני תמיד; הוא אינו מותנה על ידי חוקי הטבע החומרי לעולם. זאת משום ששמו של קרישנה וקרישנה הינם זהים."

בדיוק כפי שטוען משורר תהילים: מכיוון שהאל מוחלט ורוחני כולו, הוא עצמו- תהילתו, גופו ועלילותיו אינם שונים משמו הנשגב.

בשרימד בהאגותם (2.1.11) נאמר, "זִמרה מתמדת של שמו הקדוש של הריבון בהתאמה לסמכויות הדגולות, הינה הדרך להצלחה המשוללת כל ספקות ופחד. היא יאה לכול, לרבות אלה שהינם משוחררים מכל תשוקה חומרית."

אם כן, שוב נאמר שזמרת השם הקדוש היא הדרך להצלחה, היא גוברת על כל הספקות והפחדים. והכי חשוב, היא מומלצת גם למי שכבר גבר על החומר. למה? כי היא מחברת אותנו ישירות אל הרוחני, אל האל בהיבטו האישי, האינטימי והנשגב ביותר. כאשר אנו פונים אל מישהו בשמו הפרטי, ללא תארים ורשמיות, קריאה שכזו מזמינה ליחסים, ומכאן גם נובע החיבור להיבט האינטימי ביותר של האל.

שם האל כבסיס לאיחודה של האנושות
נקודה נוספת אשר מעלה עניין רב, היא, טענתם של נביאים רבים לכך ששם האל והקריאה בו יכולה לאחד את כל האנושות סביב אותו אל אחד. "כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד." (צפניה, ג'. ט')

"וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה ה' אֶחָד–וּשְׁמוֹ אֶחָד." (זכריה, י"ד. ט')

כמובן שלאל יש אינספור שמות והוא גם יכול להופיע באינסוף דמויות, אך למרות זאת, התנ"ך מרמז על שם אחד ומיוחד אשר נשגב לכול, כפי שאומר הפסוק שהבאנו מספר זכריה. בהקשר זה ניתן למצוא פסוק דומה גם בספר תהילים: "אוֹדֶה ה' כְּצִדְקוֹ; וַאֲזַמְּרָה, שֵׁם-ה' עֶלְיוֹן." (תהילים, ז'. י"ח) משורר תהילים טוען שלאל יש שם עליון, אותו הוא בעצמו מזמר.

לא רק התנ"ך והספרות הוֵדית ממליצים לקרוא בשם האל, הבה ונבדוק מה יש למוחמד, מחבר הקוראן לומר, "הזכרת שם אלוהים היא המעשה הגדול מכול, ואלוהים יודע את אשר תעשו." (קוראן, 29.45) "המעשה הגדול מכול" כך מכנה חותם הנביאים את הזכרת שם האל. וכן, "הזכר את שם ריבונך ודבק בו בכל מאדך." (קוראן, 73.8) הקוראן מלמד שלאללה יש 99 שמות ועוד שם אחד נסתר. אולי השם הנסתר הוא אותו שם שהמלך דויד מזמר ורומז לנו עליו בספר תהילים?

למי שחושב שמוחמד מדבר על אלוהים אחר, או שדרך האסלם שוללת את דרך היהדות ולהיפך, שיקרא היטב את הפסוק הבא, "אנו מאמינים באשר הורד אלינו ממרומים ובאשר הורד אליכם, ואלוהינו ואלוהיכם אחד הוא, ואנו מתמסרים לו" (קוראן, 29.46) אין מדובר בפסוק מקרי שהקשרו הוצא מהטקסט, כבר בפרק השלישי של הקוראן מוחמד אומר בבירור, "אמור, מאמינים אנו באלוהים ובאשר הורד אלינו ממרומים ובכל אשר הורד ממרומים אל אברהם וישמעאל ויצחק ויעקב והשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישוע ולנביאים מעם ריבונם. לא נפלה איש מהם, ומתמסרים אנו לו." (קוראן, 3.84)

לא במקרה פסוק אחד (29.45) לאחר שמוחמד אומר שהזכרת שם האל היא המעשה הגדול מכול הוא מוסיף ואומר שאלוהים הוא אחד ושל כולם. וכפי שראינו התנ"ך גם מוסיף ששמו העליון והנשגב שאותו יש לזמר, לפאר ולהזכיר גם הוא- אחד.

מחבר הצ'איטניה צַ'ריתָאמְרִּתַה מוסיף על כך וטוען שהזכרת שם האל היא שלמות הדת ושכל הכתבים מאששים זאת: "בתקופה זו של קַלי אין שום עקרון דתי פרט לזמרת השם הקדוש. אשר מהווה תמצית כל המזמורים הוֵדיים. זוהי משמעות כל הכתובים." ( צ'.צ'. אָדי 7.74)

שם האל לאורך התנ"ך
כמעט מראשית התנ"ך ישנה התעסקות מתמדת עם סוגיית שם האל, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. (משה שואל את האל לשמו כדי לתת אותו לעם, אך האל מסרב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." (שמות, ג'. י"ג- י"ד)

אך בשמות פרק ו' האל כבר מוסר למשה את שמו הנשגב, "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם." (שמות, ו'. ב'- ג')

אברהם יצחק ויעקב לא ידעו את השם הנשגב, השם הועבר אל משה, "וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה', לְפָנֶיךָ" (שמות, ל"ג. י"ט)

בית המקדש נבנה על מנת שהאל ישכן את שמו בתוך הבית. הבה ונראה כמה פעמים המילה 'שם' בצורות כאלו ואחרות מופיעה בכמה פסוקים בודדים במעמד חנוכת בית המקדש: "מִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם; וָאֶבְחַר בְּדָוִד, לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי, עִם-לְבַב דָּוִד אָבִי–לִבְנוֹת בַּיִת, לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה', אֶל-דָּוִד אָבִי, יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבְךָ, לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי–הֱטִיבֹתָ, כִּי הָיָה עִם-לְבָבֶךָ. רַק אַתָּה, לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת: כִּי אִם-בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ, הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי" (מלכים א', ח'. ט"ז- י"ט)
כמובן שהבית 'לשמי' יכול להיות גם 'עבורי', אך כאשר מסתכלים על מכלול הדברים בטקסט ועל הקשרם לנאמר ניתן לראות שישנה חשיבות מכרעת לשם האל עצמו. כך גם עולה מהמשך נאומו של המלך שלמה באותו רגע היסטורי בבית המקדש: "וְגַם, אֶל-הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, הוּא; וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, לְמַעַן שְׁמֶךָ." (מלכים א', ח'. מ"א)

למה נאסרה הקריאה בשם המפורש?
לאחר כל הפסוקים הללו המפארים את שם האל, פסוקים אשר נלקחו מחלקים שונים הפזורים לאורך כל התנ"ך, נשאלות השאלות: מהו אותו שם נשגב? למה האל הסתיר/מסתיר אותו מהעם? ולמה הוא נאסר לשימוש?

"וַיַּרְא ה', וַיִּנְאָץ, מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם." (דברים ל"ב. י"ט- כ')

דור המדבר הסורר אשר ניסה פעם אחר פעם את האל, לא היה ראוי לדעת את שמו ולראות את פניו. הנביא ישעיה מבאר לנו את הנקודה, "וְאֵין-קוֹרֵא בְשִׁמְךָ, מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ: כִּי-הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ, וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד-עֲו‍ֹנֵנוּ." (ישעיה, ס"ד. ו')

שוב, פניו של האל אינן שונות משמו. במישור הרוחני המילה והמהות הינן זהות. ומכיוון שהעם אינו ראוי, הוא אינו יודע איך פניו של האל נראות ומהו שמו הנשגב, רק המתמסרים לאל יכולים לפגשו – "אין קורא בשמך- כי הסתרת פניך". המעשים שלנו הם אשר גורמים לאל להסתתר מפנינו.

בדומה לנביא ישעיה, גם ספר תהילים מראה לנו שישנו קשר ישיר והדוק בין שם האל לפניו, "וְלֹא-נָסוֹג מִמֶּךָּ; תְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא. ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ; הָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה." (תהילים, פ'. י"ט- כ')

הקריאה בשם האל היא זו המחיה את הנשמה, והיא זו אשר גורמת לאל, לחשוף עצמו עבור המתרגל. או במילים אחרות, עצם הכמיהה לחיבור עם האל, מפגישה בין האדם לאל. אך כאשר אנו לא רוצים חיבור זה, האל נעלם מחיינו.

פרשנות נפוצה ביהדות טוענת ששם האל הוא כל כך קדוש, ומכיוון שאנו לא קדושים, אין ביכולתנו לומר אותו כראוי. אך מאידך, לא ניתן להתעלם מפסוקים רבים כל כך הממליצים ומזמינים אותנו לזמר את שם האל. זמרת שמותיו של האל, היא זו האמורה לטהר אותנו ולהפוך אותנו לקדושים – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא, י"ט. ב') אם לא נאמר את שם האל כיצד ניטהר? השם הקדוש אמור להפוך גם אותנו לקדושים.

ישנם חוקרים אשר מראים שלאורך חלקים רבים בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית התנהלה מלחמת חורמה בין הנביאים לכוהנים. ירמיה ויחזקאל אף עזבו את מעמד הכהונה אשר לתוכו נולדו ועברו אל צד הנבואה. הכוהנים במקרים רבים עשו יד אחת עם מעמד המלוכה כדי לשלוט בעם ביד רמה, ואילו מולם עמדו הנביאים, אשר ייצגו ובאו מתוך העם. הממסד הרבני לאורך הדורות הוא המשך ישיר של מעמד הכהונה, אשר רוצה לשלוט בדת ובאזרח. מעמד זה הוא גם אותו אחד אשר אוסר על הקריאה בשם האל. או במילים אחרות, יתכן והקריאה בשם האל היא זו המשחררת את הפרט מידי הממסד אשר רוצה בשעבודו.

האלוהות המופשטת – נישול האל מתכונות ושם
סוגיית השם דומה לסוגיית דמותו של האל; הנביאים טוענים שלאל יש דמות אך הפרשנים המקובלים (הממסד) אומרים שלא, הנביאים מבקשים מאיתנו לקרוא בשם האל אך הפרשנים אוסרים עלינו לעשות זאת. האל בעצמו אומר שהוא מסתיר את פניו מהעם, והנביא ישעיה מוסיף ש"אין קורא בשמך כי הסתרת פניך". משמע, שיש לאל שם ודמות, פשוט אנו לא יכולים לדעת אותם, כי אנו מפנים לו את גבינו. הסגידה לאלוהים מופשט נשלה את האל גם מדמותו (פניו) וגם משמו הנשגב.

אלוהים שאינו ניחן בדמות גם לא ניחן בשם, ואילו אלוהים שהוא אישיות כמובן שהוא גם בעל שם. כל עוד אין אנו מתייחסים אל האל כאל 'מישהו' אין לנו גם רצון וצורך לקרוא בשמו. אך אותם אנשים יחידיי סגולה ונשגבים מעם כנביאי ישראל, מוחמד ושְׂרי צַ'איְטנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ, ממליצים כולם על זמרת שם האל כתהליך הטוב ביותר לאלו הרוצים להתחבר ולפתח יחסים עם האל בהיבטו האישי והאינטימי ביותר. ספר תהילים אף מלמד אותנו את הלך הרוח הנכון, את הלך הרוח שאיתו אנו צריכים לפנות אל האל, "אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא; וְאֶל-אֲדֹנָי, אֶתְחַנָּן." (תהילים, ל'. ט')

העדר בסיס פילוסופי
התנ"ך הוא ספר מקסים בעיני. ספר המשלב בין תאולוגיה, משל והיסטוריה. ספר השוזר בתוכו תובנות וחכמה רבה, אך יחד עם זאת, הוא אינו מבסס את מסקנותיו במישור הלוגי-פילוסופי.

התנ"ך אינו מסביר את קיומו של אלוהים מבחינה הגיונית-רציונלית. הוא גם אינו מסביר את הפסיכולוגיה המונעת מנפש האדם לקבל את קיומו של אלוהים. התנ"ך טוען שהאל ניחן בדמות, אך אינו מפרט את ההיגיון והפילוסופיה העומדים מאחורי מסקנה זו. אותו דבר מתרחש גם לגבי שם האל, התנ"ך מפאר אותו ומדגיש את חשיבותו, אך אינו מבסס אותו כאבן נגף לתרגול רוחני. לכן, עם הזמן, אנשים שונים מבינים, מפרשים ולעיתים אף מסלפים, דברים רבים בדרכים שונות.

הבהגווד-גיטה תומכת בערכים וברעיונות רבים המובאים בתנ"ך, אך בנוסף, היא גם יוצקת לתוכם ממד פילוסופי וכך בסיסם הופך לרחב יותר. הדרך בה הגיתה מציגה את עצמה הופכת אותה ואת רעיונותיה האוניברסליים לנגישים ביותר עבור האדם המודרני, האדם החושב אשר אינו נוטה לקבל דבר כמובן מאליו. הגיתה מציגה את הנחות היסוד שלה, היא גם מסבירה את הרציונל אשר עומד מאחוריהן, ובנוסף היא מעניקה תרגול רוחני אשר יש בכוחו לאשש הן את הנחות היסוד והן את הלוגיקה שלה.

דרך של הנחות יסוד אשר מגובות בהסברים לוגיים ובניסוי – תרגול רוחני; הינה דרך החוסמת סילופים רבים מחד, ומאפשרת מאידך, גישה רחבה יותר לכמות גדולה יותר של אנשים, אשר מתקשים לקבל הנחות יסוד ללא הסבר, מחקר וניסויים.

דרך הבְּהַקְטי – דרך האהבה
הבהגווד-גיטה ממליצה על דרך הבְּהַקְטי, דרך של דבקות ומסירות לאל האישי, כדרך האולטימטיבית להכירו. מבחינה לוגית ופילוסופית אם ישנה אישיות בעלת יכולות אינסופיות ובלתי מוגבלת כמובן שלא ניתן להבינה דרך מוח וחושים מוגבלים, כי אז הבלתי מוגבל נהפך למוגבל. הדרך היחידה להבין את הבלתי מוגבל, היא אם הבלתי מוגבל חושף את עצמו בפני המוגבל.

בברהמה סַמְהיתָא (5.38) נאמר, "אני סוגד לגוֹוינְדַה (קרישנה), הריבון הראשיתי, אשר נגלה תמיד לאותו דבק שעיניו מוצפות בדוק של אהבה…" הספרות הוֵדית טוענת שרק על ידי אהבה ניתן לכבוש את האל, גם שיר השירים מכוון לכך. הנביאים וספר תהילים מלמדים אותנו שעל ידי הזכרת שם האל נוכל לפתח אהבה זו – הלוא היא מעיין הישועה, המשחרר מכל פחד. ומשורר תהילים מבטיח לנו שכל מי שבאמת יבקש את האל גם ימצא אותו, כי "קָרוֹב ה', לְכָל-קֹרְאָיו– לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת." (תהילים, קמ"ה. י"ח)

"הו אלי, מתי יקושטו עיני בדמעות אהבה שיזלגו ללא הרף בזמרי את שמך הקדוש? מתי ישתנק קולי, ומתי יסמרו שערות גופי בקוראי בשמך?" (שְׂרִי צַ'איטנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...