מסתוריות התודעה

כתב: ד"ר תומפסון      תרגם: אלי תמל    

"הפסיכולוגיה המדעית, על פי האִמרה המפורסמת, תחילה איבדה את נִשמתה, אחר כך את תודעתה, ולבסוף, כך נראה, איבדה לגמרי את דעתה". כותב הוגה הדעות הרברט פייגל, ראש מרכז מינסוטה לפילוסופיה של המדע. הוא מסכם בזה את אחת מן המגמות הבסיסיות ביותר במחשבה המודרנית – צמצום (רדוקציה) של כל התופעות הרוחניות והנפשיות לתפקודים ביוכימיים מוחיים גרידא.

ישנם הוגי דעות רבים שמסייעים במשימה הזאת. גילברט רייל, פרופסור ידוע לפילוסופיה מטפיזית באוניברסיטת אוקספורד, אומר לגבי הרעיון שהנפש הינה ישות לא-פיזיקאלית, "אני מכנה את זה, במתכוון מתוך שאט נפש, 'הדוגמה של רוח הרפאים במכונה', אני מקווה להוכיח שזה שקרי לחלוטין, ושקרי לא רק בפרטים, אלא באופן עקרוני".

אסכולה פילוסופית אחת, הנקראת 'מטריאליזם אלימנטיבי', מרחיקה לכת עד כדי לתמוך במחיקת מלים כגון תודעה, רגשות, ראייה, או כאב, מן הלקסיקון המדעי. הם גורסים שמילים אלה הן סובייקטיביות לחלוטין ומשום כך חסרות משמעות אמיתית, למרות שזה סותר כל התנסות מעשית. הפילוסוף ריצ'רד רורתי מפרינסטון מתאר נציג של עמדה זו כאומר: "החיים יהפכו לפשוטים יותר אם נאמר בעתיד, 'סיבי הC- שלי מופעלים' במקום לומר 'כואב לי'".

מכל מקום, הוגי הדעות הולכים בסך הכול בעקבותיו של המדע המודרני, שכבר מראשיתו היה מכניסטי. בשנת 1750 כתב הרופא הצרפתי דה לה מתרי, "הבה ונסיק בעוז שהאדם הינו מכונה". ובזמן קרוב יותר אנו מוצאים את הזואולוג ריצ'רד דוקינס מאוקספורד מכריז, "אנחנו מכונות שרידה – כלי רכב רובוטיים שמתוכנתים באופן עיוור לשמר את המולקולות האנוכיות שנקראות גנים".

המדען הרברט ל. מלצר כותב ב- "הכימיה של ההתנהגות האנושית": "הטווח המלא של אותן יכולות רגשיות ואינטלקטואליות שאנו מייחסים באופן בלעדי למין האנושי, מקורו בשכבת על מורכבת להפליא של ארגון נוירוכימי הנסמכת על מבנים צורניים בעלי התמחות גבוהה ביותר … במונח נפש איננו צריכים להתכוון ליותר מאשר הארגון הכללי של תפקודים, זיכרונות ויכולות שמאפיינים כל מוח מסוים". מדענים רבים אינם מוטרדים מן ההשפעה הד-פרסונלית העמוקה שיש להשקפה זו על החברה והפסיכולוגיה האנושית. פרופסור ג'ון טיילור מקינגס קולג' בלונדון אומר, "הנפש נראית כיום כתופעת לוואי חסרת כוח כמעט לחלוטין של המוח הפיזי". הוא מוסיף שהבנת העובדה הזאת "תביא להרס מוחלט בהבנתם של האנשים את מקומם בעולם, כמו גם להרס מוסדות החברה המקובלים". מה הפתרון שהוא מציע? "התחילו להכין את האנשים לחיות בעולם דטרמיניסטי".

גם זרמים חשובים בפסיכולוגיה המודרנית דוגלים בגישות מכניסטיות טהורות לתופעות נפשיות. ג'ון ב. ווטסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ומייסד הזרם הביהביוריסטי, כותב אודות תודעה, "מעולם לא ראו אותה, לא נגעו בה, לא הריחו אותה, לא טעמו אותה, גם לא הזיזו אותה. זו השערה גרידא, שאינה ניתנת להוכחה ממש כמו המושג הנדוש של הנשמה". בהקצינו זאת עוד יותר, הכריז פעם גדול הביהביוריסטים, ב.פ. סקינר, שהוא יכחיד לגמרי את מה שנקרא "האדם הפנימי… האדם שמוגן על ידי ספרות החופש והכבוד… הכחדתו צריכה הייתה להתבצע כבר מזמן… הוא נוצר מהבערות שלנו, וככל שהבנתנו תגדל, יעלם החומר שממנו הוא עשוי".

בראשית הקריירה שלו, עוד כשהיה נוירואנטומיסט, התחיל פרויד בפרויקט שאפתני שתכליתו להראות שתופעות מנטאליות מופקות במישרין ממכניזם אורגאני. למרות שבסופו של דבר נטש את הניסיון, הוא נשאר משוכנע בהשערתו. "אין לי שום רצון", הוא כותב לחבר, "להשאיר את הפסיכולוגיה תלויה באוויר ללא בסיס אורגאני. אולם חוץ מן המשוכנעות הרבה שאני חש [שיש בסיס כזה], אין לי דבר לעבוד עליו, לא במישור התיאורטי ולא במישור הטיפולי. לכן עלי להתנהג כאילו אני מתמודד עם גורמים פסיכולוגיים בלבד. אין לי מושג למה איני מסוגל עדיין לחבר את כל זה יחדיו".

בעת האחרונה ישנם מדענים שהחליטו שמאחר שהאדם הינו בסך הכול מכונת חשיבה מתוחכמת, הרי שיתכן שיהיה ביכולתם לבנות מכונות כאלה בעצמם. מן המובילים בחקר המחשב, מרווין מינסקי מ-MIT מאמין שבקרוב תיבּנה מכונה בעלת "אינטליגנציה כללית ברמה של האדם הממוצע… המכונה תהיה מסוגלת ללמד את עצמה… בתוך כמה חודשים היא תגיע לרמה של גאונות… כמה חודשים אחרי כן כוחה יהיה בל ישוער". ואז מינסקי מוסיף, "אם יתמזל מזלנו, הם יחליטו לשמור אותנו כחיות מחמד".

משוכנע שהטכנולוגיה החדשה של בינה מלאכותית תאפשר לאדם ליצור תחליף לכמעט כול דבר, אמר פרופסור ארתור הרקינס, ראש התוכנית לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטת מינסוטה, שתוך כמה עשרות שנים אנשים יינשאו לרובוטים והחברה תתחיל לתהות על משמעות ההגדרה "אדם".

חזון כזה של עתיד ובו מחשבים בצורת אדם נראה אולי מרתק לחובבי המדע הבדיוני, אולם עד כמה זה תואם את המשמעות האמיתית של בן אנוש? מחשבותינו, רגשותינו ותשוקותינו מהווים את לב לבה של החוויה האנושית, כפי שאנו מגדירים אותה. בלהיטותם הפזיזה להשוות מכונות מתוחכמות לבני אדם, הוגי דעות, פסיכולוגים ומדענים רבים רמסו כמה הבחנות בסיסיות בין השניים.

הסיבה לבלבולם נעוצה בגישה הבסיסית של המדע המודרני: שניתן להסביר הכול באמצעות חוקים פיזיקאליים פשוטים יחסית. חמושים בתפיסה מכניסטית זו, ניגשים המדענים לחקר המוח מלאי תקווה שיוכלו בסופו של דבר להסביר, לשלוט ולשכפל את כל תפקודי המוח, לרבות מה שאנו מכנים תודעה.

אבל מה אם מעורב בכך כוח או עקרון חיים שאינו פיזיקאלי? או אז המשימה המחקרית הופכת מסובכת לאין שיעור. משום כך רוב המדענים דבקים בעיקשות בגישה שאפשר להסביר את המוח באמצעות חוקים פיזיקאליים פשוטים, וממשיכים עם התיאוריות והניסויים שלהם, תוך התעלמות מכל אפשרות אחרת. כפי שב. פ. סקינר אומר ב"מעבר לחירות ולכבוד": "רק אז נוכל לפנות מן המוסק לנצפה, מן הניסי לטבעי, מחסר הגישה לניתן לשליטה".

מכל מקום, הנפש האנושית הינה יותר מאשר מנגנון לעיבוד מידע. זו התודעה שמצויה ביסוד כל התנסות. אלא שלא ניתן לתאר תודעה בביטויים מספריים, בדרך שבה מתארים תגובות כימיות, כוח כבידה, ותופעות פיזיקאליות אחרות. אולם העובדה שלא ניתן למודדה באמצעים כמותיים אין בה כדי לבטל את קיומה – התודעה ניתנת לידיעה באמצעות התנסות ישירה.

זה מצביע על מִגבלה חמורה בגישה המכניסטית: ביכולתה לתאר רק את ההתנהגות שקשורה בתודעה ולא את התודעה עצמה. מדענים רבים, במקום להודות לנוכח הקושי הזה שהתודעה היא תופעה שמעבר לתיאור פיזיקאלי, בוחרים לאפיין אותה כלא יותר מתבנית התנהגותית מורכבת. הבנה מוטעית זו מביאה אותם להנחה שמכונות ומחשבים מתוחכמים דיים יכולים להפוך למודעים.

מכל מקום, ישנן דוגמאות רבות, ברורות וישירות, שמראות כיצד תודעה הינה שונה לחלוטין מן ההתנהגות הפיזיקאלית הקשורה אליה. מה קורה למשל כאשר אדם מכה בטעות על אצבעו עם פטיש? כמה דפוסי התנהגות טיפוסיים מתרחשים – האדם צועק, מנפנף בידו, מעוות את פניו, וכו'.

בחינת התגובה הגופנית תראה שינויים כימיים בדם, תבניות של אותות אלקטרוכימיים במוח, וכיוצא בזה. כל התגובות המדידות הללו מהוות אמנם חלק באירוע, אולם הן שונות מחוויית הכאב עצמה. למרות שכולנו מבינים בקלות את תחושת הכאב כיוון שזו חוויה מודעת נפוצה ביותר, לא ניתן להגדירה במונחים פיזיקאליים. לכן המדע מעדיף להגביל את עצמו למה שניתן לתיאור פיזיקאלי – תבניות של אותות אלקטרוכימיים. אולם אם המוח הינו בסך הכול מערכת עיבוד מידע עבור האותות הללו, מה מבדיל אותו מן המכונות שמשמשות את המדענים לרישום הנתונים המגיעים ממוח זה?

התשובה ברורה – בתיאור תפקודי של מכונה איננו צריכים להכניס מושג של כאב. כלומר, איננו צריכים להניח שהמכונה חשה כאב. וזה נכון גם לגבי תיאור של המוח. אולם מניסיוננו ידוע לנו שאנו חשים כאב. מכאן שהמושג "חוויית כאב" הינו בלתי תלוי ונבדל מכל הרעיונות והקביעות שלנו לגבי תפקודם של מכונות ומוחות.

הבה ונדמיין דוגמה נוספת – מכונה שכאשר נחשפת לאור אדום אומרת, "אני רואה אור אדום". ניתן להתקין מכונה כזו על ידי חיבור מצלמה עם מסנן אדום למגבר. כאשר המגבר מופעל על ידי האות המתאים מהמצלמה, הוא מפעיל רשמקול בו מוקלטת ההודעה "אני רואה אור אדום".

למרות שהמכונה מכריזה שהיא "רואה" אור אדום, שום אדם שפוי לא יחשוב שהיא אכן "רואה" משהו. באופן דומה, רשמקול קולט גלי קול אולם אינו שומע, ומכונית נעה אולם לא חווה תנועה בעצמה. מכונות מבצעות אמנם פעולות שונות שמחקות את פעולות האדם, אך ניתן לצמצם את פעולותיהן כולן להסבר מכניסטי, בעוד שלגבי אדם הניחן במודעות, תיאור פיזיקאלי אינו מתאים לתיאור חווייתו האישית. הגוף האנושי מתנהג במידה מסוימת כמו מכונה מסובכת, וניתן לתאר את פעולותיו עד גבול מסוים במונחים פיזיקאליים מדידים. אלא שמעבר לתיאורים הכמותיים הללו, שדנים באופן בלעדי במכניזם של התנהגות ותפיסה, נמצא מישור בלתי ניתן למדידה, מישור התודעה. אכן יש להודות שהמדע הצליח לתאר תופעות נצפות מסוימות במונחים פיזיקאליים טהורים. אולם אין להסיק מכך שאפשר להסביר את הכול – לרבות תודעה – בכלים מכניסטיים. אפשרויות אחרות לא רק קיימות, אלא הן לעתים קרובות אף הגיוניות יותר ומקיפות יותר. עלינו להישאר איפה, פתוחים לשקול אותן.

אפילו תומס האקסלי, מחסידיו הגדולים של דרווין, הצביע על טבעה הבלתי ניתן לצמצום של התודעה. הוא אמר, "העיקר המרכזי של המטריאליזם, להבנתי, הוא שאין דבר ביקום מלבד חומר וכוח; ושכל תופעות הטבע ניתנות להסבר על ידי הסקה מן התכונות המיוחסות לשני גורמים ראשוניים אלה… נראה לי בבירור רב שישנו דבר שלישי ביקום, משמע, תודעה, אשר … איני יכול לראותו כחומר, כוח או שילוב אפשרי כלשהו של שניים אלה".

ואף על פי כן רבים המדענים שדוחים את הרעיון שלתודעה יש ממשות ונשארים החלטיים להסביר אותה במונחים מכניסטיים.

תיאוריה פופולארית עכשווית הנקראת פונקציונליזם, שמספקת מסגרת בסיסית למחקר בבינה מלאכותית, מורידה את תפקודי הנפש לתגובות דמויות מחשב לגירויים חיצוניים. מושג התודעה נמחק, וכל תחושותיו ורגשותיו של האדם מצטמצמים למבנים מתמאטיים.

במקרה של כאב ראש למשל, לחוויית הכאב (שאנו מניחים באופן טבעי שהיא כאב הראש עצמו) אין התייחסות כלל. אז מה זה כאב ראש? עד כמה שקשה להאמין, חוקר הבינה המלאכותית מ-MIT, ג'רי א. פודור, שנחשב לאחד מהתומכים החשובים בגישה הפונקציונליסטית, אומר, "לחוש כאב ראש פירושו לנטות להציג דפוס יחסים מסוים בין הגירויים שהאדם חווה לבין התגובות שהוא מציג". במילים אחרות, מה שהוא מכנה כאב ראש מוגדר כתוכנה כלשהי במוח שגורמת לנו להתנהג כאילו יש לנו כאב ראש. בעוד שהכאב עצמו מוצא מחוץ לתמונה, מאחר שלא ניתן לכתוב כאב לתוך תוכנת מחשב.

לאור הכישלון הברור הזה במתן הסבר לחוויות אישיות, אפילו חסיד מושבע של ההסבר הפיזיקאלי לתודעה כמו פודור, מודה שתיאוריות מכניסטיות כדוגמת הפונקציונליזם הינן בלתי מושלמות. הוא אומר, "פסיכולוגים רבים שנוטים לקבל את המסגרת הפונקציונליסטית, מודאגים מכישלון הפונקציונליזם לגלות משהו על טבעה של התודעה. למרות ניסיונותיהם המתוחכמים של הפונקציונליסטים לפטור אותם ואת עמיתיהם מדאגה זו, הם לא הצליחו, לדעתי, לעשות זאת. כפי שהדברים עומדים עתה, הבעיה של תוכן ערכי [של תודעה] מציבה איום רציני לאפשרות שפונקציונליזם יוכל לספק תיאוריה כללית לפעילות הנפשית".

מאחר ששאלת התודעה מביאה למבוי סתום כל ניסיון להסביר את הקיום האנושי במונחים מכניסטיים, ישנם מדענים שדחו את הגישה המכניסטית הרווחת. מביניהם הפיזיקאי וחתן פרס נובל יוגן וויגנר שאמר, "ישנם שני סוגי מציאות או קיום; הקיום של התודעה שלי, והמציאות או הקיום של כל השאר. הקיום של השאר אינו מוחלט, אלא יחסי בלבד". וויגנר ראה שתופעות חיצוניות, מדידות, ידועות לו רק בזכות תודעתו, ומכאן שתודעה, אם בכלל, הינה אמיתית יותר מכל התופעות הללו. אחרי מחקר מקיף בתחום זה, הסיק אלן גווינס ממעבדת מערכות EEG בסן-פרנציסקו שיתכן ויש לנפש איכויות טרנסצנדנטאליות. הוא אומר, "כאשר זה מגיע לתחומים כמו יצירתיות, השראה, ההיבטים הסמויים יותר של הנפש … אפשרי למדי שהם בסופו של דבר מסתוריים. איני מאמין בשלמות, כמו כמה מעמיתי, שניתן לצמצם את הנפש לזרם של אלקטרונים".

סקירה היסטורית של בעיית הגוף-נפש
מדענים והוגי דעות רבים במהלך ההיסטוריה התלבטו כיצד להגדיר את הנפש, סמויה כל כך, ובו זמנית משמעותית כל כך. ניתוח הקשרים שבין המוח לתודעה ידוע במחשבה המערבית כ"בעיית הגוף-נפש".

ראינו כבר שלא ניתן להסביר תודעה במונחים פיזיקאליים, אולם זה משאיר עדיין שאלות רבות בלתי פתורות. מה זו בדיוק תודעה, וכיצד היא מתקשרת למוח? אם היא פשוט תוצר של מרכזים עצביים גבוהים יותר של המוח, אפשר אולי יהיה להסבירה באמצעות תיאורים לא כמותיים של המוח. או אולי התודעה קשורה בכלל לישות נפרדת שרק מתקשרת למוח? במחשבה המערבית מתארים ישות זאת במילים כמו נפש או עצמי. לעת עתה גם אנחנו נשתמש במילים הללו, נפש ועצמי, במובן מסוים זה. אולם מאוחר יותר נצביע על הבדל מובהק בין הנפש לעצמי המודע.

הוגי הדעות המערביים התייחסו בדרך כלל לתודעה או לנפש כישות לא פיזיקאלית הנבדלת מהמוח. תיאוריה מפורסמת כזאת הוצגה בידי הוגה הדעות והמתמטיקאי הצרפתי בן המאה השבע עשרה, רנה דקארט. תפיסתו הדואליסטית מניחה שני סוגי ישויות – נפשית וגופנית. מהות הישות הנפשית שהיא ניחנת במחשבות ואף מודעת להן, ומהות הישות הגופנית שהיא תופסת מקום במרחב. בין נפש וחומר יש יחסי גומלין והם משפיעים זה על זה; השפעת החומר על הנפש נקראת חישה, והשפעת הנפש על החומר נקראת הפעלת רצון. תיאוריה זו ידועה אפוא, כאינטראקציוניזם.

דקארט הסיק, שמאחר והנפש אינה ישות חומרית, הרי שאינה תופסת מקום במרחב. אולם מתנגדיו טענו שנפש ללא מקום במרחב אינה מסוגלת להשפיע על גוף חומרי, שתופס מקום במרחב. דקארט מעולם לא הצליח להתמודד כראוי עם הביקורת הזאת.

אחת מן הסיבות לכישלונו של דקארט היתה הדרך שבה תפש את הישות הנפשית. הוא הניח שאם דבר ניחן במאפיינים בסיסיים מסוימים שאינם ניתנים לתיאור במונחים פיזיקאליים, או אז כל תכונותיו הינן מעבר לתיאור פיזיקאלי. אולם בהחלט אפשרי שדבר לא חומרי יהיה גם בעל תכונות מסוימות הניתנות למדידה באמצעים חומריים.

אין למשל כל סיבה הגיונית לשלול את האפשרות שמהות נפשית לא חומרית תופסת מקום במרחב וקשורה ביחסי גומלין עם המוח. מכל מקום, מתנגדי התיאוריה של דקארט, ביניהם ניתן למנות את רוב הפיזיקאים, דוחים בתוקף גישה אינטראקציוניסטית כזאת, כיוון שהיא מפרה את חוקי שימור האנרגיה והתנע. אם ישות לא פיזיקאלית, הנפש, משפיעה על המוח, היא יכולה לשנות את רמות האנרגיה של המוח. הפיזיקאים יגדירו תופעה כזו כבלתי קבילה מאחר שהיא מתנגשת עם משוואותיהם, המגדירות את חוקי הפיזיקה. לפי משוואות אלה, חומר יכול לנוע אך ורק מסיבות הנובעות מחוקים פיזיקאליים. אם מעורבים סיבות וחוקים לא פיזיקאליים, משוואות הפיזיקה אינן מספיקות לתיאור תנועות החומר.

כאן ראוי לציין שעד היום איש לא הוכיח שכלל החומר מציית רק לחוקים פיזיקאליים. במיוחד, איש לא הציע עדיין תיאור מתמטי שלם של המוח ותפקודיו. בתוך המוח האנושי ישנם מאה מיליארד תאי עצב. איש לא מסוגל להתחקות או לעקוב אחר כל מעברי האנרגיה במוח. מכאן שהתנגדותם של הפיזיקאים לאינטראקציוניזם (ההשפעה ההדדית בין החומר והנפש) אינה תקפה כלל, וניזונה מן הרצון לכפות נקודת מבט מגבילה מסוימת לגבי היחס בין הגוף והנפש.

כמעט כל אנשי המחשבה לפני דקארט האמינו שהנפש או העצמי שונה מהגוף ומהמוח. דקארט ניסה לנסח את הדואליזם הזה בצורה שתתגבר על התנגדויותיהם של אלה שהושפעו מהתפתחות המדע המכניסטי, בו אין מקום לישויות לא פיזיקאליות. אולם מאחר שהסברו של דקארט השאיר שאלות רבות כל כך בלתי פתורות, מרבית ההוגים שדנו בשאלת הגוף והנפש אחריו, דחו את האינטראקציוניזם.

אחרים ניסו לנסח דגמים דואליסטיים שאינם סותרים את חוקי הפיזיקה הידועים. אחד מדגמים אלה, בו תמך בין השאר תומס האקסלי, נקרא אפיפנומנליזם. האפיפנומנליזם מציג מה שנראה כמו דואליזם של הנפש והמוח, אולם למעשה זהו ניסיון לשמר את עליונותה של ההשקפה המכניסטית, באמצעות דגם בלתי שגרתי ביותר. לטענתו, מחומר נוצרת תודעה אל חומרית, אולם למצבים של תודעה זו אין כל השפעה על החומר. לדגם הזה יש שתי מגבלות חמורות. ראשית הוא אינו מסביר כיצד נוצרת תודעה מחומר. ושנית, הרעיון שתודעה אינה משפיעה על חומר הינו מוזר מאוד. בפיזיקה, כל מרכיביה של מערכת פיזיקאלית משפיעים בדרך כלשהי על המערכת כולה. מדוע שתודעה תהיה בגדר יוצא מן הכלל?

הגישה הלא דואליסטית
אסכולה נוספת, המוניזם, גורסת שהמוח והנפש הינם אותו הדבר עצמו. ישנם מספר דגמים מוניסטיים – אחדים שוללים את קיומה של תודעה ואחרים מזהים אותה עם המבנה הפיזי של המוח. על פי אסכולה מוניסטית אחת החומר מטבעו ניחן בתודעה. השקפה זו, שניתן לכנותה פנפסיכיזם, מזוהה באופן היסטורי עם הפילוסוף היהודי בן המאה השבע עשרה, ברוך שפינוזה, שאמר שכל דבר בממשות ניחן במידה כזו או אחרת בכוח חיות, או תודעה. שפינוזה האמין בעצם אוניברסאלי אחד, שכל אחד מחלקיו ניחן בתכונות נפשיות ופיזיקאליות כאחד. על פי השקפה זו, אפילו אטום ניחן במידה כלשהי של תודעה אטומית מעומעמת, וככל שמתפתחים מבנים מורכבים יותר של חומר, התודעה שמתלווה אליהם הנה מורכבת יותר.

רעיונות כאלה שימושיים מאד לביולוגים, שכמעט ללא יוצא מן הכלל מאמינים שחיים נוצרו מחומר על פי חוקים פיזיקאליים. הגישה המכניסטית מעלה תמיד את שאלת מקור התודעה. פנפסיכיזם, שמייחס דרגה מסוימת של תודעה אפילו לחומר בלתי מאורגן, מספק הסבר אבולוציוני אפשרי. אחד מן התומכים בגישה זו, הזואולוג הגרמני ברנרד רנץ', מציע בנוסף לתכונותיו הפיזיקאליות של חומר, מה שהוא מכנה "מרכיבים נפשיים מקבילים", כגון תודעה. "גם מולקולות ואטומים ניחנים במרכיבים מקבילים מאיזה שהוא סוג", הוא אומר. "אפשר להכיר בתהליכים מקבילים אלה ככאלה רק אחרי שהמולקולות המסוימות הפכו לחלק מהעצם הפסיכופיזי (תאי עצבים ותאי חישה) של אורגניזם, כך שהמרכיבים המקבילים יוצרים מערכת של תופעות מודעות שניתן 'לחוות' אותן".

גישה פנפסיכיסטית זו מעלה קושי רציני בנוגע לאחדות התודעה. אם כל אטום הינו מודע באופן נפרד, איזה מכניזם מצרף את כל התודעות הנפרדות למודעות אחת? מדוע שאטום פחמן במוח אנושי יחוש שונה מאטום כזה בפיסת עץ? ומאחר שהמוח אינו אלא צירוף של אטומים שונים, מדוע תודעת המוח הינה אחת, ולא סתם צירוף של כלל התודעות הפרטיות? הנוירולוג וחתן פרס נובל ג'ון אקלס הכיר בקושי הזה: "עד כה לא ניתן היה לפתח שום תיאוריה נוירופיזיולוגית שמסבירה כיצד מגוון של אירועים מוחיים מתמזג לחוויה מודעת אחידה בעלת טבע מובנה כולל. האירועים המוחיים נשארים נבדלים, שהרי במהותם הם פעילויות אינדיבידואליות של אינספור נוירונים שמצטרפים יחדיו למעגלים חשמליים מורכבים".

בניסיונם להתגבר על הבעיה הזאת, הציעו מדענים כמו רנץ' את ההסבר שגם תבניות של חומר ניחנות בתודעה, ושאנחנו בסך הכול קבוצה אחת של תבניות כאלה. אלא שאם זה אכן כך, מתחייבות מיד שתי מסקנות: ראשית, שקיימים בהכרח חוקים מטפיזיים מורכבים שאחראים ליצירת תודעה כשתבניות מסוימות מופיעות. שנית, התודעה המתלווה לתבנית חייבת בהכרח – בהשוואה לתודעה הפרטית של כל אחד ממרכיבי התבנית – להיות ישות מטפיזית שונה לגמרי, תודעה "גבוהה יותר" שמסוגלת להסביר את אחדות החוויה האנושית שלנו. על פי גישה זו אמור הגוף האנושי להכיל מנגנון מטפיזי מסובך, המורכב ממגוון רב של ישויות מודעות (טריליוני אטומים מודעים למחצה, ומבנים בעלי תודעה מאחדת גבוהה יותר) ומחוקים שאחראים לתופעות הללו. מכל מקום, פשוט לאין ערוך לקבל את מושג הנשמה – יחידת תודעה אחת בלתי ניתנת לצמצום המסוגלת לתפקד כמרכז המאחד את ההתנסויות השונות בתוך הגוף.

ג'ון אקלס והוגה הדעות קארל פופר הציעו משהו דומה בספרם "העצמי ומוחו". מודעים למגבלותיהן של התיאוריות המוניסטיות, הם ניסחו גרסה של אינטראקציוניזם בין הנפש למוח. אקלס כותב, "חווית האחדות [של התודעה] אינה באה מסינתזה נוירופיזיולוגית, אלא מטבעה המאחד של הנפש המודעת לעצמה".

פופר מציג מספר טיעונים חזקים בדבר טבעה האל-חומרי של הנפש. הוא טוען שמודעות הינה אמיתית ונחווית במישרין על ידי העצמי המודע, אף שאינה ברת הסבר באמצעות המושגים שלנו על טבעו של החומר. הוא מצביע על הקושי שבניסיון לייחס התנהגות מסובכת, כגון פעולה המכוונת לתכלית, לכוחות בין-מולקולאריים, אף שקל מאד להבינה בהקשר של נפש בעלת כוונה ורצון.

אולם, אף שפופר ואקלס מעלים רעיונות דואליסטיים בנוגע לגוף ולנפש, הם מחזיקים עדיין בתפישה שהנפש מקורה בחומר, בהציעם שהיא מגיחה ממנו בדרך כלשהי ואז מושפעת ומשפיעה עליו. אבל כפי שראינו קודם, הופעה בלתי צפויה כל כך של נפש אל-חומרית נבדלת, מתוך חומר, מעלה, בלשון המעטה, קשיים חמורים. ובמיוחד, כיצד זה יכול לקרות? פופר ואקלס אינם יודעים.

פופר מודה בעצמו, "מנקודת מבט אבולוציונית, אני מחשיב את הנפש המודעת לעצמה לתוצר שמגיח מן המוח… עתה ברצוני להדגיש כמה מעט נאמר באמירה שהנפש הינה תוצר שמגיח מן המוח. אין לאמירה זו למעשה כל יכולת הסבר, והיא אינה הרבה יותר מאשר הצבת סימן שאלה במקום מסוים באבולוציה האנושית". מי שדוגלים בהגחת התודעה מוצאים עצמם באותו מקום שבו מוצאים עצמם הקוסמולוגים שמציעים שהיקום צץ מלא-כלום. בשני המקרים צץ פתאום משהו חדש מבחינה איכותית באופן בלתי צפוי.

מכל מקום, רוב המדענים ממשיכים להאמין שכל התופעות הנפשיות אינן אלא פעולותיו של המוח הפיזי. אחת מההתנגדויות הנפוצות ביותר שהם מעלים לכך שהנפש נבדלת באופן בסיסי מהמוח היא שבשעה שמשנים את המוח, גם הנפש משתנה. פגיעה במרכז הדיבור במוח למשל, עלולה לפגוע ביכולתו של האדם לדבר. או כאשר מזריקים סמים לגוף, משתנה מצב הרוח, מופיעים לעיתים חזיונות שווא וכו'. לכן אנשים מסיקים לעיתים קרובות שהנפש הינה גילוי של המוח הפיזי, כי אלמלא כן מצב המוח לא היה משנה את מצב הנפש.

אלא שזו אינה הפרשנות האפשרית היחידה. מתאם כזה אפשרי גם אם קיימת נפש אל חומרית שמשתמשת במוח לביצוע פעולות שונות, בדומה לדרך שבה מפעיל מחשב משתמש במחשב. הנוירוכירורג המפורסם ווילדר פנפילד החזיק בהשקפה זו. במחקריו הרבים בתחום תפקודי המוח הוא הגיע למסקנה ש"בעצם זוהי הנפש והתפקודים שלה שמתכנתים את המוח".

הנפש יכולה להגיע למצב של תלות לכאורה במוח, בדומה לאותו איש עסקים שמשתמש במחשב לצורך חישובי מלאי. אין ספק שקלקול במחשב יפגע ביכולת עבודתו של האיש; ואם החלק בזיכרון המחשב שמחזיק את רשומות המלאי נמחק, הוא לא יוכל לדעת מהו המלאי שברשותו. אם המוח הינו מכשיר דמוי מחשב, במקרה של פגיעה מוחית או הפרעה כימית כלשהי במוח נצפה לראות פגיעה ביכולת התפקודית של הנפש, למרות שהנפש הינה ישות נפרדת לגמרי.

ראיות ניסיוניות לקיום העצמי המודע
עד כה ניתחנו את החסרונות בהבנה המכניסטית של התודעה ונגענו בהיסטוריה של בעיית הגוף והנפש. בדיוננו הצגנו את הרעיון שיחסי הגומלין שבין הנפש למוח דומים ליחסים שבין המתכנת למחשב. הספקנים ישאלו אולי אם קיימות ראיות ניסיוניות ישירות התומכות בכך. ואכן, יש ראיות כאלה, אף שכמו כל הראיות הניסיוניות, גם אלו ניתנות לפרשנויות שונות. מחקרים בחוויות של כמעט מוות וזיכרונות מחיים קודמים מספקים דוגמאות לממצאים שמראים שהנפש אינה תלויה במוח ובגוף החומרי.

חוויות של כמעט מוות כרוכות בחוויות חוץ גופניות – שבהן אנשים מדווחים על מצב שבו הם מצויים מחוץ לגופם הפיזי, מתבוננים על גופם ועל התרחשויות שקשורות לו, במהלך חולי קשה או טראומה גופנית שגורמים לאיבוד הכרה. החייאה לאחר התקף לב מהווה מקרה טיפוסי. אנשים שעברו זאת מספרים לעיתים שצפו מנקודה מחוץ לגופם בצוות הרפואי המנסה להחיותם. על פי הדעה הרפואית המקובלת, במצב כזה המוח אינו מתפקד בצורה תקינה, כפי שמצביעים גלי מוח מסוימים, והחולה אמור להיות מחוסר הכרה, אם הכרה הינה בסך הכול תפקוד מוחי.

למרות שאחוז מסוים מחקר החוויות של כמעט מוות אינו אמין, ישנם מחקרים שבוצעו בידי מדענים שלא ניתן להטיל ספק באמינותם. לדוגמה ד"ר מישל ב. סבום, קרדיולוג ופרופסור בבית הספר לרפואה שבאוניברסיטת אמורי, היה ספקן גדול כלפי חוויות של כמעט מוות, אולם שינה את דעתו לאחר שחקר אותן.

הוא בחר בקבוצת בקרה של 25 חולי לב שעברו התקף לב אולם לא חוו מעולם חוויות חוץ גופניות. סבום ביקש מהם לתאר את תהליך ההחייאה שלהם. 20 מביניהם שגו משמעותית בניסיונם לתאר את הטיפול הרפואי שקיבלו להחייאתם. שלושה נתנו תיאור מוגבל אבל נכון, ושניים טענו שאינם יודעים דבר.

בקבוצה אחרת היו 32 חולים שדיווחו על חוויות חוץ גופניות. מתוכם 26 נתנו תיאור חזותי כללי של מה שהתרחש בעת המשבר של כמעט מוות שעברו, 6 תיארו פרטים שמתאימים לרשומות הרפואיות של מקרה ההחייאה שלהם, ותיאורו של אדם אחד היה "מדויק להפליא בתיאורו את פרטי המראה, הטכניקה וסדר השלבים של הטיפול".

בקבוצת הביקורת איש לא היה מסוגל לתאר באופן מפורט את שלבי הטיפול, בעוד שבקבוצה השנייה 6 עשו זאת, אף שהיו אמורים להיות חסרי הכרה באותה עת. מחקר זה ומחקרים נוספים בנושא גרמו לסבום לקבל שהתנסותם של המטופלים בחוויית כמעט המוות היתה אמיתית. רופאים שמפקפקים באמיתות החוויה מציעים שיתכן והחולים היו בהכרה חלקית ומשום כך מסוגלים לזכור את מהלך הטיפול. אולם סבום מציין שלמרות שחולים נשארים לעיתים בהכרה חלקית בעת ניתוח, תיאוריהם נעדרים מודעות חזותית ודומים לסיוטים באיכותם, בעוד שמי שהתנסו בחוויית כמעט מוות, תיאוריהם החזותיים מפורטים והחוויה אותה הם מתארים היא נעימה.

ישנם גם שמעלים את האפשרות שחוויית כמעט מוות הינה תולדה של רקע תרבותי או דתי מסוים שגורם לחולה בדרך כלשהי לדמיין חוויה כזו. כדי לבחון את האפשרות הזאת סבום ראיין מספר רב של אנשים שנצלו מכמעט מוות ומצא ש-40 אחוז מהם התנסו בחוויית כמעט מוות, ללא קורלציה לגיל, מין, גזע, אזור מגורים, גודל הקהילה, רמת השכלה, מקצוע, רקע דתי, השתתפות בהתכנסויות דתיות, או ידע קודם על קיום חוויות של כמעט מוות.

ד"ר רוסל נויס וד"ר ריצ'רד בלצ'ר הציעו שחווית כמעט מוות הינה תגובה פסיכולוגית למוות מתקרב; ניסיון של האגו לשמר את עצמו בבריחה אל הפנטזיה. סבום מראה מכל מקום, שחוויות כמעט מוות דווחו במקרים של מצב כמעט מוות בלתי צפוי. אדם אחד מתאר למשל, "חציתי את מגרש החנייה בדרך למכוניתי… איבדתי את ההכרה. אני לא זוכר שנפלתי לקרקע. הדבר הבא שאני זוכר היה שהייתי מעל למכוניות, מרחף. היתה לי תחושה מצחיקה, תחושת ריחוף. הסתכלתי מלמעלה על גופי, ארבעה או חמישה אנשים רצו לעברי. יכולתי לשמוע ולהבין מה שהם אמרו".

על בסיס מחקרו הנרחב בנושא וניתוח מעמיק של הסברים חלופיים שונים, סבום הגיע למסקנה הבאה: "אם המוח האנושי מורכב למעשה משני יסודות בסיסיים – 'נפש' ו'מוח' – האם יכולה ההתרחשות הטראומטית של כמעט מוות לגרום אצל חלק מהאנשים לפיצול זמני של הנפש מהמוח?… אמונתי בנושא נוטה לכיוון זה. ההיפותזה החוץ גופנית נראית פשוט כמתאימה ביותר לממצאים שבידינו… האם יתכן שהנפש שנפרדת מן המוח הפיזי הינה במהותה אותה נשמה, שעל פי תפיסות דתיות שונות ממשיכה ומתקיימת אחרי מותו הסופי של הגוף? כפי שאני רואה זאת, זו השאלה המהותית ביותר שעולה מן הדיווחים של חוויות חוץ גופניות של כמעט מוות".

גם דיווחים על זיכרונות מחיים קודמים מלאים לעיתים קרובות באי-דיוקים ובמעשי הונאה. מכל מקום, ישנם חוקרים רציניים שחקרו את הנושא בקפדנות ובאובייקטיביות מרבית. אחד מהם, איאן סטיבנסון, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה, חקר באופן מקיף ביותר זיכרונות ספונטאניים של ילדים שמתארים חיים קודמים. בכמה מקרים ניתן היה לאשר את דברי הילדים באמצעות חקירה יסודית של פרטי המקום והאנשים שהם תיארו, לרבות האדם המת שהם טענו שהם היו. סטיבנסון קיבץ מספר רב של מקרים ובדק אותם, תוך הקפדה רבה על סינון כל רמאות אפשרית. דוגמה אחת היא המקרה של שוּקלה, בתו של עובד רכבת בנגלי. כאשר היתה קטנה מאד, נהגה לחבק בזרועותיה כרית כאילו הייתה בובה ולכנות אותה בשם מינוּ. היא התנהגה כאילו מינוּ היא בתה, ודיברה על אביה של מינוּ ושני אחיו. לפי שוּקלה הם חיו בבּהתפּרה, והיא הפצירה בהוריה לקחת אותה לשם. אביה של שוּקלה חקר וגילה שחיה בבּהתפּרה אישה בשם מנה, שמתה כמה שנים קודם לכן, כשהיא משאירה אחריה תינוקת בשם מינוּ. הוא היה משוכנע עתה שבתו חיה קודם כמנה. כאשר שוּקלה הובאה על ידי משפחתה לבּהתפּרה, היא הובילה אותם לביתה של מנה. אחר כך, מקבוצה של יותר משלושים זרים, היא ידעה להצביע על בעלה של מנה, אם הבעל, אחיו של הבעל, והבת מינוּ. פרטים אלה ורבים נוספים נחקרו ביסודיות ואושרו.

סטיבנסון ספקני לגבי השימוש בטכניקה הידועה של רגרסיה היפנוטית, מאחר שלא ניתן לוודא כראוי את הנאמר והנפש נוטה לבדות אשליות, במיוחד תחת השפעה של היפנוזה. לכן הוא אינו נוטה בדרך כלל לקבל דברים שנאמרו תחת השפעת היפנוזה כראיות. ואף על פי כן, ישנם מקרים שבהם ניתן לחקור ולוודא את הנאמר, כמו במקרה שהוא קרא לו "המקרה של קסנוגלוסיה (ידיעת שפה זרה)". במקרה זה אישה אמריקאית החיה בפילדלפיה הוחזרה לאחור בהיפנוזה לחיים קודמים והתחילה לגלם אישיות של איכר שוודי. היא דיברה שוודית שוטפת, אף שלא היה לה כל מגע קודם עם שוודית; אנשים שנולדו בשוודיה אישרו שהיגויה היה מושלם, וזאת למרות שאמריקאים מתקשים מאד בביטוי הצלילים של תנועות רבות בשוודית.

מחקריו של סטיבנסון מספקים ראיות משכנעות לכך שהעצמי המודע יכול לעבור מגוף פיזי אחד לאחר. כאשר גוף מסוים מת, גם תכולת מוחו נהרסת, ולא ידוע על שום תהליך פיזיקאלי שבאמצעותו יכולה התכולה הזו להשפיע על תכולתו של מוח אחר. הפרשנות הפשוטה ביותר היא שהעצמי המודע חייב להיות ישות הנבדלת מהמוח.

תיאור לא מכניסטי של תודעה
בנקודה זו ברצוננו להציג פתרון חלופי לבעיית הגוף והנפש. במקום לדבוק בדגמים צרים, מגבילים ובלתי מתאימים, שמנסים להתאים עצמם להשקפות מכניסטיות, אנו מציעים להתנתק מהשקפות אלה לחלוטין. הבה ונבחן דרך חשיבה חדשה, המבוססת על תיאור לא מכניסטי של תודעה, כפי שמוצג בבהגווד-גיטה, ספר הלקוח מן המסורת הוֵדית העתיקה של הודו ומשמש מקור מידע עשיר אודות שאלת הגוף-נפש. זוהי השקפה פשוטה ובו זמנית מקיפה ועקבית מבחינה לוגית. קודם לכן, כאשר סקרנו את תיאורית הפנפסיכיזם הוצג הרעיון שכל אטום ניחן במידה מזערית של תודעה; הצבענו על הקשיים הרבים שנלווים לתיאוריה הזאת. אולם נניח שקיים אטום אחד מיוחד אשר מודע לגוף כולו. הבהגווד-גיטה מאשרת את קיומה של ישות נבדלת בתוך הגוף, העצמי המודע, ומסבירה אותו כקוונטום או אטום ייחודי ובלתי ניתן לצמצום של תודעה. העצמי המודע הינו מטבע גבוה יותר מאשר המוח ותפקודיו. זו לא ישות דמיונית; קיומה וטבעה ניתנים לחקירה באמצעות ניסיון ישיר הניתן לשחזור, שמושג על ידי תרגול טכניקות של יוגה. העצמי המודע יכול להיות קשור לגופים חומריים שונים, אנושיים ולא אנושיים, ויכול לעבור מגוף לגוף בתוך מין אחד או אפילו בין מינים שונים. ביכולתו גם לתפקד ללא כל גוף חומרי כלל. מאפייניו הבסיסיים אינם חומריים, כלומר, לא ניתן לתארם היטב במונחים כמותיים; ואף על פי כן הוא תופס מקום מוגדר במרחב, ופועל כמלכד של מספר רב של תחושות, מחשבות ורגשות למצב של מודעות אחידה. העצמי המודע אינו מגיב עם חומר על פי חוקי הפיזיקה הידועים, כגון חוק הכבידה או חוקי האלקטרומגנטיות. במקום זאת הוא מציית למערכת חוקים אחרת, שניתן לכנותם חוקים פסיכולוגיים מטבע גבוה יותר. אחד מחוקים אלה הוא חוק הקארמה. בפרק האחרון נדון במאפייניו של העצמי המודע בפירוט רב יותר.

מוצרט והשראה
המכניזם שמחבר בין העצמי המודע לבין חומר היווה אחד מן המכשולים המרכזיים בתיאוריה הדואליסטית של דקארט. אפשר להתגבר על הקושי הזה באמצעות המושג של נשמת העל, שלפי הבהגווד-גיטה משמשת כמנגנון המקשר בין העצמי המודע לבין המוח. נשמת-העל מהווה גם מקור הזיכרון, הידע והשכחה. ראיות לקיומה של נשמת העל ניתן למצוא בתופעת ההשראה. תחת השראה, רעיונות שקשה ביותר לתופסם באמצעות מאמץ מחשבתי רגיל, חודרים לתודעה שלמים לחלוטין, כאילו הגיעו ממקור חיצוני כלשהו.

השראה משחקת תפקיד מרכזי בפתרון בעיות מסובכות, בכל תחומי היצירה האנושית. בתחום המוסיקה נראה דוגמה מאלפת שבה רעיונות מוסיקליים הופיעו שלמים לגמרי, ללא שום מאמץ מודע מצד היוצר.

וולפגנג מוצארט תיאר פעם כיצד הוא מחבר את יצירותיו: "כאשר אני חש בטוב, או כאשר אני נוסע או הולך… מחשבות ממלאות את ראשי בקלות מדהימה. מהיכן וכיצד הן צצות? איני יודע וזה לא תלוי בי… ברגע שעולה נושא, מנגינה נוספת מגיעה, מתחברת עם הראשונה, לפי צרכי הקומפוזיציה כמכלול. זה לא בא אלי ברציפות, עם כל החלקים השונים מעובדים בפרוטרוט, כפי שיהיו בסוף, אבל זו היצירה בשלמותה שדמיוני מאפשר לי לשמוע".

להשראה תפקיד חשוב גם בפתרון בעיות מסובכות בתחומי המתמטיקה והמדע. החוקרים, במאמצם המודע, מצליחים בדרך כלל להתמודד רק עם בעיות שגרתיות. פריצות דרך משמעותיות במדע כרוכות לא פעם בהשראה פתאומית, שבמקרים רבים מופיעה באופן לא צפוי בזמן של הפוגה, לאחר תקופה ממושכת של מאמץ מודע אינטנסיבי ללא הצלחה.

דוגמה טיפוסית היא חווייתו של המתמטיקאי קארל גאוס. אחרי ניסיונות חסרי הצלחה שנמשכו שנים להוכיח משפט מתמטי מסוים הדן במספרים שלמים, גאוס נעשה פתאום מודע לפתרון. הוא תיאר את חווייתו: "סוף סוף, לפני יומיים הצלחתי… כמו בהבזק פתאומי של אור, החידה נפתרה. אני עצמי איני מסוגל לומר מה היה החוט המקשר שחיבר את ידיעותיי הקודמות עם מה שהפך את הצלחתי לאפשרית".

ממקרים אלה אנו מוצאים שלתופעת ההשראה יש שני היבטים משמעותיים. ראשית, מקורה מצוי מעבר לתפיסתו המודעת של המתנסה בה; ושנית, היא מספקת למתנסה מידע שאינו מסוגל להשיגו בשום מאמץ מודע. המתמטיקאי הצרפתי המפורסם, אנרי פואנקרה, אחרי ששקל לעומק את תופעת ההשראה בעבודתו שלו, העלה רעיון המזכיר את מושג נשמת-העל. פואנקרה קרא לו 'עצמי תת-הכרתי' ותיארו כך: "הוא לא נחות משום בחינה מן העצמי המודע; הוא לא מנגנון אוטומטי בלבד; הוא בעל כושר הבחנה; הוא ניחן בטקט ורגישות; הוא יודע כיצד לבחור, לנחש. מה עוד ניתן לומר? הוא יודע לנחש טוב יותר מהעצמי המודע, מאחר שהוא מצליח היכן שהעצמי המודע נכשל. ניתן לשאול אפוא, האין העצמי התת הכרתי נעלה מן העצמי המודע?"

אחרי שפואנקרה העלה את הרעיון הזה הוא נסוג ממנו, "עלי להתוודות שמבחינתי זה בלתי נסבל לקבל רעיון כזה".הוא מציע במקום זאת הסבר מכני לפיו העצמי התת-הכרתי הנתפס כמכונה אחראי לתופעה הנצפית של ההשראה. לדבריו, העצמי התת-הכרתי מקבץ באופן מכני צירופים רבים של סמלים מתמאטיים בצורה אקראית, עד שלבסוף הוא מוצא צירוף שמספק את רצונו של העצמי המודע לסוג מסוים של תוצאה מתמטית.

אלא שפואנקרה ידע היטב שמספר הצירופים שכרוך בניסיון גס שכזה לפתרון בעיות יכול בקלות רבה לעלות על מספר הפעולות שהמוח יכול לבצע במשך זמן קצר. יתר על כן, המכניזם שפואנקרה מציע אינו מסביר את הופעתם של מאפיינים איכותיים חדשים, כמו ביצירתו של מוצארט למשל – מאפיינים שנראה כי הופיעו כמתת בלתי צפוי, ולא היוו פתרון של בעיה מסוימת כלשהי.

מאחר שאנחנו יודעים מעט כל כך על דרכי עבודתו של המוח, לא ניתן כמובן, לשלול לחלוטין את האפשרות שהשראה נוצרת על ידי מכניזם כלשהו במוח – אף שגם מקורו של מכניזם כזה ידרוש הסבר. מכל מקום, אי אפשר עתה להוכיח שהשראה אכן מקורה במכניזם שכזה. ומכאן שאין להיחפז ולדחות את האפשרות שתודעה עליונה המצויה בכול היא שאחראית לתופעת ההשראה.

אם נעמיק לבחון רעיון זה, נמצא שזה מאפשר לנו להבין אפילו תופעות בחיי היומיום. בעוד שרוב מקרי ההשראה נוגעים בהישגים נפשיים בלתי רגילים, טבעו הגבוה יותר של הקשר שמחבר בין העצמי לחומר ניכר גם בתופעות יומיומיות. כאשר ברצוננו לבצע פעולה פיזית כלשהי, אנו מוצאים בדרך כלל שהגוף פועל מיד. אין לנו הבנה ברורה כיצד רצוננו גורר פעולות. נראה כאילו הן מתרחשות מעצמן ומשום כך אנחנו פשוט מניחים ש"אני עושה את זה". אלא שמחשבה זהירה תגלה שרבות מן הפעולות הללו נראות כמתרחשות בהכוונה ובשליטה של כוח השונה משלנו.

בחיי היומיום אנחנו צריכים כל הזמן להחליט החלטות, נשענים על כוח תבונתנו. אולם מה היא תבונה זו? כמו השראה, גם תבונה מדריכה אותנו כאילו היתה סמכות גבוהה; ישות החיים אינה מסוגלת לפעול ללא שימוש בתבונה. אדם שפועל מבלי להשתמש בתבונתו נחשב כמי שהשתבשה דעתו והינו אבוד בעולם זה. ישות החיים תלויה אם כן, בהכוונתה של התבונה, שמדריכה אותה כמו שאב מדריך את בנו. על פי הבהגווד-גיטה, אותו מקור גבוה לתבונה והשראה, אשר מצוי בכל ישות ייחודית, ידוע כנשמת-העל, או התודעה האוניברסאלית. נשמת-העל, הנבדלת ועליונה מן הנשמה הייחודית, הנה הקשר שמחבר בין העצמי המודע למוח. אף שאינה באה במגע ישיר עם העצמי המודע הייחודי, נשמת-העל קולטת את תשוקותיו של העצמי (בדומה לדרך שבה אנו מריחים את ניחוחו של פרח מבלי לגעת בו) ומתרגמת אותן למעשים. התיאום הזה שבין תשוקות הכרתיות סמויות לפעילות גופנית מתרחש בתוך תשתית של חוקי טבע גבוהים יותר, הידועים כמכלול בשם חוק הקארמה. נשמת-העל, שפועלת בחופשיות על פי חוקים אלה, שהינם כלליה, יוצרת פעולות בעולם החומר. כאשר המדענים צופים בפעולות הללו הן נראות כמו מצייתות לחוקי הפיזיקה הידועים לנו. אולם אם יכולנו לנתח פעולות אלה לעומקן, היינו מוצאים שנשמת-העל מצויה מעל חוקי הפיזיקה ושולטת בהם.

עד כה, ברוח מסורת המחשבה המערבית, התייחסנו אל הנפש והעצמי כמילים נרדפות והבחנו ביניהן ובין הגוף. כאן היינו רוצים להזכיר בקצרה שבבהגווד-גיטה נעשית הבחנה נוספת בין העצמי המודע לנפש. על פי הגיטה, הנפש מורכבת מיסודות חומריים סמויים היכולים ליצור פעילות גומלין פיזיקאלית עם המוח. על פי תפיסה זו, הנפש הינה למעשה חלק מן הגוף החומרי, וניתן לכנותה באופן כללי כגוף סמוי. הבהגווד-גיטה מסבירה שהעצמי המודע הינו נעלה מן הגוף והנפש שניהם, מאחר שניחן בטבע אל-חומרי בלתי מתכלה. כאשר אנחנו אומרים שנשמת-העל מהווה הקשר שבין העצמי המודע לגוף, אנחנו מתכוונים בעצם לומר שנשמת-העל מהווה קשר בין העצמי המודע לשני הגופים החומריים – הגשמי והסמוי. אין ספק שקשה להעריך באמצעות ניסוי את קשרי הגומלין שבין נשמת – העל לבין העצמי המודע, אולם מאחר שהשניים קשורים כל כך זה בזה, מצויה בכל אדם ואדם היכולת לחוויה ישירה של נשמת-העל. ניתן לפתח את היכולת הזאת באמצעות תהליך היוגה, בו נדון ביתר עומק במאמר האחרון במקבץ זה.



מאמרים נוספים מאת אלי תמל - ידע מעמיק

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר