לשבור את החומה – הצצה לפרק הראשון מתוך הספר "בעקבות הדרך"

לשבור את החומה – הצצה לפרק הראשון מתוך הספר "בעקבות הדרך"

בעקבות הדרךלפני הנסיעה נפגשתי עם יובל. "העולם הזה," אמר לי, "הוא כמו 'גן השבילים המתפצלים' של בורחס. גן ענקי עם אינספור שבילים. כל אחד צועד בשביל שלו, לפעמים מצטלב עם אחרים ולפעמים נפרד מהם. גם אנחנו ככה, נפגשים ונפרדים. בסופו של דבר, כל אחד צריך לדבוק בשביל שלו. אתה צריך להמשיך לחפש את הדרך שלך." לפני שנפרדנו הוא הביט בעיניי, לחץ בחוזקה את ידי, הניח את ידו השנייה על כתפי ואמר: "סע לשלום, ורק אל תחזור לי שם בתשובה." כך הוא בירך אותי, מורי ורבי לחיים החילוניים.

ישבתי ליד שער העלייה למטוס, הייתי מתוח וחסר סבלנות. בגיל עשרים וחמש עמדתי לצאת לראשונה מהארץ והזיכרונות מחיי הקודמים הציפו אותי. הציפייה הרבה וההתרגשות החזירו אותי ליום שבו קניתי לעצמי כמה מכנסי ג'ינס וחולצות טריקו, קיצצתי את פאותיי, גילחתי את זקני, ארזתי תיק קטן ויצאתי לדרך. אינני יודע מאין היה בי הכוח לצאת כך אל הלא-נודע, אני חושב שהייאוש הוא זה שלא השאיר לי מפלט. מבית אבי ומהישיבה לא לקחתי כמעט דבר. אפילו את התפילין והסידור, שהיוו חלק משמעותי ביותר מחיי, השארתי מאחוריי. רק דבר אחד קטן לא יכולתי שלא לקחת: ספר תנ"ך. ספר אחד ויחיד שכה אהבתי.

ביומי הראשון בתל-אביב הרגשתי חופשי לחלוטין. לא הכרתי שם איש ולא ידעתי אפילו היכן אעביר את הלילה, ובכל זאת הרגשתי שכל העולם פרוש לרגליי. הסתובבתי שעות ברחובות, הסתכלתי על החנויות, על בתי הקפה והמסעדות, בחנתי את העוברים והשבים ואת לבושם, ליתר דיוק – בחום התל-אביבי של יולי-אוגוסט – את היעדרם של הבגדים. לבסוף, כאשר הרעב הציק לי, נכנסתי למסעדה קטנה וביתית. התיישבתי, בהיתי בתפריט ולא ידעתי מה להזמין. הכול היה לי כל-כך שונה וחדש, חופש הבחירה פשוט שיתק אותי. המלצריות הפנו אליי את תשומת לבו של בעל המקום.

שמו היה יובל, יוצא קיבוץ וסיירת, שכבר כבש את מנהטן וגם את תל-אביב והכיר את כל הטיפוסים. הוא הבין שאני קצת אבוד וניגש אליי בחיוך ידידותי. דיברנו כמעט במשך שעה. בהתחלה, כאשר יובל שאל אותי לשמי, עניתי "יעקב" ומיד תיקנתי את עצמי: "קובי." אני לא יודע מה גרם לי להיפתח כך לפניו, אך סיפרתי לו את כל קורות חיי. יובל היה מבוגר ממני כמעט בעשור. הוא חמל עליי והחליט לקחת אותי תחת חסותו. הוא הציע לי לעבוד במסעדה ואפילו אפשר לי לגור בחדר הפנוי בדירתו במשך תקופה ארוכה. הוא הראה לי את העיר, הוציא אותי לבלות, הפגיש אותי עם אנשים ושידך לי בחורות. מעבר לכך דיברנו הרבה על החיים ועל משמעותם. יובל טען שהגענו לעולם הזה עם זמן מוגבל ולכן צריך לנצל כל רגע בהנאה מקסימלית. צריך לעבוד קשה ולהרוויח מספיק כסף כדי שנוכל להשקיע אותו בבילויים בשעות הפנאי.

כל-כך הרבה שינויים חלו בי בשלוש השנים האחרונות. עזבתי את הבית לאחר שנה מייסרת של ריבים עם אבי, שהיה ראש הישיבה הידועה "שערי חסד" בירושלים. הייתי לו בן זכר יחיד ועול הציפיות הגבוהות שהופנו כלפיי הוביל אותי לקריסה. מילדות סומנתי כמי שנועד לגדולה, ועם הסימון הזה גדלתי כל חיי. כשהייתי נער השוויתי את עצמי לקין.

כילד נחשבתי לתלמיד מבריק, גם אם לא ראיתי את עצמי ככזה. אהבתי ללמוד. דווקא משום כך החלו הבעיות. בשנות העשרה שלי ניסיתי לא פעם לשכנע את ראשי הישיבה להעמיק יותר בלימודי התנ"ך עצמו. טענתי שלא נכון ללמוד רק פרשנויות, ושצריך להתמקד במקור, אחרת הוא יהפוך לבלתי-נגיש לציבור הרחב, והמסר שלו יאבד עם הזמן. מוריי, וביניהם אבי, מאוד לא אהבו את הגישה הזאת. הם טענו כי גדולי החכמים, שאין בדורנו כמותם, כבר פירשו את התנ"ך בשבילנו, ולכן אין סיבה להתעמק בו יותר. דעתם הייתה שדי במשנה, בגמרא, בתלמוד ובשולחן ערוך כדי להיות יהודי טוב ולהגיע לשלמות. כולם ציפו כי אמשיך בדרך אבי, שהיה חרד להלכה ולמצוות והקפיד על קוצו של יוד בכל מצווה ומצווה. אני, לעומתו, ניסיתי לשים יותר דגש על כוונתו של האדם במצווה. בדלתיים סגורות הייתי אומר לחבריי שאוי למקיים המצוות העושה אותן ללא שום התכוונות. טענתי שכל המצוות נועדו להעלות ולרומם אותנו בהדרגה, עד שנוכל לקיים את המצווה העליונה; "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה).

דלתיים סגורות או לא, אוזניים יש לא רק לכותל, אלא גם לקירות הישיבה. אבי ידע את הלך רוחי, לכן התעמת איתי שוב ושוב, והציע ל"פישר" כמוני לא להתערב בסוגיות הלכה. הוא טען שעלינו לקיים את המצוות כי צווינו לעשותן, ואין שום מצווה שעליונה מאחותה. גוף האדם מורכב מרמ"ח איברים ומשס"ה גידים, שסכומם יחד הוא תרי"ג מצוות שעלינו לקיימן, ומכך גם מורכבת שלמותנו הדתית. הוא חזר ללא הרף על דבריו ואמר לי שקיום מצוות על-פי רגש והתכוונות יגרום לנו להפסיק ולקיים אותן כאשר לא נרגיש, ולכן אין שום חשיבות לרגשותינו בזמן קיום המצווה. הוא טען שגישתי מסוכנת ואף הרסנית. הוא נזף בי במשך שעות, דרש כי אלמד לקבל את סמכות הרב ואמר שעליי להיות כפוף למרוּת כדי שבעתיד אוכל בעצמי להיות רב. לעתים אף השווה אותי לישוע הנוצרי שאמר בברית החדשה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, זאת המצווה הגדולה והראשונה" (מתי כב, 37). ליהודי חרדי אין קללה גדולה מזו.

ידעתי שכך אינני יכול להמשיך, שעליי לעשות משהו קיצוני שיגרום לפיצוץ ענקי, שייצור מציאות חדשה שבה אולי אוכל למצוא את עצמי מחדש. הפיצוץ הגיע כאשר החלטתי שאני רוצה להפסיק ללמוד ולהתחיל לעבוד. לא יכולתי כבר להישאר בתחומי הישיבה. אמרתי לאבי שנמאס לי לחיות על חשבון משלם המסים. ידעתי שטיעון זה יעצבן אותו מאוד. אבי טען שההפך הוא הנכון, משלם המסים שאינו לומד תורה חב את חייו לאנשים כמוני, שלומדים ומקדישים את חייהם לתורה, ובכך מצילים את כל העם היהודי. העימותים בינינו הלכו וגברו וחבריי בישיבה הלכו והתמעטו. הפכתי מנודה. הרגשתי כל-כך בודד ועצוב, הייתי מיואש ונכנסתי לדיכאון עמוק. במשך שבועות ארוכים לא יצאתי מחדרי, בקושי אכלתי ושתיתי. גופי כחש, עיניי היו תמיד נפוחות מבכי ומשינה. בעקבות מצבי הנפשי ונטישת חבריי ומוריי, שלפני כן ראו בי עילוי של ממש, נטשה אותי גם אמונתי. לא נותרה בי אפילו טיפת אמון כלפי הממסד הרבני. הרגשתי כמו הנביאים שהפנו אצבע מאשימה כלפי הכוהנים המושחתים, שעשו יד אחת עם מעמד המלוכה המושחת כדי לשלוט בעם ביד רמה. אבי לא היה מושחת, אלא קשה. ואני לא הייתי בשל לקרב זה, לא נמצא בקרבי הכוח שהיה לנביאים. הייתי באפיסת כוחות ובודד, אמונתי התערערה לחלוטין. הבנתי שהפתרון היחיד למצבי האומלל יהיה חיים אחרים, חיים בלי עול המצוות ועול אבי, חיים בלי לתת דין וחשבון לאלוהים.

לעתים השתעשעתי במחשבות אבדניות. חשבתי לעלות על גג בניין גבוה, להביט לאל האכזר בעיניים ולקפוץ למטה כדי להראות לו שאני בז לחיים האומללים שיצר. התאבדות מבחינתי הייתה הוכחה ניצחת לכך שאינני פוחד מהמוות, מהגיהינום, מאלוהים, מההלכה ומאבי. הוכחה לכך שאינני פוחד כלל. אך כן פחדתי, מכולם. החיים הפכו עבורי לקשים מנשוא, ומכיוון שלשים קץ לחיי לא יכולתי, בחרתי באפשרות השנייה שהייתה לי – לזנוח את חיי הדת ולצאת אל העולם הגדול.

חיי בתל-אביב היו מאושרים. ניסיתי לאמץ לעצמי את פילוסופיית החיים של יובל, שנראה בעיניי מאושר וטוב לבריות. הייתי סקרן מאוד. ראיתי אנשים שחיים ללא כל פחד ממישהו נעלה יותר או ממשהו עליון וזה קסם לי. הרגשתי כמו תינוק שיצא לאוויר העולם ורוצה לראותו ולטעום מהכול. הרגשתי שכל חיי הייתי כבול ועכשיו הגיע זמני להסיר מעליי את העול ולצאת מעבדות לחירות. התחלתי לשתות אלכוהול ולעשן חשיש, אהבתי מאוד את הים והייתי מבלה בו שעות. לפחות פעמיים בשבוע הייתי יוצא לפאב לבלות. בנות המין השני נמשכו מאוד לתמימותי ולאופיי הנוח והלא-תחרותי, ואילו אני, מבחינתי, נהניתי מכל רגע בחברתן, או כך בכל אופן דמיינתי לעצמי.

שֶלי הייתה החברה הראשונה שלי. בת גילי שחזרה מהטיול הגדול של אחרי הצבא והחלה לעבוד יחד איתי במסעדה. היה לה שֹער חום ועיניים בהירות וגדולות שדיברו מעצמן. מבטה העמוק שבה את לבי כבר בפעם הראשונה שעינינו נפגשו. החיבור בינינו היה מידי, אך מובן שביישנותי הרבה הכריחה אותה לפעול וליזום. שלי עוד לא ידעה מה היא רוצה ללמוד ולכן החליטה לעבור לתל-אביב ולחיות את הרגע. היחסים בינינו היו קרובים וחמים. נוסף על הבילויים הרבים, היינו שוכבים במיטה מחובקים ופשוט מדברים. לא הסתרתי ממנה דבר, נפתחתי בפניה במלוא הכנות והיא אהבה להקשיב לי. כאחת שרק חזרה מהמזרח הרחוק, עניין אותה מאוד לשמוע על תרבויות ומסורות שונות. שלי סיפרה לי על הודו ועל חוויותיה מהטיול, הראתה לי תמונות ואמרה לי שאני חייב לצאת ולראות עולם.

לאחר שלושה חודשים של זוגיות, היא סיפרה לי שקיבלה אשרת שהייה לארצות-הברית ושהיא נוסעת להרוויח כסף שיוכל בעתיד לממן את לימודיה. הפרידה נחתה עליי כרעם ביום בהיר. במוחי ראיתי בשלי את נפשי התאומה וכבר פנטזתי על חתונה. היא הייתה בעיניי כליל השלמות, חשתי שנועדה אך ורק בשבילי, ובשעות שלא היינו יחד לא חדלתי אף לשנייה אחת להגות בה. הרגשתי שאני מצליח להבין את הפסוק "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה... " (יהושע א', ח') רק שבתנ"ך מעולם לא הצלחתי להגות כך. אך פתאום, ברגע אחד הכול נגמר. היא כלל לא סיפרה לי שהגישה בקשה לאשרת שהייה. היא האמינה שהחיים נותנים לנו סימנים כיצד לפעול, וראתה בקבלת האשרה מעין הוכחה לכך שאני לא האדם המתאים בשבילה. היא פחדה להיכנס לקשר עמוק, פחדה מיחסים, פחדה להיפגע בעתיד, ולכן ראתה בנסיעה לארצות-הברית מפלט מקשר עמוק שלא תכננה להיכנס אליו. בהמשך למדתי שהרבה אנשים בוחרים לברוח מהחיים ולא להתמודד איתם.

כאשר שלי עזבה הרגשתי נבגד. הייתי שבור לחלוטין. יובל עודד אותי ואמר לי שאלו הם החיים, שכל אחד עושה מה שטוב לו ושצריך להמשיך הלאה. הוא טען שהבעיה בקשר הייתה שנתתי לה הרבה מדי והיא נלחצה מזה. אנשים לא רגילים לקבל אהבה וכשהם מקבלים אותה הם פשוט בורחים. אני מאוד הערכתי עזרה לזולת וראיית האחר, ולכן לא הצלחתי להתחבר לרעיון שכל אחד עושה מה שטוב לו מבלי להתחשב בצרכיו של האחר, וכמובן שלא הבנתי למה צריך לברוח מאהבה. זיהיתי בהתנהגותה של שלי אנוכיות רבה, שלא צריכה להיות ביחסים שבין שניים. היא התעצבה מהתגובה שלי, היא לא חשבה שכך אגיב ורצתה שנמשיך לשמור על קשר, אך אני סירבתי.

כדי להוציא אותי מדכדוכי, יובל ניסה להכיר לי עוד בחורות, אך לא רציתי. הייתי כל-כך פגוע ופחדתי להיפגע פעם נוספת. יובל הסביר לי שכדי לחיות בעיר הזאת צריך לפתח עור של פיל. הוא אמר לי שאני צריך לצאת מתוך הנחת היסוד שמלבד חבריי הקרובים, לאף אחד לא אכפת ממני באמת, שכל אחד בעיר הזאת ובעולם הזה דואג קודם כול לעצמו, שכל עוד האחר עונה על צרכיו, הוא נשאר נאמן לו, אך ברגע שהאחר אינו עונה על צרכיו ורצונותיו, הוא עוזב אותו לטובת מטרה אחרת. טענתי שכך מתנהגת חברה חולה ואנוכית. יובל אמר לי: "אולי, אבל אם אתה רוצה להשתלב בחברה הזאת ולחיות בתוכה, אתה חייב להתאים את עצמך אליה."

בהדרגה אכן התאמתי את עצמי: הייתה מיכל, אחר כך דפנה ויעל ולבסוף אורטל. "אחוזים לא רעים בשביל טירון," אמר יובל. אך אף לא אחת ממערכות היחסים הללו התקרבה לעומק שהיה ביחסיי עם שלי. היא השאירה בלבי צלקת שמנעה ממני להיפתח שוב. ניסיתי לראות בבחורות אלו אובייקט שעונה על צרכיי בדיוק כשם שהן ראו בי. אך מכיוון שרגישות אפיינה אותי כבר משחר ילדותי, לא יכולתי באמת לחיות לפי אורח חיים זה. מצאתי רק סיפוק ארעי שחלף מהר במערכות יחסים אלו, אך בלבי דמיינתי שזה האושר ובכך ניסיתי לשכנע את עצמי.

ניסיתי לא לחשוב על משפחתי ועל חיי הקודמים. לא פתחתי את התנ"ך, ששכב מאובק על מדף בחדרי. רק בשעות הקטנות של הלילה, כאשר הייתי הולך לישון בגפי, חשבתי לפעמים: בשביל זה קיימים החיים? זוהי משמעותם? האם קיים משהו עמוק יותר? עם מחשבות אלו הייתי נרדם ומסלקן ממוחי כאשר קמתי בבוקר. גם על אמי ועל אחיותיי השתדלתי לא לחשוב, הדחקתי את הגעגועים אליהן. על אף המריבות הבלתי-פוסקות עם אבי, אמי תמיד עודדה אותי ותמכה בי. בחדרי חדרים חיזקה אותי להמשיך בדרכי וללכת בעקבות לבי, כי לב אוהב אינו טועה. שלוש שנים לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה דבר, ולמען האמת, כיוון שהייתי מרוכז בעצמי, כמעט לא נתתי עליה את דעתי. הערכתי שאבי לא יאפשר לה לראות אותי, דבר שגרם לי לחיות את חיי ללא ייסוריי מצפון על שזנחתי אותה. רק עכשיו, בנמל התעופה, צפה דמותה בזיכרוני והכאיבה לי. קיוויתי שלאחר המסע אהיה בשל ומסוגל לשנות את מערכת היחסים בינינו.

אנשים החלו להתקבץ בתור לא-מסודר מול דיילות הקרקע שהתייצבו בשער העלייה למטוס. קמתי והתקדמתי באטיות לעברם. ראיתי שיש צעירים נוספים על הטיסה ותהיתי אם גם פניהם מכוונות לדלהי. שני תרמילאים הנידו ראשם לקראתי, חייכתי במבוכה. לאחר שלוש שנים כבר ידעתי לתקשר עם סביבתי החילונית, אך לא הייתי בטוח שאני רוצה חברה. הרגשתי שונה מאחרים. לא קניתי כרטיס להודו כדי לפרוק עול. החלטתי לנסוע להודו כדי לקבל תשובות לשאלות עמוקות שלא נתנו לי מנוח. אחרי שנתיים בתל-אביב נמאס לי לחיות מהיד לפה, לבזבז את כל מה שהרווחתי על בילויים. הרגשתי שכל ההנאות שלי הן סיפוק ארעי: אחרי כל בירה, אחרי כל ג'וינט, רק רציתי עוד, הסקתי מכך שאין בהם סיפוק אמיתי. כך היה גם עם סקס. יובל התמסד ועמד להינשא, והיה ברור לשנינו שמערכת היחסים בינינו לא תישאר כבעבר. לבסוף הגעתי למסקנה שהגיע הרגע לפרוש כנפיים. יובל המליץ לי לעבור לקיבוץ שלו בעמק יזרעאל ולעבוד שם כפועל במשמרות, כך אוכל לחסוך בשנה אחת מספיק כסף לטיול ממושך. הוא דיבר עם אחראי כוח האדם במפעל והמליץ עליי בתור עובד צייתן, חרוץ וצנוע ובקיבוץ קיבלו אותי מיד.

אהבתי מאוד את העבודה ואת החיים בקיבוץ. חבריי לעבודה – חבר'ה צעירים, משוחררים טריים – היו נחמדים ואדיבים. נהניתי מאוד לעבוד במחיצתם ולשוחח איתם בזמן העבודה, אך את מעט הזמן הפנוי שנותר לי לאחר שתים-עשרה שעות עבודה הייתי משתדל להעביר לרוב בגפי. העמק היה כל-כך יפה. אהבתי לטפס על הגבעה הקטנה שבסוף הקיבוץ ולהשקיף מממנה על השדות הפרושים לפניי. הייתי מטייל הרבה ביער. בחורף היה בו מרבד של רקפות, בתחילת האביב הכלניות היו פורחות ובשדות העמק צמחה שוב החיטה. דשאים, גינות מטופחות ועצים היוו חלק גדול מהנוף הקיבוצי. ריח של דשא שזה עתה כוסח היה מגיע אל אפי, עטוף בניחוח פרחים. הרגשתי בגן עדן.

אווירה זו מילאה אותי בהשראה ובמחשבות. חזרתי לקרוא בתנ"ך ואף להתפלל, לא באופן סדיר וללא סידור ותפילין, אך מפעם לפעם פשוט פניתי לאלוהים וביקשתי ממנו הכוונה להמשך החיים, אם כי לא הייתי בטוח שאותו אלוהים שאני פונה אליו קיים בכלל.

לא רק בתנ"ך קראתי, אלא גם ברומנים של עמוס עוז ומאיר שלו, של דוסטויבסקי וטולסטוי. הספרייה בקיבוץ פשוט ריתקה אותי אליה. עברתי הלוך ושוב על המדפים עם הספרים הישנים. אהבתי את הריח, את הכריכה המתפוררת ואת נושאי הקריאה המגוונים. התחברתי לפילוסופים היווניים הגדולים אפלטון ואריסטו, חשתי חיבה והערכה גם למתמטיקאי פיתגורס. אך יותר מכול אהבתי את מילותיו החדות של סוקרטס, שלימד אותי באמצעות דמותה של דִיוֹטימַה אהבה אמיתית מהי: אהבה נצחית, בלתי-משתנה ובלתי-מתכלה, שאינה תלויה בנסיבות חיצוניות. תהיתי אם באמת אפשר לפגוש אהבה שכזו. חקרתי את הסוציאליזם, את הקומוניזם ואת הציונות, שמעולם לא הכרתי, ומצאתי בדבריהם קצת מזור לנשמתי השסועה, שבלי ספק חיפשה משהו, אך לא ידעתי מה היא מחפשת והיכן אפשר למצוא אותו. נחשפתי גם למוזיקה שלא הכרתי קודם, עברית ולועזית כאחד. נעזרתי במילון כדי להבין את השירים באנגלית ולמדתי בעזרתם את השפה. אהבתי מאוד את "פינק פלויד". הרמקולים הרעידו את קירות חדרי ואני הייתי זועק עם להקת החירויות שלי אל עבר ראשי הישיבה:

We don't need no education,
We don't need no thought control.
No dark sarcasm in the classroom,
Teachers leave them kids alone!

הרגשתי שאני חייב לשבור את החומה שמקיפה אותי. ידעתי שהיא לא מגוננת עליי, אלא מונעת ממני להיות מי שאני באמת. השיר "הלוואי שהיית פה" העלה בי תהיות על מהות האקווריום, שבו אנו הנשמות האבודות, ששוחות בתוכו שנה אחר שנה ומוצאות בו רק את הפחדים הישנים. השיר "זמן" עורר בי הזדהות, הרגשתי שגם אני מחכה למישהו או למשהו שיראה לי את הדרך. חשבתי הרבה על מרוץ החיים שכולם רצים בו, האם גם אני פספסתי את יריית הפתיחה? האם בתחרות הזאת אין סיכוי לניצחון, בדיוק כמו תחרות בשמש? המירוץ התחיל, החיים עוברים, אך איפה התשובה? לכן נמשכתי לבוב דילן, שלימד אותי שהתשובה עפה ברוח. אהבתי גם את אריק קלפטון ואת ניל יאנג, ששר על חלון כחול שמצוי מעבר לכוכבים. שאלתי את עצמי: האם יש משהו מעבר לעולם זה? שאבתי הרבה השראה מאמנים אלו. מעבר לכל הניתוחים והמילים היפות, הבנתי שכולם מחפשים. אם כולם מחפשים, חשבתי לעצמי, אז בוודאי היכן שהוא ישנה תשובה.

גם אמנים ישראלים כמו ברי סחרוף מאוד השפיעו על תודעתי. שירו "עבדים" העסיק אותי רבות – מה הם אותם פתקי החלפה שאנו עשויים מהם? האם הגוף הוא אותו פתק החלפה ואנחנו, הנפש שבתוכו, נבדלים ממנו? הייתכן שהמשורר מתכוון לגלגול נשמות? האם לפתוח פה גדול ולחכות לעונג הבא, זה מה שעשיתי בתל-אביב? האם חיים שכאלו יכולים באמת להעניק אושר? ומעל הכול עמדה השאלה הגדולה: "כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה, אלוהים, ממה?"

שאלתי את עצמי, הייתכן שהחופש התל-אביבי הוא בעצם שעבוד לחיי החומר והתענוגות שלעולם אינם יודעים שובע? גם החלופה שהעולם הדתי הציע לא נראתה לי מושכת. לכן הסקתי שהתשובה שעפה ברוח, נמצאת איפה שהוא באמצע, ורציתי מאוד לצאת ולחפש אחריה. בשלב הזה כבר ידעתי – אני נוסע להודו!

לפרטים נוספים על הספר, ניתן לכתוב ל-elianuss@gmail.com



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר