"אישיות אלוה הוא מלא ומושלם, ומשום שהוא מושלם לגמרי, כל שנובע ממנו כמו העולם הזה, עולם התופעות, בנוי באופן מושלם כמלא ומושלם. כל הנובע מהמלא המושלם אף הוא מושלם, ומשום שהוא המלא המושלם, אפילו שיחידות כה רבות נובעות ממנו, הוא נשאר באיזונו המלא."(שְׂרי אישׂוֹפַּנישַׁד, קריאה לאל)

רבים הזרמים כיום אשר יצאו מתוך הכתבים העתיקים של הודו, רבות גם המחלקות והסתירות הקיימות בניהם. במאמר זה אנסה קצת לעשות סדר. אסביר על שלושת הזרמים העיקריים, כיצד הם נוצרו, מה הייתה מטרת המייסדים ומה טוענים הכתבים הוֵדיים עצמם.

למעשה התהליך התיאולוגי בן 2000 השנים שעבר על הודו הוא מרתק ומשמעותי ביותר, וכפי שנראה במאמר זה הוא אף השפיע על האנושות כולה. הוא פיתח זרמים רבים אשר בהם כמעט כל אחד יכול למצוא את מקומו וכן היבטים מסוימים של זרמים אלו חדרו גם אל תוך הדתות המקובלות במערב.

בודהיזם
לפני כ-2500 שנה בעיירה לומביני אשר בנפאל נולד הנסיך סידְהַהרְטַה. כאשר נולד, סגפן שעבר ניבא שילד זה יהיה גדול המלכים או גדול הסגפנים. הוריו חששו מאוד שבנם יהפוך לסגפן ולכן הקיפו אותו בעושר ומותרות ולא חפצו שיידע שבעולם זה קיים סבל. הם אפילו פיטרו כל משרת שהזדקן או חלה. בסביבות גיל 20 יצא הנסיך לראשונה מגבולות הארמון וחזה בסבל וזקנה. הוא החל לנדוד בחיפושו אחר מהות הסבל.

לאחר שנים לא מועטות של תרגול, הוא הגיע למדינת ביהר (אחת המדינות העניות ביותר בהודו) ושם לאחר לילה "אינסופי" זכה להארה; הוא נהיה לבּוּדְדְהַה – מי שהתעורר. בתור אדם מואר וקדוש הוא חזה בכוהנים וֵדיים שרלטנים אשר הוליכו את הציבור שולל, ביצעו הקרבות של בעלי חיים למען התענגות על חושיהם ולמעשה בכל הלך רוחם סתרו את התרבות הוֵדית.
הם עסקו בהתפלפלות פילוסופית עקרה על מהות האלוהות, מבלי להבין דבר ומבלי לתרום לאנושות דבר. בכל מקום שבּוּדְדְהַה עבר מאות הצטרפו אליו והוא סחף אחריו חסידים רבים. היה לו את הכוח להילחם בכוהני השקר הללו.

על מנת לנצחם ולהרחיק את הציבור מהם הוא לימד את עקרון האַהימְסָא – אי אלימות. הוא אפילו כפר במסקנות הוֵדוֹת, או ליתר דיוק, סירב להתייחס לאמיתות המטאפיזיות שלהן, רק כדי להרחיק את הציבור מהכוהנים הוֵדיים. הוא לימד את הציבור הרחב כיצד להיות אנשים מוסריים והרחיק אותם מכוהני הדת, אשר המוסר היה מהם והלאה.

בּוּדְדְהַה כלל לא עסק בסוגיית קיומו של האלוהים, משנתו הייתה: אם תתרגל תדע, אל לך לעסוק בפילוסופיה ספקולטיבית ועקרה. כך למעשה נוצר הבודהיזם. לאחר מותו של בּוּדְדְהַה הבודהיזם המשיך להציף את הודו בעיקר בעזרתו האדיבה של המלך אשוּקה (המאה השלישית לספירה) אשר קיבל על עצמו את עקרונותיו של בּוּדְדְהַה.

בּוּדְדְהַה אמנם כפר בוודות עצמן אך מעולם לא כפר בקיומו של האל, למעשה הוא כלל אינו דן בכך. ממשיכיו בכל אופן הרחיקו לכת והחלו כופרים גם באל. הם בחרו לשלול את כל האמיתות הוֵדיות של האָתְמַן ופַּרַמָאתְמן ונצח החיים. הם חתרו למסקנה שאם בּוּדְדְהַה כלל לא דיבר על המֵעֶבר זה אומר שאין מעבר. הם לימדו שכל המציאות הינה אשלייתית ושאדם מואר בסוף ייטמע בריק האינסופי אשר מהווה המקור לכול.

מכל מקום, למרות שמשנתו של בּוּדְדְהַה דחתה את הוֵדוֹת והתעלמה מהמטפיזיקה הוֵדית, היא הייתה נחוצה לתיקון האדם. הוֵדוֹת מלמדות את האדם כיצד בתהליך הדרגתי הוא יוכל להתעלות מעל לכל אנוכיות ולהשתחרר מהזיקה העזה לחיי החומר בהם כל אחד מהווה המרכז של חייו, ורואה את השאר כאובייקטים אשר נועדו להנאתו. ברגע שהכוהנים הוֵדיים (בדומה לכוהנים ביהדות, ראה מאמריי צמחונות ביהדות ומקומו של האדם בבריאה), לקחו את הגבּלות הכתבים אשר נועדו לריסון חושיו של האדם והפכו אותם למצווה, לא יכול היה האדם הפשוט להשתחרר מהאנוכיות המכתיבה את חייו. ההיפך הוא נכון, בגלל עיוות הוֵדוֹת, הן נהפכו לכלי שרק מגביר את האנוכיות והרצון להתענג ולשלוט. בּוּדְדְהַה הופיע על מנת להפסיק זאת, ולכן הרחיק את הציבור מכוהני הוֵדוֹת, אך כאמור, בעיקר בעזרת תלמידיו של בּוּדְדְהַה הציבור התרחק גם מהאל עצמו.

שַׂנְקַראָצָ'ארְיַה – ביסוס ההינדואיזם המודרני
הבודהיזם התרחק מאוד מהספרות הוֵדית עצמה אשר דוגלת בקיומו של אל אישי, הניחן בדמות ובשם. בפני אנשי הודו עמדו למעשה שתי ברירות; או לקבל את האל כאישי או לא לקבלו כלל.

במאה השמינית הגיע לוגיקן ענק והוגה דעות עצום, שמו היה שַׂנְקַראָצָ'ארְיַה. על בסיס הספר הוֵדי החשוב וֵדָאנְתַה סֻוּתְרַה (צופן הידע) הוא פרש את משנתו. למעשה הוא הקים זרם אמצעי המהווה הבסיס להינדואיזם המודרני. כאמור הספרות הוֵדית עצמה דוגלת באל אישי והבודהיזם בריק אינסופי. שַׂנְקַראָצָ'ארְיַה ביסס זרם אמצעי, זרם אימפרסונלי הדוגל ב"יש אינסופי". הוא לימד שאישיותו של האל רק נועדה על מנת שיהיה לנו מושא התקשרות ולמעשה ברגע שנטהר נבין שהכול אחד ולמעשה כולנו אלוהים (זרם הניו אייג' השוטף את המערב מבוסס על משנה זו).

הודים רבים התקשו להתחבר לטענה הבודהיסטית המדברת על ריק או אין אינסופי, ליבם לא נטה לכך. אך מאידך אין הם יכלו לעמוד בטוהר הנדרש בעבודת האל האישי. טוהר המבקש שנשתחרר מכל מניע אנוכי ונתמסר בכל ליבנו ונפשנו לאל. לכן היש האינסופי או הברהמן של שַׂנְקַראָצָ'ארְיַה סחף אחריו את ההמון.

למעשה שַׂנְקַראָצָ'ארְיַה השיג שתי ציפורים במכה אחת. ראשית הוא דחק את הבודהיזם הכפר בוודות עצמן אל פינה קטנה (טיבט) והוציא אותו כמעט לחלוטין מגבולותיה של הודו. שנית, הוא ניקה את זרם הוַיְשְׁנַוַה התמך באל אישי ובטוהר מידות מהרבה עשבים שוטים שנדבקו אליו בהיעדר אלטרנטיבה מתאימה.

הוא דיבר על אלוהות מופשטת שלא איימה על הציבור שסרב לוותר על מניעיו האנוכיים. כאשר אלוהים הוא אישיות, הוא עלול לאיים עלינו כיוון שאנו, ברמה כזו או אחרת, רוצים להיות האישיות העליונה. אנו רוצים להיות הכי מוצלחים, הכי יפים, הכי עשירים והכי מאושרים. וברגע שאלוהים הוא "מישהו" ולא "משהו" – הוא הופך להכי יפה, הכי מוצלח והכי עשיר. במצב שכזה אנו מחויבים לפנות לו את המקום.

אך אלוהות מופשטת אינה מאיימת מכיוון שאני "מישהו" ואלוהים הוא "משהו", כך אין בעיה פסיכולוגית/אנוכית לקבל אותו. הוא לא מאיים עלינו, כי הוא רק אובייקט חיצוני ומרוחק אשר בורא ומקיים. מעבר לזה אין לו כלום וכך עקרון זה מאפשר לנו להישאר במרכז, לחיות חיים "רוחניים" ובסוף, בשלב ההארה לחזור ולהיות אלוהים.

שַׂנְקַראָצָ'ארְיַה הבין לחלוטין את נפש האדם ואת בעיותיו הפסיכולוגיות אשר מפריעות לו להתמסר לאלוהים. לכן הוא "הפך" את כולנו לאלוהים וכך אנשים חזרו לתרגל את הדרכים הוֵדיות להגשמה עצמית. הרעיון שכולנו אלוהים קסם לרבים, התפשט כמו אש בשדה קוצים בכל גבולותיה של הודו וכפי שאנו עדים כיום, גם בכל קצות תבל.

שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ – תפישת האלוהות השלמה
שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ הגיע על מנת להשלים 2000 שנה של תהליך תיאולוגי מרתק אשר עבר על תת היבשת ההודית והשפיע על העולם כולו. הניו אייג' המבוסס על משנתו של שַׂנְקַראָצָ'ארְיַה פורח במערב, גם הבודהיזם של בּוּדְדְהַה חוגג, וכך גם תנועתו של שְׂרי צ'איטניה – איסקו"ן, הידועה כתנועת הרא קרישנה, הולכת ומתרחבת. היבטים שונים של שלושת הדרכים הללו חדרו וחודרות גם אל תוך היהדות, הנצרות והאסלם.

שְׂרי צ'איטניה שהה בעולם זה 48 שנים. הוא נולד בנַוַדְוִיפַּה אשר במזרח הודו, ובה העביר את 24 שנותיו הראשונות. כבר מילדותו התבלט בחכמתו הרבה ובגיל צעיר מאוד נהיה מורה לדקדוק. השמועה על מורה הדקדוק המבריק הגיעה במהרה לכל מזרח הודו (מערב בֵּנגל) ותלמידים רבים החלו לפקוד את המורה הצעיר. את כל לימודי הדקדוק הוא לימד דרך הכתבים הוֵדיים וביסס את היבטו האישי של האל כהיבטו העליון. לא רק תלמידים נפגשו עם שְׂרי צ'איטניה גם מלומדים עתירי ניסיון נפגשו עמו ולא יכלו לו. אפילו המשורר המלומד קֵשַׂוַה קשמירי ניסה את כוחו אל מול הנער הגאון ונחל תבוסה קשה כאשר המורה הצעיר מצא פגמים בשירתו המובחרת.

בנעוריו ביסס שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ את תנועתו, הוא טען שעל ידי זמרת שמותיו של האל ניתן להתנקות מכל אנוכיות ולפגוש בו ישירות. הוא טען שמשום ששמו של האל אינו שונה ממנו, על ידי הגיית שמותיו ניתן להתרועע עם האל במישרין. כנאמר בספר תהילים, "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ" (תהילים, פ"ג. י"ט) מכיוון שאלוהים הוא מוחלט אין הבדל בינו עצמו לבין שמו. למעשה שְׂרי צ'איטניה קיים לחלוטין את אשר משורר תהילים מבקש מאיתנו "יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו" (תהילים, קמ"ח. י"ג), עקרון זה הנחה אותו לאורך כל חייו.

בגיל 24 לאחר שכבר התחתן פעמיים ולא העמיד ילדים (אשתו הראשונה נפטרה ואמו הפצירה בו להינשא שנית) הוא קיבל על עצמו את שלב הנזירות ופרש מחיי משפחה. 18 מתוך 24 שנותיו האחרונות הוא העביר בגַ'גַנְנָאתְהַה פּוּרי אשר במחוז אוריסה ושש שנים הוא נדד ברחבי הודו והטיף את דרך הדבקות והמסירות (בהקטי) באל האישי.
את טיעוניו הוא ביסס לחלוטין על הכתבים הוֵדיים העיקריים ביותר שרימד בהאגותם ובהגווד-גיטה. לאחר דבריהם של בּוּדְדְהַה ושַׂנְקַראָצָ'ארְיַה אשר סלפו את הוֵדוֹת על מנת לתקנן הוא הופיע כדי להחזיר את המשמעות האמיתית של הוֵדוֹת לציבור הרחב. הוא לימד פילוסופיה שנקראת "אחדות ושוני בו זמניים" אותה הוא ביסס על לוגיקה איתנה ועל הכתבים עצמם. הוא טען שאלוהים הוא אישי ובלתי אישי בו זמנית. הבהגווד גיטה מאששת את משנתו,

"בדמותי הסמויה שורה אני ביקום כולו. כל הישויות נמצאות בי, אולם אני איני בהן. אלא שבו-זמנית, כל הנברא אינו מצוי בי. הבט נא וראה את שפעת יכולתי המיסטית! למרות שאני הוא מקיימן של כל ישויות החיים, ולמרות שאני נמצא בכול, איני חלק מעולם התופעות הזה, שהרי אני הוא מקור הבריאה." (ב.ג. 9.4-5)

טענתו הייתה שאם נאמר שאלוהים הוא רק אישיות הניחנת בדמות אנו מגבילים אותו לדמות, אך מאידך אם נאמר שהוא משולל דמות וחסר צורה אנו גם מגבילים אותו – לחוסר צורה. לא יתכן שלאל יהיה חסר משהו שלנו יש.

דוגמת השמש מסבירה יפה עקרון אלוהות זה; קרניי השמש ואור השמש פושטים ביקום כולו ומבחינה זו ניתן להגיד שהשמש הינה בלתי אישית. אך יחד עם זאת כדור השמש נמצא במקום ספציפי והוא אישי לחלוטין. כלומר השמש מפיצה את אורה בכול אך יחד עם זאת גם נבדלת מהכול. כשם שאור השמש וקרניי השמש נובעים מכדור השמש כך גם היבטו הבלתי אישי של האל הפושט בכול נובע מההיבט האישי. כלומר, ההיבט האישי הוא נעלה מההיבט הבלתי אישי. זה נאמר בבהגווד-גיטה "ואני הוא מקור הברהמן הבלתי אישי…" (ב.ג. 14.27)

תפישת האלוהות המרתקת הזו המבוססת על עקרון אחדות ושוני בו זמניים ובלתי נתפסים מאוששת בכל חלקיה של הספרות הוֵדית. בשרימד בהאגותם (4.31.16) נאמר, "ממש כשם שאור השמש אינו שונה מן השמש, ההתגלות הקוסמית אינה שונה מאישיות אלוה. מכאן שאישיות אלוה שורה בבריאה החומרית כולה. כאשר החושים פעילים הם נראים כחלק מהגוף. אולם כאשר הגוף ישן, לא נגלית פעילותם. בדומה לכך נראית הבריאה הקוסמית כולה כשונה מן האל ובו זמנית לא שונה ממנו."

גם לברהמה, האחראי על הבריאה נמסר ידע זהה, "הו ברהמה, דע כי יסודות היקום נכנסים אל תוך הקוסמוס ובו בזמן אינם נכנסים לתוכו; בדומה לכך, גם אני עצמי הנני קיים בכל דבר נברא, אך בו בזמן גם מחוץ לכול." (בהאג. 2.9.35)

הגיטה מתארת לכל אורכה ורוחבה את פילוסופיית האחדות והשוני הבו זמנית, "האמת העליונה קיימת בתוך הישויות כולן – הנעות והנייחות – ומחוצה להן. ומאחר שהיא סמויה, הרי שאינה נתפסת בכוח הראייה או הידיעה של החושים החומריים. אף שהיא רחוקה מאוד, היא גם קרובה לכול." (ב.ג. 13.16)

גם בשְׂרי אישׂוֹפַּנישַׁד אנו מוצאים את אותה הטענה," האל העליון צועד ואינו צועד. הוא רחוק מאוד ואף קרוב מאוד. הוא נמצא בכל אך גם מחוץ לכל." (מנטרה 5)

הגיון ארצי לא יכול להבין איך האל מצוי בכול אך בו זמנית גם נפרד מן הכול, אך מי אמר שאלוהים כפוף להגיון ארצי? הדרך להבין אותו אינה מושתתת על הגיון ארצי, כדברי רֻוּפַּה גוֹסְוָאמי בן המאה השש עשרה, מגדולי מורי הבהקטי, "איש לא מסוגל להבין באמצעות חושים נגועים בחומרנות את טבעם הנשגב של שמו של שְׂרִי קרישנה, דמותו, תכונותיו ועלילותיו. מכל מקום, אלה נגלים למי שנמלא רוחניות על-ידי שירות טהור לאל." (בהַקְתי-רַסָאמְרּיתַה-סינְדְהוּ 1.2.234)

דבר דומה קרישנה אומר לארג'ונה בסוף הפרק האחד-עשר של הגיטה (53-54), "הדמות שרואה אתה בעיניים נשגבות, לא על-ידי לימוד הוֵדוֹת ניתן להבינה, גם לא על-ידי סיגופים קשים, מתן צדקה או סגידה. לא באלה ניתן לראותני כפי שאני. אָרג'וּנה יקירי, רק באמצעות שירות מסור ללא סייג ניתן להבין אותי כפי שאני – שניצב לפניך ונגלה לעיניך במישרין. רק בדרך זו תוכל לחדור אל מסתורי הבנתי."

לסיכום
מוצא אני שגישה זו הנתמכת לאורך כל הכתבים הוֵדיים היא למעשה היחידה שמשאירה את האל שלם, מושלם וכל יכול. היא היחידה שלא מגבילה אותו. לפי גישה זו, אלוהים הוא גם הגדול מכול אך גם הקטן מכל. הוא גם יודע הכול אך בגלל כל יכולתו הוא יכול גם לא לדעת. אלו הם המאפיינים של כל יכול אמיתי. לא יתכן שבי קיימות תכונות אך באל לא. שאני ניחן בדמות ובשם והאל לא. שאני יכול לפתח מערכות יחסים עם הסובבים אותי והאל אינו מסוגל לכך. הפשטת האלוהות הגבילה את האל הכול יכול, נשלה אותו מאישיותו והותירה אותו חסר רוח חיים.

מעבר לסתירות הפילוסופיות והלוגיות שמציגה תפישת האלוהות המופשטת; הגרוע מכל הוא, שהיא אינה מאפשרת התחברות אמיתית עם אלוהים, "צריך שניים לטנגו". כאשר אלוהים הוא מישהו וגם אני מישהו יש מקום ליחסים בינינו. ממקום כשזה אהבה יכולה לצמוח. אך אלוהים מופשט שמעבר לכל גישה לא מאפשר יחסים איתו. איננו יכולים לאהוב "משהו" אני יכולים לאהוב "מישהו".

יחד עם זאת שְׂרי צ'איטניה חזר והדגיש שדמותו של אלוהים אינה חומרית ואינה מוגבלת לגבולותיו הצרים של החומר. דמותו של האל רוחנית כולה ומוחלטת. אין לה דבר במשותף עם תכונותיו הזמניות של החומר. אלוהים הוא רוחני כולו ונשגב לחומר, הוא אישי ובלתי אישי בו זמנית וכמובן שהיבטו הבלתי אישי נובע מהיבטו האישי ולא להיפך.

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...