מבוסס על שְׂרימַד-בְּהָאגַוַתַם, ספר רביעי, פרקים 25-28

היה היה מלך לפני שנים רבות, פְּרָאצ'ינַבְּהַרי שמו, שהיה חומרני מאד. פעם ביקר החכם נָארַדַה בארמונו, ולנוכח מצבו ושיעבודו העז לחומר, החליט החכם לעוררו לחיים רוחניים, וסיפר לו את המשל המפורסם על המלך בן-עיר. סיפורו של בן-עיר הינו משלי בשתי רמות: ברמה הראשונה זהו סיפור דומה לסיפורו של פְּרָאצ'ינַבְּהַרי, על מלך שמרוב זיקה לחומר בן החלוף ולהנאות החושים הזמניות, ביזבז את חייו מבלי להתפנות למטרת החיים האמיתית, הנצחית – שהיא, חזרה לתודעתנו הרוחנית המקורית וליחסי האהבה הנצחיים שלנו עם האל. ברמה השניה זוהי אנלוגיה מדהימה להזדהותה של הנשמה הרוחנית, או העצמי המודע, עם הגוף והנפש החומריים; בדומה להתחברות למציאות וירטואלית. מומלץ לקרוא את הסיפור פעם אחת ברצף, מבלי להתעכב על ההסברים, ואז לשוב ולקרוא אותו עם ההסברים, ולבסוף לקרוא את הניתוח.

פעם חי מלך בשם בן-עיר[1] שנודע במעשיו המהוללים. היה לו חבר בשם אינו-ידוע[2]. איש לא הבין את מעשיו של אינו-ידוע זה. המלך בן-עיר החל לחפש אחר מקום מגורים נאות, ונדד כך ברחבי תבל[3]. אולם אף שהאריך במסע חיפושיו, לא מצא לאכזבתו מקום כלבבו. היו לו למלך אינספור תשוקות להגשים, אך למרבה הצער שום מקום לא הניח את דעתו. פעם, במהלך נדודיו, הוא הבחין דרומית להרי ההימליה, בעיר בעלת תשעה שערים[4], שניחנה במעלות המבורכות כולן. העיר היתה מוקפת בחומות ובגנים ובתוכה היו מגדלים, תעלות, חלונות ופתחים. הבתים קושטו בכיפות מקומרות עשויות מזהב, מכסף ומברזל.[5] רצפות הבתים היו עשויות מאבני ספיר, קריסטל, יהלומים, פנינים, איזמרגד ואבני אודם. היא דמתה בזוהרה לעיר השמימית בְּהוֹגַוַתִי. היו בעיר בתי אסיפות, צמתי רחובות, רחובות, מסעדות, בתי הימורים, שווקים, מקומות מרגוע, דגלים, וסרטים בשלל צבעים. גם גנים מוריקים הקיפוה. בפאתי העיר היה אגם יפיפה, גדותיו עמוסות בעצים ובסבכי שיחים ומטפסים. סביב לאגם המו וגם זימרו להקות רבות של ציפורים ודבורים.[6]

רוח אביבית נשאה עמה אגלי מים מן המפלים שזרמו מהר הקרח והזליפה אותם על ענפי העצים שניצבו לגדות האגם. באוירה שכזו אפילו חיות היער ויתרו על כל אלימות וקנאה, כמו היו קדושים דגולים. זימרת הקוקיות נשמעה בכל, ועוברי האורח כולם נמשכו אחר אוירת האגם והגינה הקסומה. בעודו משוטט כך בגינה המופלאה, הוא פגש לפתע בעלמה יפיפיה[7] שפסעה לה שם לתומה. היו עמה עשרה משרתים[8], מאות נשים[9] לכל אחד מהם. נחש בעל חמישה ראשים[10] הגן עליה מכל צד. היא היתה ענוגה ונאווה עד מאד ונראתה כמו להוטה למצוא לה בעל. אפה, שיניה ומצחה היו יפים להפליא, ואוזניה המעוטרות בעגילים נוצצים היו יפות לא פחות. מתניה וירכיה היו שובי לב, מבצבצים מבעד לסארי הצהוב וחגורת הזהב שלבשה לגופה. פעמוני קרסול צילצלו לקצב פסיעותיה, וכולה היתה כמו אשה שמימית מעדן. היא צעדה שם כמו פיל, מנסה שוב ושוב, מתוך בושה, לכסות באימרת הסארי את חזה התפוח. בן-עיר הגיבור נשבה מיד בקסם גבותיה ופניה החייכניות של העלמה, נכנע לחיצי התאווה ששילחה בו, וכאשר חייכה בחיישנות, לא יכול היה שלא לפנות אליה בדברים. "עלמתי בעלת עיני הלוטוס, אימרי נא לי מהיכן באת, מי את, ובתו של מי את? את נראית צנועה כל כך וענווה, מה הביאך הלום? מה הן כוונותיך? בעלת עיני הלוטוס, מי הם אחד עשר שומרי הראש[11] שעמך, ומי הם עשרת המשרתים? מי הן הנשים הרבות שהולכות בעקבות המשרתים, ומי הוא הנחש שמלווה אותך? אשה יפיפיה, דומה את לאלת המזל או לאשתו של שיווה, או אולי לאלת הלימוד, אשתו של בְּרַהְמַא. אף שאת נראית כמותן, את משוטטת כאן ביער שותקת כמו הקדושים. האין את מחפשת אחר בעל? אין ספק שבזכות צניעותך יזכה בעלך, יהא הוא אשר יהא, בכל שיפעה ועושר. אכן הינך אלת המזל, אולם היכן פרח הלוטוס שבידך? לאן השלכת אותו? הברוכה בנשים, אני רואה שכפות רגלייך נוגעות באדמה, לכן אני מסיק שאינך אחת מן הנשים הללו. ומאחר שאת מכאן, אולי, כשם שאלת המזל שנלווית לוישְׁנוּ, מעצימה את יפי כוכבי הוַיְקוּנְטְהַה, בואי והתרועעי עימי והעצימי את יפי עירי. דעי כי כאן אני גיבור רב שם ומלך מהולל. מבטך היום הסעיר את לבבי, וחיוכך למרות שביישני, מזמין כל כך לאהבה ומעורר את אש התאווה שבתוכי. לכן הנאווה בנשים, היי נא רחומה עימי. פנייך יפות כל כך עם גבותייך המקושתות, עינייך הגדולות, ושערך הפזור שחור הגוון. גם צליל ערב בוקע מפיך. ואף על פי כן את מסתתרת בבושה מלהביט בפני. אנא חביבה, חייכי אלי והרימי ראשך לראותני." מחייכת, נעתרה אז הנערה למילותיו של המלך הנרגש. היא אמרה: "אדוני, הטוב באנשים, איני יודעת מי הוא מולידי, גם איני יודעת את מוצא בני לווייתי. איש גיבור חיל, כל שידוע לנו זה שאנו מצויים כאן. איננו יודעים מה צופן העתיד, וברוב סכלותנו איננו מתעניינים אפילו מי יצר לנו משכן יפה כל כך. כל הגברים והנשים הללו ידועים כחברי, והנחש, שלעולם אינו נרדם, שומר על העיר אפילו בשנתי. זהו כל אשר אני יודעת, ואיני יודעת דבר מלבד זאת. אתה, למזלי הרב, הגעת הלום. מי יתן וייצלחו מעשיך תמיד. אני וחברי נתאמץ ככל יכולתנו למלא את תשוקתך העזה לספק את חושיך. העיר בעלת תשעת השערים ערוכה כולה לסיפוק חושיך. תוכל להישאר כאן ולבלות בנעימים מאה שנים. מלבדך, עם מי אוכל להתענג? האחרים, מטופשים כמו בעלי חיים, אינם בקיאים ביחסי מין גם לא במנעמי החיים שבחיים אלה או בבאים. חיי משפחה בעולם החומרי הינם מקור לשמחות כה רבות במסגרתן של דת, הצלחה כלכלית, הנאות חושים, ובעיקר הבאת ילדים ונכדים. אחרי שכל זה מושג, משתוקקים אולי לגאולה, או אולי לתהילה. איש משפחה יודע גם להעריך את תוצאותיהן של הקרבות שמרוממות אותו לכוכבי עדן. מכל מקום, אושר חומרי שכזה אינו ידוע כלל לחותרים לנשגב. לפי בני הסמכא, חיי משפחה הינם מקור שמחה גם לאבות המשפחה, לאלים למחצה, לקדושים ולכולם. גיבור חיל שלי, מי לא ישמח לקבל בעל כמותך? מפורסם כל כל, נדיב, יפה תואר, וקל להשגה. מי בעולם זה לא ימשך לזרועותיך דמויות הנחשים? חיוכך המשובב ותקיפותך החסודה משככות את מצוקתן של עלמות כמותנו. אנו סבורות כי מסעותיך בעולם נועדו עבורינו."

הגבר והאשה, תומכים זה בזה בהבנתם ההדדית, נכנסו אז לעיר ונהנו בה במשך מאה שנים. זמרים זימרו על תהילותיו ומעשיו של המלך בן-עיר, ובימי הקיץ החמים היה טובל במימי אגם צוננים, נהנה בחברת נשים. מבין תשעת שעריה של העיר, שבעה פנו מעלה ושניים מטה. תשעת השערים שימשו את שליט העיר והובילו למקומות שונים[12]. חמישה מן השערים הובילו מזרחה, אחד הוביל צפונה, אחד דרומה, ושניים מערבה. עתה אמנה את שמות השערים[13].

שני השערים, פנס וגחלילית, שניהם ממוקמים באותו מקום, פנו למזרח. משני שערים אלה נהג המלך לצאת אל העיר זוהר-נוי בלוויית ידיד בשם מאור[14]. היו במזרח שני שערים נוספים ממוקמים באותו מקום, נחירי ומריחי, מהם הלך המלך בלוויית ידידו, הנווד, לעיר בית-ניחוחות.[15] השער החמישי מצד מזרח נקרא הראשי. דרך שער זה נהג המלך לבקר שתי ערים, קרית-מעדנים וקרית-תקשורת, בלוויית ידידיו טועם ודובר.[16] טקסיהו היה השער הדרומי, ממנו נהג המלך לבקר את העיר מעוז-ימין בלוויית ידידו בר-שמע. השער הצפוני נקרא אליהו ממנו הלך המלך עם אותו ידיד, בר-שמע, לעיר מעוז-שמאל.[17] בצד המערבי היה שער שנקרא שכח-אל ממנו הלך המלך לעיר עין-עונג, בלוויית ידידו הולל.[18] במערב היה שער נוסף, שער הרֶשע, ממנו הלך בן-עיר לעיר גי-הינום בלוויית ידידו חמדני.[19] מבין תושבי העיר הרבים היו שניים, נייד ואומן, שהיו עוורים. ואף שהמלך, שליט האזרחים, ניחן בעיניים, הוא נהג להתרועע עמם ולבצע עמם מעללים שונים.[20] לעתים היה המלך נכנס לביתו הפרטי בלוויית משרתו הראשי, אץ-רץ. או אז היה חווה בחברת אשתו וילדיו אשליה, סיפוק ואושר.[21]

סבוך כך במאוויי נפשו הגחמניים ושקוע בפעילותו הנהנתנית האנוכית, נכנע המלך כליל לשליטת התבונה החומרית וכך הולך שולל. ואכן, הוא נהג לספק את תשוקותיה של אשתו המלכה כולן. כאשר המלכה לגמה יין, נהג גם המלך לשתות. כאשר סעדה המלכה, סעד עמה המלך, וכאשר היא לעסה, גם המלך לעס. כאשר המלכה שרה, הוא שר, וכאשר היא בכתה, הוא בכה. כאשר היא צחקה, הוא צחק, וכאשר דיברה, הוא דיבר. כאשר היא הלכה, היה הולך מאחוריה, וכאשר נעצרה, היה נעצר. כאשר המלכה נשכבה, היה נשכב עמה, כאשר היא ישבה, היה יושב לידה, וכאשר שמעה דבר מה, היה ממהר לשמוע אותו דבר. כאשר היא התבוננה במשהו, היה גם הוא מתבונן, כאשר היא הריחה, היה מריח כמותה, כאשר נגעה במשהו, גם הוא נגע, וכאשר קוננה המלכה, נאלץ המלך המסכן לקונן עמה. בשמחתה היה שמח, ובסיפוקה חש סיפוק. בדרך זו נשבה המלך בן-עיר בידי אשתו הנאווה והולך שולל. למעשה, קיומו החומרי כולו היה מסכת של מירמה. המלך הסכל נכנע לשליטת אשתו, בעצם כנגד רצונו, כאילו היה חית מחמד שמחוללת למיצוות אדונו.[22]

יום אחד, מצוייד במגן זהב ובאשפת חיצים שאינה מתרוקנת לעולם, ומלווה באחד עשר מפקדיו, אחז המלך בן-עיר בקשתו, התיישב במרכבתו הרתומה לחמישה סוסים מהירים, ויצא ליער מחוז-החמישה[23]. הוא לקח עמו במרכבה שני חיצים אימתניים. המרכבה נסעה על שני גלגלים וציר אחד מסתובב. שלושה דגלים חברו למרכבה, מושכה אחת, רכב אחד, מושב אחד, שני מוטות אליהם נרתמו הריתמות, חמישה כלי נשק, ושבעה כיסויים. המרכבה נעה בחמישה סגנונות שונים וחמישה מכשולים היתה צריכה לעבור. המרכבה היתה עטורה כולה בזהב.[24]

למרות שהמלך בן-עיר היה כרוך אחר אשתו ולא יכול היה לנוטשה ולו לרגע, באותו יום מסויים התשוקה לצוד עיוורה אותו כליל. הוא אחז בקשתו בגאווה רבה ויצא ליער, מתעלם לחלוטין מאשתו. באותה עת היה המלך נתון להשפעתן של נטיות זדוניות ולבו התקשח והפך נטול חמלה. בחיציו החדים הוא הרג אז ללא הגבלה את חיות היער התמות. בדרך זו הוא הרג חיות רבות כגון ארנבות, חזירי בר, תאויים, ביסונים, צבאים וקיפודים. ואחרי שהרג והרג הוא התעייף מאד. הוא חזר אז תשוש, רעב וצמא לארמונו המלכותי, ושם התרחץ והתקשט, ואז סעד כראוי ונח, והשתחרר מכל אי נוחות. אלא שאז, במקום להתעלות, שבוי בידי קופידון, הוא החל לחפש אחר אשתו. הוא מצא אותה שרועה על הרצפה כמו מקבץ נדבות חסר בית. מבולבל מצער ומלא חרטה הוא פנה אז אל אשתו בנועם שפתיים, מנסה להרגיעה. "מלכתי היקרה", הוא אמר, "בגלל תשוקות נלוזות הלכתי לצוד ביער ללא רשותך ופגעתי בך. אף על פי כן עליך לחשוב אותי לנתינך היקר. בגלל חיצו של קופידון אני שטוף תאווה עכשיו ואיזו אשה יפה תנטוש את בעלה התאוותן ותסרב להתייחד עמו?"

אחרי שהמלכה בלבלה את בעלה בדרכים שונות והכניעה אותו תחת שליטתה, היא טרחה לספקו מכל בחינה ונהנתה עמו מחיי מין: תחילה היא התרחצה והתלבשה במלבושים מבורכים, ואחרי שסעדה לסיפוקה המלא, היא שבה אל המלך, שנמלא באהבה למראה פניה המצודדות. המלכה חיבקה אז את המלך, גם המלך חיבק אותה בזרועותיו, ובמקום מבודד הם בילו והתבדחו יחדיו.

