הפרדוקס הגדול של עולם הקבלה

הארי קרישנהבפתיחה לספר "עץ החיים" בשער ההקדמות  (דף ב' עמ' א') מסביר חיים ויטל את סיבת הבריאה לפי הנוסח הקבלי: "בעניין תכלית בריאת העולמות… כי הסיבה הייתה לפי שהנה מוכרח הקדוש ברוך הוא יהיה שלם בכל הפעולות ובכל השמות ובכל הכינויים של גדולה ומעלה וכבוד. והנה אם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי גילוי פועל ומעשה, כביכול לא היה נקרא שלם לא בפעולותיו ולא בשמותיו ובכינוייו…. ונמצא כי בהיות העולמות והנבראים, אז פעולותיו יוצאים לידי פועל גלוי, ויהיה אז נקרא שלם בכל פעולותיו ובכל שמותיו ובכל כינוייו…."

לפי האר"י הקדוש, כשם שגוף האישה הינו מושלם תמיד אך שלמותו מתבטאת רק כאשר היא יולדת, כך גם האל הינו מושלם אך שלמותו באה לידי ביטוי כאשר הוא בורא. כלומר, הבריאה משלימה את האל, כי בלעדיה הוא כמו מלך ללא ממלכה, בורא ללא בריאה.

לפי תפישה זו סיבת הבריאה היא למעשה להראות את שלמותו של האל ולא חטא האדם. זהו סוג של טיעון אונטולוגי. כיוון שאלוהים מושלם, שלמות זאת כוללת את קיומו. כאן חיים ויטל הולך צעד נוסף ואומר שמשום שהוא מושלם, פעולותיו מצריכות את השלמות של גדולה וכבוד (האם אלוהים באמת זקוק לגדולה ולכבוד של האדם? רק כך הוא רשאי להיות אלוהים?). מכאן שכדי להיות מושלם, עליו לברוא עולמות. לפי הספרות הוֵדית, אלוהים הוא מושלם, לכן ביחד עם שלמותו קיימים עולמות שבם הוא יכול לממש את שלמותו. מכל מקום, העולם הנברא אינו ביטוי לשלמותו, אלא ביטוי לחסדו. העולם החומרי נועד לאפשר לנשמות שחפצות לשכוח את קיומו ולשחק בנדמה לי, כאילו הן אלוהים. ואילו מטיעונו של ויטל משתמע, שאלוהים כפוף לגדולה, מעלה וכבוד, דבר שלמעשה פוגע בשלמותו – מי שמושלם אינו כפוף לדבר. גדולתו של אלוהים שהוא יכול להיות הגדול מכול והקטן מכול, אלוהים נקי מאגו ואינו זקוק לכבוד.

אלוהות מופשטת ואינסופית
לפי תפישת האלוהות הקבלית, האל הינו אור אינסופי ומופשט. כדי לברוא, האל מצמצם את עצמו לגוף מושלם של "אדם קדמון" (מקביל לברהמה בפילוסופיה הוֵדית) ולעשרה כוחות אלוהיים, הידועים כספירות או מידות. עצם המילה מידה וספירה מלמדת אותנו שהאלוהות האינסופית מצטמצמת למשהו הניתן למדידה או לספירה. אגב, האדם הקדמון "מורכב" מהספירות השונות, שאינן אלא מידות או תכונות, כגון צדק, דין, חכמה וכו'. בהקטיוינוֹדַה טְהָאקוּרַה (מגדולי מורי תורת הבהקטי) טוען שאלו לא יכולים להרכיב את ה"אדם הקדמון" כי אם ההפך, ה"אדם הקדמון" יתכן ואלו יהיו תכונותיו. פרסוניפיקציה של תכונות זו הינה סטירת לחי לפילוסופיה.

ד"ר לפילוסופיה ומומחה לקבלת האר"י שרון שתיל כותב בספרו "האר"י" עמ' 14  (ידיעות ספרים,2007)  ש"באופן רציונלי ניתן להכיר רק באל מופשט ואינסופי".אם האל מופשט ואינסופי, מאיפה צץ רצון או צורך, שאין לו מקום במופשט ובאינסופי? רצון הוא מטבע מוגדר, והגדרה מלשון גדר יוצרת דואליות, שאין מקומה במופשט ובאינסופי. אם האל הוא אישיות נעלמה, שמעבר לתפיסה של אנשים מותנים לחומר, כפי שהספרות הוֵדית טוענת, ניתן להבין השתלשלות מסוימת שמביאה לבריאת העולם, אך צמצום המופשט והאינסופי, שבסופה מופיע אלוהים והחומר אינה אלא מיתוס. אין הדעת מקבלת מהות שהיא מופשטת ואינסופית שהפכה להיות מצומצמת, אלא אם מלכתחילה הגדרנו שהאלוהות, ממש כמו השמש, היא מופשטת ולא מופשטת בו זמנית (והמופשט הוא הנחות אשר נובע מהלא מופשט). הפרדוקס של הקבלה קיים משום שהם מתייחסים לאלוהים כמהות פרסונאלית, בעלת תארים מוגדרים, אך בו זמנית, חפצים לשלול ממנו כל תואר מוגדר ומוגבל. כאן קיימת סתירה.

לא ניכנס כאן לעומק הוויכוח הפילוסופי- לוגי-רציונלי על מופשטותו או אישיותו של האל, אלא רק נראה איך תפישה זו יוצרת פרדוקס גדול שעולם הקבלה מתקשה לצאת ממנו ולספק תשובות המניחות את הדעת.

נחזור לקטע הקצר של חיים ויטל שהבאנו בתחילת המאמר. קבלת האר"י טוענת ששלמותו של האל באה לידי ביטוי בבריאה עצמה. כי לפני הבריאה הוא כמו מלך ללא ממלכה.משמע שבמציאות הרוחנית, אין "אני" ואין "אתה" יש רק אור אינסופי – אלוהות מופשטת ואינסופית.

אם במציאות הרוחנית אין אני ואין אתה, לא יכולנו לחטוא בה. לא יכולנו לרצות להיות "כאלוהים יודעי טוב ורע" (בראשית, ג'. ה). לכן ישנה בעיה שמקשה להסביר את סיפור "עץ הדעת".  מצד אחד, סיפור הבריאה מספר בראשית מתאר את בריאת החומר, אך מצד שני הוא מתאר את ממלכת אלוהים, בה האדם חי בחדווה נשגבת ואינו צריך לדאוג ולעבוד לקיומו. "ויעש לאדם ולאשתו כתונות עור וילבישם" (בראשית, ג'. כ"א). פסוק זה מתרחש לאחר הגירוש מגן עדן. חז"ל מסבירים לנו שהכוונה בכותנת עור היא בגוף גשמי המכוסה בעור. משמע שבממלכה הרוחנית, האדם חי בגוף רוחני ולא גשמי.

אם כן, סיפור הבריאה הבראשיתי, מציג ממלכה רוחנית, בה אלוהים היה קיים וגם אדם וחווה. לפי כל מפרשי התורה השונים, למעשה כולנו אדם וכולנו חווה. כולנו טעמנו מן התפוח ברצוננו "להיות כאלוהים" ולכן הוטלנו לעולם החומר, כדי לממש את רצוננו לשלוט ולהתענג – משמע, להיות אלוהים.

מפרשי התורה מציגים את סיפור הבריאה כסיפור תיאולוגי ולא היסטורי. מכיוון שהוא מתרחש בממלכה רוחנית שנמצאת מעבר לזמן, לא ניתן לשבץ אותו בציר ההיסטוריה והזמן.כלומר, לא ניתן להתחקות אחר הרגע בו בגדנו באל והוטלנו לעולם החומר.גם ספר הזוהר וקבלת האר"י מלמדים אותנו שהשבירה, החטא, מתרחשים באלוהות עצמה. אך מכיוון שהתפישה הקבלית קובעת שהאל הוא אור אינסופי ומופשט, ובממלכה הרוחנית הכול הינו אלוהים, למעשה החטא הוא של האל ולא שלנו. כמובן שהמקובלים דואגים להדגיש שהאל הוא מושלם אך הוא איפשר את השבירה למען תיווצר הבריאה ונוכל להיווכח בשלמותו.

אם האל הוא החוטא, למה מלאכת התיקון מוטלת עלינו???

סיפור הבריאה הוֵדי
כדי להדגיש ולחדד את הפרדוקס הקבלי, נציג בקצרה את סיפור הבריאה הוֵדי. הספרות הוֵדית טוענת "שהאחד התרחב לרבים לצורך יחסים". כבר במציאות הרוחנית לפי פילוסופיה זו קיימים יחסים ביננו לבין אלוהים. האל אינו צריך לברוא את הבריאה כדי להיות מושלם באמת, כי גם במציאות הרוחנית הוא מלך הניחן בממלכה. ממש כמו שמדינה מתוקנת מעדיפה שלא יהיו בה בתי סוהר, אך משום שיש אזרחים חוטאים, אין ברירה והיא מקימה בתי סוהר שכאלה למענם. אין בתי הסוהר מוסיפים לה, ואין הם חלק משלומותה. בתי הסוהר הם פועל יוצא לא של שלמות המדינה, אלא של היות האדם בעל רצון חופשי לחטוא. מכאן, העולם החומרי הוא פועל יוצא של עקרון אחר של האלוהות – אהבה, שקיומה מצריך להעניק לנשמות את החופש לבחור אם לאהוב או לא את האלוהות. "החטא הקדמון" לא נובע מעקרון ההפשטה והאינסופיות, אלא מעקרון האהבה שהאל בוחר להיות כפוף לה. במילים אחרות, חיים ויטל מתחיל את סיפור האלוהות מעקרון פילוסופי של הפשטה ואינסופיות, כלומר, ממשהו פילוסופי, ומנסה להסביר כיצד מעקרון זה נובע מישהו בעל רצון. זו סתירה. במקום שממשהו ינבע ממישהו, הספרות הוֵדית מורה שממישהו (בעל אנרגיות) נבע משהו. כאן אין סתירה.

בבהגווד-גיטה (2.12) נאמר: "מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להתקיים."

לפי הספרות הוֵדית אנו תמיד קיימים כאישיות ייחודיות וגם האל תמיד קיים כאישיות ייחודית. אנו חלק ממנו אך שלמים בעצמנו וכך גם למרות שאנו חלקיו הוא שלם בפני עצמו. האל התרחב לרבים (מבחינה איכותית ולא כמותית. משמע שאנו זהים לאל באיכותנו אך לא בכמותנו – אנו יכולים למשל בעזרת היסודות שניתנו לנו ליצור חללית, אך כמה היא קטנה ליד הכוכבים שיצר האל?), אז האל התרחב מבחינה איכותית, לנו הנשמות הרוחניות, לצורך יחסים. איזה יחסים? יחסי אהבה. כדי שאהבתנו לאל תהיה טהורה הוא העניק לנו זכות בחירה. האם לבחור לחיות בהרמוניה ביחד איתו או שלא. כל הנשמות שהפנו עורף לאל ולהרמוניה האלוהית, מוטלות לעולם החומר כדי לממש את תשוקתן להיות כאלוהים. ברגע שאנו מבינים ומקבלים את קיומו ועליונותו של האל אנו יכולים להתחיל בתהליך "התיקון", התנתקות מהאגו החומרי והתחברות לזהותנו הרוחנית כחלקים נצחיים של האל שנועדו לשרת את השלם.

כל עוד האל נשאר כאור אינסופי אין מקום לנו בתוך אותו אינסוף וכך הקבלה מטילה את השבירה, את החטא על האל עצמו, אך משום מה התיקון צריך להיעשות על-ידנו. או במילים אחרות אנו נשמות הניחנות בגוף גשמי ומוגבל המצויות בעולם העשייה החומרי אמורות לתקן את החטא האלוהי שהתרחש בתוך האלוהות המושלמת והאינסופית.

לסיכום
לפרדוקס זה עולם הקבלה לא מצליח לספק תשובות המניחות את הדעת. בעוד שההסבר הוֵדי מטיל את "החטא" (החטא הגדול מבחינת היהדות מתגלם בסך הכול בצורת בחירה לא נכונה בספרות הוֵדית) עלינו ולא על האל המושלם, ולכן גם התיקון צריך להיעשות על-ידנו. התיקון הוא תיקוננו האישי ואין שום צורך לתקן את האל המושלם. למעשה גם אנחנו מושלמים, פשוט בחרנו להתענג בנפרד מן האל, דבר הנוגד את טבענו, "תיקוננו" בעצם הוא פשוט לחזור לטבענו המקורי והאוהב. בנוסף ובניגוד לסיפור הקבלי, לאל המושלם אין צורך לברוא בריאה כדי להיות מושלם; מכיוון שגם בממלכה הרוחנית יש לו נתינים.

חשוב לי מאוד להדגיש, שלמעשה אין כל בעיה עם הטקסט התנ"כי ועם ספר הזוהר עצמו, הבעיה היא הנחת היסוד המוטעית שהאלוהות חסרה פן אישי והיא רק אור אינסופי ומופשט. כאשר ננתח את התנ"ך ואת הזוהר מתוך ההנחה  שהאור האינסופי הוא רק הזוהר של דמותו הנשגבת של האל, כאשר נבין לעומק את הפסוק "ורוח אלוהים מרחפת מעל פני המים" משמע שהרוח האינסופית היא רוח אלוהים, היא שייכת לאל, אך היא לא האל בעצמו אלא רק אנרגיה שלו, וכאשר לא נתעלם ולא ננסה לתת פירושים שונים ומשונים לפסוקים הרבים המתארים את אישיותו של האל, נגלה שהפרדוקס הקבלי נעלם כלא היה.   – נגלה שהפרדוקס הקבלי אינו פרדוקס שבתורה, אלא סיבוך פילוסופי שנובע מאימוץ עקרונות פילוסופיים הזרים לתורה, כמו רעיון האחדות והאלוהות המופשטת. וניסיון ליישמם בתורה שכל כולה מצביעה על אלוהים כבעל דמות ואישיות ייחודית.



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

8 תגובות לפוסט "הפרדוקס הגדול של עולם הקבלה"

  • Eli:

    שלום רז,

    יש לך שאלות מאוד יפות ואשתדל לענות עליהן אבל לא בהכרח בסדר שנשאלו, רק קח בחשבון שהכי טוב זה ללמוד את הדברים האלה מכתבי המקור אותם אציין בהמשך.

    קודם כל, לפי חכמת הקבלה לא ניתן לדבר כלל על מציאות בלי שיהיה מי שירגיש את אותה המציאות (זה דומה במשהו לחידת הזן המפורסמת "אם עץ נופל ביער ואין איש סביב שישמע אותו, האם הוא עדיין משמיע קול?").
    אנחנו צריכים להבין שכל ההתרשמות שלנו מהמציאות שאנחנו מגלים היא התרשמות פנימית סובייקטיבית. בכל מחקר שלנו אנחנו בעצם חוקרים את התופעה כפי שהיא מתגלה בחושים שלנו ואף פעם לא כמו שהיא לעצמה. אנחנו סך הכל כלי קליטה ומרגישים את המציאות רק לפי איך שהיא מצטיירת בנו ולכן לא ניתן באמת לאמר שום דבר על עצם כלשהו לפי איך שהוא לעצמו. ולכן כחלק ממחקר מדעי אמיתי, בקבלה לא מדברים כלל על "מהות" של אף עצם או תופעה אלא רק על ההתרשמות של האדם.
    זאת הסיבה למה לא מדברים על אלוהים לפי איך שהוא לעצמו אלא רק על ההתרשמות וההשגה שלנו, כפי שהוא מתגלה כלפינו במידה ואנחנו רכשנו חושים רוחניים.

    לגבי המושג "עולם" בקבלה, המקובלים מסבירים שהמילה "עולם" היא מלשון "העלם". כלומר הבורא (כך בדרך כלל המקובלים מכנים את האלוהות מלשון "בוא וראה", כלומר "תבוא ותגלה"), בכוונה מסתתר מאיתנו כדי שנוכל בצורה עצמאית מתוך בחירה שלנו לעלות לדרגתו. סך הכל ישנם 5 עולמות הנקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה (שבתחתית שלו נמצא העולם שלנו). ככל שהאדם מתקדם רוחנית, הוא עולה דרך העולמות האלה ומגלה את הבורא יותר ויותר. בעלייה הרוחנית האדם לא מתנתק מהגוף הפיסי שלו אלא במקביל להרגשת העולם הזה, מרגיש גם כן את העולם הרוחני. לא ניתן לגלות את הבורא יותר מעבר למוכנות של האדם, כי אחרת הגילוי הזה יגיע לרצונות האגואיסטיים והאדם יתנתק לגמרי מהרוחניות.

    לפי הקבלה, חוץ מנשמה אחת (שהיא כלי הרגשה, רצון לקבל תענוג) ובורא (נקרא גם אור) לא קיים שום דבר. באותה מידה בה אנחנו משנים את התפיסה שלנו, כך מתגלה בפנינו מציאות אחרת, יותר שלמה ואמיתית. שינוי התפיסה הוא ע"י תיקון הרצונות שלנו מאגואיסטיים לאלטרואיסטיים. למעשה כאשר כולנו נשלים את התיקון שלנו, גם הרגשת העולם הזה תיעלם מאיתנו ונרגיש רק את המציאות האמיתית שקיימת, שהיא אור אין סוף.

    אז מיהו הבורא? הבורא הוא כוח של נתינה ואהבה. מאחר והוא שלם, אין בו שום רצון לקבל ולכן לא חסר לו כלום. אז נשאלת השאלה "מה הצורך שלו בבריאה?". התשובה לכך היא בגלל ש"מטבע הטוב להטיב". כלומר דווקא מי ששלם יש לו חסרון להטיב לאחרים. מאוד קשה לנו לתפוס את הדברים האלה כי זה מאוד מנוגד לתפיסה האגואיסטית שלנו לפיה ניתן לפעול במשהו רק מתוך זה שאנחנו רוצים למלאות את עצמנו. אבל למעשה דווקא השלימות באה לידי ביטוי ברצון למלא את האחרים.

    לגבי כל הנושא של צמצום, אני שוב ממליץ לך לקרוא את החלק הראשון של כרך א' בתלמוד עשר הספירות. אני בטוח ששם תמצא הסבר הרבה יותר ממצא ממה שאוכל להעביר לך כאן במילים שלי.

    לגבי השאלה על "עולמנו הפגום ומלא הסבל", אני ממש ממליץ בחום לקרוא מאמר של בעל הסולם הנקרא "הקדמה לספר הזוהר" שעוסק בכל השאלות שאתה שואל.

    שיהיה בהצלחה!
    ואם אתה רוצה אז אשמח גם לשמוע את ההתרשמות שלך מקריאת הספר ולנסות לענות על שאלות נוספות אם יש.

    • אלוהים הוא מישהו - לא משהו

      רז:

      אלי שלום,
      למעשה לא כל-כך ענית לי על שאלותיי, אבל הבנתי את הכיוון.

      על-פי הספרות הוֵדית כאשר אנו טוענים שאלוהים הוא רק דמות מסוימת אנו מגבילים אותו, אך מאידך כאשר אנו טוענים שהוא חסר כל צורה (אור אינסופי) אנו גם מגבילים אותו – לחוסר צורה. הפילוסופיה הוישנוית טוענת שהוא גם וגם. הוא גם נוכח בכול וגם נפרד מהכול. הוא גם אנרגיה אינסופית, חסרת ראשית ואחרית, אך הוא גם המקור לאנרגיה זו, בדמותו הרוחנית, הנצחית, המודעת לכול ומלאת החדווה. לפילוסופיה זו קוראים אחדות ושוני בו-זמניים.

      התנ"ך מלא בתיאורים על דמותו הרוחנית של האל. אך מפרשי התורה הרבים לאורך הדורות, הפכו את אלוהים החי, לאיזשהו עיקרון פילוסופי גרידא. אל אלוהים שהוא רק אור אינסופי באמת לא ניתן להתחבר ולא ניתן לדעת עליו דבר.

      הפילוסופיה הוֵדית טוענת שהאור האינסופי הוא רק הזוהר הנובע מקרינת גופו הרוחני של האל. אמרת שהבורא הוא כוח של נתינה ואהבה. ואנו אומרים שהוא המקור לכוח הזה. אלוהים הוא אישיות, הוא חי באמת, הוא מישהו ולא משהו.

      אלוהים זה תפקיד, כמו מלך לדוגמא. המלך על-ידי כוחו, חוקיו ושריו שורה בכל הממלכה. אך מעבר לכך הוא גם ניחן באישיות ובתכונות. כך גם האל המקור לכל, השלם המושלם. הקביעה שלאלוהים אין דמות מגבילה אותו, מוציאה ממנו את כל יכולתו, סותרת את התנ"ך עצמו והכי גרוע – לא מאפשרת לנו לפתח יחסים איתו.

      הספרות הוֵדית נלמדת דרך שושלת הוראה המתחילה באל עצמו. הצדק עימך, אין אנו יכולים להבין את האלוהות, לכן אנו לומדים עליה מהאל עצמו. דרך כתבים אשר מקורם בו, ודרך שושלת הוראה שכאמור החלה ממנו עצמו.

      יותר מכך, לא ניתן להבין את הבלתי מוגבל עם חושינו המוגבלים, אך הספרות הוֵדית טוענת שהבלתי מוגבל מגלה את עצמו למי שמפתח אהבה ומסירות אליו.

      באתר זה כתבתי מאמרים רבים על פילוסופיה זו, בינתיים אפנה אותך לאחד מהם, http://www.yogaoflove.org/?p=2399 הוא נקרא "מיהו אלוהים".

      לא יתכן שלמקור לכול חסר משהו, ולא יתכן שהמקור לכל הוא רק כוח מופשט של נתינה ואהבה. לכל כוח יש מקור לכוח ונתינה ואהבה מתבצעות על-ידי מישהו ולא על-ידי משהו.

  • Eli:

    שלום לרז ולגוּנָאוַתַר דָאס,

    קודם כל לגבי השאלות של גוּנָאוַתַר דָאס. אני מודע לבלבול שיכל לנבוע ממה שכתבתי, שמצד אחד לא ניתן לאמר על האלוקות דבר ומצד שני אנחנו צריכים לעלות לדרגת האלוקות. העניין הוא שבכל פעם שהמקובלים מדברים על רצון הבורא או מעשיו של הבורא או התכונות שלו או כל דבר אחר, תמיד מדובר על האופן בו הוא מתגלה כלפינו, כלפי החושים שלנו (בהשגה הרוחנית מדובר על חושים רוחניים שהאדם מפתח ולא על חמשת החושים הגשמיים, אבל עדיין מדובר רק כלפי הרגשה ותפיסה של האדם).
    כאשר האדם מבצע את התיקון הרוחני ועולה לדרגה הגבוהה ביותר (מה שנקרא "גמר התיקון"), הוא מגלה את הבורא כטוב ומטיב לרעים ולטובים, כחוק טבע שהוא רק נתינה ואהבה (בלשון המקובלים זה נקרא "השפעה" מלשון "שפע"). כל עבודת האדם היא לתקן את התפיסה שלו ומתוך זה לגלות את היחס האמיתי של הבורא כלפינו ("אמיתי" בהשוואה למה שאנחנו מרגישים לפני שעשינו את התיקון כאשר נראה לנו שהבורא לא טוב ומטיב – אבל מבחינת הבורא אין שום שינוי ביחס ורק אנחנו שמשתנים רואים אותו כל פעם אחרת). ושוב, מדובר אך ורק על מה שמתגלה כלפי האדם שביצע את התיקון ולא על איך שהבורא כלפי עצמו.
    האם התעלות לדרגת האלוהות הופכת אותך לאלוהים?
    ההתעלות הרוחנית בקבלה היא השתוות הצורה. כלומר האדם משווה את התכונות שלו לחוק הטבע הכללי שהוא נתינה ואהבה, ואז לאדם יש יכולת לקבל את כל הטוב והשפע מהבורא לא בכוונה אגואיסטית אלא עם הכוונה לעשות לו נחת רוח (זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע"). ואז האדם מגיע להרגשת תענוג ומילוי, נצחי ואינסופי.

    לגבי תגובתו של רז: כל הסתירות נמצאות רק אצלנו, כאשר האדם עוסק בעבודה רוחנית לפי חכמת הקבלה הוא מתחיל להבין איך דברים שנראים לכאורה סותרים למעשה משלימים. ראשית כל, כפי שכתבתי לפני כן, המקובלים אף פעם לא דיברו על שבירה שכביכול התרכשה באלוקות עצמה. הסיבה לכך היא שבקבלה אנחנו מדברים רק על תפיסה והרגשה של האדם ולא על האלוקות כפי שהיא. כלל זה הוא עקרוני ויסודי בחכמת הקבלה ומוסבר בהרבה מקומות. לצורך דוגמא אני אצטט קטע קצר מתוך מאמר של הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם" הנקרא "מהות חכמת הקבלה":

    "שמות מופשטים.

    רבים סבורים שכל המלים והשמות הבאים בחכמת הקבלה המה מין של שמות מופשטים, והוא מטעם היותה עוסקת באלקיות ורוחניות שהם למעלה מן המקום והזמן אשר אפילו עין הדמיון אינו שולט שם, ומשום זה יחליטו שכל המדובר בענינים כאלה ודאי אינם אלא שמות מופשטים או עוד יותר נשגבים ונעלים משמות מופשטים בהיותם נשללים לגמרי מתחילתם מיסודות המדומים. אולם זה אינו אמת, אלא לגמרי להיפך, שאין הקבלה משתמשת בשמות ובכינויים, זולת מבחי' הריאליות והממשיות שבהם, וזה כלל ברזל אצל כל חכמי הקבלה. " כל מה שלא נשיג, לא נגדרהו בשם ומלה", וכאן צריך שתדע שמלת השגה, פירושה המדרגה הסופית שבהבנה, והוא נלקח מלשון כי "תשיג" ידך, דהיינו טרם שהדבר מתבהר לעינים בהחלט הגמור כמו שהיה תפוש בידים, אין המקובלים מכנים אותו בשם השגה אלא בכינויים אחרים כמו הבנה והשכלה וכדומה.

    הממשיות שבחכמת הקבלה.

    אולם גם במציאות הגשמית הערוכה נגד חושינו נמצאים ג"כ דברים ממשיים, אע"פ שאין לנו שום תפיסה ודמיון בעצמותם, כמו האלקטרו והמאגנט המכונים בשם פלואידום, עם כל זה מי זה יאמר שהשמות הללו אינם ממשיים בשעה שאנו מכירים בסיפוק גמור את פעולותיהם ולא אכפת לנו כלל שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא, דהיינו האלקטרו בעצמותו, והשם הזה כ"כ ממשי וקרוב אלינו לא פחות ממה שהיה אילו נתפס לנו לגמרי בחושינו, עד שכל הילדים הקטנים מכירים את השם הזה של אלקטרו כמו שמכירים את השמות לחם וסוכר וכדומה.

    ולא עוד, אלא אם תרצה לייגע מעט את כלי עיונך הייתי אומר לך בדרך כלל, אשר כמו שבהבורא ית' אין שום תפיסה והשגה כלל וכלל, ממש בשיעור הזה אין שום השגה בבחי' העצמית שבכל נבראיו ואפי' את הגשמיים שאנו מגששים בידינו, באופן אשר כל ההכרות שלנו עם חברינו וקרובינו שבעולם המעשה שלפנינו, אינו יותר רק "הכרות של פעולות" המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף של פגישת החושים שלנו עמהם, שאלה נותנים לנו סיפוק גמור אע"פ שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא. ועוד יותר מזה, כי אפילו בעצמות עצמך גם כן אין לך שום תפיסה והשגה בו וכל מה שידוע לך מעצמותך עצמך אינו יותר, אלא מהלך של פעולות הנמשכות מעצמותך."

    עד כאן דבריו.

    כאשר אנחנו מדברים על היחס של הבורא כלפינו, המקובלים שהגיעו לגמר התיקון, מספרים שהיחס הזה אף פעם לא משתנה כמו שכתוב בתנ"ך "אני ה' לא שניתי".
    גם לאחר הצמצום והשבירה, הבורא כלפינו נשאר אותו בורא, אלא כל השינוי הוא רק בנברא שבתפיסתו יש את כל ההבחנות האלה שנקראות שבירה וצמצום.
    בתלמוד עשר הספירות כתוב:
    "אל תטעה לחשוב, שמפאת צמצום האור מהנקודה האמצעית היה איזה שינוי בא"ס [אין סוף] ח"ו. כי אין העדר ותמורה ברוחניות, ואין צריך לומר במקום הגבוה הזה… אלא ענין הצמצום האמור, נעשה למהות חדשה ונוספת על א"ס ב"ה. באופן, שהא"ס ב"ה נשאר בכל אחדותו הפשוטה כמו שהיה מטרם הצמצום, בסוד הוא ושמו אחד…"

    לגבי דבריו של שרו שתיל, אני לא ממליץ ללמוד קבלה מ"חוקרים" שלא קיבלו את הידע ממורה בעל השגה רוחנית, אלא ניסו להבין את הטקסטים הקבליים המוצפנים דרך השכל הגשמי המוגבל וללא המפתח הנכון. זאת הסיבה למה המלצתי ללמוד על הדברים האלה מספרים של חכם בעל השגה אמיתי, בעל הסולם, שביאר אותם במיוחד לדור שלנו (הדור בו מתגלה מחדש חכמת הקבלה).
    השבירה כאמור היתה מכוונת מהבורא, וכך גם התיקון מתבצע על ידו. עבודת האדם היא סך הכל לפתח רצון שלם להדמות לבורא כלומר לרכוש את התכונות שלו, וכאשר הרצון הזה אמיתי, אז הבורא מתקן את האדם ומעלה אותו למדרגה הרוחנית הבאה.

    אשמח לענות על שאלות נוספות.
    שבוע טוב.

    • גוּנָאוַתַר דָאס:

      קודם כל לגבי השאלות של גוּנָאוַתַר דָאס. אני מודע לבלבול שיכל לנבוע ממה שכתבתי, שמצד אחד לא ניתן לאמר על האלוקות דבר ומצד שני אנחנו צריכים לעלות לדרגת האלוקות. העניין הוא שבכל פעם שהמקובלים מדברים על רצון הבורא או מעשיו של הבורא או התכונות שלו או כל דבר אחר, תמיד מדובר על האופן בו הוא מתגלה כלפינו, כלפי החושים שלנו (בהשגה הרוחנית מדובר על חושים רוחניים שהאדם מפתח ולא על חמשת החושים הגשמיים, אבל עדיין מדובר רק כלפי הרגשה ותפיסה של האדם).

      אכן, לא ניתן לדעת את האל באמצעות החושים הגשמיים; ניתן לפגוש ולדעת אותו כמות שהוא רק באמצעות חושי הנשמה. למעשה, בבְּהַגַוַד-גִיתָא נאמר שרק באמצעות אהבה טהורה, הנטולה כל אנוכיות, ניתן לדעת את אלוהים באמת. מכול מקום, ידיעת האל אין פירושה שניתן לדעת את כוליותו. הבן יכול לדעת את אביו כאביו, אך לא ניתן לו לדעת את אביו כשם שאמו יודעת אותו.

      כאשר האדם מבצע את התיקון הרוחני ועולה לדרגה הגבוהה ביותר (מה שנקרא "גמר התיקון"), הוא מגלה את הבורא כטוב ומטיב לרעים ולטובים, כחוק טבע שהוא רק נתינה ואהבה (בלשון המקובלים זה נקרא "השפעה" מלשון "שפע"). כל עבודת האדם היא לתקן את התפיסה שלו ומתוך זה לגלות את היחס האמיתי של הבורא כלפינו ("אמיתי" בהשוואה למה שאנחנו מרגישים לפני שעשינו את התיקון כאשר נראה לנו שהבורא לא טוב ומטיב – אבל מבחינת הבורא אין שום שינוי ביחס ורק אנחנו שמשתנים רואים אותו כל פעם אחרת). ושוב, מדובר אך ורק על מה שמתגלה כלפי האדם שביצע את התיקון ולא על איך שהבורא כלפי עצמו.

      לפי תורת הבְּהַקְתי, ההשוואה של אלוהים לחוק טבע מצמצמת את האל. מטבעו האל נותן ומקבל, ולא רק נותן, גם אין הוא נותן ומקבל על פי חוקיות כלשהי, כי אם בהתאם לכללים של אהבה טהורה. קְרישְׁנַה הוא אלוהי היחסים, וכל נתינה וקבלה שלו ממיסים את לב דבקיו. לדוגמא, כאשר אדם נתון לאנוכיות, הוא רק חושב על תועלתו האישית, הוא רק לוקח, או נותן כדי לקחת. אולם, כאשר הוא מתעלה מעל הטבע האנוכי, הוא יודע כיצד לתת ולקבל באופן המתוק והמספק ביותר. כיוון שנבראנו בצלמו של האל, ניתן לגזור מזה על התנהגות האל. הפיכת האל לעקרון של נתינה הופכת את האל למצומצם לצורת חשיבה חומרית, ומונעת ממנו לפתח אהבה טהורה אליו.

      ההתעלות הרוחנית בקבלה היא השתוות הצורה. כלומר האדם משווה את התכונות שלו לחוק הטבע הכללי שהוא נתינה ואהבה, ואז לאדם יש יכולת לקבל את כל הטוב והשפע מהבורא לא בכוונה אגואיסטית אלא עם הכוונה לעשות לו נחת רוח (זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע"). ואז האדם מגיע להרגשת תענוג ומילוי, נצחי ואינסופי.

      מוצא חן בעיני ש"לאדם יש יכולת לקבל את כל הטוב והשפע מהבורא לא בכוונה אגואיסטית אלא עם הכוונה לעשות לו נחת רוח". זו בדיוק תורת הבְּהַקְתי. המהות הרוחנית שלנו היא לגרום נחת רוח לאלוהים באמצעות שירות טהור. כאשר הוא מרוצה, ממילא אנחנו נהיה מרוצים. ללא החסד האלוהי, אין לנו דבר בעל ערך לתת לזולת. אולם בשעה שהוא נותן לנו את שפע חסדו, מחובתנו לא לשמור זאת לעצמנו, אלא לתת אותו לכל דורש כך שיעורר את כלל האנושות, או אף יותר מזה, את כלל החיים, לאהבה אליו. שירות שכזה לאל מספק אותו ביותר ומעורר בלבנו את האהבה אליו. ניתן לשרת את אלוהים ישירות, אך מומלץ יותר לשרת את משרתיו של האל. כיוון שמשרתי האל יקרים לו יותר מעצמו, שירות למשרתי האל נחשב לשירות הנעלה ביותר. בנוסף, אלוהים חש חמלה רבה לאנשים הסובלים בעולם. מכאן, השירות היקר ביותר לאל זה לעזור להם להשתחרר מאשליית החומר ולהחיות מחדש את יחסיהם עם האל. בשרתו כך את האל, כאשר הוא נקי מכל תשוקה חומרית כלפי האל וליבו מתמלא באהבה אליו, הדבק חווה אושר עליון.

    • השגות נוספות

      רז:

      אלי,
      שמחתי לקרוא את תגובתך העמוקה, מצאתי בה הרבה עניין. אני שמח שההתכתבות בינינו יורדת לעומקם של הדברים.

      אני מקבל את טענתך לגבי ספרו של שרון שתיל. הצדק עמך; אין אנו צריכים להתעסק עם חוקרים, אלא עם מקובלים. בפתח המאמר הבאתי ציטוט מדבריו של חיים ויטל, שטען שאלוהים לא שלם בלי בריאתו. האם אלוהים באמת זקוק לבריאה כדי להיות שלם?
      בשיר "אדון עולם" הלקוח מתוך המקורות היהודיים, נאמר, "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". גם לפני הבריאה האל מולך. הוא מולך על ממלכתו הרוחנית. אך אם מעבר לעולם החומר האלוהות כולה הינה אחדות ללא שונות – איפה מתעורר הצורך לברוא ולהיות שלם? הרי צורך הוא פועל יוצא של מישהו בעל אישיות, ולא משהו אחדותי וללא שונות. בנוסף, אם אלוהים הוא מלך המלכים, ודאי שממלכתו היא נצחית, כמוהו. זאת משום שלא יתכן מלך ללא ממלכה. אך כך, מה הצורך שלו בבריאה? כיצד עולמנו הפגום ומלא הסבל מוסיף לשלמותו של אלוהים?

      בשרימד-בהאגותם (2.9.33) נאמר, "בְּרַהְמָא, זה אני, אישיות אלוה, אשר היה קיים לפני הבריאה, כאשר דבר לא היה מלבדי. הטבע החומרי, סיבת הבריאה אף הוא לא היה. גם זה אשר אתה רואה עתה הינו אני, אישיות אלוה, ולאחר הכיליון, זה שיוותר, אף הוא יהיה אני, אישיות אלוה". האל קיים תמיד והוא שלם תמיד. לכן לא ברור לי למה הוא צריך את הבריאה עבור שלמותו.

      שוב דיברת על כך שהשבירה לא התרחשה באלוהות, כי המקובלים אף פעם לא מדברים על האלוהות. למה לא לדבר על האלוהות? בנוסף הוספת וטענת שבקבלה מדברים רק על תפיסתו והרגשתו של האדם. אך תפיסתנו והרגשתנו יכולות להיות רחוקות מאוד מהמציאות עצמה. כתבת גם שלאחר השבירה והצמצום האל נשאר אותו אחד, והשינוי הוא רק בתפיסתנו. משמע שלא התרחשו שום בריאה ושום צמצום. אם הבריאה והצמצום הינם פרי דמיוננו מה כן התרחש? ועל מה עומדים יסודות הקבלה?

      איני מצליח להבין מדבריך, מהי האלוהות? כיצד התרחשה הבריאה? והכי חשוב, מיהו אלוהים?

      תודה,
      רז

  • הפרדוקס טרם הוסר

    רז:

    אלי שלום,
    ראשית קצת קשה להגיב על תגובה שלמעשה לא נאמר בה כלום, חוץ מהפנייה לחלק הראשון של "תלמוד עשר הספירות".
    אז קודם כל, תודה על ההפניה.

    נכון שחכמי הקבלה לא דיברו על "חטא", כי עם על "שבירה", אך השבירה התרחשה באלוהות עצמה, השבירה הביאה להיווצרות העולם. על-ידי תהליך האצילות – התהליך שבו יצרה האלוהות לעצמה גוף. או במילים אחרות האלוהות הבלתי מוגבלת צמצמה את עצמה למשהו מוגבל. לפי קבלת האר"י אנו בתור בני אדם יכולים לתקן את השבירה. כלומר הפרדוקס על מקומו עומד. האל "שבר" ואני אתקן את הכלים שנשברו. שרו שתיל אומר בספרו "מקורו של הרוע על פי האר"י הוא, אם כן במשבר פנימי בתוככי האלוהות לפני שנברא העולם" (עמ' 94) אך לפי האר"י אם אדם וחווה אשר נולדו ביום השישי היו מצליחים לא לחטוא עד לכניסת השבת הם היו מצליחים לבטל את הרוע לחלוטין. שוב אותו עיקרון, האל שבר – האדם יתקן. בעוד שאם האלוהות היא אישית וגם בתוכה יש אני ויש אתה, ואם אני ואתה הם אלו ששברו, אכן אין סתירה ומן הראוי הוא שמלאכת התיקון מוטלת עלינו.

    דבר אחרון, לא באתי במאמר זה לערוך השוואה, רק נגעתי על קצה המזלג בפרדוקס (עליו כתבו רבות גם מקובלים נוספים) הנגרם על-ידי כך ששוללים מהאלוהות המוחלטת את אישיותה הייחודית. ואגב, הפילוסופיה הנלמדת באתר זה אינה פילוסופיה הינדית.

    תודה רבה על תגובתך,
    אשמח עם בעתיד זמנך יאפשר לך גם לפרט.

    רז

  • Eli:

    בתור אדם שלומד לא מעט שנים את חכמת הקבלה והתנסה בעבר בלימוד ויישום שיטות רוחניות מהמזרח,
    ברצוני לציין כמה נקודות.
    ראשית כל בהחלט מורגש הרצון של הכותב לדעת ולהבין אבל לצערי זה נעשה בכלים הלא נכונים. בערך יש לא מעט אי דיוקים והבנות לא נכונות שאין לי כרגע זמן למנות את כולם. אדגיש רק שלפי דעת המקובלים, אנחנו לא מדברים על האלוקות כלל וכל התיאור של מה שמתרכש בעולמות הרוחניים, קיים אך ורק כלפי האדם המשיג והמרגיש. לכן לא ניתן לאמר על האל שהוא ח"ו חטא. כמו כן אין מדובר בחכמת הקבלה על מושג ה"חטא" כפי שאנחנו מבינים אותו. המקובלים כתבו על "שבירה" שהיתה -הכרחית- כדי שהנברא יעלה ממנה מתוך בחירתו החופשית לדרגת האלוקות.
    שוב אמציין שניכר הרצון האמיתי של הכותב להבין את הדברים, אך כדי שהלימוד יהיה באמת נכון יש ללמוד מהמקורות הנכונים ובצורה הנכונה. לפיכך אני ממליץ לכותב המאמר לקרוא את החלק הראשון של הספר "תלמוד עשר הספירות", הנכתב ע"י המקובל הגדול בדורנו הרב יהודה אשלג, המכונה גם כן "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שהוא כתב לספר הזוהר.
    מתוך עיון בחלק הראשון של "תלמוד עשר הספירות", ניתן יהיה למצוא מענה לכל השאלות והתהיות בכתביו של האר"י ואז לעשות השוואה יותר רצינית בין הפילוסופיה ההינדית לחכמת הקבלה.

    • גוּנָאוַתַר דָאס:

      אתה כותב ש"לפי דעת המקובלים, אנחנו לא מדברים על האלוקות כלל וכל התיאור של מה שמתרכש בעולמות הרוחניים, קיים אך ורק כלפי האדם המשיג והמרגיש". מצד שני אתה מדבר על הנבראים שאמורים מתוך בחירתם החופשית לעלות לדרגת האלוהות. השאלה היא מה היא דרגת האלוהות, למה לעלות לדרגת שכזו וכיצד התיקון יכול להעלות אדם לדרגת האלוהות, מאחר שלא ניתן לדעת ולומר עליה, כשלעצמה, דבר? לעלות למה? אם דרגת האלוהות היא משהו בלתי נתפס, למה שהאדם ירצה להתעלות לדרגה שכזו? מה יוצא לו מזה? סביר שאדם ירצה להתעלות לדבר שמשפר את מעמדו או אושרו. אך להתעלות למצב בלתי ידוע ובלתי ניתפס? האם כשמתעלים לדרגת האלוהות יש יחסים עם האלוהות? אהבה? האם התעלות לדרגת האלוהות הופכת אותך לאלוהים? אודה לתגובתך המלומדת.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר