על אגו וקנאה

על אגו וקנאה

על אגו וקנאהשיעור מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎, ניתן ב-3 במאי, 2014

"הו אלוה עליון, הדמות הנשגבת בה אני חוזה כעת, מלאה בחדווה נשגבת. היא אינה מוכתמת באנרגיה החיצונית. היא מלאה בזוהר. אלי, זו הדרך הטובה ביותר להבין את טבעך. הנך הנשמה העליונה ויוצרו של עולם חומרי זה, אך אינך קשור אליו. אתה נבדל לחלוטין מהבריאה החומרית, על השונות שבה. בכנות רבה, אני שם מבטחי בדמותך זו, בה אני חוזה כעת. דמות זו היא המקור הבראשיתי של כול ישויות החיים כולן וחושיהן."

"הו המבורך ביותר! למען טובתנו, אתה מאפשר לנו לסגוד לך באמצעות דמותך הנשגבת, אשר אתה מגלה לנו בעת הגותנו. אנחנו משתחווים בפניך בענווה, אלוה עליון, וסוגדים לך, בדמותך, אשר האימפרסונליסטים, בשל הידע המועט שלהם, אינם מכירים בה. ובשל כך מוּעדים להתדרדר למצב גיהינומי."

שְׂרִי צ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתה מַדְהְיַה-לִילָא, פרק 25 (תושבי וָארָאנַּסִי הופכים לַויְשְׁנַּוים), פסוק 36,38

פסוקים אלה לקוחים משרימד בהאגותם 3.9.3-4. ישנו פסוק מפורסם נוסף של ברהמה בו הוא אומר שגם מי שחושבים את עצמם למוּקְתַס – בני חורין – כאלה שהשתחררו והגיעו לגאולה, בגלל שלא מצאו מקלט בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה, נאלצים ליפול ממעמדם הנשגב כביכול. זאת ההערכה של ברהמה, היודע הגדול של היקום. הידע הזה נגלה לו במדיטציה – בהגות, מתוך הלב. ברגע הזה, כשהוא חווה את הנוכחות, את הדמות הנשגבת של קרישנה, אלה התובנות שהוא משיג: שאין למעלה מזה, שקרישנה מופיע לטובתנו ולמעננו וכך מאפשר לנו לסגוד לו באמצעות הדמות המיוחדת שלו, ובאמצעות השם שלו. כל הגילויים האלה לא שונים מקרישנה, זה אחד הדברים המיוחדים כשאנחנו דנים במציאות הרוחנית. המציאות הרוחנית שונה מהמציאות החומרית. במציאות החומרית לכל דבר יש את השם שלו. יש "אני", יש את הגוף שלי, יש את השם שלי, יש את ההתייחסות של אחרים אליי, וכל אלה שונים ממני. במציאות הרוחנית הכול אחדותי בצורה מאוד מיוחדת. אחדותי במובן שאין הבדל בין השם, בין התכונות, האיכויות והגילויים השונים, לבין הדבר עצמו. כשאנחנו אומרים קרישנה – זה קרישנה. כשאנחנו שומעים קרישנה – זה קרישנה. כשאנחנו רואים את המֻוּרְתי, את הדמות של קרישנה בתוך הלב – זה קרישנה. כשאנחנו שומעים על העלילות של קרישנה – זה קרישנה. כל דבר, כל מגע עם המציאות הרוחנית זה קרישנה בעצמו ומאפשר לנו לפגוש את קרישנה. כלומר, במציאות הרוחנית יש אחדות מיוחדת במינה בה אפשר לפגוש את קרישנה באינסוף צורות, ולמעשה מה שאנחנו רוצים לתרגל זה מפגש עם המציאות הרוחנית כאן בחיינו. זה התהליך המיסטי, או תהליך היוגה, שפירושו לאפשר לנו, פה במציאות הזאת, עם הגוף הזה, לפגוש את המציאות הרוחנית, לחיות מול המציאות הרוחנית, לראות את קרישנה בכל מקום ולחוות את הנוכחות שלו בכל מקום. אם נבין את האחדות הטרנסצנדנטאלית הזאת נוכל לראות את קרישנה בכל מקום.

דוגמה שמתארת כיצד המציאות הרוחנית לא שונה מהמהות הרוחנית נמצאת בוידגדה מַדְהַוַה – בו מתוארת החוויה הראשונית של רָאדְהָארָאני  – לפני שפגשה את קרישנה – חוויה של פורוֵה רָאגַה. היא יוצאת בפעם הראשונה כביכול ליער ורינדאוון, עליו שמעה כל כך הרבה מהגוֹפִּיות. לפני שהיא יוצאת ליער, חברתה לַליתָא אומרת לה "תיזהרי לא לפגוש את קרישנה, כי הוא יכשף אותך." רָאדְהָארָאני  שומעת את השם קרישנה ואומרת "מי?" וכולה נמלאת באקסטזה. לַליתָא משיבה: "קרישנה" ורָאדְהָארָאני  שוב אומרת "מי?" – היא כולה נמלאת אקסטזה רק לשמע השם הזה וחושבת לעצמה "מה זה השם הזה? מה זה השם הזה שגורם לי לאקסטזה כזאת, שגורם לי מיד לרצות להתאהב במישהו הזה שקוראים לו קרישנה?" לאחר מכן היא שומעת את החליל, את קרישנה מנגן בחליל. החליל מכשף אותה והיא אומרת: "מה זה הצליל הזה? מי מנגן בחליל? מי זה בעל החליל שמנגן צלילים מקסימים כל כך?" היא מיד מתאהבת במנגן החליל. בהמשך, בסידורה של פַּוּרְנַּמָאסִי – האישיות של יוגה מָאיָא –חברתה וישָׂאקְהַה מציירת לה תמונה של קרישנה. כשהיא רואה את התמונה של קרישנה היא לגמרי מתרסקת – נשברת ואומרת "מי זה הדמות הזאת?" היא נכנסת למצב מאוד קשה – היא לא יכולה להפסיק לחשוב על קרישנה, הדמות שבתמונה, והיא מתאהבת בדמות שהיא רואה. החוויה הזאת כל כך מבלבלת את רָאדְהָארָאני. היא חושבת שמצבה ממש עגום ושהתרופה היחידה למצבה החמור היא לתלות את עצמה – למות, משום שהתאהבה בשלושה אנשים שונים: בקרישנה, במנגן החליל ובדמות המדהימה בתמונה. כל אחד מהם הוא קרישנה, קרישנה לא שונה משום היבט שלו, ובמגע עם השם, במגע עם נגינת החליל, במגע עם הדמות – היא חווה את אותה האקסטזה של אהבה. כמובן שהיא חשה הקלה מאוד גדולה כשלַליתָא ווישָׂאקְהַה מסבירות לה שמדובר באותה אישיות. קרישנה הוא זה שמנגן בחליל והוא גם בתמונה היפה. זו המציאות – במציאות הרוחנית כל דבר הקשור לקרישנה לא שונה מקרישנה.

האנרגיה החומרית
גם האנרגיה החומרית היא אנרגיה של קרישנה וגם היא קשורה לקרישנה, וקרישנה נותן לנו ציוני דרך איך לראות אותו גם בתוך האנרגיה החומרית הזאת. בפרק השביעי של הבהגווד גיטה קרישנה אומר "אני טעם המים, ריח האדמה…" שלא לדבר על הצליל של השם של קרישנה, הדמות של קרישנה, אלה גילויים כל כך ישירים של קרישנה, ופה ברהמה אומר: "בחסדך אתה מאפשר לנו לסגוד לך דרך האמצעים האלה, דרך הדמות שלך, דרך הגילויים האלה." ומה לורד צ'איטניה אומר? "בחסדך אתה מופיע – הופעת בשם הזה בצורה כל כך מלאה ומוחלטת. זה החסד האינסופי שלך." אבל מה הבעיה? "אני כה חסר מזל, אין לי טעם לכל זה." מה מפריע לנו? מה חוסם את הטעם שלנו לשם הקדוש, לטעם שלנו להגיע לקרישנה, לטעם שלנו לראות את קרישנה בכל מקום? טעמים אחרים [הם שחוסמים אותנו] – אגו-כוזב, אמונות, הרצון האגוצנטרי, הקנאה הראשונית, האגוצנטרית להיות במרכז. מערכת שלמה של מסכים אגוצנטריים, שמקורם ברצון "הקטן והמוצנע" להיות במרכז, להיות המקסים העליון – שובה לב כול. התרופה היא כמובן להמשיך לשמוע על קרישנה ולתרגל תודעת קרישנה, כיוון שכל אחד מאתנו לפחות מודע לסבל שהרצון האגוצנטרי הזה יוצר. אנחנו בחוויה של סבל תמידי משום שכל הזמן יש איזושהי שאיפה נפרדת, והשאיפה הנפרדת הזאת יוצרת אי נוחות במערכת. מאוד לא נוח להרגיש קנאה, מאוד לא נוח להרגיש תאווה, מאוד לא נוח להרגיש עוינות. כל הרגשות האלה כל כך לא נוחים להוויה שלנו, ולכן אנחנו רוצים לנקות אותם. כמובן שהדרך העמוקה ביותר לנקות אותם זה לתרגל תודעת קרישנה. הרגשות האלה מאוד קשים ואלה הם המסכים שמפריעים לנו פשוט לטעום את הטעם הקסום, הרך והמתוק של קרישנה. זה פשוט להיות עם קרישנה – להיות מסוגלים להתעורר לאותו טבע רך שישנו בכל אחד מאתנו.

שום דבר לא נפרד מקרישנה. הנשמה לא נפרדת מקרישנה – אם היינו נפרדים מקרישנה לא היינו יכולים לחיות. הנשמה ניזונה מקרישנה, הטבע שלנו הוא להיות ביחסים עם קרישנה והיחסים האלה מאפשרים לנו להתקיים במציאות הזאת – אין קיום בלי קרישנה – הכול זה קרישנה. האשליה היא לחשוב שיש משהו בנפרד מקרישנה. ובאשליה הזאת אנחנו מנהלים כביכול מציאות, אך זו מציאות אשלייתית, שגם אותה קרישנה מאפשר לנו, במלוא מובן המילה. היום יש לנו רצון נפרד מקרישנה – בעולם החומרי אנחנו נשמות שמנסות להיות נפרדות מקרישנה. אבל אי אפשר להיות נפרד מקרישנה, לכן זאת אשליה. אי אפשר באמת להיפרד מקרישנה כי קרישנה הוא הכול. קרישנה הוא הכול – קרישנה מאפשר את העולם החומרי הזה – הוא העולם החומרי הזה – הכול זה הוא. אך לא כל אחד הוא גילוי של קרישנה, שכל מה שהוא אומר זו האמת המוחלטת, משום שיש לנו רצון נפרד מקרישנה.

קנאה
שאלה: איך נפנה אל קרישנה ונהיה איתו ביחסים אוהבים, בלי להיות מופעלים על-ידי האגו-הכוזב של אחרים? כשאנו מופעלים ומגיבים לאגו-כוזב של אחרים אנחנו לא מול קרישנה. אנחנו מופעלים על-ידי האגו הכוזב של אחרים כי אנחנו עדיין פועלים בעצמנו מתוך אגו כוזב. הקנאה של אחרים מעוררת את הקנאה שלנו, והקנאה שלנו מעוררת את שלהם. אגו כוזב הוא מצע לקנאה, רשת של קנאה. ובקנאה כל אחד מאיים עלינו. בגלל האינטרס המאוד מיוחד שבאנו אתו לעולם – להיות אלוהים, כל אחד מאיים עלינו. ואנחנו צריכים להתרועע עם אינספור אנשים שרוצים להיות אלוהים – זה מה שקורה בפועל. אם נחשוב על זה לרגע, זה ממש נורא. אבל נורא יותר הוא שלא מאפשרים לנו להיות אלוהים. זו רשת מאוד בעייתית. אז לחיות מול האגו הכוזב של אחרים זה לחיות מול האגו הכוזב שלנו – זה לחיות באגו כוזב. עדיין יש לנו קנאה או רצון להיות אלוהים, זאת הנקודה. או שאנחנו חיים מול קרישנה – לחיות מול קרישנה זה להיות המשרתים של קרישנה. לחיות מול קרישנה זה לא רק הקונספט "אני משרת נצחי של קרישנה", אלא זו חוויה ממשית אם נאפשר אותה. קרישנה מתגלה לנו דרך השם הקדוש, דרך המֻוּרְתי, דרך פְּרַסָאד, אפילו דרך האנרגיה החומרית. הוא מתגלה בפנינו ומלמד אותנו לראות אותו, כדי שנוכל להבין – כדי שזה יתחיל סוף סוף לחדור להכרה – שיש פה טעם מדהים ועמוק שאנחנו כמהים לו.

כל הטעמים האגוצנטריים לא מספקים אותנו. גם אם העולם כולו יעריך אותנו ויעריץ אותנו ויחשוב שאנחנו הנפלאים ביותר, ברגע שנתעורר קצת לטעם הרוחני, או מצד שני, נרגיש קצת מרוקנים, נאבד עניין בטעם האגוצנטרי. כשחיים מול קרישנה אף אחד לא מאיים עלינו, זאת הנקודה המרכזית. כשאף אחד לא מאיים עלינו, נוכל לראות את האחר כמו שהוא – נשמה שרויה בזהות חומרית. אף אחד לא מאיים עלינו כשאנחנו חיים מול קרישנה. שירות לקרישנה הוא לחלוטין ייחודי ואקסקלוסיבי, כלומר יש לנו יחסים ישירים עם קרישנה, שהם רק שלנו. בזמן גַ'פַּה אנחנו חווים את היחסים עם קרישנה ואיננו חושבים "הו, עכשיו קרישנה מקשיב גם לאחרים והוא לא איתי." אין לנו את החוויה הזאת – יש לנו חוויה מאוד מלאה "קרישנה איתי". בחוויה הזאת אין קנאה. אם נבין יותר לעומק את הלך הרוח של אהבה, במיוחד אהבה לקרישנה – נבין שבהלך רוח זה אין קנאה. זה הטעם המאוד נשגב. אם נאפשר לעצמינו ונתפלל לקרישנה "קח את כל הדברים האחרים ופשוט תאפשר לי להיות איתך, לשמוע את השם הקדוש, לסגוד לך, לפגוש אותך דרך כל האמצעים האלה שאתה נותן לי כדי לפגוש אותך דרכם" – נוכל לפגוש טעמים מאוד מאוד עמוקים. כי אז קרישנה יתגלה לנו – קרישנה רוצה להתגלות לדבק. ובאופן טבעי לא נחיה מול הקנאה שלנו או הקנאה של אחרים. הקנאה – הדבר שמחבר אותנו עם אחרים – תתמוסס, זה הסיפור. בלי הקנאה הזאת לא נראה אחרים כאויבים.

לפנות לעזרתה של בהקטי
תרבות של כבוד מנקה ועוזרת להתנקות מקנאה, שזה השלב הראשון בניסיון לצמצם את הקנאה. כמובן שאם לא נקנא אז לא תהיה שאלה של אגו כוזב של אחרים – קנאה מגיבה לקנאה. אם נמצא בן אדם נקי מקנאה, נראה שזה מאוד מאוד נוח, זה יוצר אוירה מאוד שקטה ללב, משום שהוא עצמו מאפשר לך לא להתחרות בו, כי הוא לא מתחרה בך. בעולם כולם מתחרים בכולם – זאת אי-הנוחות המאוד גדולה של העולם החומרי. כולנו רוצים את אותו הדבר, וזה מהות האגו הכוזב שלנו ושל אחרים. אבל כשאנחנו מתרועעים עם מישהו נקי מאגו כוזב, זה מאוד מאוד נוח, זה יוצר נוחות. זאת אומרת שהאגו הכוזב הוא סוג של חולי, כמו מחלה. ומחלה צריך לרפא – מחלה במובן של אי-נוחות. אף אחד לא אוהב להיות חולה, מחלה זה לא מצב נוח. בתרגול הרוחני אנחנו מתחילים להבין את עצמינו כנפרדים ושהאגו הכוזב זו מחלה. המחלה הזאת מאוד מתישה – היא בלתי נסבלת ויש לה תופעות לוואי נוראיות. רֻוּפַּה גוֹסְוָאמי משווה את המחלה הזאת לצהבת, והתרופה לצהבת היא סוכר – אותו הוא משווה לשם הקדוש. התרגול הרוחני והניסיון לדבוק בהבנות הרוחניות בצורה עמוקה – זאת התרופה. אנחנו רוצים לרפא את המחלה של האגו. צריך לקחת את התרופה מאוד ברצינות. כדי לרפא את המחלה יש תרופות, יש תזונה מתאימה, ותרגול מתאים – את כל זה אנחנו צריכים לעשות כדי להשתחרר מהמחלה המאוד מאוד קשה הזאת. היא גם מחלה ממארת ומדבקת – אם כי לא לחלוטין, יש אנשים שמחוסנים בעולם הזה, אבל זה מאוד נדיר – להיות מחוסן מאגו כוזב. דבקים טהורים מחוסנים למחלה. לדוגמה, רָאמָאנַנְדַה רָאיַה היה מחוסן מתאווה – הוא אימן את הרקדניות היפיפיות שרקדו ללורד גַ'גַנְנָאתְהַה – הוא היה מעסה את הגוף שלהן ומכין אותן לריקוד. הוא לימד אותן איך לרקוד בתפקיד הגוֹפִּיות ועשה זאת  ללא שמץ של תנודה בתודעה. כשאנו במחיצת דבקים טהורים, דבקים מאוד מתקדמים, אנחנו רואים שהלב נעשה מאוד רגוע בנוכחותם, כי הם בריאים – כי הם השתחררו מאגו או לפחות יש להם סלידה עזה מאגו ומרצון לשתף פעולה עם המתקפות של האגו ושל המיינד. ישנה פרשנות של שְׂרִילַה וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה בה נאמר שלמעשה אנחנו לא משתחררים באופן מיידי מהמיינד. המיינד ימשיך להתקיף, והוא לא יהיה טהור עוד הרבה זמן, אבל כפי שאיננו מובסים בשעה שאויב מתקיף, כך אנו יכולים גם להילחם במיינד בגבורה. אנחנו יכולים פשוט להדוף אותו ולתקוף בחזרה – לקחת מקלט בשם הקדוש, לקחת מקלט בקרישנה. בהקטי יכולה להדוף את המיינד. בהקטי היא כמו הגבורה של הלוחם – בהקטי היא הכוח של הדבק – בכוח הבהקטי אנחנו יכולים לייצב את המיינד, לשלוט במיינד, להדוף את האוייב ולנצח אותו. הוא יתקיף ונהדוף אותו שוב ושוב עד שבהדרגה ננצח לחלוטין. למעשה האגו הכוזב, או הזהות העצמית, נשאר עד שלבים מאוד מאוחרים בתרגול הרוחני – בהם עדיין יש שמץ של זהות חומרית, כלומר אגו. בפְּרֵמַה (אהבה טהורה לאל) מתואר שהזהות החומרית לגמרי נעלמת. בבְּהָאוַה (שמקדימה את פְּרֵמַה) היא מאוד סמויה, כלומר אפילו בשלבים מאוד גבוהים של התרגול הרוחני יש תפיסת עצמי חומרית. בשלב הזה המקור לתפיסה החומרית הוא לא בהכרח קנאה. האהבה אז היא כל כך אקסטטית, אך יש שמץ של זהות. אנחנו חיים בעולם החומרי והאגו הכוזב הוא אנרגיה המתבססת על הקנאה הראשונית שלנו, לכן גם אדם מאוד מתקדם עדיין משמר איזושהי זהות. אבל גם אם קיימת זהות חומרית, כיוון שבהקטי היא כל כך עוצמתית – אנחנו יכולים לפנות אליה בכל רגע והיא יכולה לנקות או לנצח את כל האויבים שעומדים בדרכינו – זאת העמדה של הדבק. בגלל הידיעה או האמונה הזאת של הדבק, הדבק יכול לפנות לעזרת בהקטי או לעזרתו של קרישנה בכל מצב. וזאת בעצם אומנות החיים שאנחנו רוצים לתרגל. אנחנו לא רוצים אפילו לתרגל מצב שבו אין יותר אויבים, זאת לא הנקודה. כיוון שאנחנו בעולם החומרי, הדבק מעדיף לחשוב שאין לו שום כוח לעמוד מול האויבים האלה. "לי עצמי אין כוח להילחם בכלום אבל קרישנה יכול לעזור לי בכל מצב, השם הקדוש יכול לעזור לי בכל מצב. יש לי מנטרה סודית" – קרישנה יכול לעזור לנו בכל מצב, לכן אין זה בכוחות הבהקטי שלי, אלא בכוחותיו של קרישנה – אפשר לפנות אל קרישנה בכל מצב והוא יכול לעזור.

הלך הרוח של הדבק
הלך הרוח של הדבק הוא כמו זה של המלכה קוּנְתי, הוא לא חותר להיות טהור: "מתי אהיה טהור ולא יהיו לי מחשבות שליליות במיינד?" זאת הנטייה האימפרסונליסטית – להרגיש טהור וללא אגו. אבל לדבק, ואנחנו רואים זאת במיוחד בכתיבה של האָצָ'ארְיַות ואצל אנשים שהגיעו להגשמה עצמית – אין את המחשבה: "עכשיו אני כל כך טהור שאין לי יותר אגו." הדבק אומר: "קרישנה, רק שמור אותי בכפות רגלי הלוטוס שלך. רק תן לי הזדמנות להתרועע עם דבקים טהורים, רק תן לי את היכולת לקחת מקלט שוב ושוב בך." דבק לא חושב: "עכשיו אני טהור, סוף סוף השתחררתי מהמכשול הזה, היום אני יכול להגיד שבהקטי מנצחת!". זה לא הלך הרוח של הדבק. הניצחון של בהקטי מתרחש כשאנחנו יודעים לפנות לקרישנה לעזרה בכל מצב, זאת האומנות הגדולה של החיים. לפנות לקרישנה בכל מצב ולדעת שאם רק אפנה, גם אם הדברים נראים בלתי אפשריים, גם אם אנחנו לא מבינים את המציאות סביבנו, גם אם אנחנו נראים מובסים לחלוטין, פשוט לפנות שוב ושוב לקרישנה, לפנות לשם הקדוש, לדעת שמתישהו, איכשהו, השם הקדוש יעשה את העבודה – יעזור לנו שוב לזכור את קרישנה, להיות עם קרישנה, וכשאנו עם קרישנה שום דבר אחר לא באמת מפחיד.

הדבק לא רוצה, או מנסה או אפילו לחשוב שביכולתו להרגיש טהור, להיפך אנחנו רואים שככל שדבק מתקדם יותר הוא יותר ענו. זה אומר שיש לו תובנה מאוד עמוקה שהוא עצמו נשמה קטנה ומזערית, ומה כבר נשמה קטנה ומזערית מסוגלת לעשות בעולם הזה? אבל קרישנה עצום וענק והשם הקדוש שלו אינסופי. כשנתחבר לקרישנה ולמורה הרוחני – לדבק הטהור, ניקח מקלט – נוכל לעשות את הדבר שקרישנה רוצה שנעשה. לכן, זה לא "עוד פעם אני עם הדפוסים האלה! שוב פעם אני…" זה לא העניין – זה לא הדבר שאמור להטריד. העניין הוא "טוב קרישנה, האויב מגיע, אני מיד לוקח מקלט". זאת האומנות הגדולה. ואז אנחנו חיים כאילו אין אויב, למרות שהוא ישנו שם. ומתישהו ייתכן שהאויב יתמוסס, אבל גם כאשר יתמוסס לא נחשוב "סוף סוף גברתי על האויב ועכשיו הגעתי להגשמה עצמית, אני חזק ואיתן בדרכי הרוחנית." כשאנחנו קוראים את הכתבים של הדבקים הטהורים – אנו עדים לענווה שאיננו מסוגלים אפילו להבין אותה. אך זאת המציאות שהם חווים – "אני נשמה קטנה ומזערית ואין לי שום כישורים כשלעצמי. כל יכולת  או כוח שיש לי זה בזכות החסד של המורה הרוחני, בזכות החסד של קרישנה, ושל הדבקים הטהורים." זה מה שדבק מבין, ואז הוא לא מופתע שהמיינד עדיין מתקיף, לא מופתע כשלפעמים נראה שהאנרגיה החומרית מנצחת. הוא מופתע אבל יודע לקחת מקלט, ולכן הוא באמת איתן ויציב. הוא לא מתערער בשום מצב, לא משום שהשיג משהו אלא בגלל החוויה שהוא אוחז בכפות הרגליים של קרישנה. מי שאוחז בכפות הרגליים של קרישנה הוא מי שיודע שאחרת לא יוכל לזוז ולפעול. יש חוויה של תלות טוטלית, שבלי האחיזה הזאת, בלי החסד של כפות הרגליים של קרישנה, אין לי סיכוי. הדבק לא חושב "טוב, עכשיו אני לא חייב לקחת מקלט". החוויה התמידית היא שאם אני לא אקח מקלט אובד. זאת בדיוק הנקודה, וזה מה שמעניין דבק. בסופו של דבר, מה שדבק רוצה זה רק להיות עם קרישנה. בדרך כשלהי לרצות להיות עם קרישנה, לבכות על כך שאין לנו את קרישנה, ואז בהדרגה לרצות רק להיות עם קרישנה ולהבין שבלי קרישנה, בלי המורה הרוחני, בלי שירות מסור, בלי תודעת קרישנה – אין לנו שום אפשרות לחיות בעולם הזה. ההתקדמות שלנו תהיה לאו דווקא בניקיון או בטוהר, אלא ביכולת שלנו לפנות לעזרה, למקלט של קרישנה. זה בעצם המדד להתקדמות שלנו. האם אנחנו לומדים את האומנות של לקחת מקלט בכל מצב. אם אנחנו מפתחים את הביטחון הפנימי שקרישנה ישנו שם בכל מצב – זאת בעצם ההתמסרות. התמסרות משמעה שאנחנו יודעים שקרישנה נמצא איתנו בכל מצב, הוא תמיד ישנו בכל מצב, ובכל מצב נפנה אליו כי רק הוא באמת שם בשבילנו. זאת ההתמסרות שאנחנו רוצים. וכשנחיה במצב הזה כבר לא תהיה השאלה "האם אני מתקדם?" הדיון הזה לא תופס מקום בלב של הדבק. הנקודה היא שאנחנו רוצים להוריד בהדרגה את מישור החיים שלנו מאזור המיינד לאזור הלב. אנחנו רוצים יותר ויותר לשקוע במישור הלב. לפגוש את קרישנה, לפגוש את המציאות במישור הלב. אנחנו משתמשים באינטליגנציה כדי לעזור לנו להגיע לאזור הלב. זה התרגול הרוחני. איננו רוצים לחיות רק באזור המיינד. במיוחד כשאנחנו משננים, אנו רוצים לשמוע בהדרגה את המנטרה יותר ויותר במישור הלב, לפגוש את השם הקדוש במישור הלב, לפגוש את המֻוּרְתי באזור הלב, לפגוש את הידע הרוחני במישור הלב. אנחנו רוצים לפגוש את קרישנה במקום בו הוא נמצא. הנשמה היא בלב, קרישנה הוא בלב – שם מתנהלים החיים שלנו ושם אנחנו רוצים לפגוש את קרישנה. זה כיוון התרגול שלנו, לפנות לקרישנה בכל מצב ולדעת שאנחנו מוגנים בידיו בכל מצב, לשמוע את השם הקדוש עמוק, מתוך היחסים הפנימים העמוקים שלנו עם קרישנה.

לראות את קרישנה בכול
הפסוק הבא (39) לקוח מהבהגווד גיטה 9.11:

"טיפשים בזים לי משום שאני מופיע בדמות אדם. הם לא יודעים את מעמדי העליון כסיבת הסיבות, יוצר האנרגיה החומרית."

פרבהופאדה מתרגם אותו כאן בצורה שונה מהאופן שבו תירגם אותו בגיטה עצמה. במקום אחר, קרישנה אומר, "איני מאפשר להם לראות אותי בגלל שהם טיפשים." יש כאן סתירה, אבל קרישנה לא יכול לאפשר להם לראות אותו בגלל שהם טיפשים. מה הכוונה טיפשים? קרישנה כמובן אינו קנאי, הוא אינו קורא למישהו "טיפש" כדי להוריד אותו. קרישנה מתאר פה מציאות בה טפשות היא אי-ידיעת האמת, חוסר אבחנה בין חומר ורוח, לא לדעת מיהו קרישנה, לא לדעת שאנו לא הגוף הזה. אם כן, טיפשות היא לא לדעת. ומה עומד מאחורי טיפשות? מאחורי טיפשות עומדת הקנאה. אנחנו חוזרים לאותה נקודה – בהקשר הזה טיפשות היא ביטוי של קנאה, היא לא ביטוי של רמת אינטליגנציה. זה מתחיל מהקנאה הראשונית – בגלל הקנאה הראשונית בקרישנה אנחנו לא רוצים לראות אותו כמו שהוא, ולכן אנחנו הופכים לטיפשים. הטיפשות המרכזית של העולם החומרי זו הקנאה הראשונית בקרישנה, העובדה שאיננו מוכנים לראות את המציאות כמו שהיא. זאת הטיפשות – ההפרדה מקרישנה והקנאה – זאת הטיפשות. אנשים יכולים להיות נבונים מאוד ועדיין ישתייכו לקטגוריה של טיפשים. הם טיפשים כיוון שהם עדיין לא רוצים לראות את המציאות, עדיין לא רוצים לפגוש את קרישנה.

אם כן, טיפשות היא אי-ידיעת המציאות, בגלל קנאה. ובגלל הקנאה הזאת, כאשר קרישנה מופיע בדמות שאינה עוצמתית ואדירה כביכול, אלא בדמות אנושית יפיפייה, הטיפשים אומרים "זה לא אלוהים". למעשה, זאת הדמות בה הם הכי מקנאים! קל יחסית שלא לקנא כשאנחנו רואים מישהו אדיר יותר מאתנו. במי אנחנו בדרך כלל מקנאים? באלה שקרובים לנו, באלה שדומים לנו. איננו מקנאים במי שמעלינו וגם לא במי שמתחתינו. אך קנאה היא בין אלה שקרובים לנו. כשרואים רוכבי אופניים בכביש יש מכונית שנוסעת מעט לפניהם כדי שהם יוכלו להתחרות אתה, הם צריכים איזושהי תחרות. המכונית נוסעת לאט במהירות שהיא קצת יותר מהירה מהם.

קרישנה מופיע בדמותו האנושית כיוון שהיא רבת חן, יפיפייה, שובת לב כול – זאת הדמות העליונה של אלוהים. אבל היא מקור לקנאה רבה מאד. זה בדיוק מה שהיינו רוצים להיות – הדמות היפיפייה, שובת הלב, והמקסימה ביותר. כל אחד מאיתנו היה רוצה זאת. אם כן, הקנאה הזאת בקרישנה, בדמותו האישית, היא הקנאה הגדולה ביותר, ולכן הטיפשים לא מזהים שבדמות הזאת, למרות שהיא יפיפייה, נמצא אותו אישיות עליונה, מקור כל הסיבות, השליט העליון, שהאנרגיה החומרית והרוחנית – הכול נובע ממנו, והוא המקור לכול. כל אלה קיימים באותה דמות יפיפייה ורבת חן. הטיפשות היא לקנא בקרישנה. וזה המצב של כולנו.

לא לראות את הרוחניות של כל אחד ואחד זה סוג של קנאה. אפשר לקחת את זה גם המֻוּרְתים, לשם הקדוש, אפשר לראות את זה בכל הגילויים של קרישנה. גם הגוּרוּ, הדבקים המתקדמים, הדבקים הפחות מתקדמים, כל בני האדם, כל ישויות החיים, בכל יצור יש נשמה רוחנית שהיא חלקיק רוחני של קרישנה. קנאה מתבטאת בסופו של דבר כלפי כל הגילויים הרוחניים האלה. כשאדם לומד לראות את קרישנה בכל מקום, הוא לא מקנא באף אחד. קנאה בדבקים מתקדמים או באנשים רוחניים היא חלק מאותה קנאה.

עוינות וקנאה הן זהות. בסנסקריט הן למעשה אותה מילה. הצד השני של עוינות הוא פחד. פחד הוא גם ביטוי של קנאה. כשיש לנו אינטרס מסוים, אנו בחרדה תמידית שלא נוכל לממש אותו. יש לנו אינטרס בעייתי מאוד, ואנו לבד בעולם עם האינטרס הזה. זה מצב מפחיד מאוד. כולם באותו מצב – לכל אחד יש את האינטרס לבסס את עצמו במקום מסוים, וזאת בעיה, משום שאנחנו חסרי אונים, קטנים ומאוד מפוחדים, ולכן כל אחד מאיים עלינו, ובפרט שכולם רוצים את אותו הדבר. אנחנו במלחמה אינסופית, ופחד הוא ביטוי של קנאה בהקשר הזה. לכן פחד הוא גם ביטוי של עוינות. מדובר באותו אזור באגו הכוזב, שנשען על פחד, קנאה ועוינות. זאת עובדה שהכול מסתבך פה – נאמר בגיטה שהעולם החומרי דומה לעץ בניאן שאי אפשר לדעת היכן הוא מתחיל והיכן נגמר. כל ענף מוציא גזע, כל גזע מוציא עוד ענפים וזה אינסופי – זה התיאור של העולם החומרי ושל האגו החומרי שלנו. מאוד סבוך, אך השורש הוא הקנאה הראשונית בקרישנה, אשר מולידה פחד. הנפרדות הזאת מולידה פחד, והנה אנחנו כאן.

אם רצוננו להיות אלוהים, הפחד הוא לאבד את משאת נפשנו. העולם הזה מפחיד, כיוון שאנו רוצים לעצמנו דבר שרבים רוצים לעצמם. כמו מכרז ב- eBay, זה מכניס את האנשים לחרדה. אנחנו רוצים לזכות במשהו אבל גם אחרים רוצים לזכות בו, ואולי הם יציעו מחיר טוב יותר. העולם החומרי מאופיין בפחד כי אנו בלי קרישנה. כל צעד מעורר חרדה. זהו פחד מרכזי מאוד – שאין ביכולתנו להיות קרישנה. כשאנחנו מוותרים על האינטרס הזה, אנחנו שלווים. האימפרסונליסטים מוותרים על אינטרס זה ואז הם שלווים. אם אין "אני" אז אין אינטרס, יש שאנטי. הם שלווים. הדבקים מוותרים על אינטרס זה כי הם רואים את עצמם משרתים של קרישנה והאינטרס של קרישנה עומד לנגד עיניהם – ולכן הם שלווים. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתה נאמר שרק הדבקים שלווים באמת. האימפרסונליסטים, המאוימים מהעולם החומרי, רוצים שלווה, מחפשים שלווה. הדבק לא רוצה בכלל שלווה, הוא רק מחפש לשמח את קרישנה, ושלווה היא פועל יוצא של זה. אין לו שום תשוקה. זאת השלווה היחידה –הוויתור על האינטרס האישי והשתלבות באינטרס של קרישנה. במצב זה אין קשיים, אין בעיות, יש אי-פחד מוחלט. אם קרישנה רוצה להרוג אותי, אם קרישנה רוצה שאחיה, אם קרישנה רוצה שאצליח, אם קרישנה רוצה שאכשל, אם קרישנה רוצה לתת, אם קרישנה רוצה לקחת, הכול בסדר, כל עוד אני עם קרישנה. במובן מסוים, כל ההישגים בעולם הזה הם חיצוניים ליחסים שלנו עם קרישנה. כל עוד אנו רואים את קרישנה בכל מצב, נוכל לפגוש אותו בכל מצב – בטוב וברע. אנו פוגשים את קרישנה ומגשימים את מטרת החיים – אנו עם קרישנה! ואז אין פחד.

מכיוון שיש לנו תפיסה אגוצנטרית, ותפיסה גופנית, עצם התפיסה שאני הגוף הזה מעוררת בנו חרדה. לדבק יש את הכלים להתמודד עם כל מצב. ייתכן שלא נוכל לקבל כל דבר מיידית בשלווה – יש צורך לשנן גַ'פַּה ולעבד את זה, אך יש לנו את הכלים לעבד כל דבר, כי בסופו של דבר, כיוון שקרישנה עומד מאחורי כל דבר, אנחנו יודעים שבעצם, מבחינה מסוימת, אין משהו שאיננו יכולים לעבד, אין דבר שאנחנו לא יכולים למצוא לו את המקום הנכון בתוכנו. ובסופו של דבר, עלינו להגיע להבנה שרק קרישנה קיים, זה כל מה שאנו רוצים, ואז נוכל להמשיך הלאה. זה התרגול שלנו, להגיע בכל מצב למקום הזה ולהמשיך הלאה.



מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

מתרגמת ספרות ודית עניפה ומחברת הספרים "מתאוה לאהבה" ו"סיפורו של זמן". מרצה לפילוסופיה של היוגה והתרבות הוודית.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר