"הו ארגו'נה, הקדש איפוא, כל מעשיך לי תוך ידע מלא אודותי, וללא תשוקה לרווח וללא תחושת קניין, חופשי מעצלות ואדישות, קום והילחם." (ב.ג. 3.30)

מהו ידע מלא אודות קרישנה? פירושו מודעות מלאה לטבעו הנשגב, כמו גם לטבענו, ולטבע היחסים שלנו עמו. הוא האל העליון ואנחנו התרחבויות מזעריות שלו, שעכשיו, תחת אשליה, מנסות לחקות אותו וליהנות באופן נפרד ממנו. אנחנו, הנשמה הרוחנית הנצחית שעוצמתה רבה מאלף שמשות, חושבים שאנחנו גופנו החומרי ונכנעים כליל להתניותיו, ומצמצמים את עצמנו לתפיסה הכוזבת והזמנית הזו.

דהרמה
קודם (בפרק השני) קרישנה לימד דהרמה: א. חובות הקְשַׁתְרייַה; ב. עשיית החובות שלא למען גמול חומרי אלא לצורך צמיחה רוחנית. בראשית הפרק השלישי (3.9) הוא לימד יַגְ'נַה: עשיית החובה כמינחה לאל. עכשיו הוא מוסיף ליַגְ'נַה, או עשיית החובה כמינחה, מימד נוסף – מודעות מלאה לו ללא כל שמץ של להיטות (תחושת רווח וקניין) ובערות (עצלות ואדישות).

דהרמה זו מערכת חובות שנקבעה לאדם בהתאם לטבעו ונטיותיו, שנועדה לרומם אותו מעבר למישור האגוצנטרי של 'בא לי-לא בא לי'.

מורה, לוחם, סוחר, פועל, או תלמיד, איש נשוי, אדם מבוגר, נזיר – לכל אחד מאלה נטיה שונה לעונג, או למגע אגוצנטרי עם העולם, ולכן גם מערכת חובות שונה. כאשר חובות הדהרמה מבוצעות שלא למען פרי חומרי, זו תחילתם של חיים רוחניים.

כאשר עשיית החובות הופכת להתקדשות, או לדרך התחברות עם האל, היא נקראת יַגְ'נַה, או יוגה – קארמה-יוגה. וכאשר מתווספת לקארמה-יוגה מודעות מלאה לקרישנה, זו ראשיתה של בהקטי-יוגה.

הגיטה מורה על תהליך של התרחבות, מן המצב המצומצם (ארג'ונה בראשית השיחה שבוי בתפיסת חיים גופנית אגוצנטרית) ועד לשלב של התמסרות מלאה לעליון.

תחת מידות הלהיטות והבערות נוטה האדם לעבות את תחושת ה"אני" שלו בהרבה "שלי", אף שלמעשה, דבר לא שלנו, שהרי מתישהו הכול ילקח מאיתנו ללא רצוננו, לרבות גופנו. ההיצמדות ל"שלי" ולביטחון האשליתי שזה נותן כמו קושרת אבנים לרגלינו שמכבידות על התקדמותנו.

עצלות ואדישות, תולדת מידת הבערות, מצמצמות אותנו לחוסר רצון לשינוי, כמו מקבעות אותנו בתפיסות ישנות, ללא כל יצירתיות והתאמה לצומח ולמתחדש סביבנו. זהו מצב חיים ללא כל חזון או נכונות לצמיחה, גם ללא כל אמון ששינוי אכן אפשרי.

לכן, עלינו להתרחב תחילה ממישור הדחפים וההתניות למישור של חובה, או מחויבות – דהרמה. מישור הדהרמה הוא מישור של מחויבות, בגרות ואחריות מלאה – האדם מזוהה עם תפקידיו ונכון לפעול על-פיהם. דהרמה מביאה אדם לטובות. היא מתרחבת לחיים רוחניים כאשר היא נעשית לצורך צמיחה רוחנית, ללא התקשרות לתוצאות חומריות. היא מוסיפה ומתרחבת כאשר היא נעשית ברוח של יַגְ'נַה, או כמנחה לעליון, וממשיכה ומתרחבת כמידת התרחבות המודעות לאל.

הטבע הנצחי
מכל מקום, הוראתו האחרונה של קרישנה לארג'ונה (18.66) היא לנטוש את כל חובותיו הדְהַרְמיות ולהתמסר לו. פירושו של דבר שלצורך התרחבות נוספת צריך האדם לנטוש אפילו את הזדהותו עם תפקידיו הדְהַרְמיים, שהינם בסופו של דבר תולדת גופו, ולהתבסס בטבעו הנצחי וביחסיו הנצחיים עם האל. זהו שלב ההתרחבות העליון, ובמישור זה, נקי מכל אחיזה או פחד, הופך האדם כלי לרצונו של האל.

לכל אחד מאיתנו תפיסה כלשהי לגבי עצמו – אני כזה וכזה ומסוגל לכך וכך. בפסוק זה קרישנה מפציר בארג'ונה להתרחב למלוא הווייתו הרוחנית, שמעבר למגבלות החומר – ללא תשוקה לרווח וחופשי מעצלות ואדישות – לצאת ולעשות את חובתו. הוא מבקש אותו להעיז ולחרוג מעבר לתפיסתו המוגבלת לגבי עצמו ומעבר לתשוקתיו ולמטרותיו המוגבלות – אל מישור הנצח.

"מי שמבצעים חובותיהם בהתאם להוראותי, ובאמונה וללא קנאה נוקטים אחר מדרשי – אלה משתחררים מהשיעבוד לפעילות נושאת-פרי [קארמה]" (ב.ג. 3.31)

"לעומת זאת, מי שמתעלמים מתוך קנאה מתורה זו ונמנעים מלקיימה – אלה נחשבים למשוללי ידע ומולכי שולל, שנכשלו בחתירתם לשלמות." (ב.ג. 3.32)

קנאה
נכון שלא יפה לקנא, אבל מי לא מקנא… אז למה מקנאים?

כי כולנו רוצים להיות במרכז והכי מכולם. למרות שאנחנו מקנאים או מתחרים בדרך כלל עם אלה ששווים לנו או קצת מעלינו, כי מי שהרבה מעלינו אינו מושא טבעי לתחרות, אם נתחקה אחר ראשיתה של הקנאה, נמצא שזו הקנאה הראשונית באל, במעמדו העליון – הקנאה שהפילה אותנו למישור החומרי, בנסיוננו העקר לתפוס את מקומו (בקטן או בגדול). מסענו החומרי כולו הינו מאבק מתמיד לעליונות. השאיפה הזו לנפלאות הינה באושיותנו, הינה שורש הקיום החומרי – זהו סיפור של תחרות, של אגו חומרי, כוזב, ולכן, סיפורה של קנאה. או כפי שאמר המשורר: שמחת האחר כאבי, וכאבו, שמחתי.

התהליך הרוחני נועד לשחרר אותנו מאגו כוזב, או מקנאה, ולהחזיר אותנו לטבענו הרוחני הנצחי, האוהב.

"אפילו אדם בעל ידע נוהג על-פי טבעו, שהרי כל אחד כפוף לטבע שרכש משלוש מידות הטבע. מה איפוא, ביכולתה של הימנעות להועיל?" (ב.ג. 3.33)

מי שמותנה, לא די באמצעי חיצוני, כמו ידע או הימנעות, כדי לשחרר אותו מהתניות, שהרי התניה פירושה שהיא מתנה אותנו בעל כורחנו. דרוש לכן, תהליך פנימי מטהר, שימוסס את ההתניות מהשורש.

"ישנם עקרונות לויסות משיכתם ודחייתם של החושים למושאיהם; אל לו לאיש להיכנע למשיכה ולדחייה שכאלה, כיוון שהן מהוות אבני נגף על נתיב ההגשמה העצמית." (ב.ג. 3.34)

כל אחד מאיתנו מותנה לעירוב מסוים של מידות הטבע שמכתיב את הימשכותו למושאי חושים מסוימים ודחייתו מאחרים. כמו בובות חוטים אנחנו מופעלים על-ידי שלוש המידות, מזוהים לחלוטין עם תכתיביהן. המחשב המותנה, שמהווה מרכז כל הפעילות החושית, מגיב כל הזמן אל מושאי החושים בקבלה ודחייה – נעים לי, לא נעים לי; בא לי, לא בא לי… ואנחנו, בסיוע התבונה, מנסים אז להשיג את הנעים ולהימע מהלא נעים. אלא שמסע ה"תענוגות" הזה אינו מקדם לשום מקום. כמו כלב שרץ אחרי זנבו, אנחנו רודפים אחרי אושר ובורחים מסבל וממשיכים לעד להסתובב במעגל הסַמְסָארַה (מעגל הלידה והמוות החוזרים ונשנים).

מחויבות טבעית
השלב הראשון לויסות המשיכה והדחיה של החושים למושאיהם הינו התעלות למישור של חובה – דהרְמה. החובה הדְהַרְמית פירושה שירות לאחר בהתאם למחויבויות הטבעיות לנו. חובתו של איש משפחה לשרת את משפחתו ואת קהילתו. חובתו של מלך לשרת את עמו ומדינתו. חובתו של מורה לשרת את תלמידיו וללמדם את כל שהוא יודע, וכו'. לכל אחד מאיתנו טבע מסויים, וחובות שטבעיות לטבע הזה. למורה טבעי ללמד, אולם אם ילמד באופן דְהַרְמי, או ברוח של שירות, פעילותו תטהר אותו מאנוכיות ותעורר בו את טבעו הרוחני האוהב והנותן. וזה נכון גם לגבי לוחם, סוחר, חקלאי, וכל אחד.

"עדיף לו לאדם לבצע את החובות שנקבעו לו, ולו גם באופן לקוי, מלבצע בשלמות את חובות זולתו. אפילו הרס במהלך ביצוע החובה עדיף על עשיית חובתו של אחר. זאת משום שהליכה בנתיבים זרים הינה מסוכנת." (ב.ג. 3.35)

חובותיו של אדם מהוות היוגה שלו. כלומר שבתוך מסגרת החובות המתרגל לומד את שיעורו – השתחררות מאנוכיות. ("זכותך לבצע את חובותיך אולם אינך זכאי לפירות המעשה…" (ב.ג. 2.47).

כל עשייה כרוכה בקשיים או במכשולים כלשהם. אולם מאחר שחובותיו של אדם, או מחויבויותיו, הינן תולדת טבעו ומותאמות לטבעו, הרי שמכשולים אלו הם הינם שיעוריו, גם אם אלו שיעורים קשים לפעמים.

שיעורו של ארג'ונה, כלוחם, היה ללמוד ולהתעלות מעבר לתפיסה הגופנית ולבצע את חובת המלחמה המוטלת עליו, למרות שהניצבים למולו היו יקרים לו מאד. ולנו ישנם שיעורים משלנו…

אדם תחת מידות הבערות והלהיטות נוטה לינטוש חובה לא נעימה, אלא שאז אינו יכול להתקדם בדרכו הרוחנית. כיוון שהוא מקבל את תכתיבי המחשב (נפש) – נעים לי-לא נעים לי – כצו עליון, הוא אינו יכול להתקרב לטבעו האמיתי ולאושרו האמיתי, הרוחני, שמעבר לקבלה ולדחייה המותנות של המחשב.

כניעה לתכתיבי המחשב זה שיעבוד, ומישור החובה מהווה השלב הראשון של חופש (שמוסיף ומתרחב עד לחופש מלא, בשלב ההתמסרות). משום כך, נטישת החובה, או הליכה בנתיבים אחרים, הינה מסוכנת למסע הרוחני ("…לעולם אל תדבוק באי מילוי חובתך." [ב.ג. 2.47]).

מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

• על אגו וקנאה
• טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה
• התרבות הוֵדית ופסיכולוגיה מונעת
• הליכה בנתיבים זרים מסוכנת
• פרק 15 של הבהגווד גיטה
• שלוש מידות הטבע
• תקציר הבהגווד גיטה
• הבנת הפרק ה-13 של הבהגווד גיטה
• המורה והתלמיד
• עוד...

2 תגובות לפוסט "הליכה בנתיבים זרים מסוכנת"