"הוודות דנות בעיקר בשלוש מידות הטבע. הו ארג'ונה, התעלה מעל לשלוש המידות הללו, השתחרר מכל שניות וחרדה לרווח וביטחון , והתבסס בעצמי." (ב.ג. 2.45)

משפט זה לקוח מספר הבהגווד-גיטה. ספר זה הוא שיחה בין קרישנה וארג'ונה על עקרונות היוגה ויישומם בחיים. בשיחה זו קרישנה, שהינו האל העליון המופיע עלי אדמות כדי לרומם את האדם לשלמות רוחנית, מלמד את ארג'ונה, חברו, את תורת היוגה, ובעיקר בהקטי-יוגה. בהקטי-יוגה מוגדרת כמדע פיתוח היחסים, או התחברות, עם העליון. גם דת מתייחסת לעליון, לאלוהים. אז מה ההבדל ומה המשותף? הוודות הן כאין מקבילה לספרות הקודש שלנו. קרישנה אומר כאן שרוב ספרות הקודש הוֵדית דנה בעניינים שתחת מידות הטבע*, משמע שזו דנה רובה בצרכים החומריים של האדם ומתייחסת לאנוכיות שבו, ורק מיעוטה בטבע הרוחני של האדם, באלוהות וביחסיו עימה. לכן בפסוק זה קרישנה מבדיל בין דת שעוסקת במידות הטבע, משמע בהגשמת התשוקות והאמונות החומריות של האדם והסדרת חייו הארציים כולל הגעה לעדן, ליוגה שעניינה בהתחברות לעצמי, או לטבע הנצחי של הנשמה. לפי תורת היוגה, כל עוד אדם כמה לרווח חומרי, סופו סבל, אפילו אם יגיע לעדן. אולם מי שהתבסס בטבעו הנצחי, בעצמי, וזכה בשלב השלמות של אהבת האל, מתחבר לאושר נצחי אינסופי[1].

תרגול היוגה מתחיל משלב הנכונות לויתור על האחיזות, הזהויות, האמונות והתשוקות החומריות שדת חומרית נשענת עליהן ומגדירה עצמה באמצעותן. הוא מכוון עצמו להתחברות לטבע הנצחי של האדם, משמע ליחסי שירות ואהבה עם האל כשלמות האולטימטיבית של האדם ואושרו הגבוה ביותר. כל התהליכים שמביאים את האדם להתחברות לעצמי וליחסים עם האל המשוללים מניעים חומריים נחשבים ליוגה. מידות הטבע מתייחסות להיבטים שונים של אנוכיות והזדקקות חומרית, ויוגה מתייחסת לתהליך שמביא להתעלות מהזדקקות זאת. ההתייחסות המופיעה בפסוק זה לדת תקפה לטעמי לכל דת באשר היא. היא מתייחסת לפסיכולוגיה של הדת ושל חסידי הדת באשר הם ולא לדת מסויימת.

דת ובהקטי*
נקודת המוצא של דרך הבהקטי היא שלאל (סיבת הסיבות) ולנשמות יש יחסים נצחיים. ביחסיהן עימו, האל העניק לנשמות בחירה. זאת כדי שהנשמות יוכלו לממש את יחסיהן עם האל מתוך אהבה. אחדות מהנשמות, עקב בחירה מוטעית, הפנו את גבן לאל וכתוצאה מכך נשלחו לעולם החומרי, הן מנסות לבסס את מעמדן בו כמתחרות של האל וחפצות לשלוט ולהתענג על כל הקיים. מנטאליות זאת גורמת להן להסתבך וכך חייהן הופכים לסבל. כל עוד הנשמות שומרות על מנטאליות נהנתנית ותחרותית עם האל, הן מסתבכות בקארמה, מתדרדרות וסובלות. דת נועדה להסדיר את שהותנו בעולם החומרי באמצעות הוראותיו וצוויו של האל ולכרוך את חיינו באמונה באל כך שתימנע התדרדרות הנשמה לצורות חיים נמוכות יותר. יוגה מטרתה להחזיר אותנו ליחסינו הנצחיים איתו.

דת יישומה הוא בציבור אנשים. יוגה יישומה הוא אינדיווידואלי. אדם דתי שואב כוחו מהזדהות עם כלל המאמינים, או משייכות חומרית זאת או אחרת (לעם, לאדמה, לכתבים, או לארגון כלשהו). הבהקטי-יוגי מחפש להגשים את עצמו ביחסיו האישיים עם העליון, הכוללים כל מה שניתן לקשר לעליון (כמו יחסיו למשפחתו ועיסוקיו). הגדרתו העליונה הינה אינדיווידואלית, אך יישומה יכול להיות בתחום החברה. אם אין הדת עוצרת את מסעו הרוחני, אין לו בעיה לתרגל את היוגה בתחום הדת ולכבד את כלליה, להיעזר בה במסעו הרוחני, גם לעזור למאמינים להתעלות למישור גבוה יותר.

תפקיד הדת (לפי תורת היוגה) הוא למנוע את התדרדרות האדם למידות הטבע הנמוכות (המאופיינות באנוכיות גוברת והולכת) ולקדם אותו בהדרגה לעבר יוגה, לעבר התחברות עם האמת העליונה, משמע לעבר אהבת אלוהים. בדרך זו, יוגה נחשבת לחלק מהדת ולשלמות התרגול הדתי. אולם כאשר יישום הדת מתדרדר ומטרת הדת אינה יותר אהבת אלוהים טהורה[2], לעיתים היא חוסמת וחונקת את הצמיחה הרוחנית של מאמיניה. במצב זה היוגי מעדיף לתרגל את דרכו הרוחנית מחוץ לכותלי הדת.

דת כרשת בטחון לבהקטי-יוגה
בדרך הבהקטי יש שני היבטים – היבט ספונטאני והיבט מסדיר. ההיבט הספונטאני מחבר את המתרגל לחדווה שביחסים עם האל. אולם בשלבים הראשונים של התרגול, לא קל להתחבר לזה. מכאן שיש אפשרות למעוד מהמישור הרוחני למישור החומרי. ההיבט המסדיר נועד למנוע את הנפילה לתודעה חומרית. זאת באמצעות רשת בטחון של כללים של עשה ואל-תעשה שעליהם אין לעבור. למשל, בהקטי יוגי השקוע בצמיחה הרוחנית שלו לא מוטרד מתאווה, הנחשבת לאויב הגדול ביותר של כל דרך רוחנית. הוא חווה טעם אקסטאתי שמאפיל על כל משיכה חומרית, אפילו העזה ביותר. אך בשעה שהוא לא מחובר לטעם זה, האנרגיה החומרית, בדמות התאווה, יכולה למשוך אותו ולדרדרו מתרגול הבהקטי שלו. לצורך זה היוגי משריין עצמו בכללים שימנעו ממנו ליפול, בדומה לכללים דתיים של "אל תנאף". באופן זה, דת מהווה לעיתים רשת בטחון ליוגי, לה הוא זקוק בעתות מצוקה, ממש כמו לוליין הרוקד על חבל בקרקס, כאשר מתחתיו פרושה רשת בטחון שתמנע ממנו, במקרה של נפילה, להתרסק.

בהקטי כהשתחררות מהגדרות כובלות
תהליך הבהקטי-יוגה מתחיל בהשתחררות מכל מיני הגדרות כובלות של זהות חיצונית וזמנית. אלה כובלות את האדם לחולף והן סיבת הסבל בחיים. ההגדרה המהותית היחידה של הנשמה (הנשמה הינה מהותו של כל חי) הינה פועל יוצא של יחסיה הנצחיים עם האל. הנשמה הינה משרתת נצחית של האל. במצבה החולף, המותנה, זו מאמינה שגופה החומרי והנפשי מהווים את זהותה האמיתית. אך תורת היוגה מסבירה שאלו הם אך כיסויים לנשמה. מתוך אשליה הנשמה מזהה אותם כעצמה, וכתוצאה מכך זו מסתבכת בדואליות של אויבים וידידים, טוב ורע, ושוכחת את טבעה הנצחי, המשוחרר לעד מחרדה ומלא באהבה. כדי לשוב לטבע האהבה וליחסים הטהורים עם האל, יש להשתחרר מהגדרות החוברות לגוף החולף, כמו גבר-אשה, יהודי-נוצרי-מוסלמי-הינדי וכו'. אלו כולן הגדרות הנובעות ממצבה הזמני והיחסי של הנשמה בעולם החולף. הזדהות עם הגדרות אלו כובלת את האדם לאשליה. תפיסות אלו אך מנציחות את שיעבוד האדם לחומר, לגלגולים אינספור בעולם החומרי. כדי להתעלות לבהקטי ולהתחבר לאל העליון, לסיבת הסיבות, על האדם לוותר על זהויות חולפות אלו ועל כל אחיזה בערך חיצוני. כיצד דת שאין מטרתה להשתחרר מהגדרות וזהויות החיצוניות לעצמי, יכולה לשחרר את מאמיניה מאלו?

אהבה טהורה לאל המשוללת כל מניע חומרי
ההבנה לגבי מי או מה זה האמת העליונה תלויה בדרך שניגשים אליה. אדם הפונה לאמת מתוך מניעים חומריים יתפוס אותה באופן אחר ממי שמנסה להבין את מהותה באופן שכלי, או מתוך אהבה טהורה. באופן זה, אף אדם הכמה ליחסי אהבה עם האל, אם כמיהתו לאל מעורבת במניעים אנוכיים-חומריים (משמע קארמה, או דתיות ארצית), יראה את האל ככפוף למשאלותיו החומריות או אף יראה אותו כאנרגיה שביכולתו לכופף לצרכיו או לתיקון העולם (ראה רעיון התיאורגיה). אם כמיהתו לאהבה מעורבת בשיקולים שכליים (גְ'נָאנַה), הוא יראה את האל, מושא אהבתו, כייצוג פרסונאלי בעל תארים של המוחלט שבאמת הינו מעבר לכל הגדרה ותואר. תורת היוגה אומרת שמניעים אלו עומדים לרועץ בדרך לאהבה טהורה לאל. כול הדתות כיום נמצאות תחת השפעות כאלה. דרך הבהקטי, לעומת זאת, שמה על נס את ההתנקות ממניעים אלו ודומיהם. רֻוּפַּה גוֹסְוָאמי בספר מתק המסירות, הגדיר בהקטי טהורה כ"שירות לקרישנה (סיבת הסיבות) שמתבצע ברוח חיובית וללא תשוקה לרווח חומרי (קארמה) או ספקולציות שכליות על טבע האמת (גְ'נָאנַה)." (בהקטי-רַסָאמְרִתַה-סינְדְהוּ 1.1.11)

יוגה כסינתזה של דת וחברה חופשית
בחברה המודרנית ניכרת תופעה דו-סיטרית של עזיבת הדת וחזרה לכותלי הדת. מה ההסבר לתופעה זו? כאשר חלה התדרדרות ביישום הדת וזו חדלה מלרומם את מאמיניה לאהבת אלוהים, וכל שנשאר ממנה זה כללים של מותר ואסור והלכות מוסר ארציים שנועדו למנוע מהאדם הדרדרות למידות טבע נמוכות יותר, חש מאמין הכמה למימוש עצמי, שהוא נחסם תחת כללי הדת ולא יכול לממש את עצמו. במצב זה הוא נוטה לעזוב את חסות הדת ולהפוך לאדם "חופשי". מאידך, אדם "חופשי", שהמסגרת החילונית חסרת הגבולות וחסרת המטרות אפשרה לו להתדרדר לחיים של הרס עצמי וחוסר משמעות, חש את השיבה לדת, בה יש מסגרות מגינות והגדרות ברורות לחיים, כפתרון למצוקתו.

יוגה היא כעין סינתזה בין דת וחיים חופשיים. היוגי הינו חופשי מכבלי הדת, אך לא מנצל חופש זה לרעה כדי לדרדר את נשמתו. הוא מנצל את החופש מאיסורים והגבלות שבדת כדי להתעלות מעליהם ולממש את טבעו העליון. היוגי לא זקוק לאיסורים והגבלות, כי הטעם שביחסים עם האל חזק לאין-ערוך מהתאווה, שהינה האויב הגדול ביותר של ה"חופשיים" ושל אלו שמתגוננים ממנה מאחורי כותלי הדת הכובלים. היוגי חופשי בתוך הדת ומחוצה לה ויודע כיצד להתעלות בכל מצב.

בהקטי כדת
יוגה היא תהליך של השתחררות מכל הגדרה החיצונית למהותו של האדם. אך לעיתים היוגי מגדיר את עצמו כיוגי ובונה את ערכו מהגדרה זו. במקרה כזה, היוֹגי הופך את היוגה לדת שלו. באופן דומה, יש ההופכים את הצמחונות, שהינה חשובה ביותר לצמיחה רוחנית, לדת שלהם ונלחמים כנגד הלא צמחוניים בפנאטיות דתית.

אלוהי הדת, אלוהי הבהקטי
טבע העצמי, על-פי תורת הבהקטי, הוא אהבה, אהבה בוערת ואינטימית לאל (כמו גם אהבה לכל יצור וכל דבר באשר הוא, מאחר שכל הקיים נובע מהאל, ולכן הוא אחד ושונה ממנו בו זמנית). התחברות לעצמי ברמות הגבוהות ביותר משמעה לראות את האל לא כשליט עליון וכמחוקק, כמשגיח וכמספק צרכי האנושות, וכו', אלא כאובייקט האהבה העליון – היפה מכול, המתוק מכול, העליז והמשעשע מכול, שכל רצונו זה להשתעשע ביחסי אהבה אינטימיים עם אוהביו ולהתענג על האקסטאזה הגבוהה ביותר, שהעונג עליון בה זה להיות כפוף ותלוי באוהבים אותו. זהו קרישנה. תפיסה זו של אלוהים כה שונה מהתפיסה הדתית הכבדה, מלאת הייראה ולעיתים מאיימת ומענישה, כך שהבהקטי יוגי לא חושב עצמו לדתי, למרות שכתבי היוגה מאששים שכדי להגיע לתפיסה זו על היוגי להפנים קודם כל שאלוהים, בהיבטו הנחות יותר, הוא גם השליט העליון ובורא העולם. זוהי הרגשתו של הבהקטי יוגי. ממש כשם שהבן האהוב של המלך לבטח גאה שאביו הוא מלך המדינה, אך קודם כל הוא אביו האהוב המשחק איתו בגובה העינים. קרישנה הוא גם סיבת הסיבות המצוי בכל ויודע כל, אך הבהקטי יוגי שהגיע לאהבה בשלה לאל, חושב אותו קודם כל כשלו – כחברו, כבנו/בנה או המאהב שלו (=שלה, כי הנשמה היא נקבית ביחס לאל) – ואוהב אותו ללא גבול. זהו קרישנה, שובה הלב העליון.

בהקטי היא אהבה, אך לא אהבה סנטימנטאלית, לא אהבה כי צריך, כי ראוי או כי אתה מצוּוה, אלא אהבה הנובעת מעצם טבע האהבה של הנשמה. אהבה כזאת, טהורה לחלוטין מכל מניע זר וחיצוני, שמושאה היחיד הוא האל, שהוא מלך האהבה, היא העקרון העליון, שאליו כפוף האל וכלל הנשמות, ושולט על היחסים ביניהם. זו השלמות וזו המתיקות הגבוהה ביותר שתיתכן.

הגדרות

*בהקטי יוגה – כל דרך המובילה לשיבה ליחסים המקוריים עם האל, סיבת הסיבות. דרכים אלו מתחילות בשמיעה וזמרת שמות האל ותפארתו. בהקטי יוגה מניחה שהתחברות לעצמי הנצחי היא שוות-ערך להתחברות מתוך אהבה לאל. זאת משום שטבע הנשמה הוא אהבה ושירות לאל, שמופיע לבהקטי-יוגי כאישיות שובת לב ביותר (קרישנה=שובה הלב העליון) בהיבט האישי והמתוק ביותר.

דת – מערכת אמונות וערכים שנועדו להסדיר את חייו של האדם בעולם החומרי. לרוב הדת נשענת על הוראות של אלוהים או נציגיו לגבי מה ראוי ולא ראוי לעשות בחיים החומריים, כך שהאדם לא יידרדר ואולי אף יתעלה באמצעותם לרמות חיים גבוהות של מוסר וערכים. לפי תורת היוגה, דתיות ארצית, אפילו של הצדיקים הגדולים ביותר, אינה מסוגלת לשחרר משיעבוד לקארמה, לגילגולים אינספור בעולם הסבל. זאת משום שהיא משאירה את האדם כבול לאגו חומרי.

בהקטי-יוגי – מי שוויתר (או שכמה לוותר) על כל תשוקה לעינוג חושים או על כל הגשמה חומרית ומטרתו פיתוח יחסיו עם האמת העליונה. היוֹגי לא חפץ בכל הנאה שאינה מבוססת ישירות על הנאתו וסיפוקו של האל.

דתי – מי שמחזיק בשאיפות ואמונות חומריות ומאמין שמסגרת הדת היא המקום הטוב ביותר לממש ולהסדיר אמונות אלו, או מי שמחפש את יחסיו עם אלוהים בתוך זהויותיו והתניותיו החומריות.

*מידות הטבע – היבטים של כלל הטבע ודרגות של אנוכיות. יש שלוש מידות: מידת הטובות, מידת הלהיטות ומידת הבערות.

* מידת הטובות מייצגת שיקול דעת, שלווה, רגישות אנושית ומימוש עצמי. האנוכיות בה מינימאלית.

* מידת הלהיטות מייצגת מאוויים שאין להם קץ הכובלים את האדם לפעילות הישגית ותועלתנית. אדם הכבול לכך יוצר יחסים של תן וקח, שמור לי ואשמור לך ויחסים תחרותיים עם הזולת. האנוכיות בה הינה בינונית.

* מידת הבערות או החשיכה מייצגת את הצורך בשינה והתמלאות, אך בהתגברה היא לובשת צורה של בריחה ממציאות כואבת וחוסר יכולת ליצור יחסים נאותים. בדרגותיה הגבוהות זו מאופיינת בהזדקקות רגשית עצומה, בהתנתקות מהמציאות, בניצול האחר, באלימות ובהרס עצמי. האנוכיות בה מירבית.

[1] לפי ספרות היוגה, בשונה מעולמו הרוחני הנצחי של האל, גן-עדן הינו בתוך העולם החומרי. צדיקים חומריים מגיעים לשם כגמול על מעשיהם הטובים, אך שבים למציאות החומרית הקשה לאחר שמסיימים את מכסת גמולם.

[2] עקב התלכלכות הדת בשכלתנות [גְ'נָאנַה] וחומרנות [קארמה], תפיסת אלוהים של הדת מתעוותת ובעקבות זאת אלוהים מפסיק להיות מישהו והופך למשהו ולא ניתן לפתח אליו אהבה צרופה.

מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

• אמונה באלוהים
• מדיטציה
• שנה טוב לכוּוּוּוּלם
• יום הולדת לקרישנה
• חיי משפחה רוחניים
• צמחונות, אי אלימות וחיים רוחניים
• חיים רוחניים ויתושים
• הסיפור האלוהי – האחד הפך לרבים לצורך יחסים
• אלוהים לוקח צד?
• עוד...

15 תגובות לפוסט "בין דת לבהקטי יוגה"