המלך, שבוי כליל ביופיה של אשתו, כמו איבד את הגיונו. הוא שכח שעם כל יום ולילה שחולפים, רק מתקצרת תוחלת חייו לריק. בדרך זו, נתון כליל לאשליה, נשאר המלך, אף שניחן בתודעה גבוהה, שוכב במיטתו, ראשו מונח על זרועות אשתו. הוא החשיב את האשה לחייו ונשמתו. נשלט על ידי מידת הבערות הוא לא הבין עוד מהי הגשמה עצמית, הוא לא הבין את עצמו גם לא את העליון. בתענוגות שכאלה, חדור בתאווה ובתשוקות נפשעות, כלו נעוריו כהרף עין.

בדרך זו נולדו למלך 1100 בנים ו-110 בנות, כולם נאים ומפוארים כאביהם ואמם. כדי להגביר את השמחה הוא השיא את כל בניו ובנותיו לנשים ולבעלים מתאימים. כל אחד ממאות הבנים והבנות הביא למלך מאות נכדים, וכך נמלאה העיר צפופת האוכלוסין, בבנים ונכדים.[25] בנים ונכדים אלה בזזו למעשה את כל רכושו של המלך, לרבות ביתו, אוצרותיו, משרתיו, מזכיריו, ושאר נכסיו, אף שבן-עיר היה קשור בעבותות עזים לכל אלה.

המלך בן-עיר, בעל התודעה העכורה, שהיה קשור לפעילות נהנתנית, גם לבני משפחתו, הגיע לבסוף לאותה נקודה שאינה אהודה ביותר על מי שקשורים מדי לדברים חומריים. בארץ השמימית ישנו מלך בשם אץ-מהר[26], לו 360 חיילים רבי כוח ו-360 נשים, שללא הרף שודדים את כל התנאים לעינוג חושים. כאשר המלך אץ-מהר ואנשיו החלו לתקוף את עירו של בן-עיר, הנחש בעל חמשת הראשים ניסה להגן על העיר. הנחש – שומר העיר – נלחם לבדו נגד 720 חיליו של אץ-מהר במשך 100 שנים. אלא שבהדרגה נחלש הנחש, והמלך וכל נתיניו וחבריו שחיו בעיר נמלאו בחרדה. המלך בן-עיר, שבזכות המיסים שגבה בעירו שבמחוז-החמישה יכול היה להתמכר למין, נשלט כליל בידי נשים, ולא הבחין שחייו חולפים ומגיעים לקיצם.

בת-הזמן (הזקנה) חיפשה לה באותה עת בעל, ואף שאיש לא נכון היה לקבלה, היא באה.[27] באין לה מוצא היא פנתה אל המלך פחד והלה הסכים לקבלה כאחות לו ולאחיו חום-מוות. או אז יצאו המלך פחד[28] ואחיו חום-מוות[29] עם אחותם בת-הזמן וחיליהם[30] לתור בעולם. פעם אחת הם הגיעו לעירו של בן-עיר ותקפו אותה בכח רב. אף שהעיר מַלאה באפשרויות לתעונגות חושים, מגינה היה נחש זקן. בת-הזמן והחיילים האחרים תקפו את תושבי העיר כולם ופגעו בתפקודם. בשעה שבת-הזמן תקפה את העיר, חדרו חיליו של המלך פחד לעיר דרך שעריה השונים. בגלל זיקתו העזה לבני משפחתו, מצא עצמו עתה מלך בן-עיר בקשיים נוראיים. כבול בזרועותיה של בת-הזמן, איבד המלך בהדרגה את יופיו. בגלל התמכרותו למין, הפכה תבונתו עלובה ושיפעתו אבדה כליל, והוא נוצח לחלוטין בידיהם של חילי הזמן והפחד. המלך נוכח שבניו ונכדיו כולם פונים בהדרגה נגדו. הוא הבחין גם שאשתו הפכה קרה ואדישה כלפיו. ואף שהיה חרד עתה כולו, בגלל השפעתה של בת-הזמן לא יכול היה לשנות את המצב. בהשפעתה של בת-הזמן איבדו מושאי החושים את טעמם, אלא שהמלך שהתרושש מכל רכושו בגלל תשוקות רבות כל כך, היה קשור עדיין לאשתו ולילדיו ודאג לקיומם, שוכח לחלוטין את מטרת החיים. חום-מוות, אחיו של המלך פחד הצית אז את העיר, והמלך בן-עיר ראה בצער רב את כל תושבי העיר נצרבים בלהבות. בגלל החום העז חפץ הנחש – שומר העיר – לנטוש את העיר. מוכה ורצוץ, נכשל במאמציו, הוא החל אז לצווח בקול. המלך בן-עיר חשב על בנותיו ובניו, על חתניו וכלותיו, גם על שלל נכדיו, משרתיו, בני לווייתו, ביתו, חפציו, ועל מעט חסכונותיו. שבוי בתפיסת 'אני' ו'שלי' ומתגעגע לאשתו, הוא חש צער רב.

בינתיים התקרב המלך פחד אל בן-עיר ואסר אותו. הוא קשר אותו כמו חיה וגרר אותו, כשבעקבותיו צועדים כל בני לווייתו מקוננים ומוכי יגון. גם הנחש, שבוי בידי חיליו של המלך פחד, נטש את העיר, ומיד כאשר כולם עזבו, התמוטטה העיר ונחרבה כליל. אולם גם בשעה שנגרר כך, ברוב בערותו, לא יכול היה בן-עיר להיזכר בידידו ודורש טובתו אינו-ידוע, ובגלל שנטש את גופו בשעה שזכר את אשתו, בחייו הבאים הוא נולד כאשה.

הסיפור ממשיך ומתאר באופן משלי את קורותיה של אשה זו, אולם הפעם המשל מתאר שימוש נכון בגוף האנושי לצורך הגשמה רוחנית, ומתאר לבסוף את פגישתה של האשה, או הנשמה, עם חברו הותיק של בן-עיר, החבר אינו-ידוע, שהינו האל שמצוי בלב כל כנשמת-העל. פגישה זו, או חידוש יחסיה של הנשמה עם האל, מהווה שלמות החיים האנושיים וסיום מסע נדודיה של הנשמה בעולם החומרי.ניתוח הסיפור הנשמה הרוחנית היא העצמי המודע, ונשמה מצויה בכל גוף חי. על פי הוודות ישנם 8,400,000 מיני חיים, והנשמה נודדת במיני החיים השונים הללו, על פי חוק הקארמה. בנדודיה מתלווה אליה האל בהיבטו כנשמת-העל, ומתאם ומאפשר את קיומה החומרי, כמו גם ממתין לסייע לה בזמן שתתעורר לחיים רוחניים, וזהו החבר אינו-ידוע.

גוף אדם הינו גוף מיוחד במינו כיוון שניחן באינטליגנציה גבוהה שמאפשרת רמת התענגות גבוהה במיוחד, ומצד שני מאפשר תהייה על טבע העולם וחתירה לשיחרור מן השיעבוד החומרי. הגוף האנושי משול לעיר בעלת תשעה שערים, או פתחי חישה, כמתואר בסיפור, ומתיאורי העיר השונים ניכר שהוא מותאם להתענגות מירבית.

העלמה הינה יפיפיה כיוון שהתבונה האנושית הינה מיוחדת במינה, כנזכר לעיל. נלווים אליה עשרה משרתים, או עשרת החושים: חמשת החושים לקבלת ידע – הרחה, טעימה, שמיעה, ראיה ונגיעה, וחמשת חושי הפעולה – דיבור, אחיזה, הליכה, יחסי מין, והפרשה. לכל אחד מן המשרתים מאות נשים שהן אינספור התשוקות להתענגות על החושים השונים הללו. ישנו גם שומר הראש הראשי, או המֵחְשַב (הנפש) שמרכז את כל המידע החושי ומעבד אותו לחוויה אחידה, על סמך סך כל ההתניות שמפעילות אותו (הסבר מפורט יותר ינתן בהמשך). ישנו גם נחש בעל חמשה ראשים שמשול לפְּרָאנַה, או אויר החיים, שנחלק לחמישה סוגי אויר, או לחמשת תפקודי האויר שבגוף שאחראים על בריאותו וחסינותו של הגוף. העלמה להוטה למצוא לה בעל, משמע שתבונה אינה יכולה להתקיים ללא תודעה, או ללא עצמי מודע, הנשמה. בן-עיר מכונה גיבור, כיוון שכל אחד מאיתנו חושב את עצמו לגיבור, לפחות גיבור הסיפור הפרטי שלו. הוא נמשך לאשה היפיפיה וחושב אותה לשמימית, כי כל אחד חושב שהאינטליגנציה שלו מושלמת. מכל מקום, האינטליגנציה שמתוארת בסיפור זה הינה אינטליגנציה חומרית ונבערת, וזה ניכר מתשובותיה של העלמה לשאלותיו של בן-עיר לגבי זהותה: היא אינה יודעת מהיכן באה, ולאן היא הולכת, "כל שידוע לנו זה שאנו מצויים כאן". משמע שאינה מתעניינת בשאלות רוחניות-מטפיזיות, אלא רק בידיעת החומר הפיזי שסביבה, ומתמחה בארבעה דברים שמשותפים לכל מיני החיים: אוכל, שינה, מין והגנה. בן- עיר הינו העצמי המודע, או הנשמה, והאשה היפה היא התבונה, שהינה אנרגיה חומרית סמויה בעלת יכולת אבחנה וניתוח, בדומה לבינה מלאכותית. המשיכה שבין המלך למלכה, או בין העצמי המודע לאינטליגנציה האנושית, מייצגת את משיכתה של הנשמה לחיים אנוכיים, נפרדים מהאל, ומהווה סיבת התגלמותה של הנשמה המודעת בגוף חומרי. למלך (לנשמה) עצמיות מודעת ומוגדרת משלו, שהופכת רדומה במגע עם האינטליגנציה החומרית (המלכה), שמשקפת את המֵחְשַב או הנפש, על שלל תשוקותיה. עשרת החושים שחוברים למֵחְשַב (נפש), ויחד עם המֵחְשַב נחשבים למשרתיה של המלכה, הינם שונים מאברי החישה, או פתחי החישה, שנקראים שערים ושייכים לגוף החומרי הגשמי. ההבדל שבין החושים הסמויים לאברי החישה הפיזיים ניכר למשל, בחוויית הפאנטום: למרות שהרגל קטועה וכבר לא קיימת, חשים בה גירוד, כאב… דוגמה נוספת היא החוויה החושית המלאה (רואים, מרגישים, הולכים, שומעים…) שחווים בעת חלימה. החושים הסמויים, המֵחְשַב והתבונה מהווים המעטה החומרי הסמוי, או הגוף הסמוי (והבלתי נראה) של הנשמה. יחדיו הם יוצרים תחושה של עצמי שבה נלכד המלך (הנשמה) ומזדהה (באופן כוזב). כאשר המלך יוצא דרך השערים השונים הוא פוגש באיכויות של החומר, כגון צבע, צליל, ריח … פירושו של דבר שראיה למשל, אינה רק קבלה פסיבית (קליטת גלי אור על רשתית העין), אלא כרוכה בתהליך אקטיבי שמבוסס על המשגה, או ידיעה קודמת. כלומר, פוגשים את מושאי החושים דרך מושגי התבונה. פירושו של דבר גם שאיכויות החומר, כגון צבע וצליל, קיימות בחומר באופן ממשי, כמושאי חושים סמויים, ואינם רק תוצר של המוח.

מציאות וירטואלית
הסיפור כולו דומה למציאות וירטואלית, שבה בן-עיר, או הנשמה, מושווה למשתמש. העיר, או הגוף הגשמי, זו החומרה, והמלכה, או התבונה, היא התוכנה, שמאפשרת למשתמש לנצל את החומרה.

המכלול שאנו קוראים לו "אני" מורכב אם כן, משלוש רמות קיום:
1. גוף חומרי גשמי (פיזי).
2. גוף חומרי סמוי (מנטלי).
3. העצמי המודע הרוחני.

הגוף החומרי הסמוי מורכב משלושה תפקודים, או אנרגיות:
א. מֵחְשַב או נפש, שתפקודיו הם השתוקקות, חשיבה אסוציטיבית ורגשות.
ב. אינטליגנציה, שתפקידה לנתח, לבחון ולהעריך.
ג. זהות כוזבת, שמאפשרת את הזדהותה של הנשמה עם הגוף והנפש החומריים.

המֵחְשַב, או הנפש, מהווה מרכז החושים הסמויים, אשר פועלים דרך אברי החישה הפיזיים, או השערים. אלה מביאים למֵחְשַב מידע חושי בצורה של מושאי חושים סמויים. המֵחְשַב הוא שמאחד, או מעבד, את כל נתוני החושים השונים (צליל, צורה, צבע …) לחוויה אחת. המֵחְשַב הינו חומר סמוי בלתי מודע שניתן להשוותו לתוכנת מַחשֵב מולטימדיה שמסוגלת לעבד מידע אודיו-ויזואלי לתצוגה אחת אינטגרטיבית.

המֵחְשַב נוטה לעבד את החומר שמגיע אליו על פי רשמים קודמים שהצטברו בו, כלומר, על פי כלל הרשמים וההתניות שנרשמו אצלנו במודע ובתת מודע. האינטליגנציה (המלכה) גם היא אנרגיה חומרית סמויה ולכן בלתי מודעת. היא רק מחקה את התנהגותה של התודעה. היא מושכת את העצמי המודע להזדהות עמה. (העצמי המודע כמו מתבונן על מראת האינטליגנציה החומרית וחושב שזה הוא עצמו ושוכח את טבעו האמיתי. זה כמו שמזדהים עם שחקן בסרט.) האינטליגנציה החומרית מכוונת את תודעת העצמי אל התצוגה האחידה של המֵחְשַב, ועל ידי הזדהותו של העצמי עם התבונה החומרית, העצמי המודע מתחבר אל נתוני החושים. כלומר, החיבור העקיף הזה שבין העצמי המודע הרוחני לחומר הגשמי הינו אפשרי בגלל הזדהותו של העצמי הרוחני עם התבונה והנפש החומריים. זהות זו, או "דבק" זה, זו למעשה זהות כוזבת (תירגול יוגה ותירגולים רוחניים דומים נועדו לשחרר את הנשמה, או העצמי המודע, מכבלי ההזדהות הכוזבת ולהשיבו לטבעו המקורי, הרוחני). והמערכת כולה אפשרית ומכוונת על ידי נשמת-העל, או החבר הלא ידוע.

במקור, חווה הנשמה מושאי חושים לא חומריים – זה קורה בעולם רוחני, ביחסיה עם אלוהים. הנשמה הינה ישות רוחנית מלאה. כלומר, היא ניחנת בתפקודים חושיים, רגשיים ושכליים מלאים במימד רוחני. אולם מאחר שהנשמה פנתה עורף לסיטואציה הרוחנית, בחיפוש אחר הנאות אנוכיות, היא מוטלת לגוף חומרי בעולם חומרי, ושוכחת את טבעה המקורי. אלוהים נשאר עמה כחבר הלא ידוע. נשמה שהתעייפה מהמציאות החומרית המלאכותית ומשתוקקת לשוב למעמדה המקורי, חברה הלא ידוע, או האל, יעורר את החושים הרוחניים המקוריים שלה (דרך תרגולים רוחניים) וישוב ויחברם למציאות הרוחנית. כמו במציאות וירטואלית, המידע החושי הנורמלי של המשתמש מוחלף בתצוגות מַחשֵב, שניתן להפסיקן בשלב מסויים, ולחזור לחוויה החושית הרגילה.

בסיפור אנחנו רואים את המלך מזדהה לחלוטין עם המלכה ופועל בדיוק כמוהה (כשהיא אוכלת, הוא אוכל, כשהיא ישנה, הוא ישן…), ולמעשה מאבד את עצמו כליל. היציאה לציד מבטאת כניעה למידת הבערות. למרות שהתבונה האנושית נועדה לסייע לאדם לפעול כבן אנוש, לעיתים נוטה האדם לפעול בצורה חייתית ואנוכית עד כדי אטימות מוחלטת לסבל זולתו, וזונח את תבונתו וערכיו האנושיים. מכל מקום, בן-עיר שב לעשתונותיו ומתאחד שוב עם התבונה האנושית, המלכה. אולם במקום להשתמש בתבונתו האנושית לצורך התעלות רוחנית, הוא מתחיל בעזרתה להתענג על מנעמי החיים. הוא יולד עמה 1100 בנים ו-110 בנות שמיצגים את אינספור התשוקות החומריות שחוברות לגוף ולמֵחְשַב החומריים, ולמעשה בוזזות את הנכס הנדיר של חיי אנוש – האפשרות לנצל חיים אלה להגשמה רוחנית. מכאן והלאה האנלוגיה די ברורה: הזמן, הזקנה והחולי מכלים בהדרגה את הגוף האנושי ומשבשים את תפקודיו (הבנים והמלכה, או התבונה, כולם פונים עורף למלך), ולבסוף מגיע רגע המוות. אז נוטשת הנשמה את הגוף ומוטלת לסיטואציה גופנית חדשה.

מעניין עוד לציין שבשעת המוות, כאשר נחרב הגוף החומרי הגשמי, הגוף החומרי הסמוי, כלומר, המֵחְשַב, התבונה והחושים הסמויים, מתלווים לנשמה (בעקבות המלך צועדים כל בני לווייתו …), ונכנסים עמה לגופה הבא שנקבע לה בהתאם למצב תודעתה או הזדהותה בזמן המוות. זהו אם כן, סיפורו של בן-עיר, וזה גם סיפורנו… וישנה כמובן, אלטרנטיבה רוחנית…

[1] בן-עיר הוא ישות החיים, או הנשמה, שנודדת במיני החיים השונים בחיפושיה אחר עונג. (חזרה)

[2] החבר אינו-ידוע הוא נשמת-העל, או האל, שהינו ידידה הנצחי של הנשמה שמתלווה אליה במסע בעולם החומרי, אף שבשעה שהיא מותנית, היא אינה מבחינה בו. (חזרה)

[3] הנשמה נודדת, או מתגלגלת, במיני חיים שונים. (חזרה)

[4] גוף האדם, על תשעת שעריו, מאפשר התענגות מירבית. (חזרה)

[5] כיפות הבתים נראות למרחוק, ומייצגות לכן את טבעו של האדם שמורכב משלוש מידות טבע. הזהב, הכסף והברזל מייצגים את שלוש מידות הטבע – טובות, להיטות ובערות. אלה שלושת הכוחות שמפעילים את העולם החומרי, על כל המצוי בו. להיטות הינה בריאה, טובות הינה קיום, ובערות הינה הרס. להיטות מאופיינת במאוויים ובתשוקות אדירים, טובות מאופיינת בנאורות ובתחושת סיפוק ושלווה, ובערות מאופיינת בטיפשות, עצלות ואטימות. השפעתן של המידות ניכרת בכל תחומי החיים. במזונות שאנו אוכלים למשל, אוכל מזין, טרי, קל לעיכול, ומשולל אלימות הינו בטובות ומקנה טובות, מזון חריף מדי שמעורר את היצר אך מעיק על העיכול הינו בלהיטות ומעורר להיטות, ומזון שכרוך באלימות, כבד לעיכול, ולא טרי – כל המזון הקפוא הינו בקטגוריה זו – הינו בבערות ומשפיע בערות על מי שאוכל אותו. המֵחְשַב (הנפש) של כל אחד צבוע, או מותנה, על ידי ערבוב יחודי של שלוש המידות הללו, ועל פי הצבע, או התניה יחודית זו, נוטה המֵחְשַב לקבל או לדחות את מושאי החושים (נעים לי, לא נעים לי). (חזרה)

[6] תיאורי העיר השונים מתארים את גוף האדם: החומות – עור; גנים – שערות; מגדלים – אף, ראש …; שלוש הכיפות מזהב, כסף וברזל – שלוש מידות הטבע טובוּת, להיטות ובערות שמתנות את פעילות האדם; האבנים היקרות שברצפות הבתים – אינספור תשוקות ותכניות לעינוג חושים; מקומות הבילוי בעיר – עיניים, אזניים, אף …; האגם, הגינה, וכל האוירה שסביבם – אבר המין וההנאה המינית, שמהווה מרכז כל ההנאות. (חזרה)

[7] הנערה היא התבונה שמזוהה עם הטבע החומרי ולכן מהווה מאגר לאינספור עינוגי חושים. (חזרה)

[8] עשרת המשרתים או חבריה של המלכה הם עשרת החושים – חמישה חושים לרכישת ידע וחמישה אברי פעולה. (חזרה)

[9] הנשים הרבות הן עיסוקיהם של החושים, או שלל התשוקות לתענוגות חושים. (חזרה)

[10] הנחש בעל חמשת הראשים משול לחמשת תפקודי האויר שבגוף. (חזרה)

[11] המשרת האחד עשר, מפקדם של האחרים, הוא המֵחְשַב, או הנפש, שמהווה מרכז כל החושים. (חזרה)

[12] עיניים, נחיריים ואוזניים הינם זוגות השערים. הפה, פי הטבעת, ואבר המין הינם השערים היחידים. ישות החיים שמצויה בעיר תשעת השערים, יוצאת דרך שערים אלה אל העולם ומתענגת על מושאי חושים כמו טעם וריח. (חזרה)

[13] עיניים, נחיריים ופה מצויים קדימה, במזרח (שנחשב לחשוב בכיוונים). אוזן ימין נחשבת לשער הדרומי, אוזן שמאל נחשבת לשער הצפוני, פי הטבעת ואבר המין נחשבים לשערים במערב. (חזרה)

[14] שני שערי העיניים יוצאים לעיר צורה, או מראות, בלוויית ידיד, חוש הראייה, או השמש. (חזרה)

[15] שני שערי הנחיריים יוצאים לעיר ניחוח בלוויית חוש ההרחה, או האויר שנודד ממקום למקום ונושא ניחוחות. (חזרה)

[16] שער הפה יוצא לשתי ערים – דיבור וטעם – בלוויית חוש הדיבור וחוש הטעם. (חזרה)

[17] האוזניים נועדו לקבלת ידע דרך שמיעה. האוזן הימנית מובילה בלוויית ידיד השמיעה לעיר שמייצגת את הכתבים שמעודדים התעלות חומרית (טקסיהו – הטקסים השונים לצורך שיגשוג חומרי), והאוזן השמאלית מובילה בלוויית אותו ידיד, לעיר שמייצגת את הכתבים שמעודדים התעלות רוחנית (אליהו – התקרבות לאל). (חזרה)

[18] השער התחתון, אבר המין (שכח-אל), מוביל לעיר שנועדה לחיי מין, שמהווים החוויה החומרית המענגת ביותר, בלוויית ידיד שהינו יכולת ההולדה, או היצר המיני, שאם אינו מרוסן, משכיח את תכלית החיים, שהינה התקרבות לאל. (חזרה)

[19] פי הטבעת מייצג פעילות חטאה וחמדנית, ומוביל לעיר שמייצגת גיהנום, או כאב. (חזרה)

[20] שני בני הלוויה העיוורים הם הידיים והרגליים. (חזרה)

[21] הבית הפרטי הוא הלב והמשרת הראשי הוא המֵחְשַב הקופצני (אץ-רץ), שבתוכו חווה ישות החיים את השפעות שלוש מידות הטבע — אשליה, סיפוק ואושר. (חזרה)

[22] בגלל הזדהות כוזבת, ישות החיים מזדהה לחלוטין עם המלכה, התבונה. (חזרה)

[23] מחוז-החמישה הינו האוירה שבה ניתן להתענג על חמשת מושאי החושים. בתוך מחוז-החמישה מצויה עיר תשעת השערים. (חזרה)

[24] היציאה ליער – השפעת מידת הבערות. מגן הזהב — השפעת מידת הלהיטות. אשפת חיצים שאינה מתרוקנת לעולם – מאגר אינסופי של תשוקות לעינוג חושים. המרכבה הינה הגוף. חמשת הסוסים – חמשת החושים (אלה רצים במשך שנים ללא הפוגה אחר מושאי החושים, אף שלמעשה אינם מתקדמים לשום מקום). שני החיצים – שני פניה של הזהות הכוזבת, "אני" ו"שלי". שני הגלגלים – פעילות צדיקה וחוטאת. שלושת הדגלים – שלוש מידות הטבע שמתנות את פעולות האדם. חמשה כלי נשק — חמשת סוגי האויר שמהווים שיעבודה של ישות החיים. המֵחְשַב – המושכה. התבונה – הרכב. הלב – המושב. השניויות בחיים כמו שמחה וצער או משיכה ודחיה הן שני המוטות אליהם מחברים את הרתמות. שבעת היסודות של הגוף: עור, שרירים, שומן, דם, מח עצמות, עצמות וזרע, הם כיסויי המרכבה. חמשת החושים הפועלים הם חמשת התהליכים החיצוניים, או הסגנונות. חמשת המכשולים – חמשת היסודות הגשמיים. אחד עשר החיילים הם אחד עשר החושים (חמשת אברי הפעולה, חמשת חושי הידיעה, והמֵחְשב). וקישוטי הזהב – השפעת מידת הלהיטות. (חזרה)

[25] הבנים, הבנות והנכדים הם אינסוף התשוקות לעינוג חושים שמסיטות את האדם מתכלית החיים האמיתית. (חזרה)

[26] אץ-מהר הינו הזמן הנורא, שמתבטא בימים

ולילות (360 גברים ו-360 נשים) שמכלים את תוחלת החיים. (חזרה)

[27] בת-הזמן היא הזקנה. איש לא מוכן להינשא לה (איש לא רוצה אותה). רק המלך פחד, שהינו המוות עצמו, מוכן לקבל את הזקנה כאחותו. (חזרה)

[28] המלך פחד הינו המוות. (חזרה)

[29] חום-מוות – שני סוגים של חום, גבוה ביותר וקור, שישנם בשעת המוות. (חזרה)

[30] חייליו של המלך פחד הם סוגי ההפרעות או המחלות שבאות מהגוף והנפש. (חזרה)

מאמרים נוספים מאת דורית לובן

• על אגו וקנאה
• טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה
• התרבות הוֵדית ופסיכולוגיה מונעת
• הליכה בנתיבים זרים מסוכנת
• בהגוד גיתא פרק 15 – עץ הבניאן של הקיום החומרי
• שלוש מידות הטבע
• תקציר הבהגווד גיטה
• בהגוד גיתא פרק 13 – טבע, הנהנה ותודעה
• המורה והתלמיד
• עוד...