יום יום חג

יום יום חגמאמר זה בסיסו בשאלה מתוך עבודה אקדמית אשר הגישה אשתי במסגרת לימודיה.

בעבודת הסיום של קורס 'חג ומועד' התבקשה אשתי לאפיין חג מהו לפי א. שביד (1984) מתוך הפרק "ציוני הזמנים – החג ומועד" ב"ספר מחזור הזמנים".

שביד, חתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל, מגדיר מהו חג בצורה בסיסית ביותר: "מהו חג? יום שהבדלתו משאר הימים חתוכה וניכרת ביותר, יום בעל מעמד פולחני מוגבה" (עמ' 28) לאחר שהגדיר חג מהו, שביד מסביר כיצד ניתן ליישם זאת ולהבדיל אותו משאר ימות השנה. "כיצד נעשה יום ליום מקודש?" שואל שביד ועונה בעצמו: "קודם כל, כמובן על ידי הבדלתו. יום חג הוא יום שמנתקים אותו מרציפותם של שאר הימים ומציגים אותו לבדו. הדבר נעשה על ידי הפקעת היום מרשות הפעילות האנושית הרגילה" (29).

וכך כותבת אשתי בעבודתה שלה: "ישנן שתי דרכים דרכן אנו מבדילים את החג מימי החול 'הרגילים'; הראשונה היא הפקעת הזמן. אנו מפקיעים את הזמן מרשותו של האדם. האדם ביום החג עושה את אשר מכתיבה המסורת לגבי אותו יום. לא רק שהוא אינו הולך כהרגלו לעבודה, אלא כל חג מאופיין בטקסים, מעשים ולעיתים גם דרכי אכילה שונים אשר האדם מבצע בעקבות כתבים, מסורת ונורמה. הדרך השנייה להבדיל את החג מימי החול, היא על ידי רוממותו." כלומר על ידי הפיכתו לקדוש.

עקרון הקדושה
עקרון הקדושה הינו לב ליבו של החג, שביד טוען ש"דבר מקודש הוא דבר שהפרידו בינו לבין יתר הדברים והעמידוהו לבדו. אולם לא כל הפרדה מבדילה, ולא כל הבדלה היא צעד לקראת קידוש… הקדוש "באמת" הוא המובדל באורח מוחלט ומכל בחינה שהיא, האחר בתכלית מכל הדברים הנמצאים בעולם – כלומר – האלוהים. כל יתר הדברים המקודשים אינם מקודשים כמוהו, וקדושתם עומדת ביחס אליו" (29).

עקרון הקדושה אשר עוזר לרומם את החג משאר ימות השנה, למעשה מכריח אותנו לאבחן את החג כמוסד דתי ביסודו. בניתוחו שלו, גם שביד מגיע למסקנה זו: "קדושה אמיתית מצויה רק במקום שבו האדם מכיר ישות העומדת באורח מוחלט מעליו, והיא המקור לכל הערכותיו. אם חג הוא איפוא יום מקודש, הריהו לכתחילה מוסד דתי" (29).

דברים אלו מעלים שתי שאלות במוחי: הראשונה היא: למה אנחנו צריכים חגים? והשנייה: לשם מה הם נוסדו, מהי מהותו של החג?

מהות החג
אנסה לאחד שאלות אלו ולענות עליהן יחדיו. אתחיל עם דבריה של אשתי, אשר מסתמכת על מילותיו של שביד: "בעוד אנו עסוקים בחיי היומיום ובקיום צרכינו הבסיסיים ביותר, מגיע החג על מנת לשבור את שגרתנו, על מנת להכניס מימד רוחני למציאות הגשמית. החג למעשה הוא התבטאות שאיפתנו העמוקה ביותר של התחברות אל השלם האמיתי, אלוהים, אשר רק הוא יכול להיות קדוש ושלם באמת. על מנת שנוכל להפריד ולהבדיל בין קודש לחול, ישנן פעולות סמליות רבות העוזרות לנו, הכפופים לחומר הגשמי, להתחבר עם האלוהי. לפי שביד, גם איסור המלאכה בשבתות ובחגים וכן הצום אשר הופך את יום הכיפורים לקדוש הינם מעשים סמליים הבאים לתאר מלאות ושלמות, דבר הנבצר מאיתנו בתוך מציאותנו היומיומית."
כלומר, החג נובע מתוך רצון או צורך שלנו להתחבר עם מציאות עמוקה יותר שאין אנו יכולים להתחבר איתה, לגעת בה ולחוש אותה בתוך גבולות היומיום. איסור המלאכה הקיים בחג מעניק לנו זמן אותו ניתן למלא בתכנים רוחניים. שביד, בספרו, מדבר על עקרון 'ההשתתפות וההתאמה' הנחוץ כדי שנוכל לנצל את החג עד תום.

אסביר עקרון זה, שוב דרך מילותיה של אשתי: "ראשית, על מנת שנוכל לחוש באווירת החג ולנשום את קדושתו, דרושה השתתפות והסכמתו של הציבור בכללותו. רק כאשר הציבור משתתף ומכבד את החג, ניתן להרגיש ולראות את הארץ לובשת שמלת חג. אם כך, השתתפות הציבור היא חשובה, אך לעניות דעתי, חשובה עוד יותר ממנה היא ההתאמה האישית. התאמה אישית באה לידי ביטוי בשני רבדים; חומרי ורוחני. מבחינה חומרית, איש-איש עורך למשל סעודת חג לפי מידת יכולתו, או תורם צדקה לנזקקים כפי שמאפשר לו כיסו. מבחינה רוחנית, הסוגיה מורכבת יותר כי היא בעיקרה תודעתית, כדבריו של שביד עצמו: "כל עשייה ועשייה דורשת את ההתכוונות המיוחדת בראשיתה ואת ההסתכלות המפרשת בסופה" (33). שני עמודים קודם לכן מסביר שביד את ההיבט התודעתי-אישי אשר מעצב את השפעת החג עלינו ואת יכולתנו לשאוף ולהתחבר עם השלם האמיתי. שביד מראה שלחג שתי פנים, אחד על דרך השלילה (איסור המלאכה, למשל) ואילו האחר על דרך החיוב – עבודת אלוהים. איסור המלאכה יוצר אצלנו חלל פנוי אשר אותו ניתן למלא בעבודת אלוהים, אשר בדרך כלל כרוכה בפעולות סמליות, כפי שהבאתי למעלה. הפעולה הסמלית אשר לתוכה אנו יוצקים את עבודת האל משתנה מחג לחג, אך מהותה נשארת זהה. כשם שלחג שתי פנים כך גם לעבודת האל, ניתן לבצעה מתוך פחד (מאי קיום המצווה) או מתוך שאיפה כנה להתחבר לאלוהי. לפי שביד, עבודה אשר מקדישה את היום כולו לאלוהים, מרוממת את האדם אל המישור העליון וגורמת לו לקבל את החסד האלוהי."

בהקטי-יוגה – חגיגה יומיומית
לקראת סוף החלק הראשון של פרקו (31) שביד כותב: "העבודה המייחדת את היום לאלוהים היא ההתרוממות אל המישור הגבוה, ואם אמרנו כי הצעד האחד של קידוש היום מפקיע את היום מרשות רצונו של האדם ויש בו יסוד של חומרה, הרי הצעד האחר, החיובי, מחזיר את היום לאדם כחסד מגבוה." עקרונית, האדם ביום חגו מוגבל לחוקים ולמצוות. כפי ששביד טוען, ניתן לראות בזה יסוד של חומרה. אך אנשים העוקבים אחר עקרונות החג, לא מפחד ולא מפני שכך נהוג לעשות, אלא מפאת הרצון להתחבר לאלוהי אינם חשים ביסוד החומרה. אנשים אלו הם המרוויחים הגדולים של החג, הם אלו אשר מתרוממים למישור הגבוה.

כנאמר בבהגווד-גיטה (18.37): "זה שבראשיתו כמו רעל אולם באחריתו מתוק כנקטר, ומעורר להגשמה עצמית, נאמר שהנו אושר במידת הטובות."

אם כך, התייחדות החג לאלוהים, מקנה אושר לאדם, היא מרוממת אותו למישור הגבוה ומאפשרת לו לקבל את החסד האלוהי. השאלה הנשאלת היא, למה לחכות לחג? למה אי אפשר להתחבר לאל יום יום? שביד טוען שבחיי היום יום אנו עסוקים מדי. אך איזהו העיסוק החשוב אשר יכול לדחוק לפינה את האל בכבודו ובעצמו?

הבהגווד-גיטה מלמדת אותנו שדרך עקרונותיה של בהקטי-יוגה ניתן לייחד כל רגע לאל וכך לחוות אותו כל הזמן, משמע לחיות בתוך חג. הבהגווד-גיטה אינה מבקשת שנפרוש מהעולם, היא אינה מבקשת שנזניח את גופינו ואת בני משפחתנו. היא מלמדת שעל ידי שינוי תודעתנו, מתודעה חומרית-אנוכית לתודעה רוחנית, ניתן כדברי שביד, להתרומם "אל המישור הגבוה."

"מקד מֶחשָבך בי, אישיות אלוה העילאי, והשקע בי תבונתך כולה. אין ספק כי אז תחייה בי תמיד. " (ב.ג. 12.8) הגיטה מלמדת כיצד כל פעולה יכולה להפוך למנחה לאל, "כאשר אדם מגיש לי באהבה ובמסירות עלה, פרח, פרי או מים – הריני מקבל את מנחתו." (ב.ג. 9.26) האל אינו זקוק לדבר, אך הוא נאות לקבל את האהבה והמסירות המצויים בתוך המנחה.

"כל אשר תפעל, תאכל, תגיש או תחלק, גם כל סיגוף – עשה כמנחה לי." (ב.ג.9.27) כל פעולה ופעולה ניתן לבצע עבור האל וכך למקד בו את תודעתנו. על ידי מיקוד התודעה בו ניתן להתרועע איתו בכל רגע ורגע. עשיית הפעולות עבורו מנתקות אותנו בהדרגה מהמניע האנוכי הפוקד כל פעולה ופעולה בעולם זה. לאט-לאט המתרגל אינו מתעסק במה ירוויח או מה יפסיד אם יפעל כך או אחרת. כך, שהאדם מוציא את עצמו מהמרכז, המציאות נהיית ברורה, הוא מבין שאינו מרכזה. הבנת המציאות משחררת את המתרגל מתפישות כוזבות אשר שיעבדו אותו וגרמו לו לחפש את אושרו בחומר הזמני. אדם שכזה, מתחיל לחתור אל הקדשת כל חייו אל הרוחני, הוא אינו מסוגל לחכות לשבת או לחג, הוא רוצה לטעום את הטעם הזה בכל רגע ורגע.

"הו חכם דגול, ברגע שפיתחתי טעם לאישיות אלוה, להיטותי לשמוע על האל הפכה לבלתי מעורערת. וכאשר גבר הטעם יכולתי להבין שרק עקב בערותי עטיתי כסות גשמית וסמויה, כיוון שהאל ואני כאחד היננו רוחניים. וכך במשך שתי עונות – עונת הגשמים והסתיו – זכיתי לשמוע חכמים דגולים אלה מזמרים בקביעות את תהילותיו הנקיות מרבב של האל. בגאות בי זרם השירות המסור (בהקטי-יוגה), נעלם מעטה מידת הלהיטות והבערות." (בהאג. 1.5.27-28)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר