ביום שלישי ה- 20.3.12 נכחתי בכנס הישראלי הרביעי לחקר הרוחניות העכשווית באוניברסיטת חיפה. הכנס התמודד עם אתגרים רבים העומדים בפני חיי הרוח בעידן הריאלי, המדעי, הקפיטליסטי והפוסט-מודרניסטי, אשר מצדו השני עומד גאה "העידן החדש" שפתח דלת לאינספור תנועות ותרגולים רוחניים (חדשים, ישנים ומתחדשים).

הכנס גם ניסה להראות כיצד מסורות ישנות משתלבות במציאות כל-כך שונה מזו אשר ידעו בעבר, ובפתיחות רבה הציג קשת רחבה של נושאים: משמאניזם עכשווי, טקסים פגאניים ורפואה משלימה עד יהדות, קבלה ופסיכולוגיה.

הסבב הראשון בו נכחתי עסק ביהדות – זרמים ותופעות עכשוויים/יות. הדובר הראשון היה מר שלמה גוזמן-כרמלי (בר-אילן), שדיבר באובייקטיביות ראויה להערכה על ישיבת מקובלים העוסקת בפרקטיקות תיקון וריפוי טקסטואליים, בה הרב מרפא ופותר בעיות בעיקר בעזרת ספר תהילים.

מראיונות שערך גוזמן-כרמלי עם המטופלים, עושה רושם שחייהם אכן השתפרו מקצה אל קצה בעזרת הטיפול הלא שיגרתי. הוא סיפר גם שהרב לא ממליץ על קריאה בתנ"ך, ושאת התנ"ך אין להבין על דרך הפשט.

כמתרגל בהקטי-יוגה, משפט זה החזיר אותי להתעמקותו של שרילה פרבהופאדה בפסוק הראשון של הבהגווד- גיטה, "…אין לנסות להבין ולפרש אותו על בסיס מניעים אישיים כלשהם. הבהגווד-גיטה מסבירה בעצמה מהי הבנה נכונה…." גישה זו הפוכה, אך מאששת את גישתה של הישיבה הקבלית. אין הרב ממליץ לקרוא בתנ"ך פן נפרשו על בסיס מניענו האנוכיים. אך מצד שני אם לא ניתן להבין דבר על דרך הפשט, הפרשנות האישית מובטחת. למעשה, שתי הגישות מלמדות ומדגישות את הצורך במורה רוחני הנאמן לשושלת הוראה על מנת להבין את רוח הטקסטים.

לאחר הרצאה זו עלו לפי סדר ד"ר אנה פרשיאצקי (בר-אילן, גליל מערבי) אשר דיברה על טקסים יהודיים מחוץ לאורתודוכסיה, וגב' רעות הוכמן (חיפה) אשר דנה ברבנים שאינם מאמינים באלוהים.

שתיהן הציגו גישה פוסט-מודרניסטית. מחד, גישה זו אינה רוצה לקבל סמכות תרבותית ודתית. מאידך, היא נאחזת בשורשים המסורתיים אותם היא מכירה, ובעזרתם מנסה לגבש תרבות חדשה, דרכה ניתן להתחבר ליהדות ולעצבה.

מעניין עד כמה חזקה היא ההזדהות של האדם עם גוף, דת ולאום – גם אנשים אשר מרוחקים מהמסורת ומהדת מחפשים את זהותם בתוך אותה מסורת עצמה.

פרופסור פיידרה שפירו דיברה על היהודים המשיחיים אשר רוצים לדבוק בישוע הנוצרי אך יחד עם זאת להיקרא יהודים. מן הסתם הם נתקלים בהתנגדות רבה מצד היהדות האורתודוכסית. גם במקרה זה ניתן לראות את השתוקקות לזהות, להגדרה ברורה אשר תשייך את האדם לדת כזו או האחרת, לצד חוסר היכולת לעתים של קבוצות דתיות להכיל כאלו החושבות אחרת מהן.

את הפנאל סיימה ד"ר סמדר שרלו, בהרצאה מעניינת על יהדות ותורה שנלמדות לא בצורה פילוסופית אלא פסיכולוגית. היא שאלה האם השיח הפסיכולוגי יכול וצריך להחליף את הפילוסופי, והאם ה"דע את עצמך" הסוקרטי יוכל להשיג את תשובותיו דווקא בשיח הפסיכולוגי. בסופו של דבר, תשובתה הייתה: דרושות גם פילוסופיה וגם פסיכולוגיה.

אגב, זוהי גם המלצתה של הגיטה. תורת היוגה (החיבור לאלוהי) מורכבת משני תהליכים, הראשון נקרא  סָאנְקְהְיַה, ניתוח לוגי, והשני הוא של תרגול רוחני תוך כדי התבוננות פנימית.

סבב שני
הסבב הבא בו נכחתי עסק בשיח הטיפולי-רוחני. ד"ר צחי ארנון (עמק יזרעאל) דיבר על השילוב של שיח טיפולי רוחני בשיח פסיכולוגי. הוא מסביר למטופליו שהחיים האלו (כלומר, הגוף הזה) הם רק "הלוואה" אשר תמיד מגיע רגע מסוים בו צריך להחזירה. תפקיד הגוף להגדרתו אינו לשרוד, אלא להיות בריא כדי לאפשר לרוח לבצע את תפקידה.

לטענתו, ניתן לראות באופן ברור שמטופליו אשר הלכו איתו בדרך והבינו (במישור התיאורטי וההיפנוזי) שהם נבדלים מגופם, השלימו בצורה יוצאת מן הכלל עם סכנות הקיום (מחלות, זקנה ומוות). הוא מדגיש שלידה ומוות הם שינוי פאזה, אך עדיין, דרך התהליך ההיפנוטי, ניתן לראות שזהותנו נשארת קבועה.

הוא הזכיר לי את הנחת היסוד הראשונה של הבהגווד-גיטה – אני לא הגוף הזה. בהמשך מילותיה של הגיטה הן, "מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות." (ב.ג. 2.12)

המרצה הבא, ד"ר אלון רז (עמק יזרעאל, חיפה), עסק בבלבול השפות – שפת הנפש ושפת הרוח. הוא הסביר בצורה מרתקת את העובדה שאיננו יודעים כלל מהי רוח. לטענתו אנו נוטים לפרש תהליכיים נפשיים כרוחניים, אך לא כך הדבר.

ד"ר רז, הניחן בזיקה עזה לבודהיזם, טען בפה מלא יותר מפעם אחת שהכול אחד ושכולנו אלוהים. הוא אפילו סיפר סיפור כדי להמחיש נקודה זו. אם כי יאמר לזכותו שגם הציג את הבעייתיות ואת הסתירות הלוגיות הנובעות מתפישה זו.

כנגד גישתו עמדה גב' רות נצר, פסיכולוגית קלינית (סמינר הקיבוצים), אשר ציטטה מדבריו של קרל יונג, אשר טוען שהצרה הגדולה ביותר של האדם היא שהוא חושב עצמו לאלוהים.

הספרות הוֵדית מאששת את טענתו של יונג. לפי ספרות זו, רצונו של האדם להיות אלוהים, להיות המתענג העליון, להיות במרכז היא סיבת הסבל בעולם, היא מקור האנוכיות הפושה בחברה.

סבב שלישי
בסבב השלישי בחרתי בנושא הקרוב אל ליבי יותר משאר הפאנלים בהם נכחתי. הוא עסק בתנועה להתחדשות יהודית, תנועה ניאו-חסידית החותרת לדבקות ולאהבת אלוהים, בראשות כבוד הרב זלמן שחטר-שלומי.

ד"ר נתן אופיר (העברית ירושלים) סיפר בקצרה על חייהם של ר' זלמן שחטר-שלומי ור' שלמה קרליבך, ועל החידושים הרוחניים אשר הכניסו לתוך היהדות האורתודוכסית השמרנית. ר' זלמן לבסוף יצא ממנה והקים תנועה חדשה, אך ר' קרליבך הדגיש עד יומו האחרון את היותו אורתודוכס.

התרגשתי כאשר תואר בית האהבה והתפילה אשר הקים קרליבך בסן פרנסיסקו בשנות השישים. קרליבך היה מתהלך עם היפים, מנגן ושר שירי אהבה לאלוהים, בדומה לתנועת הרא קרישנה בראשיתה. כר' זלמן, גם שרילה פרבהופאדה ייסד תנועה החותרת לדבקות ולאהבת אלוהים.

בהמשך לד"ר נתן אופיר, גם פרופסור שאול מגיד (אינדיאנה, ארה"ב) וגם פרופסור חווה וויסלר היללו כל אחד מזוויתו את ר' זלמן שחטר-שלומי ואת תנועתו הצוברת פופולריות רבה בעיקר בקרב יהודי ארה"ב.

ד"ר אופיר דן בחידושיו של הרב, פרופסור מגיד במשנתו הפילוסופית, ופרופסור וויסלר בחתירתו לדבקות ולמפגש ישיר עם האל. שלושתם ביחד הצליחו לספק, בזמנם הקצר, מבוא מקיף לחייו ולהגותו של דמות מרכזית זו, שייתכן בהחלט שתשפיע רבות על דרך היהדות בעשרות ואולי אף במאות שנים הקרובות.

בהרצאתו המעניינת על מדיטציה יהודית ומדיטציה הודית, תומר פרסיקו ציין שבבסיס משנתו של ר' זלמן עומדת הנחת יסוד חשובה מאוד – בסיס כל הדתות הינו אחד והן מוליכות לאותו מקום. לטענתו של ר' זלמן היהדות שכחה את המדיטציה ואת החוויה, התעסקה רק בחיצוניות ובמצוות היבשות, ולכן קמלה. לכן היה חשוב כל-כך לר' זלמן להכניס את המדיטציה לתוך היהדות.

בדומה לר' זלמן, גם שרילה פרבהופאדה אמר לא פעם שלמעשה קיימת רק דת אחת והיא אהבת אלוהים טהורה הנקייה מאנוכיות. מכיוון שהאל הינו אחד לכן קיימת רק דת אחת – אהבת אלוהים.

המדיטציה אותה מלמד ר' זלמן היא מדיטציית ויפאסנה. לטענת פרסיקו ר' זלמן רק "מקשט" אותה בסממנים יהודיים, אך המדיטציה נשארת בודהיסטית לחלוטין. לטענתי ולטענת חברי שישב איתי בזמן ההרצאה, מר פרסיקו כמעט ואינו התייחס לשינוי הגדול ביותר אותו הכניס ר' זלמן לויפאסנה הבודהיסטית; התמקדות באל עצמו בכל שלבי התרגול.

אכן, ההבדל הגדול ביותר בין יהדות לבודהיזם הוא: היהדות דנה באלוהים, ובודהיזם לא. הכנסת האל למדיטציית הויפאסנה אכן משנה את אופייה: מבודהיסטית ליהודית.

בדומה לרוח הגיטה, ר' זלמן מלמד את תלמידיו שבכל פעולה ניתן לחשוב על אלוהים וכך כל פעולותינו יהפכו לחוויה רוחנית.

בגיטה נאמר, "כל אשר תפעל, תאכל, תגיש או תחלק, גם כל סיגוף עשה כמנחה לי." (9.27) ובפסוק 34 של אותו פרק האל מבקש מארג'ונה את אשר ר' זלמן מבקש מתלמידיו, "הגה בי במחשבך תמיד…"

אני חש שלוּ היהדות תתחבר יותר לגישתו של ר' זלמן כולנו נצמח.

לסיכום
בהחלט מעודד לראות בישראל כנס אקדמי של פתיחות לאחר ורצון עז לאחד כוחות ולשתף פעולה למען חברה יותר תומכת, מכילה ואוהבת.

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...