סיפורי קרישנה: פרק 88 – הצלתו של שׂיוַה

סיפורי קרישנה: פרק 88 – הצלתו של שׂיוַה

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית היה דבק גדול של קרישנה, ומשום כך היה כבר בן חורין. רק לצורך הבהרה הוא שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי שאלות שונות. בפרק הקודם הוא שאל, ״מהי מטרתן העליונה של הוודות?״ ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר את הנושא על-פי תיאורים מוסמכים משושלת ההוראה, שיורדת מסַנַנְדַנַה לנָארָאיַנַּה רּישׁי, לנָארַדַה, לוְיָאסַדֵוַה, ועד אליו. המסקנה היתה ששירות מסור, או בהקטי, הינו המטרה העליונה. דבק טירון עשוי לשאול עתה, ״מאחר שמטרת החיים או מסקנת הוודות היא להתעלות למישור של שירות מסור, מדוע דבקיו של וישנו אינם משגשגים בדרך כלל מבחינה חומרית, בעוד שחסידיו של שיווה משופעים מאד?״ כדי להבהיר את הנושא, מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: ״גוסְוָאמִי יקר, בדרך כלל מי שסוגדים לשיווה—בין אם בני אדם ובין אם זדים או אלים-למחצה—אלה זוכים בשפע חומרי, למרות ששיווה בעצמו חי כמו עני חסר כול. לעומת זאת, דבקיו של וישנו, אדונה של אלת המזל, אינם נראים משגשגים ביותר, ולעיתים אפילו חיים ללא כל נכסים חומריים. שיווה חי תחת עץ בשלג בהרי ההימליה; לעצמו הוא אינו בונה אפילו בית, אולם חסידיו עשירים מאד. ואילו קרישנה, או וישנו, חי בשפע רב, כאן בעולם הזה או בוַיְקוּנְּטְהַה, בעוד שדבקיו עניים מרודים. מדוע זה?״

זוהי שאלה חכמה מאד. שני מחנות החסידים—חסידיו של שיווה וחסידיו של וישנו—שרויים במחלוקת תמידית. עד היום בהודו אלה מבקרים זה את זה. במיוחד בדרום הודו נוהגים אנשיו של רָאמָאנוּג'ָאצָ'ארְיַה לערוך מדי פעם ויכוחים עם אנשי שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה על מסקנת הוודות, ולרוב חסידיו של רָאמָאנוּג'ָאצָ'ארְיַה מנצחים בויכוחים הללו. פַּרִיקְשׁית מַהָארָאגַ'ה שאל איפוא, את שאלתו כדי להבהיר את המצב. רק טבעי שאדם בעל יכולת אבחנה יתמה ואף ימצא סתירה בעובדה ששיווה חי כמו עני בעוד שחסידיו חיים בעושר, ואילו קרישנה, או וישנו, מוקף בשפע, אולם חסידיו הינם חסרי כול.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב אז על שאלת המלך לגבי הסתירה לכאורה שבין הסגידה לשיווה ולווישנו. שיווה הינו אדון האנרגיה החומרית; זו מיוצגת על-ידי האלה דוּרְגָא, ושיווה הוא בעלה. מאחר שדוּרְגָא נכנעת לו כליל, הרי שהוא הינו אדון האנרגיה החומרית, ומאחר שזו מתגלה בשלוש מידות—טובות, להיטות ובערות, הרי שהוא גם אדון על אלה. הוא מתרועע אמנם עם שלוש המידות, למען טובתן של ישויות החיים, אולם כאדון, ולכן אינו מושפע מהן, בעוד שישויות החיים הינן מושפעות.

שלא כפי שסוברים כמה סכלים, מדבריו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסתבר שהסגידה לאלים-למחצה השונים אינה מניבה אותם פירות כמו הסגידה לווישנו. הוא אומר בפירוש שהתוצאה המושגת מסגידה לשיווה הינה שונה מזו שמושגת מסגידה לווישנו. זה מאושש גם בבהגווד-גיטה: הסוגדים לאלים-למחצה משיגים אותן תוצאות שהאל המסוים שלו סגדו מסוגל להעניק. גם מי שסוגדים לאנרגיה החומרית זוכים בגמול מתאים לעמלם, ומי שסוגדים לפּיתָא זוכים בגמולם המתאים. מכל מקום, מי שעוסקים בשירות מסור או סוגדים לאישיות אלוה, וישנו או קרישנה—אלה מגיעים לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או לקְרּישְׁנַּלוקַה. לא על-ידי סגידה לשיווה, לברהמה, או לאל-למחצה אחר, ניתן להגיע לממלכה הנשגבת, פְּרַוְיומַה, או השמיים הרוחניים.

העולם החומרי הינו תוצר שלוש מידות הטבע, כמו גם שלל מגוון התופעות שבו. התרבות בת זמננו, בסיועו של המדע החומרי, יצרה מיכשור רב ואמצעי נוחות מתוחכמים, אלא שגם אלה הינם בסך הכול שילוב נוסף של אותן מידות. ואף שחסידיו של שיווה כמו מתעשרים בנכסים חומריים, הם בסך הכול צוברים להם דברים שהינם תוצרי המידות הללו. שלוש המידות שבות ונחלקות לשישה עשר—עשרת החושים (חמישה חושי עבודה וחמישה חושים לרכישת ידע), מֵחְשָב, וחמשת היסודות (אדמה, מים, אש, אויר ושמיים). שישה עשר אלה הינם התרחבויות של שלוש המידות. אושר או שפע חומרי פירושו עינוג החושים החומריים, ובמיוחד אבר המין, הלשון והמֵחְשָב. שיפעתו של אדם בעולם החומרי נמדדת על-פי יכולתו לתפעל את אבר המין שלו ואת הלשון, כלומר, עד כמה הוא מצליח לנצל את כושרו המיני ועד כמה הוא מסוגל להשביע את לשונו התאותנית בטעמים ערבים. הקידמה התרבותית מתבטאת בסך הכול בניסיון להמציא עוד ועוד אמצעים לאושר, שמבוססים כולם על שני עקרונות אלה: עינוג אבר המין ועינוג הלשון. זו איפוא, התשובה לשאלתו של פַּרִיקְשׁית מדוע חסידיו של שיווה הינם עשירים.

סוגדיו של שיווה הינם עשירים רק באמצעים חומריים. למעשה, הקידמה התרבותית לכאורה בסך הכול מעמיקה את הסיבוך בעולם החומרי, ומכאן שאינה קידמה באמת, אלא הידרדרות. אם כן, שיווה הינו אדון שלוש המידות, ומשום כך חסידיו זוכים רק בתוצריהן של המידות, שתכליתם הינה עינוג חושים. מכל מקום, בבהגווד-גיטה קרישנה מורה להתעלות מעבר להשפעתן של המידות. ניסְתְרַיְגוּנְּיו בְּהַוָארְג'וּנַה: משימת חיי אנוש היא להתעלות מעבר לשלוש המידות. כי מי שאינו ניסְתְרַיְגוּנְּיַה, אינו מסוגל להשתחרר מן השיעבוד החומרי. במילים אחרות, הברכות ששיווה מעניק, אף שנראות כמו רבות שיפעה, אינן מועילות באמת לנשמות המותנות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך: ״הַרי, אישיות אלוה, הינו נשגב לשלוש מידות הטבע.״ בבהגווד-גיטה נאמר שמי שמתמסר לו גובר על שליטתן של המידות. ומאחר שדבקיו פטורים מהשפעת שלוש המידות, הרי שגם הוא עצמו הינו נשגב. משום כך גם נאמר בשרימד בהאגותם שהַרי, קרישנה, הינו אישיות אלוה המקורי. ישנם שני סוגים של פְּרַקְרּיתי, או אנרגיות—האנרגיה הפנימית והאנרגיה החיצונית—וקרישנה הינו אדון שתיהן. הוא סַרְוַה-דַרּיק, או זה שמשגיח על כלל פעולותיהן של שתי האנרגיות. הוא מתואר גם כאוּפַּדְרַשְׁטַה, או היועץ העליון. ומאחר שהוא היועץ העליון, הרי שהוא עליון לאלים-למחצה, שבסך הכול ממלאים את פקודותיו. משום כך, מי שמקיים במישרין את הוראותיו של הריבון, כפי שמופיעות בבהגווד-גיטה ובשרימד בהאגותם, יהפוך בהדרגה לנירְגוּנַּה, או מעבר לפעולת המידות החומריות. נירְגוּנַּה פירושו גם להיות ללא שיפעה חומרית, שהרי, כפי שהסברנו כבר, שיפעה חומרית רק מגבירה את פעולותיהן ותגובותיהן של שלוש המידות החומריות. במקום להתגאות על שיפעה חומרית, הסוגד לריבון מתעשר בידע רוחני ומתקדם בתודעת קרישנה. מי שהפך לנירְגוּנַּה משיג שלווה נצחית, אי פחד, דתיות, ידע ופרישות. אלה כולם הינם סימניה של היטהרות מטומאת האיכויות החומריות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בתשובתו למלך פַּרִיקְשׁית, תיאר עתה אירוע שהתרחש עם סבו של פַּרִיקְשׁית, המלך יוּדְהישְׁטְהירַה. הוא סיפר שאחרי שיוּדְהישְׁטְהירַה סיים את קרבן האַשְׂוַמֵדְהַה הגדול, הוא שאל את קרישנה בנוכחות כל בני הסמכא ששם אותה שאלה ממש: כיצד חסידיו של שיווה הינם בעלי שיפעה חומרית, ואילו דבקיו של וישנו עניים? שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי כינה את יוּדְהישְׁטְהירַה ״סבך״ כדי לעודד את פַּרִיקְשׁית שהינו קשור לקרישנה ושסביו היו קרובים מאד לאל.

קרישנה הינו מסופק מטבעו, אולם למישמע שאלתו של יוּדְהישְׁטְהירַה, גבר עוד סיפוקו. זאת משום ששאלות שכאלה והתשובות להן הינן רבות משמעות עבור כלל קהילת הדבקים. כאשר קרישנה מדבר אל דבק מסוים, דבריו אינם מכוּונים רק לאותו דבק, אלא לכלל אנשי העולם. הוראותיו של האל חשובות אפילו לאלים-למחצה ובראשם ברהמה ושיווה. הוא יורד עלי-אדמות לטובת כלל ישויות החיים, ומי שאינו מנצל את הוראותיו, אין ספק שהוא חסר מזל ביותר.

וזו היתה תשובתו של קרישנה למַהָארָאגַ'ה יוּדְהישְׁטְהירַה: ״אותו דבק שאני חפץ לברך או להיטיב עמו במיוחד, אני לוקח ממנו תחילה את כל נכסיו.״ דבק שכזה, שהתרושש מנכסיו והפך לקבצן או עני מרוד, אינו מענין עוד את קרוביו ובני משפחתו, ועל-פי-רוב אלה אפילו מנתקים את קשריהם עמו. אומללותו אז כפולה; הוא מצטער על אובדן רכושו בידי קרישנה, וצערו עוד גובר כאשר נוטשים אותו קרוביו. חשוב לציין מכל מקום, שאומללות שכזו של הדבק אינה תוצאתה של פעילות חטאה מהעבר, או קארמה-פְּהַלַה; הריבון הוא שגורם להתרוששות שכזו. באופן דומה, גם כאשר הדבק מתעשר אין זה כתוצאה מפעילות צדיקה. בין אם הדבק מתעשר ובין אם מתרושש—זהו סידורו של קרישנה. זאת כדי להפוך את הדבק לתלוי כליל באל ולשחרר אותו ממחויבויותיו החומריות. כי אז הדבק יכול להקדיש את אונו, מֵחְשָבו וגופו—הכול—בשירות לאל. זוהי מסירות טהורה. בנָארַדַה-פַּנְצַ'רָאתְרַה זה מתואר כסַרְוופָּאדְהי-וינירְמוּקְתַם, כלומר, ״פטור מכל הזדהות חומרית.״ פעולות שנעשות למען משפחה, חברה, קהילה, עם או האנושות, כולן מושתתות על הזדהויות חומריות כגון, ״אני משתייך לחברה הזו״, ״אני שייך לעם הזה״, ״אני בן המין הזה״. אלה הן בסך הכל הגדרות חיצוניות. ורק כאשר הדבק משתחרר מכל הזדהות חומרית שכזו, הופך שירותו המסור לנַיְשְׁקארמה. הגְ'נָאנִים נמשכים מאד למצב הנַיְשְׁקארמה, שבו מעשיו של האדם אינם גוררים שום תגובה חומרית. דבק שהשיג מעמד שכזה, מעשיו אינם שייכים עוד לתחומי הקארמה-פְּהַלַם, או פעילות נושאת גמול. כפי שהסבירו קודם נציגי הוודות, אישיות אלוה העילאי הוא שאחראי לצערו או למצוקתו של הדבק, למען הדבק, ומשום כך הדבק אינו מוטרד משמחה או מצער. הוא ממשיך פשוט לבצע את חובותיו בשירות המסור לאל. ולמרות שהתנהגותו כמו מושפעת לכאורה מן התגובות למעשיו בעבר, הוא למעשה, פטור מכל תגובות שכאלה.

ניתן לשאול מדוע הריבון מטיל את הדבק לקשיים שכאלה, והתשובה היא שזה כמו שאב נוהג לפעמים ביד קשה עם בנו. הדבק הינו נשמה מסורה לאל, והאל דואג לו כליל. משום כך, כל אימת שהריבון מטיל אותו למצב כלשהו—של אושר או של סבל—מסתתרת מאחורי זה תוכנית גדולה. קרישנה למשל, הטיל את הפָּאנְּדַּוים לתלאות קשות כל כך, עד שאפילו בְּהִישְׁמַה, סבם, נרעש ותמה מדוע זה קורה להם: בראש הפָּאנְּדַּוים עמד המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, שהיה הצדיק שבמלכים; שני לוחמים גדולים, בְּהִימַה וארג'ונה, גוננו עליהם; ומעל לכול, הם היו ידידיו האישיים וקרוביו של קרישנה; ואף-על-פי-כן הם נאלצו לסבול ממצוקות שכאלה. מכל מקום, מאוחר יותר הסתבר שהיתה זו תוכניתו של קרישנה, כחלק ממשימתו הגדולה להכחיד את הרשעים ולגונן על הדבקים.

שאלה נוספת שניתן לשאול היא: מאחר שהדבק פוגש בשמחה ובצער על-פי סידורו של הריבון ואדם פשוט פוגש באלה כתוצאה ממעשיו בעבר, מה ההבדל ביניהם? במה עדיף הדבק על סתם קַרְמִי רגיל? התשובה היא שהדבק והקַרְמִי אינם מצוים באותו מישור; הקַרְמִי, ללא הבדל מהו מצבו, ימשיך להתגלגל במחזוריות הלידה והמוות. זה בגלל זרע הקארמה שטמון בו, שיבשיל כאשר תבוא ההזדמנות לכך. האדם הרגיל סבוך כולו בחוקי הקארמה שמכתיבים לו לידה ומוות חוזרים ונשנים, בעוד שסבלו ושמחתו של הדבק אינם כפופים לחוק הקארמה; הם חלק מסידור זמני של הריבון שאינו משעבד את הדבק בכלל. הסידור הזה של הריבון נועד לשרת בסך הכול מטרה זמנית כלשהי. כאשר הקַרְמִי מבצע מעשה טוב, הוא מתעלה לכוכבי עדן, ומעשה רע מטיל אותו לתנאי גיהנום, ואילו הדבק, בין אם מעשהו טוב לכאורה ובין אם רע, זה לא מרומם אותו, גם לא מדרדר; כי הוא עובר לממלכה הרוחנית. מכאן שאושרו וסבלו של הדבק אינם דומים לאלה של הקַרְמִי.

יַמַרָאגַ'ה דן בעובדה זו בהרחבה בדבריו למשרתיו בנוגע לגאולתו של אַגָ'אמילַה. הוא הורה להם לפנות לאותם אנשים שלא ביטאו מעולם את שמו הקדוש של הריבון ולא זכרו את דמותו, תכונותיו ועלילותיו הנשגבות, אולם אסר עליהם לגשת לדבקים. אדרבה, כאשר הם פוגשים בדבק, עליהם עוד להשתחוות לפניו. לגבי הדבק אין איפוא, שאלה של התעלות או הידרדרות בעולם החומרי. סבלו של הדבק שונה לחלוטין מסבלו של הקַרְמִי, ממש כמו ההבדל שבין עונש מידה של אֵם אוהבת לעונש מיד אויב.

ועוד שאלה שיכולה להישאל: אם אלוהים הינו כל-יכול מדוע עליו להטיל את דבקיו למצוקות כדי להחזיר אותם למוטב? התשובה היא שיש כוונה מסויימת במצוקות הללו. בשעת מצוקה למשל, גוברת זיקתו של הדבק לאל; כאשר קרישנה חפץ לעזוב את בירת הפָּאנְּדַּוים ולשוב לביתו ופנה לבקש רשות, קוּנְתִידֵוִי אמרה, ״קרישנה יקירי, בשעות מצוקה אתה נמצא עמנו תמיד, והנה עכשיו, אחרי שזכינו בכתר השלטון, אתה עוזב אותנו. הלוואי ויכולתי להמשיך ולחיות במצוקה, ורק שלא לאבד אותך.״ במצבי מצוקה, מסירותו של הדבק מתעצמת. האל מטיל איפוא, את הדבק לפעמים לסבל, כאות לחסד מיוחד. חוץ מזה נאמר שטעם האושר הופך מתוק יותר אחרי שטועמים את טעם המרירות. הריבון העליון יורד עלי-אדמות כדי לגונן על דבקיו מצרות. במילים אחרות, אם הדבקים לא היו בצרה, הריבון לא היה יורד. כי הריגת הזדים יכולה להתבצע בקלות רבה באמצעות אוניו. האנרגיה החיצונית, האלה דוּרְגָא, היא שמכלה את הזדים הרבים, ולא האל בעצמו צריך להרוג אותם; הוא יורד איפוא, כי חובתו לגונן על דבקיו. נְרּיסימְּהַדֵוַה לא הופיע כדי להמית את הירַנְּיַקַשׂיפּוּ, אלא כדי לראות את פְּרַהְלָאדַה ולברך אותו. במילים אחרות, הריבון הופיע כיוון שפְּרַהְלָאדַה הוטל לקשים גדולים.

כאשר אחרי לילה קודר מפציעה השמש בבוקר, זה נעים מאד. בלהט החום, מים קרים נעימים, ובצינת החורף, מים חמים נעימים. באופן דומה, טעמה של החדוה הרוחנית שמעניק הריבון הופך מהנה שבעתיים, אחרי שהדבק מתנסה בתנאי העולם החומרי.

הריבון המשיך: ״הדבק שהתרושש מנכסיו ונעזב על-ידי קרוביו, ידידיו ובני משפחתו, נשאר ללא משען ומגן; ואז, חסר כול, הוא מוצא מקלט מוחלט בכפות רגלי הלוטוס שלי.״ שרילה נַרותְתַמַדָאסַה טְהָאקוּרַה שר בהקשר זה, ״קרישנה אלי היקר, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הנה אתה עומד לפני עם שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, בתו של המלך וְרּישַׁבְּהָאנוּ. עתה התמסרתי לך כליל. אנא, קבל אותי. אל תסלק אותי מעל פניך, כי אין לי מקלט מלבדך.״

הדבק שנקלע לכאורה לקשים ומתרושש מנכסיו ונעזב על-ידי קרוביו, מנסה להשיב לו את מעמדו הקודם ואת שיפעתו החומרית. אלא שלמרות נסיונותיו החוזרים ונשנים, שב קרישנה ומכלה את משאביו. עד שלבסוף הוא מתאכזב כליל ממאמציו החומריים, ואז, מתוסכל מכשלונותיו הרבים, הוא מתמסר כליל לאל. קרישנה יועץ לדבק שכזה מתוך הלב להתרועע עם דבקים. בחברתם של דבקים מתפתחת בו באופן טבעי הנטייה לשרת את הריבון, והריבון מעניק לו אז את כל האפשרויות להוסיף ולהתקדם בתודעת קרישנה. הלא-דבקים לעומת זאת, חרדים מאד לשמור על תנאיהם החומריים, ומשום כך נמנעים בדרך כלל מלסגוד לאישיות אלוה; בתשוקתם לרווח חומרי מידי, אלה בוחרים לסגוד לשיווה או לאלים-למחצה השונים. בבהגווד-גיטה נאמר משום כך, קָאנּקְשַׁנְתַהּ קַרְמַנָּאםּ סידְדְהיםּ יַגַ'נְתַה איהַה דֵוַתָאהּ: הקַרְמִים, שמחפשים הצלחה בעולם הזה, סוגדים לאלים-למחצה השונים. גם נאמר שם שסוגדיהם של האלים אינם בעלי תבונה בוגרת ביותר. הדבקים, מכל מקום, בגלל זיקתם העזה לאל, אינם פונים ברוב סכלות לאלים-למחצה.

קרישנה אמר אז למלך יוּדְהישְׁטְהירַה: ״דבקי אינו מתערער לנוכח קשיי החיים; הוא נשאר תמיד יציב ואיתן. משום כך אני נותן את עצמי לדבק שכזה ומבטיח שיוכל להשיג את שלמות החיים העליונה.״ החסד שהאל מעניק לדבק שכזה מתואר כברהמן; כלומר, שהינו אדיר ועצום כל כך, עד כי ניתן להשוותו רק לגדלותו השורה בכול של אלוהים. ברהמן פירושו גדול ללא גבול ומתפשט ללא גבול. חסדו של האל מתואר גם כפַּרַמַה, כיוון שדבר בעולם החומרי לא משתווה לו. והוא נקרא גם סוּקְשְׁמַם, או עדין מאד. חסדו של האל כלפי דבק שעבר מבחנים שכאלה אינו מתגלה איפוא, רק במימדים בלתי מוגבלים, אלא גם באיכות העדינה והגבוהה ביותר של אהבה נשגבת בין הדבק לאלוהיו. החסד הזה מתואר עוד כצ'ינְמָאתְרַם, או רוחני לחלוטין. המילה מָאתְרַם מציינת רוחניות טהורה, ללא שמץ של איכות חומרית. החסד מתואר גם כסַת, או נצחי, ואַנַנְתַקַם, או אינסופי. דבקו של הריבון שזוכה בברכה רוחנית אינסופית שכזו, מה עוד נותר לו לבקש אצל האלים-למחצה? דבק של קרישנה אינו סוגד לברהמה, גם לא לשיווה ולשום אל משני שכזה; הוא מתמקד כליל בשירותו האוהב והנשגב לאל.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך: ״האלים-למחצה, בראשם ברהמה ושיווה, גם אלים-למחצה כמו אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה, וַרוּנַּה ועוד כמותם—כולם נוטים להתרצות מהר מאד מסוגדיהם וגם להתרגז מהר אם אלה פועלים לא כשורה. וישנו, אישיות אלוה, לעומת זאת, אינו כזה.״ מסתבר מזה שכל ישות חיים בעולם החומרי, לרבות האלים-למחצה, נתונה להשפעת שלוש מידות הטבע. ואכן, מידות הבערות והלהיטות שולטות מאד בעולם החומרי. גם סוגדיהם של האלים ומבקשי ברכתם נגועים באיכויות החומריות, ובמיוחד במידות הלהיטות והבערות. שְׂרִי קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה שהברכות שהאלים-למחצה מעניקים הינן זמניות וחולפות ומשום כך זה לא נבון בכלל לבקש אותן. קל אמנם, באמצעות סגידה לאלים, להשיג שיפעה חומרית, אלא שהתוצאה הינה לפעמים הרת אסון ממש. רק אנשים מעוטי תבונה מעריכים ברכות שכאלה. בגלל שיפעתם החומרית, שהשיגו בזכות הברכות, אלה נמלאים אז יהירות ולעיתים אפילו מתכחשים למי שהעניק להם את הברכה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אמר אז למלך פַּרִיקְשׁית: ״מלך יקר, ברהמה, וישנו ושיווה—השילוש העיקרי של הבריאה החומרית—כל אחד מהם יכול לברך ולקלל כל אחד. מבין השלושה, ברהמה ושיווה מתרצים מהר וגם מתרגזים מהר. כאשר הם מרוצים הם מעניקים ברכות ללא שיקול הולם, וכאשר הם מתרגזים, גם אז אינם שוקלים, ומיד מקללים. רק וישנו אינו כזה; הוא שקול ומחושב. אם דבקו מבקש ממנו ברכה, הוא שוקל תחילה האם זו באמת ברכה טובה ומועילה. הוא לעולם לא יעניק ברכה שטומנת סכנה בחוּבה; ברוב חסדו, הוא שוקל תחילה את טובתו של הדבק. אלוה העליון הינו תמיד מלא בחסד, וגם אם נראה שהוא הורג זדים, או אפילו לכאורה כועס על דבקו—מעשיו מבורכים תמיד. הוא כולו טוב ומעשיו כולם טובים.

ובאשר לברכות שמעניקים האלים-למחצה, החכמים מספרים סיפור מעניין בהקשר זה שהתרחש בעבר, אודות ברכה ששיווה העניק לזד וְרּיקָאסוּרַה, בנו של שַׂקוּני, בעטייה בעצמו נקלע לסכנה גדולה. וְרּיקָאסוּרַה זה חפץ בברכה והתלבט למי כדאי לסגוד מבין שלושת השליטים כדי להשיג אותה. הוא פגש אז במקרה את הקדוש נָארַדַה וביקש את עצתו למי לפנות כדי להשיג תוצאה מהירה מסיגופיו. הוא שאל: ״מבין שלושת השליטים—ברהמה, וישנו ושיווה—מי מתרצה הכי מהר?״ ונָארַדַה, מבין את מזימתו, יעץ לו: ״אם תסגוד לשיווה, מהר מאד תגשים את משאלתך. שיווה מתרצה מהר מאד אולם גם מתרגז מהר. נסה איפוא, לרַצות אותו.״ נָארַדַה הוסיף גם וסיפר לו על זדים גדולים כמו רָאוָנַּה ובָּאנָּאסוּרַה שהתעשרו מאד אחרי שנשאו תפילות לאל-למחצה. נָארַדַה היה מודע כמובן, לטבעו של הרשע ולא יעץ לו משום כך לפנות לווישנו או לברהמה, כי אנשים כמותו, אשר שרויים במידות הבערות, אינם יכולים לדבוק בסגידה שכזו.

וְרּיקָאסוּרַה הרשע הלך אז לקֵדָארַנָאתְהַה. אתר קדוש זה קיים עדיין בקרבת קשמיר. הוא מכוסה כמעט תמיד בשלג; רק למשך תקופה קצרה, בחודש יולי, ניתן לראות שם את דמות המֻוּרְתי שבמקדש ודבקיו של שיווה הולכים כדי להשתחוות שם לפניו. על-פי העקרון הוֵדי, מציעים מזון למֻוּרְתי כמינחה לאש, ומשום כך קרבן אש הינו הכרחי בכל סוגי הפולחן. במיוחד לאלים מורה השָׂאסְתְרַה להגיש מזון באמצעות אש. הזד הלך איפוא, לקֵדָארַנָאתְהַה והצית שם אש לסיפוקו של שיווה.

אחרי שהדליק את המדורה בשמו של שיווה, הוא התחיל לחתוך ניתחי בשר מגופו שלו והציע את זה כמינחה לאל-למחצה. זוהי דוגמה של סגידה במידת הבערות. בבהגווד-גיטה נזכרים סוגי קרבן שונים—במידת הטובות, במידת הלהיטות ובמידת הבערות. בגלל מגוון האנשים הרב שבעולם, ישנם גם כל מיני סוגים של הקרבות ושל תַפַּסְיַה. מכל מקום, תודעת קרישנה הינה התַפַּסְיַה העליונה, היוגַה העליונה, וההקרבה העליונה. הבהגווד-גיטה מאששת שהיוגַה העליונה היא להגות בקרישנה בתוך הלב, וההקרבה העליונה הינה ביצוע סַנְקִירְתַנַה-יַגְ'נַה.

בבהגווד-גיטה נאמר גם שסוגדיהם של האלים-למחצה איבדו את תבונתם. כפי שיסתבר בפרק הזה, וְרּיקָאסוּרַה סגד לשיווה עבור מטרה חומרית עלובה ביותר, שהיתה גם זמנית וחסרת כל תועלת ממשית. אלא שהאַסוּרות, או מי ששרויים במידת הבערות, מתאווים לברכות שכאלה מן האלים. תהליך האַרְצַ'נָא-וידְדְהי, או הסגידה לווישנו או קרישנה לעומת זאת, הינו פשוט מאד ומנוגד לגמרי לסגידה במידת הבערות. קרישנה אומר בבהגווד-גיטה שהוא נכון לקבל מדבקו אפילו פרי, פרח או מעט מים, שהינם בהישג ידו של כל אחד, עשיר כעני. כמובן, איש עשיר אינו אמור להסתפק רק במעט מים, בפרי כלשהו או בעלה; עליו להציע לריבון בהתאם למעמדו. אולם מן העני מוכן הריבון לקבל אפילו את הצנועה שבמינחות. הסגידה לווישנו או לקרישנה הינה פשוטה מאד וכל אחד בעולם יכול לבצע אותה. הסגידה במידת הבערות, כמו זו של וְרּיקָאסוּרַה, לעומת זאת, הינה קשה מאד ומכאיבה, ובסך הכול ביזבוז זמן לריק. משום כך הגיטה אומרת על סוגדים שכאלה שהם חסרי תבונה; הם בוחרים בתהליך סגידה קשה מאד והתוצאה המושגת הינה זמנית וחולפת.

שישה ימים המשיך האיש בסגידתו, ועדיין לא זכה לראות את שיווה, מושא הקרבתו. הוא חפץ לראות אותו פנים אל פנים ולבקש ממנו ברכה. זהו הבדל נוסף שבין זדים לדבקים. הדבק מציע את מינחותיו באהבה ובמסירות ובטוח שהאל מקבל אותן, בעוד שהזד משתוקק לראות במו עיניו את האל-למחצה שלו הקדיש את סגידתו ולקבל ממנו ברכה במישרין. הדבק גם אינו סוגד לקרישנה לצורך ברכה כלשהי. הוא נקרא משום כך אַקָאמַה, או פטור מכל תשוקה, והלא-דבק נקרא סַרְוַה-קָאמַה, מלא בתשוקות. ביום השביעי החליט הזד לכרות את ראשו ולהגיש את זה כמינחה. הוא הלך לרחוץ בנהר סמוך, ובלי אפילו ליבש את גופו ושערו, הוא עמד עתה לכרות את ראשו. על-פי הנוהג הוֵדי, חיה שמשמשת לקרבן נרחצת תחילה, ומועלת לקרבן בעודה רטובה. שיווה נמלא אז חמלה כלפי האיש. החמלה הזו מקורה במידת הטובות. שיווה נקרא תְרילינְגַה ומכאן שהחמלה שלו הינה מטבע הטובות, ונעורה כיוון שראה את הזד משליך את בשרו לאש הקרבן. מכל מקום, זוהי חמלה טבעית שמצויה בכל ישות חיה. אפילו אדם רגיל ימהר להציל אדם שמנסה להתאבד; זו חובתו והוא יעשה את זה כמאליו, מבלי שאיש אפילו יבקש ממנו. גם הופעתו של שיווה מתוך האש כדי לעצור את הרשע מהתאבדות לא היתה איפוא, מעשה של חסד מיוחד.

שיווה נגע בו, והאיש ניצל; פצעיו נירפאו מיד וגופו שב והיה כמו מקודם. שיווה אמר אז לזד: ״וְרּיקָאסוּרַה יקר, אינך צריך לכרות את ראשך. בקש ממני כל ברכה שתחפוץ, ואני אמלא את משאלתך. איני מבין מדוע רצית לכרות את ראשך כדי לספק אותי, אני מתרצה אפילו ממעט מים.״ למעשה, על-פי השיטה הוֵדית סוגדים לשיווה לינְגַה שבמקדש או לדמותו של שיווה פשוט עם מי גנגס. זאת משום שנאמר ששיווה מרוצה מאד כאשר מי גנגס נשפכים על ראשו. דבקיו מציעים לו בדרך כלל מי גנגס ועלי עץ הבילְוַה. עליו של העץ הזה משמשים במיוחד כמינחה לשיווה ולאלה דוּרְגָא. ומשתמשים גם בפירותיו של העץ. שיווה הסביר לוְרּיקָאסוּרַה שהוא מתרצה גם מסגידה פשוטה ביותר. מדוע איפוא, הוא היה להוט כל כך לכרות את ראשו, ומדוע היה עליו להתיסר כל כך ולחתוך את גופו ולהשליך את הבשר לאש? לא היה כל צורך בסיגופים קשים שכאלה. מכל מקום, עתה, מתוך חמלה ואהדה, שיווה הופיע לפניו, נכון להעניק לו כל ברכה שיחשק.

הזד ביקש אז ברכה ניתעבת מאד ומטילת אימה. היה זה איש שטוף חטא, וחוטאים אינם יודעים איזה ברכה לבקש מן האלים. משום כך הוא ביקש עתה כוח מיוחד בעזרתו יוכל, פשוט עם נגיעת ידו בראשו של מישהו, לפוצץ לו את הראש ולהמית אותו. הזדים מתוארים בגיטה כדוּשְׁקְרּיתינַה, או רשעים. קְרּיתִי פירושו בעל תכונות נעלות, אולם כאשר מתווספת הקידומת דוּשׁ, פירושו נתעב מאד. במקום להתמסר לאלוהים, הדוּשְׁקְרּיתינַה סוגדים לאלים-למחצה עבור ברכות חומריות נתעבות. זדים שכאלה, באיצטלה של מדענים, ממציאים לעיתים כלי נשק קטלניים. אלה אינם מסוגלים בכוחותיהם המופלאים להציל את האדם ממוות; הם מסוגלים רק להמציא כלי משחית שמאיצים את תהליך המוות. שיווה יכול להעניק כל ברכה, והזד יכול היה לבקש ממנו משהו שיביא תועלת לחברה, אולם בחר ברוב אנוכיות ברכה שתמית מיד כל מי שרק יגע בו בידו.

שיווה, מבין את כוונת הזד, הצטער עתה מאד על שהבטיח להעניק לו כל ברכה שיבקש. הוא לא הפר אמנם את הבטחתו, אולם התעצב בתוך לבו על שעליו לתת לאיש ברכה אשר טומנת בחובה אסון לחברה האנושית. הזדים נקראים דוּשְׁקְרּיתינַה, או רשעים, כיוון שלמרות שכלם הרב ומעלותיהם, הם מנצלים את אלה למעשים נתעבים. הזדים ממציאים למשל, נשק קטלני. אין ספק שהמחקר המדעי לפיתוח נשק דורש שכל רב. אולם במקום להמציא משהו מועיל לחברה, אלה ממציאים בסך הכול משהו שמאיץ את המוות, שגם כך מובטח לכל אחד. כמותם גם וְרּיקָאסוּרַה לא ביקש משהו מועיל לכלל האנשים, אלא משהו מסוכן מאד. ומשום כך חש שיווה צער. דבקיו של הריבון לעומת זאת, אינם מבקשים שום ברכה, ואם הם מבקשים כבר משהו, זה לא מסוכן בכלל. זהו ההבדל שבין זדים לבין דבקים—בין חסידיו של שיווה לבין דבקיו של וישנו.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בשעה שסיפר את סיפורו של וְרּיקָאסוּרַה, כינה את המלך פַּרִיקְשׁית כבְּהָארַתַה, מתייחס ללידתו של המלך למשפחת דבקים. המלך, בעודו ברחם אמו, כבר ניצלו חייו בידי קרישנה, וגם עתה יכול היה לבקש להינצל מקללת הבְּרָאהְמַנַּה, אולם לא עשה זאת. הזד לעומת זאת, רצה להפוך לבן אלמוות ולהרוג כל אחד פשוט על-ידי מגע ידו. שיווה הבין את כל זה, אולם כיוון שהבטיח, העניק את הברכה.

והנה, האיש הרשע והנפשע הזה ניסה מיד להשתמש בברכה כדי להמית את שיווה ולגזול ממנו את אשתו גַוּרִי (פָּארְוַתִי) ולהתענג עמה. הוא החליט להניח את ידו על ראש האל-למחצה. כמה מביך היה אז מצבו של שיווה, נתון בסכנה בגלל ברכה שלו. זוהי דוגמה נוספת לשימוש לרעה שעושה מישהו בכוח שהשיג מן האלים-למחצה.

ללא שיקול נוסף, הסתער הזד על שיווה וניסה לגעת בראשו, והאל-למחצה, ברוב אימה, גופו רועד מחלחלה, החל לנוס אז על נפשו; מן האדמה הוא נמלט לשמיים, מן השמיים לכוכבים אחרים, ואפילו הגיע אל קצה היקום, מעבר למערכות הכוכבים העליונות. הוא נמלט ממקום למקום, והזד ממשיך לדלוק בעקבותיו. לא ברהמה, לא אינְדְרַה, לא צַ'נְדְרַה, גם לא שאר שליטיהם של הכוכבים השונים יכולים היו להושיעו, ומשום כך, כאשר בא אליהם, אלה לא פצו אפילו פה.

לבסוף הוא פנה לווישנו שנמצא ביקום זה בכוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה. אפילו שכוכב זה מצוי ביקום החומרי, הינו כוכב וַיְקוּנְּטְהַה ואינו נתון להשפעת האנרגיה החיצונית. וישנו נמצא אמנם בכל מקום בהיבטו השורה בכול, אולם במקום שהוא נמצא בעצמו, שוררת אוירת וַיְקוּנְּטְהַה.

בבהגווד-גיטה נאמר שהריבון מצוי בלבן של כל ישויות החיים. מכאן שהוא מצוי גם בלבם של יצורים נחותים מאד, אולם אין להסיק מזה שגם הוא הופך אז לנחות. כל מקום שבו הוא נמצא הופך לוַיְקוּנְּטהַה. וכך, כוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה שבתוך היקום הזה הינו וַיְקוּנְּטְהַלוקַה. בשָׂאסְתְרַה נאמר שמגורים ביער הינם במידת הטובות, מגורים בעיירות ובכפרים הינם במידת הלהיטות, ומגורים במקומות שבהם שלטת התמכרות לארבע פעולות החטא—פריצות מינית, שכרות וסמים, אכילת בשר, והימורים—מגורים שכאלה מושפעים ממידת הבערות. מכל מקום, מגורים במקדש של וישנו, אישיות אלוה, הינם וַיְקוּנְּטְהַה, ללא הבדל היכן מצוי המקדש, שהרי המקדש עצמו הינו וַיְקוּנְּטְהַה. משום כך, אפילו שכוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה, מצוי בתחומי העולם החומרי, הריהו כוכב וַיְקוּנְּטְהַה ממש.

שיווה נכנס סוף סוף לשְׂוֵתַדְוִיפַּה. היו שם קדושים דגולים, כולם פטורים מצרוּת העין של העולם החומרי, גם מעשיהם נקיים מארבע הפעילויות הארציות—דתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה. ומי שמגיע לשם, לא שב עוד לעולם החומרי. נָארָאיַנַּה, שידוע כאוהב דבקיו, הבין את הסכנה הנוראה שמאיימת על שיווה, ומיהר אז ויצא, מחופש כבְּרַהְמַצָ'ארִי, לפגוש את שיווה ממרחק. הוא נראה כמו בְּרַהְמַצָ'ארִי מושלם, עם חגורה למותניו, חוט קדוש ועור צבי לגופו, ומקל בְּרַהְמַצָ'ארִי וחרוזי רַוּדְרַה בידיו. (חרוזי רַוּדְרַה הינם שונים מחרוזי תוּלַסִי ומשתמשים בהם דבקיו של שיווה). נָארָאיַנַּה עמד אז מול שיווה והזוהר שהפיץ גופו שבה כליל את לב האל-למחצה, גם את לבו של וְרּיקָאסוּרַה הרשע.

כדי לזכות באהדתו של וְרּיקָאסוּרַה ובתשומת לבו, נָארָאיַנַּה השתחווה אז לפניו, עוצר אותו ממרדפו, ואמר לו: ״הו בן שַׂקוּני, ממראך העייף ניכר שהגעת לכאן ממרחקים. מדוע באת ממרחק שכזה? מהי תכלית בואך? אתה נראה עייף ורצוץ, נוּח מעט בבקשה. אל לך להתיש את גופך שלא לצורך; כל אחד מחשיב מאד את גופו, שהרי רק באמצעות הגוף הזה ביכולתו להגשים את מאוויי ליבו. משום כך עלינו להיזהר ממאמץ מיותר.״

הבְּרַהְמַצָ'ארִי כינה את וְרּיקָאסוּרַה כבנו של שַׂקוּני כאילו לשכנע את האיש שאביו הכיר אותו, ווְרּיקָאסוּרַה התרשם אכן, שהינו מכר המשפחה, ודבריו האוהדים נגעו ללבו. עוד לפני שיכול היה הזד לטעון שאין לא זמן לנוח, מיהר הריבון והסביר לו את חשיבות הגוף, והלה השתכנע כמובן, שהרי כל אדם, ובמיוחד זדים, מייחסים חשיבות רבה מאד לגופם.

עתה, כדי להוסיף ולהרגיע את האיש, אמר הבְּרַהְמַצָ'ארִי: ״אדוני היקר, אם תאות לגלות לי את המשימה לשמה טרחת ובאת עד הלום, יתכן שאוכל לסייע לך להשיג בקלות את מטרתך.״ הריבון כמו אמר בעקיפין שמאחר שהוא הינו הברהמן העליון, הרי שיוכל לפתור את המצב המסובך שיצר שיווה.

מפויס כליל ממתק מילותיו של הריבון בדמות של בְּרַהְמַצָ'ארִי, גילה לו אז הזד את סיפורה של הברכה. והריבון השיב: ״אני לא מאמין ששיווה באמת נתן לך ברכה כזו. עד כמה שידוע לי, הוא לא כל כך שפוי בדעתו. הוא רב עם דַקְשַׁה, חותנו, וקולל להפוך לפּישָׂאצַ'ה (רוח רפאים), ועכשיו הפך למנהיגם של השדים והרוחות. משום כך לא הייתי מאמין כלל לדבריו. אולם אם אתה בכל זאת מאמין, מדוע שלא תבדוק קודם ותנסה לגעת עם ידך בראש שלך? כי אם תוכח הברכה כסתם מירמה, או אז, תהרוג מיד את השקרן הזה, כדי שלא יעז להעניק עוד מין ברכות כוזבות כאלה.״

פורש את אשליתו העילאית ומתעתע כך בזד במתק מילותיו, השכיח ממנו הריבון את עוצמתו של שיווה ואת עוצמת בִרכתו. ועתה, משוכנע כליל, ברוב בילבול, נגע האיש עם ידו בראש שלו, ומיד התפוצץ ראשו כמו ממכת ברק, ומת. האלים-למחצה מעדן החלו להמטיר פרחים, משתחווים לפני הריבון ומפארים אותו במזמורי הלל והודיה. תושבי המערכות העליונות—האלים-למחצה, הפּיתָא, הגַנְדְהַרְוים ותושבי גַ'נַלוקַה—כולם המטירו פרחים על אישיות אלוה.

כך גאל שְׂרִי וישנו בדמות של בְּרַהְמַצָ'ארִי את שיווה מסכנה נוראה והציל את המצב כולו. הוא גם הסביר לשיווה שהזד הומת כתוצאה ממעשיו החטאים, שהנפשע שבהם היה נסיונו לממש את כוחו על אדונו. הוא אמר, ״שיווה יקירי, מי שפוגע בנשמות גדולות, אינו יכול להמשיך ולהתקיים. חטאיו שלו מכחידים אותו. כזהו גם מקרהו של הרשע הזה, שביצע עבירה חמורה נגדך.״

כך, בחסדו של אישיות אלוה, הנשגב לכל המידות החומריות, ניצל שיווה ממוות מידיו של זד. כל מי ששומע את הסיפור הזה באמונה ובמסירות, אין ספק שישתחרר מן השיעבוד החומרי, גם משבי אויביו.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר